שלא (א) לפנות אחר ע"ז כו'. לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע ל"כ שלא לפנות אחר ע"ז שנ' אל תפנו אל האלילים להודיענו שהפסוק זה הוא אזהרה שלא לפנות אחר ע"ז ולא די שלא כתב כן כתב דברים שנראה מהן להיפך דמדכ' וכל הפונה כו' הר"ז לוקה שנ' ופן תשא עיניך השמימה וגו' נראה דסובר דאזהרה של הלאו זה היא הפסוק ופן תשא וגו' והפסוק אל תפנו אל האלילים הביא רבינו אח"כ בין הדברים שהביא בשם גמרא דשבת ובאמת הוה ליה להביא את הפסוק אל תפנו וגו' עכ"פ בתר דכתב הר"ז לוקה כיון דזה הוא עיקר הלאו כמו שנראה בפירוש מהרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת י' שעיקר אזהרה שלא לפנות אחר ע"ז בין במחשבה בין בראייה בין בדיבור היא אל תפנו אל האלילים אלא סובר דעל זה שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה נכפלה אזהרה זו בפסוק השמרו לכם פן יפתה לבבכם ופן תשא עיניך השמימה וגו' וע"ז שלא לפנות אחר ע"ז בדיבור ג"כ נכפל אזהרה בפסוק פן תדרוש לאלהיהם וגו' אבל הפסוק אל תפנו אל האלילים הוא עיקר אזהרה על כולן עי"ש ותראה שכן היא וכן מוכח מרמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת י' שכ' וז"ל שלא לפנות אחר עכו"ם שנאמר אל תפנו אל האלילים ומדלא כתב שום פסוק אחר מוכח בפי' כמו שכתבנו וכן כתבו ז"ל בפי' החינוך ואלה המצות מצוה רי"ג המצות השם ומהר"ם שיק מצוה רי"ד וא"כ קשה על רבינו קושיתינו הנ"ל בחקפה דמדוע ל"כ שלא לפנות אחר ע"ז שנא' אל תפנו אל האלילי' וגם ברמזיו רמז מל"ת י"ד כתב רבינו וז"ל שלא לפנות אחר ע"ז לא במחשבה ולא בדיבור ולא בראייה [ונ"ל דצ"ל בתחלה ולא בראייה ואח"כ ולא בדיבור כמ"ש בחיבורו כאן וגם מהפסוקים שהביא נר' דצ"ל כמו שכתבנו דמדהביא אל תפנו שלמד מיניה אזהרה שלא לפנות אחר ע"ז בראייה מקודם הפסוק ופן תדרוש וגו' שלמד מיניה אזהרה שלא לפנות אחר ע"ז בדיבור כמובן] שנא' ופן תשא עיניך השמימה וגו' ונאמר אל תפנו אל האלילים ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו וגו' עכ"ל נראה בפי' גם מרמזיו דסובר דלמחשבה ולראייה ולדיבור יש לכל אחד לאו מיוחד ולא שנכלל הכל בפסוק אל תפנו אל האלילים וכן מוכח בפי' מקיצור הסמ"ג שלו וא"כ קשה למה פליג רבינו על הרמב"ם והשאר מוני המצות הנ"ל ובמה פליגי:

ונ"ל בס"ד דבזה פליגי דזה נ"ל דלכ"ע אזהרת פנייה אחר ע"ז היא באחד מג' אופנים שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה ושלא לפנות אחרי' בראייה ושלא לפנות אחרי' בדיבור וגם זה נ"ל דלכ"ע לכל אחד מהני ג' אופנים יש אזהרה בפ"ע שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה ילפינן מהפסוק [ואתחנן פרשה ד' פ' י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וגו' פירש"י ז"ל וז"ל להסתכל בדבר ולתת לב לטעות אחריהם והאי להסתכל שכ' רש"י נ"ל דפירושו שלא להסתכל בעין לבו דהיינו במחשבה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עכו"ם הל' א' וז"ל ואמרה ופן תשא עיניך וגו' כלומר שמא תשוט בעין לבך כו' וכ"כ בסה"מ הנ"ל וכן כתב הדינא דחיי ז"ל עי"ש וא"כ לפי"ז לכ"ע הפסוק ופן תשא עיניך השמימה וגו' אזהרה שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה, ואזהרה שלא לפנות אחר ע"ז בראייה נ"ל דלכ"ע הוא הפסוק [קדושים פרשה י"ט פ"ד] אל תפנו אל האלילים דבספרא קדושים פרשה א' איתא אל תפנו אל האלילים אל תפנו לעבדם ר' יהודא אומר אל תפנו לראותם ומהגמ' דשבת קמ"ט ע"א נר' בפי' דתפס לעיקר כר"י וכ"כ הרמב"ם בסה"מ ובחיבורו הלכה הנ"ל וכ"כ רבינו כאן, ואזהרה שלא לפנות אחר ע"ז בדיבור לכ"ע הוא הפסוק [ראה פרשה י"ב פ' ל'] ופן תדרוש לאלהיהם לאמר וגו' כמ"ש הרמב"ם בסה"מ ובחיבורו הלכה הנ"ל וכ"כ רבינו כאן וא"כ בזה דלכל אחד מהני ג' אופנים הנ"ל יש אזהרה בפ"ע בזה ליכא פלוגתא בין רבינו והרמב"ם אלא בזה פליגי דבפסיקתא זוטרתא פ' קדושים איתא וז"ל אל תפנו אפי' להביט עליהם להסתכל בדמותם אסור עכ"ל ועי' בשם הגדולים שכ' דפסיקתא זו הי' בימי הרי"ף וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר בדעת הפסיקתא דלפנות בראייה אחר ע"ז יותר קל מלפנות במחשבה או בדיבור וע"כ כתב אפילו להביט כלומר לא מיבעיא דאסור לפנות במחשבה או בדיבור אחר ע"ז אלא אפי' לפנות בראייה ג"כ אסור ומחמת הפסיקתא זו סובר הרמב"ם הפשט בר' יהודא דספרא אל תפנו לראותם כלומר אפילו לראותם וגם בגמ' דשבת הנ"ל במה דאמר ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה ג"כ סובר דאפילו להסתכל אסור וכיון דפשט בהפסוק אל תפנו אל האלילים שהזהיר אפילו לראותם ממילא שפיר מוכח מפסוק זה בק"ו דמוזהרינן ג"כ שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה או בדיבור ואף דלכל אחד יש אזהרה בפ"ע נכללים גם באזהרה זו דאל תפנו אל האלילים וע"כ סובר הרמב"ם דהפסוק אל תפנו אל האלילים הוא אזהרה כוללת על כל פניית אחר ע"ז בין במחשבה בין בראייה בין בדיבור וכשתעיין שפיר בסה"מ ובחיבורו תראה שכוונתי בס"ד בזה לדעת קדשו דבסה"מ כתב וז"ל ושם אמרו ר' יהודא אומר אל תפנו לראותם אפילו להסתכל צורות הצלם הנראית כו' ובחיבורו כתב ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנ' אל תפנו כו' ומדכתב תיבת אפילו מוכח שכיוון למה שכתבנו וגם הרמב"ן ז"ל בפ' קדושים כתב אפילו ההסתכלות בהן וגם כל הני מוני מצות הנ"ל כל אחד לא שכח מלכתוב לשון שמורה דפניית הראייה יותר קיל מפניית אחר ע"ז במחשבה או בדיבור דהחינוך כתב שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה או בדיבור ולא אפילו בראייה לבד והמצות השם כתב אפילו בראייה ואלה המצות כתב ולא פחות בראייה [ועל המר"ם שיק באמת ק"ל דג"כ סובר כהרמב"ם והשמיט תיבת אפילו וצ"ע] ובודאי דלא בחנם כתבו כן אלא כיוונו למה שכתבנו כל זה י"ל לשיטת הרמב"ם ודכוותיה כמובן:

אבל רבינו י"ל דסובר הפשט בפסיקתא הנ"ל דלא מיבעיא דלפנות אחר ע"ז לעבדה כמו שסברו החכמים דספרא בודאי דאסור אלא אפילו להביט כו' כמו שסובר ר' יהודא ג"כ אסור וממילא לפי"ז ליכא הוכחה מהפסיקתא דלפנות אחר ע"ז בראייה יהא יותר קיל מלפנות אחר ע"ז במחשבה או בדיבור אלא אדרבה כיון דאיכא לכל אחד מג' אופנים הנ"ל אזהרה בפני עצמה מוכח מזה דליכא למיגמר חד מחבריה וע"כ סובר רבינו דאל תפנו אל האלילים לא הוי אזהרה כוללת אלא בא להזהיר על ראיית ע"ז לחודא [וגם מהסמ"ק ז"ל נראה דסובר כרבינו דבסי' כ"ט כתב וז"ל שלא להסתכל בצלמים דכתיב אל תפנו אל האלילים וכן נראה מזוהר הרקיע ז"ל מל"ת קפ"א אות ס"ז עי"ש] וע"כ לא כתב רבינו כשהביא את הגמרא דשבת שהצורה עצמו אסור להסתכל בה תיבת אפילו להסתכל כמ"ש הרמב"ם משום דבאמת סובר דלא הוי אפילו רבותא כמו שכתבנו, וזה ל"ק דלפי שיטתו דלכל אחד מג' אופנים הנ"ל יש אזהרה בפ"ע אמאי לא מנה רבינו כל אחד למל"ת פרטי דבשלמא להרמב"ם כיון דנכללין גם באל תפנו אל האלילים ע"כ לא מנה אלא לחד לאו אבל לרבינו לכאורה קשה אבל ע"ז י"ל דכיון דכולן הם מענין אחד שלא לפנות אחר ע"ז אף שזה בא להזהיר שלא לפנות במחשבה וזה בא להזהיר שלא לפנות בראייה וזה בא להזהיר שלא לפנות בדיבור אעפ"כ הענין חד היא שלא לפנות אחר ע"ז כלל ע"כ לא מנה אלא ללאו אחד כמובן: וממילא לפי הנ"ל יש נפ"מ גדולה לדינא בין רבינו להרמב"ם כשעובר ופונה אחר ע"ז ע"י מעשה דאז לוקין עליו כמ"ש רבינו והרמב"ם [וזה דהיכי משכחת מעשה י"ל דבראייה משכחת כמ"ש המרש"ל ז"ל בביאורו כאן כשהיתה ע"ז מכוסה והוא מגלה אותה כדי שיראה אותה ובמחשבה משכחת כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשם הלח"מ אבל בדיבור באמת לא משכחת מעשה] אם פונה במחשבה אחר ע"ז במעשה אז לרבינו צריך להתרות מהלאו ופן תשא עיניך השמימה וגו' אבל אם התרה מהלאו אל תפנו אל האלילים אינו מועיל למ"ד דצריך למימר בשעת התראה דעל איזה לאו היא עובר עי' במנ"ח שהביא את זה כמעט בכל מצוה אבל להרמב"ם מועיל התראה זו כיון דהוי אזהרה' כוללת, וזה ל"ק דהיכי יכלינן למימר דלהרמב"ם אם התראה מהלאו דאל תפנו גם על הפונה במחשבה ג"כ לוקין הלא הא דאל תפנו הוי אזהרה כוללת לא ידעינן אלא מק"ו כהנ"ל ואין מזהירין מה"ד דעל זה י"ל דכיון דיש אזהרה מיוחדת ג"כ כהנ"ל מחודש ב' ע"כ שפיר מזהירין מה"ד וכמ"ש הרהמ"ג ז"ל דהיכא דעונש מפורש מזהירין מה"ד כמו כן נמי י"ל דכשיש אזהרה מיוחדת ג"כ מזהירין מה"ד כמובן:

וממילא לפי הנ"ל מיושב בס"ד שפיר מעל רבינו קושיתינו הנ"ל מחודש א' דקושי' השניה ל"ק כיון דרבינו באמת סובר דאל תפנו אל האלילים לא הוי אזהרה כוללת ועל הקושי' הראשונה הנ"ל י"ל דכיון דלא משכחת שיהא עובר בלאוין הללו ע"י מעשה אלא או כמ"ש המרש"ל הנ"ל או כמ"ש הלח"מ שאכתוב לקמן בס"ד והחילוק שביניהם היא זה דלהמרש"ל לא משכחת מעשה אלא בראייה ולהלח"מ לא משכחת אלא במחשבה כמ"ש לקמן וא"כ י"ל דרבינו ל"ס כהמרש"ל מהטעם שכ' הדינא דחיי שאכתוב לקמן דעיקר כהלח"מ וכיון דרבינו סובר כהלח"מ דלא משכחת פנייה אחר ע"ז במעשה שלוקין אלא במחשבה ואז באמת לוקין מהלאו ופן תשא עיניך וגו' כיון דזה הוא אזהרה של פניית אחר ע"ז במחשבה כהנ"ל וא"כ ממילא י"ל דרבינו הכי קאמר שלא לפנות אחר ע"ז כוונתו שלא לפנות בין במחשבה בין בראייה בין בדיבור כמ"ש אח"כ וכל הפונה אחריה בדרך שהוא עשה בה מעשה הר"ז לוקה כוונתו דכל הפונה במחשבה בדרך שעשה בה מעשה כמ"ש הלח"מ [דבענין אחר לא משכחת מלקות בלאו זה כהנ"ל] וע"כ כתב שפיר רבינו על זה שנ' ופן תשא עיניך וגו' ולא את הפסוק אל תפנו כיון דהפסוק ופן תשא הוא אזהרה על פניית אחר ע"ז במחשבה כהנ"ל וגם י"ל דמש"ה ל"כ רבינו מתחלה את כל הדברים של פניית אחר ע"ז ואח"כ את הא דלוקה כדי שלא נטעה לומר דלוקה קאי גם על הלאו דאל תפנו דהיינו כשפונה אחר ע"ז בראייה כיון דאז הי' צ"ל דסובר דמשכחת מעשה כמ"ש המרש"ל ג"כ ובאמת לא סובר כהמרש"ל וע"כ כתב מתחלה לוקה ואח"כ תיכף את הלאו ופן תשא וגו' להורות בזה דסובר כמ"ש הלח"מ ודלא כהמרש"ל, אבל הרמב"ם דסובר דאל תפנו וגו' הוי אזהרה כוללת באמת באיזה אופן שעובר ע"י מעשה לוקין משום אל תפנו כהנ"ל וע"כ אפילו כשנא' דהרמב"ם ג"כ סובר כהלח"מ לא הי' מהרמב"ם הוכחה על זה אפילו כשהיה מביא מתחלה את המלקות ואח"כ כל הפסוקים של הלאו זה כיון דאין לוקין אלא מאל תפנו וגו' ע"כ הביא הרמב"ם מתחלה את הפסוקים ואח"כ את המלקות כיון דסדר זה הוא סידור מיושר אלא רבינו עשה את השינוי זו משום כוונה הנ"ל להורות דסובר כהלח"מ ודו"ק:

וכל (ב) הפונה אחריה בדרך שהוא עשה בה מעשה כו'. הנה המרש"ל כתב דמשכחת מעשה כהנ"ל בשמו נראה מדבריו דמעשה זו בחלק ראייה וכ"כ מוהר"ר יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן והסדר משנה ז"ל הל' עכו"ם פ"ב הל' ג' כתב וז"ל ועשיית המעשה בפניה אל האלילים כגון שהיתה הוילון פרוסה על ע"ז והסיר הוילון ההוא כדי להסתכל בצורת הע"ז הרי עשה מעשה להסתכל בהצורה ההיא ולעבור על הלאו והאזהרה של אל תפנו וגו' או שהיתה הע"ז רחוקה מעיניו ואינו רואה אותה לרחקותה והלך אליה או נטלה בידו וקרבה לעיניו או נטל שפופרת עי' עירובין מ"ג ע"ב והוא קנה הבטה להביט בו צורות הע"ז העומדות מרחוק או שהי' זקן ולבש בתי עינים כדי לראות ולהסתכל בדקדוק בצורות הע"ז הרי בכל אלה עשה מעשה רב לעבור על הלאו דאל תפנו וגו' עכ"ל נר' דכל הני מעשים שמנה הסד"מ הם ג"כ בחלק פניית ראייה אחר ע"ז, אבל הדינא דחיי ז"ל כתב על מ"ש רבינו בדרך שהוא עשה בה מעשה וז"ל לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' עכו"ם ולא ידעתי מה מציאות יש בפניית ע"ז שיהי' מעשה דראייה ודיבור ומחשבה לא מיקרי מעשה ולהרב הסמ"ג ז"ל שכ' שאפילו בהליכה אסור לפנות אחריה ניחא דבהליכה וטיול בתועים מיקרי מעשה אבל הרמב"ם לא הזכיר פנייה דהליכה ואעפ"כ כתב וכל הנפנה אחריה בדרך מעשה לוקה ואי"ל שהלך למקום אחד או שתפס בידו כלי שהיה חקוק בו צורה כדי לראותו דמיקרי מעשה או כמ"ש המרש"ל שהיתה מכוסה וגילה אותה דכיון דבהליכה או בגילוי או בתפיסה אינו עושה איסור אינו נקרא לאו שיש בו מעשה להתחייב עליו דומיא דידעוני דאפילו שעושה מעשה בהכנסת העצם בפיו לא מיקרי מעשה מאחר שאח"כ מדבר מאליו כדאמרינן בפ"ד מיתות וכמו שפירש"י ז"ל ומיהו לפי מה שכתבתי בלאוין ל"ז ול"ח דידעוני אית ביה מעשה בהנחת העצם בפיו לפי דברי הרמב"ם ניחא, ולהרב לח"מ בפי"ט מהל' סנהדרין ראיתי שכ' מציאות מעשה בפניית ע"ז וכתב שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ ובקשתיו ולא מצאתיו עכ"ל נר' בפי' דהדד"ח חולק על כל הני מציאות שכ' המרש"ל והסד"מ ומודה למ"ש הלח"מ דז"ל הלח"מ ז"ל שם הלכה ד' ד"ה הנודר בשם וכ"ת בשלמא התם דהיינו גבי פונה אחר ע"ז משכחת לה מעשה שיפנה לדבר אחד שבידו ויאמר כזה על צורה כזו לחול כו' כמו שמבואר בדברי רבינו בסה"מ כו' עכ"ל ונ"ל בס"ד בכוונת הלח"מ דהרמב"ם בסה"מ הנ"ל מחודש א' כתב וז"ל הכוכב פלוני ירד על תואר כך ויעלה כך כו' עי"ש ובפי' המשניות בע"ז ריש פ' כל הצלמים כתב הרמב"ם וז"ל חושבין בעלי זה המעשה כי כשתהיה השמש במעלה ממעלות הגלגל איזה מעלה שתהיה יעשה צלם לאותה המעלה על דמות הצורה המיוחסה לאותה המעלה ונראית ממנו כוחות במציאות בעניני אותה צורה כו' עי"ש ועם פי' המשניות זה שפיר יש להבין מ"ש הרמב"ם בסה"מ הנ"ל הכוכב פלוני כו' דכוונתו שעשה תואר לאותו כוכב כדי שירד על אותה תואר [כן חושבו המנובלים ההם] וא"כ י"ל דכוונת הלח"מ במ"ש שיפנה לדבר אחד שבידו כו' דכשנטל בידו איזה תואר שלהם הנעשה לאיזה כוכב ויאמר כזה על צורה כזו לחול הוי פונה במעשה אחר ע"ז במה שנטל אותה תואר בידו ובחנם כתב הדד"ח שביקש בסה"מ ולא מצא מ"ש הלח"מ משמו די"ל דהלח"מ כיוון למה שכתבנו, וממילא לפי"ז עכצ"ל דמציאות המעשה אחר פניית ע"ז שכ' הלח"מ היא בחלק פניית המחשבה כיון דאזהרה לזה שלא ליטול את התואר בידו לאיזה כוכב לענין זה הנוהגים בכוכבים היא מהפסוק ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וגו' והפסוק ופן תשא וגו' הוא אזהרה שלא יפנה אחר ע"ז במחשבה כהנ"ל מחודש ב' וא"כ עכ"מ כמו שכתבנו כמובן:

אבל לכאורה ק"ל דמדוע ל"כ המרש"ל ולח"מ ודד"ח והביאור הנ"ל שמשכחת מעשה בלאו דאל תפנו כמ"ש היראים סי' ס"ה וז"ל כתיב בפ' קדושים אל תפנו אל האללים מכאן למדנו אזהרה להא דתנן בפ' ד' מיתות המגפף המכבד והמרבץ המרחיץ הסך המלביש והמנעיל הרי אלו בל"ת פירשו רבותינו בלאו דאל תפנו ותניא בת"כ אל תפנו אל האלילים אל תפנה כדי לעבדן ר' יהודא אומר אל תפנה לראותן ודאי פי' להסתכל בהן ר"י אינו חולק אלא מוסיף לדרוש והכי תניא בפ' שואל בשבת ודיוקני עצמה אסור להסתכל בה אף בחול משום שנא' אל תפנו וגו' מאי תלמודא אמר רב חנן אל תפנו אל מדעתכם עכ"ל וגם רש"י סנהדרין ס"ג ע"א ד"ה אבל המגפף כו' עובר בל"ת כתב וז"ל לא תלכון אחרי אלקים אחרים א"נ אל תפנו אל האלילים וכגון שאין דרכן בכך עכ"ל וא"כ ממילא שפיר משכחת מעשה בלאו דאל תפנו כשמגפף או מכבד או מרבץ את הע"ז כמ"ש היראים ורש"י, אבל אחר עיון קצת ראיתי דשפיר עבדו שלא כתבו את זה דהם רצו להמציא מעשה בפניית ע"ז אליבא דרבינו והרמב"ם ואליבייהו לא יכלו לכתוב את זה כיון דהם לא סברו כהיראים דאזהרה למגפף ומכבד ואינך מאל תפנו אל האלילים אלא הם סברו כרש"י במתניתין דסנהדרין ס' ע"ב דאזהרה למגפף ואינך מלא תעבדם כ"כ הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ג הל' י' ורבינו מל"ת י"ח, ובנר מצוה סי' י' אות ג' ראיתי שכ' בשם הפר"ח שמפרש באמת אליבא דהרמב"ם דמשכחת מעשה במגפף ואינך וזה פליאה גדולה לי על הפר"ח דהיכי יכול לומר כן הלא הרמב"ם לא סובר כפי' שני של רש"י דסנהדרין הנ"ל וכהיראים דאל תפנו אזהרה למגפף אלא סובר כמו שכתבנו וצ"ע:

הרי (ג) זה לוקה כו'. כלשון זה כתב גם הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ג' וכתב הקובץ שם וז"ל והוי יודע דמוכח מדברי רבינו כאן אע"ג דלאו זה משכחת בלי מעשה מ"מ כיון דעביד מעשה עכ"פ מיחייב דלא כמ"ש החינוך במצוה שמ"ה ושמ"ו דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שיש בו מעשה אין לוקין עכ"ל ולפי דבריו גם מרבינו יש להוכיח כן וא"כ קשה מכאן על מ"ש הדינא דחיי מל"ת י"א דרבינו סובר כהחינוך, אבל לכאורה ק"ל על הקובץ דהיאך נעלם ממנו דהחינוך בעצמו כתב במצוה רי"ג וז"ל והעובר עליה ופנה אחר ע"ז בדרך שיהא עושה בה מעשה לוקה עכ"ל וא"כ יש סתירה בחינוך גופא אעכצ"ל דהחינוך סובר את החילוק של השער המלך ז"ל שכתבנו לעיל במל"ת י"א סוף מחודש ג' ועי' בהגהות על המצות השם מצוה רי"ג שמציין לעי' במצוה ס"ה דשם הביא את החילוק של השה"מ וגם המנ"ח מצוה רי"ג כתב לתרץ את החינוך כן וממילא לפי"ז באמת שפיר י"ל דגם רבינו והרמב"ם סברו כהחינוך אלא סברו ג"כ את החילוק של השה"מ וכמו שכתבנו במל"ת י"א מחודש ג' וא"כ ק"ל על הקובץ דהיכי יכול להוכיח מכאן דהרמב"ם ל"ס כהחינוך, ואחר שכתבנו את זה ראיתי בדרך המלך הנדפס מחדש בהל' עכו"ם שם שכבר עמד על הקובץ בפי' הקצר, ומה שהקשה הדרך המלך שם על המרש"ל הנ"ל שכ' דמשכחת מעשה כגון שהיתה מכוסה וגילה לראותה מתוס' דשבועות דף ד' ע"א ד"ה אבל אוכל דסובר התוס' דבנשבע על הככר לאכלו וזרקו לים לא חשיב מעשה כיון שאין המעשה מעצם העבירה וה"נ מה שמגלה הכיסוי לא חשיב מעשה כן הקשה עי"ש אבל באמת איני יודע מה קשה לו הלא המרש"ל ל"כ את זה אלא אליבא דרבינו ומאן לימא לן דרבינו סובר בהא דזרק הככר לים כהתוס' דלא חשיב מעשה הלא הפנ"י ז"ל בשבועות שם הניח את התוס' בצ"ע וכתב דמהרמב"ם הל' שבועות פ"א הל' ג' מוכח דל"ס כהתוס' מדכ' נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו כגון כו' או שיאכל ולא אכל הר"ז שבועת שקר כו' ואם נשבע לשקר במזיד לוקה ומדכ' הרמב"ם על החילוק שיאכל ולא אכל שלוקה הלא לאו שאב"מ היא וצ"ל דאיירי כשזרק את הככר לים א"כ מוכח דל"ס כהתוס' דשבועות כ"כ הפנ"י עי"ש וא"כ ממילא י"ל דגם רבינו ל"ס כהתוס' דשבועות ואי"ל דכיון דרבינו כתב במל"ת רל"ט וז"ל נשבע על אחת מאלו ושיקר כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או נשבע שאכל ולא אכל כו' ולוקה אם במזיד היה עכ"ל וכיון דרבינו לא נקיט אלא שאכל ולא אכל ולא נקיט שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל כמו שנקט הרמב"ם נאמר דמוכח מזה דסובר כהתוס' דשבועות הנ"ל אבל עי' במגלת ספר ז"ל מל"ת רל"ט שהוכיח בראיות ברורות שצריך להגיה ברבינו כמ"ש הרמב"ם וא"כ ממילא י"ל דגם המרש"ל סובר בדעת רבינו כן וממילא ל"ק עליו מתוס' דשבועות, וגם אי"ל כיון דהפנ"י ל"כ את מ"ש לחלוטין וגם מהכ"מ והלח"מ הל' שבועות שם נר' דסברו בדעת הרמב"ם דסובר כהתוס' דשבועות וע"כ הקשה הדרך המלך על המרש"ל שפיר אבל מה יענה הדה"מ על הירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ז' דאיתא שם שבועה שאוכל ככר זה היום כו' ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין פטור כו' טעמא דר"ל משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה מה מפקה מביניהון שרפה והשליכה לים אין תימר משום שאינו ראוי לקבל התרייה פטור ואין תימר משום שהוא בל"ת הרי יש בה מעשה עכ"ל מוכח מהירושלמי בפי' דכשנשבע שיאכל ככר זה וזרקה לים או שרפה מיקרי לאו שיש בו מעשה ואין שום חולק על זה עיי"ש וגם מגמ' דילן ליכא הוכחה דלא כהירושלמי וא"כ בודאי הפשט בהרמב"ם דהל' שבועות כמ"ש הפנ"י דמהיכא תיתי נאמר דהרמב"ם ל"ס כהירושלמי וממילא גם ברבינו שפיר סובר המרש"ל דסובר כהירושלמי ולא כתוס' דשבועות הנ"ל ולית כאן שום מקום לקושיות הדה"מ על המרש"ל אלא אדרבא על התוס' דשבועות קשה מהירושלמי ובאמת כבר תמה על התוס' המגילת ספר במל"ת רל"ט והניח בצ"ע וגם במל"ת שנ"ד דיבר מזה עי"ש ובאמת גם על הפנ"י וכ"מ ולח"מ הנ"ל יש מקום לתמוה דמדוע לא דברו מהירושלמי זה כלום וצ"ע:

ואמרינן (ד) בשבת שהצורה עצמה אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו כו'. בשבת קמ"ט ע"א איתא ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרות' בשבת ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנ' אל תפנו אל האלילים מאי גמ' א"ר חנין אל תפנו אל מדעתכם פירש רש"י כתב המהלך כו' כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיה זו צורה חיה פלונית וזו דיוקניה פלוני ופלונית ובד"ה אל מדעתכם כתב אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם אלילים לשון חללים עכ"ל נר' מרש"י דלא איירי הגמ' מצורות ע"ז אלא מצורות שעושים לנוי וזה ג"כ אסור להסתכל וכן סברו ז"ל הר"ן והמאירי בשבת שם וגם מהערוך שהביא הר"ן שם שכ' וז"ל בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין אל מדעתכם ג"כ מוכח דסובר כן כיון דכשמסתכל בצורה שנעשה לנוי ג"כ מפנה אל מדעתו וכן נראה דסובר הר"ח בש"ס ווילנא שם מדכתב דיוקנה פי' צורות אדם, אבל התוס' שם ד"ה ודיוקנה כתב וז"ל נראה דבשויה לשם ע"ז אמר אבל נוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי אצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל שם וז"ל נראה דבעשויה לע"ז היא אע"פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר כדמשמע מדבנן של קדושים כו' עכ"ל וכ"ס הר' ירוחם נתיב ט"ז ח"ה וז"ל אסור לשמוע כלי שיר של ע"ז או להסתכל בנוי ע"ז כיון שנהנה בראייה כן מוכח מההוא פסחים כ"ו ע"א דאמר ר"ש בן פזי קול ומראה אין בהן מעילה אבל איסור יש בהן וכן בשבת שאסור להסתכל בצורות משום אל תפנו וגו' וכתבו המפרשים דוקא שעשויה הצורה לע"ז אפילו לא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר כדאמרינן בנן של קדושים לא הוה מסתכל בצורתא דזוזי מכלל דלאחרים מותר וכ"כ הרא"ש עכ"ל, אבל לכאורה צריך להבין דמי הכריח את הרא"ש לומר דאפילו כשלא נעבדה עדיין ג"כ אסור ונ"ל בס"ד דהרא"ש סובר כיון דאת זה דלא אסור להסתכל אלא בצורה של ע"ז לא ידעינן אלא מהראיה דבנן של קדושים אבל אי לא הוה לן ראיה על זה אז באמת מצד הסברא ה"א דאפילו בצורה דנוי ג"כ אסור להסתכל וכיון כשמחלקין בין צורות ע"ז שלא נעבדה עדיין לצורת נוי ג"כ תו ל"ק מבנן של קדושים א"כ ממילא לית לן שוב ראי' לומר דדוקא של ע"ז שנעבדה אסור ומצד סברא חיצונה באמת אפילו כשלא נעבדה עדיין ג"כ אסור ע"כ סובר הרא"ש כן, וגם מהתוס' נ"ל להוכיח דסובר כן מדכ' אבל נוי מותר ול"כ רבותא טפי דאפילו כשנעשה לע"ז אלא שלא נעבדה עדיין ג"כ מותר עכ"מ דסובר כהרא"ש וגם נ"ל דצ"ל דהב"י יו"ד סי' קמ"ב ג"כ סובר בדעת התוס' כן מדכ' בתר שהביא את הרא"ש וכ"כ התוס' ואי נאמר דהתוס' ל"ס לגמרי כהרא"ש היכי כתב הב"י כן וגם ברדב"ז ז"ל חלק ד' סי' ק"ז צ"ל כן מדכ' וז"ל ואע"פ שכתבו התוס' דאיירי שעשויה לשם ע"ז ועדיין לא עבדם כו' ולכאורה קשה הלא התוס' ל"כ ועדיין לא עבדם אעכ"מ דגם הרדב"ז סובר בדעת התוס' כמו שכתבנו וכ"כ בפירוש הדינא דחיי עי"ש וממילא יצא לנו מהנ"ל דבין התוס' והרא"ש ליכא שום פלוגתא ועל רש"י ושאר פוסקים הנ"ל נשאר קושיות התוס' והרא"ש מבנן של קדושים, אבל ראיתי בתוס' ע"ז נ' ע"א ד"ה הכי גרסינן שכ' וז"ל וא"ת מה חסידות איכא בזה האמרינן פ' שואל דיוקנה עצמה אסורה להסתכל אפי' בחול כדכתיב אל תפנו ושמא בצורתא דזוזא שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואפ"ה לא מסתכל עכ"ל חזינן דהתוס' דע"ז ל"ס כהתוס' דשבת וא"כ י"ל דרש"י ודכוותייהו הנ"נ ג"כ סברו כתירוצו של התוס' דע"ז כמובן:

אבל מהרמב"ם הל' עכו"ם הנ"ל נראה שג"כ סובר כתוס' והרא"ש מדכ' בהלכה ב' ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנ' אל תפנו וגו' ומדכ' הצורה בה"א הידועה משמע דקאי יגל ע"ז דלעיל מיניה כ"כ הסד"מ שם ולי"נ ראי' לזה מדכ' בהלכה ?' שם וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עכו"ם כו' וכל הלאוין שכ' כוונתו על הלאו ופן תשא עיניך השמימה שכ' בהלכה א' שם ועל הלאו אל תפנו אל האלילים שכ' בהלכה ב' שם ועל הלאו ופן תדרוש לאלהיהם שכ' ג"כ בהלכה ב' שם ועל הני ג' לאוין כתב שהן מענין אחד שלא יפנה אחר עכו"ם ומדכ' אחר עכו"ם דוקא נראה בפי' דסובר דגם על הלאו אל תפנו אינו עובר אלא כשהסתכל בע"ז אבל לא בצורה שנעשית לנוי וכן נראה בפי' מסה"מ הנ"ל מחודש א' מדכ' אפילו להסתכל צורות הצלם ובספרי פני משה בהל' עכו"ם שם כתבנו עוד ראי' ע"ז עי"ש וכ"כ הכ"מ בהל' ב' שם ול"כ הכ"מ דמהיכא למד את זה ואפשר דעל הראי' של הסד"מ וגם על הראיות שכתבנו כיוון וגם מרבינו נ"ל להוכיח דסובר כהתוס' והרא"ש מדכ' שלא לפנות אחר ע"ז כו' אלמא שדיבר מע"ז ועל זה כתב אח"כ ואמרינן בשבת שהצורה עצמה אסור להסתכל בה כו' ומדכ' שהצורה מוכח דקאי על הצורה של ע"ז דלעיל מיניה וגם מדכ' אח"כ כל הלאוין האלו מענין אחד שלא לפנות אחר ע"ז כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור ומדכ' כל הלאוין כיוון גם על אל תפנו ואח"כ כתב שלא לפנות אחר ע"ז כו' מוכח בפירוש דסובר כמו שכתבנו וכ"ס הסמ"ק ז"ל סי' כ"ט מדכ' וז"ל שלא להסתכל בצלמים [דהיינו אלילים] דכתיב אל תפנו והד"כ דהיינו אלילים מוכח שכיוון בזה להורות שלא נטעה דגם על שאר צורות קאי וכן יש להוכיח מהיראים הנ"ל מחודש ד' מדכ' בתר שהביא את הת"כ והכי תניא בפ' השואל כו' ובת"כ איתא בפי' דקאי על ע"ז ועל זה כתב והכי תניא בפ' השואל מוכח מזה דסובר כהתוס' והרא"ש וגם החינוך והאלה המצות הנ"ל מחודש א' סברו כן וכ"ס הזוהר הרקיע סי' הנ"ל וממילא הרוחנו בהנ"ל שגם רבינו והרמב"ם והיראי' והסמ"ק והחינוך והזוה"ר ואלה המצות קיימו בחדא שיטתא עם התוס' דשבת והרא"ש והר"י דלא אסור להסתכל אלא בצורה של ע"ז אבל בצורה לנוי מותר:

אבל במה שסברו התוס' והרא"ש ור"י דאפילו כשלא נעבדה עדיין ג"כ אסור בזה נ"ל להוכיח דלא סברו כוותייהו מדלא כתבו בפי' כן דמסתימת דבריהם מלשון ע"ז דנקטו נר' בפי' שדברו מע"ז שנעבדה דסתם ע"ז פירושא כן הן אמת שראיתי בפרשת הכסף ז"ל על הרמב"ם שבהל' עכו"ם שם כתב וז"ל אמנם הרא"ש ז"ל כתב דאיכא איסורא להסתכל בע"ז אע"פ שלא נעבדה עדיין ובדברי רבינו הרמב"ם לא נתפרש זה אמנם אפ"ל דלא פליגי כו' עכ"ל נר' דהי' מסופק בזה הפרה"כ אבל לי נראה בס"ד להביא ראי' מפורשת דלא סובר הרמב"ם בזה כהרא"ש כיון דהרמב"ם דיבר שם מענין פניית ע"ז במחשבה וראייה ודיבור ולכל אחד יש לאו מיוחד כהנ"ל ודבר זה ברור אצלי דהלאו שלא לפנות אחר ע"ז בדיבור עכצ"ל דדוקא בע"ז שעבדוה איירי כיון דגם הפסוק גופא מורה על זה מדכתיב ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו וגו' וגם מדכ' הרמב"ם בהלכה ב' שם וז"ל ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אע"פ שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין שנ' ואעשה כן גם אני ומדכ' שלא תשאל על דרך עבודתה מוכח דהלאו שלא לפנות אחר ע"ז בדיבור לא שייך אלא בע"ז שעובדין אותה וכיון שכ' הרמב"ם אח"כ בהלכה ג' שם וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עכו"ם כו' א"כ מוכח בפי' דסובר שגם הלאו שלא לפנות אחר ע"ז בראייה לא איירי אלא בע"ז שעבדה דומיא דהלאוין שלא לפנות אחר ע"ז במחשבה ודיבור וא"כ ממילא גם מרבינו יש להוכיח כן כיון דגם רבינו כתב כלשון הרמב"ם והטעם דמדוע סברו כן ומהיכא למדו את זה אכתוב לקמן בס"ד, וא"כ לפי"ז י"ל בכוונת הסמ"ק הנ"ל במ"ש דהיינו אלילים כוונתו על אלילים שעובדין אותם דסתם לשון אלילים ג"כ מורה כן וממילא גם בהיראים והשאר מוני מצות הנ"ל י"ל דמדכתבו סתם ע"ז לשון זה מורה דבזה דאפילו כשלא נעבדה עדיין לא סברו כהרא"ש אלא כרבינו והרמב"ם כמובן:

ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל מה שהקשה הסד"מ הלכה הנ"ל על הכ"מ שכ' וז"ל ומפרש רבינו דהני דיוקנאות של עכו"ם הן וא"ת הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר"י אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנאות של עכו"ם מאי בעי מאי משמע [בגמרא שלפנינו איתא מאי גמרא] הא פשיטא דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים כו' עכ"ל הכ"מ והקשה הסדר משנה ע"ז דמדוע הקשה הכ"מ על הרמב"ם דוקא מדוע לא הקשה גם על התוס' והרא"ש כיון שגם הם סברו בפירושא של דיוקנאות שהוא דוקא כשנעשה לע"ז ועוד הקשה על הכ"מ דמדוע לא הביא את התוס' והרא"ש ולומר שגם התוס' והרא"ש סברו כהרמב"ם ובב"י סי' הנ"ל מחודש ו' הביא את שיטות התוס' והרא"ש ולא הביא הב"י את הרמב"ם כלל מדוע ל"כ הב"י שגם הרמב"ם סובר כוותייהו עי"ש בסד"מ שהאריך בזה, אבל בהנ"ל מיושב הכל די"ל שגם הכ"מ סובר בכוונת הרמב"ם כמו שכתבנו דל"ס בזה כהתוס' והרא"ש דאפילו כשלא נעבדה עדיין ג"כ אסור להסתכל וע"כ הקשה הכ"מ שפיר על הרמב"ם דמה הקשה הגמ' מאי משמע אבל על התוס' והרא"ש ל"ק קושי' זו משום די"ל דהגמ' הכי הקשה מאי משמע כלומר מנ"ל דגם כשלא נעבדה עדיין אסור הלא מפשטות הקרא נראה דדוקא כשנעבדה דלשון אלילים מורה כן וממילא י"ל דמש"ה לא הביא הכ"מ את התוס' והרא"ש כיון דהרמב"ם ל"ס לגמרי כוותייהו ובספרו ב"י שהביא את התוס' והרא"ש ע"כ לא הביא שם את הרמב"ם כמובן, וממילא לפי הנ"ל שגם רבינו סובר לגמרי כהרמב"ם א"כ גם על רבינו קשה קושיות הכ"מ דמה מקשה הגמ' מאי משמע עי' בכ"מ מה שתירץ אבל הפרשת הכסף כתב שתירוצו דוחק עי"ש הטעם וע"כ נ"ל בס"ד לתרץ דהגמ' הכי הקשה מאי משמע כלומר מנ"ל דאל תפנו בא להזהיר שלא להסתכל בע"ז דילמא לא בא אלא להזהיר שלא לגפף או שלא לכבד כמ"ש היראים הנ"ל מחודש ד' וק"ל:

אבל ראיתי בסד"מ אות ד' שם שהקשה עוד קושי' אחת על הרמב"ם וז"ל לכאו' יש מקום ללין על רבינו דהיאך פסק דאסור להסתכל בצורה שנעשה לעבדה ושאיסורו הוא דאוריי' מקרא דאל תפנו אל האלילים והרי כתבתי דזה היא פלוגתא דת"ק ור"י בת"כ [דת"ק סובר אל תפנו לעבדם ור' יהודא סובר אל תפנו לראותם] ות"ק ור"י הלכה כת"ק דת"ק נחשב כרבים כמבואר להדיא בהרי"ף בשבועות קרוב לסוף פרק כל הנשבעין בפלוגתא דת"ק ור' יהודא וכן הוא כלל זה מפורסם בכולה תלמודא אצל כל הפוסקים וגם אצל רבינו בספרו זו וא"כ היאך פסק רבינו פה נגד זה הכלל כר"י נגד הת"ק לאסור מדאורייתא הסתכלות בצורות הנעשים לשם אלילים וצ"ע עכ"ל ובאמת גם על רבינו ושאר כל הפוסקים הנ"ל דפסקו כר' יהודא קשה קושי' זו, ונ"ל בס"ד לתרץ דלכאו' קושיא זו על הברייתא גופא ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנא' אל תפנו קשה הלא הת"ק חולק על זה וא"כ היכי קתני הברייתא כן אלא על זה י"ל דברייתא זו באמת אזלא אליבא דר' יהודא אבל להלכה סובר גם הגמר' דילן כת"ק דספרא ובזה יש ליישב מדק"ל לכאורה על רש"י בפ' קדושים שכ' וז"ל אל תפנו אל האלילים לעבדם כו' עי' במזרחי מ"ש על זה אבל הגור ארי' כתב וז"ל דאין פירושו שאל יסתכל בהם דא"כ הו"ל למיכתב אל תביטו אל האלילים כו' עכ"ל ולפי פירושו של הג"א בכוונת רש"י לכאורה ק"ל דהיכי סתם רש"י כת"ק דספרא נגד סתימת הגמ' דשבת אבל בהנ"ל מיושב שפיר כמובן, וגם נ"ל בס"ד דלפי מ"ש הקובץ הל' עכו"ם הלכה הנ"ל דלפי הכלל של הליכות עולם בשם תלמידי הרשב"א דהיכא דאי' בגמ' משום שנאמר אינו אלא אסמכתא בעלמא וכיון שגם כאן איתא משום שנאמר א"כ לא הוי הא דגמ' דשבת אלא איסור דרבנן ובכה"ג מפרש הקובץ את שיטת רש"י דשבת הנ"ל עי"ש וא"כ ממילא י"ל דרש"י באמת סובר דלענין פלוגתא דת"ק ור"י באמת הלכה כת"ק והגמ' דשבת לא דיבר אלא מאיסור דרבנן ורש"י עה"ת כיון דאיירי מדאורייתא ע"כ נקט כת"ק דספרא אבל אליבא דרבינו והרמב"ם ליכא לתרץ כך כיון שהם ל"ס כהאי כללא דתלמידי הרשב"א הנ"ל דהא בסה"מ מל"ת י' איתא ג"כ כלשון הגמ' משום שנאמר וכ"כ רבינו ואפ"ה סברו דאיסור דאוריי' הוא מדמנאו בין המצות אעכ"מ דהם ל"ס כהאי כללא, ובזה נ"ל די"ל דמש"ה כתב הרמב"ם בחיבורו ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו וגו' ול"כ כלשון הגמ' משום שנ' כדי שלא נטעה לומר דסובר כתלמידי הרשב"א וגם הרא"ש כתב שנא' ולא משום שנאמר ואפשר שכיוון להורות דאין חילוק ודלא כהכלל הנ"ל וא"כ לפי"ז נשאר על רבינו והרמב"ם קושיות הסד"מ דמדוע פסקו כר' יהודא נגד הת"ק, אבל באמת י"ל דסברו כהיראים הנ"ל מחודש ד' דר' יהודא לא חולק על הת"ק אלא מוסיף לדרוש וע"כ פסקו שפיר כוותיה וגם נ"ל להביא ראי' להיראים מהירושלמי דע"ז ריש כל הצלמים דאיתא שם כתב המהלך תחת הצורות או תחת האיקוניות אין מסתכלין בהן בשבת ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקוניות ומ"ט אל תפנו אל האלילים אל תפנה לעובדן ר' יהודא אומר אל תפנה לראותן ממש עכ"ל ולכאורה ק"ל על הירושלמי בתרתי חדא דהיכי סתם מתחלה ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין נגד הת"ק שהביא אח"כ ועוד מדוע הביא את הת"ק כלל כיון דל"ס כוותיה הא גם הגמרא שבת דילן השמיט את הא דת"ק אעכ"מ דהירושלמי באמת את זה אתא לאשמעינן דר' יהודא לא חולק על הת"ק כמ"ש היראים וע"כ הביא שפיר גם את הת"ק כמובן וא"כ ממילא גם בגמ' דילן י"ל דסובר כן וע"כ פסקו שפיר רבינו והרמב"ם והשאר פוסקים הנ"ל כר' יהודא ודו"ק ועי' בספרי פני משה בהל' עכו"ם שם שתירצנו את קושיות הסד"מ מעל הרמב"ם באופן אחר כי גם על רבינו י"ל כן:

וא"כ ממילא לפי הנ"ל יש להבין שפיר בס"ד את שיטות רבינו והרמב"ם והשאר פוסקים הנ"ל מחודש ז' דבמה פליגי עם התוס' והרא"ש ור' ירוחם הנ"ל מחודש ו' די"ל דהתוס' והרא"ש ור"י סברו דר' יהודא ות"ק דספרא פליגי ועל קו' הסד"מ הנ"ל דהיכי פסקו כר"י י"ל דסברו או כתירוצו של הסד"מ או כמו שתירצנו בפני משה עי"ש וכיון דר"י פליג על הת"ק ע"כ הוצרכו התוס' והרא"ש ור"י להביא ראי' דלא אסור להסתכל אלא בצורה דע"ז ולא כשנעשה לנוי מבנן של קדושים דלכאו' צריך להבין דאמאי הביאו ראי' ע"ז מבנן של קדושים הלא מהפסוק גופא אל תפנו אל האלילים הי' יכולים להביא ראי' על זה כיון דפירושא דאלילים ע"ז היא וצ"ל כיון דבלשון אלילים י"ל הפשט כמ"ש רש"י בשבת שם אלילים לשון חלילים ואז לא הי' מוכח דבצורתא דנוי שרי להסתכל ע"כ הביאו ראיה מבנן של קדושים דפירושו דאלילים היא ע"ז וזה ל"ק דהיכי הוי יכלינן למימר דאלילים לשון חלילים הלא הת"ק דספרא יליף דאל תפנו לעבדם דעל זה י"ל דלר' יהודא דפליג על הת"ק שפיר הוי יכלינן למימר כן [וגם זה ל"ק דכיון דר"י ות"ק פליגי א"כ היכי הביאו ראי' מבנן של קדושים הלא י"ל דבנן של קדושים באמת סברו כת"ק ולא מוכח מקרא דאסור להסתכל בצורה דנוי ואפ"ה הם לא הסתכלו ע"כ נקראו קדושים אבל אנן דפסקינן כר"י באמת י"ל דאפילו בצורה דנוי אסור להסתכל דעל זה י"ל דכשנא' דהגמ' באמת סובר דגם בצורה דנוי אסור להסתכל א"כ היכי אמר הגמ' דמש"ה נקראו קדושים דלא הסתכלו אפילו בצורתא דזוזא הלא גם לכל העולם כולו אסור להסתכל אעכ"מ דהגמ' באמת סובר דבנוי מצד הדין שרי כמובן] וכיון דכל ראייתם לא הוי אלא מבנן של קדושים ע"כ שפיר פסקו דבע"ז אפילו כשלא נעבדה עדיין ג"כ אסור כמו שכתבנו לעיל מחודש ו' כן י"ל לשיטות התוס' והרא"ש ור"י, אבל רבינו והרמב"ם והשאר פוסקים הנ"ל י"ל דלא מבנן של קדושים הוכיחו דבצורה דנוי שרי להסתכל כיון דסברו כתירוצו של התוס' דע"ז הנ"ל מחודש ו' אלא הם סברו כתירוצותינו הנ"ל דת"ק ור"י לא פליגי וכיון דר' יהודא ג"כ סובר כת"ק דאל תפנו לעבדם א"כ ממילא תו ליכא למימר דאלילים לשון חלילים אלא פירושו ע"ז וכיון דפירושא דאלילים ע"ז א"כ ממילא מוכח מקרא גופא דכשנעשה לנוי שרי להסתכל [והא דמשני ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם צריך לפרש לפום שיטה זו כמ"ש הר"ן בשם הערוך הנ"ל מחודש ו' ולא כמ"ש רש"י כיון דל"ל אלילים מלשון חלילים אלא הם סברו דדוקא כשמסתכל בע"ז מפנין אל מדעתם אבל לא כשמסתכל בשאר צורות] וכיון דלשון אלילים גם על זה מורה דאיירי כשכבר נעבד ע"כ סברו רבינו והרמב"ם והשאר פוסקים הנ"ל דדוקא כשכבר נעבדה מוזהרינן מה"ת ודו"ק:

וממילא בהנ"ל מה מאד יש להבין בס"ד את הש"ך ז"ל יו"ד סי' קמ"ב ס"ק ל"ג שהקשה עליו הסדר משנה הלכה הנ"ל וז"ל ועוד אני צריך לעורר ולבאר בס"ד דברי הש"ך שכ' בנוי אלילים פירוש באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר עכ"ל הש"ך והנה תחלת דברי פיו תמוהים שכ' באלילים עצמן שנעבדו אסור וכו' משמע הא אם לא נעבדו עדיין אע"פ שנעשו לעבדן מ"מ מותר להסתכל בהן לדעת התוס' והרא"ש והרי בדברי הרא"ש ובדברי מרן הב"י נראה דאפילו לא נעבדה עדיין רק כיון שנעשו לעבדן ג"כ אסורים להסתכל בהן לכ"ע אפילו לדעת התוס' והרא"ש כדמשמע כן מדבריהם הנ"ל גם סוף דברי הש"ך עצמם מורים כן שהרי הוא סיים אבל לצורות שנעשו לנוי ולא לעבוד וכו' הרי מבואר מזה שהטיל תנאי דדוקא אם לא נעשו כלל לעבוד אבל אם נעשו לעבוד אע"פ שלא עבדה עדיין אסור להסתכל בה לפיכך נראה לענ"ד בס"ד ברור שצריכין אנו להגיה בראשית דברי הש"ך בנוי אלילים פירוש באלילים עצמן שנעשו לעבוד אסור להסתכל בהם וכו' וכוונתו אע"פ שלא נעבדו עדיין עכ"ל הסד"מ אבל לפי מה שבררנו השיטות בס"ד בסוגי' זו באמת ל"צ להגיה בהש"ך מידי די"ל דהש"ך באמת פסק כרבינו והרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל דדוקא כשנעבדו אסור להסתכל בהם וה"ק הש"ך פירוש באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין כוונתו בזה לפסוק כרבינו והרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל ואח"כ כתב הש"ך אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר כוונתו דכיון דזה דלנוי מותר לא כתבו רבינו והרמב"ם בפיר' אלא התוס' והרא"ש כתבו בפי' כן ע"כ מייחס הש"ך את זה על התוס' והרא"ש וע"כ כתב מבואר בתוס' והרא"ש כוונתו דשם מבואר בפירוש כן ומ"ש הש"ך ולא לעבוד כוונתו דזה היא שיטות התוס' והרא"ש ולא הביא הש"ך את זה אלא משום שהביא את שיטתם ע"כ רצה להביא בשלימות אבל לעצמו באמת סובר הש"ך כמ"ש בתחלת דבריו כשיטות רבינו והרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל דלא אסור להסתכל אלא בצורות שנעשים לשם ע"ז ונעבדו אבל אם לא נעבדו מותר וגם נ"ל להביא ראי' מכנה"ג שג"כ סובר הפשט בש"ך כמו שכתבנו דביו"ד סי' קמ"ב בחלק ב"י אות מ"ו העתיק הכנה"ג את לשון הש"ך ממש ואי נא' כמ"ש הסד"מ דצריך לשנות הגירסא בהש"ך אז היה קשה על הכנה"ג דהיאך לא הרגיש בזה אעכ"מ דגם הכה"ג סובר הפשט בש"ך כמו שכתבנו כמובן ואת הפשט זה כתבנו לפום הבנת הסד"מ בש"ך דקאי על הסתכלות ע"ז גופא אבל לפי מה שאכתוב לקמן בס"ד בהבנת הש"ך באמת ל"צ גם לפשטינו:

אבל מהב"י סי' הנ"ל נראה בפי' דפסק כתוס' והרא"ש ור"י כיון דלא הביא אלא את שיטתם אבל לכאורה קשה על הב"י דמדוע לא פסק כרבינו והרמב"ם ויראים וסמ"ק והחינוך הנ"ל כיון שהם רבים וצ"ל דהב"י עשה את עצמו בפסק זה כמכריע דבהא דאסור להסתכל בע"ז אפילו כשלא נעבדה עדיין פסק כתוס' והרא"ש ור"י כיון דגם רש"י והערוך והר"ן הנ"ל מחודש ו' סברו כן וא"כ הוי הם רבים ע"כ פסק כוותיהו ובהא דבצורות שלא נעשו אלא לנוי דמותר להסתכל ג"כ מש"ה פסק הב"י כתוס' והרא"ש ור"י נגד שיטת רש"י ודכוותיה כיון דבזה גם רבינו והרמב"ם והיראים סמ"ק והחינוך ג"כ סברו כוותייהו וממילא מה מאד יש ליישב בס"ד בזה את הקושי' שהקשה הסד"מ דמדוע לא הביא הב"י כלל את דעת רש"י ותוס' דע"ז והערוך והר"ן שחולקים ומחמירים להסתכל אפילו בצורות שלא נעשו אלא לנוי בעלמא והניח בצ"ע אבל בהנ"ל ל"ק מידי די"ל דהב"י לא רצה להאריך וע"כ לא הביא אלא שיטות התוס' דשבת והרא"ש דפסק כוותייהו וגת הלבוש ז"ל ביו"ד סי' הנ"ל פסק ג"כ כן עי"ש.

ובהמחבר סי' הנ"ל סעיף ט"ו ראיתי שכ' וז"ל אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה עכ"ל ולכאורה ק"ל על המחבר בתרתי חדא דמדוע כתב או להסתכל בנוי אלילים מדוע ל"כ או להסתכל באלילם ועוד מדוע כתב הטעם שנהנה בראייה מדוע ל"כ הטעם משום שנא' אל תפנו אל האלילים וגם על הלבוש הנ"ל קשה קושיא זו דמדוע כתב על ראייה ולא ידבק בידך מאומה כתיב מדוע ל"כ משום אל תפנו וגו' אסור להסתכל עי"ש ותראה דזה קושיא גדולה עליו:

וע"כ נ"ל בס"ד דדברי המחבר הם ממש דברי הר' ירוחם הנ"ל מחודש ו' שהביא ראיה דאסור מר"ש בן פזי דפסחים וכ"כ הבאר הגולה שם וא"כ לכאורה גם על הר"י קשה דמדוע כתב או להסתכל בנוי ע"ז מדוע ל"כ להסתכל בע"ז ותו קשה מדוע כתב כיון שנהנה בראייה והביא ראי' לזה דאסור מר"ש בן פזי מדוע ל"כ הטעם שלא להסתכל משום אל תפנו וגו' אע"כ צ"ל דבתחלת דבריו לא דיבר הר' ירוחם מאיסור הסתכלות בצורות ע"ז גופא משום דזה באמת אסור מאל תפנו שכ' אח"כ עי"ש ותבין אלא בתחלת דבריו דיבר שהסתכל בנוי ע"ז דהיינו על הבגדים המזוהבים או על הכסף והזהב שעליהם וזה נקרא נוי ע"ז ואין כוונתו על נוי גוף הפרצוף של ע"ז או על נוי שאר הגוף של ע"ז אלא כוונתו על נוי בגדים או שאר תכשיטין שעליהן וזה הנוי באמת מחמת אל תפנו וגו' מותר להסתכל כיון דלא הסתכל בע"ז גופא לא גרע זה הנוי משאר צורות של נוי שלא נעשו לע"ז דמותר להסתכל בהן [כמו שסובר הר' ירוחם בפירוש כמ"ש אח"כ] אלא הר' ירוחם סובר כיון דהנוי זה הוי תשמישי ע"ז כמו הכלי שיר של ע"ז וכיון דמתשמישי ע"ז ג"כ אסור להנות וכיון דבקול ומראה ג"כ יש הנאה כמו שמוכח מר"ש בן פזי ע"כ סובר דאסור להסתכל גם בנוי זה וע"כ כתב הטעם משום שנהנה בראייה ול"כ משום אל תפנו וגו' דכיון דלא דיבר שם בתחלת דבריו מראיית גוף ע"ז אלא מהנאת ראייה של נוי תשמישי ע"ז כמו שכתבנו וע"כ הביא הר' ירוחם את זה שלא להסתכל בנוי ע"ז במאמר אחד עם שלא לשמוע כלי שיר של ע"ז משום דבשניהם הטעם משום שהם תשמישי ע"ז ואסור להנות מתשמישי ע"ז כמובן, וא"כ מה מאד יש להבין עכשיו גם את דברי המחבר הנ"ל שהם ממש דברי הר' ירוחם דהמחבר באמת ג"כ לא איירי מהסתכלות בע"ז גופא אלא איירי שלא להסתכל בנוי של ע"ז כמו שכתבנו אליבא דר' ירוחם וע"כ כתב המחבר בנוי אלילים ול"כ להסתכל באלילים וגם מש"ה הביא המחבר את זה בסעיף אחד עם כלי שיר כיון דבשניהם הטעם משום שהם תשמישי ע"ז ואסור ליהנות מתשמישי ע"ז וע"כ כתב המחבר כיון שנהנה בראייה ול"כ משום אל תפנו כיון דלא איירי שם שהסתכל בגוף ע"ז וגם הלבוש הנ"ל מש"ה הביא הפסוק לא ידבק בידך מאומה גם על הראייה שדיבר שם כיון דאיירי מהנאת תשמישי ע"ז כמו שכתבנו והנאת תשמישי ע"ז באמת ג"כ משום לא ידבק בידך מאומה אסורין בהנאה כמ"ש הלבוש שם סעיף א' וכיון דאיירי המחבר והלבוש כמו שכתבנו על כן הביאו את הדין זה בסי' קמ"ב שאיירי שם מאיסור הנאת תשמישי ע"ז כמובן, וממילא מה מאד יש להבין בס"ד גם את הש"ך הנ"ל ריש מחודש זה דאת זה צריך אני עוד להודיע דלפי פשטינו בהמחבר צ"ל דאיירי באלילים שנעבדו דאי לא נעבדו עדיין אז באמת תשמישי שלהן לא אסורין כמ"ש המחבר שם סי' קל"ט סעיף א' וא"כ ממילא דברי הש"ך עולים יפה דהש"ך ה"ק פירוש כוונתו בפי' זה שלא תאמר דמד"כ המחבר בנוי אלילים פירושו בנוי גוף אלילים משום דאז היה קשה על המחבר כל הקושיות הנ"ל שהקשינו אלא הפירוש בהמחבר כמו שכתבנו שדיבר מנוי תשמישי של אלילים וע"כ כתב הש"ך פירוש באלילים עצמן שנעבדו כוונתו דוקא שנעבדו דאי לא נעבדו עדיין אז לא היו תשמישיהן אסורין בהנאה כמו שכתבנו ואח"כ כתב הש"ך אסור להסתכל בהן אין כוונתו להסתכל בהן עצמן אלא כמ"ש אח"כ לראות נויין כוונתו דהמחבר איירי שהסתכל בהן לראות נוי שלהן כמו שכתבנו ולא לראות את נוי גוף ע"ז וכיון דאיירי המחבר כן ע"כ כתב הש"ך שנעבדו ואח"כ כתב אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתוס' והרא"ש דמותר כוונתו במ"ש אבל דאת זה מ"ש עד אבל מזה דיבר המחבר אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מזה לא דיבר המחבר אלא מבואר בתוס' והרא"ש דמותר ומשום דגם מזה שלא להסתכל בגוף ע"ז לא דיבר המחבר ע"כ כתב הש"ך ולא לעבוד כדי לדייק מיניה דדוקא כשעשאה שלא לעבוד אז מותר הא אם עשאה לעבוד אע"ג דלא עבדה באמת אסור להסתכל בגוף ע"ז כמו שסברו התוס' והרא"ש וממילא ל"ק על הש"ך מידי וגם הכנה"ג הנ"ל יפה עשה שהעתיק את הש"ך בלא שום גירסא חדשה ובאמת הסד"מ במחילת כבודו לא יצא ידי עיון בהש"ך וע"כ הקשה עליו כמובן וכיון שזכינו בס"ד לפירוש האמיתי בהש"ך א"כ מוכח בפי' שגם הש"ך באמת פסק לגמרי כהתוס' דשבת והרא"ש כמו שסברו הב"י והלבוש הנ"ל וגם על המחבר ל"ק כל הקושיות הנ"ל ודו"ק בזה כי לפענ"ד הוליכנו בזה בס"ד בדרך אמיתי:

וממילא לפי הנ"ל מהמחבר גופא סי' הנ"ל באמת לא מוכח מידי לענינינו כיון דהמחבר לא דיבר מזה כלום כמו שכתבנו אבל באו"ח סי' ש"ז סעיף ט"ז כתב המחבר וז"ל מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם כו' והמג"א שם ס"ק כ"ג כתב וז"ל ועובר משום כו' התוס' והרא"ש כתבו דדוקא בדיוקנה העשויה לשם ע"ז עובר עי"ש אבל בע"ז דף נ' כתבו התוס' דאפילו בכל דיוקנה אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגין כסברא ראשונה ונ"ל דראייה בעלמא שרי לכ"ע עי' רס"י רכ"ט עכ"ל עי' במחה"ש שם נראה מהמג"א דהמחבר פסק כתוס' דע"ז אבל היד אפרים שם כתב על המג"א וז"ל צ"ע דבש"ע אין מזכיר מדיוקנה ובאמת שצ"ע על הש"ע שהעתיק הך אל תפנו על מליצה ומשלים ובשבת קמ"ט איתא על דיוקנאות רק רבינו יונה כתב לאסור משום מושב לצים ונראה שיש חסרון איזה תיבות במג"א וצ"ל ובשבת אמרינן האי טעמא על דיוקנה שאף בחול אסור להסתכל בה וכתבו התוס' והרא"ש כו' עכ"ל אבל לי"נ דל"צ להגיה כלום במג"א כי גם התוס' שבת העתיק את המג"א כמו שהוא לפנינו אלא נ"ל בס"ד בכוונת המג"א כך דמהמחבר נראה דסובר כהערוך הנ"ל מחודש ו' דמ"ש המחבר ואף בחול אסור משום מושב לצים הם דברי ר' יונה מובא ברא"ש בשבת פכ"ג סוף סי' א' ומ"ש המחבר אח"כ ועובר משום אל תפנו כו' הם דברי עצמו ולכאורה קשה מהיכא למד המחבר דכשקורא בדברי חשק או שאר דברים שעובר משום אל תפנו אעכצ"ל דסובר כהערוך שכ' בזמן שאתם מסתכלין בהם אתם מפנין אל מדעתכם והמחבר סובר הפשט בהערוך כמו שכתבנו מחודש ו' דכשמסתכלין אפילו על צורות נוי ג"כ מפנה אל מדעתו ולא כמו שכתבנו סוף מחודש ט' אליבא דהרמב"ם הפשט בהערוך ומשום דסובר המחבר כהערוך ע"כ כתב דאפילו כשקורא במליצות או בשאר דברי הבלים עובר על אל תפנו אל האלילים וגם ממה שכ' אח"כ המחבר לא תפנו אל מדעתכם ג"כ מוכח דסובר כהערוך וכיון דסובר כהערוך א"כ ע"כ מוכח דסובר כהתוס' דע"ז דאל"כ נשאר עליו קושיות התוס' והרא"ש דשבת מבנן של קדושים אעכצ"ל דהמחבר פסק כהתוס' דע"ז וממילא לפי הנחה זו שפיר יש להבין את המג"א בלי שום הגה די"ל דהמג"א הביא את שיטות התוס' והרא"ש דשבת וגם את שיטת התוס' דע"ז להודיענו בזה דמהמחבר מוכח דסובר כשיטת התוס' דע"ז וגם ל"ק הצ"ע של היד אפרים על המג"א דבש"ע לא מזכיר מדיוקנאות דלפי דברינו באמת הוי כאלו מזכיר הש"ע מדיוקנאות כמובן, עכ"פ זה מוכח בפי' מהמחבר דפסק כשיטות רש"י והערוך והר"ן ותוס' דע"ז הנ"ל וא"כ ק"ל על המחבר דמדוע סתם בספרו ב"י ביו"ד סי' הנ"ל כשיטות התוס' והרא"ש דשבת ובאו"ח סתם כשיטות רש"י ותוס' דע"ז ובפרט על הלבוש ק"ל ביותר דבאו"ח סי' הנ"ל כתב ג"כ כהמחבר נראה דפסק כשיטות רש"י ותוס' דע"ז וביו"ד סי' הנ"ל פסק בפי' כשיטות התוס' והרא"ש דשבת וצ"ע:

אבל אח"כ ראיתי באלי' רבה ז"ל סי' ש"ז שכ' על המחבר ז"ל ועובר כו' צ"ע דבשבת קמ"ט קאמר זה על דיוקנאות אבל במליצות אלו משמע דאין בהם מושב לצים וכן מבואר בתוס' דף קי"ו דמייתי ברייתא זו וכתבו טעם דמושב לצים ואפשר דס"ל כיון דיש בו מושב לצים עובר משום אל תפנו מדעתכם ועי' פירש"י שם וצ"ע גם הא כתבו תוס' דף קמ"ט בדיוקנה העשויה לשם ע"ז אבל לנוי מותר וכ"כ הרא"ש וכ"כ אגודה פ' כל הצלמים ור' ירוחם וש"ך יו"ד סס"י קמ"ב ואף שתוס' ע"ז דף נ' לא כתבו כן יחידאה הוא נגד השיטות שהבאתי ואפשר דספרי חשק גרע מדיוקנאות וצ"ע עכ"ל נראה מא"ר דהיה קשה לו על המחבר דמדוע פסק כתוס' דע"ז נגד כל הני פוסקים שהביא הוא שם דיחידאה הוא אבל לפי מה שהבאתי במחודש ו' הרבה פוסקים דסברו כתוס' דע"ז באמת לאו יחידאה הוא וא"כ מחמת קושיות הא"ר לא צריך עדיין לומר כתירוצו אלא מחמת הסתירה שהקשינו באמת צ"ל כמ"ש הא"ר דבאו"ח ג"כ פסק כהתוס' והרא"ש דשבת אלא המחבר סובר דספרי חשק גרע מדיוקנאות של נוי וא"כ ממילא גם על הלבוש י"ל כן כמובן, וא"כ תליא שיטת המחבר בהמג"א וא"ר הנ"ל דלהמג"א סובר המחבר כהתוס' דע"ז ולא"ר סובר כתוס' והרא"ש דשבת ומה מאד נ"ל בס"ד ליישב בזה מה דק"ל על הברכי יוסף יו"ד סי' הנ"ל דבתר שהביא את הרדב"ז דג"כ פסק כשיטות רש"י והערוך ובתר שהביא דרוב פוסקים פסקו כשיטות התוס' והרא"ש דשבת כתב וז"ל ומ"מ הירא דבר ד' יחוש לדעת הערוך ורש"י והר"ן והרדב"ז דאסרו בכל צורה דעלמא ויש לקצר בזה משום מוטב שיהי' שוגגים כו' עכ"ל ולכאו' קשה אמאי לא הביא דגם המחבר באו"ח פסק כן אבל בהנ"ל י"ל דהברכי יוסף סובר בדעת המחבר כמ"ש הא"ר ודו"ק בכל הנ"ל ואז תבין לדינא במל"ת זו:

ומ"ש רבינו ובתוספתא שנינו לא יטייל אדם עם תועים כו' לכאו' ק"ל דלפי דבריו דסובר דאסור לפנות בהליכה אחר ע"ז וכמ"ש גם הדינא דחיי בשמו וגם הדבר המלך הנ"ל הביא בשם רבינו דפניית ע"ז בהילוך הוי לאו א"כ מדוע לא חשב רבינו גם את זה בהדי אינך ג' דברים שחשב כאן שלא לפנות אחר ע"ז כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור והו"ל למימר גם ולא בהילוך וגם ברמזיו ובקיצור שלו לא דיבר מזה כלום וזה טעמא בעי וגם על הרמב"ם ק"ל דמדוע השמיט את התוספתא זו והגמיי' שם הביאה ולא דיבר מזה ובאמת צ"ע: