Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתוב (א) בפ' וישלח ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה כו' ואמרו חכמים בחולין שבסיני נצטוו ישראל על כך כו', לכאורה יש לדקדק ברבינו ז"ל דבמשנה חולין דף ק' פליגי החכמים ור' יהודא אי גיד הנשה נוהג בטמאה ופלוגתתם תליא בזה ר' יהודא דסובר דלבני יעקב נאסר גיד הנשה ע"כ סובר דנוהג בטמאה וחכמים דסברו דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו סברו דלא נוהג בטמאה עי' בגמ' שם והמעיי"ח ז"ל דף ב' ע"א אות ט"ו כתב דאין נפ"מ בין ר' יהודא לחכמים לענין בן נח כיון דגם לר' יהודא לא נאסר אלא לבני יעקב אלא הנפ"מ ביניהם אי איסור גיד נוהג בטמאה לר' יהודא נוהג כיון דלבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אבל לחכמים אינו נוהג כיון דבסיני נאמר' וכיון דאין שום נפ"מ אי לבני יעקב נאסר או בסיני נאמר אלא לענין בהמה טמאה א"כ ק"ל מדוע כתב רבינו ואמרו חכמים שבסיני נצטוו ישראל על כך כו' ואי משום דרצה לאשמעינן דפסק כהחכמים דאינו נוהג בטמאה כמו שפסק הרמב"ם הל' מ"א פ"ח הל"ה הול"ל בקיצור ואינו נוהג בטמאה. וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר דיש עוד נפ"מ בין ר' יהודא לחכמים דלפמ"ש הזוהר הרקיע ז"ל בסוף מ"ע שלו אות פ"ה שאין ראוי למנות בין התרי"ג מצות מה שלא נאמר רק קודם מתן תורה וע"כ לא מנאו מ"ש הגמ' ברכות דף י"ג ע"א כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה או בל"ת ומחמת הכלל זה כתב הזוה"ר במל"ת קנ"א אות נ"ז וז"ל וכבר אמרו רז"ל בסיני נאמרה אזהרה זו אלא שנכתבה במקומה ולולי זה לא באה במניין המצות ע"כ לא יכנס במניין המצות מה שאמרו בברכות הקורא לאברהם אברם עובר בלאו כמו שכתבתי בסוף מ"ע עכ"ל נמצא לפי"ז לר' יהודא דסובר דלבני יעקב נאסר לא נמנית המל"ת דגיד הנשה בין המל"ת אבל לחכמים דסברו דבסיני נאמרה נימנית וא"כ י"ל דמשו"ה האריך רבינו וכתב ואמרו חכמים שבסיני כו' כיון דזה הוא כל הטעם שמנה את המל"ת זו כמ"ש הזוה"ר הנ"ל וגם ממילא מוכח דפסק כחכמים דגה"נ אינו נוהג בטמאה כמו שפסק הרמב"ם הנ"ל ועי' במעיי"ח סי' הנ"ל שהקשה על פסקם קושיא חדתא מה שלא נמצא באחרונים:
ודע דהרמב"ם ז"ל הל' מלכי' פ"ט הל"א כתב וז"ל ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית עכ"ל והלח"מ ז"ל שם הקשה ע"ז כיון דמסוגי' דחולין הנ"ל מוכח דלחכמים דקיי"ל כוותייהו לא נאסר גיד הנשה לבני יעקב רק בסיני אלא שנכתב במקומו א"כ היכי כתב הרמב"ם דיעקב הוסיף גה"נ וליכא למימר דכוונת הרמב"ם דיעקב הוסיף מדעתו כמו שבאמת סובר בדעת הרמב"ם הכ"מ ז"ל שם כיון דע"ז ג"כ קשה דמנ"ל להרמב"ם את זה עי"ש שהניח בצ"ע, ולי"נ בס"ד להוכיח מגמ' דאא"ל דיעקב הוסיף גה"נ מדעתו דבדף צ"א ע"א שם איתא א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח פרש"י וז"ל כמ"ד במתני' גיד הנשה נאסר להם בעודם בני נח עכ"ל והרשב"א ז"ל הקשה שם וז"ל וא"ת דלמא לא נאסר להם אלא הכא שנהגו בו איסור כמו שנהגו בשחיטה שלא נצטוו ואפ"ה א"ל וטבוח טבח פרע להן בית השחיטה וי"ל דמאי דקאמר פרע להן בית השחיטה היינו נחירה לומר שיראה להן שאינו אבר מן החי וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן עכ"ל והריטב"א ז"ל הוסיף עוד לתרץ וז"ל אי נמי דשאני הכא דכתיב והכן משמע משורש הדין עכ"ל וכל זה איתא גם בתוס' שם ד"ה כמאן והמרש"א ז"ל כתב על תירוץ הא' של התוס' דוהכן משמע לשון צווי אבל וטבוח אינו לשון צווי והביא ראי' לזה מרש"י עה"ת ונ"ל דלזה כיוון הריטב"א במ"ש והכן משמע משורש הדין ועי' ראש יוסף ולב ארי' שם, וכיון דמוכרח הגמ' לומר דהאי והכן טול גה"כ בפניהם אתיא כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח משום דלשון והכן צווי הוא כמ"ש הריטב"א והמרש"א א"כ ממילא מוכח מגמ' זו דאא"ל דיעקב הוסיף גה"נ מדעתו וא"כ שפיר עשה הלח"מ שלא רצה לתרץ כהכ"מ אלא לא הי' לו לומר את טעמו משום דמנ"ל הא כיון דטפי הי' יכול לומר דגמ' מפורשת היא דאא"ל דהוסיף מדעתו אלא על הלח"מ י"ל דלא רצה להאריך אבל על הכ"מ באמת קשה. וע"כ נ"ל דהכ"מ סובר דהרמב"ם למד את זה מפסיקתא זוטרתא [עי' שם הגדולים שהי' בזמן הרי"ף] פ' וישלח פרשה ל"ב פסוק ל"ג דאיתא שם וז"ל ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול גה"נ שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גה"נ וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסרו במקום סיפורן של מעשה אבל מהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו שכל מה שנאמר לבני נח ונישנית בהר סיני כגון מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים בני נח מוזהרים עליהם אבל מצוה שאינה נישנית אין בני נח מוזהרין עליה כגון גיד הנשה עכ"ל ולכאורה קשה על הפסיקתא היכי כותבת על דרשה דר' יוסי בר' חנינא שכך נהגו כו' דלא כהגמ' הנ"ל דקאמר דאתיא כמ"ד גה"נ נאסר לבני נח וצ"ל דהפסיקתא ידעה מאיזה מקור אחר דלא כהגמ' הנ"ל או אפשר הי' לה להפסיקתא הגירסא בגמ' כך וא"כ י"ל דטפי ניחא ליה להרמב"ם לומר כהפסיקתא כדי שלא תיתי דרשה דר' יוסי ב"ר חנינא שלא אליבא דהלכתא כמובן, ואחר שכתבנו את זה ראיתי במהר"ם שיק מצ' ג' שהקשה ג"כ על הרמב"ם מגמ' חולין הנ"ל והטח בצ"ע אלא הוא ז"ל לא דיבר מהרשב"א והריטב"א והתוס' הנ"ל כלום וזה באמת ג"כ טעמא בעי אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם סובר כהפסיקתא באמת ל"ק מידי ועי' בנר מצוה סי' י' אות צ"א מ"ש על קושיית הלח"מ הנ"ל וגם המר"ם שיק מתרץ יפה עי"ש:
אמר (ב) ר' אבהו א"ר אליעזר [כן גירסת הירושלמי מובא בעין משפט פסחים כ"א ע"ב] כ"מ שנ' בתורה לא יאכל כו', דברי רבינו ז"ל בכאן צריכים אצלי תלמוד דמסוגי' דפסחים שם נראה דר' יהודא דסובר דלגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי לדברים ככתבן הוא דאתא יליף איסור הנאה לכל איסורים שבתורה מלכלב תשליכון אותו ור' מאיר דסובר דאחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה יליף איסור הנאה לכל איסורים שבתורה מנבילה ומאותו דכתיב בטריפה דרש אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה דחולין שנשחטו בעזרה סובר דאורייתא ור' יהודא צ"ל דסובר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עי"ש וא"כ ק"ל על רבינו דיליף איסור הנאה מנבילה ומאותו דטרפה היכי נקט החבל בתרין ראשין ממנ"פ אי פסק כר' יהודא דיליף איסור הנאה מאותו היכי כתב כדרך שפרט לך בנבילה כו' ואי פסק כר' מאיר דיליף איסור הנאה מנבילה היכי כתב ובטריפה לכלב תשליכון אותו הלא לר"מ איצטריך אותו למעט חולין שנשחטו בעזרה, ועוד ק"ל הלא רבינו כתב לקמן במ"ע ס"ג ד"ה השוחט בשנים וג' מקומות וז"ל וחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה כבשר בחלב כו' ומדכ' אסורין בהנאה כבב"ח מוכח דסובר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דהלא גם הכ"מ הל' שחיטה פ"ב הל"ג יליף ממד"כ הרמב"ם דאסור בהנאה דסובר כן, ועי' בתוס' קידושין נ"ה ע"א ד"ה אלמא דלר"ת כשמקדש באיסור הנאה דרבנן גרידא כגון חמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת דדוקא בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אינה מקודשת וא"כ י"ל דלזה כיוון הכ"מ בהל' שחיטה פ"ב הל"ג במה שהקשה על הרמב"ם ול"ק עליו הצ"ע שהקשה המל"מ שם סיף הלכה ג' וז"ל ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפי' מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ"ש בהדיא הרמב"ם בהל' אישות וצ"ע עכ"ל וצ"ל דהמל"מ סובר כהרהמ"ג הל' אישות פ"ה הל"א דסובר בדעת הרמב"ם דל"ס כהר"ת וע"כ הקשה המל"מ על הכ"מ והניח בצ"ע אבל באמת פליאה לי על המל"מ שעיניו משוטטות בכולי ש"ס ופוסקים דהיאך נעלמו ממנו דברי הכ"מ בהל' אישות שם שחולק על הרהמ"ג וסובר בדעת הרמב"ם דסובר כהר"ת ולמד את זה ממד"כ הרמב"ם המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כו ואפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינה מקודשת ומדל"כ סתם ואפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם אלא כתב כגון חמץ נו' ע"כ מוכח דסובר כהר"ת וגם הוכיח הכ"מ מהר"ן דגכ"ס בדעת הרמב"ם כן וא"כ הקשה הכ"מ לשיטתו בהל' שחיטה על הרמב"ם יפה ול"ק עליו הצ"ע של המל"מ, נמצא לפי"ז כיון דרבינו כתב לקמן במ"ע מ"ח באמצע הל' קידושין וז"ל המקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת ואפי' הי' אסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר אינה מקודשת עכ"ל וכיון שכ' רבינו כלשון הרמב"ם הל' אישות הנ"ל כגון חמץ כו' ע"כ מוכח גם מרבינו שסובר כהר"ת כמו שהוכיח הכ"מ מהרמב"ם הנ"ל" וא"כ ממילא גם זה מוכח מרבינו דסובר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמו שהוכיח הכ"ו הל' שחיטה פ"ב הל"ג מהרמב"ם כיון דרבינו ג"כ כתב במ"ע ס"ג דחולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה כמ"ש הרמב"ם עי' בכל המקומות שרשמתי ותבין שכן היא, וכיון שזכינו לברר בס"ד דרבינו סובר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ממילא תו ליכא למימר דסובר כר' יהודא דיליף איסור הנאה מאותו כיון דאיצטריך אותו לדרשה דר"מ על חולין שנשחטו בעזרה וא"כ היכי כתב רבינו ובטריפה לכלב תשליכון אותו אלא על הקושיא זו י"ל כמו שתירץ הלח"מ הל' שחיטה פ"ב הל"א שהקשה ג"כ על הרמב"ם כעין קושיא זו עי"ש אבל הקושיא הא' הנ"ל על רבינו ק"ל מאד. וגם על מ"ש רבינו ובחלב נאמר יעשה לכל מלאכה ג"כ ק"ל מאד דמדיליף היתר הנאה בחלב מיעשה לכל מלאכה ע"כ מוכח דפסק כר' יוסי הגלילי פסחים דף כ"ג ע"א ולא כר"ע וא"כ ממילא מוכח דסובר דלא אמרינן כשהותרה נבילה חלבה וגידה נמי הותרו אלא סובר כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו כמ"ש הגמ' שם אליבא דריה"ג דאפי' לפי תירוץ הב' של הגמ' שם דגם ריה"ג סובר דגיד שרי בהנאה לא מטעם דכשהותרה נבילה חלבה וגידה נמי הותרו שרי אלא למד מק"ו מחלב עי"ש וכיון דרבינו סובר דכשהותרה נבילה חלבה וגידה לא הותרו א"כ ק"ל היכי כתב דכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה, ועוד ק"ל היכי פסק כריה"ג נגד ר"ע הלא קיי"ל בעירובין מ"ו הלכה כר"ע מחבירו וכדי ליישב את כל הנ"ל הי' צריך להאריך מאד בסוגי' זו ואין לי עת עתה להאריך בזה ולא באתי רק לעורר:
מתוך (ג) כך הי' פוסק הרב ר' אליעזר ממי"ץ שגיד הנשה אסור בהנאה כו', גם תוס' חולין צ"ע ע"ב ד"ה והלכתא כתב ממש כמ"ש רבינו על מה שמוכרין ניקור בשר לעכו"ם וגם הרבינו פרץ בהגהותיו על הסמ"ק סי' ר"ג פסק שאסור בהנאה אבל הסמ"ק לא מגלה דעתו בזה וא"כ צ"ע על הב"ח יו"ד סי' ס"ה ד"ה ויש אוסרין שכ' וז"ל מיהו בסמ"ק בהגהותיו פסקו לאסור דמנ"ל שהסמ"ק פסק ג"כ לאסור ואי משום דכ' והלכתא אין בגידין בנותן טעם הלא הרמב"ם ג"כ כתב כן ואפ"ה פסק בהל' מ"א פ"ח הלי"ד שמותר בהנאה ואפשר דהב"ח סובר כיון שדרכו של הסמ"ק להלוך בעקבותיו של רבינו כידוע למי שלומד בספרו וכיון דלא כתב הסמ"ק בפי' דמותר כמ"ש הרמב"ם ע"כ הוכיח מזה הב"ח דסובר כרבינו, אבל לכאורה צריך להבין דמדוע תלה רבינו את זה שאסור בהנאה בר' אליעזר ממי"ץ הלא גם מדעת עצמו הי' לו להוכיח כן מהגמ' גופא כיון דפסק דאין בגידין בנותן טעם ואפשר כיון דהרמב"ם פסק דמותר בהנאה אע"ג דפסק דאין בגידין בנ"ט וטעמו כתבו הרהמ"ג והכ"מ משום דסובר כהרמב"ן דלרווחא דמילתא איתאמרה האי סוגי' אבל למסקנא באמת גיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דאין בגידין בנ"ט דלא תליא זה בזה עי' שעה"מ שם וכיון די"ל כשיטת הרמב"ם ע"כ תלה רבינו את שיטתו בר' אליעזר ממי"ץ כמובן, ועי' בב"י יו"ד סי' ס"ה שהביא את כל השיטות בזה ועל מה שהקשה עליו הד"מ שספר הזוהר היא סתם ר' שמעון עי' נר מצוה סי' י' אות צ"א שמיישבו היטב ולענין הלכה פסקינן בש"ע שם שמותר בהנאה, ולענין מניין המצות ליכא פלוגת' במל"ת זו כי כן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת קפ"ג היראים סי' קמ"ז הסמ"ק סי' הנ"ל החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' ג' והטעם של המל"ת זו עי' תו' וריב"א עה"ת פ' וישלח והשאר פרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' מ"א פ"ח ולהלכה טוש"ע סי' הנ"ל, ומ"ש רבינו בסוף מל"ת זו בטעמא דר' שמעון דכל שהוא למלקות מפני שמחשיבו בריה עי' לעיל מל"ת כ"ד מחודש ג' מה שכתבנו בזה ותמצא נחת: