Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) תשנא את אחיך בלבבך אין לוקין על לאו זה לפי שאב"מ כו'. וכ"כ רבינו ז"ל בקיצור הסמ"ג שלו ולעיל מל"ת ד' מחודש ד' כתבנו שהביאור למד ממל"ת זו בדעת רבינו דעל לאו דלא תנסו באמת לוקין וגם כתב שני טעמים ע"ז עי"ש ומקודם רצוני לברר בס"ד את השני טעמים שכ' הביאור ואח"כ אדבר מעיקר הדין, דלכאורה על הטעם הא' דמש"ה לוקין על לאו דנסיון כיון שהוא מדבר כן בשעת מעשה הקב"ה מצרף המחשבה לגבי מעשה ע"ז ק"ל מקידושין מ' ע"א מחשבה טובה מצרפה למעשה כו' מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה ופירש"י ז"ל מחשבה שעושה פירות שקיים מחשבתו ועשה והקשה הגמ' ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם אמר ראב"י ההוא בע"ז הוא דכתיב כו' עולא אמר כדרב הונא דאר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר ופירש"י עולא אמר הא דכתיב פרי מחשבותם בעובר ושונה כתיב כי הדר מהרהר לעשות מצטרפת למעשה ואפילו לא עביד לה אין חזרתו לש"ש אלא שלא הוצרך לה כדרב הונא דאמר נעשית לו כהיתר עכ"ל נראה מרש"י דעולא חולק על דלעיל דלפי תירוץ ראשון בע"ז אפילו מחשבה גרידא אע"ג דלא עשה אח"כ מעשה ג"כ חשוב כמעשה ובשאר עבירות מחשבה גרידא אי לא עשה אח"כ מעשה לא חשוב כמעשה אבל מחשבה שעושה פרי דהיינו מחשבה שאח"כ עשה גם המעשה אפילו בשאר עבירות מצטרף המחשבה למעשה אבל עולא סובר דאפילו מחשבה שעושה פרי ג"כ אינו מצטרף בשאר עבירות רק בע"ז כן מפרש האור חדש ז"ל את הגמ' לפום שיטות הרא"ש ז"ל שאכתוב לקמן בס"ד, וא"כ צ"ל דהביאור סובר בדעת רבינו כתירוץ ראשון של הגמ' דאפילו בשאר עבירות מחשבה שעושה פרי מצטרף, אבל ק"ל ע"ז דהרא"ש בר"ה פ"ק על הא דאמר הגמ' ד' ד' אני הוא קודם שיחטא האדם כו' כתב בתירוצו השני דאפילו בע"ז אין המחשבה מצטרפת למעשה אא"כ עשה אח"כ מעשה [העתקתי את לשונו לעיל מל"ת א' מחודש יג] עי' בקרבן נתנאל שם היטב וא"כ צ"ל דסובר דבשאר עבירות אפילו עשה אח"כ מעשה אין המחשבה מצטרפת ולכאורה קשה על הרא"ש מגמ' קדושין הנ"ל וצ"ל כמו שתירץ האור חדש בקידושין שם דהרא"ש סובר כעולא וא"כ ק"ל על הביאור דמנ"ל דרבינו לא סובר כעולא, ואי"ל דהביאור סובר דלעולא דוקא מחשבה שעושה פרי אח"כ דהיינו שעשה המעשה בתר המחשבה מחשבה כזו אינה מצטרפת למעשה בשאר עבירות אבל מחשבה בשעת מעשה סובר עולא ג"כ דאפילו בשאר עבירות מצטרפת וע"כ כתב הביאור בטעם הא' וז"ל כיון שהוא מדבר כן בשעת מעשה כיוון בזה למה שכתבני' אבל באמת זה אא"ל דאל"כ קשה על התירוץ ראשון של הגמ' דקידושין דמנ"ל דפירושא דמחשבה שעושה פרי הקב"ה מצטרפה למעשה היינו דהמחשבה מצטרפת עם המעשה שעשה אח"כ אפילו בשאר עבירות דילמא לעולם המחשבה עם המעשה שעשה אח"כ אינה מצטרפת בשאר עבירות והא דכתיב הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם נימא דפרושא דקרא דמחשבה שעשה עם המעשה בבת אחת מצטרפת אבל לא מחשבה שעושה המעשה אח"כ, ואי"ל דהפשט בגמרא באמת כן היא מחשבה שעושה פרי היינו שעושה הפרי בשעת מחשבה מחשבה שאין בה פרי היינו שאינו עושה המעשה בשעת מחשבה וגם ברש"י במ"ש שקיים מחשבתו ועשה נאמר שעשה בשעת המחשבה, דזה באמת אא"ל דאל"כ מה הקשה הגמ' אח"כ ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם נימא דפירושא דקרא דבע"ז אפילו המחשבה עם המעשה שעשה אח"כ ג"כ מצטרפת אע"כ צ"ל דהגמ' סובר דאין חילוק בין מחשבה שעשה המעשה עם המחשבה בבת אחת או שעשה המעשה אח"כ אם מצטרף הכל מצטרף ואם אינו מצטרף לא מצטרף כלום וממילא צ"ל להטעם הא' של הביאור דרבינו סובר כתירוץ הראשון של הגמ' ולא כעולא וא"כ נשאר עליו קושיתינו הנ"ל דמנ"ל זה דילמא באמת גם רבינו סובר כעולא כמו שסובר הרא"ש, ועוד ק"ל הלא מרבינו נראה בפירוש דסובר כעולא דמדכתב במ"ע ט"ז וז"ל בפ"ק דקידושין כל הסוגיא דורש כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה דכתיב בי' בדוד און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' אלא א"כ הוא של ע"ז דכתיב בי' בע"ז למען תפוש וגו' עכ"ל ומדלא כתב דגם מחשבה רעה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה עכצ"ל דסובר כעולא, ואפ"ל דבאמת מחמת קושי' זו כתב הביאור את הטעם השני שלו אבל זה דוחק כיון דמרבינו מוכח בפירוש דסובר כעולא:
ועל הטעם הב' של הביאור דמש"ה לוקין על לאו דנסיון לפי שבעקימת פיו, הוי מעשה ע"ז ג"כ ק"ל דהן אמת דבסנהדרין ס"ה ע"ב על הא דחסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב מסיק הגמ' דר"י סובר דעקימת פיו הוי מעשה וכן פסק רבינו במל"ת רפ"ב הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה פירוש משום דבדיבורי' מתעביד מעשה, אבל ע"ז גופא לכאורה ק"ל דבשבועות כ"א ע"א איתא בשם ריה"ג כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ופסק רבינו את זה במל"ת שמ"ה וכיון שפסק כר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה א"כ היכי כתב דמימר הוי לאו שאין בו מעשה, ובאמת כבר הקשה את זה הרהמ"ג ז"ל הל' שכירות פי"ג הל"ב על הרמב"ם ותירץ וז"ל ואפשר הי' לי לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ואעפ"י שהביא כאן ראי' לדבריו ר' יוחנן ממימר מכל שכן קא מייתי לה כו' עכ"ל ועי' בלח"מ ז"ל שם וא"כ י"ל גם על רבינו כן, או י"ל כמו שתירץ על הרמב"ם הלח"מ ז"ל הל' סנהדרין פי"ח הל"ב וז"ל והנראה אלי לתרץ בדעת רבינו שהוא סבור שחסימה ודאי כיון דמדבור נמשך מעשה וכן בעדים זוממין כיון דבדיבורייהו עבדי מעשה לאו שיש בו מעשה איקרי אבל מימר אע"ג דבדיבוריה עביד מעשה לאו שאין בו מעשה איקרי והטעם משום דבחסימה ועדים זוממין נמשך המעש' בקולם שהוא האיסור בעצמו שהוא החסימה ובעדים זוממין ההריגה אבל כאן המעשה הנמשך אינו איסור דהמעשה הוא שעושה מחולין קדשים ולעשות חולין קדש אין בזה שום איסור דאין האיסור אלא האמירה שהמירו באחר אבל עשיית הקדשים אינו איסור ומפני כן במימר פסק דהוי לאו שאין בו מעשה ובחסימה הוי לאו שיש בו מעשה מהטעם שכתבתי שנמשך מעשה האיסור וכן עדים זוממים ג"כ נמשך האיסור מן המעשה שהוא עצמו של איסור כו' עכ"ל וא"כ ל"ק על רבינו ממימר כיון וי"ל או כמו שתירץ הרהמ"ג או כהלח"מ אבל להביאור הנ"ל שסובר בדעת רבינו דמש"ה לוקין על לאו דנסיון משום דבעקימת פיו הוי מעשה א"כ נשאר על רבינו הקושי' מלאו דנסיון על מימר דמדוע לא נאמר גם במימר דבעקימת פיו הוי מעשה כמו בלאו דנסיון ועל הקושי' זו ליכא לתרץ כתירוצו של הרהמ"ג כיון דגם בלאו דנסיון לא משכחת בשום פעם שיהא עובר במעשה גמור ואינו דומה ללאו דחסימה וא"כ אמאי הוי לאו דנסיון לאו שיש בו מעשה טפי ממימר וגם תירוצו של הלח"מ ליכא למימר כיון דבלאו דנסיון ג"כ לא נמשך שום מעשה איסור מקולו אלא אדרבא מעשה מצוה נמשך כיון דלרבינו הלאו דנסיון היא שלא יאמר אעשה מצוה זו כהנ"ל מל"ת ד' וא"כ נשאר הקושי' מ"ש מימר מלאו דנסיון.
אבל אחר עיון קצת ראיתי שבאמת קושיות הרהמ"ג ממימר על לאו דחסימה על רבינו מעיקרא ליתא כיון דרבינו באמת פסק במימר ג"כ דהוי לאו שיש בו מעשה מהטעם דעקימת פיו הוי מעשה דבמל"ת קפ"ד פסק רבינו כר' יוחנן דתמורה דאמר לא תשנה מימר מפני שבדיבורו נעשה מעשה וגם במל"ת רפ"ב ושמ"ה הביא רבינו את הא דר' יוחנן וא"כ ממילא שפיר כתב הביאור הנ"ל את הטעם השני לרבינו כמובן:
וא"כ יצא לנו מהנ"ל כלל חדש אליבא דרבינו ופלוגתא חדשה בין רבינו להרמב"ם דרבינו סובר דבכל מקום עקימת פיו הוי מעשה ולוקין והרמב"ם סובר דעקימת פיו לא הוי מעשה ובחסמה בקול היינו טעמא דלוקין או כמ"ש הרהמ"ג או כמ"ש הלח"מ הנ"ל וממילא בלאו דנסיון דלא שייך למימר החילוקים שלהם ע"כ באמת סובר הרמב"ם דאין לוקין כמו שהוכחנו לעיל מל"ת ד' סוף מחודש ד" וגם הרוחנו בהנ"ל דל"ק על הביאור מהחינוך אפילו אם לא נאמר כפשטינו שכתבנו לעיל מל"ת ד' ריש מחודש ד' דרבינו והרמב"ם לא פליגי אלא אפילו אם נאמר כשיטות הפ"ד והדד"ח שהבאתי שם דרבינו והרמב"ם פליגי ואז לכאורה קשה על הביאור מהחינוך שכ' בפירוש שאין לוקין על לאו דנסיון כמו שכתבנו שם אבל בהנ"ל באמת ל"ק מידי די"ל דהחינוך באמת גם בזה סובר כהרמב"ם דעקימת פיו לא הוי מעשה וע"כ סובר דאין לוקין על לאו דנסיון אבל לרבינו דסובר דעקימת פיו הוי מעשה שפיר כתב הביאור דלוקין על לאו דנסיון, וגם ממילא תבין בזה שפיר דלא יפה תירץ הנר מצוה ז"ל סי' י"א אות ל"ד על הקושיא שהקשה על החינוך שהבאתי לעיל מל"ת ד' מחודש ד' וז"ל וי"ל דעל עשיית המצוה אינו עובר משום לא תנסו שהרי חובה עליו לעשותה ואינו עובר משום לא תנסו אלא על המחשבה או על הדבור שאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך והמחשבה והדבור לא חשיבי מעשה עכ"ל וכיון שהנ"מ כתב את תירוצו אליבא דרבינו עי' לעיל מל"ת ד' מחודש ד' ותראה דלא הקשה את קושיתו אלא אליבא דרבינו ואליבא דרבינו מתרץ שהדבור לא חשוב מעשה א"כ לפי מה שבררנו דרבינו באמת סובר דעקימת פיו הוי מעשה באמת לא תירץ הנ"מ מידי ולא יצא כאן ידי חובת העיון וגם כבר כתבנו לעיל במל"ת ד' מחודש ד' שאינו צריך לתירוצו וגם הנחתי שם בצ"ע, ועי' בדינא דחיי ז"ל מל"ת ד' שכ' דלרבינו אין לוקין על לאו דנסיון משום דהוי לאו שאב"מ נראה דחולק על הביאור הנ"ל אבל לפי מה שכתבנו לברר ולחזק את הביאור י"ל דהדין עמו [ועי' לקמן מל"ת ו' ומל"ת ט' מה שכתבנו עוד מזה ותמצא נחת כי שם בררנו בס"ד את הענין זה לאמיתו של דבר] ולעיל מל"ת ד' מחודש ד' הראתי לדעת דמהיכי יצא להביאור דלוקין על לאו דנסיון:
אבל בלאו זה דלא תשיא אחיך בלבבך באמת לכ"ע אינו לוקין משום הטעם שכ' רבינו דהוי לאו שאב"מ וכן כתבו ז"ל הרמב"ם הל' דעות פ"ו הל' ה' החינוך מצוה רל"ח ובספר אחד על קיצור הסמ"ג ראיתי שתמה דאפילו לר' יהודא דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו אין לחייבו בזה מלקות דמי יודע מה שבלבו להתרות בו ולומר לו אל תשנא ונדע שיוסיף עוד לשנאותו אחר התראה שילקה והניח בצ"ע אבל באמת אין אני רואה כאן שום קושי' כיון דמשכחת התראה כשראובן אמר בפני עדים שהוא שונא את שמעון בלבו והתרה בו וקבל עליו התראה ואמר אעפי"כ אז לר"י באמת לוקין אלא לדידי דלא קיי"ל כר"י אין לוקין, ואי"ל דבכה"ג הוי כיש בו מעשה משום דבעקימת פיו עביד מעשה וא"כ לפי שיטות רבינו הנ"ל דבעקימת פיו הוי מעשה נאמר דבכה"ג באמת לוקין דזה אא"ל כיון דלאו זה לא הוי אלא על שנאה שבלב והשנאה שבלב באמת לא הוי מעשה ע"כ גם אמירה שאמר להעדים לא הוי מעשה כיון שלא אמר אלא מה שיש בלבו ודומה למ"ש הגמ' סנהדרין ס"ה ע"ב אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה ופירש"י וז"ל עיקר חיובן בשמיעות קולם לפני ב"ד הוא בא וקול לית לי' ממש ולקמן כתב רש"י וראייה לית בה מעשה וא"כ שפיר משכחת התראה בלאו זה ול"ק התימא הנ"ל, ועל השואל י"ל דסובר כיון דאינו עובר על לאו זה אלא דוקא כששנא בלבו אבל כשאמר לו ששנא אותו אז אינו עובר כמ"ש הרמב"ם בפירוש בסה"מ מל"ת ש"ב וז"ל אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר ע"ז הלאו כו' עי"ש וכ"כ החינוך וכן נראה מרבינו ממד"כ כשיחטא איש לאיש כו' אלא מצוה להודיע לו משמע דכשהודיע לו אז שוב אינו עובר על לאו זה וסובר השואל הנ"ל דכמו כן נמי כשאמר לעדים שהוא שונא את שמעון ג"כ תו ליכא לאו זה וע"כ הניח בתימא אבל רבינו והרמב"ם והחינוך י"ל דסברו דדוקא כשאמר לו לעצמו אז ליכא לאו זה כמו שנראה בפירוש כן מלשון סה"מ הנ"ל דדוקא לו וא"כ ממילא שפיר משכחת התראה בלאו זה כמו שכתבנו וע"כ כתבו שפיר דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ כמובן:
ותניא (ב) בת"כ ומביאה בערכין יכול לא יכנו ולא יסרטנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר כו'. לכאורה צריך להבין דאמאי כתב רבינו ותניא בת"כ ומביאה בערכין אמאי ל"כ או בשם הת"כ או בשם הגמ' והרמב"ם בסה"מ כתב את זה בשם הספרא גרידא והיראים ז"ל סי' ל"ט כתב ג"כ כלשון רבינו ובודאי הי' להם איזה כוונה בזה, ונ"ל בס"ד דבערכין ט"ז ע"ב על הא דת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו כו' כתב רש"י וז"ל יכול לא יכנו על דבר תוכחה נראה מרש"י דהברייתא דספרא לא קאי על סתם אדם דעלמא לאשמעינן שאם יכה את חבירו שאינו עובר משום לא תשנא אלא הבריי' קאי על אדם שהוכיח את חבירו ואשמעינן שאם בשעת תוכחה יכה אותו אז אינו עובר משום לא תשנא וזה דלא כהרמב"ם דבסה"מ כתב וז"ל הזהיר משנוא קצתנו את קצתנו והוא אמרו לא תשנא את אחיך בלבבך ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שבלב אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על זה הלאו אבל עובר על לא תקום ולא תטור ועובר על עשה והוא אמרו ואהבת לרעיך כמוך אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יוסר מן הכל עכ"ל וכ"כ בהל' דעות כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנ' לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא עכ"ל עי' כ"מ שם נראה דהרמב"ם סובר הפשט בהברייתא דספרא דקאי על כל אדם לא בשעת תוכחה דוקא וכ"נ מרבינו דמדלא כתב שהספרא קאי על בשעת תוכחה כרש"י נראה דסובר כהרמב"ם וכמו שאכתוב לקמן עוד מזה בס"ד. אבל לכאורה צריך להבין דמדוע כתב רש"י כן הן אמת שראיתי בקרבן אהרן ז"ל דעל הא דאיתא בספרא קדושים פ"ד ולא תשנא את אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו ת"ל בלבבך לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב [עי' במגלת ספר מל"ת ה' מ"ש על שינוי לשון הספרא ממה שהביא הגמ'] כתב הק"א וז"ל ולא תשנא את אחיך כלומר אלו אמר קרא לא תשנא את אחיך ותו לא ולא אמר בלבבך שנראה שהוא יתר הייתי יכול לומר שהכונה לומר שלא יעשה לו מעשה המורה על השנאה שלא יכנו כו' וזה משמע מאומר סמוך לזה הוכח תוכיח שההוכחה היא בדברים וירצה לא תשנא את אחיך בעשות לו דברים המורים שנאה אלא הוכח תוכיח בדברים, ת"ל בלבבך לא אסרתי אלא שנאת הלב אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה לביית יש לך רשות לזה וה"ק קרא לא תשנא את אחיך בלבבך ואחר שלא תשנא בלבבך הוכיח תוכיח בכל דבר שיהי' או בהכאה או בקללה עכ"ל נראה שגם הק"א מפרש את הספרא כרש"י והוכחה שלו לפירוש זה משום דכתיב סמוך לזה הוכח תוכיח, אבל לפענ"ד קצת הוכחה חזינא הכא דמלשון הספרא והברייתא דגמ' נראה דליכא שום שייכות ללא תשנא עם הוכח תוכיח וכמו שסברו רבינו והרמב"ם וא"כ עדיין טעמא בעי פירושא של רש"י, ונ"ל בס"ד דלרש"י קשה בהברייתא יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר דנראה שאם לא שונא בלבו שרי להכותו ולקללו כי שרי לקלל או להכות והכתיב ולא תקלל וגם לא יוסיף פן יוסיף להכותו והיא אזהרה מהכות איש מישראל כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק הל' א' ובהל' סנהדרין פכ"ו הל' א' ובסה"מ מל"ת ש' ושי"ז וע"כ קאמר רש"י את פשטו דברייתא קאי בשעת תוכחה ואז שרי להכות או לקלל אם לא שונא בלבו וגם מהמרש"א ז"ל ח"א ערכין שם נראה כן וז"ל יכול לא יכנו כו' איסור הכאה וקללה לחבירו מפורש בתורה אלא דהכא לענין תוכחה קאמר והאי קרא לא תשנא וגו' גבי תוכחה כתיב ולכך קאמר יכול לא יכנו ולא יקללנו אפילו גבי תוכחה דבכלל לא תשנא וגו' הוא וקאמר ת"ל בלבבך כו' שנאה שבלב כו' ודרך תוכחה אין זה שנאה בלב כמ"ש הוכח לחכם ויאהבך וק"ל עכ"ל נראה בפי' דהמרש"א ג"כ למד ברש"י כמ"ש ודלא כהקרבן אהרן, וא"כ לפי"ז נשאר הקושי' הנ"ל לפום שיטות רבינו והרמב"ם על הברייתא דהאיך שרי להכות או לקלל הא עבר על לא תקלל ולא יוסיף וגם הנר מצוה סי' י"א אות קכ"ה הקשה קושי' זו אלא לא ראה מ"ש המרש"א הנ"ל עי"ש, וצ"ל דרבינו והרמב"ם מפרשו את הברייתא כמ"ש הדינא דחיי מל"ת ה' וז"ל יכול לא יכנו וכו' יראה לי בפירוש ברייתא זו יכול שמה שאמר הכתוב לא תשנא את אחיך שלא יכהו או יסרטנו כו' אבל שלא ישנאהו בלא הכאה לא נתבאר מן הכתוב אם מותר אם לאו ת"ל לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר והזהירנו הכתוב שלא נשנאהו בלב אבל המכה את חברו ומגדפו אע"פ שאינו רשאי דנפקי מקראי אחרינא אינו עובר משום לא תשנא שאזהרת הכתוב לא בא אלא לשנאה שבלב וכך יראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות כו' עכ"ל, וא"כ יש לפנינו שני פירושים בהבריי' דספרא או כפירש"י או כפי' רבינו והרמב"ם וכמ"ש הדד"ח בכוונתם ועתה חיוב עלינו לברר את הנפ"מ לדינא שביניהם:
מקודם עלה ברעיוני נ"מ זה דלרש"י אפילו כשרואה שעבר עבירה אף דמותר לשנאותו אבל בלב אסור כיון דהברייתא קאי בשעת תוכחה א"כ ע"כ איירי שראה שעבר עבירה ואפ"ה אסור לשנאותו בלב ע"כ סובר רש"י כהסמ"ק ז"ל שכ' סי' י"ז וז"ל שלא לשנא את חברו דכתיב לא תשנא אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו עכ"ל' אבל לרבינו והרמב"ם דלא קאי הברייתא בשעת תוכחה י"ל דלא סברו כהסמ"ק אלא סברו דאם רואה באדם שעבר עבירה מותר לשנאותו אפילו בלב.
אבל אחר ששקלנו את דברינו במאזני צדק ראינו שאא"ל כן משום דהי' קשה על רש"י מפסחים קי"ג ע"ב א"ר שמואל בר"י אמר רב מותר לשנאתו [פירש"י הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו] שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עכו"ם אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסור' כ"ע נמי מיסני סני ליה מ"ש האי אלא לאו כה"ג דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנ' יראת ד' שנאת רע מוכח מגמ' זו דאם רואה באדם דבר ערוה מותר לשנאתו אפילו בלב דעל שנאה שבלב קאי הגמ' שם מדהקשה ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא וגו' וע"ז קאמר דכשהוא בעצמו או עדים רואים בו דבר ערוה שרי למיסניה משמע דשרי למיסניה אפילו בלב וא"כ קשה היכי מפרש רש"י את הברייתא דערכין בשעת תוכחה דאפילו בשעת תוכחה שרואה שעבר עבירה אסור לשנוא בלב הלא מגמ' דפסחים מוכח דשרי ולרב נחמן ב"י גם מצוה איכא, וצ"ל דהגמ' דפסחים איירי באדם רשע שאינו רוצה לקבל תוכחה דליכא גבי' תו מ"ע של הוכח תוכיח וע"כ שרי לשנאותו אפילו בלב וכן מוכח מרבינו מדכ' אמנם אם רואה באדם דבר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאתו כדאמר בפסחים כו' מוכח בפירוש דלרבינו ג"כ איירי הגמר' דפסחים כמו שכתבנו, אבל באדם שעדיין מצווין עליו במ"ע של תוכחה באמת אסור לשנאותו בלב והברייתא דערכין איירי באדם כזה וע"כ מפרש רש"י שפיר ול"ק מגמ' דפסחים ועי' שיטה מקובצת ז"ל ב"מ ל"א ע"א ד"ה וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה שכ' וז"ל הוכח תוכיח אפילו כדי נזיפה וקללה והכאה צ"ע אבל לא ישנאני בלב כו' עכ"ל מוכח משט"מ ג"כ דבשעת שמצווין עליו להוכיח אסור לשנאותו בלב וא"כ דברינו בשיטות רש"י עולים בס"ד יפה' וממילא ליכא תו למימר הנ"מ הנ"ל כיון דרשע גמור לכ"ע מותר לשנאותו בלב כמו שהוכחנו מגמ' דפסחים וברשע שאינו גמור שמצווין להוכיח באמת לכ"ע אסור לשנאותו בלב וגם הסמ"ק נ"ל שלא דיבר מרשע גמור אלא מאדם שמצווין להוכיח דאל"כ קשה עליו מגמרא דפסחים דהאיך יחלק הסמ"ק על גמ' מפורשת, ומ"ש הסמ"ק שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלב כו' ואי לא איירי ברשע גמור מנ"ל שמותר לשנאותו אפילו שנאה שאינו בלב ע"ז י"ל דהסמ"ק סובר כרש"י הנ"ל דבשעת תוכחה מותר לקללו ולהכותו וסובר דלא גרע שנאה שאינו בלב מהכאה וקללה וכמ"ש בפי' כן היראים שאכתוב לקמן בס"ד וכן מוכח משט"מ הנ"ל דשנאה שאינו בלב שרי בשעת תוכחה עי"ש אבל ברשע גמור שאינו מצווה להוכיח באמת י"ל דמעולם לא עלתה על דעת הסמ"ק שאינו שרי לשנאותו כיון דגמ' מפורשת בפסחים להיפך כן נ"ל בס"ד בכוונת הסמ"ק:
ובדברינו הנ"ל מה מאד יש ליישב בס"ד מה שהקשה הסדר משנה ז"ל הל' דעות פ"ו הל' ה' על הגאון מו"ה אייזיק שטיין והמרש"ל ז"ל בביאורם כאן שכתבו על מ"ש רבינו אמנם אם רואה אדם באדם כו' וז"ל ומיירי באדם כשר אבל בסמ"ק מפרש דאיירי באדם רשע שמותר לשנאותו והכתוב מזהירו שלא לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים שישנא לו ואלו ואלו דברי א"ח עכ"ל וכתב ע"ז הסד"מ וז"ל והנה שניהם לדבר אחד נתכוונו מהר"א שטיין ומהרש"ל לכתוב כן בפשיטות כאלו אין רואה חולק על דבר זה וכל הפוסקים כולם שפה אחת להם דהך דינא דכ"ע היא אמנם תמה אני על שני גדולי הדור הללו שנעלם מהם לפי שעה דברי התוס' דפסחים דף קי"ג ע"ב שהקשו דהיאך אמרינן בב"מ דף ל"ב אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ואי מיירי בראה בו דבר עבירה שמצוה לשנאותו מאי כפויית יצר שייך גבי' אדרבה מצוה קעביד במה ששונא אותו ותירצו התוס' עי"ש מה שתירץ ומעתה הרי שלך לפניך דמדברי התוס' הללו מוכח להדיא דאם ראה בחבירו דבר עבירה שלא בלבד שאינו עובר על העשה של ואהבת לריעך כמוך אם הוא שונא אותו אלא מצוה הוא בהיפך דהיינו לשנאותו כו' וצ"ע טובא על המרש"ל ומהר"א שטיין כו' עכ"ל, אבל לפי הנ"ל י"ל דגם המרש"ל ומהר"א שטיין סברו בכוונת הסמ"ק כמו שכתבנו דברשע גמור מודה שמותר לשנאותו אפילו בלב וממילא ל"ק מהתוס' מידי כיון דהתוס' קאי על הגמ' דפסחים דאיירי ברשע גמור כמו שהוכחנו לעיל ע"כ כתב התוס' שמותר לשנאותו אפי' בלב וגם הקושיא שניה שהקשה הסד"מ שם מן התוס' על המרש"ל ומהר"א שטיין עי"ש ג"כ ל"ק די"ל דבשלמא התוס' כיון דדיבר מרשע גמור דאיכא שנאה בלב ע"כ כתב התוס' שפיר מהפסוק כמים פנים אל פנים שלא לגלות לו השנאה שיש לו עליו בלבו כדי שלא יבא לידי שנאה גמורה אבל הסמ"ק כיון דלא איירי משנאה שבלב באמת לא שייך למימר האי סברא כמים אל פנים עי' בסד"מ יפה ותבין, וא"כ ממילא שפיר י"ל דבעיקר הדין באמת רבינו עס הסמ"ק לא פליגי אלא שניהם סברו דרשע גמור מותר לשנאותו אפילו בלב ורשע שאינו גמור אסור לשנאותו בלב והמרש"ל ומהר"א שטיין שכתבו דפליגי כוונתם דבהפשט בברייתא דספרא הנ"ל פליגי רבינו סובר דברייתא דספרא איירי באדם כשר והסמ"ק סובר דאיירי באדם רשע שעבר עבירה אבל אינו רשע גמור אלא כהנ"ל וע"כ מסיימו שפיר ואלו ואלו דברי א"ח דכיון דבעיקר הדין לא פליגי אלא בהפשט של הבריי' ובהפשט י"ל שיכול להיות אמת כשניהם אבל אם נאמר דסברו בכוונת הסמ"ק דאפילו ברשע גמור סובר דאסור לשנאותו בלב הי' קשה דהיכי מסיימו ואלו ואלו דברי א"ח הלא על הסמ"ק קשה כהנ"ל מגמרא מפורשת דפסחים אעכ"מ דגם המרש"ל ומהר"א שטיין סברו בכוונת הסמ"ק כמו שכתבנו וא"כ ממילא תו ל"ק עליהם מהתוס' דפסחים מידי אלא אדרבה על הסד"מ ק"ל דלפי הבנתו דהם סברו בכוונת הסמ"ק דאפילו רשע גמור אסור לשנאותו בלב א"כ אמאי לא הקשה עליהם ועל הסמ"ק מגמ' מפורשת דפסחים וצ"ע:
וגם את זה הרוחנו בס"ד בהנ"ל לפרש היטב את היראים ז"ל סי' ל"ט שכ' וז"ל צוה הקב"ה בפ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' ותניא בת"כ ומייתי לה בערכין לא תשנא וגו' יכול לא יכנו כו' לא תשנא אינך רשאי לשנוא אחיך בלבבך שתאמר בלבבך כן עשה פלוני דבר שלא כהוגן אלא הוכח תוכיח לו ותוכיחנו ותאמר לו כך שמעתי אומרים עליך אם הוא משיב שקר אמרו לך חנם חשדתני אם אינך יודע ששקר אומרים לך אינך רשאי לשנאותו ואפילו אמר עשיתי ורוצה אני לעשות תשובה כראוי אינך רשאי לשנאותו ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לשנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כדתניא כי תראה חמור שנאך שונא ישראל ולא שונא עכו"ם ולא עוד אלא מצוה לשנאותו שנ' יראת ד' שנאת רע וגו' ומנ"ל שבאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה דכתיב לא תשנא את אחיך אחוה במצות בעינן כדאמרינן בהחובל גבי עבדים דסברו רבנן יש לעבדים בושת וקרינן בהו כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דאחיו הוא במצות כאשר נפרש לפני' בהלואת אביון כו' עכ"ל היראים ולכאורה דבריו תמוהים לי בתרתי חדא כיון דלמד דאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה מלשנוא מלא תשנא וגו' משום דאחוה במצות בעינן א"כ ע"כ צ"ל דאדם שאינו הגון מותר לשנוא גם בלב וא"כ היכי כתב מתחילה ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לישנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב כו' הלא אדם שאינו הגון באמת מותר לשנוא אפילו בלב כמ"ש אח"כ ותו אהיכא קאי האי ומנלן שבאדם שאינו הגון כו' הלא עדיין ל"כ עד השתא בסי' זה שמותר לשנוא אדם שאינו הגון אפילו בלב שצריך להביא ראי' ע"ז אלא אדרבה עד השתא כתב להיפך שאסור לשנוא בלב וא"כ היכא כתב אח"כ ומנלן וכו', ועוד ק"ל על היראים דכשמעיינין שפיר בדבריו במ"ש כדתניא כי תראה חמור שנאך כו' ולא עוד כו' נראה בעליל דכיוון בזה על הגמ' דפסחים הנ"ל א"כ היכי כתב כדתניא כו' על מ"ש מתחילה ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין הלא מגמ' דפסחים מוכח דאפי' שנאת הלב מותר כשעבר עבירה כמו שהוכחנו לעיל מחודש ג' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא אבל בכאן דבריו הקדושים נעלמו מאד, אבל בהנ"ל יש ליישב בס"ד שפיר די"ל דגם היראים סובר דהגמ' דפסחים איירי ברשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה וע"כ מותר לשנאותו אפי' בלב אבל בשעת תוכחה סובר ג"כ כרש"י והסמ"ק וכהגמ' דערכין הנ"ל דדוקא שנאה שאינו בלב מותר וא"כ י"ל דה"ק היראים ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים כו' אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כו' כוונתו דבשעת תוכחה באמת אסור לשנוא בלב וע"ז הביא ראי' מגמרא דפסחים דמשם מוכח דדוקא רשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה מותר לשנוא בלב אבל לא בשעת תוכחה וע"כ כתב היראים שפיר כדתניא כו' ומ"ש אח"כ ומנלן שבאדם שאינו הגון כו' כוונתו בזה שלא תקשה על הגמ' גופא דמנ"ל דרשע גמור מותר לשנוא אפי' בלב ע"ז כתב היראים משום דבקרא אחיך כתיב דבעינן אחוה במצות כן נ"ל בס"ד לפרש את היראים, ובמנ"ח ז"ל מצוה רל"ח כתב וז"ל והוא מש"ס דפ' ערבי פסחים מ"מ צ"ע על הש"ס גופיה מנ"ל דאם ראהו עובר עבירה יהא מותר לשנאותו בלב אפשר דוקא דיודיע לו שהוא שונא אותו כו' וכל זה הי' קשה לי' משום דלא ראה את היראים שכבר מתרץ דאחוה במצות בעינן ובהגמ"יי פ"ו מהל' דעות הל' ה' כתב וז"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו כו' נראה בפי' שג"כ סובר כהיראים:
וממילא יצא לנו מהנ"ל דליכא שום פלוגתא בין הפוסקים אלא לכ"ע אם הוא רשע גמור שרי לשנאותו אפילו בלב כדמוכח מגמ' דפסחים הנ"ל וכמ"ש רבינו וגם החינוך מצוה רל"ח והרמב"ם פי"ג מהל' רוצח הל' י"ד כתב השונא שנא' בתורה לא מאוה"ע הוא אלא מישראל כו' כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הר"ז מצוה לשונאו כו' נראה בפי' שגם הרמב"ם סובר כמו שכתבנו וגם הסמ"ק הוכחנו דסובר כן כהנ"ל מחודש ג' ומהיראים ג"כ הוכחנו דס"כ וגם בתשובות מהר"ם לובלין סי' י"ג מצאתי שכ' דלכ"ע שרי לשנוא רשע גמור שאינו רוצה לקבל תוכחה אפילו בלב ועי' רמ"א חו"מ סי' רע"ב ובב"ח שם ותראה שגם הם סברו כן וא"כ ממילא תו ל"ל את הנ"מ בין רש"י לרבינו והרמב"ם בפירושא דגמרא דערכין הנ"ל מחודש ג', וע"כ נ"ל בס"ד לומר את החילוק זה דלרש"י צ"ל דסובר דבשעת תוכחה מותר לקללו ולהכותו וע"כ מפרש את הברייתא בשעת תוכחה וכהנ"ל מחודש ג' בשם המרש"א, אבל רבינו והרמב"ם י"ל דסברו דאפילו בשעת תוכחה אסור לקללו ולהכותו [וכ"כ הנר מצוה סי' י"א אות קכ"ה בדעת הרמב"ם והביא ראי' לזה ממ"ש בהל' דעות הלכה הנ"ל ובספרי פני משה הל' דעות פ"ו הל' ה' הקשתי על הראיה זו עי"ש ותראה שדבריו צ"ע] וא"כ אפילו אם הי' מפרש את הברייתא בשעת תוכחה כמ"ש רש"י עדיין הי' קשה על הברייתא הקושי' הנ"ל מחודש ג' דהאיך שרי לקללו ולהכותו וע"כ סברו הפשט בהברייתא כמ"ש לעיל מחודש ג' בשם הדד"ח וממילא יש נ"מ גדולה ביניהם לדינא דלרש"י בשעת תוכחה שרי לקללו ולהכותו ולרבינו והרמב"ם אסור, ואל תקשה ממ"ש רבינו לקמן מל"ת ו' וז"ל אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מלבינים אותו ברבים ומפרסמין חטאו בפניו ומחרפין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים לישראל עכ"ל חזינן דעכ"פ בדבר שמים סובר שמותר לחללו, דזה באמת ל"ק מידי דשם מיירי שלא רצה לקבל תוכחה כמ"ש אם לא חזר בו והוי רשע גמור ע"כ שרי לקללו דכמו שסובר רבינו כאן שאם לא רצה לקבל תוכחה מותר לשנאותו אפילו בלב אף שבשעת תוכחה אסור כמו כן נמי י"ל דמ"ש רבינו במל"ת ו' דשרי לקללו היא דוקא ברשע גמור אבל לא בשעת תוכחה וראי' לדברינו מהרמב"ם הל' דעות פ"ו הל' ח' שכ' ג"כ כמ"ש רבינו במל"ת ו' ואפ"ה כתב הנ"מ הנ"ל דסובר דאסור לקללו ולהכותו בשעת תוכחה אעכ"מ דצריך לחלק כמו שכתבנו ואדרבא ממ"ש הרמב"ם הל' דעות שם וממ"ש רבינו במל"ת ו' יש ראי' לדברינו דמדלא כתבו דאפילו בסתר שרי לקללו עכ"מ כמו שכתבנו כמובן.
אבל לכאורה קשה מנ"ל את זה דילמא באמת בשעת תוכחה ג"כ שרי לקללו ולהכותו ונ"ל בס"ד דלמדו מגמ' דב"מ ל"א ע"א דלמד מהוכח תוכיח אפילו תלמוד לרב וכ"כ רבינו לקמן מ"ע י"א וכיון דנכלל בקרא דהוכח תוכיח תלמוד לרב ג"כ ובתלמוד לרב בודאי דאסור לקללו ולהכותו בשעת תוכחה כמו שנראה מהשט"מ בב"מ שם שכ' וז"ל אפילו תלמוד לרב פי' והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כך וכדאי' פ"ק דקידושין עכ"ל א"כ צ"ל הפשט בקרא לגבי תלמוד לרב בלא הכאה ובלא קללה וכיון דמקרא מלא דבר הכתוב ע"כ סברו דבכל אדם אסור לקללו או להכותו בשעת תוכחה וע"כ מפרשו את הברייתא דערכין כהנ"ל מחודש ג' בשם הדד"ח, וכל זה י"ל לפום שיטות הגמ' דב"מ דהוכח תוכיח קאי גם על תלמוד לרב אבל לפום שיטות הספרא דפ' קדושים דלא למד מהוכח תוכיח אפילו תלמוד לרב באמת הי' יכלינן למימר הפשט בספרא כרש"י בברייתא דערכין דקאי על שעת תוכחה וסובר דשרי לקללו ולהכותו אלא כיון דגמ' דערכין הביא את הספרא ובגמרא על כרחך ל"ל כפשטו של רש"י כיון דגמ' באמת סובר הלימוד של תלמוד לרב א"כ ע"כ צ"ל דגמ' סובר הפשט בספרא כמ"ש הדד"ח הנ"ל מחודש ג' וא"כ ממילא י"ל דמשום כוונה זו כתב רבינו בריש דבריו כאן ותניא בת"כ ומובא בערכין להורות לנו בזה דגמרא דילן ג"כ הביא את הספרא ומשום זה למד לומר את פשטו בהספרא דלא כרש"י כמו שכתבנו ודו"ק:
ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל מה שהניח בתימא הלח"מ ז"ל הל' דעות פ"ו הל' ז' על הרמב"ם דמדוע לא הביא את הלימוד של רבא דב"מ דאפילו תלמוד לרב די"ל דהרמב"ם סובר דכיון דמוכח מדבריו בהלכה ה' שם דלא סובר הפשט בבריי' דגמ' דערכין כרש"י אלא סובר כהנ"ל וקשה דמדוע לא סובר כרש"י וצ"ל כהנ"ל א"כ ממילא מוכח משם דסובר דהוכח תוכיח קאי גם על תלמוד לרב כמובן, ותירוץ זה עולה יפה אפילו לפי פשטינו בהבנת קושיות הלח"מ בספרי פני משה שם שעיקר קושי' הלח"מ הי' דמדוע לא הזכיר הרמב"ם בפירוש את הא דרבא אף דמהל' ת"ת פ"ה הל' ט' נשמע את זה עי"ש ותראה דמה הכריח לומר פשטינו זה, ואפילו לפי"ז ג"כ תירוצינו הנ"ל עולה יפה די"ל כיון דמהלכה ה' גם זה מוכח דע"כ סובר הפשט בהא דרבא כמ"ש השט"מ הנ"ל מחודש ה' דאל"כ אלא סובר כהפשט השני שכתבנו בפני משה שם א"כ אכתי קשה דמנ"ל להרמב"ם לומר הפשט בהברייתא דערכין דלא כרש"י כיון דלפי הפשט השני באמת י"ל דגם תלמוד לרב שרי להכותו או לקללו בשעת תוכחה כשרואה שרבו עבר עבירה במזיד כמו דשרי להוכיח בלשון שמוכיח שאר בני אדם משום טעמא כיון דלא עשה מעשה עמך אינו חייב בכבודו כמו כן נמי שרי להכותו או לקללו אעכצ"ל דמוכח מהלכה ה' דסובר הפשט בהא דרבא דב"מ כמ"ש השט"מ הנ"ל וא"כ ממילא ליכא למטעי בהרמב"ם מידי וע"כ לא הזכיר הרמב"ם את הא דרבא בפירוש אלא סמך עצמו על הלכה ה' עי' היטב בספרי פני משה ותבין. ומ"ש רבינו ע"כ אל ישנא אדם את חבירו כשמרויח אצלו ודואג פן יקפח פרנסתו כו' מכאן יש ללמוד מדת הבטחון דז"ל הדד"ח דברי הרב המחבר הם שלמד ממה שאמרו ביומא שאין ראוי לאדם לשנוא את חברו כשמרויח אצלו מדאגה מדבר פן יקפח פרנסתו שאם פרנסתו נגזר מן השמים אין שום אדם יכול לקפחה דאין אדם נוגע במוכן לחברו כמעשה דבית גרמו ובית אבטינס עכ"ל. ומ"ש רבינו וכן כתיב יראת ד' שנאת רע גם החינוך מצוה רל"ח דיבר מזה אלא הביא ע"ז את הפסוק הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט והמנ"ח שם הקשה דמדוע שביק החינוך הקרא שמביא מיניה הש"ס דילן ראיה דמצוה לשנאותו יראת ד' שנאת רע והניח בצ"ע, והיראים סי' ל"ח כתב וז"ל אבל אם הוא רשע אינך מצווה לאוהבו כיון שאינו בעול שמים כמותך אתה מצווה לשנאותו שנא' יראת ד' שנאת רע וכתיב הלא משנאיך וגו' עכ"ל דבהגמ"יי הל' דעות פ"ו הל' ה' כתב וז"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנ' יראת ד' וגו' ואומר הלא משנאיך וגו' בערבי פסחים עכ"ל נראה בפי' דליראים והגמ"יי הי' הגירסא בגמ' שהביא גם הלא משנאיך וגו' וא"כ אפשר לומר דמש"ה הביא החינוך הלא משנאיך וגו' לאשמעינן דגם זה איתא בגמ' כמובן: