בדגן כשיעור. במשנתנו (פ"ג מ"ז): העושה עיסה מן החטים ומן האורז (כלומר, שאינו חייב בחלה), אם יש בה טעם דגן חייבת, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. כלומר, אעפ"י שאין בחטים שיעור חמשת רבעים המחייב בחלה, מ"מ כל העיסה חייבת, מפני שהדגן גורר את האורז ומהפכו לדגן. ועליה חולק כאן רשב"ג.

בה כשיעור. אף כאן הוא חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא אם יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרס. (ח"ד).

שלא הורמה וכו'. כלומר, ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה, ונאסרה כל העיסה משום טבל טבול לחלה.

הרי זה מביא וכו'. כלומר, מביא קמח פחות מחמשת רבעים שאינו חייב בחלה ומצרפו לשאור של הטבל שבטל ברוב מדאורייתא, ומדרבנן הקמח והשאור (שלא בטל מדבריהם) מצטרפים, ומפריש מחיוב דרבנן על חיוב דרבנן. (משנה ראשונה). ועיין בבה"א.

לפי חשבון. כלומר, לפי חשבון העיסה החדשה והשאור.

וקב כוסמין וכו'. כלומר, כשהוא באמצע, שהרי הכוסמין מצטרפות עם החטים לחייבן בחלה, וכן מצטרפות עם השעורים. ועיין בבה"א.

נוטל מן הכוסמין. שהרי כאן אין חיוב חלה לא בחטים ולא בשעורים, אפילו בצרוף עם הכוסמין. אבל הכוסמין מצטרפות עם כל אחת מהן, ובהן גרידא יש שעור חלה.

שאין תרומתו וכו'. צ"ל: שאין (=שאם) [תרם] תרומתו וכו'.

מצטרף הוא וכו'. ולפיכך אינו דומה לא לתבואה שלא הביאה שליש שאינה ראויה להצטרף, ולא לפירות שלא נגמרו מלאכתם שאינם זקוקים לצרוף.

בטמא כשיעור. כלומר, כשיעור לטמא אחרים, והיינו כביצה.

חוץ מן הטמא וכו'. והטמא אינו מתקדש כחלה, ואף אינו מצטרף לעיסה, ואם עלה בידו טמא בתוך החלה שהפריש, יש כאן חולין טמאים (שאין בהם כשיעור לטמא את החלה) וחלה טהורה, והכל מותר באכילה. ועיין בבה"א.

בטמאות כשיעור וכו'. כלומר, כביצה, כלעיל שו' 17. ועיין בבה"א.

חוץ מן הטמאות וכו'. כלומר, קובע מקום בכרי, וקורא שם תרומה, ואומר הרי זו תרומה על כל החטים חוץ מן הטמאות שבהן, והטמאות מצטרפות לשאר הכרי, והתרומה חלה אף עליהן. ועיין בבה"א.

פוטר את עריסיו' וכו'. כלומר, היה פוטר את האריסיות (מספר רבים מ"אריסות"), ממעשרות ומשביעית בסוריא, אבל היה אוסר לכתחילה לארס בשביעית בסוריא. עיין בבה"א.

שלא יהא הוא מלקט וכו'. כלומר, ובלבד שהוא לא יעשה במחובר והגוים בתלוש, אלא להפך הם עושים במחובר, והוא בתלוש, עיין לעיל עמ' 181, שו' 32 ואילך ומש"ש.

חלה אחת וכו'. ודווקא באריסיות שהקרקע הוא של גוי פטר רבן גמליאל, אבל בחלה שנתחייבה ברשות ישראל, דין סוריא כדין א"י. עיין בבה"א.

הלוקח וכו'. נראה שאף בבא זו היא מדברי ר' אלעזר בר' צדוק הנ"ל.

מנהר דרומה וכו'. בבא זו מפרשת את משנתנו פ"ד מ"ח (ואינה מדברי ר"א בר' צדוק הנ"ל), והיא מסמנת את גבולות א"י וסוריא.

חלות דמיי. הוא לשון מושאל, והכוונה שתי חלות מספק, אחת לאור ואחת לכהן. (ח"ד).

הראשון כשיעור וכו'. כלומר, אם תרם את החלה הראשונה שהיא לאור פחות מכשיעור, הרי חלק מן השנייה מתקדש בקדושה כעין דאורייתא, וממילא אין הכהן רשאי לאכול חלה טמאה. ועיין בבה"א.

בכלל ופרט וכו'. כלל, דכתיב (במדבר י"ח, ח') לכל קדשי בני ישראל לך נתתים. פרט, דחשבינן כל חדא וחדא לחודיה. ברית מלח, דכתיב (שם י"ח, ט') כל תרומת הקדשים וגו' ברית מלח עולם היא. (רב חנינאי גאון).

שלמי צבור. כלומר, כבשי עצרת.

והעומר. כלומר, ושירי העומר אחרי הקמיצה שנאכלים לכהנים.

והמורם מתודה וכו'. כלומר, חזה ושוק וארבע חלות בקרבן תודה, וזרוע בשלה מאיל נזיר ורקיק של קרבן נזיר.

ועורות קדשים. כלומר, קדשי קדשים.

והחרמים וכו'. כלומר, חרמי כהנים, ושדה אחוזה שלא גאלוה הבעלים, והיא מתחלקת לכהנים ביובל.

וגזל הגר. כלומר, אם גזל את הגר וכפר בו בשבועה, ואח"כ הודה, ומת הגר בלי יורשים, משלם את הקרן וחומש לכהנים.

הנסין. האיים.

שלא קרמו וכו'. והברייתא שלנו כר' עקיבא (לעיל פ"א, שו' 42) הסובר שהעיסה נטבלת בקרימה אם בשעת גלגול לא היתה העיסה בתורת חיוב כלל. עיין בבה"א.