Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) להשתחוות לשום עכו"ם שנ' לא תשתחוה להם ואע"פ שאין דרך עבודתה בכך כו'. לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע ל"כ אזהרה על השתחואה את הפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר דפ' כי תשא פרשה ל"ד פ' י"ד כמ"ש הגמ' סנהדרין ס' ע"ב מנין לרבות השתחואה ת"ל וילך ויעבוד וגו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר ופירש"י ז"ל ד"ה אזהרה מנין וז"ל והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תניהו ענין לשלא כדרכה וספרים דכתוב בהו לא תשתחוה שיבוש הוא דהא מיתה הכא לא כתיבא [ופירוש על מ"ש רש"י וספרים כו' עי' בח"ש שם] ולכאורה על הגמרא גופא קשה מדוע לא הביא את הפסוק ולא תשתחוה להם על אזהרת השתחואה ואי"ל משום דסובר דולא תשתחוה להם דדברות בא להזהיר על השתחואה כדרכה וכמ"ש אביי סנהדרין ס"ג ע"א שלש השתחוואות בעכו"ם למה אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק ופירש"י שלש וז"ל לא תשתחוה להם דעשרת הדברות [שמות כ'] כי לא תשתחוה לאל אחר [שם ל"ד] לא תשתחוה לאלהיהם [שם כ"ג] והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר לי' משה לישראל מה ששמע בסיני ועל אחת כדרכה כתב רש"י וז"ל דאי כתיב חדא ה"א לא אסור אלא בעכו"ם דרך עבודתה בהשתחואה עכ"ל וזה דבר פשוט אצלי דעל השתחואה כדרכה בודאי ילפינן אזהרה מהפסוק ולא תשתחוה להם דדברות כיון שהוא הפסוק ראשון של שלש השתחוואות וע"כ נא' דכיון דהגמ' דף ס' שם קאי על השתחואה שלא כדרכה ע"כ הביא את הפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר אבל זה דולא תשתחוה להם בא להזהיר על כדרכה באמת אא"ל כיון דהגמרא שם ס"ג הקשה לכדרכה מאיכה יעבדו הגוים האלה נפקא ומשני אלא אחת כדרכה ושלא כדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק עי' רש"י שם ותראה דהפשט בגמ' דאחת לשלא כדרכה דמכובדין [ומש"ה נקרא כדרכה ושלא כדרכה משום דדרכה לעבוד דרך כיבוד אבל לא בהשתחואה כמ"ש רש"י שם וגם ברבינו מל"ת י"ז במ"ש חד לע"ז שדרך עבודתה בהשתחואה ג"כ צ"ל הפשט כן וכ"כ בהגה על רבינו שם] ואחת לשלא כדרכה דמבוזין ואחת לחלק וכיון דולא תשתחוה להם דדברות ג"כ בא להזהיר על השתחואה שלא כדרכה דהיינו על השתחואה שלא כדרכה דמכובדין א"כ אכתי על הגמ' גופא קשה מדוע לא הביא אזהרה על השתחואה שלא כדרכה מהפסוק ולא תשתחוה להם דדברות אעכצ"ל דהגמרא רצה למינקט פסוק דיכלינן למילף מיניה אזהרה על השתחואה בכל מיני עבודות בין כדרכה ושלא כדרכה דהיינו שלא כדרכה דמכובדין ובין שלא כדרכה לגמרי דהיינו שלא כדרכה דמבוזין כיון דלפי האמת דכתיב שלש השתחוואות שפיר יכלינן למילף אזהרה לשלא כדרכה דמכובדין ג"כ מהפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר מק"ו דעל השתחואה שלא כדרכה דמבוזין מוזהרינן מכ"ש על השתחואה שלא כדרכה דמכובדין וע"כ נקט הגמרא הפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר כן צ"ל הפשט בגמ' וכמדומה לי שהוא בס"ד פשט אמיתי וא"כ קמה הקושיא הנ"ל על רבינו דמדוע לא נקט ג"כ לאזהרה את הפסוק שנקט הגמרא, ותו ק"ל דבקיצור הסמ"ג שלו כתב רבינו וז"ל לא להשתחוות לשום ע"ז שנ' לא תשתחוה לאל אחר כו' נרא' דבספרו הקצר נזהר מקושיתינו ונקט באמת הפסוק שנקט הגמ' וא"כ מדוע גם בחיבורו כאן לא נקט כן ואי"ל דבאמת ט"ס יש בחיבורו כאן וצ"ל כמ"ש בקיצור שלו כיון דגם ברמזיו רמז מל"ת י"ט הביא את הפסוק שנקט בחיבורו כאן וא"כ קשה עליו כהנ"ל וגם על הרמב"ם ז"ל ק"ל דבסה"מ מל"ת ה' נקט ג"כ את הפסוק שנקט רבינו ותו ק"ל דבחיבורו הל' עכו"ם פ"ג הל' ג' נקט את הפסוק שנקט הגמ' ובסה"מ וברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת ה' לא נקט כן והסמ"ק ז"ל סי' ס"ד כתב וז"ל שלא להשתחוות אפילו לפעור דכתיב לא תשתחוה יתירה לרבות השתחואות אף למבוזים כו' ומדכ' אף למבוזים ע"כ דעל אזהרה שנקט הגמ' כיוון וא"כ על הסמ"ק באמת ל"ק מידי אבל על רבינו ועל הרמב"ם בסה"מ וברמזיו קשה כהנ"ל וזה אצלי קושיא גדולה:
ונ"ל בס"ד דרבינו והרמב"ם סברו הפשט בשלש השתחוואות למה שאמר אביי כך דאי לא הוה כתיב אלא חד השתחואה ולא תשתחוה להם דדברות אז הוה אמרינן דלא בא להזהיר אלא על השתחואה כדרכה ושלא כדרכה דמכובדין אבל על שלא כדרכה דמבוזים לא ע"כ כתיב גם כי לא תשתחוה לאל אחר אבל עכשיו דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר באמת אמרינן דלא תשתחוה להם בא להזהיר על כל השתחואה גם על שלא כדרכה דמבוזים והא דלא נקט הגמ' דדף ס' הנ"ל את הפסוק ולא תשתחוה להם י"ל דהגמרא שם קאי לפום הה"א של אביי דאמר אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה ולפום הה"א של אביי באמת לא יכלינן למימר כפשטינו כיון דכדרכה ושלא כדרכה תרי גווני עבודות הם ממילא תו ליכא למימר דנכלל בכדרכה גם שלא כדרכה אעכצ"ל לפום הה"א של אביי הפשט בדבריו דהפסוק לא תשתחוה להם בא להזהיר על כדרכה והפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר בא להזהיר על שלא כדרכה וכיון דהגמ' דדף ס' דיבר מעבודות שלא כדרכה ע"כ הביא הגמ' את הפסוק כי לא תשתחוה לאל אחר אבל לפי האמת של הגמ' דדף ס"ג דאביי אמר אחת כדרכה ושלא כדרכה ואחת שלא כדרכה באמת שפיר י"ל כפשטינו הנ"ל כיון דתרווייהו שלא כדרכה הם ע"כ שפיר י"ל דעכשיו דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר באמת אמרינן דלא תשתחוה להם בא להזהיר על כל עבודת השתחואה שלא כדרכה וע"כ נקטו רבינו והרמב"ם בסה"מ את הפסוק זה אלא בקיצור הסמ"ג שלו י"ל דע"כ לא נקט דירא שלא נטעה לומר דלא מוזהרינן על השתחואה אלא על שלא כדרכה דמכובדים וע"כ נקט שם כי לא תשתחוה לאל אחר אבל בחיבורו כאן כיון שהביא את הא דשלש השתחוואות במל"ת י"ז א"כ ממילא תו ליכא למיטעי כלום ע"כ נקט ולא תשתחוה להם והרמב"ם בסה"מ דג"כ סובר כהפשט הנ"ל נקט ג"כ את הפסוק זה אבל בחיבורו דרצה להודיענו דמנלן דעל כל עבודות שלא כדרכה חייב בהשתחואה ע"כ נקט כי לא תשתחוה לאל אחר דבשלמא בסה"מ דקאי על הקרא ואזהרה דקרא על כל עבודת השתחואה שלא כדרכה לפי הפשט הנ"ל באמת מולא תשתחוה להם ע"כ נקט את הפסוק זה אבל בחיבורו כיון דלא קאי על הקרא ע"כ רצה להודיענו כהנ"ל ודו"ק:
גרסינן (ב) במס' עכו"ם ישב לו קוץ כו'. לשון זה ממש כתב הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ג הל' ז' ובהל' ח' שם כתב וז"ל פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעכו"ם עכ"ל וגם רבינו הביא את הא דפרצופות בסוף דבריו כאן אבל לכאורה ק"ל דמדוע הביא את זה כלל דבגמ' ע"ז י"ב ע"א איתא ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נרא' מותר נתפזרו לו מעותיו כו' מעיין המושך לפני ע"ז לא ישחה וישתה כו' פרצופות המקלחין מים כו' כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה מפני הסכנה והקשה הגמ' מאי אינו נראה אילימא דלא מתחזי והאמר ר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לע"ז מותר וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר למיזל קמיה ומשקליה אבל מעות דלא אפשר אימא לא ואי תנא מעות דממונא אבל קוץ דצערא אימא לא ואי תנא תני תרתי משום דליכא סכנא אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא פרצופות ל"ל משום דקבעי למיתנא כיוצא בו לא יניח פיו ע"ג הסילון וישתה מפני הסכנה עכ"ל הגמ' והתוס' שם ד"ה פרצופות ל"ל כתב וז"ל דאע"ג דמנשק לע"ז אינו חמור כמשתחוה מ"מ כיון דאיכא נמי איסורא דאורייתא במנשק שמעינן לה מהא דלעיל דאסור עכ"ל פירש לפירושו אע"ג דהא דלעיל הוי איסור סקילה ומנשק לא הוי אלא איסור לאו אבל כיון דהכא לענין מראית עין אזלינן מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה ושפיר הוה ידעינן מהא דלעיל את הא דפרצופות וע"כ הקשה הגמ' ל"ל וא"כ לפי"ז נשאר על רבינו והרמב"ם קושיות הגמ' דמדוע הביאו את הא דפרצופות כיון דליכא למימר אליבייהו כתירוצו של הגמ' כיון שהם לא הביאו את הא דסילון דבשלמא הרי"ף והרא"ש ז"ל בע"ז שם שפיר הביאו את הא דפרצופות כיון שהביאו אח"כ גם את הא דסילון אבל על רבינו והרמב"ם קשה וכן על היראים ז"ל ג"כ קשה דבסוף סי' ע"ח הביא את הא דישב לו קוץ ואת הא דפרצופות נהי דזה ל"ק עליו דמדוע לא הביא את הא דנתפזר לו מעות ואת הא דמעיין דע"ז י"ל דחדא מינייהו נקט אבל זה קשה דמדוע נקט פרצופות וגם על הסמ"ק סי' ס"ד קשה קושי' זו:
ונ"ל בס"ד לתרץ בהקדים עוד קושיא אחת על רבינו והרמב"ם דמדוע לא הביאו את הא דמעיין וכבר עמד על הרמב"ם בזה הכ"מ שם וז"ל ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעיין שמושך לפני ע"ז לא ישחה וישתה ולא כתבה רבינו וגם הרי"ף [אבל ברי"ף שלפנינו באמת איתא] ונראה שלא הי' בנוסחאות שלהם כו' עכ"ל וממילא גם על רבינו י"ל כן אבל תירוצו דוחק אצלי דהיאך נאמר על דבר דאיתא בתוספתא דע"ז פ"ז בפירוש וגם הגמ' הביאה דלא הי' בנוסחאות שלהם הגם בתוספתא שלפנינו יש קצת שינוי מהבריי' דגמ' דבתוספתא ליתא הא דישב לו קוץ וגם מהאשכול הלכות ע"ז אות מ"ג נראה שהי' לו גירסא אחרת בהברייתא אעפ"כ מסתבר לי טפי תירוצו של המעשה רוקח הלכות עכו"ם שם שכ' וז"ל ואפשר דלעולם שהי' גורס כן ומאי דלא הביאו היינו משום שהוא נלמד במכ"ש מפרצופות דהא מנשק אינו חמור כמשתחוה כמ"ש התוס' שם ומכ"ש השוחה לשתות דנראה כמשתחוה לע"ז עכ"ל וגם המשרת משה הל' עכו"ם שם הביא את התירוץ זה בשם הפר"ח ובפרשת הכסף שם ראיתי שכ' את התירוץ זה משמיה דנפשיה וכולם לא ראו שכבר קדמו השלטי גבורים בע"ז שם וז"ל מיימוני השמיט דין המעיין משום דדין הפרצופות והמעיין חד הוא כדמוכח התם בגמ' ונקט מנשק ושבק לה משתחוה משום דאיכא רבותא טפי במנשק שאינו כ"כ אסור כמו משתחוה עכ"ל וממילא לפי"ז ל"ק גם קושיתינו הנ"ל די"ל דהגמ' שפיר הקשה פרצופות ל"ל כיון דאיתא בברייתא מעיין ממילא ידעינן מזה הא דפרצופות וכ"כ רש"י שם ד"ה פרצופות ל"ל וז"ל הא תנא מעיין דאיכא סכנת צמא וקא אסור אבל רבינו והרמב"ם ודכוותיהו דלא הביאו מעיין ע"כ הביאו פרצופות, אבל על הטור עדיין ק"ל דביו"ד סי' ק"נ הביא מעיין וגם פרצופות והשמיט הא דסילון א"כ נשאר עליו קושיות הגמ' פרצופות ל"ל וצ"ע וגם על המחבר שם שהשמיט מעיין לכאורה ק"ל כיון דהמחבר בספרו כ"מ כתב שהרמב"ם השמיט מעיין משום דלא היה בנוסחתו וכיון דבגמ' שלפנינו איתא מעיין והמחבר ידע מזה א"כ מדוע השמיט הוא מעיין ואפשר דהמחבר בש"ע חזר ממ"ש בכ"מ וסובר כתירוצו של הש"ג הנ"ל וע"כ שפיר השמיט כמובן:
ועיי' בסדר משנה הל' עכו"ם פ"ג הל' ז' שכ' על הא שהשמיט הרמב"ם מעיין וז"ל והנה בשאלתות פ' וארא סי' מ"ב הביא רק הא דנתפזרו לו מעות וישב לו קוץ ברגלו ולא הביא ג"כ הך דמעיין המושך כו' אלא שגם פרצופות לא הביא עכ"ל ונ"ל דמהשאלתות ז"ל ליכא שוה ראיה דלפי מ"ש השאלתות שם באמת בכיוון השמיט מעין ופרצופות דעל הא דאיתא בסנהדרין ע"ד ע"ב דאפי' על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור מפרש השאלתות דמה הוא ערקתא דמסאנא וז"ל מאי פרושא כדאמור רבנן נתפזרו לו מעות בפני ע"ז לא ישוה ויטלם מפני שנר' כמשתחוה לע"ז נכנס לו קוץ ברגלו לא ישוח ויטלו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז כגין אלו דומה התרת ערקת מסאנא דבשעת השמד אם יאניסו את ישראל עבוד ע"ז ואינו רוצה ואח"כ יעמידוהו בפני ע"ז ויאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקת דמסאנא שלא תשתחוה לע"ז אלא כפיפתך היא להתיר ערקתא מסאנא ובלבד רואיך יאמרו שהשתחוית אסור הוא וזה הוא איסור דרבנן שאע"פ שאינו משתחוה לע"ז אלא שוחה להתיר הואיל ונר' שוחה בפני ע"ז אסור שכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור עכ"ל והר"ן ז"ל בסוגיתינו בע"ז שם כתב וז"ל ומדאמרינן אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית משמע דאפילו במקום סכ"נ אסור להיות נראה כמשתחוה לע"ז כו' ואפשר עוד לומר דאף במעיין המושך שאע"פ שנראה כעובד כיון שאינו אלא משום מראית העין היכא דאיכא סכנה ממש מותר וכי אמרינן דאי לא שתי מיית לא מיית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבוא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים וכ"כ בשם הרבינו אשר ז"ל עכ"ל נראה מהר"ן דזה אי גם בשביל איסור ע"ז משום מראית עין יהרג ואל יעבור תליא בהשני פירושים שלו דלפי פי' הראשון יהרג ואל יעבור ולפי פי' השני יעבור ואל יהרג ומהשאלתות נראה בפירוש דסובר כפי' השני של הר"ן דמדכתב דדוקא בשעת השמד יהרג ואל יעבור מוכח דבלא שעת השמד יעבור ואל יהרג וגם האשכול סי' הנ"ל כתב בפי' דמשום מראית עין לא אמרינן יהרג ואל יעבור ואח"כ בסי' מ"ד שם הביא את פירושו של השאלתות בהא דערקתא דמסאנא הנ"ל ואי נאמר דהשאלתות סובר כהפי' ראשון של הר"ן א"כ היכי הביא האשכול לשיטתו דסובר בפירוש כהפי' שני של הר"ן את השאלתות אלא מוכח דגם האשכול סובר בדעת השאלתות דסובר כפי' השני של הר"ן וזה אצלי דבר ברור דסובר כן, וא"כ י"ל דהשאלתות מש"ה לא הביא את הא דמעיין כיון דמהא דמעיין איכא למילף שגם משום איסור מראית עין יהרג ואל יעבור כמ"ש הר"ן בפי' הראשון הנ"ל וכיון דהשאלתות ל"ס כן וכדי שלא נטעה בדבריו ע"כ לא הביאו ומשום דהשמיט מעיין ע"כ השמיט גם פרצופות כמובן וגם מה מאד יש ליישב בס"ד בשאלתות הנ"ל מה דק"ל לכאורה על הפי' השני של הר"ן הנ"ל מגיטין נ"ז ע"ב ממעשה דאשה וז' בניה בבן האחרון דאמר ליה הקיסר אישדי לך גושפנקא וגחין ולא רצה ונהרג על קידוש השם הא גם שם לא הי' אלא איסור מראית עין ואעפ"כ נהרג עליו אבל לפי השאלתות ל"ק מידי דשם שעת גזירה היתה ובשעת גזירה באמת יהרג ואל יעבור אפילו על איסור מראית עין כמ"ש השאלתות כמובן:
ועי' רמ"א יו"ד סי' ק"נ שפסק כפי' שני של הר"ן הנ"ל דאף שהביא הרמ"א את זה בשם יש אומרים אבל כיון דלא הביא בפי' גם דעה אחריתי נראה דפסק כן אבל מביאורי הגר"א שם נראה דלא פסק כן ומהתימא על הגר"א שלא דיבר מהשאלתות ומהאשכול הנ"ל כלום ועי' במקור מים חיים יו"ד ווילנא שמדחה את ראיות הגר"א ובדינא דחיי במל"ת זו ראיתי דבתר שהביא את הכ"מ הנ"ל דלהרי"ף והרמב"ם לא הי' בגירסתם הא דמעיין כתב וז"ל אלא שיש לחקור לפי דבריהם מה דעתם במעיין אם אסור או מותר מפני ע"ז והדעת נוטה שאם לא הי' גורסים אותו שהוא מותר ולדידן לא נפקא לן מידי דכיון דהרא"ש והטור ור' ירוחם כתבוהו יש להחמיר ולחוש לדבריהם ולא ישתה אפילו דאיכא סכנה עכ"ל נר' לכאו' מפשטות לשונו דסובר כהגר"א דגם משום מראית עין יהרג ולא יעבור ואי באמת שיטתו כן היה קשה עליו דמדוע לא דיבר מהרמ"א כלום אבל האמת יורה דרכו דהדד"ח לא כיוון במ"ש ולא ישתה אפילו דאיכא סכנה אלא כשאיכא ספק סכנה וכמ"ש הר"ן בפי' השני הנ"ל אבל בודאי סכנה באמת סובר דיעבור ואל יהרג דאל"כ קשה עליו ממ"ש בספרו כנה"ג על הטור יו"ד סי' קנ"א אות ג' דבתר שכ' שם כמו שהעתקנו משמו כתב אח"כ וז"ל ובהגהות ב"י יתבאר דאם יש סכנה ודאית אף לדבריהם מותר עכ"ל ובהגהות ב"י שם אות א' בתר שהביא את הפי' השני של הר"ן הנ"ל כתב וז"ל ויראה דמ"ש הר"ן בשם הר' אשר הוא מ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ט והביא הטור סס"י קנ"ז דמי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית ע"ז יכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה לע"ז וכבר כתבתי סי' קמ"ט דהכי נקטינן וכ"כ הב"ח וקצת תימא על הטור שכ' ואפילו אי מיית אי לא שתי והוא היפך מה שהסכים הרא"ש ואולי ואפילו אי מיית אי לא שתי לאו דוקא אי מיית בודאי אלא ספק מיית וכמ"ש הר"ן בפי' וכ"פ בספר המפ"ה עכ"ל הכנה"ג וא"כ מוכח דעכצ"ל בספרו דד"ח כמו שכתבנו וממילא יצא לנו לדינא מהנ"ל דמשום איסור מראית עין לא אמרינן יהרג ואל יעבור אם לא בשעת השמד ר"ל:
מכאן (ג) יש ללמוד שהל' כרב כו' אמנם בירושלמי כו'. לכאורה צריך להבין דמדוע הביא רבינו ראי' לזה דהל' כרב הלא קיי"ל דהלכתא כרב באיסורי וא"כ ממילא ידעינן דהלכה כרב גם בזה ונ"ל בס"ד דבשבת ס"ד ע"ב פריך הגמרא על הא דרב ממתניתין ולא בזוג אע"פ שפקוק ותניא אידך פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר פירש"י ד"ה ותניא בברייתא דבחצר דליכא מראית העין מותר ומשני הגמ' תנאי היא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרין אלמא דהא דרב תליא בפלוגתא דחכמי' דברייתא ל"ס כרב ור"א ור"ש סברו כרב ובשבת קמ"ו ע"ב הקשה הגמרא על רב ממתניתין דשוטחן בחמה ומשני ג"כ תנאי הוא וכן איתא בביצה ט' ע"א עי"ש וא"כ לפי"ז כיון דסתם מתני' דשוטחן בחמה והחכמים דבריי' דשוטחן בחמה וכן החכמים דברייתא דפוקק לה זוג סברו דלא כרב הוה יכלינן למימר דבזה לית הלכתא כרב ע"כ כתב רבינו דמסתם גמ' דע"ז שהקשה מרב מוכח דהלכה גם בזה כרב ועי' ברא"ש בשבת פ' חביות סי' ט' שכ' וז"ל הא מילתא אע"ג דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריי' הלכתא כמחלוקת דבריי' דקאי רב כוותיה דמקשינן מינה פ"ק דע"ז מאי אין נראה אילימא דלא מתחזי והאמר ר"י אמר רב כל מקום שאסרו כו' אלמא הלכתא הכי כו' עכ"ל וכ"כ ממש הרי"ף שם נר' מזה דהפשט ברבינו כמו שכתבנו. אבל לכאורה נ"ל דיש ללמוד מלשון רבינו דלדינא באמת לא פסק כרב מדכ' מכאן יש ללמוד כו' ואח"כ כתב אמנם בירושלמי דכלאים מקשה מכמה משניות על רב ואינו מתרץ כלום מוכח דצ"ל בכוונת רבינו כך מכאן כו' כלומר אף דיש ללמוד מכאן דהלכה כרב אמנם כו' כלומר אבל מהירושלמי מוכח דלית הלכתא כרב כן נראה לכאורה מפשטות לשון רבינו דאל"כ אמאי הביא את הא דירושלמי כלל אבל ראיתי בפרישה ז"ל יו"ד סי' ק"נ שכ' וז"ל מפני שנראה כמשתחוה לה ולפי מאי דקיי"ל דכל דבר שאסור משום מ"ע אפילו בחח"א ה"ה כאן אפילו אין שום אדם רואהו אסור וכן מבואר בסמ"ג מל"ת י"ט עכ"ל ועי' בש"ך שם שג"כ הביא את דבריו ולכאורה לפי הנ"ל לא מבואר ברבינו כן אלא אדרבא י"ל להיפך דלא פסק כרב, אבל אחר עיון קצת ראיתי שאמת אתו דבמל"ת ס"ה במלאכה דגוזז בד"ה ותניא עלה ר"א ור"ש אוסרין לשוטחן בחמה כו' נראה משם בפי' דרבינו באמת פסק כרב וא"כ גם כאן במל"ת י"ט צ"ל הפשט ברבינו דסובר כן וכמ"ש הפרישה וא"כ לפי"ז ק"ל דמדוע הביא רבינו את הא דירושלמי כיון דפסק כרב מה נ"מ לנו מהירושלמי זה:
ונ"ל בס"ד דמשום כוונה עמוקה הביא את הירושלמי דהדינא דחיי כאן כתב וז"ל ומצאתי להר"ז הלוי בפ' במה אשה כתב מהא דאמר ריא"ר כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחח"א כתבה הרי"ף בפ' חבית ופסק הלכתא הכי ויש להקשות מדבריו על דבריו שהוא כתב בפ' במה בהמה הא דתניא פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר ונראה מדבריו שהיא הלכה פסוקה והא פליגא עליה דרב כדאוקימנא בפרקין דהכא כתנאי עכ"ל ואם אמת הי' הדבר שהביא הרי"ף ז"ל הך ברייתא בפ' במה בהמה ודאי דהא קושיא כיון דמקשינן בפ' במה אשה עליה דרב מהך בריי' ומתרצינן תנאי היא דמשמע דהך ברייתא דלא כוותיה ואיך פסקה הרי"ף כיון דפסק בפ' חבית כרב אבל חפשתי בפ' במה בהמה להרי"ף ולא ראיתי שהביא ברייתא זאת כלל ועיקר אלא שהביא המשנה סתמית אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ולא חילק בין רשות הרבים לחצר וכן הרא"ש שהולך על דרך הרי"ף לא הביא ברייתא זאת בפסקיו בפ' במה בהמה גם הרמב"ם כתב בפ' כ' מהל' שבת ומפני זה לא תצא אשה בזוג שבצוארה ואפילו הי' פקוק שאין לו קול ולא חילק בין רה"ר לחצר ולא כתב הרהמ"ג שבהלכות חלוקים עליו ואולי בנוסח ההלכות שהגיעו ביד הר"ז הלוי הי' כתוב ברייתא זאת ולפי גירסתינו אין כאן קושיא להרי"ף אבל אי קשיא לי הך קושיא עצמה בדברי הרב המחבר הסמ"ג ובעל הטורים ור' ירוחם קשיא שהסמ"ג בלאוין ס"ה בהלכות שבת במלאכה דגוזז הסכים לדברי הרי"ף דהלכה כרב דאמר בכ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחח"א אסור ובמלאכה דהמוציא מרשות לרשות כתב ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק כו' אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק כו' והוא כדברי הבריי' שאוקמוה בפ' במה בהמה דלא כרב גם הטור הסכים כדעת הרי"ף בסי' תקי"ח וש"א ובסי' ש"ה כתב דיוצאה בהמה בזוג שבצוארה פקוק בחצר כדברי הברייתא גם ר' ירוחם הסכים להרי"ף בנתיב ב' ח"א ובנתיב י"ב חלק י"ד וכתב בנתיב י"ב חלק ט' שמותר להוציא הבהמה בזוג שבצוארה בחצרו כשהוא פקוק כדברי הבריי' וצ"ע עכ"ל הדד"ח, הנה מ"ש דליתא בהרי"ף והרא"ש האי ברייתא דפוקק לה זוג בצוארה בהרי"ף שלפנינו איתא בפ' במה בהמה בתר מתניתין חמור יוצא במרדע וכן איתא ברא"ש שם סי' ד' ואת הקושי' שהקשה הדד"ח על רבינו והטור ור"י והניח בצ"ע כבר קדמו השלטי גבורים פ' חבית על המתניתין נותנין תבשיל לתוך הבור אלא דהש"ג הקשה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ג"כ עי"ש שהאריך ועי' במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו שמתרץ יפה את קושיות הש"ג דלפי מה שפסק הב"י או"ח סי' של"ו כהתוס' דכתובות ס' ע"א ד"ה ממעכן דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים וכ"ס התוס' חולין מ"א ע"א ד"ה ובשוק עי"ש נמצא לפי"ז ל"ק מהא דזוג די"ל דדוקא כיבוס שהוא איסור דאוריי' אסור בח"ח אבל בזוג דליכא אלא חשש מכירה שהוא איסור דרבנן מותר בח"ח אלא המג"א שם הקשה על שי' התוס' וז"ל ומ"מ קשה הו"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה ומפרש המחה"ש וז"ל דבשבת ס"ה מקשה לרב מהאי בריי' דקתני מטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה ומשני דרב תנאי הוא ול"ל לאוקמי כתנאי הו"ל לחלק בין חשש איסור תורה לאיסור דרבנן כו' עכ"ל והקרבן נתנאל פ' במה בהמה אות ט' כתב על קושיות המג"א וז"ל ולק"מ דאדרב פריך שפיר דאמר מלתא אפילו באיסור דרבנן כמ"ש רש"י שם אך אנן לא פסקינן כוותיה כ"א בדבר דאורייתא וגם בהגהותיו על המג"א שם מתרץ כן אבל לכאורה צריך להבין את תירוצו כיון דרב עצמו סובר דאפי' באיסור דרבנן אסור בח"ח א"כ אמאי באמת לא פסקינן כוותיה גם בזה וצ"ל בכוונת הק"נ כך כיון דהטעם דפסקינן כרב בזה משום דמוכח מגמרא דע"ז כוותיה כהנ"ל בשם הרי"ף והרא"ש ואי לא היה מוכח מגמרא דע"ז כרב אז באמת לא היה פסקינן בזה כוותיה וכיון דכל הראי' דהלכתא כוותיה ליתא אלא מגמ' דע"ז א"כ י"ל דדוקא דומיא דגמרא דע"ז דאיכא חשש איסור דאורייתא בזה פסקינן כרב אבל לא באיסור דרבנן כמובן, וממילא לפי הנחה זו שפיר יש להבין דמדוע הביא רבינו את הירושלמי כיון דברבינו ע"כ ג"כ צ"ל דסובר כשיטת התוס' כתובות הנ"ל דאל"כ נשאר עליו קושיות הש"ג הנ"ל וממילא צ"ל אליביה גם תירוצו של הק"נ וכמו שכתבנו בכוונת הק"נ וא"כ י"ל דרבינו רצה ליתן גם טעם ע"ז דמדוע דוקא דומיא דגמ' דע"ז פסקינן כרב ולא בחשש איסור דרבנן וטעם ע"ז מצא בירושלמי שהביא דבכלאים פ"ט הל' א' הקשה הירושלמי על רב מכמה משניות וברייתות ומסיים וז"ל אילין פליגין על דרב ולית להון קיום ומפרש הפ"מ וז"ל אילין כל המשניות וברייתות אלו פליגי על רב ולית להון קיום לדברי רב עכ"ל ובירושלמי דעירובין פ"ח הלכה ט' איתא ג"כ הדא פליגא על רב ולית ליה קיום עי' ברא"ש פ' חבית שהביא את הירושלמי וכיון דהירושלמי הקשה על רב מכמה משניות וברייתות ולא תירץ כלום באמת לכאורה הי' לנו לפסוק כהירושלמי דלא כרב אלא מש"ה לא פסקינן כן משום דמגמ' דע"ז דילן מוכח דלא כהירושלמי וא"כ ממילא י"ל דדוקא במה דמוכח מהגמרא בפי' דלא כהירושלמי בזה פסקינן דלא כוותיה אבל במה דלא מוכח בזה באמת פסקינן כהירושלמי וכיון דמגמרא דע"ז לא מוכח דהלכה כרב אלא באיסור דאורייתא ע"כ לא פסק גם רבינו כרב אלא בדאוריי' כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל וכדי לאשמעינן את זה הביא רבינו את הירושלמי ודו"ק:
או י"ל דמש"ה הביא את הירושלמי כיון דמירושלמי זה יש להוכיח כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל דלכאו' יש להקשות על הירושלמי דמדוע לא הקשה על רב גם מהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כמו שהקשה הגמרא דילן שבת ס"ד ואי"ל משום די"ל תנאי הוא כמו שמשני הגמ' דילן כיון דעכצ"ל בהירושלמי דלא סובר כהגמ' דילן לומר בזה תנאי הוא דאי הוה סובר כן לא הי' מניח בתימא את הקושיות שהקשה מהמשניות והברייתות על רב וכ"כ המראה הפנים בירושלמי דכלאים שם וא"כ קשה אמאי לא הקשה הירושלמי על רב גם מהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה אעכצ"ל דהירושלמי סובר דרב לא אמר אלא דוקא בחשש איסור דאורייתא או בחשש איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת [עי' גיטין ס"ה ע"א דאיכא מ"ד דדוקא איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת הוי כעין דאורייתא וא"כ י"ל דהירושלמי סובר ג"כ כן] וכל הני קושי' שהקשה הירושלמי על רב באמת חשש איסור דאורייתא הם חוץ מהקושי' ממתני' דעירובין פ"ח ע"א מהא דביב שהוא קמור ד' אמות בר"ה אין שופכין מים בתוכו בשבת עי' רש"י שם ותראה דהא דביב לא הוי אלא איסור דרבנן אלא כיון שהוא דבר שיש לו עיקר מה"ת דהוצאה מר"ה לרה"י הוי דאוריי' ע"כ הקשה הירושלמי גם ממתני' דביב על רב אבל הא דפוקק לה זוג בצוארה כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן גרידא דזוג גופא לא אסור אלא משום דנראה כמאן דאזיל לחינגא וחינגא גופא לא הוי אלא איסור דרבנן גזירה משום מקח וממכר ומקח וממכר ג"כ לא הוי אלא איסור דרבנן כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ע"ז ס"ק ו' וכיון דלא הוי הא דפוקק לה זוג אלא איסור דרבנן דלית ליה עיקר מה"ת ע"כ לא הקשה הירושלמי מברייתא זו וממילא לפי"ז מוכח מהירושלמי כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל אלא חילוק זה יש ביניהם הירושלמי סובר דאפילו בחשש איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ג"כ אוסר רב בח"ח אבל מהתוס' נראה דלא אוסר אלא דוקא בדאורייתא ממש עי' בתוס' היטב ותראה שכן הוא אבל עכ"פ בהא דפוקק לה זוג בצוארה גם הירושלמי סובר כהתוס' ועי' בהגהות ציון וירושלים על הירושלמי דעירובין סוף פ"ח שכ' דמהירושלמי שם מוכח דליתא לחילוק של התוס' דכתובות הנ"ל מדהקשה הירושלמי על הא דרב מהמתניתין דביב אבל לפי דברינו אדרבא מהירושלמי ג"כ מוכח החילוק של התוס' וכמו שכתבנו דאל"כ נשאר קושיתינו דמדוע לא הקשה גם מהברייתא דפוקק לה זוג בצוארה כמובן, וממילא לפי הנחה זו י"ל בכוונת רבינו במה שהביא את הירושלמי דכיון דג"כ סובר כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל כמו שתירץ המג"א על קושיות הש"ג הנ"ל אלא גם לרבינו הי' עדיין קשה קושיות המג"א הנ"ל על שיטת התוס' דמדוע לא משני הגמ' דשבת כחילוקו של התוס' ותירוצו של הקרבן נתנאל הנ"ל לא הי' מסתבר לרבינו אלא סובר כתירוצו של המג"א דהתוס' סובר דסוגי' דשבת עם סוגי' דכתובות פליגי עי' מחה"ש שם סי' ש"א וכדי שלא יהא קשה דמנ"ל לפסוק כסוגי' דכתובות דילמא באמת הלכה כסוגי' דשבת ע"כ הביא רבינו את הירושלמי להורינו דכיון דמהירושלמי ג"כ מוכח כסוגי' דכתובות ע"כ פסק כן עי' במג"א היטב ותבין, ואל תשיבנו על כל הנ"ל הא רבינו כתב במל"ת ס"ה במלאכה דהמוציא מרשות לרשות דמש"ה אין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא וגם משום משוי עי' מג"א סי' ש"ה ס"ק ו' שהביאו וכיון דכ' גם משום משוי א"כ תו הוי איסור דאוריי' וכמ"ש המחה"ש שם וא"כ נסתר הקוטב מדברינו הנ"ל אבל באמת זה ל"ק מידי כיון דבחצר ליכא אלא איסור מראית עין דמחזי כמאן דאזיל לחינגא דאיסור משוי בחצר ליתא כ"א בר"ה וא"כ קמה וגם נצבה בס"ד כל דברינו הנ"ל ודו"ק ולענין הל' באמת פסקינן כשיטת התוס' דכתובות הנ"ל וכרבינו כמו שכתבנו דג"כ סובר כן עי' ט"ז או"ח סי' ש"א ס"ק כ"ח ובפרמ"ג שם: