Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) לדרוש אל המתים כו'. בסנהדרין ס"ה ע"ב איתא ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת כו' פי' רש"י בזכורו מעלה ומושיב את המת על זכרותו בגולגולת המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע"י כישוף ואח"כ הקשה הגמ' שואל אוב היינו ודורש אל המתים פרש"י ולמה נכתבו שניהם במקום אחד ומשני דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה פרש"י שתשרה שד של בה"ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו עכ"ל חזינן מגמ' זו דמש"ה מרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וא"כ ק"ל על רבינו ז"ל דהיכי כתב כדי שיבא אליו המת בחלום כו' ותו מדוע כתב בחלום מנ"ל זה דילמא מרעיב שיבא אליו בהקיץ הן אמת שרבינו נמשך אחר הרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פי"א הל' י"ג שכ' ג"כ כן אבל על הרמב"ם גופא קשה מגמ' זו ונ"ל בס"ד דסברו דמ"ש הגמ' כדי שתשרה עליו רוח הטומאה פירושו רוח המת כמו שמפרש היד רמ"ה שם וז"ל רוח הטומאה רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם ולא רצו לפרש פרש"י שד של בה"ק משום קושית היד רמ"ה דא"כ מה דורש אל המתים איכא ומה שכתבו בחלום י"ל דלמדו ממ"ש הגמ' ולן וכמ"ש הת"ח שם וז"ל ולן כו' משמע דלאו אורח דרוח הטומאה שתשרה על האדם ביום אלא בלילה כו' עי"ש וא"כ דברי רבינו והרמב"ם עולים יפה אלא על רש"י הקושיא של היד רמ"ה הנ"ל קשה מאד, ואפשר שרש"י כיוון למ"ש הרדב"ז בטעמי המצות וז"ל ודע שכל המתים מסורים לשר דומה ופקיד עליהם כפי הזמן שגזרה חכמתו יתברך וזה ע"י השבעותיו כופה את השר הנזכר לתת רשות נפש המת לבוא להגיד שאלתו כו' עי"ש ורש"י י"ל דסובר דכמו שיש שר דומה שפקיד על המתים [כדאי' ברש"י ברכות י"ח ע"ב ד"ה דילמא חגיגה ה' ע"א ד"ה דרעינא] כמ"כ נמי יש שד בה"ק וזה שרוצה לדרוש אל המתים משתדל שיהיה לו השד של בה"ק אוהב לסייעו שיוכל לכוף ע"י כשפיו את השר הממונה על המתים ועי"ז שלן בבה"ק השד נעשה לו אוהב נמצא לפי"ז עיקר כוונתו בזה להיות דורש אל המתים וע"כ כתב רש"י שפיר שד של בה"ק יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו כלומר שיהא השד מסייעו לכוף בכשפיו את השר הממונה על המתים לתת רשות לנפש המת לבוא אליו להגיד שאלתו כהנ"ל בשם טעמי המצות ול"ק קושית היד רמ"ה כמובן:
ונ"ל (ב) שבעל אוב כו'. לכאו' צריך להבין דמדוע כתב רבינו א"ז בלשון ונ"ל הלא מגמ' סנהדרין הנ"ל \ מוכח בפי' כן מדהקשה שואל אוב היינו ודורש אל המתים ומשני דצריך ודורש אל המתים למי שמרעיב ולן בבה"ק דלא הוי שואל אוב אבל שואל אוב באמת גם לפי מסקנת הגמ' עובר גם משום ודורש אל המתים וא"כ קשה מדוע כתב רבינו בלשון ונ"ל, ונ"ל בס"ד כך דבספרי פי שופטים איתא וז"ל ודורש אל המתים אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלתו מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגלגלתו מעלה בזכורו אין מעלה כדרכו ואין נשאל בשבת בגלגלתו עולה כדרכו ונשאל בשבת עכ"ל ולכאו' ק"ל הלא מ"ש הספרי על דורש אל המתים איתא בברייתא דגמ' על בעל אוב ול"ל דפליגי הברייתא דגמ' סוברת דאחד המעלה בזכורו כו' זה בעל אוב ולא דורש אל המתים והספרי סובר דזה דורש אל המתים דא"כ מה הקשה הגמ' על ברייתא זו שואל אוב היינו דורש אל המתים הא הבריי' זו סוברת דאחד המעלה בזכורו כו' לא הוי דורש אל המתים אעכצ"ל דלא פליגי ושניהם סברו דאחד המעלה בזכורו כו' עובר משום אוב ומשום ודורש אל המתים אלא הברייתא יגמר' כיון דאיירי בבעל אוב נקטה א"ז על בעל אוב והספר' דאיירי בדורש אל המתים נקט על דורש אל המתי', ובפסיקתא זוטרתא פ' שופטים איתא על ודורש אל המתים כמ"ש הספרי ואח"כ אי' בפסיקתא וז"ל דבר אחר ודורש אל המתים זה ההולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה עכ"ל והד"א של הפסיקתא הוא הברייתא שהביא הגמ' לתרץ על הקושיא שואל אוב היינו דורש אל המתים ומדהביאה הפסיקתא א"ז בלשון ד"א נראה דסוברת שהד"א חולק עם דרשה דספרי שהביא לעיל מיניה וסובר דדורש אל המתים לא הוי אלא זה שלן בבה"ק והספרי סובר דלא הוי אלא המעלה בזכורו כו' וממילא לפי"ז י"ל דגם הגמ' בתירוצו דדורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבה"ק כו' ג"כ סובר דלא נקרא דורש אל המתים אלא זה שמרעיב כו' ולא המעלה בזכורו כו' אלא המקשן שהקשה שואל אוב היינו דורש אל המתים הי' סובר דברייתא דגמ' לא פליגא עם הספרי כהנ"ל אבל על התרצן באמת י"ל דסובר דפליגי נמצא לפי פשט זה באמת הוה יכלינן למימר דשואל אוב אינו עובר משום דורש אל המתים ומשום שרבינו ל"ס כן ע"כ כתב ונ"ל כו' כוונתו דהוא סובר דהגמ' דילן באמת ל"ס כמו שנר' מהפסיקתא אלא גם לפי המסקנא סובר הגמרא דשואל אוב עובר גם משום ודורש אל המתים כמובן.וגם מיושב בהנ"ל בס"ד מדק"ל על רש"י פ' שופטים פ' י"ח פי"א וז"ל ודורש אל המתים כגון מעלה בזכורו והנשאל בגולגולת עכ"ל ולכאורה מדוע לא הביא את המסקנא דגמ' זה המרעיב עצמו ולן כו' ותו ק"ל הא בבריי' דגמ' איתא דמעלה בזכורו או הנשאל בגולגולת עובר משום שואל אוב והיאך כתב רש"י כהספרי שעובר משום דורש אל המתים [ועי' במזרחי מ"ש על רש"י זה] אבל בהנ"ל י"ל דרש"י גכ"ס כרבינו דשואל אוב עובר גם משום דורש אל המתים כיון דהפשט בגמ' דברייתא עם הספרי לא פליגי גם לפי המסקנא של הגמ' וכדי לאשמעינן א"ז ע"כ הביא רש"י על דורש אל המתים את הספרי משום דאי הוה מייתי כמסקנת הגמ' זה המרעיב עצמו ולן כו' אז הוה יכלינן למימר דסובר כהנ"ל להפסיקתא דברייתא דגמ' פליגא עם הספרי ושואל אוב אינו עובר משום דורש אל המתים אבל עכשיו שהביא את הספרי ליכא למיטעי לומר כן כיון דהוה קשה דהיאך פסק כהספרי נגד מסקנת הגמרא ודו"ק:
והיראים ז"ל סי' צ"א כתב וז"ל המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל אין זה דורש אל המתים דדורש למתים פירוש לגופו דורש לגופו של מת ומדבר על ידי כישוף כמו בעל אוב אלא שבעל אוב העלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתים שהרוח אינו נקרא מת ולהכי אמרינן בברכות בחסיד אחד שלן בבה"ק לשמוע רוחות שמספרות זו עם זו ואמרינן נמי התם בההוא פירקא שמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על עסק מעות יתומין ואמרינן נמי במועד קטן בסופו א"ל ליתחזי לי איתחזי ליה עכ"ל והב"י ז"ל יו"ד סי' קע"ט חולק עליו וסותר את ראיותיו וסובר דלאחר מיתה אפי' להשביע את הרוח אסור אבל להשביעו בעודו חולה מודה שמותר אבל לא מטעמי' דהיראים אלא כיון דכשמשביעו עדיין חי ע"כ לא הוי דורש אל המתים והד"מ ז"ל שם מיישב את היראים וסובר כוותיה ובש"ע שם פסק המחבר כמ"ש בב"י והרמ"א הביא בשם יש מתירין את פסקו של היראים עי"ש, לכאו' מתחלת דבריו של היראים נראה דסובר כהב"י דדוקא את החולה מותר להשביע אבל ממ"ש אח"כ לפרש דמה הוא דורש אל המתים וגם מהראיות מעובדא דחסיד ומעובדא דשמואל שהביא מוכח דסובר דגם לאחר מיתה מותר לדרוש לרוח של מת וא"כ ק"ל עליו בתרתי חדא דמדוע ל"כ גם בתחלת דבריו כן ועוד למה הביא את הראי' מגמ' דמוע"ק דף כ"ח ע"א כלל הא משם ליכא ראי' אלא שמותר להשביע את החולה כיון דמה דאמר רבא לרב נחמן ליתחזי לי מר בשעה שהיה חולה אמר לו וכמו שבאמת הב"י הביא מגמ' זו ראי' שמותר להשביע את החולה [ודע דצ"ל דביראים של הב"י לא היתה הראי' מגמר' דמוע"ק וע"כ ל"כ את הראי' זו אלא מדעת עצמו ואח"כ ראיתי בברכי יוסף שם שעמד על הב"י בזה] וכיון שכבר הוכיח היראים מעובדא דחסיד ומעובדא דשמואל דאפי' להשביע את הרוח לאחר מותו שרי א"כ תו הוי הראי' דמוע"ק משנה שאינה צריכה, וצ"ל דסובר דאין חילוק להשביע את הרוח בין לאחר מיתה בין מחיים כשהוא חולה דאי אסור הכל אסור כיון דסוף סוף הרוח לא בא אליו אלא אחר מיתה והוא שואל ומדבר עם הרוח לאחר מיתה אלא מחמת הראיות שהביא הוכיח שמותר לשאול לרוח ע"כ מותר להשביעו גם מחיים וע"כ לא מדקדק והביא מתחלה את הא דחולה וגם את הראי' דמוע"ק כמובן:
אבל לכאורה עדיין ק"ל על היראים דאיזה פשט סובר בהברייתא דדורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן כו' דל"ל דסובר מפשטו של היד רמ"ה הנ"ל מחודש א' דכדי שתשרה עליו רוח טומאה פירושו רוח המת כיון דסובר דלשאול מרוח המת שרי אעכצ"ל דסובר כפשטו של רש"י הנ"ל שתשרה עליו שד של בה"ק וא"כ נשאר עליו קושית היד רמ"ה הנ"ל דא"כ מאי דורש אל המתים איכא דבשלמא על רש"י י"ל כמו שתירצנו עם טעמי המצות הנ"ל אבל להיראים ל"ל כן כיון שלדבר עם הרוח של המת באמת סובר דשרי לכוף את השר, וע"כ נ"ל בס"ד דלעולם גם היראים סובר כפשטו של רש"י ועל קושית היד רמ"ה גם להיראים צ"ל כהנ"ל לרש"י אלא להיראים צ"ל כך שמרעיב ולן בבה"ק כדי שיהא השד מסייעו לכוף בכשפיו את השר הממונה על המתים לתת רשות לגוף המת לבא אליו ולא להרוח, וא"כ ממילא י"ל דרש"י ג"כ משו"ה מפרש שד בה"ק משום דסובר כהיראים דלרוח המת שרי וע"כ לא מצי לפרש כהיד רמ"ה' וממילא לפי"ז כיון שרבינו והרמב"ם סברו הפשט בהבריי' כדי שתשרה עליו רוח טומאה כהיד רמ"ה כהנ"ל מחודש א' נמצא שרבינו והרמב"ם והי"ר לא סברו כהיראים אלא כהב"י כמובן. אבל אח"כ ראיתי בנר מצוה סי' י' אות י"ז שג"כ עמד על היראים מבריי' דסנהדרין הנ"ל והאריך ליישבו ולפי תירוצו גם רבינו והרמב"ם והי"ר יכולין לסבור כהיראים עי"ש וע"כ שפיר עשה הרמ"א שפסק כהיראים דלפי תירוצינו הנ"ל קשה עליו דהיאך פסק כהיראים נגד רבינו והרמב"ם והי"ר אבל עכשיו י"ל דסובר כתירוצו של הנ"מ, ולענין לילך על קברי צדיקים ולהתפלל שם כבר מברר א"ז היטב המר"ם שיק מצוה תקט"ו וגם בתשובותיו או"ח סי' רצ"ג והעלה דשרי כפסקו של הב"ח מובא בש"ך יו"ד סי' קע"ט ס"ק ט"ו ועל נוסח התפלה שבמענה לשון כתב שהוא עפ"י היראים והשומע קול תפלת ישראל ברחמים יעזרנו לשמוע בקרב קול שופר הגדול המעורר ישני חברון עם כל שוכני עפר בב"א: