שלא (א) לשמוע למתנבא כו'. מלשון רבינו ז"ל נראה דמל"ת זו היא שלא לשמוע אל דברי הנביא המתנבא בשם ע"ז דהיינו שלא לקבל את דבריו אע"פ שלא עשה כדבריו אלא משעה ששמע אל דבריו עובר בלאו זה דמדכ' שלא לשמוע משמע דעל השמיעה גרידא קפיד רחמנא וכמ"ש היראים ז"ל סי' ע"ז אבל גם י"ל דפירושו שלא לשמוע כלומר שלא לעשות כדבריו ואם באמת הפשט כן אז צ"ל דסובר שלא עבר עד ששמע ועשה כדבריו וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו על הסה"מ מל"ת כ"ח הפשט בפסוק כן אבל מהדד"ח נראה שסובר ברבינו כהפי' הראשון שכתבנו, אבל לומר ברבינו שהלאו זה הוא שלא נשאלהו ונחקרהו על אות או מופת שיתן על נביאתו זה בודאי לא סובלים דבריו כלל אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת כ"ח כתב בפי' שהלאו זה הזהיר שלא לחקור ולשאול ממנו אות או מופת וכ"כ בחיבורו הל' עכו"ם פ"ה הלכ' ז' וכ"ס החינוך מצוה תנ"ו ועי' ברמב"ן בהשגותיו שם מה שהשיב על הרמב"ם במל"ת זו ובמג"א ול"ש שם מה שמיישבו ע"ז וכשתעי' שם היטב אז תראה שהתחלת דברי הרמב"ן נראה שלא ימנה לאו זה למצוה כלל אבל מסוף דבריו נראה שגם הוא מנאה אלא שמפרש פשט אחר במצוה זו וכ"כ בדעתו הדד"ח ועי' במעיי"ח דף קס"ד אות ל"ד מ"ש על הרמב"ן זה: