שאנו (א) מוזהרין על ברכת השם שנ' אלקים לא תקלל כו'. לכאו' יש לדקדק ברבינו ז"ל דאמאי לא פתח את המל"ת זו בלשון שלא והו"ל למימר שלא לקלל את השם או כמ"ש הסמ"ק ז"ל סי' קכ"ה שלא לברך את השם ותו ק"ל אמאי במל"ת ר"ט כתב רבינו הזהירה תורה שלא לקלל את הדיין מישראל שנא' אלקים לא תקלל וכאן במל"ת זו שג"כ למד אזהרה מאלקים לא תקלל ל"כ בלשון זה שלא לקלל את השם וברמזיו רמז מל"ת ר"ט כתב שלא לקלל לא דיין כו' וברמז מל"ת זו כתב שאנו מוזהרין על ברכת השם כו' וזה טעמא בעי וגם בהרמב"ם ז"ל ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע יש לדקדק כן עי' מ"ש ברמז מל"ת ס' ול"ת שט"ו וגם בכל השאר מוני המצות חוץ מהסמ"ק יש לדקדק כן, אבל ראיתי בביאור על הסמ"ג ממוהר"ר יוסף מקרעמניץ ז"ל שכבר עמד על זה דעל מ"ש רבינו חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מ"ע כתב וז"ל בשלמא אם לא הביא חוץ ממילה ופסח הוה קשה על המחבר למה צריך להביא לאו אלקים לא תקלל והרי מדה היא בכל התורה כל שענש הכתוב כרת או מיתות ב"ד הר"ז ל"ת לכך מביא חוץ ממילה ופסח כלומר והרי מילה ופסח הן בכרת והן מ"ע לכך צריך להביא לאו אלקים לא תקלל ולכך לא פתח בלאו שלא לקלל לפי שהלאו זה אינו קאי על ברכת השם רק אברכת הדיין, ישמקשין למה לא פתח שלא לברך השם וי"ל איך שייך לומר שלא לברך השם לשון ברכה ח"ו איך אסור לברך השם ית"ש לכן פתח שאנו מוזהרין ר"ל ממ"נ שפיר פתח אם איירי לשון ברכה שפיר אמר המחבר שאנו מוזהרין לברך השם לשון ברכה ואם איירי להיפך לשון נוקב נמי שפיר פתח שלא לברך שאנו מוזהרין שלא לברך לשון קלל ח"ו וממ"נ שפיר פתח המחבר כו' עכ"ל הנה מה שתי' הביאור מה שלא פתח שלא לברך השם לפענ"ד ליתא דכיון דהוה כתב אח"כ שנאמר אלקים לא תקלל ממילא הוה ידעינן שלא לברך את השם שקאמר אינו לשון ברכה והראי' דהסמ"ק באמת כ"כ וגם מ"ש הביאור ולכך לא פתח בלאו זה לפי שהלאו זה אינו קאי על ברכת השם רק אברכת הדיין גם על זה ק"ל הלא רבינו כתב בפי' כאן שאנו מוזהרין על ברכת השם שנ' אלקים לא תקלל אלמא דסובר דאלקים לא תקלל אזהרה גם על ברכת השם וכן איתא בגמ' סנהדרין נ"ו ע"א בפי' דאזהרה של ברכת השם היא אלקים לא תקלל וכ"כ הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ח' ובסה"מ מל"ת ס' הביא בשם המכילתא אלקים לא תקלל ליתן ל"ת על ברכת השם וא"כ היכי כתב הביאור שהלאו זה לא קאי רק על ברכת הדיין וזה קושיא גדולה על תירוצו של הביאור וממילא נשארה הקושיא על רבינו:

ונ"ל בס"ד ליישב את הכל בהקדים מה שיש לדקדק עוד על רבינו דהכי כתב כאן דאזהרה לברכת השם אלקים לא תקלל ובמל"ת ר"ט כתב שהוא אזהרה על קללת דיין הלא במכילתא משפטים פרשה י"ט איתא וז"ל אלקים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ד' מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו לכך נאמר אלקים לא תקלל דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר בדיינים הכתוב מדבר שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם כן הגירסא במכילתא שלפנינו ועי' במרכבת המשנה שם שמחזק את הגירסא זו אבל לא ראה בילקוט משפטים רמז שנ"א שהביא הגירסא במכילתא להיפך שר"ע סובר להזהיר על ברכת השם ור"י סובר בדיינים הכתוב מדבר וגם בירושלמי סנהדרין פ"ז הלכה ח' דף כ"ב ע"ב איתא דר' ישמעאל אמר בדיינים הכתוב מדבר עי' בפ"מ שם נר' גם מהירושלמי דעיקר כגירסת הילקוט במכילתא וכן איתא בפסיקתא זוטרתא פ' משפטים וא"כ ק"ל על רבינו ממנ"פ אי סובר כר"ע דאלקים לא תקלל הזהיר על ברכת השם א"כ היכי כתב במל"ת ר"ט שבא להזהיר על קללת דיין ואי סובר כר"י א"כ היכי כתב כאן שבא להזהיר על ברכת השם ובאמת קושי' זו גם על הרמב"ם קשה דבסה"מ מל"ת ס' ובחיבורו הנ"ל נראה דפסק כר"ע שבא להזהיר על ברכת השם ובסה"מ מל"ת שט"ו ובחיבורו הל' סנהדרין פ' כ"ו הל' א' נראה דפסק כר"י וגם על רש"י ז"ל קשה קושי' זו דבפ' משפטים כתב וז"ל אלקים לא תקלל הר"ז אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין עכ"ל והיכי נקט כתרווייהו, אבל ראיתי במזרחי ז"ל שם שכבר עמד על רש"י בזה דבתר שהעתיק את המכילתא כהגירסא שהבאתי בשם הילקוט כתב וז"ל ויש לתמוה מהרב איך תפש דברי שניהם אחר שהם חולקים גם אונקלוס שתרגום אותו דיינא לא תקלל איך הניח דברי ר"ע שהלכה כמותו מחבירו ותפש דברי ר' ישמעאל לכן נ"ל לפרש שר"ע שאמר אלקים לא תקלל מ"מ נראה שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא כוללת אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת הדיינין שלשון מ"מ יורה על זה ור"י סובר שהאזהרה הזאת אינה אלא לקללת הדיינין ולפיכך כתב רש"י ז"ל אזהרה לברכת השם ולקללת הדיינים כדברי ר"ע שהלכה כמותו מחבירו וכ"כ גם הרמב"ם ז"ל שזו האזהרה כוללת שתיהן ברכת השם וקללת הדיינים ואונקלוס שתרגם אותו על קללת הדיינים אינו אלא מפני שעיקר האזהרה ופשטה היא על קללת הדיינים אבל אזהרת ברכת השם הנכללת בה היא על צד הרמז לבד מפני שהשרש שבידינו הוא שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר חוץ ממילה ופסח וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל בסה"מ כו' עי"ש שהעתיק את כל מ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת ס' ולפי המזרחי באמת גם על רבינו ל"ק מידי די"ל כמ"ש אליבא דהרמב"ם וגם הגור ארי' ז"ל בפ' משפטים פרשה כ"ב פ' כ"ז כתב כהמזרחי עי"ש:

אבל לכאורה ק"ל על המזרחי והג"א דהיכי כתבו דר' ישמעאל סובר דאלקים לא תקלל אינה אזהרה אלא לקללת דיין הלא מגמרא סנהדרין ס"ו ע"א מוכח דגם ר"י סובר דאלקים לא תקלל אזהרה לשניהם דאיתא שם דתניא אלקים חול דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אלקים קודש ותניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אזהרה למברך את השם מנין ת"ל אלקים לא תקלל למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול למ"ד אלקים קודש גמרינן חול מקודש בשלמא למ"ד אלקים חול גמר קודש מחול אלא למ"ד אלקים קודש גמר חול מקודש דילמא אקודש אזהיר אחול לא אזהיר א"כ לכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש"מ תרתי פירש"י וז"ל שתי קללות במשמע ואלהים נמי ב' לשונות יש בו הלכך לא תקלל דרשינן אתרווייהו עכ"ל חזינן דהגמ' סובר דבין לר"ע ובין לר"י ילפינן שתי אזהרות מאלקים לא תקלל אלא ר"ע ור"י פליגי לענין מחיקה דלמ"ד אלקים קודש אסור למחוק ולמ"ד אלהים חול שרי למחוק אבל לענין אזהרה לא פליגי דלר"ע דאלקים קודש יליף אזהרה לדיין מדלא כתיב לא תקל אלא לא תקלל ש"מ תרתי ולר"י דאלהים חול יליף אזהרה לקודש משום דגמר קודש מחול כמ"ש התוס' שם ד"ה גמר מדאפקיה בלשון אלהים עי"ש וממילא לפי מסקנת הגמ' זו באמת שפיר כתבו רבינו והרמב"ם וגם רש"י דילפינן שתי אזהרות מאלקים לא תקלל ועל המזרחי והג"א ק"ל לכאורה בתרתי חדא דאמא לא דברו דלפי מסקנת הגמ' זו ל"ק על רש"י ועוד היכי כתבו דר"י סובר דלא בא להזהיר רק על דיין הלא ממסקנת הגמרא זו מוכח בפי' דגם ר' ישמעאל לענין אזהרה סובר כר"ע וממילא גם במכילתא צ"ל הפשט כן דלא פליגי אלא אי עיקר אזהרה על ברכת השם או על דיינים ואח"כ ראיתי שכבר עמד המרש"א ז"ל סנהדרין שם על המזרחי בזה וגם הלח"מ ז"ל הל' ממרים פ"ה הל' ד' הניח בצ"ע וגם הדינא דחיי ז"ל הקשה כן ולא ראה שכבר קדמו המרש"א והלח"מ:

וכדי שלא נראה שנעלם ח"ו מהני תרי גאוני ארץ קדושי עליונים הגמ' דסנהדרין ע"כ נראה לי בס"ד ליישבם בדרך אפשר דהם סברו דהבריי' שהביא הגמ' סנהדרין הנ"ל אינה אותה ברייתא דמכילתא הנ"ל ודלא כמ"ש הדינא דחיי והראי' דבמכילתא פליגי לענין אזהרה אבל מהא אי אלקים קודש או חול באמת לא דיברה המכילתא כלל ובברייתא דגמ' באמת לא פליגי לענין אזהרה אלא לענין מחיקה כהנ"ל אעכצ"ל דהברייתא שהביא הגמ' היא הברייתא דמס' סופרים פרק ד' הלכה ה' כמו שנרשם במסורת הש"ס שם והא דתלי הגמ' את פלוגתתם לענין אזהרה זה היא מחמת הברייתא שניה שהביא הגמ' שם ותניא ראב"י אומר כו' כהנ"ל דאי נאמר כמ"ש הדד"ח דהגמרא על הברייתא דמכילתא כיוון אז היה קשה מדוע הביא הגמ' את הברייתא שניה ללמוד שפלוגתתם קאי לענין אזהרה הלא בבריי' דמכילתא בפירוש איתא פלוגתתם לענין אזהרה ועוד קשה אמאי באמת לא הביא הגמ' את הבריי' דמכילתא כיון שאיתא שם בפי' דפליגי באזהרה אעכ"מ דהגמ' דסנהדרין לא דיבר מהבריי' דמכילתא כלל אלא מהברייתא דמס' סופרים ובהבריי' זו קאמר הגמ' את המסקנא דלא פליגי לענין אזהרה אבל בבריי' דמכילתא באמת לא יוכל הגמ' למימר דר' ישמעאל לא פליג באזהרה כיון דאיתא בפי' דקאמר ר"י דבדיינים הכתוב מדבר מוכח דסובר דדוקא על דיינים הזהיר הקרא ובפרט כפי מ"ש בפסיקתא הנ"ל ר' ישמעאל אומר אזהרה זו לדיינים כו' מוכח בודאי בפי' כן אעכ"מ דהגמ' לא כיוון כלל על ברייתא דמכילתא במ"ש במסקנא וזה ל"ק א"כ היכי קאמר הגמרא דלענין אזהרה לא פליגי הלא מברייתא דמכילתא מוכח דפליגי דע"ז י"ל דגמ' לא קאמר אלא אליבא דבריי' דמס' סופרים ואליבא דראב"י אבל לדינא באמת י"ל דגם הגמ' סובר כהברייתא דמכילתא כמובן, ממילא לפי הנחה זו אי הוה אמרינן במכילתא דר"ע באמת סובר דלא קאי אזהרה זו אלא על ברכת השם אז הי' קשה על רש"י בחומש דהיכי נקט כתרווייהו ואי משום גמרא דסנהדרין דמסיק דלא פליגי הלא הגמ' לא מסיק כן לדינא כהנ"ל ונאמר דרש"י באמת סובר דהגמרא ל"ס כברייתא דמכילתא ורש"י פסק כהגמ' זה הי' דוחק להמזרחי וג"א כיון דיכלינן להשוות את הגמר' עם המכילתא זה הי' מסתבר להם טפי מלומר דפליגי וע"כ כתבו את פשטם במכילתא דר"ע סובר דקאי אזהרה זו על תרווייהו להודיענו בזה דאפילו כשנאמר הפשט בגמ' דסנהדרין כמו שכתבנו אפ"ה ל"ק על רש"י מהמכילתא משום די"ל דרש"י פסק כר"ע וממילא גם הקושי' שניה הנ"ל ל"ק עליהם די"ל דנהי דבגמ' באמת מוכח דר"י ג"כ סובר דקאי אזהרה זו גם על ברכת השם אבל י"ל דזה לא אמר הגמרא אלא אליבא דברייתא דמס' סופרים אבל המכילתא באמת סוברת דר"י ל"ס כן כמובן וגם את התרגום שהביא המזרחי יש ליישב בזה דלכאו' ק"ל על התרגום מלבד הקושי' של המזרחי הנ"ל ממסקנת הגמ' דסנהדרין שמוכח משם דגם לר"י אזהרת ברכת השם ג"כ ילפינן מאלקים לא תקלל וא"כ היכי קאמר התרגום דוקא על דיין אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהתרגום באמת סובר הפשט בגמ' דסנהדרין דלא קאמר את זה אלא אליבא דבריי' דמס' סופרים אבל לדינא גם הגמ' סובר כהמכילתא וגם י"ל דלהתרגום באמת היה הגירסא במכילתא כהגירסא שלפנינו שר"ע סובר שהיא אזהרה לדיין כהנ"ל ופסק התרגום כר"ע וממילא ל"ק גם קושיות המזרחי על התרגום כמובן כן נ"ל ליישב מחמת חומר הקושיא את התרגום והמזרחי וג"א:

אבל אנן לדידן לא צריכנא לזה אלא אנן באמת אמרינן דרש"י עה"ת ורבינו וגם הרמב"ם פסקו כמסקנת הגמ' דסנהדרין דלענין אזהרה לא פליגי אלא שניהם סברו דאלקים לא תקלל אזהרה לברכת השם וגם למקלל דיין וכמ"ש המרש"א ולח"מ והדד"ח הנ"ל אלא בזה פליגי ר"ע סובר דעיקר פשטות הקרא לא הזהיר אלא על ברכת השם וע"כ סובר דאלקים קודש ואסור למחוק ואזהרת דיין ג"כ יליף מכאן משום דלא כתיב לא תקל אלא לא תקלל ש"מ תרתי כמ"ש הגמ' ור"י סובר דעיקר פשטות הקרא לא הזהיר אלא על דיין וע"כ סובר דאלקים חול ומותר למחוק ואזהרת ברכת השם ג"כ יליף מכאן משום דגמר קודש מחול כמ"ש הגמ' ובמכילתא הנ"ל באמת ג"כ לא פליגי אלא בעיקר פשטות הקרא דעל מה אתי וגם שם אין נפ"מ בפלוגתתם אלא אי שרי למחוק וממילא מה מאד יש ליישב בס"ד מעל רבינו והרמב"ם את הקושיות הנ"ל מחודש א' די"ל דהם באמת פסקו כר"י וע"כ כתבו באזהרת דיין דוקא שלא לקלל אבל באזהרת ברכת השם כיון דעיקר קרא לא בא על זה ע"כ לא כתבו לא בלשון שלא לברך ולא שלא לקלל משום דהם סברו דלשון שלא לא שייך אלא דוקא היכא דעיקר האזהרה בא על זה ואפשר דגם הביאור הנ"ל מחודש א' לזה כיוון במ"ש ולכך לא פתח בלאו שלא לקלל לפי שהלאו זה אינו קאי על ברכת השם רק אברכת דיין כוונתו דעיקר לאו זה לא קאי רק על דיין אבל הסמ"ק הנ"ל מחודש א' י"ל דסובר כר"ע וע"כ כתב שפיר שלא לברך את השם כמובן. אבל לכאורה יש להקשות על הנ"ל דרבינו והרמב"ם פסקו כר"י הלא הלכה כר"ע מחבירו [וגם הכ"מ הל' ממרים פ"ה הל' ד' כתב שהרמב"ם פסק כר"ע] ואי"ל דכיון דלא פליגי לדינא ע"כ פסקו כר"י וכמ"ש הדינא דחיי אליבא דתרגום עי"ש אבל זה נ"ל דא"א לומר כיון דבאמת גם לדינא פליגי אי שרי למחוק נהי דלענין אזהרה ליכא שום פלוגתא ביניהם לדינא אבל לענין מחיקה באמת פליגי וא"כ היכי פסקו כר"י, וע"כ נ"ל בס"ד דמש"ה פסקו כר"י דמסופקים היו בגירסא דהמכילתא [וכעין זה איתא בר"ה י"ד ע"ב ר"ע גמריה איסתפק ליה] אי ר"ע סובר דעיקר הקרא קאי על הדיינים או אי ר"י סובר כן כגירסת הילקוט הנ"ל מחודש א' וכיון די"ל דר"ע באמת סובר דאלקים חול וגם מפשטיה דקרא מוכח דקאי על דיינים מדסמך אלקים לא תקלל לונשיא בעמך לא תאור כמ"ש הדינא דחיי וגם מדסמך לאם כסף תלוה כמ"ש ה"ר בחיי בפ' משפטים וגם משום דהתרגום ג"כ תפס לעיקר כן [ובהתרגום באמת ג"כ י"ל דמשום ספק בגירסות הנ"ל פסק כן] ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם כהנ"ל ואף שהכ"מ הנ"ל כתב שהרמב"ם פסק כר"ע אבל עי' בכ"מ שפיר ותראה דל"כ כן אלא לפי תירוצו הראשון דלפי תירוץ זה באמת צ"ל דסובר כר"ע אבל לפי תירוצו השני של הכ"מ באמת ליכא הוכחה לזה עי"ש היטב ותבין וכיון דלח"מ בהל' ממרים שם הלכה ד' הקשה על תירוצו הראשון של הכ"מ קושי' גדולה [ואפשר דבאמת מחמת קושיות הלח"מ כתב הכ"מ את תירוצו השני] א"כ עכצ"ל דעיקר כתירוצו השני של הכ"מ ולפי תירוץ זה באמת ליכא הוכחה לומר דהרמב"ם סובר כר"ע ע"כ שפיר י"ל כמו שכתבנו דרבינו והרמב"ם מהטעמים הנ"ל פסקו כר' ישמעאל עי' בכ"מ ובלח"מ בהל' ממרים שם היטב ואז תבין את מה שכתבנו וגם עי' בהרמב"ן עה"ת שם שג"כ סובר כהתרגום וא"כ גם אליבא דהרמב"ן צ"ל כמו שכתבנו אליבא דרבינו והרמב"ם כמובן:

וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' דעכצ"ל דרבינו והרמב"ם פסקו כר"י דאלקים חול דעל מד"כ התוס' סנהדרין שם ד"ה גמר קודש מחול מדאפקיה בלשון אלקים כו' כתב המר"ם לובלין בכוונת התוס' דלאו מק"ו גמר קודש מחול אלא מדאפקיה בלשון אלקים עי"ש שהאריך בזה ואח"כ כתב וז"ל ויש לדקדק כיון דבין להאי תנא ובין להאי תנא שמעינן מיניה חול וקודש א"כ מאי פליגי התנאים דמר אמר אלקים חול ומר אמר אלקים קודש ונראה דנ"מ לענין מלקות דמ"ד עיקר קרא אתי לחול כו' לדידיה איכא מלקות במקלל הדיין ולמ"ד דעיקר קרא אתי לקודש דהיינו מברך השם ליכא מלקות במקלל הדיין עכ"ל ולכאורה צריך להבין דמה הקשה במה פליגי הלא י"ל דפליגי במחיקה דלמ"ד אלקים חול שרי למחוק ולמ"ד קודש אסור למחוק וכמ"ש הדינא דחיי אעכצ"ל דהמר"ל סובר דכיון דכ' התוס' דגמר קודש מחול מדאפקיה בלשון אלקים א"כ עכ"מ דאפילו למ"ד דאלקים חול ג"כ אסור למחוק דבודאי אלו אמרינן דלמ"ד אלקים חול גמר קודש מחול בק"ו אז שפיר י"ל דלמ"ד זה שרי למחוק כיון דאז כל הפסוק לא הוי אלא חול אבל כיון דהתוס' כתב דלאו בק"ו גמר אלא משום דאפקיה בלשון אלקים א"כ תו הוי לענין מחיקה קודש גם למ"ד אלקים חול ואסור למחוק וע"כ כתב המר"ל את הנ"מ לענין מלקות כן נ"ל דצ"ל בכוונתו וא"כ ממילא י"ל דהדד"ח שפיר כתב את פלוגתתם לענין מחיקה כיון די"ל דהדד"ח סובר כמו שהוכחנו בספרינו פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' דמירושלמי דסנהדרין מוכח דלמ"ד אלקים חול באמת בק"ו גמר קודש מחול ודלא כהתוס' הנ"ל עי"ש היטב ותמצא נחת וא"כ ממילא י"ל דהדד"ח לא חולק עם המר"ל דהמר"ל כתב לפום שיטת התוס' והדד"ח כתב לפום שיטת הירושלמי וממילא לפי המר"ל כיון שכ' הרמב"ם בסה"מ מל"ת שט"ו שלוקין על קללת דיין וכ"כ בחיבורו הל' סנהדרין פ' כ"ו הל' ב' וז"ל ואם קלל דיין לוקה שתים כוונתו אחת משום אלקים לא תקלל ואחת משום לא תקלל חרש וגם רבינו כתב במל"ת רי"ב כן וכיון דסברו דלוקין על קללת דיין משום לאו אלקים לא תקלל א"כ לפי המר"ל הנ"ל עכצ"ל דפסקו כר' ישמעאל ודו"ק:

ועוד נ"ל בס"ד להביא ראי' דפסקו כר"י למה דכ' הרמב"ם בסה"מ מל"ת ס' וז"ל ובעבור היות העיקר בתורה לא ענש אלא א"כ הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהיקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שבארנו בשורש י"ד כו' ומדכ' הרמב"ם את זה דוקא גבי אזהרת ברכת השם ול"כ כן במל"ת שט"ו גבי מקלל דיין עכ"מ דסובר כר"י וע"כ ל"כ במל"ת שט"ו כלום אלא במל"ת ס' כיון דעיקר הקרא לא בא להזהיר על ברכת השם ע"כ איצטריך לכתוב את זה שם אבל אי נאמר דסובר כר"ע דעיקר הקרא הזהיר על ברכת השם אז הי' צ"ל דמ"ש במל"ת ס' הנ"ל כוונתו לתרץ דאיך לוקין על קללת דיין והיתה קשה עליו בתרתי חדא דאמאי ל"כ את זה במקומו במל"ת שט"ו ועוד תירוצו שתירץ דמשום דעונש מפורש ע"כ נחפש אחר אזהרה בהכרח תירוץ זה על קללת דיין אינו עולה יפה כיון דבקללת דיין לא מצינו עונש מפורש אלא האי קרא אלקים לא תקלל עי' במעיין החכמה ז"ל דף כ"ח ע"ב אות ק"ה שגם הוא דיבר מקושי' זו ותירוצו דוחק מאד כיון דמלשון הרמב"ם נראה דעונש מפורש שכ' כוונתו בלאו קרא דאלקים לא תקלל ועוד מה יענה המעיי"ח על הקושי' הראשונה שהקשינו דמדוע ל"כ את זה במל"ת שט"ו וגם המרש"א בסנהדרין בסוגיתינו הקשה את הקושיא השניה הנ"ל אלא המרש"א הקשה את זה על המזרחי ובאמת לא על המזרחי קשה כיון דהמזרחי לא משמיה דנפשיה כתב את זה אלא העתיק את לשון הרמב"ם בסה"מ שהעתקנו א"כ ממילא ל"ל את תירוצו של המרש"א שמתרץ וז"ל דלא מיקרי לאו שבכללות כמ"ש התוס' לעיל עכ"ל כוונתו על מ"ש התוס' סנהדרין ס"ג ע"א ד"ה על כולם אינו לוקה עי"ש וכיון דהרמב"ם באמת ל"ס כהתוס' דאלת"ה לא היה כותב בסה"מ מל"ת ס' את מ"ש אלא הוה כתב כמ"ש התוס' דו"ק בזה א"כ נשאר על הרמב"ם השני קושיות שכתבנו אעכ"מ דסובר כר' ישמעאל, וגם מרבינו נ"ל להוכיח כן מדכ' במל"ת רי"ט וז"ל וכן המברך השם מזה הטעם נחשב לאו בפ"ע אע"פ שאזהרתו מאלקים לא תקלל שלמדנו גם ממנו אזהרה למקלל דיין עכ"ל ומדל"כ רבינו את זה אלא על ברכת השם ולא להיפך על קללת דיין עכ"מ דסובר כר"י [וממילא לפי"ז אי אלקים זה חול ושרי למחוק או לא תליא בהמר"ל ובדד"ח הנ"ל ועי' בקונטרס מלאכת הקודש מהבעל תשובה מאהבה ז"ל שהסכים לדינא דאלקים זה קודש לענין כתיבת ס"ת ולענין מחיקה ודלא כהסופרים שאין מקדשין השם זה אבל ל"נ להמליץ על הסופרים דאע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם דלפי הנ"ל דרבינו והרמב"ם פסקו כר' ישמעאל באמת יש להם על מי לסמוך כמובן] וא"כ עכצ"ל דמה דפסקו כר"י נגד ר"ע טעמם כמו שכתבנו לעיל וממילא שפיר י"ל את מה שכתבנו שם לתרץ את רבינו והרמב"ם מהקושי' הנ"ל מחודש א' ודו"ק:

ובהנ"ל מה מאד יש ליישב מה דק"ל על רבינו והרמב"ם דהמרש"א בסוגיתינו בסנהדרין שם כתב וז"ל ומיהו יש להקשות נמי אמאי לקי אקללת דיין כיון דהו"ל אלקים לא תקלל לאו הניתן לאזהרת מיתות ב"ד לברכת השם וע"כ נר' דקללת דיין לא איצטריך מהאי קרא דאתי מנשיא וחרש ולא איצטריך לגופיה אלא לאביו ואביו קושטא הוא דאין לוקין עליו שניתן לאזהרת מב"ד ודו"ק עכ"ל ועי' בהגהות קרני ראם מ"ש ע"ז אבל לכאורה ק"ל דהן אמת דהמרש"א שפיר כתב את תירוצו לפום הסוגי' דסנהדרין שם אבל על רבינו והרמב"ם דסברו דאזהרת קללת דיין באמת מאלהי' לא תקלל כהנ"ל מחודש א' [עי' כ"מ הל' ממרים פ"ה הל' ד' שכ' טעם לשבח דמדוע ל"כ הרמב"ם כסוגיית הגמ' דסנהדרין וגם אליבא דרבינו צ"ל טעם זה עי"ש ותבין] א"כ נשאר עליהם קו' המרש"א דהיאך לוקין על קללת דיין הא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד אבל בהנ"ל דפסקו כר"י דעיקר הקרא על אזהרת קללת דיין באמת תו ל"ק קושיות המרש"א ודו"ק:

אין (ב) המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' ובמתניתין סנהדרין נ"ה ע"ב איתא ג"כ כלשון זה המגדף אינו חייב עד שיפרש השם פי' רש"י וז"ל שיזכור את השם אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו פטור עכ"ל וא"כ י"ל דגם רבינו והרמב"ם לזה כיוונו, אבל ראיתי ביד רמה בסנהדרין שם שכ' על שיפרש את השם דמתניתין וז"ל כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ובירך כו' עכ"ל ואפשר דלמד את זה מדאיתא במתניתין עד שיפרש ולא עד שיזכור עכ"פ זה נראה בפי' דהי"ר חולק עם רש"י דלרש"י אפילו אם לא הגה את השם באותיותיו אלא מזכיר את השם ובירך ג"כ חייב דל"ל דמ"ש רש"י שיזכור את השם שג"כ לזה כיוון שיהגה אותיותיו דא"כ הו"ל לפרש כן דהא לקמן שם כשהקשה הגמרא ואימא פרושי שמיה הוא כתב רש"י וז"ל פרושי באותיותיו ומדל"כ רש"י במתניתין ג"כ כן עכ"מ דסובר דאפילו כשלא הגה באותיותיו ג"כ חייב ובלא"ה לפום מסקנת הגמרא דלקמן שם עכצ"ל דלרש"י לא איירי כשהגה באותיותיו כמו שאכתוב לקמן בס"ד וא"כ יש פלוגתא גדולה לדינא בין רש"י לי"ר דלי"ר לא חייב אפילו כשמזכיר את השם אם לא הגה באותיותיו ולרש"י חייב וממילא לפי"ז כיוו דרבינו והרמב"ם נקטו כלשון המתניתין יש לפרש גם בדידהו כמו שמפרש הי"ר במתניתין אבל אחר עיון קצת ראיתי דעכצ"ל דלא סברו כהי"ר דלכאו' ק"ל על פירושו דהגמ' בסנהדרין שם הקשה ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלקים לא תקלל ואימא מיברז הוא כו' ומשני בעינא שם בשם וליכא כו' אימא פרושי שמיה הוא דכתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מהכא את ה' אלקיך תירא ומשני חדא דבעינן שם בשם וליכא ועוד הו"ל אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמיה אזהרה ואיבעית אימא אמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא והקשה הגמ' ודילמא עד דעביד תרווייהו פירש"י תרוייהו וז"ל פירושי וברוכי ובחדא לא מיחייב ומשני לא ס"ד דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל ש"מ חדא היא עכ"ל הגמרא וק"ל דהיכי סובר הי"ר שאינו חייב עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך הלא זה היה קושיות הגמרא ודילמא עד דעביד תרווייהו ומשני דליכא למימר כך דבשלמא מהא דהקשה הגמ' ואימא פרושי שמיה הוא ל"ק עליו כיון דהי"ר באמת מפרש שם דהגמרא הכי הקשה וז"ל ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע"ג דלא מברך כו' עכ"ל אבל על מה שהקשה הגמרא ודלמא עד דעביד תרווייהו ע"ז לא מפרש שם כלום וא"כ קשה עליו כמו שהקשינו, אבל כשמעיינין שפיר בהי"ר שם נראה בעליל שלא הי' גרס בגמ' את הקושי' ודילמא עד דעביד תרווייהו וממילא לפי גירסתו קאמר שפיר אבל לפי הגירסא שלפנינו באמת ל"ל את פשטו אלא צ"ל כרש"י וגם הנמוקי יוסף שם מפרש כרש"י וא"כ עכ"מ דגם ברבינו והרמב"ם צ"ל הפשט כמ"ש רש"י אם לא שנאמר דהיתה גירסתם כהי"ר כמובן:

ובדינא דחיי ז"ל ראיתי שהקשה על הגמרא הנ"ל וז"ל ותמיה לי מאי קא בעי אימא האי נוקב לישנא דפרושי הוא ועדיין לחלוחית של דיו קיימת מתירוץ שתירץ בעינן שם בשם וליכא כמו שתירץ אח"כ והמקשה שהקשה ואימא פרושי קא מפרש מה הי' סבור והניח בתימא וגם לי הי' קשה קו' זו כשעסקנו בסוגיא זו עם תלמידנו וגם עוד בקושיא אחרת עמדנו בספרינו פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' על תירוצו של הגמרא דמשני חדא ועוד ואיבעית אימא דלמה לי שלשה תרוצים כיון דבהאי דבעינן שם בשם נמי מיושב שפיר, אבל לפי מה שתירצנו שם את הקושי' זו גם תמיהת הדד"ח מיושב בס"ד שפיר דבסנהדרין ס"ו ע"א על הא מתני' המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמי' פוטרין קאמר הגמרא מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי הוא דתניא רמבר"י אומר בנקבו שם יומת מת"ל שם לימד על מקלל או"א שאינו חייב עד שיקללם בשם פירש"י וז"ל בנקבו יומת הי' לו לכתוב מת"ל שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל או"א ור' מנחם לא סבירא ליה הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי ר' מנחם בר"י מחייב עליה עכ"ל חזינן מרש"י דר' מנחם פליג על הברייתא ועל הא דאמר שמואל בסוגיתינו דאין המגדף חייב עד שיברך שם בשם וא"כ לפי"ז י"ל דהמקשה שהקשה אימא פרושי שמיה הוא באמת סובר כר' מנחם בר"י דלא בעינן במגדף שם בשם וע"כ הקשה [וגם צ"ל דלאו חד מקשה הוא אלא מי שהקשה אימא פרושי שמיה הוא לא הקשה ואימא מיברז הוא] ועל זה מתרץ הגמ' חדא אנן פסקינן דבעינן שם בשם וליכא ועוד אפילו לדידך דסוברת כר' מנחם בר"י דלא בעינן שם בשם וא"כ לדידיה נשאר הקושי' דאימא פרושי שמיה הוא ע"ז משני הגמ' אזהרת עשה הוא ואזהרת עשה לא שמה אזהרה אבל אכתי קשה לר' מנחם בר"י ולפום סברת המקשה דסובר כוותיה דנהי דפרושי שמיה לא יכלינן למימר משום דאזהרת עשה היא אבל אימא מיברז הוא ע"ז משני הגמרא ואיבעית אימא כו' ודו"ק בזה כי הוא דבר נאה מאד בס"ד:

עד (ג) שיפרש השם המיוחד פירוש בכתיבתו ויש אומרים אף בקריאתו כו' וכ' הדינא דחיי ע"ז וז"ל שם המיוחד לאו דוקא שם המפורש שהוא בן ארבעים ושתים אותיות אלא כל שבירך שם בן ארבע אותיות של אדנות לדעת הרמב"ם או שם של הויה לדעת שאר המפרשים נסקל וכדאמרינן בפ"ד מיתות עכ"ל וכ"כ רש"י סנהדרין דף ס' ע"א ד"ה בן ארבע אותיות וז"ל שם הוא ולא בעינא שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות ועל הא דאמר הגמ' שם ומה עגלון מלך מואב שהוא עכו"ם ולא ידע אלא בכינוי' עמד ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה כתב רש"י וז"ל כלומר שם המיוחד ונ"ל בס"ד בכוונת הכלומר לאפוקי דל"ת דשם המפורש שאמר הגמרא פירושו שם המפורש דוקא דהיינו שם מ"ב ע"כ כתב רש"י שם המיוחד ושם המיוחד פירושו כמ"ש הדד"ח הנ"ל כמובן, ומ"ש רבינו פירוש בכתיבתו [דהיינו יו"ד ק"א וא"ו ק"א] ויש אומרים אף בקריאתו [דהיינו אל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד] הי"א שהביא היא שיטת הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' ועי' תוס' שבועות ל"ה ע"א ד"ה בפר"ח ותראה דר"ח וגם התוס' סברו כהרמב"ם דשם אדני ג"כ שם המיוחד הוא וכ"כ רש"י על הרי"ף בשבועות שם והכ"מ ז"ל הלכה הנ"ל כתב וז"ל והרמ"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש"מ שם בן ד' נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההויה דההוא שם העצם עכ"ל ונ"ל בכוונת הכ"מ שהשיבו את הרמ"ה מהא דאמר הגמ' סנהדרין ס' ע"א איכא דאמרי אמר ראב"י ש"מ שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא כו' ולמד הרמב"ם דע"כ צ"ל דראב"י על שם אדנות קאמר ש"מ שם בן ארבע כו' כיון דעל ההויה לא היה צריך ליה לפרש דשם הוא כיון שהוא שם העצם כן נ"ל בכוונת הכ"מ להמליץ בעד הרמב"ם, אבל לכאורה ק"ל על זה דגמ' הקשה שם אח"כ על הא דראב"י פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ומשני מהו דתימא עד דאיכא שם רבה ומלתא בעלמא הוא דנקיט קמ"ל וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דלעולם ראב"י על שם הויה כיוון וא"ת דע"ז לא היה צריך לפרש כמ"ש הכ"מ ע"ז י"ל דאתי לאשמעינן דל"ת עד דאיכא שם רבה דהיינו שם של מ"ב אותיות קמ"ל דעל שם ההויה ג"כ חייב וא"כ לפי"ז ליכא להרמב"ם שום ראי' משם כמובן וצ"ע אצלי כי לא זכיתי בעוה"ר להבין את דברי קדושת הכ"מ והשם יאיר עינינו בתורתו הקדושה:

וע"כ נ"ל בס"ד דהרמב"ם למד את לימודו מלישנא קמא דראב"י שם דקאמר אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והקשה הגמרא פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן כו' והי' קשה להרמב"ם דאי נאמר כהרמ"ה דדוקא על שם ההויה חייב משום דבלשון שם בן ארבע אותיות שאמר הגמרא לא נכלל אלא שם ההויה א"כ קשה מה מקשה הגמ' פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן הלא איכא למימר דאי משום יכה יוסי את יוסי הוה אמרינן דעל שם אדני ג"כ חייב סקילה כיון דבלשון יכה יוסי את יוסי דלסימנא בעלמא נקיט באמת גם שם אדני שפיר נכלל כיון דלשם אדני ג"כ יש ד' אותיות כמו יוסי וא"כ מה מקשה הגמרא פשיטא אע"כ מדהקשה הגמ' פשיטא מוכח דשם אדני באמת ג"כ נכלל בלשון שם בן ארבע אותיות שאמר ראב"י וע"כ הקשה הגמ' שפיר פשיטא וא"כ ממילא מוכח שפיר דינו של הרמב"ם ודו"ק:

אבל עוד קושיא אחת ראיתי בתורת חיים ז"ל סנהדרין דף ס' שהקשה על הרמב"ם וז"ל אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות היינו שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א וזהו שם המפורש הנזכר בכל מקום כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' תפלה גבי נשיאת כפים דבמקדש אומר את השם ככתבו הנ"ל וזהו שם המפורש הנז' בכ"מ ובמדינה אומרים אותו בכינויו באל"ף דלי"ת כו' לאפוקי שם בן שתי אותיות דלא אע"ג דאיהו נמי חציו של השם המפורש הוא והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עכו"ם כתב דע"ש של אל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד נמי חייב סקילה וקשה דא"כ אמאי קאמר בסמוך ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה אמאי נקיט שם המפורש כיון דעל שם אדני נמי חייב וצ"ל דס"ל להרמב"ם דשם של אדני אע"ג דלא שם המפורש הוא מ"מ כיון דכינוי של שם המפורש הוא דאסור לקרות שם המפורש ככתבו אלא בשם אל"ף דלי"ת וכך הוא מנוקד וכמו שדרשו חכמים זה שמי לעלם לא כשאני נכתב אני נקרא כו' לכך שם אל"ף דלי"ת כשם המפורש דמי וגם רש"י ז"ל כתב דשם המפורש דנקיט בסמוך לאו דוקא נקיט אלא כלומר שם המיוחד משום דס"ל דשם המפורש היינו שם של מ"ב עכ"ל הת"ח ועל תירוצו לכאורה ק"ל דהיכי יכלינן למימר דהרמב"ם סובר דשם אדני נכלל בשם המפורש שאמר הגמ' הלא בסוטה ל"ח ע"א איתא ותניא אידך כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינויו ת"ל כו' והאי כינוי שאמר הגמ' קאי על שם אדני כמ"ש רש"י במתניתין שם וכמ"ש הרמב"ם פ' י"ד מהל' תפלה הל' י' אלמא דהרמב"ם סובר דשם אדני לא נכלל בשם המפורש שאמר הגמ' ותו הלא הרמב"ם בהל' תפלה שם כתב בפי' על שם הויה וז"ל וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום מוכח מזה דסובר דשם המפורש האמור בכ"מ שם הויה הוא ולא שם אדני וא"כ הדרא הקושיא על הרמב"ם מהא דאמר הגמ' בסנהדרין הנ"ל ישראל ושם המפורש:

וע"כ נ"ל לתרץ בס"ד כך דלכאורה ק"ל הלא גם על רש"י קשה מהא דישראל ושם המפורש דאפילו כשנאמר דרש"י סובר כשיטת הרמ"ה דאין המגדף חייב אלא על שם הויה וכמו שבאמת כתב התי"ט סנהדרין פ"ז מ"ה וז"ל מדברי רש"י בגמ' דף ס' נר' שדעתו שם ההויה עכ"ל [ונ"ל דלמד התי"ט את זה מדכ' רש"י שם ד"ה שם בן ארבע אותיות וז"ל שם הוא ולא בעינא שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות ומדכ' רש"י דלא בעינן שם מ"ב מכלל דשם ההויה בעינא דאל"כ הלא גם שם ההויה לא בעינא אלא סגי' בשם אדני אעכ"מ דרש"י סובר כשיטת הרמ"ה הגם שיש לפקפק על זה די"ל דרש"י הכי קאמר דלא בעינן שם מ"ב אלא שם בן ד' שהוא שם המיוחד [דאת זה דבעינן שם המיוחד קאמר הגמ' בפי' בסנהדרין נ"ו ע"א וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה כו'] ובשם המיוחד י"ל דסובר רש"י דנכלל גם שם אדני כמ"ש הרמב"ם אבל מרש"י שבועות ל"ו ע"א נראה בפי' דסובר כמ"ש התי"ט מדכ' רש"י שם ד"ה על שם המיוחד וז"ל בן ארבע אותיות דיו"ד ה"א ובאמת פליאה לי על התי"ט דמדוע לא הביא מרש"י דשבועות שכ' בפי' כשיטת הרמ"ה מדוע הביא ראי' ממקום שנראה דסובר כן וצ"ע עכ"פ גוף הדבר של התי"ט אמת וצדק שרש"י סובר כשיטת הרמ"ה] ואפילו כשנאמר כן ג"כ קשה על רש"י כיון דרש"י סובר דשם המפורש הוא שם מ"ב כמ"ש הת"ח הנ"ל וכ"כ המרש"ל בח"ש סנהדרין דף ס' ד"ה שם בן כו' וז"ל נ"ל שס"ל כרב האי גאון ששם המפורש הוא שם מ"ב כו' עכ"ל וכיון דרש"י סובר דשם המפורש שם מ"ב א"כ קשה היכי קאמר הגמרא ישראל ושם המפורש הלא המגדף חייב אפילו על שם המיוחד כמ"ש הגמ' סנהדרין הנ"ל על שם המיוחד במיתה אעכצ"ל דרש"י סובר דהיכא דאיתא בגמרא שם המפורש בפ"ע או היכא דאיתא שם המפורש מקודם ואח"כ כנוי אז פירושו של שם המפורש שם מ"ב אבל היכא דאיתא כנוי מקודם ואח"כ שם המפורש אז באמת פירושו של שם המפורש שם המיוחד כיון דלגבי כנוי הוי שם המיוחד כשם המפורש ומשום כוונה זו נ"ל שכ' רש"י על שם המפורש שאמר הגמרא שם וז"ל כלומר שם המיוחד וא"כ ממילא גם על הרמב"ם י"ל דסובר כרש"י ולא קשה עליו קו" הת"ח הנ"ל מהא דישראל ושם המפורש כמובן, וגם על דרך זה צריך ליישב מה דק"ל על הרמב"ם דסובר דכנוי שאמר הגמ' סוטה הנ"ל פירושו שם אדני כמ"ש הרמב"ם הל' תפלה הלכה הנ"ל וצ"ל דסובר הרמב"ם דשם אדני ג"כ כנוי הוא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בסוטה שם בפירוש עי"ש ולפי"ז מ"ש הגמ' סנהדרין נ"ו ע"א וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה צ"ל דבמלת כינויין שם אדני ג"כ נכלל וא"כ ק"ל היכי כתב הרמב"ם הל' עכו"ם הלכה הנ"ל דשם אדני הוי שם המיוחד ונכלל במה דאמרו חכמים על שם המיוחד במיתה הלא שם אדני נכלל במה דאמרו חכמים ועל הכינויין באזהרה כמו שהוכחנו אבל בהנ"ל גם זה מיושב בס"ד שפיר די"ל דהרמב"ם סובר דהיכא דאי' בגמ' כנוי אצל שם המפורש דהיינו מקודם שם המפורש ואח"כ כנוי שם כיון דשם המפורש פירושו שם הויה ככתבו ע"כ שם פירושו של כנוי שם אדני אבל היכא דאיתא כינוי אצל שם המיוחד דהיינו מקודם שם המיוחד ואח"כ כינוי שם כיון דפירושא דשם המיוחד גם שם אדני ע"כ שם לא הוי פירושא של כינוי שם אדני ודו"ק:

ויען דאתי לידן הרמב"ם דהל' תפלה הנ"ל ע"כ צריך עוד לברר בו בס"ד דבר גדול דלכאו' קשה לפי דבריו שם דשם המפורש בכ"מ פירושו שם ההויה ככתבו וכ"כ בפירוש בהל' יסוה"ת פ"ו הל' ב' א"כ צ"ל דסובר דגם במתניתין דיומא פ"ו משנה ב' ג"כ פירושו של שם המפורש שם ההויה ככתבו וכמ"ש בפירוש כן בהל' עבודת יוה"כ פ"ב הל' ו' וא"כ קשה מ"ט דוקא ביוה"כ היו כורעים ומשתחוים כשהי' שומעים השם יוצא מפי כה"ג הלא בכל יום הי' במקדש מברכים ברכת כהנים בשם המפורש ומדוע דוקא ביוה"כ עושין את כל מה דאיתא במתניתין דיומא בשלמא לשיטת רש"י הנ"ל דשם המפורש הוא שם מ"ב כמו שכתבו הת"ח והמרש"ל הנ"ל י"ל כיון דבברכת כהנים לא הי' מזכירין רק השם מ"ב וביוה"כ היה מזכיר השם ע"ב [דשם ע"ב מכ"ש דנקרא שם המפורש לפום שיטת רש"י וכמו שבאמת כתב התנא אלקי מו"ה משה קורדווירו ז"ל בסוף עבודת יוה"כ הנדפס בסידור תפלה למשה שלו דיש מי שסברו דשם המפורש ביוה"כ הוא שם ע"ב] וע"כ הי' כורעים ומשתחוים ביוה"כ דוקא אבל לפי שיטת הרמב"ם דבכל מקום פירושא דשם המפורש שם ההויה ככתבו קשה קושי' הנ"ל, אבל באמת כבר הקשה את הקושיא זו עם עוד שאר קושיות הרמ"ק סוף עבודת יוה"כ אלא הוא לא על הרמב"ם הקשה רק על שיטתו דג"כ סובר כהרמב"ם עי"ש בד"ה והנה במאמר הזה קשיא לן טובא ותירוצו של הרמ"ק הביא התי"ט ביומא משנה הנ"ל עי' ברמ"ק שם ואז תבין קצת מ"ש התי"ט משמו ואם תרצה להבין לגמרי אז תמלא כריסך בש"ס ופוסקים כמ"ש הש"ך ז"ל יו"ד סי' רמ"ו ס"ק ו', וא"כ גם בהרמב"ם י"ל דכיוון בענין שם המפורש למ"ש הרמ"ק הנ"ל עפ"י דרך אמת, ועפ"י פשוט י"ל דכיון דביוה"כ הי' יוצא מפי כה"ג בקדושה וטהרה יתירה ע"כ היו כורעים ומשתחוים והשם ב"ה וב"ש יעזרינו שנזכה בקרב לשמוע את שמו הגדול יוצא מפי כה"ג כמקדם ולכרוע ולהשתחוות לפניו בבית מקדשינו במהרה בימינו אמן סלה:

ויברך (ד)

אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין שנאמר ונוקב שם ד' בנקבו שם עד שיברך שם בשם כו'. דברי רבינו כאן הם ממש דברי הרמב"ם הנ"ל מחודש ו' אלא קצת שינוי לשון יש ביניהם דהרמב"ם לא הביא רק את הפסוק ונוקב שם ד' ורבינו הביא גם ונקבו שם ואפשר דכוונת רבינו ליתן טעם על מ"ש למעלה אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד כו' ויברך אותו בשם כו' ולכאו' מנ"ל דבעינן שם בשם ע"כ כתב שנ' ונוקב שם ה' בנקבו שם עד שיברך שם בשם דהגמ' סנהדרין דף הנ"ל באמת מזה גמר דבעינן שם בשם דז"ל הגמרא תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת פי' רש"י ד"ה ונוקב שם בנקבו שם להכי אהדרי' בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם ובהרמב"ם י"ל דבאמת ג"כ משום כוונה זו כתב שנא' והביא את הפסוק אלא לא הביא אלא את תחלת הקרא וחסר מלת וגו' בהרמב"ם כמובן, עכ"פ זה נראה בפירוש שגם רבינו סובר כהרמב"ם דשם המברך ל"צ שיהא שם המיוחד אלא אפילו אם בירך את השם המיוחד באחד מן השמות שאינם נמחקים ג"כ חייב סקילה [ומה הן שמות שאינם נמחקים עי' רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ובמה שכתבנו לעיל מל"ת ג' מחודש ד'] והכ"מ כתב על הרמב"ם וז"ל ומ"מ צ"ע מנ"ל לרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכינויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד ואח"כ כתב שהרמ"ה כתב על הרמב"ם וז"ל דמה שכ' ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו עכ"ל הכ"מ וא"כ גם על רבינו נשאר הצ"ע של הכ"מ, אבל עי' בתורת חיים סנהדרין נ"ו ובסדר משנה הל' עכו"ם שם שמיישבו שפיר את הצ"ע של הכ"מ ותוכן דבריהם דכיון דבנקבו שם יומת דילפינן מיניה שצריך לברך בשם ל"כ שם ה' משמע דשם המברך בו לא בעינן שיהא שם המיוחד אבל ונוקב שם וגו' כיון דכתיב שם שם ה' ע"כ צריך שיהא שם המתברך שם המיוחד ואפשר דרבינו מש"ה כתב שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם כיוון בזה לתרץ את הצ"ע של הכ"מ כמו שהם מתרצו וע"כ הביא גם בנקבו שם להורות דמזה למד דשם המברך בו ל"צ שיהא שם המיוחד מדכתיב רק בנקבו שם ולא שם ה' וגם הדינא דחיי מתרץ מדעת עצמו כתירוצם עי"ש:

אבל הלח"מ הל' עכו"ם שם הקשה על הרמב"ם הנ"ל קושיא אחרת דמהני תרי לישנא דרב אחא בר יעקב דסנהדרין דף ס' הנ"ל שהקשה עליו הגמ' פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן מכולהו הני תרי לישנא משמע דראב"י אשמעינן דמתניתין בדוקא נקיט יכה יוסי את יוסי שהוא שם בן ד' אותיות וא"כ משמע דכי היכי דשם המוברך הוא בן ד' ה"נ השם המברך דהא יוסי את יוסי תנן דמשמע בן ד' אותיות כמנין יוסי וא"כ היכי כתב הרמב"ם דשם המוברך צריך שיהיה בן ד' אותיות ובשם המברך בו כתב דסגיא אחד מן השמות שאינם נמחקים עי"ש שהניח בקושיא וכיון דרבינו ג"כ סובר כהרמב"ם א"כ גם עליו קשה קושיות הלח"מ.

ונ"ל לתרץ בס"ד כך דרש"י במתניתין דמגדף כתב וז"ל ולהכי נקט יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ד' אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלקים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם עכ"ל ולכאורה צריך להבין דמדוע כתב רש"י דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלקים מה נ"מ לנו בחשבון זה הלא שם אלקים לא הוי שם המיוחד אלא כנוי כמ"ש רש"י שם ד"ה ואליבא דר"מ וז"ל בכל הני כנויים כגון אלקים שדי צבאות כו' וכיון דשם אלקים לא הוי אלא כנוי אם מברך את שם אלקים באמת אינו חייב סקילה וא"כ תו ליכא למימר דמשום שם המתברך נקט רש"י את החשבון זה ואי נאמר דרש"י ג"כ סובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל דגם שם המברך בו ג"כ צריך להיות שם המיוחד היה קשה דמדוע נקט רש"י את החשבון זה אעכצ"ל דרש"י סובר כשיטות רבינו והרמב"ם דשם המברך בו ל"צ שיהא אלא מן השמות שאינם נמחקים וא"כ ממילא י"ל בכוונת רש"י דרצה לתרץ את קו' הלח"מ הנ"ל וע"כ כתב ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלקים כוונתו דכיון דאיכא בשם יוסי שני רמזים על שם המיוחד ועל שם אלקים ע"כ שדינן הרמז שמרמז על שם המיוחד על שם המתברך והרמז שמרמז על הכנויים שדינן על שם המברך בו כן נ"ל בכוונת רש"י ואח"כ ראיתי שגם התי"ט ז"ל בסנהדרין פ"ז מ"ה למד מרש"י זה דסובר כשיטות רבינו והרמב"ם ושמחתי כמוצא שלל רב שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, וממילא לפי"ז ל"ק קושיות הלח"מ הנ"ל די"ל דהן אמת דרב אחא בר יעקב אתי לאשמעינן דמתניתין בדוקא נקט יכה יוסי את יוסי שהוא שם בן ד' אותיות אבל את זה ל"ס רק על שם המתברך דהיינו על יוסי השני דנקט המתניתין אבל על שם המברך בו דהיינו יוסי הראשון דנקט המתניתין ע"ז באמת גם ראב"י סובר דמש"ה נקט יוסי משום דגמטרי' עולה אלקים כמ"ש רש"י וכמו שכתבנו בכוונת רש"י כמובן, וגם ל"ל בס"ד דמגמ' זו שהקשה הלח"מ על הרמב"ם מגמ' זו גופא למדו רבינו והרמב"ם את שיטתם דלכאורה יש להקשות על מ"ש ראב"י אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא כו' דנראה מדבריו דקאי על שם המתברך מדאמר אינו חייב עד שיברך שם כו' דאי קאי על שם המברך בו א"כ הו"ל למימר אינו חייב עד שיברך בשם כו' ומדכ' שם עכ"מ דקאי על שם המתברך ואי"ל דלעולם קאי על שם המברך בו וה"ק אינו חייב עד שיברך כו' כלומר ששם המברך בו יהא שם בן ארבע אותיות דא"כ הי' קשה מה הקשה הגמרא פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן הא איכא למימר דאי משום יכה יוסי את יוסי הוה אמרינן דשם המברך בו יכול להיות אפילו מן הכנויים משום דיוסי בגמטרי' אלקים כמ"ש רש"י וע"כ אמר ראב"י דלא אמרינן כן אלא צריך להיות גם שם המברך בו שם המיוחד ומדהקשה הגמ' פשיטא עכ"מ דראב"י לא קאי על שם המברך בו אלא על שם המתברך וגם לשונו מורה בפירוש דעל שם המתברך קאי ואי נאמר כהרמ"ה הנ"ל דגם שם המברך בו צריך להיות שם המיוחד הי' קשה היכי קאמר ראב"י אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות דמשמע דאם מברך שם בן ד' אז חייב ול"צ תו שום תנאי אחר לחייבו הלא גם אז עדיין אינו חייב אם לא שיברך בשם המיוחד ותו קשה מדוע לא אמר ראב"י את זה על שם המברך בו ג"כ, אעכ"מ דראב"י באמת סובר דשם המברך בו יכול להיות אפילו מן השמות שאינם נמחקים כגון אלקים וראב"י גופא באמת למד את זה ממתניתין משום דסובר דמש"ה נקט התנא יוסי דוקא ולא שם אחר של ארבע אותיות משום דיוסי ג"כ בגמטרי' אלקים כמ"ש רש"י וכהנ"ל ודו"ק:

וגם מיושב בזה בס"ד מה שיש לכאורה להקשות על שיטות רבינו והרמב"ם לפי תירוצם של הת"ח והדד"ח והסד"מ הנ"ל דמנא להו דעכ"פ מן השמות שאינם נמחקים צריך להיות שם המברך בו דילמא כיון דלא כתיב גבי ונקבו שם מלת ה' באמת אפילו אם מברך באחת מן השמות הנמחקים ג"כ חייב ואי"ל דסברו דעל שמות הנמחקים לא שייך לשון שם ומדכתיב ונקבו שם עכ"מ דעכ"פ שמות שאינם נמחקים בעינן דעל זה גופא קשה דמנא להו לומר כן הלא מהברייתא דגמ' דשבועות ל"ה ע"א מוכח להיפך דאיתא שם יש שמות שנמחקים ויש שמות שאין נמחקים כו' אלמא דגם שמות הנמחקים שמות נקראו אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דרבינו והרמב"ם למדו את זה ממתניתין דמגדף גופא מדנקט התנא דוקא יכה יוסי את יוסי דחשבונו אלקים מוכח מזה דדוקא מן השמות שאינם נמחקים צריך להיות שם המברך בו דומיא דשם אלקים והטעם משום דתנא דמתניתין באמת סובר דעכ"פ שם צריך להיות השם שמברך בו משום דכתיב בנקבו שם ושמות הנמחקים סובר התנא דבאמת לא נקראו שם וכמ"ש הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו הל' ה' וז"ל שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה כגון חנון ורחום כו' הרי הן כשאר כתבי הקודש ומותר למוחקן ומדל"כ שאר השמות אלא שאר הכינויין ובהלכה א' שם כתב כל המאבד שם מן השמות כו' מוכח דסובר דשמות הנמחקים לא נקראו שם ולכאורה קשה מנ"ל את זה אבל בהנ"ל י"ל דלמד ממתניתין דמגדף כמובן, וגם מיושב בהנ"ל מה שהניח בקושיא המעשה רוקח ז"ל הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' וז"ל ויברך אותו מן השמות כו' כתב מרן ז"ל דצ"ע מנ"ל כו' ואפשר דמלישנא דקרא קאמר דכתיב בנקבו שם דמשמע אף בשאר שמות שאינן נמחקים דנקראו שם ומ"מ אכתי קצת קשה דאמאי לא הזכיר זה בש"ס עכ"ל ונ"ל דמ"ש המ"ר דנקראו שם כיוון בזה למה שכתבנו לתרץ דמהיכא ילפי דצריך להיות דוקא מן השמות שאינן נמחקים וגם זה נר' בפי' דהמ"ר על תירוצו של הת"ח הנ"ל כיוון וקושיתו קצת שהקשה דאמאי לא הזכיר זה בש"ס באמת בהנ"ל מיושב שפיר כיון דאיתא כן במתניתין דמגדף וגם בדברי ראב"י הנ"ל ודו"ק:

ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב את רבינו והרמב"ם דלמדו את שיטתם ממתניתין דשבועות ל"ה ע"א דאיתא שם משביעני עליכם כו' באל"ף דלי"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות כו' ובכל הכינויין הרי אלו חייבין המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין המקלל או"א בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין כו' ופי' רש"י המקלל בכולן וז"ל מברך את השם בא' מהם כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם עכ"ל ומדכ' רש"י בא' מהם נראה דסובר דהמתניתין קאי על שם המברך בו ובשם המברך פליגי ר"מ וחכמים וגם לשון המקלל בכולן מורה דקאי על שם המברך וא"כ לפי"ז צ"ל דחכמים סברו דגם שם המברך צריך להיות שם המיוחד כיון דשדי וצבאות מן השמות שאינם נמחקים הם כמ"ש הגמ' בשבועות שם [וכ"פ הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו וגם ליכא מאן דפליג על זה] ואפ"ה סברו חכמים דאינו חייב מיתה אם בירך בהם עכ"מ דחכמים סברו דגם שם המברך צריך להיות שם המיוחד וא"כ לכאורה קשה על רש"י לפי מה שכתבנו מחודש ט' מדעת עצמינו ומצאנו בתי"ט דגם רש"י סובר כשיטות רבינו והרמב"ם דשם המברך ל"צ להיות אלא מן השמות שאינן נמחקים א"כ קשה כמאן אזלא המתניתין דמגדף הנ"ל לא כר"מ ולא כחכמים דמתניתין דשבועות דלר"מ אפילו אם בירך בשמות הנמחקים ג"כ חייב דחנון ורחום ואינך מן השמות הנמחקים הם כמ"ש הגמרא בשבועות שם ואפ"ה חייב לר"מ ולחכמים גם שם המברך צריך להיות שם המיוחד כמ"ש רש"י בשבועות ולהמתניתין דמגדף לפום שיטת רש"י אפילו אם בירך בשמות שאינם נמחקים ג"כ חייב וא"כ כמאן אזלא המתניתין דמגדף זה ק"ל על רש"י ועל הרמב"ם ג"כ ק"ל דבפי' המשניות בשבועות שם כתב וז"ל ומ"ש ר"מ המקלל בכולם חייב רצונו לומר מברך את השם באחת מהם חייב סקילה עכ"ל ומדכ' מברך באחת מהם מוכח דג"כ סובר במתניתין דשבועות דבשם המברך פליגי ר"מ וחכמים כמ"ש רש"י וגם מהר"ן ז"ל בשבועות שם נר' דסובר כן מדכ' כלשון רש"י עי"ש וא"כ ק"ל על הרמב"ם דפסק בהל' עכו"ם דשם המברך סגיא שיהא מן השמות שאינם נמחקים א"כ כמאן פסק במתניתין דשבועות לא כר"מ ולא כחכמים דכחכמים בודאי לא יכול לפסוק מהטעם הנ"ל אליבא דרש"י אלא אפילו כר"מ ג"כ לא יכול לפסוק כיון דאז מלבד מה שקשה עליו דהיכי שבק את חכמים ופסק כר"מ הי' קשה עליו כמו שהקשינו אליבא דרש"י וזה קושיא גדולה אצלי על רש"י וגם על הרמב"ם וגם בפרשת הכסף ז"ל הל' עכו"ם פ"ב ראיתי שהקשה כעין קושיא זו על הרמב"ם אלא מדבריו נר' דכר"מ מצי סובר הרמב"ם וזה באמת פליאה לי דהיאך לא הרגיש דלפירוש זה דמתניתין דשבועות קאי על שם המברך באמת אפילו כר"מ ג"כ לא אתיא מהטעם שכתבנו וצ"ע עכ"פ הקושיא הנ"ל על רש"י והרמב"ם תמיה מאד:

אבל ראיתי בתי"ט על מתניתין דשבועות דבתר שהעתיק את הבריי' שהביא הגמ' שם כתב וז"ל ומהכא שמעינן דפלוגתא דר"מ ורבנן בשם המתברך וכן יראה מלשון הר"ב בפי' דברי חכמים ולפיכך לשון בכולן דתנן כמו לכולן וכן זה שכתב הר"ב וכן לשון רש"י והרמב"ם באחד מהן הוה להו למימר לאחד מהם אלא דמסרכי בלישנא דמתניתין ועי' מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה' פ"ז דסנהדרין עכ"ל ונ"ל דמש"כ התי"ט וכן יראה מלשון הר"ב בפי' דברי חכמים כוונתו דמדכ' הברטנורה על וחכמים פוטרין וז"ל דעל השם המיוחד דוקא בסקילה דכתיב בנקבו שם יומת ועל הכינויים באזהרה דאלקים לא תקלל כו' עכ"ל ולשון הברטנורה דעל השם המיוחד דוקא בסקילה ועל הכינויים באזהרה זה ממש לשון חכמים דבריי' שהביא התי"ט שם דבתר דברי ר"מ שכ' התיו"ט איתא בהברייתא שהביא הגמרא דשבועות דף ל"ו ע"א וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ופלוגתא דר"מ וחכמים דברייתא זו קאי על שם המתברך כמו שנראה בפי' בהברייתא וכמ"ש התי"ט וגם הפרשת הכסף הנ"ל וא"כ י"ל דסובר התי"ט דמדהביא הברטנורה על דברי חכמים דמתניתין דשבועות את לשון החכמים דברייתא שם מוכח דסובר דפלוגתתם במתניתין ג"כ על שם המתברך דומיא דפלוגתא דברייתא ורש"י על הרי"ף [עי' יד מלאכי כללי רש"י שכ' דרש"י על הרי"ף אין זה רש"י דש"ס אלא כותב אחר שסדרו מרש"י דש"ס] בשבועות שם כתב על וחכמים פוטרין וז"ל כדתנן בתוספתא וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ועל המקלל בכולן דמתניתין שם כתב רש"י על הרי"ף כמ"ש רש"י במתניתין דשבועות הנ"ל וכיון שהביא רש"י על הרי"ף על דברי חכמים את לשון התוספתא שהיא הברייתא דגמרא דשבועות שהביא התי"ט הנ"ל ובברייתא זו עכצ"ל דפלוגתתם קאי על שם המתברך כהנ"ל וא"כ לפי"ז אי נא' הפשט בלשון רש"י דמתניתין דבאמת סובר דפלוגתתם בשם המברך בו אז גם בלשון רש"י על הרי"ף צ"ל כן וא"כ הי' קשה היכי הביא רש"י על הרי"ף את הברייתא זו על פלוגתתם דמתניתין אעכ"מ דצ"ל הפשט ברש"י במ"ש שמברך את השם באחת מהם כוונתו לאחת מהם כמו שכתב התי"ט וע"כ סובר התי"ט דגם מהברטנורה מוכח דסובר כן מדהביא את לשון הבריי' על פלוגתתם שבמתניתין כמובן, וממילא לפי"ז גם מהפי' המשניות הנ"ל יש להוכיח דסובר כן כיון דגם הפי' המשניות כתב על דברי חכמים דמתניתין את לשון הבריי' וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה וא"כ לכאורה מדוע לא הביא התי"ט ראיה לפשטו בהרמב"ם גם מזה כמו שהביא מהברטנורה וצ"ל דלא רצה להאריך כמובן אבל לכאו' לפי מ"ש התי"ט בדעת הברטנורה דפלוגתתם במתניתין בשם המתברך א"כ קשה אמאי הביא הברטנורה את הפסוק בנקבו שם יומת דקאי על שם המברך בו הו"ל להביא את הפסוק ונוקב שם ה' מות יומת כמו שבאמת הביא הברייתא דשבועות ומדלא הביא אלא בנקבו שם מוכח בפי' דסובר דפלוגתתם בשם המברך בו ודלא כמ"ש התי"ט וגם בפרשת הכסף ראיתי שעמד בזה והוא באמת מחמת דקדוק זה כתב דהברטנורה סובר דפלוגתתם במתניתין בשם המברך בו אבל זה נ"ל דאפילו להפרשת הכסף' הראי' שלנו מרש"י על הרי"ף עומדת בתקפה דבאחת מהם שכ' כוונתו לאחת מהן כמ"ש התי"ט על רש"י דשבועות הנ"ל וא"כ ממילא לפי התי"ט ל"ק קושיתינו הנ"ל על רש"י והרמב"ם כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על התי"ט דאפילו כשנא' הפשט ברש"י דשבועות כמ"ש התי"ט אבל בהרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל עכצ"ל דסובר דפלוגתתם במתניתין בשם המברך דהפי' המשניות בשבועות שם כתב וז"ל והמחלוקת בין חכמים ור"מ בכינויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אל"ף דלי"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דלי"ת וצבאות אין צ"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלקים עכ"ל ואי נא' דהפשט בפי' המשניות כמ"ש התי"ט דפלוגתתם בשם המתברך היה קשה עליו דהיכי כתב אבל אל"ף דלי"ת כו' דנראה מדבריו דבשמות שאינם נמחקים החכמים במתניתין מודים דחייב ופלוגתתם בשמות הנמחקים דוקא [כי מ"ש הפי' המשניות כי הם שמות מיוחדים עכצ"ל דכוונתו שהם שמות שאינם נמחקים דל"ל דכוונתו שהם שמות מיוחדים ממש כמו שם המיוחד כיון דהרמב"ם כתב בפי' בהל' עכו"ם דשם המיוחד לא הוי אלא שם ההויה ואדני אעכצ"ל דכוונתו במיוחדים שהם שמות שאינם נמחקים וע"כ כתב שפיר הפי' המשניות אח"כ וכמו כן אלקים כיון דאלקים הוי ג"כ מן השמות שאינם נמחקים כמ"ש הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו] אבל אי נאמר בכוונת הרמב"ם בפי' המשניות כמ"ש התי"ט אז היה קשה על הרמב"ם הלא שם המתברך צריך להיות שם המיוחד דוקא כמו שאמרו חכמים בהבריי' דשבועות בפי' והיכי כתב הפי' המשניות דאפילו בשמות שאינם נמחקים ג"כ סברו החכמים דחייב אעכ"מ דהפי' המשניות סובר במד"כ מברך את השם באחת מהם דבאחת הוא דוקא ודלא כמ"ש התי"ט דפירושו כאלו כתיב לאחת וכ"כ הפרשת הכסף הלכה הנ"ל הפשט בהפי' המשניות עי"ש, וא"כ ממילא ל"ק על הרמב"ם קושיתינו הנ"ל מחודש י' דכמאן סובר לא כר"מ ולא כחכמים דמתניתין דשבועות דלפי פירושינו הנ"ל בפי' המשניות באמת י"ל דסובר הרמב"ם כחכמים דאינו חייב אלא כשמברך בשמות הנמחקים כמובן. אבל ברש"י הנ"ל עכצ"ל דמד"כ באחת מהם פירושו לאחת מהם כמ"ש התי"ט הנ"ל משום דרש"י באמת סובר דפלוגתתם במתניתין דשבועות בשם המתברך דל"ל דרש"י סובר כמו שסובר הפי' המשניות דא"כ לא יהא הפי' של וחכמים פוטרין דרישא דמתניתין דשבועות כמו הפי' של וחכמים פוטרין דסיפא דברישא דוקא כשבירך בשמות הנמחקים פוטרין אבל לא כשבירך בשמות שאינם נמחקים כמ"ש הפי' המשניות ובסיפא גבי מקלל או"א עכצ"ל לפי שיטת רש"י דפוטרין אפילו אם קלל בשמות שאינם נמחקים כמ"ש רש"י בפי' בשבועות ל"ו ע"א ד"ה בנקבו שם יומת אעכ"מ דברישא צ"ל הפשט כמ"ש התי"ט אבל בהרמב"ם עכצ"ל כהנ"ל דל"ס כמ"ש התי"ט וגבי קללת או"א באמת ל"ס הרמב"ם כרש"י דדוקא בשם המיוחד חייב אלא סובר דאפילו אם קלל בשמות שאינם נמחקי' ג"כ חייב כמו שאכתוב בס"ד לקמן והוי שפיר הפוטרין דרישא דומיא דסיפא כמובן:

אבל אכתי צריך להבין דמה הכריח את הפי' המשניות לומר כפשטו במתניתין דשבועות דלמא באמת הפשט כמ"ש התי"ט ונ"ל בס"ד דהרמב"ם למד את זה מגמר' סנהדרין ס' ע"א דאיתא שם אמר ראב"י אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והקשה הגמ' פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ומשני מד"ת מלתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל ולכאורה קשה דהיכי הי' ס"ד דמלתא בעלמא הוא דנקט הלא ברייתא מפורשת הוא שם וגם דף נ"ו שם וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ופירושו של שם המיוחד הוא שם בן ד' וא"כ אכתי קשה דמה אתי ראב"י לאשמעינן אלא ע"ז י"ל דראב"י לא ידע מברייתא זו כהכלל שבידינו שאמוראים לא היו יודעים מכל הברייתות אבל זה קשה הלא משנה מפורשת היא בשבועות הנ"ל המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין אלמא דחכמים לא מחייבו אלא אם מברך את השם המיוחד וא"כ מה אתי ראב"י לאשמעינן ועל קושיא זו ל"ל דלא ידע ממשנה זו כיון דמשנת הי' שגורם בפי כל האמוראים כידוע אעכצ"ל דראב"י סובר דפלוגתתם במתניתין דשבועות בשם המברך בו ולא בשם המתברך אבל בשם המתברך באמת הוי יכלינן למימר דאפילו אם הוא שם בן שתי אותיות אם מברך אותו בשם המיוחד ג"כ חייב וע"כ אמר ראב"י דגם שם המתברך צריך להיות שם המיוחד וא"כ מוכח מראב"י כמ"ש הפי' המשניות כמובן, אבל אכתי קשה על הרמב"ם דמנ"ל הכרח לומר דדוקא בשמות הנמחקים פטרו החכמים דלמא באמת פטרו אפילו אם בירך בשמות שאינם נמחקים משום דסברו דגם שם המברך בו צריך להיות שם המיוחד וצ"ל דהי' קשה להרמב"ם דאמאי לא אמרו החכמים במתניתין בלשון שאמרו בבריי' וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה אעכ"מ דסברו דלא על כל הכינויים אינם חייבים מיתה אלא דוקא אם השם המברך בו הוא מן הכינויים שנמחקי' אבל אם הוא מהכינויים שאינם נמחקים באמת גם החכמים מודים דחייב מיתה וע"כ לא יכלו החכמים במתניתין למימר ועל הכינויים באזהרה כיון דאיכא כינויים שחייב עליהם מיתה אבל בברייתא שקאי על שם המתברך ובשם המתברך באמת בכל הכנויים אינו חייב מיתה ע"כ אמרו שפיר ועל הכינויים באזהרה וא"כ ממילא שפיר י"ל דמהמתניתין זו הוכיחו רבינו והרמב"ם את שיטתם דבשם המברך בו לא בעינן שם המיוחד והטעם של החכמים דמתניתין דסברו כן י"ל כמ"ש התורת חיים הנ"ל מחודש ט' דמדלא כתיב גבי בנקבו שם יומת ג"כ שם ה' ודו"ק:

וממילא לפי הנ"ל עכצ"ל דרבינו והרמב"ם סברו דגם במקלל אביו ואמו אם קללם בכנויים שאינם נמחקים חייב דאל"כ אלא נאמר דסברו כרש"י הנ"ל דבמקלל או"א אינו חייב עד שיקלל בשם המיוחד א"כ גם על רבינו והרמב"ם הי' קשה במתניתין דשבועות דפוטרין דרישא לא הוי דומיא דפוטרין דסיפא כהנ"ל אליבא דרש"י אעכ"מ כמו שכתבנו וא"כ ממילא צ"ל דמ"ש הרמב"ם הל' ממרים פ"ה הל' ב' אינו חייב עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין וכ"כ רבינו במל"ת רי"ח דפירושא דמיוחדין היינו בשמות שאינם נמחקים והא ראיה דהפי' המשניות בשבועות ג"כ כתב שמות מיוחדים ופירושו שמות שאינם נמחקים כמו שכתבנו וגם מצאנו בפרשת הכסף שכ' כן כהנ"ל כמו כן נמי צ"ל בהמיוחדין שכתבו רבינו והרמב"ם וגם בדינא דחיי ראיתי שכ' ג"כ הפשט בהמיוחדין כמו שכתבנו וגם הביא ראי' לזה מהרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ט' כפי מ"ש הכ"מ שם בד"ה מי שגידף הפשט בהרמב"ם עי"ש, וא"כ לפי"ז דרבינו והרמב"ם סברו דבמקלל אביו ואמו לא בעינן שם המיוחד ממילא מיושב בס"ד הצ"ע שהניח המר"ם שיק במצוה ע' מחודש ב' עי"ש ותבין וגם מה מאד יש להבין לפי הנ"ל את הגהות ר"ע איגר ז"ל בסנהדרין ס"ו שהקשה דלמה לי הלימוד של בנקבו שם דבמקלל או"א אינו חייב עד שקללם בשם הא ממילא ידעינן את זה בק"ו שאם מברך השם בכינויים פטור מסקילה ק"ו למקלל או"א בכנוי ולמה שאמר התוס' בד"ה גמר י"ל דבשר ודם חמיר דמתבייש אבל הסמ"ג במל"ת מ' כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו ע"ה במברך השם ולא למד בק"ו ממקלל אביו דדילמא כיון דחמיר לא סגיא ליה בכפרה א"כ נראה דהסמ"ג ל"ס בזה כהתוס' דשאני בשר ודם דמתבייש וא"כ קשה כהנ"ל כן הקשה רע"א והניח בצ"ע עי"ש ואי נאמר דרבינו באמת סובר דבמקלל או"א אינו חייב עד שקללם בשם המיוחד א"כ קשה מה הקשה רע"א אבל בהנ"ל שהוכחנו דרבינו באמת סובר דבמקלל או"א סגיא אם קללם בשמות שאינם נמחקים ע"כ הקשה שפיר ועי' ברע"א שם ותראה שדבריו צריכין תיקון במ"ש עד שיברך בשם המיוחד וצ"ל דכוונתו דלאו דוקא שם המיוחד אלא לאפוקי שמות הנמחקים דאל"כ היה קשה עליו הלא דבר זה דצריך במגדף שם המברך בו שם המיוחד זה שיטת הרמ"ה והוא לא הקשה אלא על רבינו ורבינו באמת ל"ס בזה כהרמ"ה כהנ"ל אעכ"מ דצ"ל דכונתו כמו שכתבנו וממילא לפי"ז דברי באר יהודא בהל' עכו"ם פ"ב ד"ה ויברך אותו אינם עולים יפה עי"ש ותבין:

עד (ה) שיברך שם בשם כו'. בסנהדרין נ"ו ע"א איתא תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת פירש"י כהנ"ל ריש מחודש ט' וכ"פ הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' והקשה על הרמב"ם מהא דאיתא במתניתין סנהדרין ס"ו ע"א המקלל או"א אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין וקאמר הגמרא מאן חכמים ר' מנחם בר"י ופירש"י דר' מנחם ל"ס את מה דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם העתקתי את לשונו ולשון הגמרא לעיל מחודש ה' וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק כהא דשמואל דבעינן במגדף שם בשם א"כ היכי פסק בפ"ה מהל' ממרים הל' ג' כחכמים שהם ר' מנחם בר"י שאם קלל או"א בכנוי פטור כן הקשה הכ"מ הל' עכו"ם שם וכיון דרבינו ג"כ פסק כהא דשמואל דבעינן שם בשם א"כ גם עליו קשה דהיכי פסק במל"ת רי"ח כחכמים דמקלל או"א וגם על היראים ק"ל דבסי' פ"א פסק כהא דשמואל א"כ היכי פסק בסי' נ"ח כחכמים דמקלל או"א:

אבל לכאורה ק"ל על הכ"מ דמדוע לא הקשה על רבי גופא דהיכי סתם במתניתין דמקלל או"א כר' מנחם בר"י ובמתניתין דמגדף כהא דשמואל דמדאמר יכה יוסי את יוסי מוכח כן אלא ע"ז י"ל דהכ"מ סובר דבמתניתין דמגדף באמת לא סתם רבי דבעינן שם בשם והא דאמר יכה יוסי את יוסי הם דברי ר' יהושע בן קרחה אבל הסתם משנה באמה ל"ס דבעינן שם בשם ומה מאד יש להבין בזה בס"ד את היד רמ"ה ז"ל בסנהדרין נ"ו דבד"ה פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כתב וז"ל תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם כו' עכ"ל ולכאור' מה רצה בזה אבל בהנ"ל י"ל דרצה לתרץ שלא תקשה על רבי גופא הקושיא שכתבנו וע"כ כתב דהאי תנא דאמר הגמרא לאו פירושא דמתניתין הוא לומר דהסתם מתניתין סובר דבעינן במגדף שם בשם אלא הוא ברייתא בפ"ע כמובן, אבל לכאורה אכתי ק"ל על הכ"מ דמדוע לא הקשה על המתניתין דשבועות ל"ה ע"א המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין וכפי הפי' המשניות הנ"ל מחודש י"א הפשט במתניתין דפלוגתתם קאי על שם המברך בו וא"כ לפי"ז מוכח דרבי סתם במתניתין דשבועות כהא דשמואל דבעינן שם בשם ואח"כ במשנה זו סתם כהא דר' מנחם בר"י מדהביא את דבריו בלשון חכמים אלא גם על זה י"ל דהכ"מ באמת סובר הפשט בפי' המשניות כמ"ש התי"ט הנ"ל מחודש י' וע"כ לא הקשה הכ"מ אלא על הרמב"ם כמובן, וגם לפי הנ"ל יש ליישב בס"ד מה שדקדקנו על התוס' שבועות ל"ו ע"א ד"ה בנקבו שם יומת מת"ל שכ' וז"ל תימא הא איצטריך לככדדרשינן בפ' ד' מיתות דאינו חייב עד שיברך שם בשם עכ"ל ולכאו' מדוע לא הקשה התוס' את זה בסנהדרין ס"ו מדוע איחרו עם הקו' זו עד שבועות אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהתוס' באמת סובר הפשט במתניתין דשבועות בהא דהמקלל בכולן דקאי על שם המברך בו כמו שבררנו לעיל מחודש י"א אליבא דפי' המשניות וע"כ לא הקשה בסנהדרין משום דבסנהדרין י"ל דבאמת פליג ר' מנחם בר"י על הא דשמואל וסובר דלא בעינן במגדף שם בשם כמ"ש רש"י שם אבל בשבועות כיון דרבי סתם כתרווייהו א"כ עכצ"ל דרמבר"י לא פליג על הא דשמואל ע"כ הקשה התוס' שם שפיר הא איצטריך לכדדרשינן דו"ק בזה, וגם מיושב בהנ"ל מה דק"ל על הכ"מ דמדוע לא דיבר מהתוס' דשבועות כלום ולומר דגם התוס' דשבועות הקשה קושיא זו אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דהכ"מ סובר דכיון דהתוס' לא הקשה אלא לפי שסובר דרבי סתם בשבועות כתרווייהו כמו שכתבנו וכיון דהכ"מ באמת סובר הפשט במתניתין דשבועות כמ"ש התי"ט הנ"ל ולא מוכח ממתניתין דשבועות דסותם רבי כתרווייהו א"כ ממילא ל"ק קושיות התוס' ע"כ לא דיבר הכ"מ מהתוס' כלום כמובן אנא הכ"מ הקשה על הרמב"ם מרש"י כהנ"ל משמו:

ועי' בכ"מ מה שתי' על קושיתינו ואף שכ' הכ"מ את תירוצו בלשון אפשר אבל בהל' ממרים פ"ה הל' ב' נראה דנקט את תירוצו שבהל' עכו"ם לתירוץ גמור וא"כ ממילא י"ל כתירוצו של הכ"מ גם אליבא דרבינו והיראים הנ"ל, וכעין תירוצו של הכ"מ כתב גם היד רמ"ה בסנהדרין ס"ו ד"ה פיסקא והמקלל או"א עי"ש ותראה דאין חילוק בין תירוצם אלא בזה דליד רמ"ה למד הרמב"ם מרבי דמתניתין דמקלל או"א ולפי תירוצו של הכ"מ למד מהברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם וגם עוד חילוק יש ביניהם דהיד רמה כתב דמהיכא למד רבי דבעינן שם בשם אבל הכ"מ ל"כ דמהיכא למד הברייתא את זה אבל זה מוכח לדברי שניהם דר' מנחם בר"י ל"ס כהא דשמואל, אבל לכאורה ק"ל על תירוצו של הכ"מ דעל שמואל גופא קשה דהיכי אמר את טעמו אליבא דבריי' דסובר כר' מנחם בר"י כמ"ש הכ"מ וצ"ע ועי' תי"ט סנהדרין פ"ז מ"ח שכ' על תירוצו של הכ"מ שהוא דוחק ואפשר שכיוון למה שכתבנו וגם תירוצו של היד רמ"ה נ"ל שג"כ דוחק לומר דרבי סתם כר' מנחם בר"י ולא מטעמיה ואפשר שמטעם זה הניח בעצמו את תירוצו בצ"ע, ועל כן נ"ל דרבינו והרמב"ם והיראים סברו כמ"ש הר"ן בחידושיו סנהדרין ס"ו ד"ה בנקבו שם יומת או סברו כמו שתירץ התורת חיים סנהדרין שם או כמו שתירץ הלח"מ הל' ממרים אלא שצ"ע על הלח"מ דהיאך נעלם ממנו רש"י דשבועות ל"ו ע"א ד"ה בנקבו שם שכ' וז"ל קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו ואמו עי' לח"מ היטב ותבין או י"ל דסברו כמ"ש המרכבת על המכילתא פ' משפטים פרשה ה' ד"ה אלא בכנוי ובספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' כתבנו ג"כ ליישב בס"ד את הרמב"ם היטב ובדברינו שם מיושבים גם רבינו והיראים הנ"ל עי"ש ותמצא נחת:

ועל (ו) שם המיוחד חייב סקילה ועל הכינויין באזהרה כו'. כן איתא בסנהדרין נ"ו ע"א וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה וכ"כ הרמב"ם הל' עכו"ם פרק הנ"ל אלא הרמב"ם הוסיף על לשון הברייתא מלת שאר ורבינו לא הוסיף ולכאורה מה רצה הרמב"ם בזה ונ"ל בס"ד דרצה לאשמעינן דאפילו אם מברך את הכינויים הנמחקים כגון חנון ורחום וכיוצא שהביא הגמרא שבועות ל"ה ע"א דג"כ באזהרה וכ"כ בפי' הת"ח סנהדרין נ"ו עי"ש ותראה דצ"ל דכוונתו דגם להרמב"ם היה ראי' לזה מדאמר ר"מ בברייתא שם מנין לרבות כל הכנויין ת"ל איש כי יקלל אלקיו מ"מ ומדאמר כל הכנויין וגם מדאמר מ"מ סובר הרמב"ם דמוכח מזה דר"מ מחייב מיתה אפילו על כנויין הנמחקים וממילא מדר"מ נשמע לרבנן לענין אזהרה כן נ"ל בכוונת הת"ח דאל"כ הי' קשה דהיכי הביא הת"ח ראי' לזה מר"מ דלא פסקינן כוותיה אלא כחכמים ובלשון חכמים לא כתיב כל הכנויין אעכ"מ דצ"ל בכוונת הת"ח כמו שכתבנו דלהרמב"ם מדר"מ נשמע לרבנן וכן מצאתי במרכבת משנה ספרדי ז"ל שכ' בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, אבל מרש"י סנהדרין דף הנ"ל נראה בפי' דל"ס כהרמב"ם והת"ח אלא סובר דפירושא דכינויין דוקא כנויין שאינם נמחקים מדכ' בד"ה ואליבא דר"מ וז"ל ואתא איש איש להשוו' כותים וישראל בכל הני כנויים כגון אלקים שדי צבאות כו' ומדנקט רש"י דוקא כנויים שאינם נמחקים מוכח דסובר דר"מ לא מחייב אלא על כנויים שאינם נמחקים וממילא מדר"מ נשמע לחכמים לענין אזהרה, אבל לכאורה קשה על רש"י מראייתו של הת"ח הנ"ל מדאמר ר"מ כל הכנויים וצ"ל דרש"י לשיטתו דסובר כשיטת הרמ"ה הנ"ל מחודש ז' דשם המיוחד דוקא שם ההויה אבל שם אדני כנוי הוא י"ל דע"כ קאמר ר"מ כל הכנויין כדי שלא נטעה לומר דדוקא על שם אדני או על אל"ף דלי"ת שהוא הכנוי של אדני [עי' שבועות דף הנ"ל ובתוס' שם ד"ה בפר"ח וגם לפום שיטת הרמ"ה י"ל עפ"י דרך הר"ח דאל"ף דלי"ת כיון דכנוי של אדני ג"כ דינו כשם אדני אע"ג דשם אדני לא הוי שם המיוחד דכיון דשם אדני הגדול שבכנויין ע"כ שפיר יכלינן למימר כן כמובן] חייב כיון שהוא הגדול שבכנויין אבל על שאר הכנויים שאינם נמחקים אינו חייב ע"כ קאמר ר"מ כל הכנויין לרבות אפילו שאר הכנויים שאינם נמחקים לא שם אדני או אל"ף דלי"ת מאדני דוקא אבל בכנויים הנמחקים באמת סובר ר"מ דאינו חייב וא"כ ממילא מדר"מ נשמע לרבנן כן יש ליישב את רש"י אבל התורת חיים שם הלך לשיטת הרמב"ם דסובר דשם אדני ג"כ שם המיוחד הוא ולפי"ז ליכא למימר הפשט בר"מ כמו שכתבנו לרש"י וא"כ קשה אמאי אמר ר"מ כל הכנויין אעכ"מ כמ"ש הת"ח לרבות אף הכנויין הנמחקים כמובן, וכיון שבררנו בס"ד דדבר זה אי על כנויים הנמחקים ג"כ באזהרה או לא תליא בפלוגתא של הרמב"ם והרמ"ה הנ"ל א"כ ממילא י"ל דכיון דרבינו פסק כהרמ"ה [דמדהביא את שיטת הרמב"ם בלשון ויש אומרים אף בקריאתו מוכח דסובר כשיטת הרמ"ה] ע"כ דסובר כרש"י דעל כנויים הנמחקים אינו באזהרה וע"כ ל"כ רבינו מלת שאר אבל הרמב"ם דסובר דשם אדני ג"כ שם המיוחד הוא א"כ ממילא מוכח דסובר כהת"ח דעל כנויים הנמחקים ג"כ באזהרה ע"כ הוסיף מלת שאר וכתב ועל שאר הכנויים באזהרה ודו"ק:

אבל לכאורה ק"ל על שיטת רש"י דהיכי יכלינן למימר דלר"מ אינו חייב אלא על כנויין שאינם נמחקים הלא במתניתין דשבועות הנ"ל איתא בפי' דר"מ מחייב אף על הכנויין הנמחקים דאיתא שם המקלל בכולן חייב דברי ר"מ והאי בכולן קאי על מה דאיתא לעיל מיניה בחנון ורחום ובכל הכנויין וצ"ל דרש"י באמת סובר דפלוגתתם בשם המברך בו ולא בשם המתברך וכמ"ש רש"י במתניתין שם בפי' וז"ל המקלל בכולן מברך את השם באחד מהם וא"כ ממילא י"ל דדוקא שם המברך בו סובר ר"מ דיכול להיות אפילו משמות הנמחקים אבל שם המתברך באמת סובר דדוקא על כנויים שאינם נמחקים חייב כמ"ש רש"י בסוגיתינו הנ"ל וא"כ לפי"ז עכ"מ דצ"ל הפשט ברש"י דשבועות במ"ש שברך את השם באחד מהם דכוונתו דפלוגתתם בשם המברך בו ודלא כמ"ש התי"ט בכוונת רש"י הנ"ל מחודש י' דאל"כ אלא נא' כמ"ש התי"ט דרש"י ג"כ סובר דפלוגתתם בשם המתברך א"כ הי' קשה על רש"י דסוגייתינו קושי' הנ"ל אעכ"מ מרש"י דסוגיתינו דלא כהתי"ט, וממילא הרוחנו בהנ"ל דלכ"ע לענין חיוב אזהרה ל"צ להיות שם המברך בו מן השמות שאינם נמחקים אלא אפי' אם מברך בשמות הנמחקים ג"כ באזהרה דלשיטות הרמב"ם והת"ח הנ"ל בודאי שכן הוא כיון דלדידהו אפילו בשם המתברך הדין כן מכ"ש בשם המברך בו דאפילו לענין חיוב מיתה סובר הרמב"ם דאף שהשם המתברך צריך להיות שם המיוחד מ"מ בשם המברך בו סגיא אם הוא מן השמות שאינם נמחקים מכ"ש שם דסגיא לשם המתברך בודאי דסגיא לשם המברך בו אלא אפילו לשיטת רש"י נ"ל דצ"ל ג"כ כן כיון דמן המשנה דשבועות הנ"ל מוכח דלר"מ אפילו אם השם שמברך בו הוא מן השמות הנמחקים ג"כ חייב סקילה א"כ ממילא מדר"מ נשמע לרבנן דנהי דפטרו מסקילה אבל חיוב אזהרה איכא כמובן, וא"כ יצא לנו מכל הנ"ל לדינא דלענין שם המתברך אי איכא חיוב אזהרה אפילו כשהוא מן השמות הנמחקים תליא בפלוגתא דהרמב"ם ות"ח ורש"י הנ"ל אבל לענין שם המברך בו לכ"ע איכא חיוב אזהרה אפילו כשהוא מן השמות הנמחקים ואחר שכתבנו את כל הנ"ל ראיתי בספרא פ' אמור פרשה י"ד פרק י"ט שגירסתו בחכמים ועל שאר כל הכנויים באזהרה וכן איתא בפסיקתא זוטרתא שם וממילא לפי"ז ל"צ למימר אליבא דהרמב"ם כמו שכתבנו דמר"מ למד הרמב"ם את זה כמ"ש הת"ח הנ"ל אלא י"ל דהרמב"ם למד מהספרא ומהפסיקתא שכתבנו וע"כ כתב ועל שאר הכנויים באזהרה ולפי שיטות רבינו ורש"י צ"ל דסברי גם בספרא ובפסיקתא דנקטו מלת שאר לאפוקי שלא תאמר דדוקא על שם אדני או על אל"ף דלי"ת איכא חיוב אזהרה אלא אפילו על כל השמות שאינם נמחקים כמו שכתבנו כמובן: טו)

הנה רבינו והרמב"ם לא גילו דעתן דמה חיוב איכא למקלל כנויין אי מלקות או כרת אלא נקטו את לשון הבריי' ועל הכנויין באזהרה והתוס' בסנהדרין שם ד"ה ועל הכנויין באזהרה כתב וז"ל דכתיב אלקים לא תקלל וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים צ"ו ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת עכ"ל וכ"כ התוס' בשבועות ל"ו ע"א ד"ה ועל הכנויין באזהרה עי' במהרש"א שם נראה בפי' דהתוס' סובר דאם בירך את הכנויין חייב כרת ונ"ל דרש"י ג"כ סובר כן דמדכ' בסנהדרין שם ד"ה וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה וז"ל כדכתיב ונוקב שם ד' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת עכ"ל ולכאורה מה רצה בזה וצ"ל דהי' קשה לרש"י דהיכי סברו החכמים דדוקא על שם המיוחד במיתה משום דכתיב ונוקב שם ד' מות יומת הלא גם בפסוק איש איש כי יקלל אלקיו דגם לרבנן קאי על כנויין כתיב ג"כ ונשא חטאו וא"כ אמאי לא סברו דחייב מיתה גם אכנויין כמ"ש ר"מ וע"כ כתב רש"י דרבנן סברו דונשא חטאו לאו מיתה הוא אלא חטאו דכרת וא"כ מוכח דגם רש"י סובר דעל הכנויין באזהרה דאמרו החכמים פירושו דחייב כרת, אבל לכאורה י"ל דליכא ראי' מרש"י כיון דאיכא למימר דרש"י סובר דונשא חטאו אתא לכרת כשמברך את השם המיוחד בלא עדים אבל כשמברך את הכנויים י"ל דסובר רש"י דליכא כרת והא דאמרו החכמים ועל הכנויין באזהרה י"ל דפירושו דחייב מלקות כמ"ש הר"ן שאכתוב לקמן בס"ד או י"ל דסובר רש"י בפירושא דאזהרה כמ"ש הפי' המשניות במכות פ"ג משנה א' וז"ל ובתוספתא דברכות כל מל"ת שיש בה מעשה לוקין עליו ושאר כל ל"ת שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזירת המלך הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמר' במקומות לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומות הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו עכ"ל וא"כ י"ל דרש"י ג"כ סובר דעל הכנויים ליכא חיוב כרת או מלקות אלא פירושא דהרי אלו באזהרה שאמרו החכמים שהעובר עליו כעובר על גזירות המלך כמ"ש הפי' המשניות והא דכ' רש"י ונשא חטאו דכרת י"ל דכוונתו כהנ"ל דקאי על שבירך את השם המיוחד בלא עדים אבל בכנויין ליכא כרת:

אבל נ"ל להביא ראי' דעכצ"ל דרש"י סובר דעל הכנויים חייב כרת כמ"ש התוס' הנ"ל דבפ' אמור כתב רש"י על ונשא חטאו וז"ל בכרת כשאין התראה ובפ' שלח על הפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה כתב וז"ל ועוד דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת עכ"ל ולכאורה ק"ל כיון דרש"י כתב ועוד דרשו כו' עכצ"ל דסובר כמ"ד דמגדף דקרא היינו מברך השם וכמ"ש הגמ' כריתות ז' ע"ב ובפסחים צ"ג ע"ב דלמ"ד דמגדף היינו מברך השם כתיב כרת בגופא ולמ"ד דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז יליף כרת במברך השם חטאו חטאו מקרבן פסח עי"ש וכיון דרש"י סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם א"כ קשה היכי כתב רש"י בפ' אמור דונשא חטאו אתא לכרת הא במברך השם כתיב כרת בגופה וזה אצלי קושיא גדולה על רש"י ואח"כ ראיתי שגם הדינא דחיי דיבר מזה אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דרש"י סובר כך דכרת דפ' שלח אתא למברך את השם המיוחד בלא עדים וכרת דונשא חטאו דפ' אמור אתא למברך את הכנויים בלא עדים כיון דהפסוק ונשא חטאו על הכנויים קאי כדכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו וכמ"ש הגמרא בסנהדרין בסוגיתנו וא"כ עכ"מ דרש"י סובר דעל הכנויים באזהרה שאמרו חכמים פירושו דחייב כרת כמ"ש התוס' הנ"ל דאל"כ נשאר על רש"י הקושיא שהקשינו כמובן, אבל לכאורה אפילו לפי פירושינו אכתי קשה על רש"י דהיכי כתב בפ' אמור בכרת כשאין התראה דנראה דאם הי' התראה אז חייב דבר אחר ולא כרת הא בכנויים ליכא שום חיוב אחר אלא כרת אעכ"מ דצ"ל דגם בפ' אמור קאי על שם המיוחד דאיכא חיוב סקילה בהתראה וא"כ נשאר קושייתינו הנ"ל על רש"י וגם ליכא ראי' דסובר דאיכא כרת בכנויים, וע"כ נ"ל בס"ד לומר דרש"י סובר דבכנויים איכא כרת וגם מלקות וע"כ כתב שפיר בכרת כשאין התראה כיון דבהתראה איכא מלקות ובזה אמרתי ליישב בס"ד מה שיש לדקדק על רש"י דמדוע כתב כשאין התראה בפ' אמור דוקא מדוע ל"כ כן גם בפ' שלח די"ל דבשלמא בפ' שלח ל"צ למיכתב כן כיון דפשיטא הוא דאיירי כשלא התרה בו דאי כשהתרה בו אז חייב סקילה כיון דבפ' שלח איירי כשמברך את השם המיוחד אבל בפ' אמור דאיירי שמברך את הכנויים ה"א דאפילו כשהתרה בו ג"כ חייב כרת כיון דליכא חיוב מיתה הוי ס"ד דחיוב מלקות ג"כ ליכא וכיון דליכא אלא חיוב כרת ה"א דאפי' כשהתרה בו ג"כ חייב כרת ע"כ כתב רש"י שם כשלא התרה בו לאשמעינן דכשהתרה בו אז חייב מלקות כמובן:

וא"כ לפי"ז צ"ל דרש"י סובר כהאי מ"ד בירושלמי דעל הכנויים באזהרה וכרת דבירושלמי סנהדרין פ' ז' הלכה ח' איתא אית תנא תני על הכנויים באזהרה וכרת על שם המיוחד במיתה אית תנא תני על הכנויים באזהרה ועל שם המיוחד במיתה וכרת מ"ד על הכנויים באזהרה וכרת אלקים לא תקלל ועוד איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו בכרת ועל שם המיוחד במיתה נוקב שם ד' מות יומת ומ"ד על הכנויים באזהרה אלקים לא תקלל ועל שם המיוחד במיתה וכרת ונוקב שם ד' מות יומת ואיש איש כי יקלל אלקיו עכ"ל ועי' בפ"מ שם ונ"ל בס"ד דהני שני מ"ד בזה פליגי אי איש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים או קאי גם על שם המיוחד אע"ג דכתיב אלקיו דהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת סובר דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים משום דכתיב אלקיו וכיון דקאי על כנויים ע"כ סובר דבכנויים איכא אזהרה דהיינו מלקות כשהתרה בו וכרת כשלא התרה בו אבל אידך מ"ד סובר דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על שם המיוחד אע"ג דכתיב אלקיו וע"כ סובר דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה וא"כ ממילא י"ל דרש"י סובר דכיון דלמ"ד דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה עכצ"ל דסובר לא כר"מ ולא כחכמים דברייתא סנהדרין הנ"ל כיון דבין לר"מ ובין לחכמים עכצ"ל דאיש איש כי יקלל אלקיו קאי על כנויים עי' בסוגיתינו היטב ותראה שכן הוא וכיון דהאי מ"ד לא כחד ע"כ פסק רש"י כהאי מ"ד דבכנויים איכא אזהרה וגם כרת כיון דהאי מ"ד סובר לגמרי כחכמים דבריי' דסוגייתינו כמובן, או י"ל דהני תרי מ"ד דירושלמי בזה פליגי אי מגדף דקרא היינו מברך השם או עובד ע"ז דהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז ולא קאי כרת דכתיב במגדף על מברך השם וא"כ צ"ל דונשא חטאו קאי על מברך השם המיוחד שהוא בכרת כשמברך בלא התראה וע"כ סובר דעל הכנויים ליכא אלא אזהרה דאלקים לא תקלל אבל האי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ואיכא כרת על שם המיוחד בגופא ול"צ תו ונשא חטאו על כרת דשם המיוחד אלא יליף מונשא חטאו כרת על כנויים וע"כ סובר דעל הכנויים באזהרה וכרת וגם לפירוש זה צ"ל דרש"י סובר כהאי מ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת כיון דרש"י כתב בפ' שלח בפירוש דמגדף דקרא היינו מברך השם כמובן, וממילא לפי הנ"ל מוכח דגם רש"י סובר כשיטת התוס' הנ"ל דאיכא כרת בכנויים אלא גם זה סובר דגם מלקות איכא בהתרה בו ואפשר דגם התוס' מודה לזה אלא התוס' לא דיבר רק מכרת וגם אפשר דמה דכ' התוס' ועל הכנויים באזהרה דכתיב אלקים לא תקלל כוונתו דאלקים לא תקלל אזהרה למלקות וגם קצת ראי' יש לי לזה דאלת"ה אלא נאמר דהתוס' סובר דאלקים לא תקלל אזהרה לכרת אז צ"ל דהתוס' סובר דלכרת ג"כ צריך אזהרה וא"כ קשה על התוס' דסנהדרין מהתוס' דשבועות ז' ע"א ד"ה באחת שכ' בפי' דלכרת ל"צ אזהרה [ואף די"ל דמצינו כמה פעמים בש"ס שהתוס' במקום אחד ל"ס כבמקום אחר וכמ"ש המרש"א את הכלל זה בקידושין אבל את זה כ"ע מודה שמצוה להשוות את התוס'] אבל כשנ' הפשט בתוס' דסנהדרין כמו שכתבנו אז באמת ל"ק מידי כמובן, עכ"פ זה נראה בפי' דהתוס' סברו דאיכא כרת בכנויים וגם אליבא דרש"י צ"ל דס"כ כמו שכתבנו ודו"ק:

אבל בחדושי הר"ן ז"ל בסנהדרין שם ראיתי שכ' בפי' דאיכא מלקות בכנויים דז"ל וכן נראה שאף לענין מלקות אינו צריך שיהא שם בשם דהא מאיש איש כי יקלל אלקיו דאיתרבו הכנויים לא למדנו שם בשם דגבי ונוקב שם בנקבו שם הוא דכתיב בי' מיתה וזה פשוט עכ"ל ויש ללמוד מדבריו תרתי חדא דלא בעינן בכנויים שם בשם כיון דבכנויים ליכא אלא אזהרה ובקרא דילפינן אזהרה מיניה לא כתיב שם בשם [ולפי מ"ש הר"ן דלענין חיוב אזהרה לא צריך שם בשם ליכא תו למימר כמו שכתבנו לעיל מחודש י"ד דלענין חיוב אזהרה לכ"ע חייב אפילו אם שם המברך בו הוא מן השמות הנמחקים כמובן אבל לכאו' לא זכיתי להבין את דבריו כיון דלפי דבריו יהא חמור לר"מ כנויים משם המיוחד דבשם המיוחד לא חייב מיתה אלא כשמברך שם בשם ובכנויים חייב מיתה אפילו כשלא מברך שם בשם כיון דחיוב מיתה דכנויים למד ר"מ מאיש איש כי יקלל אלקיו דלא כתיב גביה שם בשם כמ"ש הר"ן וזה באמת מלתא דלא מסתבר ואי"ל דר"מ סובר דלא בעינן שם בשם וכמ"ש רש"י הנ"ל מחודש י"ג אליבא דר' מנחם בר"י כיון דהר"ן בעצמו חולק על רש"י בזה בסנהדרין שם וסובר דליכא מ"ד דלא בעינן שם בשם ע"כ דברי הר"ן בזה צ"ע] ועוד סובר הר"ן דמ"ש החכמים ועל הכנויים באזהרה פירושו דחייב מלקות וכ"כ הדינא דחיי בשם המאירי ז"ל וצ"ל גם לדידהו דאזהרה למלקות היא אלקים לא תקלל כמ"ש רש"י ותוס' הנ"ל, אבל לכאורה ק"ל על זה דהיכי יכלינן למימר שלוקין על הכנויים משום לאו אלקים לא תקלל הא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד כיון דאזהרה לשם המיוחד נמי מלאו זה ילפינן כמ"ש הגמ' בסוגייתינו בסנהדרין ואזהרתי' מהכא אלקים לא תקלל ועי' רש"י שם ד"ה ועל הכנויים באזהרה וגם בדינא דחיי כאן ובנר מצוה סי' י"א אות ל"ב ראיתי שג"כ הרגישו בקושי' זו עי"ש שהאריכו בזה טובא אבל לי"נ בס"ד לתרץ כך דלפי מ"ש הלח"מ הל' ממרים פ"ה הל' ד' על קושיתו שהקשה דהיאך לוקין על לאו דלא תקלל חרש כיון דמיניה ילפינן אזהרה גם שלא לקלל אביו וא"כ הו"ל לאו הניתן לאזהרת מב"ד ותירץ וז"ל י"ל דמקלל חבירו בשם גלה הכתוב דלוקה כדאיתא פ"ק דתמורה ג' ע"ב ואע"ג דהוי לאו שאב"מ גזה"כ הוא ה"נ אמרינן דאע"ג דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקה היכא דליכא מב"ד וכיוצא בזה תירצו התוס' בפ' מרובה ע"ד בד"ה הו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד עכ"ל ולפי דבריו י"ל גם כאן דכיון דמקלל בכנויים הוי ג"כ לאו שאב"מ וצ"ל דכיון דהקרא מגלה לן דמקלל את חבירו או דיין או נשיא דלוקין אע"ג דהוי לאו שאב"מ כמ"ש הגמר' דתמורה משום דכתיב אם לא תשמור לירא את השם הנכבד וגו' והפלא ד' את מכותך וגו' ע"כ לוקין גם על מקלל בכנויים אע"ג דהוי לאו שאב"מ א"כ ממילא תו שפיר לוקין עליו אע"ג דהוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד מהטעם שכ' הלח"מ הנ"ל כמובן, או י"ל דהר"ן והמאירי סברו דהא דאין לוקין על לאו הניתן לאזהרת מב"ד זה לא אמרינן אלא היכא דעיקר אזהרה בא על מיתות ב"ד אבל היכא דעיקר אזהרה לא בא על מב"ד אז באמת לוקין וא"כ ממילא י"ל דסברו דהלכה כר' ישמעאל דסנהדרין ס"ו ע"א דאלקים חול וכיון דעיקר אזהרה אלקים לא תקלל הזהיר על דיין כמו שכתבנו לעיל מחודש ג' על כן תו לא הוי לאו הניתן לאזהרת מב"ד וכמו שכתבנו לעיל מחודש ד' על קושיות המרש"א עי"ש ודו"ק:

וא"כ יש לפנינו בהא דאמרו החכמים ועל הכנויים באזהרה ג' שיטות שיטות רש"י והתוס' הנ"ל מחודש ט"ו דחייב כרת ושיטות הר"ן והמאירי דחייב מלקות ושיטת הפי' המשניות הנ"ל מחודש ט"ו דלא חייב כלום אלא הו"ל כעובר על גזירת המלך ורבינו והרמב"ם לא גילו דעתן בזה אלא הביאו את לשון הגמ' ובהרמב"ם כדי שלא יהא קשה עליו ממ"ש בפי' המשניות הנ"ל עכצ"ל דמש"ה הביא את לשון הגמ' משום דסובר דאינו חייב כלום אלא הו"ל כעובר על גזירת המלך וממילא גם אליבא דרבינו י"ל דג"כ משום כוונה זו הביא את לשון הגמ' כן עלה ברעיוני לומר בהשקפה ראשונה, אבל אחר עיון קצת ראיתי דנהי דבהרמב"ם י"ל כמו שכתבנו אבל ברבינו עכצ"ל דעל הכנויים חייב כרת כיון שכ' במל"ת זו וז"ל המגדף שלא בעדים הר"ז בכרת שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ובכריתות אמרו רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם עכ"ל מוכח בפי' דסובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ולפי"ז על הא דאם בירך את השם המיוחד שלא בעדים דחייב כרת באמת ל"צ שום קרא דכיון דסובר דמגדף דקרא היינו מברך השם ממילא כתיב כרת בגופיה ואי נאמר דרבינו סובר דעל הכנויים ליכא כרת נשאר עליו קושיות התוס' דשבועות ל"ו ע"א ד"ה ועל הכנויים דלמה לי איש איש כי יקלל וגו' כיון דל"ל כמו שתירץ התוס' דצריך לכרת וגם ל"ל דאיצטריך שנדע שעובר על גזירת המלך כיון דאת זה ידעינן מאלקים לא תקלל וא"כ למה לי כי יקלל אלקיו עכ"מ דרבינו באמת סובר דעל הכנויים חייב כרת אלא נקט לשון הבריי' כדרכו בקדש בכמה מקומות וזה נ"ל בס"ד דבר ברור ברבינו כמובן, אבל אליבא דהרמב"ם אי ג"כ יכלינן למימר כן נ"ל דתליא בזה אי סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם או סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז דלכ"מ הל' קרבן פסח פ"ה הל' ב' שכ' דהרמב"ם סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם וכ"כ הדד"ח כאן בשם הלח"מ הל' שבת לפי"ז גם אליבא דהרמב"ם צ"ל דסובר דחייב כרת על הכנויים דאל"כ נשאר עליו קושיות התוס' הנ"ל דלמה לי כי יקלל אלקיו וממילא לפי"ז עכצ"ל הפשט בפי' המשניות הנ"ל כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשם הדינא דחיי כדי שלא יהא קשה משם על מ"ש בחיבורו אבל לפי מ"ש הדינא דחיי לעצמו דהרמב"ם סובר דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז עיי"ש שהאריך בזה וגם עי' בפרשת הכסף הל' עכו"ם פ"ד לפי שיטה זו באמת י"ל דסובר דליכא כרת בכנויים ועל קושיות התוס' י"ל דסובר כמו שתירץ התוס' כמובן:

ועל הכלל הנ"ל מחודש ט"ו בשם הפי' המשניות דהיכא דאיתא הר"ז באזהרה פירושו דאינו חייב כלום אלא הוי כאלו עובר על גזירת המלך עי' בדינא דחיי שהאריך בזה וכתב שהרמב"ם ל"נ את הכלל זה לחלוטין אלא כוונתו דכל מקום שאיתא הרי אלו באזהרה לא יחוייב שיהי' בו מלקות או כרת בהכרח כמו היכא שאמר לוקה אלא משום דאיכא גווני דלית בהו מלקות או כרת כגון אם לא עשה מעשה ליכא מלקות ובמקום דלא חייב כרת ליכא כרת ע"כ אמר הרי אלו באזהרה ועי' יד מלאכי סי' ר"ו שדיבר ג"כ מכלל זה וגם הביא ראי' לדבריו ולי"נ בס"ד ג"כ ראי' לדבריו מהירושלמי הנ"ל מחודש ט"ז דלמ"ד דעל הכנויים באזהרה וכרת מוכח דאף דאי' בברייתא ועל הכנויים באזהרה אפ"ה איכא חיוב מלקות וכרת א"כ להאי מ"ד עכצ"ל דבאזהרה דבריי' פירושו מלקות דכיון דסובר דחייב כרת ממילא תו ליכא למימר כהפי' המשניות וגם לאידך מ"ד שם דסובר על הכנויים באזהרה בודאי הוא דצ"ל דפירושא דאזהרה מלקות דאלת"ה הו"ל להירושלמי למימר דגם בזה פליגי והירושלמי לא אמר אלא דפליגי אי איכא בכנויים כרת ג"כ או לא אעכ"מ דצ"ל הפשט בפי' המשניות כמ"ש הדד"ח ודו"ק:

בכל (ז) יום דנין את העדי' בכנוי יכה יוסי את יוסי כו'. פירוש בכל יום כל זמן שהי' נושאים ונותנים בבדיקות עדים וכ"כ רש"י במתני' והמרש"ל בביאורו כאן כתב על זה וז"ל פירש"י לפי שיש בו ד' אותיות וגם הוא כמנין אלקי' עכ"ל ונ"ל דכיוון בזה לאשמעינן דאף דאיכא גם פירושים אחרים בהא דיכה יוסי את יוסי כמ"ש היד רמה בסוגיתינו דסנהדרין שם אבל אליבא דרבינו עכצ"ל דסובר כפירש"י דגם משום דבגמטרי' אלקים נקט יוסי כיון דרבינו פסק דשם המברך בו סגיא אם הוא מן השמות שאינם נמחקים א"כ עכצ"ל אליבא דרבינו כמו שכתבנו לעיל מחודש ט' כמובן. ומ"ש רבינו מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש כו' כ"כ גם הרמב"ם הל' עכו"ם והכ"מ כתב ע"ז וז"ל ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך הירושלמי ואמרו לי' גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כו' ולא ידעתי למה ל"כ רבינו זה עכ"ל ולכאו' גם על רבינו קשה קושיות הכ"מ אבל לפי מ"ש בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ב ליישב את הרמב"ם באמת גם על רבינו ל"ק עי"ש כי פירשתי שם היטב בס"ד גם את זה דמדוע דוקא את הגדול שבעדים שואלין וגם עי' בתי"ט סנהדרין שם מה שתירץ על קושיות הכ"מ ולפי דבריו על רבינו ג"כ ל"ק.

ומ"ש רבינו אבל השומע מפי עכו"ם אינו חייב לקרוע כו' כל זה איתא בסנהדרין ס' ע"א וכ"פ הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' והטור יו"ד סס"י ש"מ אלא יש פלוגתא ביניהם לענין השומע מנכרי שמברך שם המיוחד דלרבינו והרמב"ם אין קורעין אבל הטור סובר דדוקא על הכנויים אין קורעין אבל על שם המיוחד קורעין [ועי' כ"מ שם מה שהביא בשם המרי"ק בזה ובב"ח סי' הנ"ל מ"ש ע"ז] ובש"ע סי' הנ"ל סעיף ל"ז פסק כרבינו והרמב"ם ובפת"ש שם הביא בשם משנת חכמים דאע"פ כששמע מפי עכו"ם אין צריך לקרוע אבל אם בא ישראל ואמר ששמע מפי עכו"ם שגדף כיון שעתה שמע הגידוף מפי הישראל חייב לקרוע וגם הביא בשם תפארת למשה שנסתפק אם ראה ספר תורה שנשרף בשבת ר"ל או שמע ברכת השם בשבת אי צריך לקרוע במוצ"ש אבל עי' בברכי יוסף שם בשיורי ברכה אות כ"א שהעלה לדינא דאם נשרף בשבת ר"ל שאין צריך לקרוע במו"ש וא"כ ממילא לענין ברכת השם ג"כ הדין כן כנ"ל, ודע דהרמ"א שם העלה לדינא דשם בלשון לעז הוי ככנוי ועי' בט"ז שם ס"ק כ"א שכ' על מ"ש המחבר השומע ברכת השם ואפילו ברכת הכנוי כו' וז"ל ברכת השם שאמר יכה יוסי את יוסי עכ"ל ולכאורה ק"ל דלפי מ"ש החדושי הר"ן בסנהדרין שם דלענין קריעה לא בעינן שם בשם א"כ היכי כתב הט"ז יכה יוסי את יוסי וצ"ע:

כל (ח) העדים והדיינין סומכין ידיהן על ראש המגדף ואומרים דמך בראשך כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל' עכו"ם אלא קצת שינוי יש ביניהם דהרמב"ם כתב כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו כו' נר' דסובר דאחד אחד סומכים וכל אחד ואחד אומר דמך בראשך וע"כ כתב הרמב"ם ואומר לו כו' בלשון יחיד אבל רבינו ל"כ אחד אחד אלא סובר דבפעם אחת סומכין ואומרים וע"כ כתב ואומרים כו' אבל את זה שניהם סברו דדוקא העדים והדיינין סומכין אבל לא שאר העם וכ"כ רש"י פ' אמור פרשה כ"ד פ' י"ד ומדכ' רש"י אומרים בלשון רבים מוכח דסובר כרבינו ומלשון הקרא וסמכו כל השומעים וגו' ליכא הכרע לא כרבינו ולא כהרמב"ם משום דלשון הקרא סובל לפרש כתרווייהו כמובן, אבל נ"ל בס"ד דרבינו והרמב"ם בזה פליגי דבספרא שם איתא וז"ל וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ"ל והכ"מ הל' עכו"ם שם בתר שהביא את הספרא כתב ת"ל ומשמע שכל היחידים הנמצאים בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו כו' עי"ש מה שתירץ אבל לי"נ בס"ד ליישב דהרמב"ם סובר דמד"כ הספרא את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד אין כוונתו שכל היחידים הנמצאים בשעת סקילה סומכין כמו שרצה הכ"מ לומר דאם נאמר כך היתה קשה דל"ל כל לרבות את הדיינים הלא דיינים איכא למיגמר ג"כ מאת ידיהם אעכ"מ דהפשט בספרא במ"ש את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד דכל יחיד ויחיד מהעדים ומהדיינים יסמוך בפ"ע ויאמר לו ולא שיסמכו כולם בבת אחת ואומרי' לו וע"כ כתב הרמב"ם כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד כו' ואומר לו כו' כן י"ל שהי' שיט' הרמב"ם, אבל רבינו י"ל דסובר הפשט בספרא כמו שרצה הכ"מ לומר ולא פסק כהספרא אלא פסק כהפסיקתא זוטרתא בפ' אמור שכ' וז"ל וסמכו כל השומעים אלו העדים כל אלו הדיינים וסמכו כל השומעים את ידיהם סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך אתה גרמת לכך עכ"ל והפסיקתא דלא למד מאת ידיהם כל יחיד ויחיד כמו שלמד הספרא י"ל דבאמת משום קושיתינו הנ"ל דל"ל כל לרבות את הדיינים ע"כ לא סוברת כהספרא וע"כ פסק רבינו ג"כ כהפסיקתא דכולם בבת אחת סומכים ואומרים וגם רש"י בחומש הנ"ל י"ל דסובר כהפסיקתא ודו"ק.

ומה שכתבו רבינו והרמב"ם ואין לך בכל הרוגי ב"ד מי שסומכין עליו אלא על מגדף בלבד כו' כ"כ גם הר"ש משאנ"ץ על הספרא שם עי"ש ותראה שכיוון למ"ש הגאון ר' אלי' ווילנא ז"ל מובא במפרש על הפסיקתא הנ"ל עי"ש כי כתב דבר נאה מאד:

גרסינן (ט) בב"ב כו'. בגמרא שלפנינו ב"ב קכ"ט ע"ב איתא והלכתא כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ז וקידושין אבל בנדרים פ"ז ע"א איתא והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש וא"כ לכאורה יש לדקדק דמדוע לא הביא רבינו את הגמ' דנדרים כיון דבב"ב ליתא מגדף נהי דהשני גמ' לא פליגי דעכצ"ל דגם הגמרא ב"ב סובר דגם במגדף ובגירושין הדין כן וכמ"ש התוס' בב"ב שם ד"ה חוץ דגמ' ב"ב קיצר משום דמגדף הוי בכלל ע"ז ומגרש בכלל מקדש כי טעם אחד להם וכ"כ הנמוקי יוסף על הרי"ף בב"ב שם וכן צ"ל דסובר הרי"ף דאל"כ הי' קשה על הרי"ף ב"ב דסתם כלשון הגמ' דשם ובנדרים סתם כהגמ' דנדרים וכ"כ היד רמה בב"ב שם והר"ן בנדרים עי"ש וא"כ הדין אמת דגם מגמ' דב"ב מוכח דבמגדף ג"כ תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי אבל אעפ"כ כיון דרבינו כאן לא איירי אלא במגדף ובנדרים איתא בפירוש הדין זה במגדף א"כ אמאי לא הביא את הגמר' דנדרים או הו"ל למימר איתא בנדרים ובב"ב מדוע לא הביא רק את הגמר' דב"ב ותו הא בגמרא דב"ב ליתא הלשון כמו שהביא רבינו וע"כ נ"ל בס"ד דלרבינו באמת היה הגירסא בב"ב כמו שהביא ומשום דאיכא גם גירסא אחרת מגירסא שלפנינו ע"כ כתב רבינו גרסינן בב"ב כו' כוונתו דעכ"צ למיגרס כן כי היכי דלא תקשה הלכתא אהלכתא דפשטם של התוס' והנמ"י והר"ן הנ"ל בגמ' דב"ב לא הוטב לרבינו כיון דסובר דמגדף וע"ז לאו חדא מילתא הוא כמו שכתבנו לעיל מחודש ט"ז וכמו שאכתוב בס"ד לקמן מחודש כ' וא"כ ל"ל דנכלל בעובד ע"ז גם מגדף וע"כ גרס רבינו בגמר' דב"ב כמו שהוא הביא וכדי להודיענו את זה ע"כ הביא את הגמ' דב"ב ועי' בלח"מ הל' עכו"ם פ"ב ותראה בפי' שגם להלח"מ היה הגירסא בגמרא דב"ב כמו לרבינו כמובן.

ומ"ש רבינו פירוש שאם בירך אחד את ה' או אמר לע"ז אלקי אתה כו' לפי הכלל שכ' היד מלאכי בכללי הרי"ף סי' י"ט וז"ל מסורת הוא בידינו דאין לך שום מפרש שיאמר כלומר או פירוש אלא כשאפשר לפרש פירוש אחר כו' עכ"ל צ"ל דהפי' שכ' רבינו קאי על ע"ז ולא על מגדף כיון דבמגדף ליכא לפרש באופן אחר וגם לא מצינו שום פוסק שיפרש באופן אחר אבל בע"ז מפרש הרשב"ם בב"ב שם באופן אחר עי"ש ע"כ כתב רבינו שפיר פירוש והטעם דמדוע באמת לא מפרש רבינו בע"ז כהרשב"ם י"ל משום דהוה קשה ליה על פירושו של הרשב"ם קושיות התוס' דב"ב שם ד"ה חוץ עי"ש ותראה דמחמת קושיא שהקשה התוס' על פירושו של הרשב"ם הביא התוס' אח"כ את פירושו של הר"י בהא דע"ז שהוא כמו שמפרש רבינו וגם הנמוקי יוסף שם מפרש על ע"ז כן ועל פירושו של הרמב"ם כתב דליתא מהטעם שכ' התוס':

והטעם דמדוע בכל דברים תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מהני ד' דברים הנ"ל עי' בתוס' ב"ב שם ד"ה והלכתא ובתוס' ב"ק ע"ג ע"ב ד"ה כי שכ' בשם הר"ת דבשאר דברים דאמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא דרבנן היא עי"ש הטעם אבל דמדוע בהני ד' דברים לא תיקנו כן ל"כ התוס' שום טעם וצ"ל דבהני ד' דברים העמידו אדאורייתא משום דחמורי" הם וכ"כ השט"מ בב"ב שם אבל הר"ן בנדרים דף הנ"ל הקשה על טעמו של הר"ת וכתב טעם אחר עי"ש והגאון מו"ה אייזיק שטיין בביאורו כאן הביא את טעמו של הר"ן וגם את הטעם של הר"ת כתב בד"ה והוא שלום עליך רבי וק"ל דכיון שהביא מתחילה את הא דהר"ן היכי יכול להביא אח"כ את הר"ת הלא הר"ן הניח את הר"ת בקושיא ואי משום דסובר הביאור דל"ק קושיות הר"ן א"כ הו"ל למימר דמדוע ל"ק וגם על המרש"ל בביאורו כאן ק"ל דהיאך שבק את טעמו של הר"ן והביא את הטעם של הר"ת ולא דיבר כלום מקושיות הר"ן וצ"ע, ומ"ש רבינו דתוך כדי דיבור הוא שיעור שלום עליך רבי כ"כ גם הרשב"ם בב"ב שם והגמ"יי הל' עכו"ם פ"ב עי"ש:

המגדף (י) שלא בעדים הר"ז בכרת כו'. כבר כתבנו לעיל מחודש ט"ז דמוכח מכאן דרבינו סובר כמ"ד בפסחים צ"ג ע"ב דמגדף דקרא היינו מברך השם מדיליף כרת למגדף מהפסוק והנפש אשר תעשה וגו' והטעם דפסק כן י"ל דבפסחים שם פליגי רבי ור' נתן בזה רבי סובר דמגדף דקרא היינו מברך השם והלכה כרבי מחבירו ואפילו נגד ר' נתן כמ"ש התוס' בב"מ נ' ע"ב ד"ה אמר רבא בשם הר"ת וא"כ צ"ל דרבינו ג"כ סובר כר"ת ואי באמת סובר כשיטת רש"י בב"מ שם ד"ה ומחזיר דנגד ר"נ אין הלכה כרבי משום דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכמ"ש היד מלאכי סי' תקצ"א דאפי' במלתא דאיסורא או בדיני נפשות ג"כ אמרינן דר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא צ"ל דמש"ה פסק רבינו כרבי דבכריתות ז' ע"ב פליגי ראב"ע וחכמים ג"כ בזה והחכמים סברו כרבי וע"כ פסק כרבי וכמ"ש היראים סי' פ"א ונ"ל דמהיראים יש להוכיח דסובר ג"כ דאפילו במילי דאיסורא ובדיני נפשות אמרינן דר"נ דיינא הוא והלכתא כוותיה כמ"ש היד מלאכי דאל"כ למה לו ליתן טעם על מה שפסק דמגדף דקרא היינו מברך השם משום דרבנן רבים נינהו מדוע ל"ק משום דהלכה כרבי מחבירו דזה היה חידוש יותר אעכ"מ דסובר דנגד ר"נ לית הלכתא כרבי וע"כ הוצרך לכתוב את טעמו דנגד רבים באמת לית הלכתא כר"נ וכמ"ש היד מלאכי שם כמובן:

ודע דהפרשת הכסף הל' עכו"ם הלכה ב' הביא בשם הרה"ג מו"ה יוסף רוסו שכ' וז"ל ומדברי הסמ"ג שנקט וחייב כרת במקלל בלא עדים ולא הזכיר התראה נראה דסובר כדברי רבינו הרמב"ם דמגדף ל"צ התראה עכ"ל וכ"כ הדינא דחיי מדעת עצמו ועי' רמב"ם הל' עדות פ"ב הל' ד' שכ' וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל א"א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה עכ"ל ועי' במ"ע שם נראה דאיכא פלוגתא בזה אי מגדף צריך התראה הראב"ד סובר דצריך והרמב"ם סובר דל"צ ועי' בכ"מ הל' עכו"ם פ"ב הלכה ט' מה שהניח בצ"ע על הרמב"ם מגמ' דסנהדרין דף ח' ודף ע"ד ע"ב ותראה כי דבריו צריכים ביאור וגם עי' בסד"מ הל' עכו"ם שם מה שמפלפל על הכ"מ אבל כבר מפרש היטב הפרשת הכסף שם את דבריו וגם מתרץ שפיר את הצ"ע מעל הרמב"ם עי"ש, וממ"ש רש"י בפ' אמור וז"ל ונשא חטאו בכרת כשאין התראה מוכח דסובר כשיטת הראב"ד דמגדף צריך התראה וגם הדינא דחיי כבר מעורר על רש"י זה ועי' ביד רמה סנהדרין ע"ח שכ' וז"ל מגדף הוראת שעה היתה כו' ולא התרו בו במיתה כו' נראה בפי' דגם הי"ר סובר כהראב"ד אבל מרבינו מוכח בפי' דסובר כהרמב"ם כהנ"ל ולכאורה היה נ"ל להביא ראי' דלא כרבינו והרמב"ם מהירושלמי סנהדרין הנ"ל מחודש ט"ו ממה דאיתא שם אית תנא תני על הכנויים באזהרה ועל השם המיוחד במיתה וכרת דלפי שיטתם היכי משכחת מיתה וכרת בשם המיוחד בשלמא לשיטת הראב"ד משכחת מיתה כשהתרו בו וכרת כשלא התרו בו אבל לשיטות רבינו והרמב"ם דל"צ התראה במגדף היכי משכחת מיתה וכרת אבל אח"כ חזרתי מזה דבאמת שפיר משכחת דמיתה חייב כשאיכא עדים שגידף וכרת חייב כשליכא עדים כמ"ש רבינו בפי' המגדף שלא בעדים הר"ז בכרת וזה פשוט אבל עי' במראה הפנים בירושלמי שם ותראה בפי' שנעלם ממנו דמשכחת כרת כשליכא עדים והא דהביא המראה הפנים ראיה מגמרא דסנהדרין ס' ע"ב שנקט הגמ' כשלא התרו ביה י"ל משום דשם צריך התראה ע"כ נקט הגמרא כן אבל במגדף דל"צ התראה באמת שפיר משכחת כרת כהנ"ל בשם רבינו וגם הרמב"ם כתב בסה"מ מל"ת ה' וז"ל והוא בכרת אם לא ידעו ב"ד או לא עשו בו העונש עכ"ל וא"כ היכי כתב המ"פ אליבא דהרמב"ם את מ"ש הא להרמב"ם שפיר משכחת כרת כמ"ש בסה"מ עי' במ"פ ותבין שצ"ע גדול וגם על שיט' רבינו והרמב"ם לכאו' ק"ל ממה דקאמר הגמרא סנהדרין מ"ו ע"א השתא דמרחקו מהדדי אהני לרבויי עכו"ם דדמי ליה בכל מילי עי"ש חזינן דלרבנן דאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז סברו דעע"ז דמי למגדף בכל מילי ואי נאמר דמגדף ל"צ התראה אז לא דמי עע"ז בכל מילי למגדף כיון דעע"ז צריך התראה כמ"ש רבינו במל"ת י"ז והרמב"ם הל' עכו"ם פ' ג' הל' א' וא"כ היכי קאמר הגמ' דדמי ליה בכל מילי וצ"ע:

כשם (יא) שתולין המגדף כו'. עי' בדינא דחיי שהניח בתימא על רבינו דמה ענין יש לזה כאן ומה שייכות יש לזה שכתבו כאן דאי להשמיענו דמגדף ועובד ע"ז נתלין ואין שאר הנסקלין ניתלין זה אין מקומו כאן אלא בעשין ק"ג במצות התלייה אבל לי"נ בס"ד ליתן טעם לשבח דמדוע כתב רבינו את זה כאן דהיראים סי' פ"א כתב דמש"ה הלכה כחכמים דמגדף דקרא היינו מברך השם משום דבמתניתין דסנהדרין נ"ג ע"א סתם התנא כחכמים במה דקתני המגדף ועובד ע"ז אלמא דתרי נינהו עי"ש אבל לכאורה צריך להבין דמדוע צריך לזה הלא בלא"ה הלכה כחכמים משום דרבים נינהו וכמו שבאמת כתב גם היראים את זה וא"כ מדוע צריך לו עוד ראי' מסתימת התנא וצ"ל דהיה להיראים איזה סברא לומר דבכאן מטעם דרבים הם אין הלכה כחכמים ואפשר דהטעם משום דר' נתן חולק על החכמים כהנ"ל מחודש כ' וכדי שלא נאמר דהלכה כר"נ אפילו נגד החכמים ע"כ הביא עוד ראי' מסתימת התנא דמתניתין, וא"כ ממילא י"ל דגם רבינו סובר בזה כהיראים דמטעם דרבים הם לא הי' הלכה כחכמים בזה אם לא שהי' ראי' גם מסתימת המשנה כוותיהו וגם את זה י"ל דהראי' מסתימת המשנה דסנהדרין שהביא היראים לא הי' מסתבר לרבינו כיון די"ל דמשום דרבי בפסחים סובר דמגדף אינו מברך השם ע"כ סתם רבי במתניתין וקאמר המגדף ועובד ע"ז אלא לרבינו י"ל דהי' ראי' אחרת לזה ממתניתין דסנהדרין מ"ה ע"ב דאיתא שם וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז ואי נא' דמגדף היינו עע"ז א"כ מדוע נקטו תרתי אעכ"מ דחכמים דמתניתין דתולין סברו ג"כ כחכמים דברייתא דכריתות דמגדף דקרא היינו מברך השם וע"פ הלכה כחכמים דברייתא וא"כ ממילא י"ל בכוונת המשך לשון רבינו כך ובכריתות אמרו רבנן שבא ליתן כרת למברך השם כו' כוונתו בזה דמש"ה פסק דמגדף היינו מברך השם משום דחכמים דכריתות סברו כן וכדי שלא תקשה הלא בכאן יש איזה טעם שלא לפסוק כחכמים אע"ג דרבים הם כמו שנראה מהיראים הנ"ל ע"כ כתב רבינו תיכף אח"כ את הדין זה כשם שתולין המגדף כו' להודיענו שממשנה זו למד דהלכה כחכמים דברייתא כמו שכתבנו ודו"ק:

ותניא (יב) איש איש מת"ל כו'. גם זה אי' בסנהדרין נ"ו וכל מי שלומד את הסוגי' זו היטב יראה כי דברי רבינו קשים מאד בפרט לשיטת רש"י דקושית הגמ' איש איש לרבנן ל"ל קאי בין לר' מיישא ובין לר' יצחק נפחא ומשני הגמ' דברה תורה כלשון בני אדם א"כ עכצ"ל דבין לר' מיישא ובין לר' יצחק האי ברייתא דקתני איש איש לרבות עכו"ם כו' ר"מ הוא וא"כ קשה היכי הביא רבינו את הברייתא זו דאתיא כר"מ דישראל חייב מיתה על הכנויים הא רבינו פסק כרבנן דעל הכנויים באזהרה וגם עוד שאר קושיות קשה עליו ויען כי כבר קדמני בזה הדינא דחיי ע"כ לא אאריך עי"ש שתירץ דרבינו סובר כשיטת התוס' דסוגייתינו ד"ה ואליבא דר"מ ותירוצו אמת וצדק כיון שנראה בפי' כן מרבינו אלא עדיין צריך תבלין קצת כיון דסוף סוף טעמא בעי דמדוע שבק רבינו את הלימוד דגר כאזרח דאמר ר' מיישא בפי' שבא ללמד על עכו"ם שחייבים על הכנויים אליבא דרבנן והביא את הלימוד דאיש איש שלא דיבר ר' מיישא מזה בפי' אלא ברמז כמ"ש התוס' שם:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו לא רצה להאריך בדיני דבני נח וע"כ לא נקט את הדין זה רק בקיצור וגם במ"ע קכ"ב שהביא שם את כל דיני בני נח ג"כ ל"כ את דינם אלא בקיצור עי"ש וע"כ שפיר י"ל דגם כאן לא נקט רק הקוטב של הדין מגדף דבני נח וקוטב דינם בסוגיתינו סובר רבינו שהוא הלימוד דאיש איש לרבות עכו"ם כו' וע"כ נקט את זה, דהרמב"ם הל' מלכים פ"ט הל' ג' כתב וז"ל ב"נ שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכנוי בכל לשון חייב משא"כ בישראל עכ"ל והכ"מ העתיק את כל הסוגי' לזה וכתב שהרמב"ם פסק כר' מיישא ולא כר"י והניח בצ"ע אבל הלח"מ שם מתרץ היטב עי"ש ותראה דקוטב תירוצו דמדוע פסק הרמב"ם כר' מיישא הוא הברייתא דאיש איש לרבות עכו"ם כו' וא"כ ממילא י"ל דכיון דרבינו ג"כ פסק כר' מיישא כמ"ש הדינא דחיי וא"כ גם עליו קשה קושיות הכ"מ וצ"ל כתירוצו של הלח"מ וא"כ גם לרבינו הקוטב של הדין זה הברייתא דאיש איש כו' ומשום דרבינו לא רצה להאריך בדין זה ע"כ נקט את הברייתא זו לרמז בזה על תירוצו של הלח"מ דמדוע פסק כר' מיישא כמובן, וגם מיושב בזה בס"ד מה שהקשה עוד הדד"ח על רבינו דמדוע לא הביא את הא דר' חנינא דסנהדרין ע"א ע"ב בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו די"ל דלא רצה להאריך בדינא דב"נ כהנ"ל ומיושב גם מה דק"ל דמדוע לא הביא רבינו במ"ע קכ"ב גם את הדין דר"ל סנהדרין נ"ח ע"ב עכו"ם ששבת חייב מיתה וגם את הדין דר' יוחנן סנהדרין נ"ט ע"א עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה שהביאם הרמב"ם הל' מלכים פ' י' הל' ט' די"ל כהנ"ל דרבינו לא רצה להאריך בדינם. ועי' ביראים סי' פ"א שפסק כר' מיישא ולא הביא את הברייתא דאיש איש לרבות עכו"ם וצ"ל דסובר כשיטת רש"י דהאי ברייתא אתיא כר"מ וא"כ לפי"ז נשאר על היראים קושיות הכ"מ הנ"ל דהיאך פסק כר' מיישא נגד ר' יצחק ול"ל כתירוצו של הלח"מ הנ"ל כיון דצ"ל דסובר כרש"י ולא כשיטת התוס' דאל"כ נשאר עליו הקושיא דמדוע השמיט את הברייתא דאיש איש לרבות עכו"ם וא"כ ממנ"פ קשה על היראים ואפשר לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה דלכאורה קשה על היראים קושיות הכ"מ וצ"ל דסובר כתירוצו של הלח"מ וא"כ ממילא שפיר י"ל דמש"ה לא הביא את הברייתא דאיש איש כיון דממילא ידעינן את זה ממה דצ"ל דסובר כשיטת התוס' כמ"ש הלח"מ הנ"ל ודו"ק ועי' בספרי פני משה הל' מלכים פ"ט הל' ג' מה שכתבנו שם ליישב את קושיות הכ"מ הנ"ל ותמצא נחת: