Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) לגלח פיאות הראש כו'. הטעם של המצוה זו שכ' רבינו ז"ל משום חוקות הכומרים כתב גם הרמב"ם ז"ל הל' עכו"ם פי"ב הל"א אבל הטור ז"ל יו"ד סי' קפ"א הקשה על הרמב"ם וז"ל וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן עכ"ל וא"כ גם על רבינו קשה קושית הטור וקושיתו יש לפרש בתרי אנפין חדא שירא דכשנבקש לידע מדעתינו טעמי המצות יכול לבא מזה היזק גדול דלפעמים לא ימצא טעם ונר' שלא מצווים ח"ו לעשותם ובאמת אין הדבר כן כי מצות מלך הם עלינו ואף אם לא נדע טעמם אנו מצווים לעשותם וע"כ הקשה הטור על הרמב"ם דלמה נתן טעם למל"ת זו, או י"ל בכוונת הטור דירא דע"י הטעם יכול לבוא לעקל הדין דכשאמרינן דהטעם משום חוקות הכומרים אז י"ל דעכשיו שאין עושין הכומרים כן מותר להקיף וזה באמת אא"ל כיון דדוקא על הטעם שכתב בפי' י"ל דכשבטל הטעם בטל הדין אבל לא במצוה שלא כתב הטעם בפי' וע"כ הקשה הטור דלמה נתן טעם מדעתו, והב"י ז"ל כיון שלמד הפשט בטור כפשטינו הא' ע"כ המליץ בעד הרמב"ם שפיר עי"ש אבל הד"מ ז"ל שלמד הפשט בהטור כפשטינו הב' ע"כ לא הוטב בעיניו דברי הב"י אלא מאשר ומקיים את השגת הטור על הרמב"ם בדרך שאינו חושד בכשרים עי"ש וגם הט"ז שם הלך בדעת הטור בעקבותיו של הד"מ ומה שיש להקשות על הט"ז כבר עמדו עליו הפנים מאירות ח"ב סי' ע"ט והנתיבות עולם ומנ"ח מצוה רנ"א עי"ש:
ועל קושית הטור נ"ל בס"ד לתרץ כך דמסה"מ מל"ת מ"ג יש ללמוד תרתי חדא טעם לשבח דמדוע לא מנאו כל המוני מצות את המל"ת זו לשתי אזהרות וגם החינוך מצוה רנ"א העתיק את תירוצו ועי' בדינא דחיי שהאריך לפרש את טעמו בטוב טעם, ועוד יש ללמוד מדבריו שבסה"מ שלמד לומר הטעם של המצוה זו משום חוקות הכומרים מגמ' דיבמות דף ה' דמדאיצטריך הגמרא למימר דהקפת כל הראש שמה הקפה דלכאורה דבר פשוט הוא אעכ"מ דהטעם משום חוקות הכומרים והוה ס"ד כיון שהכומרים לא מקפו כל הראש אין איסור להקיף כל הראש ע"כ קאמר הגמ' דגם הקפת כל הראש אסור עי"ש בסה"מ ותראה שכ' כן' אבל לכאורה ק"ל הא איכא למימר להיפך כיון דחזינן דגם הקפת כל הראש אסור מוכח דלא משום טעם זה אסרה התורה דאל"כ באמת הול"ל דהקפת כל הראש מותר וגם מהחינוך נראה שהרגיש בזה דממה שכ' ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומ' נראה בפי' שכיוון לתרץ בזה את קושיתינו אבל תירוצו דוחק כיון דבהקפת כל הראש ליכא טעמא דמצוה א"כ מהיכא תיתי לומר דאסר' התורה דומה דליכא טעמא משום דומה דאיכא טעמא ואריכות בזה שלא לצורך כיון שהחינוך בעצמו ל"כ אלא בדרך אפשר. וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת הסה"מ דהרמב"ם סובר שאעפ"י שכל חוקי התורה גזירות המלך הם מ"מ כל מי שיוכל לבקש איזה טעם למצוה צריך לבקש וליתן כ"כ הב"י הנ"ל בשמו וא"כ י"ל דתרי גווני טעמי מצות יש, חדא מה ששייך בכל המצוה וליכא שום חלק מהמצוה שלא שייך בה הטעם ועוד יש טעם אבל לא שייך בכל המצוה דיש חלק מהמצוה שלא שייך בה ושניהם נקראו טעמי המצוה אלא החילוק שבהם פשוט דבטעם שלא שייך בכל המצוה ל"ל דכשבטל הטעם בטל המצוה כיון שיש חלק מהמצוה שלא שייך בה הטעם כלל עכ"מ דלא תלי' המצוה בהטעם אלא בטעם זה יצא החיוב שמחוייב לידע טעמי המצות שכ' הב"י בשם הרמב"ם אבל בטעם שש"ך בכל המצוה בטעם זה באמת י"ל שכל המצוה תלי' ביה [דהיינו בהטעמים שהתורה נתנה כגון בלאו דבחוקותיהם לא תלכו] וכשבטל הטעם בטל המצוה, ובהנחה זו שפיר יש להבין את הסה"מ דכונתו להביא ראי' מגמ' דיבמות דטעמא דמל"ת זו משום חוקות הכומרים הוא מחלק השני של טעמי מצות הנ"ל וע"כ קאמר הגמרא שפיר דהקפת כל הראש אסור ול"ק קושיתינו הנ"ל על הסה"מ וגם קושית הטור ל"ק על הרמב"ם דלפום הבנת הב"י בקושית הטור ל"ק כיון דמפורש בגמ' דיבמות הטעם שכ' הרמב"ם כמ"ש בסה"מ ולא מדעת עצמו כ"כ וגם לפום הבנת הד"מ בקושית הטור ל"ק כיון דהטעם של המצוה זו הוא מהחלק השני של טעמי המצות א"כ תו ליכא למיחש לשום תקלה כמו שכתבנו כמובן, וגם שפיר יש להבין בזה דמדוע כתבו רבינו והרמב"ם במל"ת זו בלשון עבר כמו שהיו עושין כומרי ע"ז ולא כתבו בלשון הווה כמו שעושין כמו שכתבו בלאו דבחוקותיהם לא תלכו וגם המנ"ח דיבר מדקדוק זה אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר דכיון דהטעם של המצוה זו הוא מהחלק השני של טעמי המצות הנ"ל ע"כ כתבו בלשון עבר לאשמעינן דאע"ג דבטל הטעם לא בטל המצוה אבל הטעם של הלאו דבחוקותיהם לא תלכו הוא מהחלק הראשון של טעמי המצות הנ"ל ע"כ כתבו שם בלשון הווה, ובאמת פליאה לי על הטור שהעתיק את הטעם של הרמב"ם במל"ת זו בלשון הווה, מפני שעושין כן עובדי כוכבים וברמב"ם שלפנינו ליתא כן אלא בלשון עבר כמו שהיו עושין ואפשר שלשון זה גרם לו להקשות על הרמב"ם אבל לפי גירסתינו בהרמב"ם באמת ל"ק מידי כמו שכתבנו ודו"ק ועי' בר"ן מכות ריש פ"ג ד"ה זה המשוה צדעיו ובר' ירוחם ח"ה נתיב י"ז ותראה דג"כ סברו בטעמא דמל"ת זו כרבינו והרמב"ם:
ומסיק (ב) שם שאף הניקף לוקה כו' שעתה יש בו מעשה כו' לכאורה מה רצה רבינו במ"ש שעתה יש בו מעשה והרמב"ם באמת ל"כ א"ז אלא כתב סתם אבל איש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע למגלח וא"כ גם רבינו הי' לו לכתוב בקיצור, ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דבמכות כ' ע"ב איתא תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבילה לקי פרש"י וז"ל האוכל תמרים בכברה יהא לוקה בתמיה כלומר ניקף מה פשע שהוא לוקה לאו שאב"מ הוי ולא לילקי [ונ"ל דכוונת רש"י בהכלומר דלכאורה קשה היכי מדמה להא דתמרי הא הכא איסורא מיהא איכא ובתמרי אפי' איסורא ליכא ע"כ כתב רש"י כלומר ניקף מה פשע שהוא לוקה כוונתו לענין מלקות דומה להא דתמרי ממילא מוכח מרש"י דאיסורא מיהא איכא בניקף אף שלא עשה מעשה וגם פשטות לשונו מוכח כן וכ"כ הריטב"א שם בשם הר' מאיר] ומשני הגמ' דאמר לך מני ר' יהודא היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו פרש"י וז"ל השואל לך כמאן קאמרת ניקף לוקה אימא ליה ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין והיינו לאו שאב"מ דניקף הוא דקא עבר אלאו דלא תקיפו דשמעינן לקרא הכי לא תקיפו לא תניחו להקיף דמניח להקיף כמקיף א"נ מדאפקיה בלשון רבים דכתיב לא תקיפו משמע דאתרי קא מזהר רחמנא ניקף ומקיף עכ"ל ודברי רש"י במ"ש השואל לך כו' ק"ל דאמאי ל"כ בפשיטות דהתנא דתני קמיה דרב חסדא תני אליבא דר"י אבל כבר עמד ע"ז הנתיבות עולם ומיישבו עי"ש, ואח"כ איתא בגמ' רבא אומר במקיף לעצמו ודברי הכל פי' רש"י ר"א וז"ל לא צריכא לאוקמי כר"י הך ברייתא דתני תנא קמיה דרב חסדא דקיימא במקיף את עצמו וקמ"ל דחייב תרתי משום מקיף ומשום ניקף דסד"א לא לילקי אלא חדא קמ"ל, ואח"כ איתא בגמ' רב אשי אמר במסייע ודברי הכל פירש"י מסייע מזמין השערות למקיף והר"ן מפרש מזמין ומטה עצמו אליו להקיפו נראה מהר"ן דל"צ להזמין השערות למקיף אלא במה שמטה עצמו אליו להקיפו סגיא ורש"י צ"ל דסובר דבמה שמטה עצמו אליו עדיין לא עושה מעשה שילקה עלי' אלא צריך שיזמין שערותיו ג"כ, ול"ל דלא פליגי אלא זה שהזמין שערותיו למקיף לא מטה עצמו אליו להקיפו וע"כ צריך להזמין השערות ורש"י דיבר מסיוע זו דזה אא"ל כיון כשהזמין השערות למקיף ע"כ מטה עצמו אליו להקיפו וא"כ אמאי נקט רש"י תרתי אעכצ"ל דפליגי דרש"י סובר דצריך לסייע בסיוע גדול והר"ן סובר דל"צ סיוע גדול כל כך וא"כ ק"ל על הטוש"ע סי' הנ"ל שנקטו הסיוע של הר"ן אמאי פסקו כהר"ן נגד רש"י: ונ"ל בס"ד ליישב דלכאו' צריך להבין דמדוע סגיא להר"ן בסיוע קטן ולרש"י צריך סיוע גדול ונ"ל דבזה פליגי דהריטב"א שם כתב וז"ל במסייע ודברי הכל פירש"י ז"ל שמזמין לו השערות ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במס' ביצה לענין מיכחל כותי לישראל ביו"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש ול"ק שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהתם אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפתח קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש לפי' ר' מאיר ז"ל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימת קומה הוי מעשה עכ"ל ולכאורה מה רצה הריטב"א במ"ש וכ"ש כו' הלא גם תירוצו הראשון טוב מאד וצ"ל דכוונתו דנהי דלפום פי' רש"י, שמזמין לו השערות י"ל שפיר דהוי סיוע גדול אבל לפום פי' הר"ן שמטה עצמו אליו להקיפו עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דסיוע זה לא הוי סיוע גדול ע"כ כתב הריטב"א וכ"ש כו' כוונתו דלפי' הר"ן צ"ל כמ"ש הר' מאיר דבלאו סיוע ג"כ עובר על הלאו וא"כ ממילא י"ל כמו שמתרץ אליבא דר' מאיר כמובן, אבל לכאו' ק"ל על מ"ש הריטב"א כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימת קומה הוי מעשה הא אנן פסקינן דעקימת פיו לא הוי מעשה כמ"ש הרשב"א ז"ל מובא בשט"מ הנ"ל מל"ת ט' מחודש ב' וצ"ל דהריטב"א באמת סובר כשיטת הראב"ד שהבאתי שם דעקימת פיו הוי מעשה, וא"כ ממילא י"ל דרש"י והר"ן בזה פליגי רש"י סובר דבלאו סיוע לא עובר הניקף על הלאו וליכא שום איסור כלל וכמ"ש הכ"מ הל' עכו"ם פי"ב הל"א אליבא דהרמב"ם וא"כ צ"ל על קושית הריטב"א כתירוצו הראשון של הריטב"א לחלק בין סיוע גדול לסיוע קטן ע"כ מפרש רש"י שמזמין השערות למקיף ואף דנראה מרש"י ד"ה דאכיל תמרי דיש איסור בלא סיוע כהנ"ל ע"ז י"ל כמ"ש הנב"י מ"ת חאו"ח סי' ע"ו שמקודם דהוה ידעינן מתירוצם של רבא ורב אשי דמשכחת מעשה בניקף באמת צ"ל דעובר הניקף על הלאו אף שאין לוקין עליו אבל לפי מסקנת תירוצם דמשכחת מעשה בניקף באמת אמרינן דבלאו מעשה אין שום איסור בניקף עי"ש וכיון דמ"ש רש"י בד"ה דאכיל תמרי הוא מהה"א של הגמ' ע"כ שפיר י"ל אליבא דרש"י כמו שכתבנו, אבל הר"ן י"ל דסובר כשי' הראב"ד בהשגותיו בהל' עכו"ם שם וכר' מאיר שהביא הריטב"א שגם בלא סיוע עובר על הלאו וא"כ שפיר י"ל אליבא דהר"ן על קושית הריטב"א הנ"ל כתירוצו השני של הריטב"א וע"כ מפרש שפיר. הר"ן מסייע מזמין ומטה עצמו אליו להקיפו ועי' בסמ"ק ז"ל סי' ע"א דסובר ג"כ דבלא סיוע איסורא מיהא איכא ומפרש מסייע כהר"ן וא"כ ממילא שפיר י"ל דכיון דהטוש"ע פסקו בפי' דגם בלא סיוע עובר על הלאו ע"כ מפרשו מסייע כהר"ן ודו"ק:
וא"כ ממילא י"ל דמשו"ה כתב רבינו שעתה יש בו מעשה דכיון דרבינו גכ"ס דבלא סיוע יש איסור כמ"ש בפי' כן וא"כ הוה יכלינן למימר דגכ"ס כהר"ן דכשמטה עצמו אליו להקיפו לוקין עליו וכשהוה אמרינן כן אז הי' נשאר עליו קושית הריטב"א הנ"ל כיון דלרבינו ל"ל כתירוצו השני של הריטב"א כיון דסובר דעקימת כיון לא הוי מעשה כשי' הרשב"א כהנ"ל מל"ת ט' מחודש ב' וגם לי"ל כתירוצו הראשון של הריטב"א כיון שאמרינן דסובר דכשמטה עצמו אליו להקיפו ג"כ לוקין וזה לא הוי סיוע גדול כל כך כהנ"ל וע"כ כדי שלא יהא קשה עליו קושית הריטב"א ע"כ כתב שעתה יש בו מעשה כלומר מעשה רבה וכוונתו להורות לנו בזה דאף דסובר דאיכא איסור בלא סיוע אפ"ה לענין פירושא דמסייע סובר כרש"י וא"כ ממילא י"ל גם לדידי' כתירוצו הראשון של הריטב"א, אבל הרמב"ם כיון דסובר דבלא סיוע ליכא איסור כמ"ש הכ"מ וא"כ ליכא מקום לטעות לדידי' דסובר כפירושו של הר"ן וכיון דסובר כפירושו של רש"י ממילא ידעינן דצ"ל לדידי' כתירוצו הראשון של הריטב"א וע"כ ל"כ כרבינו שעתה יש בו מעשה ודו"ק:
ולענ"ד נר' דהכ"מ יפה כתב כיון שלמד בדעת הרמב"ם הפשט בגמ' דמכות הנ"ל כך דהתנא דתני קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה סובר דהא דלוקין את הניקף לא משום מעשה ניקף לוקין אלא משום מעשה מקיף כיון דניקף הוי כמקיף כמ"ש רש"י בד"ה דאמר לך מני בפי' הראשון הנ"ל מחודש ב' דמניח להקיף כמקיף ול"ס האי תנא דלאו דלא תקיפו קאי אתרויי' אמקיף וניקף כמ"ש רש"י בפי' שני שם אלא סובר דלא הזהיר רחמנא רק המקיף אלא הניקף ג"כ חייב כיון דכשמניח להקיף הו"ל כמקיף והא דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם בלשון רבים משום דקאי על כל ישראל וכמו שצ"ל גם לפי' ראשון של רש"י, וממילא לפי"ז לא חייב הניקף מחמת שהוא ניקף אלא מחמת שהוא גם מקיף וע"ז הקשה רב נחמן מה שהקשה ומשני רבא דאין הפשט בהתנא כך אלא התנא איירי במקיף לעצמו וסובר התנא כפי' שני של רש"י דגם על הניקף קאי הלאו זה וע"כ סובר דבמקיף לעצמו חייב תרתי משום מקיף ומשום ניקף וע"ז אתא רב אשי ופליג על רבא וסובר ג"כ הפשט בהתנא כהנ"ל וממילא לפי"ז כשמקיף לעצמו באמת אינו חייב אלא חדא וע"כ משני רב אשי במסייע כיון דכשמסייע הוי הניקף כמקיף וחייב משום אזהרת מקיף ומשום דרב אשי חולק על רבא ע"כ איתא בגמ' רב אשי אמר כהכלל הנ"ל מל"ת ג' מחודש ב' בשם מבוא התלמוד דהיכא דאיתא ר' פלוני אמר מורה דפליג, וכיון דר"א ורבא פליגי פסק הרמב"ם כרב אשי דרק במסייע עובר הניקף ולוקה כיון דכשמסייע הוי הניקף כמקיף אבל כשלא מסייע דלא הוי הניקף כמקיף באמת לית ביה שום איסור כלל כיון דמצד ניקף עצמו בכל פעם לית ביה שום איסור וכשלא מסייע גם משוס מקיף ליכא וע"כ לית ביה שום איסור כלל, וממילא לפי הנחה זו שפיר יש להבין בס"ד את הכ"מ דה"ק ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל כוונתו דכיון דלא עבד מעשה כלל א"כ תו לא הוי הניקף כמקיף וע"כ לית ביה שום איסור כלל כמו שכתבנו ואח"כ קאמר ואפי' אם אמר ליה להקיף לו פאת ראשו כו' כלומר והי' לו לעבור משום אזהרת מקיף עכ"פ משום שעשאו שליח להקיף ע"ז מתרץ הכ"מ דאין שליח לד"ע וממילא ל"ק עליו מידי וכמדומה לי שכוונתי בס"ד בדעת אמיתי של הכ"מ ועי' במעשה רוקח הל' עכו"ם שם ובמגלת ספר במל"ת זו שמיישבים ג"כ את הכ"מ אלא לפי תירוצם עדיין הקושיא שני' של הח"צ הנ"ל אינה מיושבת אבל לפי דרכינו מיושב שפיר ודו"ק ועי' במהר"ם שיק מצוה רנ"ב מ"ש להביא ראי' להרמב"ם כפי הבנת הכ"מ כי דבריו עתיקים:
וממילא לפי פשטינו בכוונת הכ"מ בדעת הרמכ"ם באמת שפיר עשה הרמב"ם שלא הביא את הא דרבא דבמקיף לעצמו חייב תרתי כיון דפסק כרב אשי כהנ"ל אלא כל זה י"ל בהרמב"ם אבל ברבינו אא"ל דסובר הפשט בגמרא כן כיון דרבינו כתב אע"פ שאין מלקות אלא במסייע איסורא מיהא איכא א"כ עכצ"ל דסובר כהראב"ד בהשגותיו הנ"ל דאע"ג דליכא מלקות בלא סיוע אבל על הלאו עובר הניקף וא"כ עכצ"ל דסובר דרב אשי ורבא לא פליגי וא"כ נשארה קושיתינו על רבינו בתקפה דמדוע לא הביא את הא דרבא, אם לא שנא' דמ"ש רבינו איסורא מיהא איכא כוונתו איסורא דרבנן ואפשר דמשו"ה ל"כ כלשון הראב"ד עובר בלאו אלא איסורא מיהא איכא כיון דחולק עם הראב"ד דהראב"ד סובר דבלא סיוע איכא איסור דאורייתא אבל רבינו סובר דליכא אלא איסור דרבנן ואם כנים דברינו אז ממילא גם אליבא דרבינו י"ל כהנ"ל אליבא דהרמב"ם דר"א ורבא פליגי ופסק כר"א וע"כ השמיט את הא דרבא ודו"ק:
ותנן (ג) בקידושין כו' חוץ מבל תקיף ובל יטמא למתים כו' במשנה דקידושין כ"ט ע"א איתא חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' עכו"ם הל"ג וא"כ צריך להגיה גם ברבינו כן וגם מהדד"ח מוכח שהיתה גירסתו ברבינו כן, ודע דהרמב"ם בהלכה ב' שם פסק דאשה שגילחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ועבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה וכתב הלח"מ שהרמב"ם פסק לחומרא כלישנא קמא דגמ' דקידושין ל"ה ע"ב דאשה ממעטינן משום דלית לה זקן אבל עבדים הואיל ויש להם זקן אסורין עי"ש וא"כ לפי"ז כיון דרבינו ג"כ פסק כלישנא קמא כמ"ש לפיכך האשה כו' א"כ ק"ל אמאי ל"כ דעבדים אסורין בהקפה אבל אח"כ ראיתי שהדד"ח כבר דיבר מזה אריכות וגם מזה דיבר דמדוע השמיט רבינו את מ"ש הרמב"ם בהלכה ד' שם מטומטום ואנדרוגינוס והניח בצ"ע. ומ"ש רבינו וכתב רבינו משה כו' שלא יניח פחות מארבע שערות כו' גם הסמ"ק סי' ע"א הביא בשם הרמב"ם ד' שערות וכ"כ בשמו הטור סי' הנ"ל אבל ברמב"ם שלפנינו בהלכה ו' שם איתא ארבעים שערות וכ"כ בשמו הר' ירוחם ח"ה נתיב י"ז וכבר דיבר הכ"מ מזה ועל מה שהקשה הכ"מ שם וגם בחיבורו ב"י סי' הנ"ל עמ"ש רבינו ואומר אני שיש להתיישב בדבר כו' עי' בד"מ שם שהניח בצ"ע ובמשרת משה פי"ב מהלכות עכו"ם עי' מ"ש על הד"מ זה אבל המרש"ל בביאורו כאן מיישב שפיר את רבינו מקושית הכ"מ מובא גם בדרישה סי' הנ"ל עי"ש, ולהל' לענין שיעור פאה עי' ש"ע סי' הנ"ל ובח"ס חיו"ד סי' קל"ט מ"ש על רבינו כי דבריו עתיקים, ועמ"ש רבינו עוד דורש בתוספתא כו' עי' בדד"ח מ"ש ע"ז ופליאה לי שלא הביא גם את היראים שהעלה דעל הקפת פאות הראש חייב אפי' שלא בתער ובש"ע סי' הנ"ל יש שני דעות בזה ועי' במהר"ם שיק מצוה רנ"ב שהעלה דאסור לתלוש את שער הפאות בידים וגם עי' בבית לחם יהודא בש"ע ווילנא שכ' מנהגו של האר"י ז"ל בפאות הראש והשי"ת יעזרנו לנהוג בכל פעולותינו ותנועותינו וכוונתינו כמותו: