Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) להעביר מזרעו למולך כו'. רבינו ז"ל הביא שני פסוקים לאזהרה למולך ומזרעך וגו' דכתיב בפ' אחרי פ' י"ח פכ"א ולא ימצא בך וגו' דכתיב בפ' שופטים פ' י"ח פ"י וגם הרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פ"ו הל' ג' הביא כן ולכאורה ל"ל תרי קראי הא בירושלמי סנהדרין פ"ז הל' י' איתא אזהרה לנותן מזרעו למולך מנין ומזרעך לא תתן להעביר למולך אלמא דלהירושלמי סגיא בפסוק אחד ובאמת ברמזיו רמז מל"ת מ' לא הביא רבינו אלא חד פסוק וכן הביא הרמב"ם ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת ז' וא"כ אמאי הביאו בחיבוריהם שני פסוקי'. ונ"ל בס"ד דלעולם גם בחיבוריהם סברו כברמזיהם דומזרעך וגו' אזהרה למולך כמ"ש הירושלמי והא דהביאו בחיבוריהם גם לא ימצא בך וגו' טעמם דבסנהדרין ס"ד ע"ב א"ר ינאי אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עכו"ם שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך תנ"ה יכול העביר ולא מסר יהא חייב ת"ל לא תתן כו' מסר והעביר למולך לא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך חזינן דבלאו פסוק לא ימצא בך לא הוה ידעינן העברה צריכה באש דוקא נמצא דהפסוק לא ימצא בך מגלה הפירוש של ומזרעך וגו' וע"כ הביאו גם את הפסוק לא ימצא בך ועי' בכ"מ שג"כ כתב על דרך זה, והא דלא הביא הירושלמי גם את הפסוק ולא ימצא בך י"ל דסמך על מה שהביא אח"כ את הברייתא דגמ' שכתבנו, ומ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת ז' וכבר נכפלה האזהרה כו' הא איצטריך ולא ימצא בך כדי להשלים הפשט וכמו שכתבנו וא"כ ממילא ל"ל שנכפלה כבר עמד הכ"מ ע"ז וז"ל ומ"ש בסה"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירושא דמולך שייך למימר נכפלה עכ"ל אבל לא זכיתי להבין דבשלמא אי הוה ידעינן הפי' למולך מפסוק אחר אז שפיר הוה אמר הכ"מ אבל כיון דלא ידעינן אלא מלא ימצא בך עדיין הקושיא במקומה עומדת אבל עי' בנר מצוה סי' י"א אות ד' שמפרש את הסה"מ שפיר:
כיצד (ב) היו עושים כו'. כ"כ גם הרמב"ם שם וכתב הכ"מ וז"ל ומ"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו אבל אין כן דעת רש"י בפ"ד מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו עכ"ל הלח"מ כתב את זה בלשון ודאי ולכאורה מדוע כתב הכ"מ בלשון אפשר, ונ"ל דבסנהדרין שם א"ר ינאי אינו חייב עד שימסרנו למשרתי עכו"ם שנא' ומזרעך לא תתן להעביר למולך פירש"י וז"ל לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה עכ"ל ולכאו' מה רצה בסתמא דמלתא וצ"ל דכוונתו כיון דפשטות הקרא ומזרעך לא תתן להעביר משמע שנתן לאחרים להעביר דמלת לא תתן מורה שלא תתן לאחרים וא"כ הוה יכלינן למימר דאפילו כשנתן לאדם פשוט להעביר לא לכומר דוקא ג"כ חייב וא"כ היכי קאמר ר"י דאינו חייב עד שימסרנו למשרתי עכו"ם ע"כ כתב רש"י וסתמא דמלתא כו' וממילא לפי פשטו של רש"י מוכח מפסוק ומזרעך דהכומר היה מעביר ומפסוק לא ימצא בך מוכח שהאב היה מעביר כמ"ש הכ"מ וא"כ לכאורה השני פסוקים סותרים זה את זה אעכצ"ל דרש"י סובר דמפסוק לא ימצא בך לא מוכח שהאב הי' מעביר כיון דפירושא דלא ימצא בך מעביר י"ל ג"כ מעביר ע"י אחרים ועי' רש"י עה"ת על הפסוק זה וכיון די"ל גם פשט אחר בלא ימצא בך ע"כ כתב הכ"מ בלשון אפשר כמובן:
וע"כ נ"ל דרבינו והרמב"ם למדו את שיטתם דדוקא כשהעביר האב חייב מהירושלמי סנהדרין הנ"ל דאיתא שם ר' נסה בשם ר' לעזר לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרים ויטילנו ויעבירנו פי' שיטלנו האב מהכומרים ויעבירנו ואח"כ ראיתי בהרמב"ן עה"ת פ' אחרי מובא גם בחידושי ר"ן בסנהדרין שם שג"כ סובר כשיטתם והביא הראי' שכתבנו ושמחתי מאד שכוונתי בס"ד לדעתו וא"כ קשה לכאורה על רש"י הנ"ל וכ"ס רש"י בפ' אחרי שהכומרים הי' מעבירין הלא שיטתו נגד הירושלמי וכיון דמגמ' דילן לא מוכח בפי' דלא כהירושלמי בודאי דהלכה כהירושלמי, וגם על הרמב"ם בסה"מ מל"ת ז' שכ' בפי' כשיטת רש"י וכן נראה מהפי' המשניות סנהדרין שם ג"כ קשה מלבד מה שקשה שסותר את דבריו שבחיבורו [הן אמת שהדינא דחיי ז"ל כתב שבחיבורו חזר ממ"ש בסה"מ ובפי' המשניות אבל זה גופא עדיין טעמא בעי דמדוע כתב בסה"מ ובפי' המשניות כן אף שמצינו שהרבה פעמים חזר בחיבורו ממ"ש בסה"מ בפי' המשניות אבל בודאי הי' לו איזה טעם דמדוע כתב בסה"מ בפי' המשניות כן דאל"כ הי' קשה עליו מעיקרא מאי קסבר ולבסוף ואי קסבר] מלבד כל זה קשה עליו דהיכי כתב בסה"מ ובפירוש המשניות נגד הירושלמי:
ונ"ל בס"ד ליישב הכל דהרמב"ן ז"ל בפ' אחרי הקשה על שיטת רש"י וז"ל ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים עכ"ל וגם הת"ח ז"ל בסנהדרין שם הקשה קושיא זו ביותר ביאור וז"ל ועוד כיון דבמסירה לחודא לא מיחייב אלא א"כ יעבירנו השמש אח"כ נמצא שמתחייב האב ע"י מעשה השמש ואין סברא לומר כן שיתחייב אדם מיתה במעשיו של חבירו ומחמת קושיא זו הסכים לשיטת רבינו עי"ש וגם הזוהר הרקיע ז"ל מל"ת קנ"ד אות נ"ח הקשה כן והדד"ח כתב ע"ז וז"ל אבל מה שטען הרמב"ן וכן הזוה"ר שהיאך יתחייב מיתה בעבודת אחרים נר' דאינה טענה שהכתוב מקפיד על מסירת הבן לכומרים וכל שמסר חייבו הכתוב מיתה דמסירתו זהו חיובו עכ"ל אבל עדיין לא נח לי בתירוצו כיון דחזינן דאם מסרו ולא העבירו אינו חייב כמו שאיתא בברייתא דסנהדרין אלמא דלא מסירתו דוקא זה חיובו, וע"כ נ"ל בס"ד ביישוב קושית הרמב"ן כך דלכאורה צריך להבין מה הקשה הרמב"ן דלמא משו"ה חייב האב מיתה משום דכומר נעשה שליחו ובשליחותו מעבירו וצ"ל דמשום דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה הקשה וכבר כתבנו לעיל מל"ת א' מחודש י"ח ומל"ת כ' מחודש ג' בשם הק"י דכשישראל פלח לע"ז הרי הוא כב"נ ואמרינן ביה דיש שליח לדבר עבירה ובסנהדרין דף הנ"ל הביא הגמ' פלוגתא אי מולך ע"ז או לא וא"כ ממילא י"ל דלמ"ד דמולך ע"ז כיון שהאב פלח ע"ז במה שמסרו להכומר ואמרינן ביה דיש שליח לד"ע ע"כ חייב בהעברתו של הכומר וממילא לפי מ"ד זה עולה יפה שיטת רש"י ול"ק קושיות הרמב"| אבל למ"ד דמולך לאו ע"ז ל"ל כשיטת רש"י כיון דנשאר קושיות הרמב"ן אעכצ"ל דהאי מ"ד סובר דהאב מעבירו, וא"כ לפי"ז הירושלמי הנ"ל דסובר דהאב מעבירו עכצ"ל דסובר דמולך לאו ע"ז וממילא שפיר י"ל דרש"י לשיטתו דסובר דמולך ע"ז כמ"ש בפ' אחרי ובפ' קדושים פרשה כ' פ"ה [עי' ברמב"ן שם מה שטען על רש"י ובמזרחי שמיישבו] ע"כ שפיר כתב את שיטתו שהכומרים מעבירין אותו אלא הרמב"ן לשיטתו דסובר דמולך לאו ע"ז כמ"ש בפי' בפ' קדושים ע"כ שפיר הקשה את קושיתו אבל על רש"י לשיטתו באמת ל"ק קושיתו כמו שכתבנו וגם קושיתינו הנ"ל מהירושלמי ג"כ ל"ק על רש"י כיון דהירושלמי אזיל אליבא דמ"ד דמולך לאו ע"ז כהנ"ל ודו"ק:
וממילא לפי הנ"ל גם על הרמב"ם ל"ק מידי די"ל דבסה"מ ובפי' המשניות הי' סובר כמ"ד דמולך ע"ז וכן באמת כר' מלשון הסה"מ מדכ' לאותו הנעבד וגם מדכ' לפני הצלם וגם מלשון פי' המשניות נראה כן מדכ' לשם אותו הפסל הידוע שהי' עובדין אותו בכך עי"ש וכיון דסובר דמולך ע"ז ע"כ כתב שם שפיר כשיטת רש"י ול"ק עליו לא קושיתינו מהירושלמי ולא קושיות הרמב"ן שהקשה על רש"י אבל בחיבורו דסובר דמולך לאו ע"ז דממ"ש בהל' עכו"ם פ"ו הל' ג' לפיכך העושה עבודה זו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור עכ"מ דסובר דמולך לאו ע"ז דאי הוה סובר דמולך ע"ז א"כ היכי כתב דכשעושה לע"ז אחרת פטור הא מגמ' דסנהדרין דסוגיתינו מוכח בפי' דלמ"ד דמולך ע"ז אחד למולך ואחד לשאר עכו"ם חייב וכ"כ הדד"ח והביא גם ראיות אחרת לזה והקשה על הכ"מ דסובר בדעת הרמב"ם דמולך ע"ז כמה קושיות וגם כתב דמהלח"מ שם ג"כ נראה דסובר בדעת הרמב"ם כן וכ"ס הפרשת הכסף בהל' עכו"ם שם וכ"ס הנר מצוה סי' י"א אות ד' עי"ש שהאריכו בזה וכולם הקשו על הכ"מ קושיות שונות, וכיון דסובר הרמב"ם בחיבורו דמולך לאו ע"ז ע"כ פסק כהירושלמי דאביו הי' מעבירו משום קו' הרמב"ן הנ"ל כמובן, אבל הכ"מ י"ל כיון דסובר בדעת הרמב"ם דמולך ע"ז ע"כ ל"כ שהרמב"ם מהירושלמי למד דאביו מעבירו כיון די"ל דהירושלמי לא אמר א"ז אלא משום דסובר דמולך לאו ע"ז וכהנ"ל וע"כ המציא הכ"מ מקור לזה הרמב"ם ממקום אחר כהנ"ל ול"ק על הכ"מ מה שתמה עליו הסד"מ בהל' עכו"ם שם שמדוע ל"כ שהרמב"ם מהירושלמי למד ומחמת זה הוכיח שנעלם מהכ"מ דברי הירושלמי זה אבל לפי מה שכתבנו באמת לא נעלם מהכ"מ אלא טעמו כמו שכתבנו כמובן, וממילא לדידן שזכינו בס"ד לברר שהרמב"ם בחיבורו סובר שמולך לאו ע"ז באמת שפיר י"ל שמהירושלמי למד וכהנ"ל וכן רבינו שכ' בפי' בסוף מל"ת זו דמולך לאו ע"ז ע"כ סובר כשיטת הרמב"ם בחיבורו שאביו הי' מעבירו ודו"ק:
ומעביר (ג) אותו מצד זה לצד זה כו'. בסנהדרין ס"ד ע"ב איתא א"ר יהודא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ה"ד אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורת' דפוריא פירש"י רבא אמר וז"ל ואינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ואח"כ אמר הגמרא תניא כוותי' דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור פירש"י מעבירו ברגל אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ"ל נמצא דלפי פירש"י פליגי אביי ורבא בפירושא דהעברה כך אביי סובר שהעבירו ברגל ורבא סובר שהעבירו בקפיצה [ועי' רש"י פ' אחרי ותראה שמפרש דרך העברה כאביי וכבר תמה המזרחי דהלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם ועוד דתניא כוותיה דרבא עיין במשכיל לדוד שם וגם על הר"ש משאנץ על הספרא פ' קדושים פרשתא י' קשה כן אבל לפי מ"ש בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ו הל' ג' ליישב את הרמב"ם שם גם עליהם לא קשה מידי עי"ש] אבל להרמב"ם הל' עכו"ם שם צ"ל דאית ליה פי' אחר בסוגי' זו כיון דלפי פי' רש"י נראה דפסק כאביי וזה אא"ל כיון דקיי"ל כרבא בפרט כאן דתניא כוותיה וכבר נשאל המרי"ק ז"ל שורש ע"ו ענף ב' ע"ז ומיישבו מובא בכ"מ שם וגם הרדב"ז ז"ל ח"ה סי' כ"ג מיישבו היטב עפ"י שני דרכים דרך אחד לפום פירש"י ודרך אחר דלא כפירש"י עי"ש ומרבינו נראה בפי' שמפ' כפירש"י מדכ' כמו שמדלגין בפורים כו' וגם מדכ' פי' שלא בקפיצה ועל רבינו באמת ל"ק מידי אפילו כשמפרש כרש"י כיון שפסק בפי' כרבא, אבל דקדוק אחר וגדול אצלי ק"ל על רבינו דמדוע כתב ותניא כוותיה כו' דנראה דאי לא הוה תניא כוותיה לא הוה פסק כרבא הא בלא"ה קיי"ל בב"מ כ"ב ע"ב דהלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וע"כ נ"ל כלל חדש בזה דדוקא היכא דפליגי בדנפשיהו דומיא דיע"ל קג"ם שם הלכה כרבא אבל היכא דפליגי שלא בדנפשיהו שם באמת לא אמר הגמ' את הכלל זה וכעין זה כתב התוספות בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה נתנה על הא דאמר רבא ביבמות דבג' דברים הלכה כר"ל עי"ש וא"כ ממילא י"ל כיון דבסוגיתינו פליגי אליבא דרב יהודא והוה יכלינן למימר דהלכה כאביי ע"כ כתב רבינו ותניא כוותיה דרבא להודיענו דמשום זה הלכה כרבא, וגם היראים ז"ל בסי' ע"ט בתר שהביא את הא דרב יהודא ואת הפלוגתא של אביי ורבא ומפרש כרש"י הנ"ל כתב וז"ל וקיי"ל כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם ועוד דתניא כוותיה כו' ולכאורה האי ועוד מיותר אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר כמובן:
ולא (ד) היו שורפין את בניהם כלל למולך כו'. כ"כ גם הרמב"ם הלכות עכו"ם שם והמרש"ל בביאורו כאן מפרש יפה א"ז והראי' שכ' רבינו מהא דמעביר עצמו למולך פטור גם רש"י והיד רמה בסנהדרין שם הביאו א"ז ובדד"ח ראיתי שכ' וז"ל ועי' בפי' התורה להרמב"ן בפ' אחרי ובזוהר הרקיע שסוברים שהיו שורפים אותם ממש ולשון להעביר למולך כמו תעבירו באש שריפה ממש עכ"ל ולפי הבנת הדד"ח בהרמב"ן ובזוה"ר שהיו שורפים ממש נשאר עליהם הקושיא בתימה דהיכי משכחת מעביר עצמו פטור כיון שנשרף אבל כבר הקשה א"ז הרדב"ז ח"ה סי' כ"ג על הני מפרשים שמפרשו כן ותירץ וז"ל וי"ל בדוחק פטור מעונש בעוה"ב משום ע"ז וחייב משום מאבד עצמו לדעת או העביר עצמו ונשרף עד שנעשה טרפה שכבר עתיד למות ונתקיימה עבודת המולך סד"א שידונו אותו ב"ד משום דעבד ע"ז קמ"ל דפטור דכתיב מזרעו נתן למולך ואפשר נמי דלמאן דאית ליה הכי ס"ל דבכל גוונא הוי דרך עבודתו או בהעברה או בשריפה והשתא ניחא עכ"ל ועל תירוצו השני ק"ל מאד דאם נשרף עד שנעשה טרפה היכי ס"ד לדונו בב"ד משום עובד ע"ז הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דעל טרפה העידו ואי"ל דבאמת מטעם זה סברו החכמים דמעביר עצמו פטור דא"כ מדוע כתב הרדב"ז דמשום דכתיב כי מזרעו נתן למולך פטרו החכמים ותו ק"ל היכי סובר ראב"ש שמעביר עצמו חייב הא הוי עדות שאאילה"ז ואי"ל דראב"ש באמת סובר דפירושא דהעברה בלא שריפה כיון דבזה באמת לא פליגי עי' בסוגי' היטב וא"כ היכי מחייב ראב"ש מעביר עצמו אלא ע"ז י"ל דראב"ש סובר כר' טרפון בב"ק צ' ע"ב וכתירוץ הראשון של הגמ' שם דאפילו בדיני נפשות כשראו ביום עד נעשה דיין ודנין עפ"י ראייתן מטעם שלא יהא שמועה גדולה מראי' עי"ש וא"כ שפיר משכחת שמעביר עצמו חייב כשהסנהדרין בעצמם ראו ביום את זה כיון דלא בעינן אז עדות כמובן, אבל אחר עיון קצת ראיתי שעדיין לא פעלתי בזה מידי כיון דגם כשהסנהדרין ראו ביום ג"כ צריך להיות עדות שאתה יכול להזימה והא דדנו ד"נ עפ"י ראייתן לר"ט באמת הטעם משום שיכלינן להזימם בב"ד אחר כמ"ש התוס' ב"ק שם ד"ה כגון וכיון שכן אפילו כשראו הסנהדרין שהעביר עצמו עדיין הוי עדות שאאילה"ז כיון שגם בב"ד אחר לא יכלינן להזימם משום דטרפה רצו להרוג סוף דבר תירוצו השני של הרדב"ז צ"ע גדול אצלי וא"כ צ"ל לפי הבנת הדד"ח בהרמב"ן כתירוצו הראשון של הרדב"ז וע"ז הרדב"ז בעצמו כתב שהוא דוחק, אבל בחידושי הר"ן בסוגיתינו דסנהדרין ראיתי שהביא בשם הרמב"ן לא כמ"ש הדד"ח הנ"ל בשמו דז"ל לכך כתב הרמב"ן ז"ל בפירושי התורה שעבודת המולך היתה בהעברה וכל שהי' עובר הי' שולט בו קצת האש אם בבגדיו או בשערותיו ויש שלא היו עוברים בו רק פעם א' או שתים ונשארי' חיים ויש שהיו מפליגים בהעברה פעמים רבות עד שהיו נשרפין והאריך בזה עי"ש עכ"ל הר"ן נראה בפ" שהר"ן למד הפשט בהרמב"ן כמ"ש הרדב"ז בתירוץ אחרון שלו ועי' בתוס' חדשים במשניות סנהדרין פ"ז מ"ז ותראה שגם ממנו נעלם החידושי ר"ן זה. ומ"ש רבינו ועוד תניא העביר כל זרעו פטור כו' זה מימרא דרב אחא בריה דרבא בסנהדרין שם וא"כ לכאורה יש לדקדק היכי כתב רבינו על מימרא דאמורא ועוד תניא וגם הדד"ח עמד ע"ז אבל המרש"ל בביאורו כאן מתרץ את זה יפה הבאתי את דבריו לקמן מל"ת ס"ה במלאכת מעמר במחודש המתחיל וא"כ י"ל ועל מה שהקשה התוס' דסוגיתינו ד"ה העביר כל זרעו פטור עי' בכ"מ הל' עכו"ם הלכה הנ"ל מ"ש ע"ז ובנר מצוה ס" י"א אות ו' מה שמפלפל על הכ"מ דהוי התראת ספק ובמנ"ח מצוה ר"ח אות ח' מ"ש בזה:
ויש (ה) טעם בזה לתשובת המינים כו' עי' בדד"ח שכ' ע"ז דדוקא משום דע מה שתשוב לאפיקורוס כתב רבינו א"ז אבל באמת אין טעם לדברי תורתינו שכל דבריה חק ומשפט מאתו יתברך ואין טעם לחוקים אלא שכך גזרה חכמתו וגם החינוך מצוה ר"ח כתב טעם לשבח ועי' בהגהות עיר מקלט מצוה ר"י מ"ש בזה. ומ"ש רבינו ומטעם זה אני אומר שנסתפק משה כו' אע"פ כו' נ"ל בס"ד שכוונתו דאי לא הוה מקלל או"א בסקילה אלא בשאר מיתה אז לא הי' יכול לומר את טעמו במה שנסתפק משה כיון דאז הוה יכלינן למימר שנסתפק דאיזה מיתה חייב דדילמא מברך השם חייב מיתה חמורה ממקלל או"א אבל כיון שמקלל או"א ג"כ חייב סקילה היותר חמור א"כ שפיר הי' יכול משה ללמוד למברך השם שחייב סקילה בק"ו ממקלל או"א אעכצ"ל דמשום הטעם שכ' רבינו לא למד כמובן, אבל לכאורה ק"ל דהיכי כתב רבינו שמשה רבע"ה הי' יכול ללמוד מיתה לברכת השם בק"ו מאו"א הא התוס' סנהדרין ס"ו ע"א ד"ה גמור כתבו דלק"ו זה אית ליה פירכא דמה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישין בכך וצ"ל דרבינו באמת חולק על התוס' וסובר כהירושלמי דסנהדרין פ"ז הלכה ח' דבק"ו גמור קודש מחול וכמו שכתבנו בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' דהירושלמי חולק עם התוס' בזה עי"ש ואח"כ נזכרתי שכבר כתבנו לעיל מל"ת י"ו מחודש י"ב בשם הגהות רע"א שכ' ג"כ שרבינו חולק על התוס' זה, אבל עדיין קושיא אחרת ק"ל על רבינו דהיכי כתב דמשום טעמו נסתפק משה דילמא משו"ה לא רצה למילף בק"ו ממקלל או"א משום דאין עונשין מה"ד ואחר החיפוש מצאתי במג"ס שג"כ עמד ע"ז ותירץ וז"ל ואולי שדברי הסמ"ג הם אליבא דמ"ד דעונשין מה"ד כו' עי"ש אבל לא זכיתי להבין את תירוצו כלל כיון דלפי דבריו נראה דלמ"ד דאין עונשין מה"ד ל"כ רבינו את טעמו וכיון דרבינו באמת פסק כהאי מ"ד דאין עונשין מה"ד כמ"ש במל"ת ק"ה א"כ היכי הביא ראי' לדבריו שהמציא לתשובת המינים מהא שנסתפק משה במברך השם כיון דאליבא דהלכתא דאין עונשין מה"ד ליכא ראי' משם, וע"כ נ"ל בס"ד לתרץ כך דהמרש"א ז"ל בסוגיתינו קמציין את מ"ש רבינו ויש בזה טעם לתשובת המינים כו' ומטעם זה אני אומר כו' ואח"כ כתב ע"ז וז"ל ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מה"ד אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל עכ"ל ונ"ל דכוונת המרש"א לתרץ מעל רבינו את קושיתינו שהקשה גם המג"ס וע"כ כתב ומזה נראה כו' כוונתו דמדברי רבינו שהביא ראי' ממשה נראה דכוונתו של רבינו לתת טעם על מה דאמרינן דאין עונשין מה"ד וכיון דרבינו סובר דהטעם דאין עונשין מה"ד כמ"ש המרש"א א"כ ממילא י"ל דסובר דאי לא הוה שייך טעם זה אז באמת הוה אמרינן דעונשין מה"ד וע"כ כתב רבינו שפיר ול"ק מידי דו"ק בזה כי קצרתי ועי' בקובץ הל' עכו"ם פ"ו הל' ד' מ"ש על המרש"א זה וגם כתב עוד טעמים אחרים בהא דאין עונשין מה"ד, ועל מה שהקשה על טעמו של רבינו הבאר שבע ז"ל ריש כריתות דף ל"ט ע"ב ד"ה והנותן מזרעו למולך עי' בפרשת הכסף הל' עכו"ם הלכה הנ"ל מה שתי' ע"ז, ומ"ש רבינו מכאן עד הסוף מל"ת זו נתבאר הכל יפה בגמרא דסנהדרין שם וברמב"ם הלכ' הנ"ל ועי' בשעה"מ שם מ"ש על אחד זרע כשר ואחד זרע פסול שכתבו רבינו והרמב"ם, ובקיצור הסמ"ג ראיתי שכ' רבינו וז"ל ומעביר אותו מצד זה לצד זה בתוך השלהבת עד שנשרף הנער עכ"ל וזה סתירה למ"ש רבינו בחיבורו כאן דמוכח דל"ס כהרמב"ן הנ"ל מחודש ה' וצ"ע:
החינוך ז"ל מצוה ר"ח בתר שמברר הדין של מולך כתב וז"ל ונוהגת בכ"מ ובכל זמן בזכרים ונקבות עכ"ל והקובץ הלכה הנ"ל כתב עליו וז"ל ונראה טעמו משום דבחד קרא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגומר מעונן ומכשף משמע שבכולם לא מחלקים בין זכרים לנקבות ובמשנת חכמים הקשה עליו דלא ידע מניין לו דאין זה חק הכהנים באשה ואני לא ידעתי מנין לו זאת עכ"ל אבל לי"נ בס"ד דלמד את זה מפסיקתא זוטרתא דבפ' קדושים פרשה כ' על הפסוק ואל בני ישראל תאמר איש איש וגו' אשר יתן מזרעו למולך איתא וז"ל ואל בני ישראל תאמר לשון עונש ואזהרה איש איש להביא את הנשים כו' עכ"ל מוכח דמאיש איש מרבינן נשים כמ"ש החינוך ובודאי לא ראו את הפסיקתא זו, אבל לכאורה ק"ל דלפי פסיקתא זו עכצ"ל שמנהגם וחוקם של עובדי המולך שגם הנשים הי' מעבירין את בניהם באש דאי לא הי' חוקם כן בודאי לא היו נשי ישראל חייבות על זה כמ"ש הבאר שבע ריש כריתות הנ"ל דמטעם זה מעביר כל זרעו פטור כיון שלא הי' חוקם כן עי"ש וכיון דחוקם דגם הנשים הי' מעבירין את בניהם א"כ ל"ל קרא ע"ז דאשה מוזהרת עליו תיפוק ליה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וגם בגמ' מצינו כמה פעמים שהקשה כן עי' תמורה ב' ע"ב, אבל לפי מ"ש התוס' סנהדרין ס"ו ע"א ד"ה לרבות בת דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש אלא היכא דכתיב בלשון זכר אבל היכא דכתיב בלשון איש היינו ממעטים אשה אלא השתא דכתיב איש איש תרי זימני אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [ועי' בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"ב הלכ' ז' מ"ש בזה ותמצא נחת] ממילא לפי"ז שפיר כתבה הפסיקתא דאיש איש לרבות נשים כמובן, אבל לכאורה אכתי ק"ל דבספרא פ' קדושים פרשתא י' איתא וז"ל א"כ למה נא' איש להביא את העכו"ם שבאו על העריות העכו"ם שידונו בדיני העכו"ם ושבאו על העריות ישראל שידונו בדיני ישראל עכ"ל אלמא דהספרא למד מאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות א"כ היכי כתבה הפסיקתא לרבות נשים, ואי תקשה דהיאך יכול הספרא ללמוד מאיש איש דמולך לרבות עכו"ם על העריות דע שכבר הקשה א"ז הר"ש משאנץ על הספרא שם ובהגהות מרי"ד על הספרא שם הביא תירוץ ע"ז וז"ל דעל ע"ז בלא"ה ב"נ מוזהר עכ"ל כוונתו כיון דעל ע"ז ב"נ בלא"ה מוזהר מויצו ד' אלקים כמ"ש הגמ' סנהדרין נ"ו ע"ב א"כ ל"צ איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין ע"ז וע"כ למד הספרא שפיר לרבות עכו"ם על עריות וא"כ נשאר קושיתינו על הפסיקתא בתקפה דמדוע לא אומרת כהספרא דאיש לרבות עכו"ם על עריות וגם על החינוך קשה דהיכי כתב כהפסיקתא נגד הספרא:
ונ"ל בס"ד לתרץ כך דלכאו' ק"ל על הספרא קושיא גדולה הלא בעריות פ' אחרי פרשה י"ח כתיב איש איש אל כל שאר בשרו וגו' והספרא שם פרשתא ט' פרק י"ג כתב וז"ל איש מת"ל איש איש להביא את העכו"ם שיהיו מוזהרים על עריות כישראל עכ"ל וכיון דגמר הספרא מאיש איש דעריות גופא לרבות עכו"ם א"כ ל"ל עוד איש איש דמולך ע"ז ועל הר"ש משאנץ בפ' קדושים שם ג"כ ק"ל דכ' על הספרא הנ"ל וז"ל א"כ למה נאמר איש איש מאחר שכבר רבינו אפילו נשים פנויות לעריות מה יש לנו עוד לרבות וקאמר להביא את העכו"ם שבאו על העריות כו' ובפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ז ע"ב) פריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה גלוי העריות ומשני לא נצרכא אלא לנערה המאורסה דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדיני דידן בסקילה ודיני האומות בסייף כדכתיב באדם דמו ישפך כו' עכ"ל וק"ל דהיכי כתב דבסנהדרין פריך והא מהכא נפקא כו' הא בסנהדרין שם לא פריך הגמרא את זה על איש איש דמולך אלא על איש איש דכתיב בעריות אבל מאיש איש דמולך לא דיבר הגמרא בסנהדרין שם, הגם דבגמ' ליתא אלא איש איש לרבות את העכו"ם שמוזהרין על העריות כישראל ולא קאמר הגמרא בפי' דעל איזה איש איש קאי אבל עי' רש"י שם ד"ה ת"ל איש איש שכ' וז"ל אל כל שאר בשרו אלמא דסובר דברייתא קאי על איש איש דעריות ואי"ל דהר"ש משאנץ באמת חולק על רש"י וסובר דברייתא דגמ' קאי על איש איש דמולך דזה אא"ל כיון דגמ' חגיגה. י"א ע"ב קאמר בפירוש דאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על ע"ז כישראל וא"כ מוכח דצ"ל דבריית' דסנהדרין קאי על איש איש דעריות כמ"ש רש"י וקשה על הר"ש משאנץ:
וזה ל"ק דהיאך קאמר הגמרא חגיגה כהנ"ל הלא הספרא יליף מאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות דע"ז י"ל כך דלכאו' קשה על הגמ' חגיגה הא א"ז דעכו"ם מוזהרין על ע"ז כישראל יליף הגמ' סנהדרין נ"ו ע"ב מויצו ד' וגו' וגם הט"א ז"ל בחגיגה שם עמד ע"ז ותירץ דגמ' דחגיגה סובר דמולך ע"ז וע"כ צריך איש איש לרבות עכו"ם שמוזהרין על מולך לשאר ע"ז עי"ש ותבין אבל תירוצו עדיין לא שוה לי כיון דלפי תירוצו נשאר קושיתינו על הגמ' דחגיגה מהספרא הנ"ל ועוד לפי דבריו קשה על הספרא דהיכי קאי דאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות הא איצטריך לרבות עכו"ם שמוזהרין על ע"ז ובודאי מסתבר טפי לאוקמי על ע"ז מלאוקמי על עריות ול"ל כמ"ש הגהות מהרי"ד הנ"ל כיון דאיכ"ל כמ"ש הט"א, וע"כ נ"ל בס"ד לתרץ דהגמ' חגיגה סובר כמ"ד דמולך לאו ע"ז ולא הוה ידעינן מויצו ד' וגו' דעכו"ם מוזהרין על מולך ע"כ קאמר הגמ' דאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על מולך והא דקאמר הגמ' על ע"ז ולא קאמר על מולך ע"ז י"ל כמ"ש רש"י סנהדרין ס"ד ע"ב ד"ה ג' כריתות בעכו"ם וז"ל וא"נ דס"ל דמולך לאו עכו"ם הוא מ"מ קרי ליה עכו"ם כו' עי"ש וכן צ"ל דסובר התוס' שם ד"ה ג' כריתות וגם המרש"א שם ד"ה ס"ל מיישב עם רש"י ותוס' זו את קושיתו דמה קאמר הגמ' שם העובד ע"ז וקאי על מולך והנר מצוה סי' י"א אות ד' מיישב בזה את לשון הרמב"ם הל' עכו"ם פ"ו הל' ג' ובספרי פני משה הל' עכו"כ שם הבאתי את דבריו באר היטב עי"ש וא"כ שפיר י"ל דהגמרא חגיגה סובר דמולך לאו ע"ז וכהנ"ל, וזה ל"ק דא"כ מצינו דעל שמנה מצות נצטוו בני נח כיון שנצטוו גם על מולך ואמאי אמר הגמ' סנהדרין נ"ו דעל ז' מצות נצטוו דע"ז י"ל דבשם ע"ז שאמר הגמ' נכלל גם מולך כמו שכתבנו בשם רש"י וכמ"ש הגמ' סנהדרין ע"ד ע"ב אינהו וכל אבזרייהו עי"ש ותבין דמולך עכ"פ ביזרא דע"ז הוי וע"כ קאמר הגמ' דחגיגה שפיר, אבל הספרא י"ל דסובר כמ"ד דמולך ע"ז וממילא ידעינן דעכו"ם מצווין על מולך מויצו ד' וגו' ע"כ קאמר הספרא דאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות כישראל ול"ק קושיתינו הנ"ל מהספרא על הגמ' דחגיגה וגם קושיות הט"א מיושב בס"ד שפיר אבל הקושיא הראשונה שהקשינו על הספרא דל"ל תרי איש איש לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות וגם הקושיא על הר"ש משאנץ הנ"ל עדיין נשארו בתימה:
וע"כ נ"ל בס"ד לומר כך דבסנהדרין נ"ז ע"ב על מה דיליף הבריי' מאיש איש דעריות לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות כישראל הקשה הגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה גלוי עריות ומשני התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן אלמא דאיצטריך תרי קראי לרבות עכו"ם על עריות לאמר דכתיב בפסוק ויצו ד' ואיש איש דכתיב בעריות, וא"כ ממילא לר' יהודא סנהדרין נ"ו ע"א דאדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ד' אלקים על האדם עי' רש"י שם מוכח דסובר דמפסוק ויצו ד' וגו' לא ילפינן אלא ע"ז בלבד וממילא לדידי' ליכא למימר דמלאמר נצטוו עכו"ם על עריות וע" בתוס' שם ד"ה לא נצטווה דדוקא אדם הראשון סובר ר' יהודא דלא נצטווה אלא על ע"ז בלבד אבל מודה דבני נח נצטוו אחר המבול על ז' מצות וא"כ ממילא י"ל כיון דסתם ספרא ר' יהודא כמ"ש הגמרא סנהדרין פ"ו ע"א ולר"י לא ילפינן מלאמר לרבות עכו"ם על עריות ע"כ צריך להספרא תרי איש איש לרבות עכו"ם על עריות חד על עריות דידהו וחד על עריות דידן כמ"ש הגמרא ועי' היטב בספרא ותראה דבפ' אחרי באיש איש דעריות ל"ק אלא סתם להביא עכו"ם שיהיו מוזהרים על עריות כישראל ובפ' קדושים באיש איש דמולך קאמר להביא את העכו"ם שבאו על העריות העכו"ם שידונו בדיני העכו"ם ושבאו על העריות ישראל שידונו בדיני ישראל נראה בעליל דבפ' קדושים רצה לתרץ קושיתינו דלמה יליף מאיש איש דמולך הלא כבר יליף מאיש איש דעריות וע"כ קאמר דאתי לרבות תרי דיני עריות, אבל הגמ' דילן דאזיל אליבא דרבנן סנהדרין נ"ו דעל ז' מצות נצטווה אדה"ר וילפינן מלאמר חד עריות ע"כ לא יליף הגמ' לרבות עכו"ם על עריות אלא מחד איש איש דכתיב בעריות וממילא ל"ק קושיתינו הנ"ל על הר"ש משאנץ די"ל דהר"ש משאנץ ג"כ כיוון לפרש את הספרא שלא יהא קשה קושיתינו הנ"ל וע"כ כתב ובפ' ד' מיתות פריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא כו' כוונתו להראות בזה דמוכח מגמ' דאיצטריך תרי קראי לרבות עכו"ם שמוזהרין על עריות וע"כ יליף גם הספרא מתרי איש איש וכמו שכתבנו כמובן, וגם מה מאד מיושב בזה בס"ד קושיתינו על הפסיקתא הנ"ל די"ל דהפסיקתא באמת סוברת כרבנן דעל ז' מצות נצטוו ב"נ וא"כ מוכח מלאמר ומאיש איש דעריות דעכו"ם נצטוו על עריות כמ"ש הגמ' סנהדרין נ"ז ע"ב ע"כ יליף הפסיקתא שפיר מאיש איש דמולך לרבות נשים שמוזהרין על מולך והא דלא אמרה הפסיקתא כמ"ש הגמ' חגיגה הנ"ל דאיש איש דמולך לרבות עכו"ם שמוזהרין על ע"ז על זה י"ל דהפסיקתא באמת סוברת דמולך ע"ז וע"כ ל"צ על זה וכמו שכתבנו במחודש ז' בשם הגהות מהרי"ד, והחינוך כיון דסובר ג"כ כרבנן דעל ז' מצות נצטוו ב"נ וגם סובר דמולך ע"ז כמ"ש בפי' בריש מצוה ר"ח ע"כ פסק כהפסיקתא דגם נשים נצטוו על מולך ול"ק עליו קושיתינו ולא קושיות המש"ח הנ"ל מחודש ז' ודו"ק: