בפ' (א) בהר אל תונו איש את עמיתו כו', וגם בקיצור הסמ"ג כתב רבינו ז"ל אל תונו איש את עמיתו אבל נ"ל שהוא ט"ס דבפ' בהר פכ"ה פי"ז כתוב ולא תונו איש את עמיתו ומלת אל כתוב בפסוק י"ד שם שהוא המל"ת ק"ע וברמזיו באמת כתב ולא תונו, וכן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת רנ"א הסמ"ק סי' קכ"ב החינוך האה"מ מצ' של"ח העי"מ מצ' של"א [וכתב שהנזהר במל"ת זו גם בבניו ובנותיו ובני ביתו ימצא חיים וברכה וכבוד] המצה"ש ומהר"ש מצ' של"ט המעיי"ח דף קי"א ע"ב אות ה', ומ"ש רבינו ותניא בת"כ כו' כבר כתבנו לעיל מל"ת ק"ע שהספרא זה הוא הברייתא דב"מ דף נ"ח ע"ב, ומ"ש רבינו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ד' כו' כן סובר גם הנמוקי יוסף מובא ברמ"א חו"מ סי' רכ"ח בשם י"א והמר"ם שי"ק סי' הנ"ל הקשה על זה ממצות תוכחה דג"כ כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ואפ"ה אמרי' שחייב להוכיח אפי' בעלי עבירה ואנשי רשע ולא דרשינן עם שאתך בתו' ובמצות, אבל עי' בלבוש שם שכ' וז"ל יש אומרים שאין מצווין על אונאת דברים אלא על מי שהוא ירא אלקים שנ' לא תונו איש את עמיתו ופי' עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו אבל אם אינו ירא אלקים הרי הוא מאנה עצמו ומותר להונותו ג"כ עכ"ל ולפי דבריו באמת ל"ק קושיית המהר"ש כיון די"ל דלעולם לא ממעטינן מעמיתך בעלי עבירה ואנשי רשע אלא הכא היינו טעמא כיון דהוא מאנה את עצמו ע"כ מותר להונותו ועל המהר"ש י"ל שהלך לפום שיטת הסמ"ע שם ס"ק ד' דלא ניחא ליה שיטת הלבוש עי"ש ותבין, והפרטי דינים של המל"ת זו עי' רמב"ם הל' מכירה פי"א ולהלכה טוש"ע חו"מ סי' הנ"ל: