שלא (א) ליהנות בממון עיר הנדחת כו'. לכאורה יש להסתפק בעיר הנדחת שלא כדרך הנאה מה דינה ומה שהביאנו לזה דבפסחים כ"ד ע"ב איתא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה פירש"י ז"ל וז"ל כלאי הכרם כתיב פן תקדש המלאה דמשמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא ועי' תוס' שם ד"ה הכל מודים, וממילא לפי"ז כיון דבעיר הנדחת ג"כ לא כתיב אכילה אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם י"ל דג"כ לוקין אפי' שלא כדרך הנאה, או דילמא כיון דאביי אמר כלאי הכרם דוקא ולא אמר גם עיר הנדחת מוכח לכאורה דבעיר הנדחת אין לוקין אלא כדרך הנאה כך עלה ברעיוני להסתפק, אבל כבר דיבר התוס' מעין זה גבי ע"ז דע"ז ג"כ אסור בהנאה בכל שהוא מהפסוק ולא ידבק בידך וגו' ולוקין עליו כמ"ש רבינו ז"ל במל"ת מ"ה והרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פ"ז הל' ב' וכתב התוס' בפסחים כ"ו ע"א ד"ה שאני היכל וז"ל והא דאסר בפ' כל הצלמים לישב תחת אשרה משום דאשרה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה עכ"ל חזינן דבתירוץ ראשון סובר התוס' דע"ז לא אסור אלא דרך הנאה ובתי' שני סובר דאסור אפי' שלא כדרך הנאה ועי' תוסי כ"ח ע"א שם ד"ה ותנן שכ' ג"כ את השני תירוצים וממילא לפי"ז בעיר הנדחת ג"כ י"ל דתליא בשני תירוצים של התוס', וא"כ יש להסתפק בדעת רבינו דמה דעתו בזה אי סובר כתירוץ הראשון של התוס' ואז צ"ל דפירושא במ"ש שלא להנות כו' דדוקא דרך הנאה אסור ואז לוקין אבל שלא כדרך הנאה מותר להנות וע"כ כתב והנהנה כו' או סובר כתירוצו השני של התוס' ואז צ"ל דפירושא במ"ש והנהנה ממנה כו' ר"ל שנהנה ממנה שלא כדרך הנאה כן יש להסתפק ברבינו.

ונ"ל בס"ד לפתר' בהקדים לפרש את התוס' הנ"ל דבתירוצו השני עכצ"ל דסובר דלוקין על שלא כדרך הנאה בע"ז דל"ל דכוונתו רק על איסור כיון שכ' התוס' הטעם משום דלא כתיב גביה אכילה א"כ ממילא דלוקין עליו וא"כ קשה על אביי דמדוע לא אמר הכל מודים גם בע"ז ובעיר הנדחת וכבר הקשה קושיא זו מע"ז המל"מ ז"ל הל' יסוה"ת פ"ה הל' ח' ותו הקשה על התוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים דאמאי הקשה התוס' על אביי מחולין שנשחטו בעזרה ומבשר בחלב ולא מע"ז והניח את הכל בתימא, אבל ל"נ בס"ד ליישב דלכאורה צריך להבין דבמה פליגי השני תירוצים של התוס' ומ"ט סובר התוס' בתירוצו הראשון דלא אסור אלא דרך הנאה וכי לא ידע בתירוצו הראשון דלא כתיב אכילה בע"ז, ונ"ל בס"ד בכוונת התוס' כך דלכאורה צריך להבין היכי אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם דלוקין אפי' שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה מנ"ל דמש"ה לא כתיב אכילה כדי שלוקין שלא כדרך הנאה דילמא מש"ה לא כתיב אכילה לאשמעינן דשיעורו בכל שהוא דאי הוה כתיב אכילה אז הי' צריך כזית כיון דסתם אכילה בכזית כמ"ש המל"מ הל' חו"מ פ"א הל' ז', וצ"ל בכוונת אביי דכיון דשיעורין הל"מ כמ"ש הגמ' עירובין ד' ע"א וכמ"ש רבינו סוף מל"ת קמ"ז והרמב"ם הל' מ"א פ' י"ד הל' ב' א"כ לפי"ז אפילו אי לא הוה כתיב אכילה בכ"כ ג"כ הוי ידעינן דשיעורו בכזית כיון דהלמ"מ היא דכל איסורין בכזית [אם לא היכא דהתורה מגלה בפי' כמו בעיר הנדחת וע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה אבל בכלאי הכרם באמת שיעורו בכזית כמ"ש רבינו במל"ת קמ"ה והרמב"ם הל' מ"א פי"ד הל' א'] וא"כ אמאי לא כתיב אכילה בכ"כ, אעכצ"ל לאשמעינן דלוקין אפי' שלא כדרך הנאה וע"כ אמר אביי שפיר הכל מודים [ומה מאד מיושב בזה מה דק"ל על מ"ש רבינו מל"ת ק"מ דבבשר בחלב צריך כזית וכן סברו כל הפוסקים הא לא כתיב אכילה בב"ב וא"כ אמאי לא נאמר דשיעורו בכל שהוא וכמדומה לי שראיתי באיזה מקומן באחרונים שדברו מקושי' זו אבל בהנ"ל מיושב שפיר] וא"כ ממילא י"ל דהתוס' בתירוצו הראשון סובר דל"ל דבע"ז משום שלא כדרך הנאה לא כתיב אכילה כיון די"ל דכדי לאשמעינן ששיעורו בכל שהוא ע"כ לא כתיב אכילה אבל בתירוצו השני סובר התוס' דהן אמת דל"ל דהתורה מגלה לן בע"ז במה דלא כתיב אכילה לאסור אפי' שלא כדרך הנאה משום דאיכא למימר כהנ"ל בתירוצו הראשון אעפי"כ ידעינן שלא כדרך הנאה ממה ששיעורו בכל שהוא וכמ"ש המהר"י בן לב והמרש"ל בשבועות דף כ"ג על התוס' ד"ה דמוקי לה דלר' שמעון דכל שהוא למלקות שלא כדרך הנאה ג"כ מלקות עי' במל"מ הנ"ל ובשעה"מ שם שדברו הרבה מזה ולפי פירוש זה שפיר יש להבין פלוגתת שני תירוצי התוס' דבתירוצו הראשון ל"ס כהמריב"ל והמרש"ל ובתירוצו השני סובר כוותייהו כמובן:

וממילא לפי הנ"ל מיושב בס"ד שפיר קו' המל"מ מעל תירוץ השני של התוס' הנ"ל די"ל דאביי לא דיבר אלא מהני איסורים שהם בכזית ולוקה עליהם שלא כדרך הנאה ובהני איסורים באמת ליכא אלא כלאי הכרם אבל ע"ז ועיר הנדחת שאיסורם בכל שהוא ע"כ לא הביאם וע"כ לא הקשה התוס' בפסחים על אביי מע"ז ועיר הנדחת אלא מבשר בחלב ומחולין שנשחטו בעזרה שג"כ שיעורן בכזית ול"ק גם הקושיא השני' של המל"מ הנ"ל כמובן, ומה מאד מיושב בזה מה שהקשינו בתשובה אחת בספרי יד משה על מ"ש השג"א החדשות סי' י"ב שבטבל לוקין אפי' שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתיב ביה אכילה עי"ש א"כ אמאי לא אמר אביי הכל מודים בטבל ג"כ אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דכיון דאביי רצה לומר דבר שהוא אליבא דכ"ע כמ"ש הכל מודים וכיון דלר"ש מכות י"ג ע"א טבל שיעורו בכל שהוא ומהני איסורים לא דיבר אביי ע"כ לא אמר גם טבל, וזה ל"ק הא לר"ש גם כלאי כרם אסור בכל שהוא ואפ"ה אמר אביי הכל מודים בכ"כ דעל זה י"ל דאביי באמת סובר כרב ביבי אמר ר"ל במכות י"ז ע"א דמחלוקת ר"ש ורבנן בטבל דוקא משום שהיא חטה והוי ברי' אבל בשאר כל איסורים גם ר"ש מודה דבעינן כזית עי"ש ודו"ק:

ועי' ברמב"ם הל' מ"א פי"ד הל' י' ותראה שסובר דביין נסך שלא כדרך הנאה פטור דליכא למימר שלא דיבר שם אלא מסתם יינם אבל ביין נסך באמת סובר דלוקין אפי' שלא כדרך הנאה דא"כ אמאי לא חשיב גם יין נסך בהדי כלאי הכרם ובשר בחלב שחשיב שם ותו כיון דהרמב"ם כתב שם כל האוכלין האסורין כו' חוץ כו' ובחוץ כו' ל"כ אלא בב"ח וכ"כ א"כ מוכח בפי' דגם ביי"נ סובר דאין לוקין שלא כדרך הנאה ע"ש ותבין וא"כ עכצ"ל דסובר כתירוץ הראשון של התוס' דפסחים הנ"ל, וממילא גם זה מוכח מהרמב"ם זה דגם בעיר הנדחת סובר כן כיון דגם עיר הנדחת לא חשיב שם עם בב"חוכ"כ ועוד כיון שסובר כתירוץ הראשון של התוס' הנ"ל כמו שכתבנו א"כ ממילא מוכח שגם בעיר הנדחת ס"כ כיון שחד טעם אית להו כמובן, וממילא לפי"ז עכצ"ל דמ"ש הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ד הלכ' ז' גבי עיר הנדחת וז"ל וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה כו' צ"ל דפירושא דנהנה ממנה כדרך הנאה דוקא וכן מ"ש בפ"ז הל' ב' שם וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה כו' צריך ג"כ לומר דפירושא שנהנה כדרך הנאה [והא דל"כ בפ"ז הלכה ב' וכל הנהנה בכל שהוא י"ל דסמך על מ"ש בהלכה ט' שם וגם בהלכה ט"ו שם כתב בפי' והאוכל ממנו כל שהוא לוקה] וא"כ לפי"ז קשה לכאורה על המריב"ל והמרש"ל הנ"ל מהרמב"ם דמוכח דאף דסובר בע"ז ועיר הנדחת שלוקין אפי' בכל שהוא אפ"ה סובר דאין לוקין שלא כדרך הנאה ובאמת מהרבה אחרונים נר' שגם הרמב"ם סובר כהמר"י בן לב והמרש"ל וכ"נ מההח"ס ז"ל או"ח סי' קל"ז ולפי הנ"ל באמת מוכח להיפך:

אבל אחר עיון קצת ראיתי שיש להשוות את שיטתם די"ל דהמריב"ל והמרש"ל ל"כ את כללם אלא אליבא דר"ש דכ"ש למלקות וכתב הריטב"א במכות שם בטעמא דר"ש משום אחשביה ועל זה כתבו הם שפיר דכמו שסובר ר"ש משום אחשבי' דכל שהוא למלקות כמו כן נמי סובר משום אחשבי' דחייב גם שלא כדרך הנאה מלקות וגם בהגהות קרני ראם בשבועות כ"ג מצאתי שכ' ג"כ שהם כתבו לפום שיטת הריטב"א עי"ש, וממילא לפי"ז י"ל דהיכא דהתורה כתב' בפי' דאסור בכ"ש ולא משום אחשבי' שם באמת אין לוקין על שלא כדרך הנאה כיון די"ל דדוקא על כל שהוא הקפידה תורה אבל לא על שלא כדרך הנאה, וכיון דבעיר הנדחת ובע"ז כתיב בפי' דאסור בכל שהוא שנא' ולא ידבק בידך וגו' ע"כ סובר הרמב"ם שפיר דלא אסור אלא כדרך הנאה אע"ג דסובר כשיטות המריב"ל והמרש"ל כמובן, וממילא לפי"ז י"ל דלעולם גם בתירוצו הראשון סובר התוס' הנ"ל כהמריב"ל והמרש"ל אלא בתירוצו הראשון סובר כהריטב"א דטעמא דר"ש משום אחשביה וע"כ ל"ס דלוקין על ע"ז שלא כדרך הנאה כיון דבע"ז לאו מטעם אחשביה אלא משום דכתיב בפי' כהנ"ל אבל בתירוצו השני י"ל דל"ס התוס' כהריטב"א ואפ"ה לוקין אליבא דר"ש שלא כדרך הנאה א"כ עכצ"ל דטעמם משום דלא גרע שלא כדרך הנאה מכל שהוא ע"כ סובר התוס' בתירוצו השני דגם בע"ז לוקין שלא כדרך הנאה, אבל הרמב"ם דסובר כתירוץ הראשון של התוס' ע"כ סובר דבע"ז ועיר הנדחת אין לוקין שלא כדרך הנאה, וממילא לפי"ז כיון דמרבינו סוף מל"ת קל"ט נראה דג"כ סובר כהריטב"א דאל"כ אמאי כתב שם מלת אחשביה וא"כ עכצ"ל דגם רבינו סובר כתירוצו הראשון של התוס' הנ"ל וממילא גם זה מוכח דסובר כשיטת הרמב"ם דבע"ז ובעיר הנדחת אין לוקין שלא כדרך הנאה וע"כ כתב שלא ליהנות כו' והנהנה כו' וגם במל"ת מ"ה גבי ע"ז כתב והנהנה כו' ובפרט לפי מ"ש היד מלאכי כללי הסמ"ג סי' מ"ח דהיכא דרבינו כתב סתם כלשון הרמב"ם שם מוכח דסובר כוותיה וכיון דגם כאן מ"ש שלא ליהנות כו' והנהנה כו' היא ג"כ לשון הרמב"ם וכיון שבררנו שבהרמב"ם עכצ"ל דבעיר הנדחת וע"ז אין לוקין שלא כדרך הנאה א"כ ממילא מוכח שגם רבינו סובר וכן ונתפתר שפיר ספיקתינו הנ"ל ודו"ק.

והנהנה (כ) ממנה בכל שהוא לוקה כו'. כלשון זה כתב גם הרמב"ם הל' עכו"מ פ"ד הל' ז' והמנ"ח ז"ל מצוה תס"ו כתב דכוונת הרמב"ם דלוקה אם עשה מעשה וגם ממ"ש בסה"מ מל"ת כ"ד ומי שלקח ממנו מאומה חייב מלקות נר' לכאור' כמ"ש המנ"ח דדוקא כשלקח ועשה מעשה אז לוקין, ואי באמת רבינו והרמב"ם סברו כן אז מוכח מכאן דלא סברו כשיטת החינוך הנ"ל מל"ת י"א מחודש ג' דבלאו דמשכחת שעבר בלא מעשה אפי' עשה מעשה אינו לוקה דהא גם כאן משכחת שיהנה מעיר הנדחת בלי מעשה מדכ' המנ"ח דדוקא כשעשה מעשה וא"כ היכי כתבו דלוקה אעכ"מ דל"ס כהחינוך וא"כ הי' קשה מכאן על השעה"מ הל' חו"מ פ"ז הל' ג' שכ' דגם הרמב"ם סובר כשיטת החינוך וגם הי' קשה מכאן על הדינא דחיי הנ"ל מל"ת י"א מחודש ג' שכ' דרבינו סובר כהחינוך, ותו ק"ל דלפי המנ"ח יהא קשה על החינוך גופא שסובר ג"כ במצוה תס"ו שהנהנה מעיר הנדחת לוקה דאף דל"כ בפי' כן אבל כיון שכ' וז"ל וגם בכלל הלאו זה ג"כ כל דבר ע"ז כמו שכתבתי למעלה בסדר והיה עקב באזהרה אחרונה שבסדר עכ"ל ובאזהרה אחרונה שבסדר שכ' כיוון על מ"ש במצוה תכ"ט ששם דיבר שלא ליהנות מע"ז ושם כתב בפי' שלוקה א"כ מוכח שגם במצוה תס"ו סובר כן וא"כ קשה על החינוך גופא, אעכצ"ל שהחינוך באמת סובר שלוקין על הנאת עיר הנדחת אפי' כשנהנה שלא ע"י מעשה והטעם צ"ל משום חומרא דע""ז וכמ"ש החינוך במצוה פ"ו בפי' כן גבי לאו שלא לשבע בשם ע"ז וא"כ מדוע לא נא' גם אליבא דרבינו והרמב"ם דסברו כן וגם הלשון והנהנה לוקה שכתבו רבינו והרמב"ם מורה דבכל גוונא שנהנה לוקה ועי' לעיל מל"ת א' מחודש כ"ג שהבאתי בשם הכ"מ שהרמב"ם סובר כמ"ש החינוך במצוה פ"ו וא"כ גם כאן י"ל דמשום חומרא דע"ז סברו דלוקה אפילו כשנהנה שלא ע"י מעשה, או משום דסברו כשיטת הרהמ"ג הנ"ל מל"ת א' מחודש ט' ומל"ת כ' מחודש ג' דבכל לאו דמשכחת מעשה אפי' כשלא עשה מעשה לוקין, וא"כ יצא לנו מהנ"ל די"ל דרבינו והרמב"ם באמת סברו דאפי' כשנהנה מעיר הנדחת שלא ע"י מעשה לוקין מהטעמים שכתבנו ודלא כהמנ"ח:

אבל קושיא אחת ק"ל על רבינו במל"ת זו דבסנהדרין קי"א ע"ב איתא במתניתין מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין שבחוצה לה פליטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין שנאמר כו' וכן איתא בברייתא דגמרא שם וכן פסק הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ד הל' ז' ורבינו ל"כ את זה לא במל"ת זו ולא במ"ע ט"ו וזה באמת טעמא בעי, ובדרך אפשר י"ל דבברייתא שם איתא אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד והכ"מ בהל' עכו"ם שם כתב על הרמב"ם את הטעם של ר"ש דברייתא והנר מצוה סי' י' אות י"א הביא בשם עדות ביהוסף שהקשה דהאי טעמא הוי אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא אבל אנן לא קיימ"ל הכי ותירץ דאע"ג דבכל דוכתא לא קיימ"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ בע"ז דרשינן משום חומרא דע"ז, וא"כ י"ל דרבינו ל"ס כעדות ביהוסף דמשום חומרא דע"ז פסקינן כר"ש אלא סובר כהמתניתין והברייתא דנכסי צדיקים אתיא כר"ש דדריש טעמא דקרא אבל אנן לא פסקינן כר"ש וע"כ השמיט את זה כמובן: