הנדה (א) מנין כו'. רבינו ז"ל לא מנה בנדה רק מל"ת אחת וכן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת שמ"ו היראים סי' קצ"ב החינוך ואה"מ מצ' ר"ז העי"מ מצ' ר"ט המצה"ש ומהר"ש מצ' ר"ח המעיי"ח דף ע"ו ע"א אות צ"ט הזוה"ר מל"ת רל"ו אות צ"ב ומ"ש הגמ' כריתות י"ז ע"א דבנדה יש שתי אזהרות אחת לו ואחת לה כבר מפ' א"ז יפה הזוה"ר עי"ש, אבל הסמ"ק ז"ל מנה ג' מצות בנדה דבסי' רפ"ז מנה לפרוש מאשתו סמוך לווסתה ובסי' רפ"ח מנה לפרוש מאשה שראתה באמצע תשמיש ובסי' רצ"ג מנה שלא לבא על אשה נדה והטעם דמדוע לא מנאו רבינו והשאר מוני המצות כן עי' בנר מצוה סי' ח' אות ז' וגם עי' בתוס' עה"ת פרשת אחרי שנתן טעם לשבח דמדוע נאמרה אזהרה זו בלשון לא תקרב:

ונדה (ב) נקראת כשדם יוצא מן המקור כו'. נ"ל בס"ד בכוונת רבינו דבמשנה נדה י"ז ע"ב איתא דג' מקומות משלו חכמים באשה החדר היינו המקור הפרוזדור והעלייה דם החדר טמא דם העלייה טהור נמצא' בפרוזדור ספיקו טמא לפי שחזקתו מן המקור, נמצא ממשנה זו דדוקא דם המקור טמא והברייתא דת"כ למדה את זה מקרא הביאה הרי"ף ז"ל פ"ב דשבועות סי' אלף פ"ח והרא"ש פ"י דנדה סי' ו' והטור יו"ד רסי' קפ"ג וז"ל ת"ר ואשה כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מ"מ תהיה טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמי' לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור וגם המרדכי ז"ל שבועות הל' נדה ס"ס תשל"ו הביאה ועמ"ש יכול אפי' זבה מ"מ כתב המרדכי וז"ל פי' כגון דם מכה או דם עלייה וא"כ י"ל דגם רבינו לזה כיוון במד"כ ונדה נקראת כשדם יוצא מן המקור לאפוקי דם מכה או דם עלייה. או י"ל בכוונת רבינו דבמשנה מ' ע"א שם איתא כל הנשים מיטמאות בבית החיצון שנ' דם יהי' זובה בבשרה פרש"י ז"ל כל הנשים לענין נדה מיטמאות מכי אתא דם לבית החיצון אע"ג דהעמידוהו כותלי רחמה, בבשרה משמע בתוך בשרה, ובגמ' מ"א ע"ב שם איתא דבית החיצון עד בין השיניים [לר' יוחנן דהלכתא כוותיה] דהיינו עד מקום שהשמש דש ובין השיניים עצמן כלפנים וכ"פ הרמב"ם הל' א"ב פ"ה הל"ב והטוש"ע סי' הנ"ל, וא"כ י"ל דגם רבינו לזה כיוון במ"ש ונדה נקראת כשדם יוצא מן המקור כלומר כשיוצא דם מן המקור עד בית החיצון אע"ג שלא יצא לחוץ נקראת נדה, והסמ"ק ז"ל סי' רצ"ג כתב וז"ל נדה נקראת כשרואה דם היוצא מן המקור עד בית החיצון כו' עכ"ל וכיון דדרכו של הסמ"ק להלוך בעקבותיו של רבינו וממנו העתיק את רוב ספרו עכ"מ דסובר הפשט ברבינו כפשטינו הב' שכתבנו אבל היראים ז"ל סי' קצ"ב כתב וז"ל ונדה נקראת כשהדם יוצא מן המקור דכתיב את מקור דמי' אלמא דם מקור נקרא דם וביציאת דם נעשה דם נדה דכתיב בפ' זאת תהי' ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה והמקור נקרא חדר בלשון תלמוד כו' עכ"ל וזה נראה בעליל דבהיראים הפשט כהפי' הא' שכתבנו בדעת רבינו וכיון דידוע דהרבה דברים העתיק רבינו מהיראים וגם כאן לשונם דומים קצת ממילא מוכח מהיראים לומר ברבינו כפי' הא' הנ"ל וכיון דמהסמ"ק מוכח כפי' הב' ע"כ כתבנו את השני פירושים כמובן:

אבל לכאורה ק"ל כיון דרבינו דיבר בריש מל"ת מנדה דאורייתא ונדה דאורייתא לא הוי אלא כשראת' בהרגשה כמ"ש שמואל נ"ז ע"ב שם בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכן הלכה א"כ היכי כתב רבינו ונדה נקראת כו' דנראה דבלא שום תנאי הרגשה אלא כשיצא דם מן המקור הויא נדה דאורייתא הלא צריך גם הרגשה הן אמת די"ל דרבינו סמך עמ"ש את הא דשמואל לקמן במל"ת זו אבל כל זה דוחק כיון דלא הביא שם את דרשה דשמואל אלא הביא את שמואל לענין כתם א"כ איכא למיטעי דמחמת טעם אחר טהורה עי"ש ותבין ועוד הלא כאן בריש דבריו שדיבר מנדה מה"ת הי' לו לומר תיכף את התנאי דהרגשה, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת רבינו דג' מיני הרגשות יש א' שנזדזע גופה ב' שנפתח מקורה ג' הרגשת זיבת דבר לח ממנה בפנים עי' באחרונים שיש פלוגתא גדולה בהרגשה זו מובא גם בפ"ת סי' קפ"ג ועי' בד"ח ח"א סי' ל"ז וא"כ י"ל דרבינו ה"ק ונדה נקראת כו' כלומר אפי' בלא הרגשת גופה או הרגשת פתיחת מקורה רק כשיצא הדם מן המקור לחוץ מבין השיניים הויא נדה דאורייתא ואי תקשה היאך הויא נדה דאורייתא בלא הרגשה ע"ז קאמר אח"כ וע"י הדם טמאה שבעה כלומר ע"י הרגשת זיבת לח של הדם טמאה שבעה מה"ת ואם כנים דברינו אז יש סיוע מרבינו להני אחרונים דס"ל דבהרגשת זיבת דבר לח הויא נדה דאורייתא וגם מיושב קושייתינו מהרגשה ודו"ק. אבל ראיתי במהרש"ל ז' בביאורו כאן שכ' עמ"ש רבינו וע"י הדם טמאה כו' וז"ל פי' ולא ע"י הוסת אפי' נעקר הדם מן המקור כל זמן שלא יצא לחוץ טהורה אפי' בעת וסתה ממש וק"ל עכ"ל א"כ י"ל דהני אחרונים דסברו דהרגשת זיבת דבר לח לא הוי הרגשה סברו הפשט ברבינו כהמרש"ל וגם זה מוכח מהמרש"ל דסובר הפשט ברבינו במ"ש ונדה נקראת כו' כפשטינו הא' הנ"ל דוק ותשכח:

אבל לכאורה ק"ל על רבינו לפי פשטינו הא' דמדוע כתב ונדה נקראת כו' דנראה דדוקא בנדה הד"כ שטמאה אע"פ שלא יצא הדם לחוץ הלא גם בזבה הד"כ כדאיתא בפי' בברייתא מ"א ע"ב שם ת"ר בבשרה מלמד שמיטמאה בפנים כבחוץ ואין לי אלא נדה זבה מנין ת"ל זובה בבשרה פרש"י ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זבה ילפינן זבה וגם הרי"ף והרא"ש הנ"ל רקמו בהלכותיהם את הברייתא זו אע"ג שאין נפ"מ בזמה"ז וצ"ל דנקטו איידי הני מילי אחריני שהביאו שם עי"ש ותבין וכיון דמוכח מהברייתא כמ"ש א"כ קשה על רבינו דמדוע כתב בנדה דוקא אלא על רבינו י"ל דסמך עמ"ש לקמן במל"ת זו בפי' דגם בזבה הד"כ וז"ל ונדה וזבה שוין לענין בחכ"ם כו' אבל על רש"י הנ"ל מחודש ב' שכ' כל הנשים לענין נדה ע"ז ק"ל מאוד דמדוע כתב לענין נדה דוקא הלא גם בזבה הד"כ וגם על התי"ט שם ק"ל שעמד על הברטנורה בקושי' זו מדוע לא הקשה גם על רש"י:

ובהשקפה הראשונה עלה ברעיוני לתרץ בס"ד כך דלרש"י הי' קשה כיון דגם מהמשנה גופא מוכח דגם בזבה הד"כ מדלא הביא התנא אח"כ אלא בזב ובבעל קרי שאין הד"כ וכיון דהתנא דמתני' סובר דגם בזבה הד"כ עכצ"ל דכל הנשים דקאמר התנא קאי גם על זבה וע"ז הי' קשה לרש"י היאך קאמר התנא כל הנשים וכי כל הנשים זבות ע"כ מפ' רש"י כל הנשים לענין נדה כלומר מלת כל הנשים דנקט התנא לא משום זבות נקט אלא משום נדה דנדות באמת כל הנשים וע"כ ל"ק רש"י מלת לענין נדה אלא בתר כל הנשים ולא בתר מיטמאות דאי הוה אמר בתר מיטמאות אז הי' נראה דכוונתו דדוקא נדות מיטמאות ולא זבות וזה באמת אא"ל, וא"כ ממילא ל"ק גם על התי"ט די"ל דבשלמא על רש"י דקאמר מלת לענין נדה בתר כל הנשים לא הקשה כיון די"ל כמו שכתבנו אבל הברטנורה דקאמר מלת בנדה בתר כל הנשים מיטמאות א"כ ל"ל דכוונתו כמ"ש אליבא דרש"י ע"כ הקשה עליו התי"ט שפיר ודו"ק:

ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב את רש"י דהי' קשה לרש"י על מלת כל מדוע ל"ק התנא הנשים מיטמאות כו' ועכ"ס רש"י דהתנא אתא לאשמעינן במלת כל לאפוקי מדעת השואל בהריב"ש סי' תכ"ה מובא בב"י ס"ס קפ"ג שנשאל אם איסור נדה נוהג גם בפניה והשיב שדבר פשוט היא שנוהג וגם האריך בראיות וע"כ קאמר התנא כל הנשים כו' כלומר בין נשואות בין פניות מיטמאות בבית החיצון ועכ"כ רש"י לענין נדה כוונתו דלכאורה צריך להבין דמה הי' טעותיה של השואל וצ"ל דטעה בקושייתו של המנחת יעקב שהקשה רס"י קפ"ג דלר"מ דאמר ס"פ המפלת מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה א"כ בפני' דלא שייך טעם זה לא תהא טמאה שבעה ותירץ ג' תירוצים עי' בכו"פ שם ובמלא הרועים ח"ש אות ט' מחודש ו' מ"ש ע"ז, אבל להשואל צ"ל לא הי' ניחא התירוצים של המנ"י דתירוץ הג' דנראה שהוא עיקר מדהביאו לבסוף לא הי' ניחא ליה משום דסובר כמו שהי' רוצה המהר"ע להוכיח מתחלה מסוכה דר"מ ל"ס כר"ש דדריש טעמא דקרא וע"כ הי' סובר כיון דלא שייך בפניה הטעם שאמר ר"מ מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה ע"כ ליתא בפני' הדין נדה כלל וכדי להוציא את הטעות זה ע"כ קאמר התנא כל הנשים וכיון דלא הי' הטעות אלא לענין נדה דלענין זבה ל"ל טעות זה עכ"כ רש"י לענין נדה כוונתו דמה דנקט התנא כל הנשים משום פני' לא נקט אלא לענין נדה מהטעם הנ"ל וממילא גם על הברטנורה ל"ק כיון די"ל דגם הברטנורה משום כוונה זו נקט בנדה וגם י"ל דהרמב"ם הל' א"ב פ"ה הל"ב דנקט לשון המשנה כל הנשים מיטמאות ג"כ משום כוונה זו נקט להוציא מדעת השואל כמובן, ואל תשיבני דהיאך יכל"ל דהתנא נקט כל הנשים להוציא מדעת השואל הלא כבר מוכח ממשנה מ"ג ע"ב שם דלא כהשואל ממה דקאמרה תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה דזה טעות כיון דמשנה דדף מ"ג קאי לענין טומאת טהרות דלענין טומאת נדה באמת הדין שאינו חייב כרת אלא על בת ג' שנים ויום אחד כמו שאיתא במשנה מ"ג ע"ב שם וכמ"ש הרמב"ם פ"ד הל"א שם ועל בת ג' שנים ויום אחד הי' יכל"ל דדוקא כשהיא א"א כגון שקבל אבי' קידושין, וגם זה אל תשיבני דכבר אשמעינן התנא א"ז במשנה כריתות י"ד ע"א יש בא ביאה אחת כו' ובמשנה כתובות כ"ט ע"א אלו נערות כו' כמו שבאמת השיב הריב"ש להשואל ממשניות הללו דע"ז י"ל דהתנא רצה לאשמעינן א"ז גם במס' נדה ודו"ק:

שם (ג) דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד כו', במשנה נדה מ"ג ע"ב תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה בת י' ימים מטמאה בזיבה והטעם דצריך י' ימים לזיבה כיון דכל דם שרואה בתוך ז' ימים דם נדה היא ולהיות זבה גדולה צריך עוד ג' ראיות בג' ימים עי' פי' המשניות וברטנורה שם, ובברייתא שם ילפינן את זה מיתורא דוי"ו דבפ' מצורע פט"ו פי"ט כתיב ואשה כי תהי' זבה וגו' והאי קרא בנדה משתעי כמ"ש רש"י בגמ' שם ובזבה כתיב בפסוק כ"ה שם ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' ומדלא כתיב בתרווייהו אשה אלא ואשה ילפינן מיתורא דוי"ו דתינוקת בת יום אחד ובת' י' ימים מטמאה בנדה ובזיבה ועכ"כ רבינו דרשו רבותינו מריבוי המקרא דהיינו מיתורא דוי"ו ומ"ש רבינו את זה כלל ול"כ בקיצור שם דרשו שאשה כו' י"ל כיון דבדף ל"ב ע"א שם קאמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ושקיל וטרי הגמ' שם ומסיק דתינוקת בת יום אחד ובת י' דמטמאה בנדה ובזיבה באמת אינו הל"מ אלא מיתורא דוי"ו דרשינן עכ"כ רבינו גכ"כ כמסקנת הגמ', ודע דהברייתא זו איתא גם בספרא פ' מצורע פרשתא ד' פ"ו וז"ל ואשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת י' ימים לזיבה עכ"ל ולכאורה היכי ילפת תרווייהו מחד קרא וגם הקרבן אהרן ז"ל שם עמד ע"ז וז"ל ומה שאמרו מכאן אינו אלא לבת יום אחד לנדה דבת י' ימים לזיבה מקרא דואשה כי תזוב זוב דמה דריש לה דמשמע בזובה והכא בנדה משתעי עכ"ל ולי"נ בכוונת הספרא מכאן אמרו כו' דכמו דילפינן מיתורא דוי"ו לנדה בת יום אחד כמו כן נמי ילפינן מיתורא דוי"ו דכתיב גבי זבה דבת י' ימים לזיבה כמובן, עכ"פ זה מוכח בפי' דסתם ספרא סובר דדרשינן וי"ו ולפמ"ש הגמ' סנהדרין פ"ו ע"א דסתם ספרא ר' יהודא מוכח דר"י דריש וי"ו וא"כ ק"ל היכי קאמר הגמ' תמורה ב' ע"ב דר' יהודא לא דריש וי"ו וגם על רבא מוע"ק ח' ע"א דסובר דר' יהודא לא דריש וי"ו ג"כ קשה, אבל אח"כ ראיתי דהתו' סנהדרין י"א ע"א ד"ה ור"ש ובמנחות נ"א ע"ב ד"ה וי"ו כבר הקשה כעין קושיא זו על הגמ' תמורה ומשני ולפי תירוצם גם קושייתינו מתמורה מיושב שפיר עי"ש ותבין ועל הקושיא על רבא עי' תו' מוע"ק ד"ה מאי ותראה דגם זה ל"ק מידי, נמצא לפי הנ"ל מוכח מגמ' נדה דפסקינן דדרשינן וי"ו כיון דסתם משנה סותמת כן וגם רבינו והרמב"ם הל' א"ב פ"ד הל"א פסקו כן ועי' במלא הרועים ח"ב אות וי"ו שקמציין את כל המקומות בהאי כללא דדרשינן וי"ו ומדוע לא דיבר מגמ' נדה ואפשר ליישב כמובן:

זה (ד) בניין אב לכל טמא כו', כ"כ גם הרמב"ם הל' א"ב פ"ד הל"ב וכתב הרהמ"ג שהבניין אב מפורש בספרא אבל בספרא שלפנינו ליתא אלא הכי איתא פ' מצורע סוף פ"ו עה"פ ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וז"ל ורחצו במים וטמאו עד הערב הקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות אף רחיצתה בנקיות מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה מה רחיצתה פרט לבית הסתרים אף רחיצתו פרט לבית הסתרים כו' עכ"ל ואם רבינו והרמב"ם באמת על הספרא זה כיוונו אז צ"ל דמדעת עצמם סברו שההיקש של הספרא בניין אבל כל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול אבל מלשון הרהמ"ג נראה שהבניין אב גופא מפורש בספרא וכ"נ מלשון הב"י יו"ד רסי' קצ"ז וא"כ צ"ל שכך הי' גירסתם בספרא, אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ם מדוע לא יליף טבילת נדה מהברייתא דגמ' שבת ס"ד ע"ב דז"ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מרגשה אלא מת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים וגם בספרא ס"פ מצורע איתא ברייתא זו והרי"ף פ"ב דשבועות סי' אלף צ"ב והרא"ש סוף מס' נדה והמרדכי שבועות סוף הל' נדה באמת ילפ' מברייתא זו א"כ מדוע לא יליף גם הרמב"ם משם בשלמא על רבינו ל"ק כיון דהביא גם את הדרשה דר"ע י"ל דרצה להביא שני דרשות ע"ז אבל על הרמב"ם קשה דטפי הי' לו להביא הדרשה דר"ע כיון דאיתא גם בגמ' ותו ק"ל על הרמב"ם הלא על לימודו נשאר קושיית התו' חגיגה י"א ע"א ד"ה לא כמו שהקשה התו' על הק"ו של הבה"ג כיון דבניין אב ג"כ לא הוי כתיבא בהדיא יותר מק"ו עי"ש ותבין, אלא ע"ז י"ל דהרמב"ם באמת סובר כהני פוסקי' דבבנין אב לא אמרי' טרח וכתב לה קרא עי' מהרו"ע ח"ב אות ב' וע"כ סובר דבניין אב הוי יותר כתיבא בהדיא מק"ו [וגם יש ליישב בזה מה שהקשה על רבינו מו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן דמדוע הביא גם את הדרשה דגמ' שבת די"ל כיון דאיכא שני דיעות בזה אי אמרי' גם בבניין אב טרח וכתב לה קרא עי' במהרו"ע שם וכיון דרבינו הי' מסופק בזה ע"כ הביא מתחלה את הבניין אב לשיטת הרמב"ם דבבניין אב לא אמרי' טרח וכתב לה קרא ואח"כ כתב ועוד דרשו בשבת כו' כוונתו דלהני שיטות דגם בבניין אב אמרי' טרח וכתב לה קרא והוי בניין אב כמו ק"ו וא"כ ליכא תו למילף טבילת נדה מבניין אב מחמת קושיית התו' חגיגה הנ"ל ע"כ הביא את הדרשה דר"ע כמובן] וא"כ הקושיא הב' הנ"ל באמת ל"ק על הרמב"ם אבל הקושיא הא' קשה. וגם על הרב האי גאון והר"ת ז"ל שהביא רבינו ג"כ קשה מדוע לא ילפי מהא דשבת וכ"ק על הבה"ג ז"ל דיליף ג"כ בק"ו מובא בתו' חגיגה הנ"ל וביבמות מ"ז ע"ב ד"ה במקום וביומא ע"ח ע"א ד"ה מכאן [הן אמת שבהבה"ג שלפנינו הל' נדה ליתא מהאי ק"ו שהביא התו' אלא הכי איתא שם וז"ל ומנ"ל דבעי נדה טבילה דאקשה רחמנא לזבה מה זבה בעי טבילה אף נדה בעי טבילה עכ"ל אבל אח"כ ראיתי בהרא"ש סוף נדה שכ' וז"ל ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה טבילת נדה מה"ת ק"ו ממגעה דבנוגע במשכב' כתיב והנוגע במשכב' יכבס בגדיו ורחץ במים וכ"ש במגעה עצמה וק"ו לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים כו' עכ"ל וגם האשכול ז"ל הל' נדה סי' נ' הביא את הבה"ג שבתשובה וא"כ צ"ל דהתו' ג"כ על הבה"ג שבתשובה כיוון] וגם המרש"ל בביאורו כאן הקשה כן וז"ל ק"ק מאחר שאיתא ברייתא להדיא דיליף מקרא מה רוצה רב האי או ר"ת להוסיף ונ"ל מאחר דאיתא פלוגתא בהאי קרא כדאיתא בברייתא זקנים הראשונים פליגי על ר"ע ומאחר שהלכה כת"ק וג"כ מצינו בדברי רבותינו שלא תתקשט הנדה בימי נדתה ויש לה בגדים מיוחדים לנדתה כדלעיל בהל' אשות א"כ סוגיא דעלמא אזלא כת"ק ולכן יליף מקראי אחריני עכ"ל ואע"ג דהרמב"ם והרי"ף פ"ב דשבועות והרא"ש סוף נדה והא"ז הל' נדה אות ש"ס פסקו כר"ע וטעמם משום דרב בשבת שם גכ"ס כר"ע כמ"ש הא"ז אפ"ה בדעת הרב האי והר"ת שפיר כתב המרש"ל את תירוצו:

אבל לי"נ בס"ד דגם הבה"ג והרב האי והר"ת ג"כ פסקו כר"ע מהטעם שכ' הא"ז הנ"ל ומה שלא הביאו טבילה לנדה מהא דר"ע י"ל דרצו למילף לכ"ע אפי' לרבנן דר"ע כדי שלא יהא מקום לטעות דאי הוה הביאו מהא דר"ע הי' מקום לטעות דלרבנן ליכא טבילה בנדה [וגם בהרמב"ם הנ"ל י"ל כן] וע"כ לא הביאו מהא דשבת אלא כל אחד הביא ממקום שהי' נ"ל יותר ראי', לר"ת י"ל דלא הי' נראו הלימודים של הבה"ג לא הק"ו ולא ההיקש משום קושיית התו' חגיגה הנ"ל ומהאי טעמא י"ל לא הי' נראה לו הלימוד של הרמב"ם ג"כ, ולהבה"ג י"ל לא הי' נראה הלימוד של הר"ת משום קושיית האשכול הנ"ל עי"ש ולהרמב"ם ג"כ י"ל דלא הי' נראו הלימודים של הבה"ג משום קושיית התו' חגיגה [ועל הלימוד שלו צ"ל דסובר דבניין אב הוי מפורש בקרא כהנ"ל] והלימוד של הר"ת ג"כ מחמת קושיית האשכול לא הי' ניחא לו, ולהבה"ג י"ל דבתשובתו חזר מההיקש דקאמר בספרו משום קושיית היראים סי' קצ"ב עי"ש וע"כ קאמר בתשובה את הק"ו כמובן. וממילא לפי"ז הרווחנו בס"ד דל"ק על הבה"ג קושיית התו' חגיגה כיון דלפי מה שכתבנו באמת גם הבה"ג פסק כר"ע וא"כ יש להבה"ג שני לימודים על טבילת נדה וע"כ שפיר י"ל גם אליבא דהבה"ג כמו שתירץ התו' חגיגה עי"ש ותבין, וגם יש ליישב בזה מה שדקדקנו דמדוע לא הקשה התו' יבמות ויומא הנ"ל על הבה"ג כמו שהקשה התו' חגיגה די"ל דהתו' יבמות ויומא סברו כפשטינו דהבה"ג סובר דיש שני לימודים על טבילת נדה וע"כ לא קשה עליו כלום אבל התו' חגיגה י"ל דסובר אליבא דהבה"ג כהמרש"ל הנ"ל דלא פסק כר"ע וא"כ ליכא להבה"ג אלא חד לימוד וע"כ הניח עליו בקושיא ודו"ק:

ודע דהבה"ג בספרו מקודם שהביא את מה שהעתקנו בשמו במחודש ז' כתב וז"ל ותנא בתוספתא אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים זב וזבה טבילתן מדאורייתא נדה מדרבנן היא עכ"ל וזה פליאה גדולה אצלי מלבד שסותר מ"ש אח"כ הלימוד מההיקש דטבילת נדה דאורייתא ק"ל עליו מהסיפא דתוספתא גופא שהביא דבתוספתא מגילה פ"א איתא בסיפא אין בין זבה לנדה אלא קרבן אלמא דהתוספתא סוברת דלענין טבילה זה וזה שווין וגם בא"ז הל' נדה אות שנ"ט מצאתי אח"כ שעמד על הבה"ג מהסתירה שכתבנו וכתב שט"ס יש בהבה"ג במ"ש שטבילת נדה דרבנן עי"ש, ואם באמת אינו ט"ס נ"ל בס"ד די"ל דסובר כהרמב"ם בסה"מ שורש ב' דדברים הנדרשים בי"ג מדות אינם נקראים ד"ת אלא דברי סופרים עי' רהמ"ג וכ"מ ולח"מ הל' אישות פ"א הל"א ואליבא דהבה"ג צ"ל דנקראים דרבנן ג"כ לא דברי סופרים דוקא עי' כ"מ הל' סנהדרין פי"ז הל"א שכ' גם אליבא דהרמב"ם כן וגם עי' קהלת יעקב אות ד' סי' ק' וכיון דלא הביא הבה"ג שם אלא ההיקש משום הטעם שכתבנו דרצה להביא לימוד על טבילת נדה גם אליבא דרבנן דר"ע וא"כ ליכא לרבנן אלא ההיקש גרידא והיקש נקרא דרבנן עכ"כ נדה מדרבנן היא [ואם באמת סובר הבה"ג כרבנן ולא כר"ע כמו שנראה מהתו' חגיגה הנ"ל אז בודאי עולים דברינו יפה אלא אז נשאר קושיית התו' שם אבל באמת י"ל דהבה"ג סובר דגמ' חגיגה אזלא אליבא דר"ע ואז ממילא גם קושית התו' ל"ק דו"ק בזה כי קצרתי למבין] כנ"ל ליישב את הבה"ג לפי הגירסא שלפנינו מחמת חומר הקושיא, וגם באשכול הנ"ל ראיתי דבר תימא שכ' וז"ל ועכשיו כל נדות בישראל ספק זבות נינהו ואין עולה להם טבילה במקוה אלא צריכות מים חיים עכ"ל וזה ג"כ פלא כיון דמוכח מהתוספתא הנ"ל דלזבה ל"צ מים חיים עי' בב"י יו"ד סי' ר"א שהניח בתימא גם על רש"י כן ועי' מ"ש על רש"י זה לקמן מ"ע רמ"ח:

הלכה (ה) למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש כו', לשון זה ממש כתב הסמ"ק סי' רצ"ג והגמ"יי הל' א"ב פ"ו הלכ"א אות ד' בשם ר"י וכ"כ הכלבו הל' נדה ס"ס פ"ה אבל הרא"ש נדה פר"י סי' ה' כתב את זה בלשון מנהג וכ"כ הר' ירוחם נכ"ו ח"ב והמרדכי פ"ד דשבועות סי' תשל"ב כתב א"ז בלשון צווי וכן איתא בש"ע סי' קצ"ו, ומ"ש רבינו בגדים לבנים נקיים כו' כ"כ כל הפוסקים, ומ"ש וכל ז' ימי ספירתה כו' ג"ז כתבו כל הפוסקים ולמדו א"ז ממשנה נדה ס"ח ע"ב דלא פליגי תנאי שם אלא בדיעבד אבל לכתחלה צריכה בדיקה בכל יום וכ"כ התו' שם ז' ע"ב ד"ה ר"א וכן הלכ' בש"ע שם, ומ"ש רבינו ולהכניסו כו' ולחורין ולסדקין שכן מוכיח בנדה כו' דבר זה צריך תלמוד דהן אמת דבדף ה' ע"א שם איתא מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין אבל אכתי היכי מוכח מגמ' זו דגם בימי ספירה צריכה לבדוק בחורין ובסדקין אבל כבר מיישב א"ז המרש"ל בביאורו כאן וז"ל אינו פירושו שמוכח התם שצריכה בימי ספירה לבדוק בחורין ובסדקין אלא פי' שמוכח שכעין זה מצינו בדיקה בתלמוד והתם קאי על המשמשת בעד כו' ושמעינן לשם היכא דלא הכניסה לחורין ולסדקין לא איקרי בדיקה אלא קינוח בעלמא וכ"כ הרא"ש להדיא בפ' התינוקת והמגיד משנה נמי פסק שכל הבדיקות שהאשה עושה בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת ימי הספירה שתהי' הבדיקה בחורין ובסדקין יפה יפה ואם לא בדקה בחורין ובסדקין אינו אלא קינוח עכ"ל הרהמ"ג שהביא היא פ"ו מהל' א"ב הלכ"א וכן הלכה בש"ע סי' הנ"ל, ומ"ש רבינו וכן עושה שחרית וערבית כו' כ"כ גם הסמ"ק והגמ"יי והכלבו הנ"ל אבל שאר הפוסקים לא כתבי אלא פעם אחת ביום עי' טוב"י שם וגם מהא"ז הל' נדה סי' שמ"ב נראה דסובר כרבינו וכן הלכה בש"ע שם: ומ"ש רבינו וערבית כשהולכת לבה"כ קודם שיהא לילה כו' כ"כ גם הסמ"ק והכלבו שם אבל הגמ"יי הנ"ל כתב וז"ל וערבית סמוך לשקיעת החמה ואמת אתו כיון שכתבו קודם שיהא לילה מדוע כתבו תו כשהולכת לבה"כ ועל רבינו באמת כבר עמד בזה מו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן וז"ל וקשה מה צ"ל כשהולכת לבה"כ הלא בקודם שיהא לילה הי' די וי"ל דאיכא פלוגתא בין רבוותא מהיכן מתחלת הלילה לכך אומר כשהולכת לבה"כ להתפלל ערבית א"כ דעתה שיהא לילה ובתרא אזילי עכ"ל ולי"נ בס"ד בכוונת רבינו דהב"י סי' הנ"ל הביא בשם תה"ד שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול יש אומרים שיכולה לבדוק באותה שעה והתה"ד חולק וסובר כיון שהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה הלכך חשבינן כאלו הוא מיום המחרת והלכך אין יום המחרת עולה לה מן המניין עיי"ש וא"כ י"ל דרבינו גכ"ס כהתה"ד ועכ"כ כשהולכת לבה"כ כוונתו כשהולכת מבעוד יום להתפלל ערבית אז ג"כ צריכה לבדוק קודם שיהא לילה שלה כמובן. אבל גם י"ל ברבינו לאידך גיסא דהב"ח סי' קצ"ו כתב וז"ל שבקיץ כשמתפללים הקהל ערבית בעוד היום גדול דיותר נכון הי' שתבדוק עצמה לאחר תפלת ערבית בעוד שהוא יום סמוך ללילה שהוא כמו שעה או יותר או פחות לאחר תפלת ערבית אלא הואיל ונפק מפומיה דהמהרא"י דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפלת ערבית כמ"ש בתה"ד סי' רמ"ח צריך ליזהר לכתחילה להפסיק קודם תפלת ערבית מיהו לכתחילה צריכה עוד לבדוק עצמה גם אחר תפלת ערבית בעוד שהוא יום היותר סמוך ללילה שאפשר שזאת היא עיקר ההפסקה בטהרה עכ"ל וא"כ י"ל דרבינו באמת ל"ס כהמרא"י אלא סובר דכשהתפלל ערבית בעוד היום גדול אף שהיא לילה כמ"ש התה"ד מ"מ מוטב לפסוק אחר תפלת ערבית בעוד שהוא יום היותר סמוך ללילה כמ"ש הב"ח ועכ"כ וערבית כשהולכת לבה"כ כוונתו כשהולכת להתפלל לבה"כ בעוד היום גדול אז תבדוק קודם שיהא לילה ולא קודם תפלת ערבית ודו"ק. והטעם שלא תבדוק בלילה לאור הנר ראיתי באשכול הל' נדה סי' מ"ד שכ' וז"ל ובדיקה זו וגם בז' דספירה תהי' תמיד לאור היום ולא לאור הנר כדאמרינן נדה י"ז ע"א של בית מונבז המלך מזכירין לשבח שהיו בודקין מטותיהם ביום ועוד דבדיקה משום ספירת נקיים היא ועיקר ספירה ביממא היא כדאמרי' במגילה כ' ע"ב עכ"ל והנפ"מ בין השני טעמים נ"ל דלטעם הא' כיון דמה שמזכירין אותן לשבח הי' משום דלא בדקו לאור הנר אף דלב"ה שרי כמ"ש התו' שם א"כ ממילא י"ל דכשהתפללו הקהל ערבית מבע"י אף שלילה היא לכל דבר מ"מ כיון דעדיין היום גדול ורואין לאור היום כמו באמצע היום באמת שרי לבדוק אז אפי' לכתחילה אבל להטעם הב' כיון דהטעם דבעינן בזבה ספירה ביום משום דכתיב וספרה לה ז' ימים כמ"ש רש"י מגילה שם וכיון דגזה"כ היא דבעינן יממא דוקא י"ל דכשהתפללו הקהל ערבית מבע"י כיון דלילה היא לכל דבר כמ"ש הפלתי ז"ל סי' קצ"ו ס"ק א' לא שרי אז לבדוק לכתחילה כמובן ולענין הלכה עי' ש"ע סי' הנ"ל:

האשה (ו) שאמרה לבעל' טמאה אני כו' המקור לזה כתובות כ"ב ע"א בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אבל לכאורה יש לדקדק מדוע משנה רבינו מלשון הגמ' וכתב האשה שאמרה לבעלה ובגמ' איתא אמרה טמאה אני, אבל לפמ"ש בספרי פני משה הל' א"ב פ"ד הל"י לפרש את הרהמ"ג במ"ש דגם הרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן והרשב"א דבהוחזקה נדה בשכנותי' לא מהני אמתלא וכ"כ בשמו הב"י יו"ד סי' קפ"ה ולכאורה מנ"ל זה הלא הרמב"ם לא דיבר שם מהא דהוחזקה נדה בשכנותי' כלום וכתבנו דלפמ"ש הט"ז שם בשם המהר"ל מפראג ליישב את קושיית הטור שהקשה על הרמב"ן והרשב"א וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותי' מכשאומרת בפי' טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא ותירץ דשאני הוחזקה נדה דלאו כ"ע ידעו מן האמתלא וא"כ על מה סמכה כשהחזיקה עצמה נגד כ"ע משא"כ באומרת לבעלה טמאה אני אפשר שסמכה שאח"כ תאמר לו את האמתלא, והט"ז כתב ע"ז ולמדתי מזה עוד דאפי' באמרה יש חילוק אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא אלא דוקא כשאמרה לבעלה וע"כ כתבו הפוסקים אמרה לבעלה טמאה אני דאין הד"כ אלא באמרה לבעלה וא"כ י"ל דגם הרהמ"ג מזה הוכיח דהרמב"ם סובר כהרמב"ן והרשב"א מדשינה מלשון הגמ' וקאמר האשה שאמרה לבעלה כו' וגם תירצתי שם דאמאי לא נקט הגמ' ג"כ האשה שאמרה לבעלה ע"ש וא"כ י"ל דגם רבינו סובר כהרמב"ן והרשב"א וע"כ נקט ג"כ האשה שאמרה לבעלה:

גרסי' (ז) בירושלמי שמואל רצה להזקק לאשתו כו', עי' תו' כתובות שם ד"ה ואפי' שג"כ הביא את הירושלמי זה אבל על רבינו לכאורה ק"ל דלאיזה צורך הביא את הירושלמי כיון דמוכח מגמ' שם דאפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה אבל אח"כ ראיתי שגם המרש"ל בביאורו כאן עמד ע"ז ותירץ וז"ל אלא נ"ל שמביא דאפי' כה"ג שרי אף שהוא כועס ומתמה עליה ק"ו אם נתנה אמתלא מעצמה ודו"ק א"נ רוצה להביא אפי' כה"ג כי אמרה אין בי כח הוי אמתלא כי בגמ' דידן לא נאמר מה נקרא אמתלא דדילמא דוקא אם אמרה שטועה היא נקרא אמתלא עכ"ל ודפח"ח ועי' במגלת ספר במל"ת זו שכ' בסוגיא זו דברים עתיקים:

בדקה (ח) קרקע עולם כו' וה"ה אם נמצא דם על בית הכסא כו', הא דבדקה קרקע עולם מימרא דשמואל נדה ע"ז ע"ב והטעם שכ' רבינו ז"ל דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים כן סובר ר' נחמיה במשנה שם נ"ט ע"ב וכיון דרב אשי שם נ"ח ע"א קאמר דטעמא דשמואל משום דסובר כר' נחמיה [אלא לרב אשי לכאורה קשה על לשון של שמואל אבל כבר מפרשו יפה הקרבן נתנאל שם פרק ח' אות י"ג] ע"כ הרכיב רבינו הני תרי דינים יחד, אבל לכאורה ק"ל מדוע הביא כלל את הא דקרקע עולם הלא ממילא הוה ידעינן א"ז ממה דפסק כר' נחמיה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים דכיון שהשמיט רבינו את כל הני דברים הנפרטים במתני' בפלוגתא דר' נחמיה וגם את כל הני דברים הנפרטים בגמ' שם דף ס' ע"ב דמטהר הי' ר' נחמיה אפי' באחורי כלי חרס ובמטלניות שאין בהן שלש על שלש וגם מעשה שנמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית שפרטם הרמב"ם ז"ל הל' א"ב פ"ט הל"ז וצ"ל משום דהי' איזה ה"א שמטמאים כמ"ש הגמ' שם על קצת מהם ע"כ פרט הרמב"ם את כולם ואפ"ה לא הביאם רבינו וצ"ל כיון דרצה לקצר ע"כ סמך על מה שפסק דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים וא"כ אמאי לא סמך בהא דקרקע עולם ג"כ על הכלל זה. ונ"ל בס"ד לתרץ דלכאורה על שמואל גופא קשה מה אתא לאשמעינן הלא ממילא ידעינן א"ז מהא דר' נחמיה וכדי ליישב א"ז צריך להקדים מה שהקשה הכ"מ ז"ל הל' א"ב פ"ט הל"א דהיכי כתמים טמאים הלא הוי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל ממנה שמא מן הצדדים ותירץ דאעפ"כ החמירו בו חכמים כיון דאיסור חמור הוא וגם עוד תירוץ אחר ע"ש [ועי' תו' נדה נ"ו ע"ב ד"ה לא ותראה דמשם ראי' לתירוצו הב' של הכ"מ] וכבר דברו האחרונים אריכות מכ"מ זה עי' נב"י ז"ל מ"ק יו"ד סי' נ"ב, ולי"נ בס"ד לתרץ את קושיית הכ"מ דהח' הר"ן ז"ל ר"פ הרואה כתם ד"ה מודה שמואל נתן טעם לשבח עמ"ש ר' נחמיה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים וז"ל וה"ט משום דבדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן כדי שלא יבאו לטהר הבגד אבל כשנמצא בדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו על האשה כלל עכ"ל [ועי' תוס' נ"ח ע"א שם ד"ה כר' נחמיה שג"כ כיוון למ"ש הר"ן ופליאה לי על הגאון מו"ה ברוך פרענקל ז"ל בהגהותיו על הנב"י סי' הנ"ל שלא דיבר מתו' זה] אבל לכאורה צריך להבין הלא על זה גופא עדיין קשה דמדוע לא יהא גם הבגד הנמצא עליו הכתם טהור מטעם ס"ס כיון דדם מהצדדים אינו מטמא את הבגד אלא דם המקור עי' רמב"ם הל' משכב ומושב פ"א הל"ח וצ"ל כיון דהוי ספק טומאה ברה"י וספק טומאה ברה"י אפי' בס"ס טמא כמ"ש הגמ' ריש נדה והרמב"ם הל' אבות הטומאות פ"א הל"א כנ"ל בס"ד בכוונת הר"ן וא"כ ממילא ל"ק קושיית הכ"מ כמובן:

וא"כ י"ל דשמואל אתא לאשמעינן כיון דר' נחמיה לא דיבר אלא מכתמים והוה יכל"ל דדוקא בכתמים סובר ר' נחמיה דכשנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהורה כיון דאיכא ס"ס כקושיית הכ"מ אבל כשבדקה קרקע עולם דליכא ס"ס כיון דע"כ מגופה אתא ה"א דטמאה אע"ג דקרקע אינה מקבל טומאה ע"כ קאמר שמואל דאפי' בכה"ג טהורה כיון דאמרי' דילמא לא בדקה יפה [כמ"ש התוס' רי"ד ז"ל שם על הא דשמואל] וא"כ יש גם בזה ס"ס ולהני פוסקים ז"ל דלא מטעם דלא בדקה יפה מטהר שמואל אלא משום דלא ארגשה אע"ג דבודאי מגופה אתי [עי' ש"ך סי' ק"צ סק"ט ובסדרי טהרה שם ס"ק צ"ג ד"ה וטרם אכלה בדיני כתמים ובתפארת ישראל מהפלתי רסי' קפ"ג ובמחצית השקל שם שהביאו ז"ל את השני שיטות בזה וגם עי' ח"ס ז"ל יו"ד סי' קנ"ט ומהר"ם שיק ז"ל מצוה ר"ח שהביא ראי' לשיטת הרמב"ם הל' א"ב פ"ט הל"א דחזקת דם בא בהרגשה ובאמת איני יודע דמדוע צריך אריכות לזה הלא ממשנה גופא י"ז ע"ב שם מוכח דינו של הרמב"ם דמדקאמר נמצא בפרוזדור ספיקו טמא לפי שחזקתו מן המקור והמתני' איירי מטומאה ודאית כמ"ש רש"י שם וגם זה עכצ"ל דהמתני' איירי שלא ידעה דארגשה דאי ארגשה פשיטא דטמאה ומה אתא התנא לאשמעינן וכיון דלא ארגשה א"כ היכי טמאה ודאית אעכצ"ל דחזקת דם מן המקור בא בהרגשה והא דלא ארגשה לאו אדעתה וכשתעי' היטב בהרמב"ם נראה בעליל דעל הראי' שכתבנו כיוון] י"ל דזה גופא אתא שמואל לאשמעינן כמובן, וא"כ גם אליבא דרבינו י"ל דמטעם שכתבנו אליבא דשמואל הביא את הא דשמואל ודו"ק:

אבל אחר שכתבנו א"ז עיינתי עוד הפעם בדברינו הנ"ל וראיתי דל"ל אליבא דהר"ן כמו שכתבנו כיון דלפי דברינו הי' צ"ל דכשמצאה כתם על בגד שיושבת בר"ה באמת טהורה כיון דבר"ה איכא למימר שהבגד ג"כ טהור מטעם ס"ס וזה באמת לא מצינו בשום מקום לחלק בכתמים בין מצאה ברה"י או ברה"ר אעכצ"ל דהר"ן כיוון למ"ש הנב"י סי' הנ"ל עי"ש ותבין וא"כ ממילא תו ל"ל כתירוצינו הנ"ל, וע"כ נ"ל בס"ד כיון דבגמ' דף ס' ע"ב שם איכא פלוגתא אי רבים פליגי על ר' נחמיה או יחיד פליג עליו והנפ"מ לענין הלכה דכשאמרי' דרבנן פליגי עליו אז אין הלכה כר' נחמיה אבל כשאמרי' דיחיד פליג עליו אז הלכה כר' נחמיה וא"כ י"ל דשמואל אתא לאשמעינן דיחיד פליג על ר' נחמיה דמשום דסובר כוותיה מוכח דסובר כן וא"כ ממילא מוכח משמואל דהלכה כר' נחמיה, ועי' בח' הרמב"ן ז"ל שם ד"ה והא שהביא כמה ראיות עד שפסק כר' נחמיה ומהא דשמואל לא דיבר כלום וזה באמת צ"ט אבל הח' ר"ן שם על דף נ"ח ע"א ד"ה שמואל באמת מהטעם זה גרידא פסק כר' נחמיה כיון דשמואל סובר כוותיה ועל דף ס' ע"ב שם ד"ה דרש האריך גם הר"ן בהראיות שכ' הרמב"ן וא"כ היכי כתב בדף נ"ח דמטעם שמואל גרידא פסק כר' נחמיה וצ"ל דמיקר סמיכתו הי' על הא דשמואל וא"כ ממילא י"ל גם אליבא דרבינו דמש"ה הביא את הא דקרקע עולם דשמואל לרמז בזה דמשום הא דשמואל פסק כר' נחמיה ודו"ק

ודע דהר"ן על דף נ"ח שם כתב שהראב"ד ז"ל ג"כ פסק כר' נחמיה ועל דף ס' שם כתב שהראב"ד לא פסק כר' נחמיה וצ"ל דשני ראב"ד הם דהראב"ד דדף נ"ח הוא האשכול דהאשכול בהל' נדה סי' מ"ב באמת פסק כר' נחמי' והראב"ד דדף ס' הוא הראב"ד הראשון שהביאו השם הגדולים אות ט' או הראב"ד השלישי שהביאו השה"ג אות י"א אלא מסתבר לי טפי שהוא הראב"ד הראשון כיון דהראב"ד השלישי הוא הראב"ד בעל ההשגות וא"כ מדוע לא השיג על הרמב"ם הל' א"ב פ"ט הל"ז שפסק כר' נחמיה [ועי' ש"ך חו"מ סי' ל"ט סק"ב שכ' אולי תרי ראב"ד נינהו אבל מהשה"ג שהבאתי מוכח דהי' ג'] ועל הראי' שהביא הראב"ד לפסוק דלא כר' נחמיה עי' רא"ש שם פר"ח ס"ס ב' שהביא ג"כ את הראי' זו ומדחה אותה ולענין הלכה פסקינן בטוש"ע סי' ק"צ כר' נחמיה:

ומ"ש רבינו וה"ה אם נמצא דם על בית הכסא שישבה עליו גם על זה יש לדקדק דמה אתא לאשמעינן כיון דכבר ידעינן את זה ממד"כ דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים דאת זה עכצ"ל שלא דיבר רבינו אלא מבה"כ של בנין שאינו ראוי לקבל שום טומאה דאם הי' ראוי לקבל אפי' טומאה מדרס אז באמת אינו מציל מטומאת כתם כמ"ש הסדרי טהרה סי' ק"צ סק"כ וא"כ מה אתא לאשמעי', ונ"ל בס"ד דרבינו כיוון על בה"כ שכ' הנב"י מ"ת יו"ד סי' ק"ט שהדף שיושבים עליו נעשה מדף שהי' עליו תורת כלי בתלוש ואח"כ קבעוהו שם והוה ס"ד לומר כמו שסובר השואל בנב"י שם דבכה"ג אינו מציל קמ"ל רבינו כמו שפסק הנב"י דגם בכה"ג מציל, ובהסמ"ק ז"ל סי' רצ"ג ראיתי שכ' וז"ל ובדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה שכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכן בדף של בית הכסא כו' עכ"ל ולכאורה מלת בדף שכ' מיותר אעכ"מ דכיוון למה שכתבנו וכיון שרוב דברי הסמ"ק נובעין מרבינו ובהסמ"ק עכ"מ שכיוון למה שכתבנו א"כ שפיר י"ל גם ברבינו כן ועי' בהגמ"יי הל' א"ב פ"ט אות ה' ובמרדכי שבועות סי' תשל"ה שהביאו ג"כ את הא דבה"כ בשם רבינו וגם הרמ"א קבעו להלכה סי' הנ"ל: