Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) יקבל אדם לשון הרע דכתיב לא תשא שמע שוא כו' עוד דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו כו'. נראה מרבינו ז"ל דסובר דעיקר אזהרה זו למימני בין המצות היא שלא יקבל אדם לה"ר אלא מספר לה"ר ועדות שקר ושלא ישמע הדיין דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו ג"כ נכלל בלאו זה וגם מקיצור הסמ"ג שלו נראה בפי' דסובר כן וכן נראה מרש"י ז"ל פ' משפטים פרשה כ"ג פ' א' דז"ל לא תשא שמע שוא כתרגומו לא תקביל שמע דשקר אזהרה למקבל לה"ר ולדיין שלא ישמע דברי בע"ד עד שיבא בע"ד חבירו עכ"ל ומדכ' תחלה אזהרה למקבל לה"ר ול"כ אזהרה לדיין כו' נר' דסובר כמ"ש ואי"ל דחדא מינייהו נקט דא"כ הול"ל אזהרה למקבל לה"ר ואזהרה לדיין אבל מהתרגום גרידא בלא פירש"י באמת ליכא למידק מידי כיון דמתרגום איכא למיגמר שניהם אבל זה נר' בעליל מהתרגום דבזה שנכלל בלאו זה גם מספר לה"ר ועדות שקר בזה ל"ס כרבינו דבלשון לא תקביל שמע דשקר לא נכלל זה אבל מה שסובר רבינו דעיקר לאו לענין מנין המצות היא שלא יקבל לה"ר גם מהתרגום לפום פי' רש"י יש להוכיח כן, אבל ברמזיו כתב רבינו וז"ל לא תשא שמע שוא אזהרה למקבל לה"ר ואזהרה לדיין שלא ישמע דברי בע"ד עד שיבא בע"ד חבירו עכ"ל ולפי הנ"ל באמת לשון אזהרה שכ' שני פעמים צ"ע [ועי' מ"ש על זה לקמן סוף מחודש ח'] אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת רפ"א כתב וז"ל הזהיר השופט שלא לשמוע אחד מבע"ד שלא בפני בעל דינו והוא אמרו לא תשא שמע שוא כו' ולשון מכילתא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבע"ד עד שיהיה בעל דינו בפניו ואזהרה לבע"ד שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהי' חבירו עמו כו' ובכלל לאו זה ג"כ אמרו אזהרה למספר לה"ר והמקבלו ומעיד עדות שקר כו' עכ"ל נראה בפירוש שסובר דעיקר לאו זה למימני למצוה היא אזהרה לדיין שלא ישמע כו' ומקבל ומספר לה"ר ועדות שקר נכלל בלאו זה וכן סובר בחיבורו הל' סנהדרין פ' כ"א הל' ז' דז"ל אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חברו ואפילו דבר אחד אסור שנ' שמוע בין אחיכם וכל השומע מאחד עובר בל"ת שנ' לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לה"ר ומספר לה"ר ומעיד עדות שקר וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חברו כו' עכ"ל וגם ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת רפ"א כתב וז"ל שלא לשמוע מאחר מבע"ד ואין חברו עמו שנ' לא תשא שמע שוא עכ"ל וא"כ יש חילוק בין רבינו והרמב"ם במצוה זו דלרבינו עיקר אזהרה לענין מנין המצות שלא לקבל לה"ר ולהרמב"ם עיקר אזהרה על הדיין שלא ישמע כו' אבל לענין שאר מילי ליכא שום נ"מ ביניהם וא"כ לכאורה צריך להבין דמדוע לא רצה רבינו לומר כהרמב"ם או להיפך ובמה פליגי. ונ"ל בס"ד די"ל דבזה פליגי דבמכילתא פ' משפטים פרשה כ' איתא לא תשא שמע שוא הרי אזהרה למקבלי לה"ר דבר אחר אזהרה לדיין שלא ישמע מבע"ד עד שיהא בעל דינו עמו שנא' עד האלהים יבוא דבר שניהם ד"א אזהרה לבע"ד שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בע"ד עמו שנאמר ועמדו שני האנשים כו' עכ"ל ובפסיקתא זוטרתא פ' משפטים איתא ג"כ כמ"ש המכילתא אלא בהדבר אחר שני איתא בפסיקתא וז"ל ד"א לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא אזהרה לבע"ד שלא יטעים דבריו לדיין כו' עכ"ל ובפסחים קי"ח ע"א איתא א"ר ששת משום ראב"ע כל המספר לה"ר וכל המקבל לה"ר וכל המעיד עדות שקר בחברו ראוי להשליכו לכלבים שנ' לכלב תשליכין אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיא עי' ברשב"ם שם דלא גרס לי' אבל במכות כ"ג ע"ב איתא ג"כ זה' נראה מגמ' דפסחים ומכות דראב"ע סובר דמספר לה"ר ומקבל לה"ר ומעיד עדות שקר כל הני נכללים בלאו דלא תשא שמע שוא ובגמרא דשבועות ל"א ע"א איתא מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק מנין לבע"ד שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא לא תשיא וגם בסנהדרין ז' ע"ב מובא הא דר' כהנא נראה דר"כ סובר דהלאו לא תשא וגו' לא בא להזהיר אלא על דיין שלא ישמע דברי בע"ד כו' ועל בעל דין שלא יטעים כו' וא"כ עכצ"ל דהפי' ראשון של המכילתא סוברת עכ"פ בזה כראב"ע דאזהרת לאו זה בא שלא לקבל לה"ר, וגם י"ל דבאמת לגמרי סוברת כותי' אלא סוברת דעיקר אזהרה בא על שלא לקבל לה"ר והשאר דברים של ראב"ע נכללים בהלאו זה אלא לא דיברה רק מעיקר אזהרה כל זה י"ל להפי' ראשון של המכילתא אבל הדבר אחר של המכילתא עכצ"ל דסוברת כרב כהנא דשבועות הנ"ל דעיקר אזהרת לאו זה בא על הדיין שלא ישמע דברי בע"ד כו' [דאת זה עכצ"ל בין לרבינו ובין להרמב"ם דגם רב כהנא מודה בזה לראב"ע דגם שאר דברים הנ"ל נכללים בהלאו זה אלא ר"כ סובר דעיקר אזהרה בא על הדיין שלא ישמע כו' כמו שאכתוב לקמן בס"ד] וא"כ ממילא י"ל דהרמב"ם פסק כרב כהנא ומש"ה לא הביא בסה"מ אלא הד"א של המכילתא ומקבל לה"ר כתב בסה"מ דלמד מגמרא דמכות הנ"ל ול"כ דלמד מהמכילתא אף שהי' יכול ללמוד גם מהפי' ראשון של המכילתא כן כיון דל"ס כהפי' ראשון אלא כהד"א ע"כ קאמר דלמד את זה ממכות וכיון דסובר הרמב"ם כרב כהנא וכהד"א של המכילתא ע"כ מנה אזהרת דיין שלא לשמוע אחד מבעלי הדין כו' למצוה פרטי' אבל רבינו י"ל דסובר כהפי' ראשון של המכילתא וכראב"ע וכרב כהנא לא סובר אלא בזה דנכלל גם בלאו זה שלא ישמע הדיין כו' וע"כ כתב רבינו עוד דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין אסור לדיין כו' ול"כ אזהרה לדיין כו' כיון דלענין מנין המצות סובר דלא הוי אלא כאיסור ולא אזהרה ממש וכיון דסובר כהפי' ראשון של המכילתא וכראב"ע ע"כ מנה שלא יקבל אדם לה"ר למצוה פרטי ומשום דיכלינן למטעי בפי' ראשון של המכילתא דלא סוברת לגמרי כראב"ע כהנ"ל ע"כ לא הביא רבינו כלל את המכילתא אלא את ראב"ע כמובן, והשאר מוני מצות ז"ל הסמ"ק סי' רל"ג החינוך ואלה המצות ומצות השם מצוה ע"ד הזוהר הרקיע מל"ת ח' אות י' ועיר מקלט מצוה ע"ה כולם סברו כהרמב"ם עי"ש:
וממילא מה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל מה שהקשה הדינא דחיי ז"ל על רבינו דז"ל וראיתי להרב המחבר ז"ל בלאוין ר"ח כתב כדברי הרמב"ם ז"ל ולא ידענא מאי אידון ביה כו' עכ"ל כוונתו דבמל"ת ר"ח כתב רבינו וז"ל אסור לדיין לשמוע דברים מבע"ד זה שלא בפני זה שנ' שמוע בין אחיכם ואם עבר ושמע עובר משום לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר ומספר לה"ר והזכרתיו למעלה במל"ת י' עכ"ל נראה ממל"ת ר"ח דסובר כהרמב"ם דעיקר לאו זה בא להזהיר על דיין שלא ישמע כו' ומקבל לה"ר סובר דנכלל כמו עדות שקר ומספר לה"ר מדכ' ובכלל לאו זה כו' וא"כ סותר את למודו, אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דכאן במל"ת י' שהוא מקום של המצוה שלא לקבל לה"ר ע"כ כתב כאן על אזהרת דיין שלא ישמע כו' אסור לדיין כו' וכוונתו דלענין מנין לא הוי אלא איסור כהנ"ל אבל לקמן במל"ת ר"ח כיון דלא לענין מנין המצוה קאי שם אלא לדינא ע"כ כתב שם על דיין כלשון הרמב"ם הל' סנהדרין הנ"ל ועובר משום לא תשא שמע שוא דכיון דליכא נ"מ שם לענין מנין המצוה רק לענין עבירות הלאו ולענין זה באמת אין שום נ"מ בין מקבל או מדבר לה"ר ועדות שקר ודיין ששמע כו' אם עבר באחת מהן בכל אחד עובר על לאוזה בשוה כיון דכולן נכללין בלאו זה וע"כ כתב רבינו שם ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר כו' ול"כ ובכלל לאו זה אסור כמ"ש כאן על דיין כיון דלענין עבירות הלאו באמת לכולן הלאו זה אזהרה היא ודו"ק:
אבל לכאורה ק"ל על רבינו דהיכי יכול לפסוק כראב"ע וכרב כהנא הלא מראב"ע נראה בפירוש דל"ס דנכלל בלאו זה גם שלא ישמע הדיין כו' דמדלא אמר גם ע"ז דראוי להשליכו לכלבים אעכצ"ל דראב"ע למד את זה מדבר שקר תרחק כמ"ש הגמ' שבועות הנ"ל או צ"ל דסובר כר' חנינא דסנהדרין ז' ע"ב דאיתא שם שמוע בין אחיכם ושפטתם א"ר חנינא אזהרה לב"ד שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חבירו ואזהרה לבע"ד שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ר"כ אמר מהכא מלא תשא לא תשיא וא"כ לפי"ז בין אם נאמר דראב"ע גמר מדבר שקר תרחק או דגמר משמוע בין אחיכם כר' חנינא עכצ"ל דפליג עם רב כהנא כיון דבגמ' דשבועות הנ"ל פליג ר"כ על לימוד של מדבר שקר תרחק וגם על הא דר' חנינא ג"כ פליג וכיון שהביא רבינו את הא דראב"ע א"כ היכי הביא גם את הא דר"כ דמ"ש רבינו עוד דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין אסור לדיין שישמע כו' עכצ"ל דעל הא דר"כ כיוון כיון דבשבועות ובסנהדרין לא למד מזה את זה אלא ר"כ ולקמן במל"ת ר"ח הביא ג"כ את הא דר"כ וגם את הא דראב"ע כהנ"ל וכיון דפליגי א"כ היכי מצא לסבור כתרווייהו, ותו ק"ל על מ"ש רבינו במל"ת ר"ח אסור לדיין לשמוע דברים מבע"ד זה שלא בפני זה שנא' שמוע בין אחיכם ואם עבר ושמע עובר משום לא תשא שמע שוא עי"ש כי דבר זה פליאה גדולה אצלי כיון דהא דשמוע בין אחיכם הם דברי ר' חנינא דסנהדרין הנ"ל והא דעובר משום לא תשא וגו' הם דברי ר' כהנא הנ"ל וא"כ היכי מצי לפסוק כתרווייהו הלא מגמ' דסנהדרין הנ"ל מוכח בפירוש דפליגי והני תרי קושיות גם על הרמב"ם הל' סנהדרין הנ"ל קשה ולא ראיתי בשום מקום מי שהרגיש בזה ובאמת הם קושיות גדולות.
אבל מאמר הגמ' דריש מגילה יגעתי ומצאתי תאמין אמת וצדק כי ת"ל יגעתי ומצאתי בס"ד תרופה אמיתי על השני קושיות הנ"ל בהקדים מה שיש עוד לדקדק על רבינו במל"ת ר"ח דמדוע כתב שם אסור לדיין כו' שנ' שמוע בין אחיכם הלא ר' חנינא שלמד את זה מפסוק זה קאמר אזהרה לב"ד כו' וא"כ אמאי משנה רבינו מלשון ר"ח וכתב אסור וכן יש לדקדק את זה גם בהרמב"ם הל' סנהדרין הנ"ל שכ' ג"כ אסור לדיין כו', וע"כ נ"ל דרבינו והרמב"ם סברו הפשט בגמ' דסנהדרין דר"ח ור"כ בזה פליגי ר"ח סובר שמוע בין אחיכם עשה וע"כ אמר אזהרה לב"ד כו' ואף דאמרינן בסנהדרין נ"ו ע"א ובכמה מקומות בש"ס דאזהרת עשה לא שמיה אזהרה י"ל דר"ח סובר דשמיה אזהרה אוייי"ל דסובר דדוקא אמילתא דענשינן מלקות או מב"ד אמרינן דאזהרת עשה לא שמיה אזהרה אבל לענין עבירה גרידא באמת שמיה אזהרה אבל רב כהנא פליג ע"ז וסובר דשמוע בין אחיכם לא הוי אלא כחלק ממ"ע דצדק תשפוט עמיתך וכמ"ש המר"ם שיק ז"ל מצוה ע"ד עי"ש וע"כ סובר דלא הוי אלא כאיסור ולא שייך למימר גביה לשון אזהרה והכי אמר הגמרא ר"כ אמר מהכא כלומר ר"כ אמר דאזהרה שאמר ר' חנינא לא הוי אלא מהכא מלא תשא וגו' וא"כ לפי"ז רב כהנא בעיקר הדין באמת לא פליג על ר"ח אלא גם הוא סובר דמשמוע בין אחיכם שמעינן דאסור לדיין לשמוע כו' אלא אזהרה לזה סובר ר"כ דלא הוי אלא לא תשא שמע שוא, וא"כ ממילא לפי"ז י"ל דכיון דמהמכילתא הנ"ל נראה ג"כ דסוברת כר"כ דאזהרת דיין שלא ישמע כו' היא מלא תשא וגו' ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם כרב כהנא וע"כ כתבו שפיר אסור לדיין כו' שמוע בין אחיכם כו' כיון דהלימוד משמוע בין אחיכם באמת לא הוי אלא איסור ול"ק עליהם הקושי' השניה וגם הדקדוק הנ"ל, ואחר שכתבנו את זה ראיתי במעיין חכמה ז"ל דף ל' ע"ב אות ג' שכ' וז"ל ומדלא קאמר בגמ' סנהדרין ורב כהנא האי שמוע בין אחיכם מאי דריש ליה משמע דתרווייהו אית להו עכ"ל ולכאורה היכי יכלינן למימר דתרווייהו אית ליה אבל בהנ"ל מיושב שפיר דמשמוע בין אחיכם למד איסור גרידא ולא תשא וגו' סובר לאזהרה כמובן, ועל הקושי' הראשונה הנ"ל י"ל בפשיטות דבהא דבלא תשא וגו' נכלל גם מקבל ומספר לה"ר ועדות שקר סברו רבינו והרמב"ם כראב"ע אבל בהא דלא נכלל בו גם הא דלא ישמע הדיין כו' בזה לא סברו כראב"ע אלא כרב כהנא משום המכילתא הנ"ל דג"כ סוברת כן ועי' ש"ע חו"מ סי' י"ז סעיף ה' שכ' המחבר אסור לדיין לשמוע דברי בע"ד האחד שלא בפני בע"ד חברו וכתב הסמ"ע וז"ל אסור לדיין נלמד מדכתיב שמוע בין אחיכם גם כתיב לא תשא שמע שוא עכ"ל ולכאו' על לשון המחבר של"כ אלא אסור הי' די לומר שנלמד משמוע בין אחיכם וי"ל דכיון דכ' המחבר אח"כ וכן הבע"ד מוזהר על כך ומדכ' אצל בעל דין לשון מוזהר וגם כתב וכן מוכח דהמחבר סובר דהאי מוזהר שכ' אח"כ קאי גם על דיין וא"כ סובר דאצל דיין איכא תרתי איסור ואזהרה ע"כ כתב הסמ"ע מ"ש ודו"ק:
וכתיב (ב) בתריה לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס כו'. נראה מרבינו דגירסתו בגמ' דפסחים הנ"ל בראב"ע דעדות שקר למד מאל תשת ידך וגו' וא"כ צ"ל דעדות שקר לא הוי בכלל אזהרת לא תשא שמע שוא אבל בגמרא שלפנינו ליתא האי אל תשת ידך וגו' אלא צ"ל דגם עדות שקר בכלל לא תשא וגו' אבל מרש"י דמכות הנ"ל נראה ג"כ דהיתה גירסתו כמ"ש רבינו דרש"י מציין שם לפרש על מ"ש הגמ' אל תשת ידך עם רשע וגו' וכתב ע"ז וז"ל היינו מעיד עדות שקר ובאמת לא מצינו בגמ' שם שהביא אל תשת וגו' אעכ"מ דלרש"י היתה הגירסא כך וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו דהיכי כתב במל"ת ר"ח ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר כו' הלא לפי גירסתו בגמ' עדות שקר ליתא בכלל לאו זה אעכצ"ל שט"ס יש ברבינו כאן במ"ש אל תשת ידך וגו', אבל אח"כ ראיתי בדינא דחיי ז"ל שכ' וז"ל הא דכ' המחבר ז"ל אל תשת ידך עם רשע וגו' סיומא דקרא הוא דנקט ולא שבא לומר דמאל תשת ידך וגו' נפיק המעיד עדות שקר לחבירו דהא הך קרא דאל תשת ידך עם רשע אתי לאזהרה שלא נקבל עדות רשע אפילו עדותם אמת כמ"ש הרמב"ם ז"ל הל' עדות פ"י והרב המחבר לאוין רי"ד ועוד אי מאל תשת ידך וגו' נפיק דהמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים מ"ש דנקט ראב"ע הני תלתא ולא נקט נמי לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות כו' דסמיכי לכלב תשליכון אותו אלא ודאי שהרב המחבר סיים הפסוק אבל אין דעתו דמיניה נפיק המעיד עדות שקר או שט"ס נפל בדברי הרב המחבר וצריך למחוק אל תשת וגו' וכן בפ' ערבי פסחים ובפר' אלו הן הלוקין אמרו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא ותו לא ומשו"ה נקט ראב"ע הני תלתא ותו לא משום דהני תלתא הם נכללים בלאו דלא תשא שמע שוא כמו שיתבאר והוא סמוך לו ממש דסיים לומר לכלב תשליכין אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא אבל אל תשת ידך וגו' אינו סמוך לו דא"כ נימא שכל האזהרות שבפרשה נסמכות לו אבל רש"י ז"ל במכות כתב אל תשת ידך וגו' עכ"ל ופליאה לי על הדד"ח שלא הביא גם הראי' שכתבנו ממל"ת ר"ח וגם נ"ל בס"ד עוד ראי' ממל"ת ר"ח דל"ס כגירסות רש"י דלכאורה יש לדקדק שם במ"ש ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר ומספר לה"ר דסידור זה היא ממש להיפך ממ"ש ראב"ע שהביא תחלה מספר לה"ר ומקבל לה"ר ולבסוף עדות שקר ורבינו הביא תחלה עדות שקר דבשלמא על הסידור של ראב"ע י"ל דמשום חומר האיסור נקט תחלה מספר לה"ר דאית ביה תרי לאוין לא תלך רכיל ולא תשא שמע שוא ומשום שדיבר מענין לה"ר ע"כ נקט תיכף אח"כ גם מקבל לה"ר ואח"כ עדות שקר אבל על רבינו לכאורה קשה דמדוע מסדר להיפך אעכצ"ל דמש"ה נקט עדות שקר תחלה כדי שלא נטעה לומר כגירסות רש"י דאי הוי נקט עדות שקר בסוף הוי יכלינן למימר דלעולם עדות שקר לא נכלל בלאו דלא תשא אלא הלאו של עדות שקר היא אל תשת ידך וגו' כמ"ש הגמ' לפי גירסת רש"י הנ"ל והא דהביא רבינו עדות שקר בין אידך י"ל שגירת לישנא דראב"ע נקט אבל לעולם סובר דעדות שקר אינו נכלל בלא תשא וכדי שלא נטעה לומר כן ע"כ הביא מתחלה עדות שקר דעכשיו בודאי ליכא למיטעי מידי כמובן וא"כ לפי"ז מוכח גם מזה דל"ס רבינו כגירסת רש"י וגם בקיצור הסמ"ג שלו ראיתי שהעתיק את הא דראב"ע ולא הביא אל תשת ידך כלל וא"כ עכ"מ דט"ס היא ופליאה גדולה אצלי על שראיתי בחיבור אחד על קיצור הסמ"ג שנקט לחלוטין ברבינו את הגירסא דאל תשת ידך וגו' ולא הרגיש לא ממ"ש הדד"ח ולא ממה שכתבנו וגם זה נ"ל דמ"ש רבינו ריש דבריו כאן לא תשא שמע שוא וגו' האי וגו' ג"כ ט"ס כיון דבלאו זה למה לו להפסוק אל תשת ידך שכתיב אח"כ כמובן:
עוד (ג) דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין כו'. לכאורה יש לדקדק דמדוע הביא רבינו שבועות קודם סנהדרין הלא סנהדרין קודם והול"ל עוד דרשינן בסנהדרין ובשבועות ונ"ל בס"ד דכיוון בזה לרמז על התירוץ שכתבנו במחודש א' על קושיתינו דהיכי יכול רבינו לפסוק במל"ת זו כרב כהנא ובמל"ת ר"ח כר' חנינא ותירצנו דלא פליגי אע"ג דמפשטות לשון הגמ' דסנהדרין נראה דפליגי מדאמר הגמ' רב כהנא אמר מהכא כו' ולפי הכלל שבידינו דעל פי רוב היכי דאיתא בגמ' ר' פלוני אמר מורה דפליג על הא דלעיל מיניה כהנ"ל מל"ת ג' מחודש ב' אפ"ה מוכרחינן לומר מחמת קושיתינו דלא פליגי וצ"ל דהגמ' דסנהדרין שם הוא באמת אחד מהמיעוט מקומות שכתבנו במל"ת ג' מחודש ב' דאע"ג דאיתא ר' פלוני אמר אפ"ה לא פליגי, וכל זה צ"ל בגמ' דסנהדרין אבל מגמ' דשבועות באמת גם מפשטות לשון הגמ' מוכח דלא פליגי מדאמר הגמרא רב כהנא מתני ולא אמר הגמ' רב כהנא אמר נר' דהכי פרישא דמה דיליף מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני את זה גם מלא תשא ולא תשיא וגם הרא"ש בשבועות שם הביא את הא דדבר שקר תרחק וגם הא דרב כהנא א"כ עכ"מ דגם הרא"ש סובר הפשט בגמ' דרב כהנא לא פליג על הלימוד דמדבר שקר תרחק, וא"כ לפי"ז ממילא מוכח מגמ' דשבועות דר"כ לא פליג גם על ר' חנינא דסנהדרין דמהתוס' דשבועות שם ד"ה שלא ישמע מוכח דרב חנינא דסנהדרין דיליף משמוע בין אחיכם לא פליג עם הא דגמרא דשבועות דיליף ממדבר שקר תרחק מדכ' התוס' וז"ל בפ"ק דסנהדרין מפיק ליה משמוע בין אחיכם וכן סובר הרמב"ם הנ"ל מחודש א' [וזה ל"ק דל"ל תרי למודים על זה דכבר תירץ את זה הברכי יוסף ז"ל חו"מ סי' י"ז אות י' וז"ל אף אם הבע"ד אחד אומר לדיין טענותיו וטענת חבירו אסור לשמוע לזה איצטרכי תרי קראי מדבר שקר ושמוע בין אחיכם הרב עדות ביהוסף והדין דין אמת ופשוט מאד עכ"ל] וא"כ לפי"ז ממילא מוכח מגמ' דשבועות דצ"ל הפשט בגמ' דסנהדרין כמו שכתבנו וא"כ י"ל דמש"ה כתב רבינו עוד דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין כוונתו דמגמר' דשבועות מוכח דגם בגמ' דסנהדרין לא פליג רב כהנא על הא דרב חנינא וע"כ שפיר כתב עוד דרשינן מיניה אע"ג שהביא במל"ת ר"ח גם את הא דרב חנינא משום דבאמת לא פליגי כהנ"ל ודו"ק:
אסור (ד) לדיין שישמע דברי בע"ד כו'. עי' רש"י שבועות ל"א ע"א ד"ה שמע שוא שכ' ח"ל שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר עכ"ל ולכאורה צריך להבין דמה הוי כשאומר שלא בפני חבירו שקר הלא כשיבאו אח"כ לפני הדיין חבירו מכחישו אם אומר שקר וא"כ מה ריעותא יכול לבא לדיין שיאמר שבשביל זה לא ישמע דבריו שלא בפני חבירו, וצ"ל בכוונת רש"י דכיון שזה מסדר מתחלה את דבריו בשקר בפני הדיין יכול לבא מזה שלב הדיין יהי' נוטה לו לזכות ואח"כ כשיבאו שניהם בפניו שוב לא יהיה לבו מהפך כל כך בזכות השני וכמ"ש רש"י סנהדרין ז' ע"ב ד"ה שמוע וז"ל כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישו ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך עכ"ל וגם ברבינו י"ל את הטעם זה ועי' בדד"ח שהביא בשם מהריב"ל דדוקא לכתחילה אסור לשמוע אבל בדיעבד אם עבר ושמע לא מיפסל ובשם מהרשד"ם הביא שחולק עליו וכתב שמי שפסק דין על ענין אחד אין לו להיות עוד דיין בזה ואפילו בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר אבל הדד"ח הסכים לדינא עם מהריב"ל ובספרו כנה"ג חו"מ סי' י"ז אות י"ד כתב על הא דאסור לדיין לשמוע כו' וז"ל דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול מהריב"ל ח"ג סי' צ"א רשד"ם חו"מ סי' ב' כו' עכ"ל נראה לכאורה סתירה למה שהביא בשם הרשד"ם בספרו דינא דחיי אבל באמת כשמעיינין שפיר ליכא סתירה דמה שהביא הכנה"ג בשם הרשד"ם איירי שלא פסק הדיין כלום בדבר זה אלא ששמע מאחד שלא בפני חבירו ובזה באמת לא חולק הרשד"ם על המריב"ל דמותר בדיעבד כמ"ש בפירוש הרשד"ם בתשובותיו חו"מ סי' ב' עי"ש ומ"ש הדד"ח שחולק עם המהריב"ל איירי כשכבר פסק הדיין דכיון דגילה את דעתו בזה סובר הרשד"ם דהוי כנוגע כמובן ואח"כ ראיתי בברכי יוסף הנ"ל אות י"א שכבר דיבר מזה ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו עי"ש שגם הוא מסכים עם המהריב"ל ועי' ש"ך חו"מ סי' י"ז שג"כ פסק דבדיעבד מותר ואח"כ כתב וז"ל אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע עכ"ל ודע דמ"ש הש"ך דבדיעבד מותר כוונתו דוקא אם נתרצה השני לדון לפניו וכמ"ש הרמ"א שם וכ"כ בעטרת צבי ומאמר קדושין על חו"מ שם ובתומים שם כתב שהדין זה שייך אפילו בזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ואם כבר כתב הדיין דעתו להבע"ד כך אז אפילו נתרצה השני לא מהני בלא קנין, ולענין בזיון כתבו עטרת צבי ומאמר קדושין בשם ב"ה שמותר לשמוע שלא בפני בע"ד וראי' מגמ' דקדושין דמעשה דר' יהודא בר יחזקאל שאזמיניהו לדינא לקמי' דרב נחמן וקבל עליו דקרי עבד ושאר בזיון ורב נחמן הוכיח על זה לרב יהודא ואח"כ בא האי גברא כו' והיאך הי' שומע רב נחמן שלא בפני בע"ד אלא ודאי לענין בזיון מותר וגם כתבו שכן נהגין ועי' כנה"ג סי' הנ"ל אות י"ג שכ' וז"ל אסור לדיין לשמוע כו' איסור זה מדאוריי' הרד"ך ז"ל ובאות י"ד בתר שהביא את המריב"ל והרשד"ם הנ"ל כתב וז"ל וצ"ע אם חולקין על הרד"ך ז"ל שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידי' אפשר שאפילו בדיעבד פסול עכ"ל נראה דהכנה"ג מסופק בזה אי המריב"ל והרשד"ם סברו כהרד"ך וכ"כ הברכי יוסף שם אות ח' בשם הכנה"ג שנסתפק בזה אבל לי הדל שבישראל דבר זה מילתא דתמוה הוא דהיאך יכלינן למימר שלא ישמע הדיין את דברי בע"ד שלא בפני חבירו לא יהיה אלא איסור דרבנן הלא כל המוני מצות מונין את זה למצוה כהנ"ל מחודש א' ואפילו רבינו שלא מנה את זה למצוה פרטי כתב בפירוש במל"ת ר"ח שאם עבר הדיין ע"ז עובר על לא תשא שמע שוא וא"כ היאך אפשר לומר שהמריב"ל והרשד"ם סברו שהוא דרבנן והא דפסקו דבדיעבד מותר י"ל דסברו כמ"ש התוס' פסחים י"א א' ד"ה קוצרין דאפילו מדאורייתא שייך לחלק בין לכתחלה לדיעבד וגם נ"ל שבזה יש ליישב את הצ"ע שהנחתי לעיל מחודש א' על רבינו ברמזיו די"ל דמש"ה כתב ברמזיו ואזהרה לדיין כו' להורות לנו בזה שלא יהא מקום לטעות בדבריו שכ' בחיבורו אסור לדיין כו' לומר דכוונתו דמדרבנן הוא דאסור ולא מדאורייתא ע"כ תיקן את זה ברמזיו וכתב ואזהרה לדיין כו' כמובן:
אמר (ה) רבא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחוש לי' מיבעי דכתיב והבור כו'. בגמ' דנדה שלפנינו ס"א ע"א הביא מתחלה והבור אשר השליך וגו' ואח"כ את הא דרבא ורבינו דנקט להיפך אפשר שכך היה גירסתו בגמ' ועל הא דאמר הגמ' אלא מתוך שהי' לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן עי' במהרש"ל בביאורו כאן ובמהרש"א ז"ל בח"א בנדה שם מ"ש ע"ז, ולכאורה יש להסתפק ברבינו אי סובר דבכל ענין שרי למיחש ללה"ר אפילו היכא שלא יכול לבא לידי היזק או דילמא דוקא היכא שיכול לבא לידי היזק דומיא דההוא דגדלי' בן אחיקם ומה שהביאנו לזה משום שראיתי בתוס' הרא"ש בנדה שם ש"ס ווילנא שכ' וז"ל ובענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו וכגון ההוא דגדלי' בן אחיקם אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללה"ר ולהאמינו כלל וכלל עכ"ל וכן נראה מהתוס' שם ד"ה אטמרינכו וז"ל שיש לחוש ללה"ר להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרי' עכ"ל אבל מהרשב"ם ז"ל פסחים קי"ח ע"א נראה דל"ס כן דעל הא דאמר ראב"ע והמקבל לה"ר ראוי להשליכו לכלבים כתב וז"ל המקבל לה"ר שמקבלו ומאמינו על חבירו אע"ג דלקבולי לא מיבעי לי' למיחש לי' מבעי כדמפרש במס' נדה עכ"ל ומדכ' סתם על הא דראב"ע דלמיחש לי' מיבעי נראה בפירוש דסובר דעל כל לה"ר מיבעי למיחש כיון דראב"ע קאי על כל גוונא לה"ר לא דוקא על דומיא דגדלי' בן אחיקם וגם מהסמיק ז"ל סי' רל"ג נראה דסובר כהרשב"ם דבתר דהביא את הא דראב"ע כתב וז"ל ואמר רבא דלמיחש לי' מיהא מבעי עכ"ל וא"כ יש להסתפק ברבינו דהיכי סובר אי כהתוס' והרא"ש או כהרשב"ם והסמ"ק, ונ"ל דפלוגתתם תליא בזה דאי גרסינן בגמ' אמר רבא כו' דכתיב והבור אשר השליך כו' כמו שנראה מרבינו צ"ל כמ"ש הרא"ש דמדהביא רבא ראי' מגדלי' בן אחיקם ע"כ דסובר דדוקא דומיא דהתם למיחש מיהא בעי אבל אי גרסינן בגמ' כהגירסא שלפנינו אז י"ל דהא דרבא מילתא בפ"ע ולא קאי כלל על הא דגדלי' בן אחיקם אלא רב אשי מסמך כן משום דשייכי להדדי ואז ממילא י"ל דרבא באמת על כל לה"ר קאמר דלמיחש ליה מבעי וא"כ ממילא י"ל דלהתוס' והרא"ש היה הגירסא בגמ' כמ"ש רבינו וע"כ סברו דהיכא דליכא היזק לא שרי אפילו למיחש אבל להרשב"ם והסמ"ק י"ל דהי' גירסתם כמו שאיתא לפנינו וע"כ סברו דבכל גונא לה"ר שרי למיחש, ואם כנים דברים אלה אז ממילא שפיר יש להוכיח דרבינו סובר כהתוס' והרא"ש כיון שהביא את הגירסא בגמ' כהנ"ל כמובן, אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ם דמדוע לא הביא את הא דרבא לא בהל' סנהדרין הלכה הנ"ל ולא בהל' דעות פ"ז בדיני רכילות ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, ואפשר דלהרמב"ם הי' הגירסא בגמ' ואמר רבא האי לישנא בישא למיחש לי' מיהא מבעי ולא גרס אע"פ דלקבולי לא מבעי' וכן נראה מהסמ"ק שלא היה בגירסתו וכיון שכן ממילא י"ל דהרמב"ם מפרש דלמיחש שרי אפילו לקבולי לה"ר וא"כ צ"ל דרבא חולק על ראב"ע דפסחים הנ"ל וכיון דהרמב"ם פסק כראב"ע בהל' סנהדרין ע"כ השמיט את הא דרבא וכל זה כתבנו מחמת חומר הקושיא אבל עדיין צ"ע:
ומ"ש רבינו ואם אדם רואה בחבירו צדדים וענינים שנראה הדבר אמת רשאי להאמין ולקבל כו' כתב הדד"ח ע"ז וז"ל בלא צדדים וענינים למיחש לי' מיבעי לקבולי לא מיבעי אבל כשרואה הדברים הנכרים שאמת הדבר שסיפר המספר ולא מלבו הוא בודאם רשאי לקבלו ולהאמינו אמונה אומן כמו שהאמין דוד האמנה גמורה עכ"ל ועי' בהגמיי' הל' דעות פ"ז שהביא זה בשם רבינו והמג"א סי' קנ"ו ס"ק ב' הביא את זה בשם הגמיי' אבל הרמב"ם השמיט את זה ונעלם ממני טעמו וצ"ע. ומ"ש רבינו לא קיבל דוד לה"ר כו' לכאורה ק"ל דבשבת נ"ו ע"ב איתא א"ר יהודא אמר רב אילמלי לא קיבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד אבל אח"כ ראיתי שהמרש"ל בביאורו כאן כבר עמד ע"ז ותירץ וז"ל פליגי הנך תרי אהדדי כדאיתא לשם להדיא עכ"ל כוונתו דמ"ש רבינו דלא קיבל דוד לה"ר הם דברי שמואל בשבת שם ובאמת שמואל ורב פליגי בזה ופסק רבינו כשמואל, אבל עדיין לא נח לי דכיון דרב סובר שקיבל דוד לה"ר עכצ"ל דסובר דאפילו כשחזא בי' דברים הנכרים ג"כ לא שרי לקבל וא"כ קשה היכי פסק רבינו כשמואל נגד רב, ואפשר כיון דהגמ' דשבת שם הקשה רב אדרב ע"כ פסק שפיר כשמואל וא"כ לפי"ז מה מאד יש ליישב בס"ד בזה את הצ"ע השני שהנחתי על הרמב"ם במחודש זה די"ל דהרמב"ם באמת פסק כרב שקיבל דוד לה"ר וא"כ ממילא מוכח דאפילו כשחזא בי' דברים נכרים ג"כ איכא משום לה"ר וע"כ השמיט את זה כמובן:
עוד (ו) גרסינן בירושלמי דפאה פ"ק דף ד' ע"א כו' מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת כו'. וראיתי בדד"ח שהקשה על רבינו וז"ל לא נתפרש לי מה ענין זה לכאן שכתבו הרב המחבר במצוה זאת שמצוה זו איירי במקבל לה"ר ודברי הירושלמי הם באומר לה"ר ובמצוה הקודמת במל"ת ט' שמדברת באומר לה"ר שם הוא מקומו והי' לו להרב המחבר לכתבו שם וכן יש לתמוה על הסמ"ק שלא כתבו במצוה קכ"ד במצוה שלא לספר לה"ר וכתבו במצוה רל"ג במצוה שלא לקבל לה"ר עכ"ל והניח בתימא אבל נהירנא לי עיני בס"ד ליישב את זה דמרבינו נראה דלמספר לה"ר יש שני לאוין חדא לא תלך רכיל ואידך לא תשא שמע שוא דמדהביא רבינו כאן את הא דראב"ע דפסחים הנ"ל דגם מספר לה"ר נכלל בלאו דלא תשא וכ"כ רבינו בפירוש במל"ת ר"ח וז"ל ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר ומספר לה"ר וא"כ עכ"מ דסובר דלמספר לה"ר יש שני אזהרות וכ"ס הרמב"ם וכן צ"ל דסובר הסמ"ק כיון דבסי' קכ"ד הביא את הלאו שלא תלך רכיל על מספר לה"ר ובסי' רל"ג כתב וז"ל שלא לשמוע דברי בע"ד עד שיבא בע"ד חבירו כדכתיב לא תשא שמע שוא ובכלל זה שלא לקבל לה"ר וכל המקבלו והמספרו ראוי להשליכו לכלבים שנא' לא תשא שמע שוא כו' עכ"ל וכ"כ הנר מצוה סי' י"א אות ק"ז שהמספר לה"ר עובר על ב' לאוין עי"ש, וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דמש"ה לא הביא רבינו את הא דירושלמי שמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת במל"ת ט' כדי שלא נטעה לומר דדוקא על לאו דלא תלך רכיל אינו עובר מי שמספר לה"ר על בעלי המחלוקת כיון דבלאו זה כתיב בעמך איכא למידרש דדוקא כשעושה מעשה עמך כמו דדרשינן על ונשיא בעמך לא תאור על זה עובר משום לא תלך רכיל אבל על בעלי מחלוקת כיון שלא עשו מעשה עמך אינו עובר משום לאו דלא תלך רכיל אבל משום לאו דלא תשא שמע שוא עובר כיון דבלאו זה לא כתיב עמך ועל הלשון מותר הי' יכלינן למימר דמשום לאו דלא תלך רכיל נקט וכדי שלא נטעה לומר כן ע"כ כתב רבינו את זה כאן בתר דהביא שהמספר לה"ר עובר גם על לאו דלא תשא להורות דגם על לאו זה אינו עובר המספר לה"ר על בעלי המחלוקת אלא לגמרי מותר וגם בהסמ"ק י"ל כן כמובן. ומ"ש רבינו שנא' ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך לכאורה צריך להבין דהיאך למד מזה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת אבל כבר מתרץ את זה יפה הפ"מ בירושלמי שם עי"ש והיפה מראה כתב וז"ל פירוש דלה"ר היינו מ"ש שאמרו יחי המלך אדוניהו עם שלא נזכר זה בגוף המעשה כנראה דנתן הנביא המציא זה כדי שיקצוף דוד ויתחזק לבטל מחשבתו עכ"ל והדד"ח חולק עליו בזה ומפרש בענין אחר עי"ש:
אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ם דמדוע לא הביא את הירושלמי זה שמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת והגמיי' הל' דעות פ"ז באמת הביאו ועי' במג"א סי' קנ"ו ס"ק ב' שג"כ לא הביא את הירושלמי זה אלא בשם הגמיי' וא"כ מוכח דהרמב"ם לא הביא את זה וזה טעמא בעי, ונ"ל לתרץ בס"ד כך דבת' יהודא יעלה ז"ל ח' או"ח סי' רי"ג הביא קושי' גדולה בשם הח"ס ז"ל על הא דאמר הגמר' במועד קטן ט"ז ע"א ומנ"ל דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש"י וז"ל אי לאו דשליח דאמר לי' למשה משה לא הוי ידע עכ"ל וכן פסק המחבר חו"מ סי' י"א וגם הרמ"א שם סי' ח' הסכים לזה והקשה הח"ס דלפי הירושלמי דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת קשה מנ"ל לגמ' דמותר לשליח ב"ד להגיד דילמא שאני גבי דתן ואבירם דלה"ר על בעלי מחלוקת הי' ומותר וכן מובא קושיא זו בגליון הש"ס על הירושלמי דפאה שם עי"ש, וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דהגמ' דילן דמוע"ק באמת פליג על הירושלמי וסובר דאסור לומר לה"ר על בעלי המחלוקת וע"כ למד הגמ' את למודו על שליח ב"ד וכיון דהרמב"ם הל' סנהדרין פ' כ"ה הל' ו' פסק כהגמ' דמוע"ק דאין שליח ב"ד חייב באמירת דברים משום לה"ר ע"כ השמיט את הא דירושלמי דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת, אבל על רבינו שפסק כהא דירושלמי וגם במל"ת ר"ח פסק את הא דגמ' דמוע"ק באמת קשה עליו קושיות הח"ס וצ"ל אליבא דרבינו או כתירוצו של היהודא יעלה או כמו שתירצו בגליון הש"ס על הירושלמי עי"ש, ולי"נ בס"ד לתרץ את קושיות הח"ס כך דלכאורה ק"ל על הירושלמי דמדוע למד את זה מהפסוק דנביא ואני אבא אחריך וגו' מדוע לא למד את זה מהפסוק העיני האנשים ההם תנקר וצ"ל אליבא דהירושלמי כך דהסמ"ע חו"מ סי' ח' ס"ק כ"ד כתב וז"ל ואיך ידע משה זה אם לא שהשליח הגיד לו דבריהם ואי דהוי ביה משום לה"ר לא הוי משה רבינו ע"ה כתבו בתורה עכ"ל וא"כ י"ל דלהירושלמי הי' קשה דמדוע באמת כתב משרע"ה את זה בתורה כיון דדבר זה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת באמת ידעינן מתורה שבע"פ מהא דנתן הנביא כיון דגם על זה קשה עד דלא בא נתן הנביא מאן אמרה כמו שהקשה הגמרא כעין קושי' זו בסנהדרין כ"ב ע"ב עד שלא בא יחזקאל מאן אמרה וצ"ל גם על זה כמו שתירץ הגמ' דסנהדרין דגמ' גמירא ליה וא"כ כיון דידעינן את זה דמותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת מתורה שבע"פ א"כ מדוע כתב משה את זה אעכצ"ל דמש"ה כתב כדי להורות לנו בזה דמותר לשליח ב"ד לומר ואין בו משום לישנא בישא ואי"ל הא התם ג"כ בעלי מחלוקת היו וא"כ היכי יכלינן למילף מהתם די"ל דאנן לא מהמעשה דהתם גמרינן אלא מזה גופא מדכתבו משרע"ה בתורה כמ"ש הסמ"ע וע"כ למד הירושלמי את זה דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת מנתן הנביא כמובן, וא"כ ממילא י"ל כיון דחזינן דהירושלמי למד את זה מנתן הנביא ולא מהעיני האנשים וגו' א"כ עכצ"ל דגם הירושלמי סובר כהגמ' דילן וכמו שכתבנו וממילא שפיר י"ל דהגמ' דילן ג"כ סובר כהירושלמי ע"כ הביא רבינו שפיר את הא דמוע"ק וגם את הא דירושלמי ולא קשה קושיות הח"ס ודו"ק:
ולענין מלקות בלאו זה אין לוקין כיון דהוי לאו שאב"מ וכ"כ החינוך ומצות השם אבל הדד"ח הקשה ע"ז וז"ל בספר החינוך כתב שאין לוקין על לאו זה מפני שהוא לאו שאב"מ ותימא הוא שאפילו שיהי' בו מעשה אין לוקין עליו מפני שהוא לאו שבכללות כלאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלפני עור לא תתן מכשול שכולל הרבה דברים ואינן מפורשין בו ואין לוקין עליו אפילו אחד כמ"ש הרמב"ם בשרשיו שורש ט' עכ"ל ופליאה לי על הדד"ח שלא הביא שום רמז שכבר הקשה הלח"מ הל' סנהדרין פ' י"ח הל' א' את זה דעל מ"ש הרמב"ם שם אבל לאו שאב"מ כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אינו לוקה כתב הלח"מ וז"ל מהכא משמע דנושא שמע שוא אם הי' בו מעשה הי' לוקה ואמאי הא הוי לאו שבכללות וכ"כ בשורשי המצות בעיקר ט' כו' וי"ל דלדוגמא נקטו דמאי לאו שאב"מ כגון נושא שמע שוא אע"ג דכבר הביא דוגמא רכיל ונוקם ונוטר הביא זאת ג"כ אבל בלא"ה משום לאו שבכללות אינו לוקה עכ"ל וא"כ ממילא י"ל דכיון דהרמב"ם בחיבורו כתב בפירוש דלאו דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ ע"כ נגרר החינוך בתריה וכתב ג"כ כן, ועל קושיות הלח"מ נ"ל לומר כך דלכאורה קשה לי עצמה שהביא הרמב"ם בסה"מ שורש ט' לא תשא שמע שוא בין הני לאוין שבכללות שאין לוקין עליהם כלום הלא בלא תשא שמע שוא נכלל גם מספר לה"ר ועדות שקר כמ"ש הרמב"ם הל' סנהדרין ובסה"מ הנ"ל מחודש א' ולמספר לה"ר ועדות שקר יש לכל אחד גם לאו מיוחד דלמספר לה"ר יש לאו דלא תלך רכיל ולעדות שקר יש לא תענה ברעיך עד שקר כמ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת רפ"ה וכיון דיש להם גם לאו מיוחד א"כ תו הוי לא תשא שמע שוא ועדות שקר מהמין השנ' מהלאוין שבכללות שלוקין עליהן שכתב הרמב"ם בשורש ט' שם וא"כ קשה היכי הביא הרמב"ם בסה"מ לא תשא שמע שוא בין הני לאוין שבכללות שאין לוקין עליהן כלל אעכצ"ל כיון דבאמת אין לוקין על לאו דלא תשא שמע שוא משום דהוי לאו שאב"מ ע"כ נקט הרמב"ם שפיר לדוגמא את הלאו דלא תשא שמע שוא ללאו שבכללות שאין לוקין עליו כלל וכל זה י"ל אי אמרינן דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ אבל אם הי' לאו שיש בו מעשה אז באמת משום הטעם שהוא לאו שבכללות עדיין היו לוקין עכ"פ על מספר לה"ר ועל עדות שקר משום דיש לכל אחד גם לאו מיוחד וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר בפ' י"ח מהל' סנהדרין דלא תשא שמע שוא הוי לאו שאב"מ ול"ק קושי' הלח"מ כמובן וא"כ ממילא ל"ק גם קושיות הדד"ח הנ"ל על החינוך כיון די"ל כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם ודו"ק. ועוד י"ל דהחינוך כתב את טעמו לאשמעינן דאפילו לפום פירוש ראשון של המכילתא הנ"ל מחודש א' דלא תשא שמע שוא לא הזהיר רק על מקבל לה"ר [די"ל דהחינוך סובר דהפי' ראשון של המכילתא באמת פליג על ראב"ע וסוברת דלא בא להזהיר רק ענ מקבל לה"ר ולא כמ"ש לעיל מחודש א' ולפי פירוש זה באמת לא הוי לא תשא לאו שבכללות] ולפי"ז אם הי' לאו שיש בו מעשה באמת הי' לוקין ע"כ כתב החינוך דהוי לאו שאב"מ לאשמעינן דלכ"ע אין לוקין כמובן: