צוה (א) הקב"ה כו' שלא לעשות מלאכה בשבת כו', לכאורה יש להקשות על לשון צוה שכ' רבינו ז"ל שהוא לשון ששייך במ"ע ולא במל"ת וכבר כתב המרש"ל ז"ל בביאורו כאן שהעולם מקשים א"ז עי"ש מה שתירץ, ולי"נ בס"ד דכיון דר"ל סנהדרין נ"ח ע"ב קאמר עכו"ם ששבת חייב מיתה שנ' ויום ולילה לא ישבותו יאמר הפוקר המתפקר על התורה הקדושה דהיאך אמרינן דמל"ת שלא לעשות מלאכה בשבת הא לב"נ צוה שלא ישבות וכלנו בני נח אבל באמת זה טעות גמור כיון דאנו בני ישראל יצאנו ע"י התרי"ג מצות שצוה הקב"ה לנו מכלל ב"נ לגמרי וע"כ כתב רבינו צוה הקב"ה כו' שלא לעשות מלאכה בשבת כמובן, או י"ל כפי מ"ש הרמב"ן ז"ל פ' יתרו דמ"ע ממדת אהבה ומל"ת ממדת היראה ולכן עשה גדולה מל"ת כמו שאהבה גדולה מיראה ולכך אמרו דעשה דוחה ל"ת עי"ש וא"כ י"ל דהני מל"ת שאין העשה דוחה אותם יהי' מאיזה טעם שיהי' הם ג"כ בבחינת אהבה וכיון דבשבת אין עדל"ת דלא תעשו מלאכה כמ"ש הגמ' שבת קל"ג ע"כ התחיל רבינו את המל"ת זו בלשון צוה לרמז שהמל"ת זו בבחינת אהבה כמובן. ומ"ש רבינו והזהיר גם באמור אל הכהנים כו' כוונתו דל"ת דשני לאוין הם אלא חד לאו הוא אלא שנכפלה אזהרתה מחמת חומר הענין כמ"ש הרמב"ם בסה"מ בשרשיו שמצינו בכמה לאוין שנכפלו מחמת חומר הענין וממילא אין שום נ"מ לענין התראה דמאיזה פסוק שהתרה באמת חייב כמובן:

ומיתה (ב) זו נתפרשה בפ' מקושש שהיא בסקילה כו', כ"כ גם רש"י ז"ל שבת ו' ע"ב ד"ה הא דבהתראה סקילה ממקושש, ונ"ל דאפילו לר' יהודא סנהדרין דף פ' ע"ב דמקושש הוראת שעה היתה פרש"י וע"פ הדיבור מיחייב ולא גמרינן מינה לדורות עי"ש אפ"ה צ"ל דהא דמלאכת שבת בסקילה גם ר"י ממקושש יליף דדוקא על מה שילפי החכמים ממקושש דחייבי מיתות ל"צ שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ע"ז פליג ר"י ולא יליף ממקושש משום דהוראת שעה היתה אבל א"ז דמלת יומת דכתיב במלאכת שבת דפירושו סקילה באמת גם ר"י יליף ממקושש דכיון שצוה הקב"ה לסקלו ממילא מוכח כן, דאלת"ה הי' קשה מנ"ל לר"י סקילה וכ"ת דבאמת סובר דפירושא דמות יומת דשבת חנק כפירושא דסתם מות יומת דכל התורה א"כ קשה מה הקשה הגמ' שבת ו' ע"ב על מה דמשני הגמ' במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה הא נמי פשיטא דבהתראה סקילה ממקושש כמו שפירש"י דלמא רצה הבריי' לאשמעינן דלא כר"י אעכ"מ דגם לר"י בסקילה וע"כ דיליף ממקושש כמו שכתבנו ואח"כ ראיתי בפרמ"ג ז"ל בפתיחתו להלכות שבת שג"כ דיבר מזה דמנ"ל לר"י סקילה והניח בשקלא וטריא אבל את מה שנראה לענ"ד כתבנו בס"ד:

ומה (ג) הן המלאכות כו' ואלו הן החורש כו'. רבינו מנה הל"ט מלאכות בלשון וסדר המשנה דשבת ע"ג ע"ב אלא בזה משנה דבמתניתין איתא תחלה הזורע ואח"כ החורש ורבינו נקט תחלה חורש ואח"כ זורע והשינוי זו טעמא בעי, הן אמת דהגמרא הקשה שם מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר זורע הא הגמ' משני תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי פרש"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה יאשמעינן דהא נמי חרישה היא, ונ"ל דרש"י כיוון למ"ש המאירי ז"ל בשבת שם וז"ל תנא בא"י קאי כלומר שבא להשמיענו שכל שהיא בארץ קשה ונחרשה ונזרעה אם חרשה אחר הזריעה חייב אף על חרישה שניה עכ"ל וא"כ גם לרבינו הי' לו לאשמעינן את זה דחרישה שניה ג"כ חרישה הוא וגם על הרמב"ם ז"ל יש לדקדק דקדוק זה דבהל' שבת פ"ז הל' א' נקט ג"פ כרבינו, אבל אח"כ ראיתי בראש יוסף ז"ל שכבר עמד על הרמב"ם בזה עי"ש מה שתירץ כי תירוצו עולה יפה גם לרבינו. ולי"נ בס"ד לתרץ דרבינו כתב בתר דחשיב את הל"ט מלאכות וז"ל כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כיצד היא עניינם החורש כו' דהחורש או החופר או העושה חריץ הר"ז אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע כו' וכ"כ הרמב"ם בהלכה ב' שם, וא"כ ממילא י"ל דבשלמא התנא כיון דל"ק דכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות והוה ס"ד דחרישה שניה לא הוי חרישה ע"כ נקט מתחלה הזורע לאשמעינן א"ז אבל רבינו והרמב"ם כיון שהם כתבו בפי' דכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות א"כ ממילא ידעינן מזה דחרישה שניה ג"כ חרישה היא דלא גרע מהעושה חריץ ע"כ נקטו כסדר כל העולם החורש והזורע כמובן:

ודע דהתנא נקט הל"ט מלאכות על הפועל הזורע החורש והרמב"ם בפ"ז נקט על הפעולה החרישה הזריעה וכבר עמד התי"ט ז"ל בשבת פ"ז מ"ב ע"ז ומתרץ עי"ש וא"כ לכאורה כיון שדרכו של רבינו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם כמ"ש היד מלאכי כללי הסמ"ג סי' מ"ח א"כ אמאי פירש בזה, אבל לפי מ"ש הגאון מו"ה מרדכי בנעט ז"ל בריש ספרו מגן אבות לתרץ את הרמב"ם דהתנא דמתניתין קאי לכ"ע אף לר"ש דסובר דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ עשיית המלאכה לחודא אינה גורמת החיוב רק בכוונת מכיוון מהפועל שצריך לאיזה תכלית הנמשך מאותה המלאכה וע"כ נקט על הפועל הזורע החורש כו' ר"ל כדרך הזורע שעשה כן לאיזה תכלית אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודא דמלאכה שאצל"ג חייב ע"כ נקט על הפעולה כן תירץ המגא"ב ודפח"ח, אלא צריך עוד קצת תבלין כיון דסוף סוף עדיין קשה על הרמב"ם דמדוע לא נקט כלשון המתניתין על הפועל דבשלמא על התנא מיישב המגא"ב שפיר אבל על הרמב"ם אף שפסק כר"י עדיין קשה וכי גרע לר' יהודא כשמתכוון הפועל לאיזה תכלית הנמשך מאותה מלאכה הלא אדרבא אז יותר מסתבר דחייב וא"כ הו"ל למינקט כלשון המתניתין ואי"ל דהרמב"ם רצה להודיענו דפסק כר"י הא הרמב"ם כתב בפי' בפ"א מהל"ש הל' ז' דהלכה כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת המגא"ב דעיקר כוונתו ליישב את קושית התי"ט והתי"ט באמת לא הקשה על הרמב"ם מידי אלא אדרבא כתב דעפ"י דקדוק צ"ל כמ"ש הרמב"ם וע"כ הקשה על התנא דמתניתין דעפ"י דקדוק על לישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה בלשק שם דבר וע"ז משני המגא"ב דהתנא דמתניתין דאזיל גם אליבא דר"ש ע"כ לא מצי למינקט עפ"י דקדוק אבל הרמב"ם שפסק כר"י ע"כ נקט שפיר בלשון דקדוק' וא"כ ממילא י"ל כיון דרבינו פסק כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור כמו שכתבנו לעיל מל"ת ס' ע"כ לא נקט גם רבינו בלשון דקדוק אלא כהתנא דמתניתין כמובן. ודע דברמב"ם פ"ז שם יש שינויים הרבה בסדר הל"ט מלאכות דלא כהמתניתין מלבד השינויים שכתבנו אבל יען כי ראיתי בראש יוסף ז"ל בשבת דף ע"ג שכבר דיבר מזה ע"כ לא רציתי לפרטם ומה שמיישב הר"י על מה שאיתא ברמב"ם מתחלה ההבערה ואח"כ הכיבוי ובמתניתין איתא להיפך גם אני כוונתי בס"ד בזה לדעתו הטהורה:

ומ"ש רבינו שנינו במס' שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו' לכאורה יש לדקדק אמאי ל"כ התנא במתניתין בהדיא ט"ל מלאכות וכבר עמד גם התי"ט בשבת שם ע"ז ותירץ ג' תירוצים עי"ש אבל לפי מה שנראה מרבינו לקמן במלאכת תופר דבתופר לא חייב משום קושר א"כ ליכא למימר אליבא דרבינו את התירוץ השני של התי"ט אלא צ"ל או כתירוצו הא' או כתירוצו הג' והמעשה רוקח ז"ל הל"ש פ"ז כתב אליבא דהרמב"ם גכ"כ ועי' בפרמ"ג בפתיחתו להל' שבת שמיישב ג"כ היטב את קושית התי"ט:

וכל (ד) שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פ"ז הלכה ב' וצ"ל דסברו דמ"ש הגמ' שבת ע"ג ע"ב תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן דפירושו דכולן הן אבות וכצ"ל על מ"ש הגמ' שם החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת כלומר דכולן הויין אבות, אבל לכאורה מנ"ל הכרח לזה דלמא הפי' בהברייתות דכולן הם תולדות וכמ"ש המאירי ז"ל שם דזומר ונוטע ומבריך ומרכיב תולדה דזורע ובוצר וגודר ומסיק ואורה תולדה דקוצר [ומחופר וחורץ שהם תולדה דחורש לא דיבר המאירי וזה באמת טעמא בעי וצ"ע] וכ"ס הרמ"כ ז"ל מובא בכ"מ [ועי' רש"י שם ד"ה כולן ותראה שהוא דעה שלישית דנוטע ומבריך ומרכיב סובר שהן אבות וענין אחד מזורע אבל זומר תולדה וצ"ע דמנ"ל לחלק] וא"כ מנ"ל לרבינו והרמב"ם הכרח שהם אבות. אבל כבר מפרש הרהמ"ג ז"ל הל"ש פ"ז הל"ד את שיטת הרמב"ם היטב וז"ל ודע שכוונת רבינו שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הר"ז אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה כו' ויש מי שפי' כולן מלאכה אחת הן שהן תולדות לאב אחד ואע"פ שאין לנו בזה אלא שינוי השמות הפי' הראשון נראה עיקר וזהו חידוש הברייתות עכ"ל נראה שהסכים לרבינו והרמב"ם, ומ"ש וזהו חידוש הברייתות נ"ל שכיוון בזה להראות ההכרח לפשטם וכוונתו דאי נאמר שהם תולדות מה חידשו לנו הברייתות הלא מילתא דפשיטא היא ואי להודיענו דעל תולדות הרבה עם אב שלהם אינו חייב אלא אחת ודלא כר' אליעזר דשבת צ"ז שמחייב אתולדה במקום אב הא זה משנה שלימה בכריתות ט"ז ע"א דר"ע פליג על ר"א וסובר דאינו חייב אלא אחת, אעכצ"ל דהברייתות סברו שהם אבות ואשמעינן חידוש שאפי' על אבות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת דאת זה לא הוה ידעינן ממתניתין דכריתות כיון שלא דברה אלא מתולדות ואבות כמש"נ מגמ' דכריתות שם וכמו שאכתוב לקמן בס"ד וע"ז כיוון הרהמ"ג בצחות לשונו במ"ש וזהו חידוש הברייתות כוונתו דלהרמב"ם יש חידוש אבל להמאירי והרמ"כ ליכא חידוש בברייתות כיון שכבר ידעינן את זה ממתניתין דכריתות כמובן', אבל לכאורה ק"ל דלפי שיטתם מה הקשה הגמ' בשבת שם על הברייתא הזורע והזומר כו' מאי קמ"ל הא איכ"ל דקמ"ל דכולן הם אבות, וצ"ל דרבינו והרמב"ם סברו הפשט בגמ' דהמקשן סובר בהברייתא דכולן תולדות הם וע"כ הקשה מאי קמ"ל אבל התרצן באמת סובר בהברייתא דכולן אבות הם וע"כ משני שפיר הא קמ"ל העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת כוונתו דקמ"ל דאע"ג דכולן אבות הם אעפ"כ כיון דמעין מלאכה אחת הם אינו חייב אלא אחת וכמו שכתבנו בכוונת הרהמ"ג וממילא לפי הרהמ"ג וכפי פשטינו בו שיטות רבינו והרמב"ם עולים יפה ודו"ק:

אבל הכ"מ ז"ל שם הביא בשם הרמ"כ שהקשה על הרמב"ם שני קושיות חדא דאם כל אלו אבות אמאי חשיב מ' חסר אחת הלא יש יותר מנ' ועוד דאמרינן מלאכה דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב וחופר וחורץ ומבריך ואינך לא הואי במשכן שלא הי' צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים עי"ש שהניח בצ"ע ומסיק דכולן לא הכי אלא תולדות כשיטת המאירי הנ"ל וא"כ גם על רבינו קשה הני שני קושיות. ונ"ל בס"ד לתרץ דלכאורה על הקושיא הראשונה של הרמ"ך ק"ל דאמאי הקשה על הרמב"ם דוקא הא גם על הגמ' גופא קשה דבשבת ע"ד ע"ב א"ר פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה ומשני הגמ' תנא דידן סידורא דפה נקט א"כ מוכח דבישול אב מלאכה כיון דהואי במשכן וא"כ קשה מדוע לא חשב התנא מ' מלאכות כיון דאיכא גם בישול נהי דנקט אופה משום סידורא דפת אבל גם בישול הו"ל למינקט, ותו ק"ל הא מגמ' שם מוכח דכותש הוי אב מלאכה כמו שפרש"י שם ד"ה שכן וא"כ היה לו להרמ"כ להקשות גם מזה דאמאי לא מנה התנא גם כותש ויהיו מ"א מלאכות, אלא ע"ז י"ל דהרמ"ך סובר כהמאירי שם דכותש לא הוי אלא תולדה דדש אבל הקושי' מבישול קשה, אעכצ"ל דמשו"ה לא הקשה הרמ"כ מבישול על הגמ' גופא כיון דהתנא דמתניתין לא אשמעינן רק שיש מציאות שחייב ל"ט חטאות וכיון דבישול ואופה מעין מלאכה אחת ואינו חייב על שתיהם בהעלם אחד אלא אחת ע"כ, לא נקט התנא אלא אופה משום סידורא דפת וממילא גם על כל הני אבות שכתבו רבינו והרמב"ם ג"כ י"ל כן דכיון שאינו חייב על כולן אלא אחת כמ"ש הגמ' ורבינו והרמב"ם ע"כ לא חשב התנא במתניתין וגם רבינו והרמב"ם אלא מ' חסר אחת, ואח"כ ראיתי במשרת משה הל"ש פ"ז שג"כ מתרץ כן וגם הראש יוסף בשבת ע"ג ע"א ד"ה במשנה כתב מחמת זה דלא זכה להבין את קושית הרמ"כ עי"ש וא"כ הקושיא הראשונה של' הרמ"כ באמת ל"ק מידי:

ועל הקושיא השניה של הרמ"כ י"ל דמה דקאמר הגמ' שבת צ"ז ע"ב דהך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הואי במשכן קרי לה תולדה א"ז ל"ק הגמ' אלא אליבא דר' אליעזר שמחייב אתולדה במקום אב וקשה לדבריו דאמאי קרי לה אב ואמאי קרי לה תולדה ע"כ משני הגמ' דהך דהואי במשכן חשיבא כו' אבל לר"ע דכריתות ט"ז ע"א דלא מחייב אתולדה במקום אב באמת ל"צ לחילוק זה כיון דבלא"ה יש נ"מ בין תולדה לאב כמ"ש הגמ' בשבת שם נ"מ דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי א"נ שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא וגם בב"ק דף ב' ע"א ל"ק הגמ' אלא אליבא דר"א אבל לר"ע באמת י"ל דאפי' הני מלאכות דלא הואי במשכן אם הם מהני מלאכות שדומים לאב בדמיון גמור אלא שחלוקים באיכות הפעולה או באיכות הנפעל באמת נקראים אבות כמ"ש הרהמ"ג הנ"ל מחודש הי' וממילא לפי"ז כיון דרבינו והרמב"ם פסקו כר"ע ע"כ קראו הם שפיר כל הני מלאכות דברייתות הנ"ל אבות אע"ג דלא הואי במשכן ול"ק בס"ד גם הקושיא שניה שלהרמ"כ ודו"ק:

וא"כ יצא לנו מהנ"ל אי הני מלאכות דהברייתות הנ"ל מחודש ה' נקראים אבות או תולדות תליא בפלוגתא דר"א ור"ע דלר"א צ"ל דנקראים תולדות משום קושיא שניה של הרמ"כ אבל לר"ע נקראים אבות משום די"ל כמו שכתבנו, ומה מאד יש ליישב בזה מה דק"ל על שיטות רבינו והרמב"ם מגמ' דכריתות ט"ז ע"א דבמתניתין שם אר"ע שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת אמר לו חייב על כל אחת ואחת כו' והקשה הגמ' מאי קבעי מיניה כו' עי' רש"י שם, ואי נאמר כשיטות רבינו והרמב"ם דאיכא מלאכות הרבה שנקראים אבות חוץ מהל"ט מלאכות דמתניתין דשבת דף ע"ג א"כ ק"ל מנ"ל לגמ' שר"ע קבעי מר"א ולדי מלאכות דלמא לא קבעי רק על אבות שחוץ הל"ט מלאכות שאם עשה מהם מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אי חייב על כל אחת ואחת או לא ועל אבות אלו סובר ר"א דחייב על כל אחת ואחת אבל על ולדות הרבה מעין מלאכה אחת באמת סובר דלא חייב רק אחת וא"כ היכי קאמר הגמ' ולדי מלאכות וגם רבא בתירוצו היכי נקט ולדי מלאכות אעכצ"ל דסתם גמ' וגם רבא סברו דאותן מלאכות שחוץ מהל"ט מלאכות אינם נקראים רק תולדות כשיטות המאירי והרמ"כ ודלא כרבינו והרמב"ם, וגם בעמוד ב' שם קאמר הגמ' ואי ר"א חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות וכן בכולי ש"ס נקט הגמרא אליבא דר"א ולדי מלאכות כמלאכות א"כ מוכח מסתמא דכולי ש"ס דלא כרבינו והרמב"ם וזה לכאורה קושיא גדולה על שיטתם ואח"כ ראיתי בלח"מ הל' שגגות פ"ז הל"ח שג"כ דיבר קצת מקושיא זו ושמחתי מאד שהנחני בס"ד בעקבותיו, אבל לפי הנ"ל דלר"א כל אותן מלאכות שחוץ הל"ט באמת אינם נקראים רק תולדות ל"ק מידי כיון דהגמ' דכריתות והגמ' דכולי ש"ס אליבא דר"א שפיר קאמר ולדי מלאכות כמובן:

אבל לכאורה עדיין צריך להבין מה נ"מ אי הני מלאכות דברייתות הנ"ל אבות או תולדות ואף שהרהמ"ג כתב שאין לנו בזה אלא שינוי השמות כהנ"ל אבל לפענ"ד עכצ"ל דיש איזה נ"מ לדינא דמדהאריכו בזה רבינו וגם הרמב"ם שם הלכה ב' ג' ד' וט' ואין דרכם להאריך בשביל שינוי השמות גרידא ותו הא הגמ' גופא בשבת צ"ז ע"ב ובב"ק ב' ע"א שאל על הנ"מ שבין אבות לתולדות אלמא דגם הגמר' סובר דלא בחנם נקראו כן וא"כ ע"כ גם לרבינו והרמב"ם צ"ל דיש איזה נ"מ לדינא וע"כ חיוב עלינו לחקור אחר הנ"מ.ונ"ל בס"ד דהתוס' בשבת ע"ג ע"ב ד"ה משום נסתפק אי צריך להתרות התולדה משום אב ובב"ק שם בד"ה ולר"א סובר התוס' בתירוצו הראשון דל"צ ובתירוצו השני סובר דצריך ובשבת צ"ו ע"ב בד"ה ולר"א סותם דצריך וא"כ י"ל דזה דוקא בתולדות אבל באבות שחוץ הל"ט אבות דמתניתין באמת י"ל דמשו"ה נקראו אבות משום דאין צריך להתרות בהאב של מעין מלאכה אלא סגיא אם התרה בהם למשל חופר ל"צ להתרות משום חורש אלא סגיא אם התרה משום חופר נהי דאם התרה משום חורש ג"כ מועיל אבל אם התרה משום חופר ג"כ סגיא וכן יש להוכיח מהמרש"א ז"ל בשבת ע"ג ע"ב ד"ה משום זורע מדכתב מלת נמי עי"ש ותבין.

וא"כ לפי"ז יש ג' חילוקים לדינא א' הל"ט מלאכות דמתניתין שהיו במשכן צריך להתרות בהאב של כל אחד ואחד למשל חורש צריך להתרות משום חורש ולא מועיל אם התרה משום חופר או' משום חורץ אע"ג דחופר וחורץ ג"כ אבות ואף שנראה מהלח"מ ז"ל הל"ש פ"ח הל"ב דסובר דמועיל אבל עי' בראש יוסף בשבת ע"ג ע"ב ד"ה מנינא ל"ל שכתב שט"ס יש בלח"מ ומסופק לדינא בזה, ב' הני אבות שחוץ הל"ט יכול להתרות בין בעצמם בין בהאב של מעין מלאכה כהנ"ל, ג' התולדות צריך להתרות בהאבות כהנ"ל בשם התוס' וזה אי דוקא בהל"ט אבות דמתניתין או סגיא אפי' אם התרה מהאבות שחוץ הל"ט למשל גבשושית בשדה ונטלה שהיא תולדה דחורש והתרה משום חופר נ"ל דזה תליא בפלוגתא דרבינו והרמב"ם עם רש"י לרש"י דסובר בשבת ע"ג ע"ב ד"ה כולן דזומר תולדה ונוטע אב ואפ"ה קאמר הגמ'. שם דזומר חייב משום נוטע מוכח דמועיל אם התרה התולדות בהאבות שחוץ הל"ט אבל לרבינו והרמב"ם דסברו דזומר אב לא מוכח מגמרא זו אלא דמועיל אם התרה אב כזה עם אב דדומה ליה ועי' במהר"ל ז"ל ב"ק ב' ע"א ד"ה ועוד דסובר בתוס' שיכול להתרות התולדות עם האבות שחוץ הל"ט דמתניתין וא"כ קיימו התו' ורש"י בזה בחדא שיטתא, ולהמאירי והרמ"כ הנ"ל מחודש ה' דגם נוטע תולדה מוכח ממ"ש הגמרא דזומר חייב משום נוטע דאם התרה התולדה עם תולדה דדומה לה ג"כ מועיל וא"כ צ"ל דסברו כתירוצו הראשון של התוס' דב"ק הנ"ל דל"צ להתרות התולדה משום אב כמובן:

ולפי הנ"ל שזכינו בס"ד דלתירוצו השני של התוס' דב"ק יש נ"מ בין הני אבות דברייתות הנ"ל להאבות דל"ט מלאכות לפי"ז י"ל דרבינו והרמב"ם באמת סברו כתירוץ זה ואף שהלח"מ הל"ש פ"ב הל"ח ג"כ כתב אליבא דהרמב"ם כהרהמ"ג הנ"ל דאין שום נ"מ אלא חילוף השמות וא"כ עכצ"ל דסברו בדעת הרמב"ם כתירוצו הראשון של התוס' דב"ק אבל נ"ל כיון דליכא להלח"מ הכרח לזה אלא משום קושיתו דהיכי סובר הרמב"ם דהכנסה ג"כ אב נגד סתימת הגמ' דשבת צ"ז ע"ב שהוצאה אב והכנסה תולדה עי"ש וזה לפענ"ד אין כל כך הכרח כיון דלפי מ"ש הרא"י ריש שבת ד"ה או יאמר דיש הכנסה שהיא אב דהיינו הכנסה דעני כיון שהיתה במשכן וגם הרשב"א בחידושיו שם כ"כ עי"ש ממילא לפי"ז שפיר י"ל דהגמ' דדף צ"ז קאי על הכנסה דעשיר דלא הי' במשכן וע"ז קאמר הגמ' שהיא תולדה והרמב"ם קאי על הכנסה דעני ועכ"ס שהיא אב או י"ל כמו שתירץ בפרמ"ג בפתיחתו דהל' שבת שהרמב"ם סובר כהרמב"ן דרב פפא דריש שבת פליג על הגמ' דדף צ"ז וסובר דהכנסה אב והרמב"ם פסק כר"פ עי"ש, וא"כ ממילא כיון דנסתר הכרחו של הלח"מ שפיר י"ל דהרמב"ם סובר כתירוצו השני של התוס' דב"ק ורבינו כתב בפי' לקמן במל"ת זו במלאכה דהמוציא מרשות לרשות דהכנסה תולדה וא"כ לדידיה בודאי לא צריכנא לתירוצו של הלח"מ וכיון שכן ממילא שפיר י"ל דסברו דיש נ"מ לדינא בין הני אבות שחוץ הל"ט לבין הל"ט דמתניתין לענין התראה כהנ"ל ודו"ק:

וגם מה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל את הקושיא הראשונה של הרמ"כ הנ"ל מחודש ו' בהקדים לפרש את קושיתו כי קשה להבין כהנ"ל במחודש ו' בשם הרא"י, ונ"ל בס"ד שהרמ"כ לא על התנא דמתניתין הקשה דליחשוב יותר מנ' אבות כיון דעל המתניתין באמת ל"ק מידי כהנ"ל מחודש ו' אלא הרמ"כ על הרמב"ם גופא הקשה דכ' בפ"ז מהל"ש הל"א ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ע"ז הקשה הרמ"כ דאמאי לא חשיב יותר מנ' וכוונת קושיתו כך דלכאו' קשה על הרמב"ם דמדוע כתב ומנין כל אבות כו' הלא כבר פרטם כמו שהקשה הגמ' שבת דף ע"ג על המתניתין מניינא למה לי וליכא לתרץ על הרמב"ם כמו שתירץ ר' יוחנן על המתניתין שרצה להודיענו שבהעלם אחד מביא ל"ט חטאות כיון שכבר כתב הרמב"ם א"ז בהל' שגגות פ"ז הל"ג וז"ל אפי' עשה המ' חסר אחת בהעלם אחד מביא ל"ט חטאות אעכצ"ל דבהל"ש באמת ל"כ את המנין משום טעמא דר' יוחנן אלא כדי שנדע בנקל דכמה הם האבות מלאכות וכיון שכן ע"כ הקשה עליו הרמ"כ שפיר דלפי שיטתו אמאי לא חשיב יותר מנ' אבות וכשתעיין בדברי הרמ"כ שפיר תראה בעליל דבאמת לא הקשה אלא על הרמב"ם גופא ולא על הגמ', וכיון שזכינו בס"ד לפרש את קושית הרמ"כ ממילא י"ל דלפי הנ"ל מחודש י"א דלהל"ט אבות מלאכות ליכא אלא חד גוונא התראה באמת ל"ק עליו קושיית הרמ"כ כיון די"ל שהרמב"ם לא נקט את המניין אלא מהני אבות שאין להם התראה אלא מעצמן אבל הני אבות שחוץ הל"ט כיון שיש להם התראה בין מעצמן ובין מהל"ט כהנ"ל ע"כ לא כללם ביחד בין המנין דל"ט ודו"ק:

וכיון שבררנו בס"ד את שיטות רבינו והרמב"ם לא אמנע מלכתוב מה שנלענ"ד להביא ראי' לשיטתם דלכאורה ק"ל על התו' דב"ק ב' ע"א ד"ה ולר"א דאמאי הקשה ונימא דנ"מ לענין התראה על הא דקאמר הגמ' ולר"א אמאי קרי ליה אב אמאי לא הקשה את הקושיא זו מעיקרא על הא שהקשה הגמ' ומה איכא בין אב לתולדה ע"ז הי' לו להקשות דאמאי לא קאמר הגמ' דנ"מ לענין התראה אמאי איחר התו' עם הקושי' זו עד ר"א וכן על התו' דשבת צ"ז ע"ב ד"ה ולר"א ג"כ קשה קושיא זו דאמאי אליבא דר"א דוקא הקשה ולא מקודם אליבא דרבנן, ונ"ל ליישב דבשלמא מעיקרא כשהקשה הגמ' ומה איכא בין אב לתולדה כיון דלא על התולדות לבד קאי הגמ' אלא כוונת הגמ' לידע גם דמה איכא בין הל"ט אבות לבין האבות שיותר מהל"ט והא דנקט הגמ' בין אב לתולדה ולא קאמר בין אב לאב מעין מלאכה י"ל דשגירת לישנא דמעיקרא נקט כיון דקאמר הגמ' מעיקרא אבות מכלל דאיכא תולדות ע"כ נקט אח"כ ג"כ תולדות או י"ל כיון שהתולדות יותר מהאבות שחוץ הל"ט כדאיתא בירושלמי שבת פ"ז ריש הלכה ב' דלכל אב מהל"ט אבות יש ל"ט תולדות ע"כ נקט הגמר' את התולדות אבל באמת קאי הגמ' על כל המלאכות היותר מהל"ט אבות לידע דמה איכא ביניהו, וכיון שקאי הגמ' גם על האבות שחוץ הל"ט ע"כ לא יוכל התו' להקשות שם דלימא הגמ' הנ"מ לענין התראה כיון דלהני אבות שחוץ הל"ט ג"כ מועיל התראה דעצמם כהנ"ל מחודש ט' אבל אליבא דר"א הקשה התו' שפיר כיון דלר"א ליכא אבות שחוץ הל"ט אלא הכל תולדות כהנ"ל מחודש ז' כמובן, וא"כ לפי"ז י"ל כיון דלפי תירוצו השני של התו' דב"ק לכאו' נשארה קושיית התו' על הגמ' דמעיקרא דאמאי לא קאמר הגמ' הנ"מ לענין התראה אעכצ"ל כתירוצינו דהגמ' דמעיקרא קאי גם על האבות שחוץ הל"ט וכמו שתירצנו אליבא דהתוס' א"כ ממילא מוכח דאיכא נמי מלאכות שנקראו אבות חוץ מהל"ט דאל"כ אלא הכל נקראו תולדות נשאר לפי תירוצו השני של התו' קושיית התף על הגמרא דמעיקרא אעכ"מ כשיטות רבינו והרמב"ם, אלא כל זה י"ל לפי מה שכתבנו במחודש י"א שרבינו והרמב"ם סברו כתירוצו השני של התו' דב"ק אבל המאירי והרמ"כ דסברו כתירוצו הא' של התו' כהנ"ל מחודש י' באמת לפי שיטתם ליכא ראי' מגמ' דב"ק שיש יותר אבות מהל"ט וע"כ פסקו הם שפיר שהכל נקראו תולדות אבל לרבינו והרמב"ם באמת איכא ראי' מגמ' דב"ק כמו שכתבנו ודו"ק:

ונ"ל בס"ד להביא עוד ראי' לשיטתם דבמשנה דריש כלל גדול איתא היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת פי' רש"י ד"ה אב מלאכה וז"ל אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כו' עכ"ל וכן מפרש הח' ר"ן שם. אבל לכאו' עדיין ק"ל למה נקט התנא אב אמאי ל"ק סתם חייב. על כל מלאכה ומלאכה דאי למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו כמו שמפרשו הם הא א"ז ידעינן מסיפא דהעושה מלאכות הרבה כו' דבשלמא להיפך ליכא להקשות דסיפא ל"ל כיון דידעינן א"ז מאב דנקט דע"ז י"ל דאי לאו סיפא באמת הוה אמרינן דאב דנקט למעוטי תולדות וע"כ קתני סיפא לגלויי דאב דקתני למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו כמ"ש רש"י והר"ן אבל זה דלמה נקט אב כיון דמסיפא ידעינן באמת קשה אעכצ"ל דהכי פירושא דמתניתין דאב דנקט למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו והסיפא נקט למעוטי שתי אבות מעין מלאכה אחת והשתא נקט שפיר התנא גם אב דאי לא הוה נקט אב אז באמת לא הוה ידעינן דגם על שתי אבות מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת כיון דהוה מפרשינן הסיפא על שתי תולדות ולא על שתי אבות מעין מלאכה אחת אבל השתא דקתני אב וידעינן מאב למעוטי שתי תולדות עכ"צ לפרש את הסיפא על שתי אבות מעין מלאכה אחת וממילא לפי"ז מוכח ממתניתין דאיכא אבות חוץ מהל"ט כשיטות רבינו והרמב"ם דאל"כ נשארה קושיתינו דאמאי נקט התנא אב, ועל המאירי והרמ"כ י"ל דלא הי' גירסתם במתניתין אב דהמאירי במשנה שם כתב וז"ל ויש גורסים על כל אב מלאכה כו' נראה בפי' דהי' לו גם גירסא בלא אב א"כ י"ל שכתבו את שיטתם אליבא דהאי גירסא דליתא אב ודו"ק, ועל הפי' המשניות שם שמפ' מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת על אב ותולדה ע"ז באמת ק"ל דלפי שיטתו הו"ל לפרש על שתי אבות מעין מלאכה אחת דהוי רבותא טפי וגם על רש"י ק"ל כיון דגם לרש"י יש אבות חוץ מהל"ט כהנ"ל מחודש ה' א"כ אמאי מפרש את הסיפא על ב' תולדות וכן מפ' הר"ן א"כ גם עליו קשה כיון דגכ"ס כשי' רש"י דנוטע ומבריך ומרכיב אבות הם וצ"ע:

וגם נ"ל בס"ד ליישב לפום שיטות רבינו והרמב"ם את קושיית התי"ט הנ"ל מחודש ד' דאמאי ל"ק התנא במשנה ט"ל אבות מלאכות די"ל שרצה להודיענו שיש עוד מלאכות שנקראו אבות חוץ מהל"ט ונקט לדוגמא מלאכה אחת מאותן מלאכות אבל באמת יש הרבה והכי פירושא דמתניתין אבות מלאכות ארבעים כלומר האבות הם ארבעים וגם עוד יותר אלא על ארבעים חסר אחת חייב על כל אחת ואחת חטאת אם עשה בהעלם אחת ולפי פי' זה באמת גם ממתניתין יש ראי' לשיטתם ודו"ק:

החורש (ה) אמרינן התם דהחורש או החופר או העושה חריץ הר"ז אב מלאכה כו'. בגמרא שלפנינו שבת ע"ג ע"ב ליתא בפי' שהן אב מלאכות אלא הכי איתא תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן וגם באידך ברייתות שם ליתא אב מלאכה אלא כהנ"ל מחודש ה' אבל מלשון רבינו אמרינן התם כו' מוכח שגירסתו הי' בהברייתות שהן אב מלאכות וא"כ גם להרמב"ם י"ל דכך הי' גירסתו ועכ"ס ג"כ כן וממילא תו ל"צ למימר אליבא דהרמב"ם כהכרחו של הרהמ"ג הנ"ל מחודש ה' וגם מיושב בס"ד הצ"ע שהניח על הפרי הארץ המרכבת המשנה ספרדי הל"ש פ"ז דעל מ"ש הפה"א דבשבת ע"ג ע"ב תנא הזורע וזומר כולן אב מלאכה הן הקשה המרכבת וז"ל ואני לא ראיתי בגמ' דידן דקרא לכל הני אב דאי הוו קרו להו אב לא הוה מקשה הרמ"כ על הרמב"ם דהו"ל לחשוב יותר מנ' ולא הי' אומר דכולן תולדות דזורע וכ"נ מהתו' דכולן תולדות הן אלא הכי תניא בתלמודא דידן תנא הזורע והזומר כולן מלאכה אחת הן ותו לא מידי וצ"ע עכ"ל אבל לפמ"ש יפה כתב הפה"א כיון דלרבינו והרמב"ם באמת היה הגירסא בגמרא שהם אבות ועל הרמ"כ צ"ל שהקשה לפום הגירסא שלפנינו וגם התו' צ"ל דלפום הגירסא שלפנינו כתב שהם תולדות כמובן, עכ"פ זה נראה בפום שגם להפה"א היה הגירסא בגמר' שהם אבות וא"כ ממילא שפיר י"ל אליבא דרבינו והרמב"ם כמו שכתבנו:

ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל הצ"ע שהנחנו על הרמב"ם בספרינו פני משה הל"ש פ"ז דהיכי סובר דחופר וחורץ אבות הם הא בירושלמי דשבת פ"ז דף כ"ז ע"א איתא בפי' שהם תולדות דהכי איתא שם תנא ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה וממילא גם על רבינו קשה קושיא זו ועכשיו מצאתי באור זרוע ז"ל הל' שבת אות נ"ה שכ' על הרמב"ם וז"ל אבל בירושלמי תנא ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות עכ"ל נראה בפי' שג"כ כיוון להקשות על הרמב"ם מהירושלמי ובאמת היא קושיא גדולה, ואי"ל דלפימ"ש הרהמ"ג ולפי מה שפירשנו את דבריו הנ"ל מחודש ה' שהכרח לומר בהברייתות הנ"ל מחודש ה' שהם אבות וכיון דמוכח מהברייתות דגמ' דילן דלא כהירושלמי ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם דלא כהירושלמי, דזה אא"ל כיון דלכאורה קשה על המאירי והרמ"כ דסברו דהמלאכות דברייתות הנ"ל תולדות הם א"כ מה יענו על הכרחו של הרהמ"ג דצ"ל שהם אבות דאל"כ מה אתו הברייתות לאשמעינן וצ"ל דהמאירי והרמ"כ סברו דהברייתות אתו לאשמעינן דלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, וממילא לפי"ז י"ל דבשלמא אי לא היה מפורש בהירושלמי דלא כרבינו והרמב"ם אז שפיר י"ל דלרבינו והרמב"ם לא הי' ניחא לומר בהברייתות כפירושם של המאירי והרמ"כ משום דיותר מסתבר להם לפרש את הברייתות כמ"ש הרהמ"ג וע"כ פסקו דכל המלאכות דהני ברייתות הם אבות אבל כיון דאיתא בירושלמי בפי' דחופר וחורץ תולדות בודאי מסתבר טפי לומר בהברייתות כפירושם של המאירי והרמ"כ כדי להשוות את הירושלמי עם הגמ' דילן מלומר בהברייתות כפשטם של רבינו והרמב"ם ולומר דהירושלמי עם הגמ' דילן פליגי וא"כ קשה עליהם מהירושלמי:

וגם מהא"ז נ"ל להוכיח כמו שכתבנו דבאות נ"ד שם כתב על הברייתות הנ"ל מחודש ה' וז"ל הכי פירושא כולן מלאכה אחת הן כלומר הכל הוי אב מלאכה אחת וכן נמי פי' בההיא דהחופר והחורש והחורץ דאי תולדות קתני להו הא קיי"ל דאתולדה במקום אב לא מיחייב כו' עכ"ל ודבריו לכאורה קשים ההבנה אם לא שנ' שכיוון להכרחו של הרהמ"ג וכמו שפירשנו בכוונת הרהמ"ג הנ"ל מחודש ה' וה"ק הא"ז דאי תולדות כלומר דאי נאמר דהברייתות סברו שהם תולדות א"כ מה אתו לאשמעינן הא כבר ידעינן א"ז ממתניתין דכריתות כהנ"ל מחודש ה' ולזה כיוון הא"ז במ"ש קתני להו כלומר הלא כבר קתני להו במתני' דכריתות ואח"כ קאי הא"ז הא קיי"ל כו' כוונתו בזה וא"ת דלעולם סברו הברייתות שהם תולדות ואתו לאשמעינן דלא כר' אליעזר וכמו שכתבנו מחודש ט"ז להמאירי והרמ"כ ע"ז קאמר הא"ז הא קיימ"ל כר"ע דאתולדה במקום אב לא מיחייב וא"כ לא הוי זה שום חידוש אעכ"מ דצ"ל דהברייתות סברו שהם אבות כנ"ל בס"ד בכוונת הא"ז, וכיון שהוכחנו שהא"ז סובר הפשט בהברייתות שהם אבות מחמת הכרחו של הרהמ"ג ואפ"ה הקשה אח"כ באות נ"ה על הרמב"ם מהירושלמי עכ"מ שגם הא"ז סובר בכוונת הקושיא שהכרח מהירושלמי לומר הפשט בהברייתות כמו שפירשנו להמאירי והרמ"כ כדי להשוות את הירושלמי עם הגמ' דילן וכהנ"ל מחודש ט"ז וא"כ נשארה הקושיא על רבינו והרמב"ם מהירושלמי בתקפה, אבל לפי הנ"ל דלרבינו והרמב"ם הי' הגירסא בהברייתות שכ' בהם בפי' שהם אבות באמת ל"ק מהירושלמי מידי כיון די"ל שפסקו כהברייתות דגמ' דילן כמובן:

וכן (ו) אחד הזורע כו' או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם כו'. נראה בפי' דרבינו סובר דזומר הוי אב וכ"כ הרמב"ם פ"ז הל"ג אלא הרמב"ם כתב סתם הזומר ול"כ כרבינו הזומר גפנים ובפרק ח' הל"ב כתב הזומר את האילן כו' ולכאורה. אמאי ל"כ גם בפ"ז הל"ג או הזומר אילנות וצ"ל דאילנות שכ' במבריך קאי גם על מרכיב וזומר וא"כ לא הי' לו לכתוב אילנות אלא גבי נוטע וצ"ע עי"ש ותבין, ועל רבינו צ"ל דסובר דלשון זומר לא שייך אלא בגפנים כדכתיב וכרמך לא תזמור וכ"נ מרש"י שבת ע"ג ע"ב ד"ה זומר ומוע"ק ג' ע"א ד"ה זימור אבל לדינא באמת גם רבינו סובר דזומר בשאר אילנות ג"כ אב אלא בשאר אילנות נקרא מקרסמין כמ"ש רש"י במוע"ק שם ד"ה מקרסמין וז"ל היינו זימור אלא שקרסום שייך באילנות עכ"ל וכן איתא בירושלמי שבת פ"ז דף כ"ז ע"ב הנוטע המבריך המרכיב המקרסם כו' חייב משום זורע ומפרש הקה"ע וז"ל המקרסם שחותך ענפים יבשים וקרסום וזימור אחד הן אלא שזימור בגפן וקרסום בשאר אילנות עכ"ל ומה שנקט הירושלמי קרסום ולא זומר י"ל כדי שלא נטעה לומר כיון דאיתא בברייתא הזומר באמת אינו חייב אלא בגפנים קמ"ל הירושלמי דלא, ועל הרמב"ם י"ל דסובר כיון דבברייתא איתא הזומר והגמ' דילן לא חייש לפרש כמו שמפ' הירושלמי עכצ"ל דגמ' סובר דבלשון ברייתא קאי מלת זומר גם על שאר אילנות וע"כ נקט הרמב"ם גם על שאר אילנות לשון זומר אבל לדינא באמת ליכא שום חילוק בין רבינו והרמב"ם אלא שניהם סברו דזומר הוי אב:

אבל רש"י בשבת ע"ג ע"ב סובר דזומר תולדה ונוטע ומבריך ומרכיב אבות ולכאורה מהברייתא שם הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן נראה כשיטות רבינו והרמב"ם דזומר אב דאלת"ה קשה אמאי נקטה הבריי' זומר הא הברייתא זו לא אתי לאשמעינן אלא דעל כולן אם עשה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כמו שמפרש הגמרא שם וא"כ אפי' אי לא הוה נקט זומר ג"כ הוה ידעינן דאתולדה במקום אב אינו חייב אלא אחת במכ"ש מנוטע ומבריך ומרכיב שהן אבות ואפ"ה כיון שהן מעין מלאכה דזורע אינו חייב אלא אחת מכ"ש אתולדה במקום אב בודאי אינו חייב אלא אחת ואמאי נקט זומר אעכ"מ דזומר ג"כ אב ונקט גם זומר משום דרצה למינקט הרבה אבות מעין מלאכה אחת וגם לשיטות המאירי והרמ"כ הנ"ל מחודש ה' דכולן תולדות ג"כ נקטה הברייתא שפיר גם זומר כיון דרצה למינקט הרבה תולדות מאב אחד אבל על שיטת רש"י לכאו' קשה, אבל כשמעיינין שפיר ברש"י שם ד"ה כולן נראה בפי' דרש"י מתרץ א"ז שכ' וז"ל דזומר נמי לצומחי אילנא הוא כו' כוונתו בזה דהתנא לא משו"ה נקט זומר לאשמעינן דאתולדה במקום אב אינו חייב אלא אחת אלא לאשמעינן דזומר הוי תולדה דזורע או נוטע כיון דהוה ס"ד דזומר לא הוי תולדה דזורע או נוטע דמה ענין זומר לזורע או לנוטע קמ"ל כיון דזומר נמי לצומחי אילנא הוא ע"כ הוי תולדה דזורע או נוטע וא"כ ל"ק גם על שיטת רש"י מברייתא זו כמובן:

אבל עדיין צריך להבין דמה הכריח את רש"י לחלק את הברייתא חומר תולדה ונוטע ומבריך ומרכיב אבות דלמא סוברת הברייתא או כשיטות רבינו והרמב"ם דכולן אבות או כשי' המאירי והרמ"כ דכולן תולדות כמו שהקשינו לעיל מחודש ה', ונ"ל בס"ד דרש"י למד א"ז ממה דאמר רב אמי שם זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע והקשה הגמ' משום זורע אין משום נוטע לא פרש"י משום נוטע לא וז"ל אמבריך ואמרכיב קאי ומשני הגמ' אימא אף משום זורע פרש"י דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא עכ"ל והי' קשה לרש"י דאי נאמר חומר ג"כ אב מעין מלאכה דזורע א"כ גם בזומר אי עביד בהדי זורע אינו חייב אלא חדא וא"כ היכי קאמר ר' אמי דזומר חייב משום נוטע ולא משום זורע ועוד אמאי לא הקשה הגמ' גם על זומר משום נוטע אין משום זורע לא כמו שהקשה על מבריך ומרכיב אעכ"מ דזומר לא הוי אלא תולדה ולא תולדה דזורע אלא. תולדה דנוטע וע"כ קאמר ר' אמי שפיר דזומר חייב משום נוטע כוונתו דאי עביד זומר בהדי נוטע אינו חייב אלא אחת [לפום שיטת רש"י שמפ' את הנ"מ לענין זה ולא לענין התראה כמו שמפ' התוס' שם וכמו שאכתוב בס"ד בשם הרץ וגם עי' בראש יוסף שם היטב] אבל משום זורע סובר ר' אמי דלא חייב זומר משום דלא הוי תולדה דידי' ואי עביד זומר בהדי זורע באמת חייב תרתי וכ"כ החדו' הר"ן שם וז"ל אימא אף משום זורע פי' אבל זומר דוקא משום נוטע ולא משום זורע ונ"מ לענין התראה דזומר אי אתרו בי' משום נוטע חייב אבל משום אינך לא ומבריך ומרכיב הויא התראה בין משום נוטע בין משום זורע ורש"י ז"ל פי' דנ"מ למאן דעביד תולדות עם האבות דמאן דעביד עם אב דידי' מיחייב חדא ותו לא עכ"ל וא"כ גם אליבא, דרש"י י"ל דזומר לא חייב משום זורע כמו שכתבנו ועולה שיטת רש"י כהוגן כמובן:

וגם נ"ל בס"ד ליישב בהנ"ל מעל רש"י גם הקושיא הא' הנ"ל מחודש י"ט דמדוע נקט התנא זומר די"ל דרצה לאשמעינן דל"ת כיון דאי עביד זומר וזורע חייב שתים ואי עביד זומר ונוטע אינו חייב אלא אחת ואי עביד נוטע וזורע ג"כ אינו חייב אלא אחת א"כ נאמר דכשעביד זורע ונוטע וזומר בהעלם אחת באמת חייב שתים דהוי כמו שעביד זומר וזורע גרידא ואף שעבד נוטע ג"כ אבל כיון דמשום נוטע אינו חייב אלא משום זורע הוה ס"ד דדוקא כשחייב חטאת משום נוטע דהיינו כשעביד זומר ונוטע אז אמרינן דאינו חייב אלא אחת דכיון דחייב חטאת משום נוטע וזומר הוי תולדה דנוטע ע"כ אינו חייב שוב משום זומר אבל היכא דלא חייב חטאת משום נוטע דהיינו כשעביד זורע ונוטע וזומר אימא כיון דלא חייב חטאת משום נוטע הו"ל נוטע כמאן דליתא והוי כאלו לא עביד אלא זומר וזורע גרידא וחייב שתים ע"כ נקט התנא גם זומר לאשמעינן דגם בכה"ג אינו חייב אלא אחת כיון דסוף סוף גם נוטע עביד וזומר תולדה דנוטע ודו"ק:

וא"כ לפי הנ"ל מחודש כ' קשה לכאו' על רבינו והרמב"ם מר' אמי דמוכח דזומר תולדה דנוטע ותו קשה על הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"ב דהיכי כתב הזומר את האילן כדי שיצמח הר"ז מעין זורע הא מר' אמי מוכח דלא הוי מעין זורע אלא מעין נוטע וגם הלח"מ שם כבר הקשה את הקושי' זו ותירץ וז"ל ואפ"ל דמ"ש מעין זורע ר"ל אבל אינו חייב אלא משום נוטע ומפני שנוטע חייב משום זורע אמר הר"ז מעין זורע ועוד י"ל דלפי תירוץ הגמ' כי היכי דאמרינן בהך משום זורע ר"ל אף משום זורע גם משום נוטע ר"ל אף משום נוטע כו' עכ"ל ונ"ל דעכצ"ל דהרמב"ם סובר כתירוצו השני של הלח"מ כיון דלפי תירוצו הא' נהי דל"ק קושית הלח"מ אבל עדיין קושיתינו נשאר' על הרמב"ם דמוכח מר' אמי דזומר תולדה אבל כשאמרינן דרבינו והרמב"ם סברו כתירוצו השני של הלח"מ דלפי מסקנת הגמ' באמת אמרינן דמ"ש ר' אמי הזומר חייב משום נוטע פירושו אף משום נוטע באמת גם קושיתינו מיושבת בס"ד שפיר כמובן. אבל לכאורה עדיין ק"ל על הרמב"ם דאמאי לא הביא את הא דר' אמי חומר חייב משום נוטע נהי דל"ק עליו דהיכי כתב דזומר הוי מעין זורע כמו שתירץ הלח"מ אבל עכ"פ גם א"ז הו"ל להביא דזומר חייב משום נוטע, ונ"ל בס"ד דסמך בזה על מ"ש בהלכה ד' שם את הא דאמר רב כהנא בשבת שם זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע דממילא מוכח מזה הא דר' אמי כיון דר"כ גכ"ס כר' אמי כמובן:

אבל עדיין נשארה על רבינו והרמגב"ם הקושיא שהקשינו במחודש כ' דאמאי לא הקשה הגמ' על תחלת דברי ר' אמי משום נוטע אין משום זורע לא אמאי הקשה על סוף דבריו דוקא, וי"ל דלא רצה להקשות על תחלת דבריו משום די"ל אה"נ דר' אמי סובר דזומר תולדה ולא אב וע"כ קאמר משום נוטע דוקא אבל על סוף דבריו הקשה שפיר כיון דעל סוף דבריו ליכא לתרץ כלום אלא כמו שתירץ הגמ' כמובן. וממילא לפי הנ"ל מ"ש ר' אמי זומר חייב משום נוטע אי פירושו אף משום נוטע או לא תליא בפלוגתת רבינו והרמב"ם ורש"י דלרש"י דזומר תולדה צ"ל משום נוטע דוקא אבל לרבינו והרמב"ם דזומר אב באמת צ"ל דפירושא דמשום נוטע אף משום נוטע, ומה מאד מיושב בזה בס"ד מעל הלח"מ מה שעמדנו עליו בספרינו פני משה הל"ש פ"ח הל"ב דהיכי קאמר את תירוצו השני הנ"ל נגד הח' ר"ן שכ' בפי' דמ"ש ר' אמי דזומר חייב משום נוטע פירושו דוקא משום נוטע ולא משום זורע, אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהר"ן לשיטתו שכ' שם וז"ל זומר חייב משום נוטע פי' תולדה דנוטע הוא ומבריך ומרכיב נמי תולדה דזורע היא כו' עכ"ל [נראה דלא לגמרי סובר הר"ן כרש"י אלא בזה דזומר תולדה אבל במבריך ומרכיב פליגי דרש"י סובר שהם אבות כהנ"ל מחודש ה' ובאמת פליאה לי על הח' ר"ן כיון דבר"ן על הרי"ף העתיק לגמרי את לשון רש"י דמבריך ומרכיב אבות וא"כ סותר את למודו אם לא שנאמר דשם העתיק אבל הוא לס"כ וזה באמת דוחק וצ"ע] וכיון דסובר כרש"י דזומר תולדה ע"כ כתב דזומר אינו חייב משום זורע אבל הלח"מ כתב את תירוצו אליבא דהרמב"ם דזומר אב ואליבא דהרמב"ם באמת י"ל דגם הר"ן מודה דזומר חייב משום זורע כמובן:

נמצא לפי הנ"ל יש לפנינו שני שיטות רבינו והרמב"ם סברו דזומר חייב אף משום זורע ורש"י ור"ן סברו דאינו חייב אלא משום נוטע ונ"ל בס"ד להביא ראי' לשיטות רבינו והרמב"ם ממוע"ק ג' ע"א דאיתא שם מכדי זמירה בכלל זריעה כו' מוכח בפי' מגמ' זו חומר בכלל זריעה אלא על רש"י ור"ן י"ל דסברו כתירוצו הא' של הלח"מ הנ"ל מחודש כ"ב דכיון דזומר בכלל נוטע ונוטע בכלל זורע ע"כ אמר הגמ' זמירה בכלל זריעה אבל רבינו והרמב"ם לשיטתם דצ"ל דסברו כתירוצו הב' של הלח"מ כהנ"ל מחודש כ"ב באמת שפיר יש להם ראי' מגמ' דמוע"ק כמובן, וגם מהירושלמי הנ"ל מחודש י"ח מוכח בפי' דזומר חייב משום זורע מדחשיב המקרסם בהדי הנך דחייב משום זורע והמקרסם זומר הוא כהנ"ל מחודש י"ח ובאמת מהירושלמי זה ק"ל מאד על הר"ן שכ' בפי' דזומר אינו חייב משום זורע כהנ"ל מחודש כ' הלא מהירושלמי מוכח דלא כוותיה וצ"ע גדול אצלי:

ותניא (ז) ר' יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות כו'. לכאורה ק"ל על רבינו דבשבת ע' ע"א איתא חילוק מלאכות מנלן אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת כו' והקשה הגמ' ותיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש כו' דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמרו למשה בסיני יכול עשאם כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כו' ת"ל לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפ"ע אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עלי' בפ"ע ומשני הגמ' שמואל סבר כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת והקשה הגמרא ותיפוק ליה לחילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר ועשה מאחת כו' ומשני הגמ' שמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה פרש"י לא משמע ליה וז"ל דמיבעיא ליה כוליה לשם משמעון ולתולדות עכ"ל, חזינן מסוגי' זו דר' נתן דסובר הבערה לחלק יצאת לא דריש את דרשה דר' יוסי וצ"ל דצריך לר'. נתן מאחת מהנה לשום דרשה אחרת כמו שמצינו לר"ש בשבת ק"ג ע"ב דדריש ג"כ מפסוק ועשה מאחת דרשה אחת דלא כר' יוסי ועי' תו' בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה וא"כ ק"ל כיון דרבינו פסק כר"נ דהבערה לחלק יצאת דהא חשיב גם הבערה בין הל"ט אבות כסתם מתניתין דשבת ע"ג וכר"ע פסחים ה' ע"ב דסובר ג"כ כן וא"כ היכי הביא רבינו את דרשה דר' יוסי וזה אצלי קושיא גדולה:

ונ"ל בס"ד דרבינו סובר דאע"ג דפליג ר"נ על ר' יוסי ולא דריש חילוק מלאכות מאחת מהנה אבל על הדרשה דמהנה תולדות ומאחת שם משמעון לא פליג וכמ"ש הגמ' אליבא דשמואל שמודה לדרשה דתולדות ושם משמעון לר' יוסי אע"ג דפליג עליו על הדרשה דחילוק מלאכות כמ"כ נמי י"ל אליבא דר"נ וההכרח לרבינו לומר כן נ"ל דהי' קשה לו מהנה לר"נ ל"ל נהי דמאחת י"ל דדרש כמו שדרש ר"ש שבת ק"ג ע"ב אבל מהנה ל"ל וכן באמת גם על ר"ש קשה אעכצ"ל דגם ר"ש מודה לדרשה דמהנה לתולדות כמ"כ נמי צ"ל לר"נ, וזה ל"ק הא ר"נ סובר דהל"ט מלאכות הלמ"מ הם א"כ עכצ"ל שגם התולדות הלמ"מ דנאמר דאבות הלמ"מ והתולדות ילפינן מהנה זה לא מסתבר אעכצ"ל שגם התולדות הלמ"מ ומ"ש ר"נ אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למ"מ צ"ל דכוונתו גם על התולדות שלהם וכיון דצ"ל שגם התולדות הלמ"מ א"כ תו ל"ל דמודה ר"נ לדרשה דמהנה לתולדות כיון דאי יליף התולדות מדרשה דמהנה א"כ הלמ"מ ל"ל, דע"ז י"ל דהלמ"מ לא באה אלא לפרש דאיזה הם התולדות דהא על הל"ט אבות באמת ג"כ צ"ל כן כיון דר"נ יליף הל"ט מלאכות מדברים הדברים אלה הדברים אעכצ"ל דהלמ"מ פרטם דאיזה הם הל"ט אבות כמ"כ נמי י"ל על התולדות וכ"כ הראש יוסף בפתיחתו אלא הוא מסיק שם דעל התולדות ליכא הלמ"מ אבל אנן אליבא דרבינו שפיר י"ל כמו שכתבנו, וזה ל"ק כיון שגם ר"נ סובר הדרשה דמהנה לתולדות א"כ אמאי כתב התוס' שם ד"ה לא דשמואל דלא כר"נ ודלא כר' יוסי הא שפיר י"ל. דשמואל בדרשה דתולדות באמת סובר כר"נ אלא פליג עליו על הלימוד דחילוק מלאכות דע"ז י"ל כמו שתירץ הפנ"י שם על קושיתו שהקשה ג"כ על התו' כעין קוש" זו עי"ש ותבין וע"כ שפיר הביא רבינו את הלימוד דמהנה על תולדות ודו"ק:

אבל לכאורה ק"ל לפי שיטות רבינו והרמב"ם שיש הרבה אבות חוץ מהל"ט כהנ"ל מחודש ה' א"כ מנ"ל למילף הנה אבות מהנה תולדות דלמא לעולם אינו חייב על תולדות כלל ומהנה איצטריך על אותן אבות שהן מעין מלאכה אחת ועל קושיא זו לית לי פירוקא אם לא שנאמר כהנ"ל שהתולדות ג"כ הלמ"מ הם כמו הל"ט אבות וכיון דידעינן מהלמ"מ שחייב גם על התולדות ע"כ קאמר הגמ' שפיר מהנה תולדות, אבל אח"כ ראיתי שאאפל"כ דאי נאמר דתולדות ג"כ הלמ"מ אז הי' קשה מהנה ל"ל על תולדות דבשלמא להיפך ל"ק דכיון דאית לן הדרשה דמהנה הלמ"מ ל"ל די"ל דהלמ"מ בא לפרש דאיזה הם התולדות אבל על הדרשה דמהנה באמת קשה דל"ל כיון דאית לן הלמ"מ על תולדות וכמו שהקשה הגמ' סוכה כ"ח ע"ב והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא ל"ל, ואי קשיא על ר' נתן ג"כ קשה דל"ל דברים הדברים אלה הדברים לדרשה דל"ט אבות כיון דהלמ"מ הם כמ"ש ר"נ בפי' אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למ"מ, דע"ז י"ל דהלמ"מ באמת לא הי' בפי' רק על הל"ט אבות אלא על כל האבות גם על אותן שחוץ הל"ט וכיון שההלמ"מ כללה כל האבות אי לא הי' קרא ע"ז שהאבות מלאכות לענין שחייב בהעלם אחת על כל אחת ואחת ל"ט הם אז באמת מחמת הלמ"מ הוה יכלינן למימר שבכל האבות הדין כן לא בהל"ט דוקא וע"כ כתיב דברים הדברים אלה הדברים למילף. דליכא לענין חיוב על כל אחת ואחת בהעלם אחת רק ל"ט אבות, וזה ל"ק כיון דההלמ"מ לא פרטם א"כ מהיכא ידעינן דאיזה הם הל"ט אבות דע"ז י"ל שאותן שהיו במשכן חשיבא הם מהל"ט אבות כמ"ש הגמ' שבת צ"ו ע"ב וא"כ על ר"נ באמת ל"ק מידי אבל הקושיא הראשונה דל"ל מהנה על תולדות באמת קשה אעכצ"ל כמ"ש הראש יוסף הנ"ל מחודש כ"ו דתולדות אינם הלמ"מ וא"כ נשאר' על רבינו והרמב"ם הקושיא הנ"ל בתקפה דמנ"ל למילף ממהנה תולדות דלמא לא בא למילף רק הני אבות דמעין מלאכה אחת. אבל אחר עיון קצת ראיתי שאדרבא דלפום שיטת הראש יוסף שהתולדות אינם הלמ"מ באמת ל"ק מידי כיון דא"ז עכצ"ל שגם על האבות שחוץ הל"ט הי' הלמ"מ דאל"כ נשאר' הקושיא הנ"ל על ר"נ דל"ל דברים הדברים אלה הדברים אעכצ"ל כמו שתירצנו וכיון שהי' הלמ"מ גם על האבות שחוץ הל"ט א"כ תו ל"צ מהנה ע"ז אעכצ"ל דמהנה בא על תולדות כיון שתולדות אינם הלמ"מ ודו"ק:

היתה (ח) לו גבשושית כו' בשבת ע"ג ע"ב איתא א"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש ורבינו דלא רצה להאריך השוה שניהם כאלו הם חד מימרא, אבל לכאורה צ"ל דמדוע לא נקט לדוגמא לתולדה דחרישה את התולדות דמשנה דשבת ק"ג ע"א המנכש והמקרסם והמזרד והרמב"ם הל"ש פ"ח הל"א באמת נקט מתחלה את התולדות דמתניתין ואח"כ את התולדות דרב ששת ורבא אבל רבינו כיון דלא נקט לדוגמא אלא ג' מדוע לא נקט את הני דמתניתין, וי"ל דרבינו מפרש מנכש חופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים כמו שמפרש הפי' המשניות שם ולא כמו שמפרשו המאירי והברטנורה שם תולש עשבים רעים מתוך טובים, והמקרסם מפרש רבינו כמו שפרש"י שם קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו ולא כמ"ש הרמב"ם והמקרסם עשבים, והמזרד מפרש רבינו כמו שפי' רש"י במוע"ק ג' ע"א וז"ל מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי עכ"ל [ובאמת על רש"י זו לכאו' קשה דמזרד היינו מקרסם וגם הקה"ע בירושלמי שבת פ"ז דף כ"ז ע"ב עמד ע"ז והניח בתימה אבל לי"נ בס"ד לתרץ דבשבת שם מפרש רש"י ד"ה מזרד וז"ל זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין קוצצין אותם ממנו עכ"ל וא"כ לכאו' סתירה ברש"י עם מ"ש במוע"ק וע"כ נ"ל שבמוע"ק אין כוונתו במ"ש יבשים ולחים שקוצץ יבשים בפ"ע ולחים בפ"ע אלא כוונתו שקוצץ הני ענפים שהם יבשים ולחים דהיינו אותן ענפים חדשים של שנה זו שיבשים ועדיין לחים קצת ותחת שכ' רש"י בשבת לחין חדשים של שנה זו כתב במוע"ק יבשים ולחים כיון דחד פירושא היא דיבשים ולחים ג"כ לא יכול להיות רק משנה זו וממילא יש חילוק בין מקרסם למזרד דמקרסם שייך בענפים יבשים לגמרי של אשתקד ומזרד שייך ביבשים לחים של שנה זו כמובן] וכיון דרבינו מפרש כהנ"ל ממילא לא הוי מנכש ומקרסם ומזרד תולדות אלא אבות מהני אבות שחוץ הל"ט כיון דמנכש חופר ומקרס' ומזרד זומר ורבינו סובר דחופר וזומר אבות, ואי קשיא הא להרמב"ם ג"כ מנכש חופר ומזרד זומר וא"כ היכי כתב על מנכש ומזרד שהם תולדות דבשלמא על מקרסם ל"ק כיון דמפ' מקרסם עשבים וא"כ לא הוי זומר אבל על מנכש והמזרד קשה אבל באמת כבר הקשה הלח"מ שם א"ז עי"ש מה שתי' [ודע דכפי מ"ש הלח"מ דלהרמב"ם לא הוי מזרד זומר וגם זה נר' בפי' מהרמב"ם דמקרסם ג"כ לא הוי זומר א"כ ממילא נסתרה הראי' מהירושלמי הנ"ל מחודש כ"ד אבל לרבינו באמת הראי' במקומה עומדת כיון דסובר דמקרסם היינו זומר וגם הצ"ע שם על הח' הר"ן עדיין נשאר במקומו כיון דהח' הר"ן ג"כ מפ' מקרסם כרש"י הנ"ל ולא כהרמב"ם] אבל רבינו י"ל דלא ניחא ליה חילוקו של הלח"מ אלא סובר דמנכש ומקרסם ומזרד דמתניתין באמת אינם תולדות אלא אבות כהנ"ל וע"כ לא נקט לתולדה אלא גבשושית ודו"ק:

או י"ל דרבינו גכ"ס דמנכש ומקרסם ומזרד תולדות וגם סובר את החילוק של הלח"מ אלא סובר דמנכש תולדה דזורע ומקרסם ומזרד תולדות דנוטע וכמ"ש המאירי שם וע"כ לא נקט אותם לתולדות דחרישה ותירוץ זה נ"ל יותר נכון, כיון דעל תירוץ הא' הנ"ל יש להקשות דמדוע נקט המתניתין כל שהוא שני פעמים מדוע לא עירבינהו התנא המנכש והמקרסם והמזרד עם חורש דבשלמא להרמב"ם י"ל דמשו"ה לא עירבינהו כדי לאשמעינן שהם תולדות אבל לרבינו שהם אבות קשה אבל לפי תירוץ זה גם זה ל"ק ודו"ק:

עוד י"ל כיון דרבינו סובר דעל מנכש חייב משום חורש ומשום זורע כמו שאכתוב לקמן בס"ד ועל מקרסם ומזרד י"ל דגכ"ס כן וכ"כ המנ"ח מצוה ל"ט אות א' להרמב"ם על מזרד ועל מקרסם נ"ל דמשו"ה ל"כ להרמב"ם כן כיון דהרמב"ם מפרש מקרסם עשבים אבל לרבינו באמת י"ל דמפ' מקרסם כרש"י הנ"ל וא"כ שפיר י"ל דסובר גם במקרסם דחייב תרתי כמ"ש המנ"ח להרמב"ם במזרד וכיון דרבינו רצה למינקט לדוגמא תולדה לחורש דלא חייב עליה אלא משום חורש גרידא ע"כ לא נקט הני דמתניתין אלא גבשושית ודו"ק:

ודע שנסתפקנו בגבשושית בחצר אי חייב משום חורש כמו בשדה או משום בונה כמו בבית ונ"ל בס"ד דלפי מ"ש הא"ז הל"ש אות נ"ה דאינו חייב משום חורש אלא בקרקע הראוי' לזריעה והביא ראי' מפסחים מ"ז ע"ב מדהקשה הגמרא וטינא בר זריעה היא עי"ש וכפי מ"ש היראים ז"ל סי' ק"ב ד"ה הזורע וז"ל שיזהר אדם שלא ישליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לבו ביום או יומים ואם היה מקום דריסת רגלי בני אדם שאין סופן להצמיח מותר עכ"ל מוכח מהיראים דחצר ג"כ מקום זריעה היא שלא במקום דריסת רגלי בני אדם והדין זה מובא להלכה גם בש"ע או"ח סי' של"ו ואף דבש"ע ליתא חצר נ"ל הטעם כיון דהב"י הביא א"ז בשם הגמ' פ"ו דשבת ושם באמת ליתא חצר והטעם דמדוע ל"כ הגמ' חצר נ"ל כיון דלא דיבר מתרנגולים אלא כתב סתם שלא ישליך זרעים בשבת כו' אבל היראים שדיבר מתרנגולים שדרך להשליך להם בחצר ע"כ כתב בחצר והמחבר כיון שהעתיק את לשון הגמ' ע"כ השמיט ג"כ חצר אבל באמת צ"ל שגם המחבר סובר דגם הגמ' מודה להיראים דגם חצר מקום זריעה שלא במקום דריסת רגלי בני אדם דאל"כ קשה היכי כתב הב"י בתר דהביא את הגהות מרדכי וכ"כ בהגמ"יי הא בהגמ"יי הל"ש פ"ח איתא חצר כיון שהעתיק את לשון היראים אעכ"מ כמו שכתבנו וגם בכלבו הל"ש ג"כ איתא חצר, וע"כ נ"ל דבגבשושית בחצר הדין כן אם היא שלא במקום דריסת רגלי בני אדם חייב משום חורש ואם היא במקום דריסת רגלי ב"א חייב משום בונה ומשום דלא פסיקא הדין של גבשושית בחצר ע"כ לא נקט הגמ' חצר כמובן:

ובריש (ט) מוע"ק מסיק אביי כו'. במוע"ק ב' ע"ב איתא המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע וכתב התו' דבזה פליגי רבה סובר דאזלינן בתר מעשה ועיקר מלאכה דומה לחורש ורב יוסף סובר דאזלינן בתר מחשבה ואח"כ איתא א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא פרש"י וז"ל אמאי לא מיחייב בתרווייהו הא עביד תרווייהו ואשכחינן במלאכה דמיחייב תרתי עכ"ל וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והא"ר כהנא זומר וצריד לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא וסובר רבינו כיון דאקשיה אביי לרבה ור"י סליק בקשיא ע"כ הל' כאביי חייב במנכש ובמשקה מים לזרעים בשבת משום חורש ומשום זורע. אבל התו' שם ד"ה חייב כתב וז"ל ואע"ג דר"כ אמורא הוא מקשה מיניה לרבה ור"י משום דגברא רבה הוה כו' וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא היא לא חשיב לה כל כך ופליגי עליה עכ"ל ולכאו' ק"ל היכי כתב התו' ופליגי עליה דנר' דגם ר' יוסף פליג על ר"כ הא ר"י בעצמו קאמר בשבת ע"ג האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע ואי"ל כיון דאביי לא הקשה על ר"י מדידי' גופא מהאי דקטל אספסתא עכ"מ דלא ידע אביי מזה ועכ"כ התוס' שפיר דלפום שיטת אביי דלא ידע מהאי דר"י י"ל דעל מימרא דרב כהנא פליגי וע"כ לא גרסינן קשיא אבל זה ליתא דמהיכא תיתי דלא ידע אביי מהא דרב יוסף והא דלא אקשיה מינה י"ל כיון דגם על רבה הקשה ועל רבה באמת י"ל דל"ס כהא דר' יוסף ע"כ הקשה מהא דר"כ דהוה גברא רבה וא"כ היכי כתב התוס' ופליגי עליה וצ"ע, אבל זה עכ"פ כתב התוס' שפיר דלא גרס קשיא כיון דלאו תנא הוא וא"כ לכאורה קשה על רבינו דמנ"ל הכרח דהלכה כאביי בזה:

ונ"ל בס"ד דרבינו סובר כמ"ש הריטב"א במוע"ק שם דאליבא דרב יוסף באמת כוונת אביי להקשות מדידי' גופא אלא נקט רב כהנא משים דאיירי בו התם ולפי"ז באמת רב יוסף סליק בקושיא ועל רבה דסליק בקושיא י"ל ג"כ כמ"ש הריטב"א משום דהלכה כר"כ וליכא דפליג עליה אלא זה עדיין צריך תבלין דנהי דהלכה כר"כ אבל מנ"ל דגם רבה ס"כ דסליק בקושיא, וע"כ נ"ל כיון דאביי תלמידי' דרבה ואביי סובר בפי' כר"כ בשבת ע"ג כיון דאמר האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע א"כ עכצ"ל דידע שגם רבה ס"כ דאי לא היכי סובר הוא כר"כ נגד רבו או עכ"פ הו"ל להביא דרבה לס"כ וע"כ שפיר סליק גם רבה בקושיא ואפשר שגם הריטב"א לזה כיוון במ"ש וליכא דפליג עלה כוונתו כיון דלא חזינן דאביי יאמר משמיה דרבה דפליג וממילא לפי"ז שפיר יש לגרוס קשיא ושפיר פסק רבינו כאביי ;

אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע נקט דוקא משקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע מדוע לא נקט גם מנכש כמו שאיתא במוע"ק וגם במגילת ספר ראיתי שעמד ע"ז, ואפשר כיון דרבינו רצה לקצר ע"כ לא נקט אלא חדא והא דנקט משקה דוקא ולא מנכש שהיה לו הרווחה בקיצור טפי י"ל כיון שדיבר אח"כ עוד מדיני משקה מים לזרעים ע"כ נקט משקה וגם היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א והג"מ בשבת פ' כלל גדול והגמ"יי הל"ש פ"ח והרוקח אות נ"ז לא הביאו את הא דרבה ורב יוסף דמוע"ק אלא על משקה וגם זה נראה בפי' מהסמ"ק והג"מ והגמ"יי שג"כ פסקו כאביי, אבל הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"א כתב על מנכש שחייב משום חורש נראה דפסק כרבה ובהלכה ב' שם כתב על משקה מים לזרעים שחייב משום זורע נראה דפסק כר' יוסף וכבר עמד הכ"מ ע"ז וגם הנב"י מ"ת או"ח סי' ל"א הביא בשם השואל שני קושיות על הרמב"ם זה וגם במג"ס ראיתי שכבר הקשה את הקושיא הא' של השואל ובא"ז הל"ש אות נ"ד ראיתי שהקשה את הקושיא השניה עי"ש מה שתירץ:

אבל לי"נ בס"ד שהרמב"ם גכ"ס כרבינו ודכוותיה דהלכה כאביי ומ"ש בהלכה א' דמנכש תולדה דחורש ול"כ שהיא גם תולדה דזורע וכן בהלכה ב' שכ' דמשקה מים לזרעים תולדה דזורע ול"כ שהיא גם תולדה דחורש ע"ז י"ל דבהלכה א' סמך על הלכה ב' ובהל"ב סמך על הל"א כיון דלמנכש ומשקה מים לזרעים חד דינא אית להו כמו שנראה מגמ' דמוע"ק עכ"ס הרמב"ם דממ"ש בהל"א דמנכש חייב משום חורש ממילא ידעינן מזה שגם במשקה הדין כן וממ"ש בהל"ב שמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ממילא ידעינן מזה שגם במנכש הדין כן ומ"ש במנכש תולדה דחורש דוקא ובמשקה תולדה דזורע ולא להיפך ע"ז י"ל כיון דבמשנה דשבת ק"ג ע"א מוכח בפי' דמנכש תולדה דחורש לפי מה שמפרש הרמב"ם את המשנה זו כהנ"ל מחודש כ"ח וא"כ עכצ"ל לאביי דמשנה לאו דוקא חורש קאמר אלא ה"ה דחייב גם משום זורע אלא כיון דהמשנה דיבר' שם מחורש ע"כ לא נקט אלא חורש [והא דלא הקשה אביי ממשנה זו על רבה ור' יוסף י"ל כיון דליתא בפי' דמנכש חייב גם משום זורע והא דלא הקשה אביי על ר' יוסף עכ"פ ממשנה זו עי' מנ"ח מצוה ל"ב אות א' שג"כ דיבר מזה י"ל כיון דאביי רצה להקשות על תרווייהו ביחד כמובן] וכיון דאי' במשנה זו בפירוש דמנכש תולדה דחורש ע"כ כתב הרמב"ם גכ"כ וכיון דכ' על מנכש כן עכ"כ בהל"ב על משקה מים לזרעים שהיא תולדה דזורע כדי שנוכל למילף חד מחברי' כהנ"ל וא"כ ממילא ל"ק על הרמב"ם כל הקושיות הנ"ל וגם ל"צ למימר דסובר דאיכא תרי מנכש כמ"ש הכ"מ ודו"ק:

ועי' בנב"י הנ"ל שכ' בתירוצו הא' דרבה י"ל דסובר דשייך במנכש גם משום זורע אלא דפליג על רב כהנא וסובר דכל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא וסובר דיותר איכא לחיובי' משום חורש ובדרך המלך חדש הל"ש פ"ח ראיתי שבפי' הקצר תמה מאד על הנב"י דמה הקשה רב יוסף על רבה בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא הא לפמ"ש הנב"י היכא דלא חייב משום חורש באמת חייב לרבה משום זורע והניח בצ"ע, ומחמת חומר הקושיא שלא יהא נראה שנעלם ממנו הסוגי' במקומה י"ל דרב יוסף לא ידע מזה דרבה חולק על ר"כ כמ"ש הנב"י אלא ר' יוסף לשיטתו דסובר בשבת כר"כ כהנ"ל מחודש ל"ב ע"כ הי' סובר שגם רבה ס"כ וע"כ הי' סובר רב יוסף דעכצ"ל דרבה ל"ס דשייך במנכש גם משום זורע דאי ס"כ הי' לו לחייב תרתי וע"כ הקשה ר"י שפיר ומה דלא משני ליה רבה דבאמת סובר דשייך במנכש גם משום זורע. י"ל דרצה לתרץ ליה לפי דבריו כמובן:

מההיא (י) דמוע"ק כו' אמנם לפי' הערוך כו'. מרבינו נראה שמסופק הי' אי הלכה כהערוך ודעתו נוטה דלא כוותיה מדכ' ואף אם יהא אסור כו' ואי"ל שכ' כן משום דרצה לאשמעינן דביין אין לחוש דא"כ הול"ל ואף שאסור במים בגנה שלו אבל ביין כו' כיון דבגנה שלו לכ"ע אסור ומדכ' ואף אם יהא אסור כו' ש"מ שדעתו נוטה דלא כהערוך וכ"כ הב"י או"ח סס"י שכ' וז"ל וסמ"ג והתרומה כתבו מחלוקת זה ודבריהם נוטים לדברי האוסרים עכ"ל, אבל לכאו' יש להסתפק בדעת רבינו במ"ש ואף אם יהא אסור כו' אי סובר שאסור מדאורייתא וחייב חטאת או סובר שאינו אסור אלא מדרבנן אי נאמר כיון דל"ס כהערוך א"כ הדין בגנת חבירו כמו בגנה שלו וכמו שבגנה שלו חייב חטאת כיון דעל פסיק רישיה דניחא ליה בודאי חייב חטאת כמו שמוכח מגמרא שבת ע"ה ע"א ודף ק"ג ע"א כמ"כ נמי נאמר שגם בגנת חבירו חייב חטאת אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא ליה דכיון דל"ס כהערוך תו הוי פ"ר דלא ניחא ליה כמו פ"ר דניחא ליה או דילמא סובר רבינו דעכ"פ א"ז פעל בהא דלא ניחא ליה שאינו אסור אלא מדרבנן והנ"מ גם לבזמה"ז לענין תשובה דבמקום חטאת צריך ליתן ח"י פשוטים לצדקה כמ"ש הרמ"א או"ח סי' של"ד ועל איסור דרבנן ל"צ וגם התענתים יותר קיל על איסור דרבנן כמ"ש הדג"מ שם וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחתו דריש הל"ש וכיון שיש נ"מ לדינא בזה עכ"צ לברר א"ז:

ונ"ל בס"ד לברר דלכאורה צריך להבין כיון שדעתו דלא כהערוך א"כ אמאי הביא אותו הלא רבינו ל"כ את חיבורו זה לקבץ בו את השיטות ומדהביא אותו עכ"מ שיש לו מזה איזה נ"מ לדינא וא"כ צריך לחקור אחר הנ"מ בהקדים לברר דמנ"ל להערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי וראיתי בתו' והרא"ש בשבת ק"ג ע"א שהביאו את כל הראיות של הערוך וחד מראיותיו ממ"ש הגמ' שם והא אביי ורבא דאמרו תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וסובר הערוך דליכא לפרש את הגמ' זו אלא משום דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ושרי אפי' לכתחלה, אבל התו' והרא"ש חלוקים עליו ומפרשו את הגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה ואינו חייב חטאת אבל איסורא דרבנן איכא נראה דסברו דעכ"פ א"ז פעל הפ"ר דלא ניחא ליה דאינו אסור אלא מדרבנן וכן סברו היראים סי' ק"ב ד"ה החורש והא"ז הל"ש אות נ"ד והגמ"י הל"ש פ"ח ועי' בב"י או"ח רס"י ש"כ שהביא עוד כמה פוסקים שחלקו על הערוך וסברו גכ"כ, וא"כ י"ל דמש"ה הביא רבינו את הערוך וקמציין על ראיותיו ללמוד מזה דגכ"ס הפשט בגמרא דאינו אסור אלא מדרבנן דל"ל דסובר דאסור מה"ת ובגמר' סובר הפשט כמ"ש התו' שם והר"ן ס"פ שמנה שרצים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דא"כ נשאר' הקושיא דמדוע הביא את הערוך כלל אעכ"מ שגם רבינו סובר כהני שיטות הנ"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אינו אסור אלא מדרבנן כמובן:

ומ"ש רבינו ביין ששורף את העשבים אין לחוש, בזה ג"כ יש מקום להסתפק אי דוקא ביין ס"כ אבל להשתין על העשבים סובר דאסור ואז י"ל שאינו חולק עם היראים סימן הנ"ל שהיראים ל"ק אלא שלא להשתין אבל ביין י"ל שגם היראים סובר דשרי או דלמא סובר רבינו שגם להשתין שרי ולא נקט יין אלא לדוגמא משום דסובר שאין חילוק בין יין להשתין וחולק עם היראים, אבל אח"כ ראיתי בהסמ"ק סי' רפ"א שכ' וז"ל ואף אם יהיה אסור מ"מ ביין או בשאר משקין או מי רגלים כיון ששורף העשבים אין לחוש עכ"ל וזה ידוע שהסמ"ק הולך בעקבותיו של רבינו וכמעט בכל מקום העתיק את לשונו ממש א"כ נר' מהסמ"ק חדא מתרתי או שהיתה גירסתו ברבינו כמו שהוא כתב או את הא דמי רגלים ובשאר משקין הוסיף הסמ"ק מדעתו משום דסובר הפשט ברבינו דנקט יין לדוגמא וגם הכלבו כתב כהסמ"ק, ולהלכה פסק הש"ע או"ח סי' של"ו לגמרי כרבינו דפ"ר דלא ניחא ליה אסור ובהא דיין ומי רגלים פסק דשרי ועי' שם סי' ש"כ לענין פ"ר דלא ניחא גבי רבים שפקקו ולענין פ"ר דלא ניחא באיסור דרבנן עי' מג"א סי' שי"ד ס"ק ה' ובלבושי שרד שם דשרי והפרמ"ג בא"א שם כתב דמדינא שרי רק המנהג לאסור:

תניא (יא) ר"ש אומר גורר אדם כו' ומסיק עולא כו'. לכאורה מדוע כתב רבינו אבל בגדולים ד"ה יוותר הא אפי' כשנא' שחולק ר' יהודא גם בגדולים וסובר דאסור ג"כ אין נ"מ לנו מזה כיון שפסק רבינו כר"ש ועוד מדוע הביא את הא דעולא הלא ממ"ש רבינו גורר אדם מטה כסא וספסל כו' ג"כ ידעינן דבין גדולים ובין קטנים שרי לר"ש כיון דמטה גדולה וספסל קטנה, ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דבשבת כ"ט ע"ב אי' דר' ירמי' רבה סובר דר"י ור"ש פליגי בגדולים ר"ש מתיר משום דלא אפשר אבל בקטנים דאפשר לכ"ע אסור ועולא סובר דפליגי בקטנים אבל בגדולים לד"ה מותר והקשה הגמ' על תרוייהו מהברייתא ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל כו' ש"מ דפליגי בין בגדולים. ובין בקטנים ומשני דעולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ורי"ר מתרץ לטעמיה כסא דומיא דמטה ומהתו' שם ד"ה מחלוקת נראה שגירסא אחרת הי' בגמ' דעולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים לד"ה אסור וגם התו' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה אביי דיבר מגירסא זו וכ' שמשובשת היא עי"ש הטעם אבל היראים סי' ק"ב ד"ה החורש תופס לעיקר כהאי גירסא שעולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים גם לר"ש אסור משום דהוי פסיק רישיה וג"ז צ"ל להיראים דרי"ר עם עולא פליגי מהיפך להיפך רי"ר סובר דבגדולים פליגי אבל בקטנים לד"ה אסור ועולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים לד"ה אסור עי"ש ותראה שכן היא:

אבל לכאורה ק"ל על היראים דלפי דבריו קשה על רי"ר דמדוע מתיר ר"ש בגדולים אף דלא אפשר הא הוי פסיק רישי' וצ"ל דהיראים סובר דרי"ר עם עולא גם בזה פליגי ר' ירמיה רבה סובר דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ופ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש כשיטת הערוך הנ"ל [וגם המאירי בשבת שם מפרש לפום שיטות חכמי פרובינצא דהוי פ"ר דלא ניחא ליה כיון שהחריץ קשה לו עי"ש] אבל עולא ל"ס כהערוך ועכ"ס דבגדולים לכ"ע אסור ומשום דהלכה כעולא ע"כ באמת פסק היראים דלא כהערוך כהנ"ל מחודש ל"ח, וא"כ לכאורה ק"ל לפי גירסת התוס' דלעולא בגדולים לכ"ע שרי הא הוי פ"ר ול"ל אליבא דהתוס' דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וע"כ שרי לעולא לכ"ע כיון דהתו' ל"ס כהערוך כהנ"ל מחודש ל"ט והגמ' מסיק שם דהלכה כעולא ועוד הלא גם לרי"ר הי' צ"ל דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ הי' קשה על התו' דמדוע לא פסק כהערוך אעכצ"ל דלא מטעם דלא ניחא ליה סובר התו' דשרי וא"כ נשארה הקושיא דהיכי שרי הא הוי פ"ר ואי"ל דהתו' סובר דמשו"ה שרי כיון שהחריץ זה הוי משאצל"ג וכמ"ש התוס' דף ק"ג שם על לא

צריכא בארעא דחבריה דקאמר הגמ' וכמ"ש המרש"א שם ד"ה לא צריכא וכמו שמפרש הקרבן נתנאל פרק י"ב שם אות ד' את המרש"א דהיכא דלא מיכוון למלאכה אז משאצל"ג שרי לכתחילה, אבל גם זה אא"ל דמלבד מה שהקשה הק"נ על המרש"א שם מלבד כל זה ג"כ אא"ל כן כיון דעולא סובר דגדולים שרי אפי' לר' יהודא ולר"י ל"ל דמטעם משאצל"ג שרי כיון דסובר דמשאצל"ג חייב וא"כ נשאר' הקושיא לר"י דמדוע שרי גדולים אעכצ"ל דלא מטעם משאצל"ג שרי וא"כ נשאר' הקושיא דמדוע שרי גדולים לכ"ע הא הוי פ"ר, אבל ראיתי ברוקח סי' נ"ח שכ' וז"ל קיימ"ל כר"ש גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ בין גדולים בין קטנים אבל גדולות מאד אסור דהוי פ"ר כו' עכ"ל אלמא דמפ' את הגמ' לא בגדולים מאד כמ"כ נמי צריך לפרש אליבא דהתו' כמובן:

ועי' בא"ז הל"ש אות נ"ה שכ' וז"ל. וקיימ"ל כעולא דבגדולים ד"ה מותר כו' ולר' ירמי' רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימה וכי אין זה פסיק רישי' כו' עי"ש שהניח בתימה ולכאו' ק"ל על הא"ז דמדוע הקשה על רי"ר דוקא ולא גם על עולא אבל כשנ' שסובר ג"כ כהרוקח דבגדולים מאד באמת אסור אז י"ל בכוונת הא"ז כך דהי' קשה לו על מה דמשני הגמר' עולא מתרץ לטעמי' מטה דומיא דכסא אמאי נקטה הברייתא מטה כלל בשלמא כשאמרינן דבגדולים ג"כ פליגי אז שפיר נקט' הברייתא מטה לאשמעינן דבין בגדולים ובין בקטנים פליגי אבל לעולא דבגדולים לכ"ע שרי אמאי נקטה הברייתא מטה ואי"ל דמשום ר' יהודא נקטה מטה לדיוקא דדוקא מטה דומיא דכסא אוסר אבל מטה גדולה גם לר"י שרי כמו שמפרש רש"י דע"ז הי' קשה להא"ז דלא ליתני מטה כלל ואז בודאי י"ל דמודה ר"י בגדולים מדלא פליגי אלא בקטנים אעכצ"ל דמשו"ה נקט מטה לאשמעינן דגם בגדולים דשרי לא שרי אלא מטה דומיא דכסא דהיינו במטה דלא שייך ביה משום פ"ר אבל במטה גדולה מאד באמת אסור משום פ"ר וממילא לפי"ז באמת על עולא ל"ק מידי, אבל על רי"ר הקשה הא"ז שפיר כיון דרי"ר קאמר כסא דומיא דמטה וא"כ גם עליו קשה דלמה נקטה הבריי' כסא כלל ול"ל כמ"ש רש"י לאשמעינן דדוקא גדולים שרי לר"ש ולא קטנים כיון דע"ז היה ג"כ קשה להא"ז דלא לינקט הברייתא אלא מטה ואז בודאי י"ל דדוקא בגדולים פליגי ולא בקטנים אעכצ"ל דמשו"ה נקטה הברייתא כסא לאשמעינן דבין גדולים בינונים ובין גדולים מאד שרי דמכסא דומיא דמטה ידעינן גדולים בינונים וממטה ידעינן גדולים מאד אבל אי לא הוה נקטה אלא מטה אז הוה יכלינן למימר דדוקא מטה בינוני' שרי אבל עכשיו דנקטה גם כסא לל"כ כיון דקשה למה נקטה כסא כלל אעכצ"ל כמו שכתבנו וע"כ הקשה הא"ז על רי"ר שפיר הא הוי פ"ר וממילא מוכח דגם הא"ז סובר כהרוקח דלעולא דהלכתא כוותי' גדולים מאד באמת אסור גם לר"ש משום דהוי פ"ר ודו"ק. וממילא לפי הנ"ל ל"ק על רבינו קושיתינו הנ"ל מחודש מ' די"ל דמשו"ה נקט את הא דעולא לאשמעינן דלא כרי"ר דסובר דבקטנים לכ"ע אסור כיון דמזה שהביא גורר אדם מטה כסא כו' עדיין לא הוה ידעינן א"ז כיון דהוה יכלינן למימר כסא דומיא דמטה וכדי שלא נטעה לומר כן ע"כ נקט רבינו את הא דעולא ואי לא הוה אמר אלא הלכתא כעולא אז הוה יכלינן למימר דגם רבינו סובר כגירסת היראים הנ"ל מחודש מ' דלעולא בקטנים פליגי אבל בגדולים לכ"ע אסור ובזה סובר דהלכה כעולא וכדי שלא נטעה לומר כן עכ"כ בפי' דלעולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר ומשום דרבינו גכ"ס כהרוקח הנ"ל דבגדולים מאד באמת אסור משום פ"ר ע"כ נקט גורר אדם מטה כסא כו' כדי לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא דלא שייך ביה פ"ר שרי כהנ"ל אליבא דא"ז וא"כ הרווחנו בס"ד שגם רבינו סובר כהרוקח כמובן:

והרמב"ם הל"ש פ"א הל"ה כתב כיצד גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ כו' וכ' הכ"מ בשם הרמ"כ שנראה שהרמב"ם גורס אבל בגדולים לכ"ע מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין אבל הרמ"כ הקשה על גירסא זו וכ' לעיקר כגירסת היראים הנ"ל עי"ש שדבריו תמוהים מאד וכבר דיבר מזה המעשה רוקח שם, אבל לי קשה על הרמ"כ דמנ"ל שהרמב"ם סובר כהגירסא שבגדולים לכ"ע מותר הן אמת שהרהמ"ג שם ג"כ כ"כ אבל גם עליו ק"ל דמנ"ל א"ז ואי"ל דילפי ממ"ש הרמב"ם מטה כיון די"ל דפירושו מטה דומיא דכסא כמו שמתרץ עולא, וע"כ נ"ל בס"ד דלמדו א"ז משום דקשה דאי נאמר שהרמב"ם סובר כגירסת היראים דבגדולים לכ"ע אסור א"כ אמאי נקט מטה דבשלמא הברייתא שנקטה מטה י"ל לאשמעינן דבמטה דומיא דכסא פליגי אבל בגדולה לכ"ע אסור אבל הרמב"ם מדוע נקט מטה אעכ"מ דסובר כהגירסא דלעולא בגדולים לכ"ע שרי וע"כ נקט מטה ומשום דנקט מטה נקט גם כיסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא וספסל דלא שייך משום פ"ר שרי אבל בגדולים מאד באמת אסור משום דהוי פ"ר כמ"ש הרוקח, ואי קשיא אי משום זה עדיין לא הי' לו למינקט כסא וספסל כיון דהוה יכלינן למילף א"ז ממ"ש בהלכה ו' שם דפסיק רישי' אסור דע"ז י"ל דמהלכה ו' לא הוה ידעינן אלא באיסור דאוריי' אבל באיסור דרבנן [כגון חריץ ע"י גרירה שחופר כלאחר יד ואינו אסור אלא מדרבנן דחופר דאורייתא אינו אלא במרא וקרדום כמ"ש רש"י שבת מ"ו ע"ב וכ"פ הב"י או"ח סי' של"ז עי' מג"א שם] הוה יכלינן למימר דסובר דפ"ר שרי כשיטת התה"ד מובא במג"א סי' שי"ד וכ"נ מהתו' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה לא וכיון שהרמב"ם באמת לס"כ אלא כהמג"א שם ס"ק ה' שגם בדרבנן פ"ר אסור ע"כ נקט כסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא שרי אבל גדולים מאד אסור משום דהוי פ"ר, וממילא הרווחנו בס"ד גם בזה שגם הרמב"ם סובר כהרוקח כמו שהוכחנו דסובר רבינו ועי' בהגמי"י פ"א מהל"ש שג"כ פסק כהרוקח. ולהלכה כיון שהוכחנו שרבינו והרמב"ם והתו' והא"ז והגמי"י קיימו עם הרוקח בחדא שיטתא שבגדולים מאד באמת אסור משום פ"ר כן הלכה וכ"פ המג"א סי' של"ז ומהמג"א נראה שבדעת הש"ע פ"כ אבל לכאורה מהיכא למד מהש"ע א"ז אבל בהנ"ל י"ל דהי' קשה להמג"א עמ"ש הש"ע הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים דאמאי נקט מטה כסא וספסל הול"ל כלים בין גדולים בין קטנים אעכ"מ דמשו"ה נקט מטה כסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא שרי אבל גדולים מאד באמת אסור משום דהוי פ"ר כמ"ש הרוקח ודו"ק:

מסקינן (יב) בפ' המצניע האידנא דקיי"ל כר"ש שרי כו'. לכאורה יש לדקדק ברבינו דמה שייכות יש למרבץ עם חורש שכ' את זה כאן באב מלאכה דחורש הא אפי' לר' אליעזר בשבת צ"ה ע"א דמרבץ בשבת חייב חטאת החיוב היא משום אשוויי גומות ומשווה גומות חייב משום בונה כמ"ש רש"י שם ולרבנן דאסור משום שבות ג"כ הגזירה משום אשוויי גומות וא"כ ליכא שום שייכות למרבץ עם אב דחורש אלא עם אב דבונה ומדוע ל"כ רבינו שם, ובהאור זרוע הל"ש אות ע"ח באמת כתב א"ז באב דבונה עי"ש, ונ"ל בס"ד כיון דרבינו כתב כאן אח"כ את הדין דכיבוד הבית כיון דכיבוד הוי תולדה -חורש מדרבנן כמ"ש רבינו [ואע"ג דרבינו כתב דכיבוד אסור משום שמא ישוה גומות ואשוויי גומות אסור משום בונה כהנ"ל וא"כ היכי כתב רבינו דכיבוד הוי תולדה דחורש א"ז אפרש בס"ד לקמן] וכיון דמישך שייך הדין דכיבוד עם הדין דמרבץ עכ"כ גם את הא דמרבץ כאן דבשלמא הא"ז שכ' שם דכיבוד לא משום חשש שמא יזיז עפר ממקומו אסור אלא משום שמא ישוה גומות דהיינו שמא ימלא את הגומות עפר שהיא תולדה דבונה וכיון דסובר דכיבוד ג"כ תולדה דבונה עכ"כ את הדין דכיבוד ומרבץ באב דבונה אבל רבינו דסובר דכיבוד תולדה דחורש וצריך לכתוב את הדין דכיבוד כאן עכ"כ גם את הדין דמרבץ כאן כמובן. אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את מ"ש הרמב"ם הל"ש פכ"א הל"ג אין סכין את הקרקע ואפי' הי' רצוף באבנים ואין נופחין אותו ואין מדיחין אותו אפי' ביו"ט כ"ש בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף עכ"ל ואי"ל דרבינו סובר דממ"ש שמותר לרבץ ממילא ידעינן דלהדיח ולסוך אסור דמדל"כ דרק לרבץ מותר דע"ז י"ל דאי מהתם לא הוה ידעינן שאסור להדיח ולסוך רק במקום שאינו רצוף באבנים אבל במקום שרצוף לא וא"כ קשה מדוע ל"כ א"ז:

ונ"ל בס"ד דבפסחים ס"ה ע"א על הא דכהנים היו מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים איתא בגמ' שלא ברצון מאן א"ר חסדא שלא ברצון ר"א פירש"י וז"ל דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור עכ"ל ולכאורה מדוע מדמה רש"י הדחה לכיבוד דוקא הא לר"א גם במרבץ חייב חטאת ומדוע לא מדמה למרבץ וצ"ל דרש"י סובר נהי דלר"א ליכא שום נ"מ אפי' אם הי' מדמה הדחה למרבץ אבל כיון דלרבנן יש נ"מ דאי אמרינן דדומה הדחה למרבץ אז שרי לנו גם להדיח כמו ששרי לרבץ לר"ש שסובר דדבר שאינו מתכוון מותר וקיי"ל כוותיה אבל אי אמרינן דדומה הדחה לכיבוד אז אסור לנו להדיח כמו שאסור לכבד וכיון שרש"י סובר דבאמת לרבנן דומה הדחה לכיבוד ע"כ אם הי' מדמה אליבא דר"א למרבץ הי' יוצא לנו חורבה מזה לפום שיטת רש"י דסובר בשבת צ"ה ע"א ד"ה כר"ש דכיבוד אסור ועכ"כ רש"י גם אליבא דר"א דהדחה דומה לכיבוד ועי' בתו' פסחים שם ד"ה המכבד ותראה שג"כ מדמה הדחה לכיבוד וא"כ ממילא שפיר י"ל שגם רבינו סובר דהדחה דומה לכיבוד וכיון שכ' רבינו דכיבוד אסור ע"כ ל"צ תו למיכתב מהדחה וסיכה כלום כיון דממילא ידעינן דאסור מכיבוד כמובן. דבשלמא הרמב"ם כיון שסובר בהל"ש שם דכיבוד שרי על רצפת אבנים והדחה וסיכה אסור אף על רצפת אבנים ע"כ צריך לכתוב את הא דהדחה וסיכה לדין בפ"ע אבל רבינו דעכצ"ל שסובר דגם כיבוד אסור אף על רצפת אבנים כיון שהביא ראי' דכיבוד אסור מהא שהקשה הגמ' שבת קכ"ד ע"ב על ר"א שסובר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ואי נאמר שרבינו סובר דכיבוד על רצפת אבנים שרי א"כ שוב הוי אף מכבדות של תמרה מלאכתן להיתר כיון שמותר לכבד בו על רצפת אבנים וא"כ אכתי נשארה קושית רבינו מה הקשה הגמ' על ר"א אעכצ"ל דסובר דאף על רצפת אבנים אסור לכבד [ועי' תו' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והאידנא ופסחים ס"ה ע"א ד"ה המכבד ותראה שג"כ לא הביא ראי' דכיבוד אסור אלא מהא דר"א שהביא רבינו וא"כ מוכח שגם התו' סובר דאף על רצפת אבנים אסור לכבד] וא"כ ממילא ליכא שום נ"מ לרבינו בין כיבוד להדחה וסיכה וע"כ סמך שפיר בהא דהדחה וסיכה על הא דכיבוד כהנ"ל כמובן. ועל הרמב"ם שכ' בפי' דכיבוד מותר על רצפת אבנים באמת צ"ל דלא מחמת הראי' של רבינו מהא שהקשה הגמ' על ר"א אוסר הכיבוד אלא על הרמב"ם צ"ל שהי' לו הגירסא בגמ' כמו שגרס הרי"ף בפ' כל הכלים או כמו שגרס הבה"ג מובא בהרשב"א ובח' הר"ן בשבת דף קכ"ד ולפי הני גירסות באמת ליכא משם ראי' כלל עי"ש ותבין אלא על הרמב"ם צ"ל שהראי' שלו שאסור לכבד מגמ' דביצה דף כ"א מובא בר"ן בשבת סוף פ' המצניע ול"ס הרמב"ם כתירוצו של הרי"ף בתשובותיו מובא בר"ן שם שהחכמים דגמ' דביצה הם ר' יהודא דסובר דדשא"מ אסור ולא קיי"ל כוותיה אלא הרמב"ם סובר כיון דגמ' דביצה נאמרה בלשון חכמים מוכח דהלכה כן וכ"כ הא"ז בהל"ש אות ע"ח וז"ל ולא מסתבר לאוקמי רבנן כר' יהודא דלא כהלכתא עכ"ל. ואפי' לפמ"ש הח' הרמב"ן והריטב"א בשבת דף קכ"ד לחזק את תירוצו של הרי"ף בתשובותיו ולפי דבריהם באמת נסתר' הראי' מגמ' דביצה עי"ש ותבין אפי' לפי דבריהם י"ל שהראי' של הרמב"ם היתה ממקום שהביא הרוקח סי' נ"ח משבת דף ק"מ מהא דאסור לגרוף איבוס של קרקע עי"ש ועי' בהגמי"י הל"ש פכ"א שכ' דלהרמב"ם נשארה קושית רבינו על הגמ' דשבת דף קכ"ד אבל לפי מה שכתבנו שהרמב"ם באמת לא משם הביא ראי' ל"ק מידי כמובן, וממילא לפי"ז הרמב"ם לשיטתו באמת שפיר עשה שהביא את הא דהדחה וסיכה לדין בפ"ע אבל רבינו לשיטתו שהביא ראי' דאסור הכיבוד כהנ"ל באמת ג"כ שפיר עשה שלא הביא את הדין דהדחה וסיכה כיון דיכלינן למילף מהא דכיבוד כמו שכתבנו ודו"ק:

ועי' בהרהמ"ג פכ"א שכ' שהרמב"ם למד דהדחה וסיכה אסור אפי' ברצפה של אבנים משבת מ' ע"ב דאיתא שם מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח קרקע וא"ל אין מדיחין לסוך לו קרקע א"ל אין סכין פרש"י דילמא אתי לאשוויי גומות והתי"ט בפסחים פ"ה מ"ח דחה את הראי' של הרהמ"ג דדילמא קרקע עולם הי' ולא רצפה והביא ראי' ממשנה דפסחים עי"ש וא"כ לכאורה קשה על הרהמ"ג דחייתו של התי"ט ותו מדוע לא הביא ראייתו של התי"ט ממשנה דפסחים, ונ"ל בס"ד שהרהמ"ג סובר דלהרמב"ם לשיטתו דסובר דכיבוד אסור הי' קשה דהיכי ס"ד לאותו תלמיד להדיח או לסוך את הקרקע וכי לא ידע דכיבוד אסור וא"כ ממילא גם הדחה וסיכה אסור אעכצ"ל שהמעשה הי' בקרקע מרוצף והי' סובר אותו תלמיד דכשם שמותר לכבד קרקע מרוצף כך מותר להדיח ולסוך אבל ר"מ סובר דאסור משום גזירה אטו אינו מרוצף וכמ"ש הרהמ"ג דגזרו בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד וממילא ל"ק הדחייה של התי"ט כמובן. ועל הקושיא השני' י"ל כיון שהרמב"ם כתב שגם סיכה אסור ומהמעשה דר"מ באמת מוכח גם על סיכה דאסור עכ"כ הרהמ"ג דמשם למד הרמב"ם ולא ממשנה דפסחים כיון דמשם ליכא ראי' אלא על הדחה כמובן. או י"ל דסובר הרהמ"ג דממשנה דפסחים ליכא ראי' דהדחה אסור דלא מיבעיא לר' חסדא שם דשלא ברצון ר' אליעזר הדיחו הכהנים את רצפת עזרה באמת י"ל דלרבנן דפליגי על ר"א הדחה מותר וע"כ לא נקטו גם הדחה בהדי המכבד והמרבץ ואינך שאסרו משום שבות והא דאמר ר' חסדא דאי רבנן הא אמרו שבות הוא כו' דנראה לכאורה דגם לרבנן אסור הדחה משום שבות דעל זה י"ל דה"ק ר' חסדא דאי הוה אמרינן דשלא ברצון דמתניתין שלא ברצון רבנן דר"א אז באמת הי' צ"ל דלרבנן גם הדחה אסור משום שבות והא דלא נקטו גם הדחה משום דסברו דממילא ידעינן במכ"ש ממרבץ אבל לפי האמת דסובר ר"ח דשלא ברצון דמתניתין שלא ברצון ר"א באמת י"ל דלרבנן הדחה שרי, וגם לרב אשי שמפ' דשלא ברצון רבנן דר"א היו עושין הכהנים ג"כ י"ל דדוקא הרבנן ור"א אסרו הדחה משום שבות משום דסברו כר' יהודא דדבר שאין מתכוון אסור דא"ז מכצ"ל דסברו כר"י כיון דאסרו גם מרבץ והגמ' שבת צ"ה ע"א מסיק דהאידנא דסבירא לן כר"ש שרי לרבץ אפי' לכתחילה וכיון דסברו כר' יהודא ע"כ אסרו הדחה אבל לר"ש י"ל דגם הדחה שרי לכתחילה כמו מרבץ וממילא לפי הלכה דפסקינן כר"ש באמת הוה יכלינן למימר דליכא ראי' ממשנה דפסחי' דהדחה אסור ועכ"כ הרהמ"ג שהרמב"ם למד ממעשה דר"מ כוונתו דממעשה דר"מ למד דהדחה אסור משום דדמי למכבד ולא למרבץ וכיון דידעינן ממעשה דר"מ דהדחה לא דמי למרבץ ע"כ שוב באמת מוכח ממשנה דפסחים דאפי' על רצפת אבנים אסור ודו"ק:

אבל (יג) לכבד אסור כו' בהא דינא דכיבוד איכא פלוגתא בין הפוסקים ועיקר פלוגתתם במה דקאמר הגמ' שבת צ"ה ע"א והאידנ' דסבירא לן כר"ש שרי אפי' לכתחילה אי קאמר הגמ' א"ז על מרבץ דוקא. או גם על כיבוד הבה"ג והרי"ף והרמב"ן והרשב"א סברו דגם על כיבוד קאמר וע"כ פסקו דגם כיבוד שרי אבל רבינו ורש"י והתו' והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פכ"א והסמ"ק סי' רפ"א והרוקח סי' נ"ח והא"ז הל"ש סי' ע"ח אות ד' וכן עוד הרבה פוסקים מובא בריטב"א שבת דף קכ"ד ובב"י או"ח סי' של"ז סברו דלא קאי אלא על מרבץ אבל כיבוד באמת אסור, אבל לכאו' ק"ל על הכי פוסקים דכיבוד שרי ממעשה דר"מ הנ"ל דאוסר הדחה הא הדחה וכיבוד חד היא כהנ"ל בשם רש"י ותו' מחודש מ"ה וגם את זה עכצ"ל דר"מ סובר דדשא"מ מותר כר"ש כמו שנראה בפי' כן מהרהמ"ג הנ"ל ממ"ש שהרמב"ם למד איסור הדחה ממעשה דר"מ דאי נאמר דר"מ סובר דדשא"מ אסור א"כ היכי למד הרמב"ם להלכה מר"מ דילמא ר"מ לשיטתו דסובר דדשא"מ אסור וא"כ גם מרבץ אסור עכ"ס דאסור הדחה אבל להלכה דפסקינן כר"ש דדשא"מ מותר באמת י"ל דהדחה שרי כמו מרבץ אעכצ"ל כיון דדומה הדחה לכיבוד עכ"ס הרמב"ם דכמו דכיבוד אסור כמ"כ נמי הדחה אסור וא"כ לא ממעשה דר"מ למד הרמב"ם דהדחה אסור וא"כ היכי כתב הרהמ"ג דממעשה דר"מ למד ומדכ' הרהמ"ג כן עכצ"ל דסובר דאי לאו מעשה דר"מ לא הוה סובר הרמב"ם דהדחה אסור כיון דהוה יכלינן למימר דהדחה דומה למרבץ, וממילא לפי"ז אי נאמר דר"מ סובר דדשא"מ אסור א"כ קשה היכי למד הרמב"ם ממעשה דר"מ אעכ"מ מהרהמ"ג דר"מ סובר דדשא"מ מותר ואפ"ה סובר דהדחה אסור א"כ עכצ"ל דמה דאמר הגמ' והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי כו' לא קאי רק על מרבץ ולא על כיבוד וא"כ קשה על הפוסקים הנ"ל דהיכי סברו דקאי גם על כיבוד:

וי"ל דהני פוסקים באמת סברו דר"מ סובר דדשא"מ אסור ועכ"ס דהדחה אסור אבל לר"ש דדשא"מ מותר באמת גם כיבוד מותר וע"כ סברו דלא קאי והאידנא כו' רק על מרבץ אבל הני פוסקים דסברו דכיבוד אסור באמת י"ל דסברו בר"מ דדשא"מ מותר ואפ"ה אוסר הדחה א"כ עכ"מ ממעשה דר"מ שגם כיבוד אסור וע"כ סברו דלא קאי והאידנא כו' רק על מרבץ, וגם המלא הרועים כללי דשא"מ אות ט' כתב דדבר זה אי ר"מ סובר דדשא"מ מותר או אסור תליא בשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי א"כ כמ"כ נמי י"ל כמו שכתבנו כמובן, ולהלכה פסק המחבר או"ח סי' של"ז כרבינו ודכוותי' דכיבוד אסור ובקרקע מרוצף פסק כהרמב"ם דשרי ולענין הדחה גכ"פ כרבינו דאפי' בקרקע מרוצף אסור ומ"ש המחבר בסעיף ג' את הדין דהדחה סתם דאסור בלא שום פלוגתא ודין כיבוד דסעיף ב' כתב בפלוגתא הא להיש מתירין שכ' המחבר בכיבוד באמת גם הדחה שרי' י"ל כיון שכ' בסעיף ב' את דעת הפוסקים דאסרו כיבוד בסתם ואת דעת הפוסקים דשרו כתב בשם ויש מתירין וכפי הכלל שכ' הי"מ כללי ש"ע אות י"ז דבכה"ג סתם המחבר כהני פוסקים דאסור עכ"כ אח"כ בסעיף ג' את הא דהדחה סתם דאסור אבל הרמ"א פסק לגמרי כרבינו דכיבוד אסור אפי' בקרקע מרוצף אם לא ע"י עכו"ם או בבגד ומטלית או כנף אווז:

שם (יד) שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות כו'. מדכ' רבינו שמא ישוה גומות נראה בפי' דלא פסיקא ליה דישוה אלא גזרינן שמא ישוה אבל רש"י שבת קכ"ד ע"ב ד"ה מכבדות של תמרה כתב וז"ל כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשויי גומות דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות עכ"ל וצ"ל דמש"ה כתב רש"י דהוי פ"ר כיון דג"כ סובר כרבינו דמה דק' הגמ' שם צ"ה ע"א והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפילו לכתחילה לא קאי רק על מרבץ ולא על כיבוד וע"כ מפ' דכיבוד הוי פ"ר דאל"כ הוה קשה דאמאי אסור כיבוד לר"ש כמובן, וא"כ ק"ל על רבינו כיון דסובר דגם בכיבוד לא פסיקא לן שישוה גומות א"כ הוי כיבוד כמו מרבץ וא"כ אמאי פסק דמרבץ שרי וכיבוד אסור, ותו ק"ל היכי כתב דאשויי גומות הוי תולדה דחורש הא רבינו דיבר מכיבוד קרקע הבית כמ"ש בריש ענין זה וא"כ אפי' אי השוה גומות לא הוי אלא תולדה דבונה כהנ"ל מחודש כ"ז והיכי כתב דהוי תולדה דחורש בשלמא לשיטת התו' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והאידנא דכיבוד אסור גם לר"ש מפני שמזיז עפר ממקומו הוי שפיר תולדה דחורש כיון דמזיז עפר הוי חופר כמ"ש רש"י ותו' שם ל"ט ע"א ד"ה שמא אבל לרבינו בשלמא אי לא הוה כתב שמא ישוה גומות אלא הוה כתב כרש"י הנ"ל משום אשויי גומות אז הוה יכלינן למימר דגכ"ס כהתו' שהאיסור היא משום שמזיז עפר ממקומו וכמ"ש המרש"א פסחים דף ס"ה על התו' שם ד"ה המכבד אבל כיון שכ' שמא ישוה גומות א"כ עכ"מ דל"ס כהתו' דמשום מזיז עפר אסור הכיבוד כיון דלהתו' לא הוי שמא עי' תו' בשבת ופסחים היטב וכיון דעכצ"ל דרבינו סובר דפירושא דשמא ישוה גומות היינו שמא ימלא את הגומות עפר וזה באמת לא הוי בבית אלא תולדה דבונה וכ"כ רש"י שבת צ"ה בפי' דמכבד ומרבץ חייב משום בונה לר"א וא"כ היכי כתב רבינו דהוי תולדה דחורש ועל קושיא זו רמזנו לעיל מחודש מ"ד בשני חצאי לבנה והיא אצלי קושיא גדולה:

ונ"ל דעל הקושיא הא' י"ל כמו שמתרץ הריב"ש אליבא דהרמב"ם הל"ש פכ"א הל"ג מובא בכ"מ שם, ועל הקושיא הב' י"ל דכשנדקדק ברבינו דבריש דבריו בהיתר דמרבץ דיבר מכיבוד הבית ובכאן כתב ש"מ שאסור לכבד את הקרקע כו' ולכאורה מדוע ל"כ גם כאן ש"מ שאסור לכבד את הבית וע"כ נ"ל דכיון שרצה לכתוב את הדין דכיבוד אצל הדין דחורש מאיזה טעם שהי' לו וכדי שלא יהא קשה עליו דמה שייכות יש להדין דכיבוד עם הדין דחורש כמו שהקשינו לעיל מחודש מ"ד ע"כ דיבר רבינו מכיבוד קרקע ולא מכיבוד הבית ובקרקע שלא בבית באמת הוי אשויי גומות תולדה דחורש כמ"ש רבא בשבת ע"ג ועכ"כ רבינו שפיר דהוי תולדה דחורש ודו"ק. ואחר שכתבנו את זה ראיתי במהרש"ל בביאורו כאן שכ' וז"ל שהיא תולדה דחורש ס"א דבונה ואע"ג דחורש אין שייך בבית מ"מ אין למחוק הספרים דהכי פירושו שהיא תולדה דחורש גבי שדה וממילא בבית תולדה דבונה עכ"ל:

הקוצר (טו)כו'. לכאורה יש לדקדק ברבינו ז"ל דמדוע לא מפרש גם את האב זורע הא גם לזורע יש דינים ותולדות הרבה כמ"ש הרמב"ם הל"ש פ"ח וגם היראים סי' ק"ב ד"ה הזורע והא"ז הל"ש אות נ"ד והרוקח סי' נ"ז כולם מפרשו זורע כמו שמפ' הרמב"ם וא"כ מדוע שבק רבינו וגם על הסמ"ק קשה קושיא זו. וי"ל דלרבינו לא הי' שום חידוש דין בהאב דזורע דאת מ"ש הרמב"ם פ"ח דזומר אב מעין זורע כבר כתב רבינו באב דחורש, ואת מ"ש הרמב"ם דמשקה צמחין תולדה דזורע גם א"ז כבר כתב באב דחורש ומשום דרבינו סובר דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע עכ"כ א"ז שם, ואת מ"ש הרמב"ם וכן השורה חיטין ושעורין תולדה דזורע שלמד מגמ' זבחים צ"ד ע"ב כמ"ש הרהמ"ג והכ"מ ע"ז י"ל כמ"ש המגא"ב דסוגי' דזבחים קאי אליבא דר' יהודא דמשאצל"ג חייב אבל לר"ש דמשאצל"ג פטור אינו חייב כששורה חיטין ושעורין במים כיון דאין לו תכלית מזריעה זו דזריקת חיטין במים דהא חטה חדשה אינה מצמח' רק החטה נצמחת ומתכלה והוי משאצל"ג עי"ש. וא"כ ממילא י"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק כר"י ע"כ הביא שפיר את הא דסוגי' דזבחים אבל רבינו לשיטתו דפסק כר"ש כהנ"ל מחודש ד' ע"כ השמיט את הא דשורה חיטין במים כמובן. ואת מ"ש הרמב"ם בהלכה ד' בהא דאספסתא וסלקא וזומר וצריך לעצים שהם מימרות דרב כהנא ורב יוסף ואביי בשבת ע"ג ע"ב י"ל דרבינו סובר כיון דעיקר כוונתם בהני מימרות לאשמעינן דעל מלאכה אחת חייב שתים ודלא כרבה דמוע"ק דף ב' כמ"ש הנב"י הנ"ל מחודש ל"ד וא"ז כבר כתב רבינו באב דחורש דחייב במשקה מים לזרעים שתים, ואת הא דגבשושית של עפר על גבי יתדות שחייב משום זורע שכ' הרמב"ם והיא מימרא דאביי שבת פ"א ע"ב י"ל דרבינו סובר כרש"י שם ד"ה חייב דלא הוי אלא תולדה דרבנן וכ"כ בהג"א שם וכיון דליכא לרבינו גם תולדה דאורייתא באב דזורע מה שלא הביא כבר באב דחורש ע"כ לא רצה לעשות משום תולדה דרבנן גרידא מחודש בפ"ע כיון שלא יהי' דומה להשאר ל"ט אבות שהביא בהם גם תולדות דאוריי'. או י"ל כיון שהרי"ף והרא"ש לא הביאו את הא דגבשושית על גבי יתדות וצ"ל שהם סברו דאביי מחייב מדאוריי' [עי' ש"ג סוף פר' המוציא] ולא כמו שמפרש רש"י והיה קשה להם קוש" רש"י מהא דר"ל שם שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים וצ"ל שר"ל חולק על אביי וכיון שהם פסקו כר"ל ע"כ לא הביאו את הא דאביי או צ"ל בדעת הרי"ף והרא"ש כיון שרבא בגיטין ז' ע"ב חולק על אביי כמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה והניחו ע"כ לא פסקו כאביי וא"כ י"ל גם אליבא דרבינו כן כמובן. וכיון דלא היה לרבינו שום חידוש באב דזורע ע"כ ל"כ לזורע מחודש בפ"ע וכן י"ל אליבא דהסמ"ק ודו"ק:

המוצר (טז) בתבואה כו'. לכאורה ק"ל מדוע ל"כ, רבינו ששיעורו כגרוגרת כמ"ש הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"ג הקוצר כגרוגרת חייב וכ' הרהמ"ג שלמד מהברייתא דשבת ק"ג ע"א התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת כו' וקוצר סתמא לאכילה הוא. ונ"ל דכוונתו ליישב מעל הרמב"ם דהיכי כתב סתם דקוצר כגרוגרת חייב דנראה דעל כל קוצר חייב כגרוגרת הא איכא קוצר ששיעורו יותר מגרוגרת וגם איכא קוצר ששיעורו בכל שהוא כמ"ש בבריי' שם אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כל שהן ואי"ל דהברייתא כתבה א"ז בתולש אבל בקוצר שיעורו כגרוגרת דא"כ קשה מהיכא למד הרמב"ם א"ז בקוצר כיון דמברייתא זו למד כמ"ש הרהמ"ג ובברייתא זו ליתא אלא תולש ועוד הא תולש תולדה דקוצר וחד שיעור אית להו וא"כ היכי כתב סתם דקוצר שיעורו כגרוגרת, וכדי ליישב א"ז עכ"כ הרהמ"ג וקוצר סתמא לאכילה כיוון בזה למ"ש הרשב"א והתו' שם ד"ה אם לבהמה דאם ראוי לאכילה אז לעולם שיעורו כגרוגרת כמובן, עכ"פ זה מוכח מהבריי' זו דקוצר שיעורו כגרוגרת וכמ"ש הרמב"ם וא"כ מדוע ל"כ גם רבינו כן:

וגם על הרי"ף ק"ל דמדוע השמיט בסוף הבונה אתהברייתא דתולש עולשין הנ"ל ואי"ל דברייתא זו ידעינן ממשנה שם המלקט עצים אם לתקן כל שהן וכיון שהביא את המשנה זו ע"כ השמיט את הברייתא הא המשנה דיבר' ממלקט והברייתא מתולש ואפי' נאמר דהרי"ף סובר דמלקט ותולש חדא כיון דמפ' מלקט מן המחובר כמו שפי' רש"י שם אעפי"כ הי' לו להביא את הברייתא כדי לאשמעינן דקוצר לאכילה שיעורו כגרוגרת כיון דזה ליתא במשנה שם וגם הרא"ש שם הביא את המשנה וגם את הברייתא, אבל אם נאמר כמ"ש הרהמ"ג הל"ש פ"א הל"ז דהרי"ף פסק כר"י דמשאצל"ג חייב אז הי' מקום ליישבו דהגמ' שם הקשה על הברייתא זו אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו כו' לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה ומפ' התו' דהוי משאצל": עי"ש וא"כ צ"ל דהברייתא זו סוברת כר"ש דמשאצל"ג פטור וא"כ ממילא י"ל דהרי"ף סובר כיון דהגמ' שם שקיל וטרי אליבא דאביי עכ"מ דעיקר כתירוצו של אביי דהברייתא זו קאי אליבא דר"ש וכיון דהרי"ף פסק כר"י דמשאצל"ג חייב ע"כ לא הביא את הברייתא זו דו"ק בזה כי קצרתי למבין, וכל זה י"ל לפום שיטת הרהמ"ג אבל לפום שיטות הרמב"ן והרשב"א והר"ן דהרי"ף פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור באמת צ"ע דמדוע השמיט הרי"ף את הברייתא זו וגם אליבא דרבינו ג"כ אאל"כ כיון דג"כ פסק דמשאצל"ג פטור כהנ"ל מחודש ד' וא"כ נשארה על רבינו הקושיא הנ"ל בתקפה דמדוע ל"כ דשיעור קוצר כגרוגרת:

ותו ק"ל על רבינו דגם בחורש ל"כ ששיעורו בכל שהוא כמ"ש הרמב"ם פ"ח הל"א והיא משנה ערוכה שבת דף ק"ג החורש כל שהוא ואי"ל כיון דבירושלמי שבת פ"ז דף כ"ז ע"א איתא כמה יחרוש ויהא ח"ב ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישה ר' אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטה וכיון דהירושלמי קבעי כמה יחרוש מוכח דל"ס דחורש בכל שהוא וע"כ ל"כ גם רבינו דשיעורו בכל שהוא, דבאמת זה ליתא דא"כ הו"ל להביא עכ"פ את השיעור דהירושלמי ועוד היכי נא' דהירושלמי חולק על המשנה אעכצ"ל הפשט בהירושלמי כמ"ש הא"ז בהל"ש אות נ"ה דקא מיבעי דכמה כל שהוא וכן מפרשו הקה"ע והפ"מ בירושלמי שם ולי"נ בס"ד להוסיף על דבריהם דבגמ' דילן הקשה דכל שהוא למאי חזי ומשני דחזי לביזרא דקראוא"פ י"ל דהירושלמי ג"כ הכי הקשה כמה. יחרוש כלומר הכל שהוא של חרישה כמה דל"ל כמשמעו כיון דכ"ש למאי חזי וגם הקובץ הל"ש פ"ח כתב דהירושלמי לא פליג עם הגמ' דילן וא"כ קשה על רבינו דמדוע ל"כ דשיעורא דחורש בכ"ש:

ותו ק"ל דהרמב"ם הל"ש פ"ח, הל"ב כתב הזורע כל שהוא חייב א"כ מדוע ל"כ גם רבינו דשיעורא דזורע בכל שהוא אלא ע"ז לכאו' י"ל כיון דהרמב"ם למד א"ז ממשנה דשבת צ' ע"ב כמ"ש הרהמ"ג וז"ל שנינו פר' המצניע המצניע לזרע והוציאו בשבת חייב עליו בכ"ש מכאן שהזורע בכ"ש עכ"ל א"כ י"ל דרבינו סובר דלעולם צריך שיעור לזורע ובמשנה היינו טעמא כיון דמצניע לזריעה אחשביה דכמו דמועיל אחשביה לענין הוצאה כדאי' במשנה שם כמ"כ נמי מועיל לענין זריעה אבל היכא דלא אחשביה לזריעה באמת י"ל דצריך לזריעה שיעור ועי' בתי"ט שם ריש פ"י שכ' ג"כ כעין סברא זו, אבל אחר עיון קצת ראיתי דזה ליתא כיון דלפי מה שהקשה הגמ' שם ליתני המוציא לזרע כו' ולפי מה שתירץ אביי שם מוכח בפי' דגם בלא מצניע ג"כ שיעור זריעה בכ"ש עי' רש"י שם על הא דאביי וגם הרהמ"ג נ"ל דלזה כיוון, וכשאני לעצמי נ"ל בס"ד שהרמב"ם למד מגמרא צ"א ע"א שם מהא דא"ר יהודא א"ש מחייב היה ר"מ אף במוציא חטה אחת לזריעה ומפרש הרא"ש וז"ל ואף אם לא הצניעה מתחילה לכך וא"כ מוכח משם דגם בלא אחשביה שיעור זריעה בכ"ש, וזה ל"ק דלהרא"ש מה פריך אביי על ר"י א"ש פשיטא הא איכא למימר דאתא לאשמעינן דגם בלא מצניע זורע בכ"ש דע"ז י"ל כמו שתירץ הקרבן נתנאל שם עי"ש, וגם הרוקח אות נ"ז כתב וז"ל הזורע זריעה בכל שהוא כדא' בפ' המצניע ולא מציין דמהיכא למד מפרק זה וצ"ל גם אליבא דרוקח או כמ"ש הרהמ"ג אליבא דהרמב"ם או כמו שכתבנו אבל בהגה ברוקח שם מציין על דף צ"א אכ"מ שכיוון למה שכתבנו, והמגן אבות בד"ה הזורע כתב דראיית הרמב"ם מהך דשבת קיג ע"א החורש בכל שהוא משום דחזי לזריעה א"כ מכ"ש די"ל כן בזריעה עצמו דחייב בכל שהוא עכ"ל וגם זה ראי' אמיתית, א"כ מוכח בפי' מהגמר' והרמב"ם ורוקח דשיעור זורע בכ"ש וא"כ אמאי השמיט רבינו א"ז וגם על היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א קשה הג' קושיות הנ"ל וצ"ע:

המעמר (יז) כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כו'. בשבת ע"ג ע"ב אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגדולי קרקע ומדכ' רבינו ז"ל כל כינוס דבר גדולי קרקע נקרא מעמר מוכח דפסק כאביי וזה לכאורה קשה דהיאך שבק רבא ופסק כאביי הא לא קיימ"ל כאביי אלא ביע"ל קג"ם וגם הא"ז ז"ל הל"ש אות נ"ז הקשה קושיא זו על הרמב"ם ז"ל הל"ש פ"ח הל"ה דפסק ג"כ כאביי ומחמת קושיא זו פסק הא"ז כרבא ע"ש, והכ"מ ז"ל הביא בשם הרמ"כ ז"ל שהקשה שני קושיות חדא על הרמב"ם דהיאך פסק כאביי ועוד על רבא גופא דבמעמר סובר דש"ך אפ" שלא בגידולי קרקע ובשבת ע"ה ע"א אמר רבא דטעמא דרבנן דסברו דאין פציעה בכלל דישה משום דאין דישה אלא לגדולי קרקע, ועל מ"ש הרמ"כ אין לנו לפרשה כפשטה כו' ראיתי במעשה הרוקח ז"ל הל"ש שם שכ' וז"ל פי' דאית לן לפרש דטעמא דרבנן קאמר רבא בהא דדישה וליה לא סבירא ליה עכ"ל אבל לי"נ בס"ד דהרמ"כ כיוון למ"ש המג"א ז"ל סי' ש"מ ס"ק ט"ו דלחלק בין דישה למעמר זה לא מסתבר כיון דשניהם ממשכן ילפינן א"כ מהיכא תיתי לחלק כמובן. והכ"מ כתב דגרסינן רבה בהא דכניף מלחא ולא רבא וממילא ליכא סתירה ברבא ועל הרמב"ם דפסק כאביי נגד רבה מציין הכ"מ עמ"ש הרהמ"ג משום שהוא בתרא והמג"א סי' הנ"ל מתרץ כפי הבנת המחה"ש דמשו"ה פסקו הרמב"ם והרא"ש כאביי נגד רבה כיון דגם רבא בהא דאין דישה אלא בגדולי קרקע סובר כאביי ועי' בתו' שבת ז"ל שם שכ' טעם לשבח דמדוע לא סגיא להמג"א תירוצו של הכ"מ וגם אני כוונתי בס"ד לדעתו בזה, וא"כ י"ל גם אליבא דרבינו או כתירוצו של הכ"מ או כתירוצו של המג"א אבל מה אעשה שמרבינו נראה בפי' שהיתה גירסתו בהא דכניף מלחא רבא ולא רבה וא"כ נשאר' הקושיא על רבינו דהיאך פסק כאביי נגד רבא:

אבל ראיתי בעולת שבת ז"ל סי' ש"מ שכ' וז"ל ובכל הש"ס קיימ"ל כרבא לגבי אביי חוץ מיע"ל קג"ם ולמה פסק המחבר כאביי וגם על הרא"ש ז"ל יש לתמוה שפסק בהדיא כאביי ואפשר דס"ל דזה בכלל הסימן דיע"ל קג"ם וצ"ע עכ"ל ומה שהקשה עליו המג"א שם שהעי"ן של יע"ל רומז על עד זומם ולא על מעמר עי' בפרמ"ג ז"ל בא"א שם שמיישבו שהעין של יע"ל כולל כל היכא דפליגי בהו אביי ורבא עד זומם וגם מעמר, וא"כ לכאורה גם על רבינו י"ל כתירוצו של הע"ש אבל באמת זה דוחק כיון דהע"ש ג"כ ל"כ אלא בדרך אפשר והמג"א והא"ר באמת חלקו עליו וגם מהא"ז הנ"ל גכ"מ דל"ס כהע"ש, וגם לומר כמ"ש המגלת ספר ז"ל שט"ס יש ברבינו וצריך להיות רבה במקום רבא בהא דכניף מלחא כדי שנוכל לתרץ גם אליבא דרבינו או כתירוצו של הכ"מ או כתירוצו של המג"א הנ"ל מלבד שגם זה דוחק אצלי עדיין הי' קשה על רבינו דכיון דפסק כאביי א"כ היכי הביא אח"כ את הא דרבה האי מאן דכניף מלחא כו' הן אמת די"ל שלא הביא את הא דרבה אלא למילף מיניה דאין עימור אלא ממקום גידולן וכמו שראיתי אח"כ במג"ס שכוונתי בס"ד בזה לדעתו אבל גם זה דוחק אצלי דכיון דלא פסק בהא דכניף מלחא כרבה א"כ היכי יכול להביא ראי' מזה דילמא באמת גם בזה לית הלכתא כוותיה ועוד הא כבר הביא רבינו ראי' לזה ממשנה דביצה דבשלמא כשהי' סובר רבינו כרבה אז י"ל דכיון דרצה להביא את הא דרבה לאשמעינן שנס במלח שייך מעמר ע"כ סמך את הא דרבה גם לראי' דאין מעמר אלא כשלוקח ממקום גידולן אבל כיון דלא פסק כרבה ולא הביא את הא דרבה אלא לראי' דאין מעמר אלא כשלוקח ממקום גידולן ע"ז באמת קשה הא כבר הביא ראי' לזה ממשנה דביצה ולמה לו עוד ראי' מרבה אעכ"מ דל"ל כמ"ש המג"ס וא"כ נשארו על רבינו קושיות הנ"ל ותו ק"ל דהיכי כתב רבינו על הא דכניף מלחא ממלחתא וז"ל חייב משום מעמר ששם גדל המלח הא המלח לא גדל כפי פרש"י בהא דמלחתא שאכתוב לקמן בס"ד מחודש נ"ו:

וע"כ נ"ל בס"ד לפרש את הסוגי' וממילא רווחא שמעתתא דרש"י ז"ל בד"ה דכניף מלחא כתב וז"ל שצבר מלח ממשרפות מים דמתרגמי' חריצי ימא שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מלחתא ובד"ה משום מעמר כתב שאף הוא כמאסף בשבלין הוא עכ"ל נראה מרש"י דמעמר של הל"ט אבות דמתניתין בתבואה דוקא דהיינו מעמר שבלין נקרא אב והא דכניף מלחא הוי תולדה דמעמר ועכ"כ רש"י בכ"ף הדמיון שאף הוא כמאסף כו' כיון דלא הוי אלא תולדה וגם הפי' המשניות והר"ן והברטנורה ז"ל שם מפרשו את האב מעמר דמתניתין בתבואה דוקא אלא רבא אתא לאשמעינן דכשכניף מלחא ג"כ תולדה דמעמר ואביי חולק וסובר דאין מעמר אלא בגדולי קרקע אבל א"ז גם אביי מודה דלאו דוקא תבואה אלא ה"ה עצים או שאר דברים מגדולי קרקע דאלת"ה קשה מדוע ל"א דאין מעמר אלא בתבואה אעכ"מ כמו שכתבנו ומשו"ה כתב רש"י שפיר שם דף ע"ד ע"ב על הא דאמר אביי דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות וחד מהן משום מעמר אף דחלתא מקנים הוא כמובן:

אבל לכאורה מדוע לא מפ' רש"י ממלחתא ממקום שחופרין את המלח שקורין שטיין זאלץ עי' רש"י מנחות כ"א ע"א ד"ה מלח איסתרוקנית וצ"ל דרש"י באמת סובר דממלחתא יש לפרש ממקום שחופרין את המלח ג"כ אלא הכא עכ"צ לפרש כמו שפי' רש"י דאל"כ היכי פליג אביי הא המלח שחופרין ג"כ גדולי קרקע היא כמו אבנים [עי' טור או"ח סי' תס"ב ולפי הבנת המג"א שם ס"ק ז' נראה. דהטור סובר דלכ"ע מלח שחופרין מהקרקע לא נתהוה מן המים כמ"ש המחה"ש שם וא"כ לפי שיטת הטור המלח שחופרין מן הקרקע בודאי גדולי קרקע הוא אלא אפי' לפי דעת הד"מ שם שהר"ן סובר שמלח שחופרין מן הקרקע נתהוה מן המים כמ"ש המג"א בהבנת הד"מ נ"ל דג"כ נקרא גדולי קרקע כפי מ"ש הנב"י מ"ת או"ח סי' נ"ז בשם חכמי הטבע דהיאך נתהוה המלח הזה בארץ כיון דהקרקע עיקר הגורם שנתהוה עי"ש ותבין] וע"כ מפ' רש"י ממלחתא כמו שמפרש דמלח זה שפי' רש"י באמת לא הוי גדולי קרקע אלא מתהוה מן המים של ים, וממילא שפיר מיושב בס"ד קושית הרמ"כ הנ"ל שהקשה מרבא אדרבא די"ל דרבא באמת לא דיבר אלא ממלח שחופרין מן הקרקע וזה באמת נקרא גדולי קרקע ועכ"ס דחייב משום מעמר אבל במלח שמפ' רש"י י"ל דגם רבא סובר דלא חייב משום מעמר כיון דלא הוי גדולי קרקע כמו שסובר בדש דלא שייך אלא בגדולי קרקע אלא אביי הבין שרבא דיבר ממלח שמפ' רש"י כיון דהוה קשה לאביי כיון שיש לפרש ממלחתא בתרי אנפין א"כ אי לא הי' דיבר רבא ממלח שמפ' רש"י הי' לו לפרש בפ" שדיבר ממלח שחופרין מן הקרקע כיון דאמורא צריך לפרש את דבריו ומדלא פי' עכ"מ שדיבר ממלח שמפ' רש"י וע"כ חולק אביי על רבא אבל אי באמת הוה ידע אביי דרבא לא דיבר אלא ממלח שחופרין מן הקרקע אז באמת לא הי' חולק על רבא, ועל רבא י"ל דמשו"ה לא מפרש את דבריו כיון דסמך עמ"ש דאין דישה אלא בגדולי קרקע אבל אביי י"ל דלא ידע ממ"ש רבא דאין דישה אלא בגדולי קרקע או י"ל דאביי סובר דיש לחלק בין דישה למעמר ועכ"ס דרבא איירי ממלח שמפ' רש"י ודו"ק:

וגם יש לפרש בזה את הרי"ף ז"ל שכ' בפר' כלל גדול וז"ל אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא מיחייב משום מעמר אמר אביי אין דרך עימור בכך אלא בגדולי קרקע עכ"ל וכי התפארת שמואל ז"ל על הרא"ש שם וז"ל משמע שסובר הרא"ש שאביי חולק על רבה [גירסתו הי' רבה] משו"ה פסק הלכה כוותיה וכן משמע מהרמב"ם אבל באלפסי משמע דלא פליג וצ"ע עכ"ל ולכאורה מהיכא משמע לי' מהאלפסי דלא פליג אביי וצ"ל כיון דאיתא בהרי"ף אמר אביי ולא אביי אמר משם הוכיח דסובר דלא פליג אביי על רבא, וא"כ צ"ל הפשט בהרי"ף דאביי בא לפרש את רבא דל"ת דרבא איירי במלח שמפ' רש"י אלא רבא איירי ממלח שחופרין מקרקע וה"ק אביי אין דרך עימור בכך כלומר של"ת דרבא איירי במלח שמפ' רש"י כיון דאין דרך עימור בכך אלא בגדולי קרקע כלומר רבא איירי במלח שהוא גדולי קרקע כמובן. וממילא לפי"ז י"ל דגם לרבינו הי' הגירסא בגמ' אמר אביי וגם רבינו סובר הפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דהרי"ף ועכ"ס דמעמר ליתא אלא בגדולי קרקע כיון דבין לאביי ובין לרבא הדין כן וגם הביא שפיר גם את הא דאמר רבא דכניף מלחא ממלחתא כו' כיון דסובר דממלחתא פירושו ממקום שחופרין את המלח ועכ"כ שפיר ששם גדל המלח ול"ק עליו מידי ודו"ק:

ומה מאד מיושב בס"ד בהנ"ל מה דק"ל על היראים ז"ל סי' ק"א שכ' וז"ל המעמר כל כינוס דבר מגדולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בפ' כלל גדול אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מינייהו כינוס העצים ואמר אביי האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר לפיכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות יחד דהוי כמעמר עכ"ל נראה שה"ק דאין עימור אלא בגדולי קרקע מדכ' כל כינוס דבר מגדולי קרקע נקרא מעמר וגם זה נראה דגירסתו הי' בגמ' דאביי אמר את הא דכניף מלחא חייב ורבא אמר דאין עימור אלא בגדולי קרקע. ואי"ל דלא הי' בגירסתו כלל הא דאין עימור בגדולי קרקע דא"כ היכי סובר דאין עימור אלא בגדולי קרקע מהיכא למד א"ז אעכ"מ דגירסתו הי' כמו שכתבנו והא דמהפך את הגירסא אפשר משום קושית הרמ"כ הנ"ל שלא תקשה מרבא אדרבא או אפשר שט"ס ביראים וצ"ל רבא תחת אביי בהא דכניף מלחא יהי' איך שיהי' עכ"פ זה מוכח בפי' מריש דבריו שסובר דאין עימור אלא בגדולי קרקע ואי נאמר דגכ"ס בהא דכניף מלחא כמו שפי' רש"י הנ"ל א"כ קשה היאך הביא א"ז להלכה הא לא הוי גדולי קרקע, אבל בהנ"ל י"ל שג"כ הי' לו הגירסא בגמ' כל הרי"ף וג"כ מפ' את הגמ' על דרך שפירשנו את הרי"ף דאביי לא חולק על רבא וע"כ הביא שפיר את הא דכניף מלחא ממלחתא ודו"ק:

וכל זה י"ל לפי גירסתינו בהיראים אבל להאור זרוע סי' הנ"ל הי' גירסא אחרת בהיראים דז"ל והר"א ממיץ זצ"ל פי' כל כינוס דבר גדולי קרקע נקרא מעמר כדאמרינן בכלל גדול אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מינייהו כינוס העצים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל מדאמר לקבץ ביצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בגדולי קרקע הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבצם יחד משום דהוי מעמר עכ"ל הא"ז ולפי גירסא זו צ"ל בהיראים דסובר הפשט בהא דכניף מלחא ממלחתא כרש"י ואביי ורבא פליגי ופסק כרבא דאל"כ אלא נא' דסובר כמו שפירשנו לפי גירסתינו היה קשה עליו דהיאך פסק דעל אסיפת ביצים חייב משום מעמר הא לפי פשטינו לכ"ע אין מעמר אלא בגדולי קרקע אעכצ"ל לפי גירסת הא"ז בהיראים כמו שכתבנו וע"כ הביא הא"ז את היראים להודיענו דג"כ פסק כרבא כמו שהוא פסק ודלא כהרמב"ם הנ"ל מחודש נ"ד, אלא זה עדיין ק"ל הלא מריש דבריו של היראים מוכח בפי' דפסק כאביי מדכ' כל כינוס דבר מגדולי קרקע נקרא מעמר כו' ועוד היכי כתב היראים אח"כ שלא לאסוף ביצים יחד דהוי כמעמר הלא לפי פסקו לא שייך בביצים משום מעמר וצ"ע:

וע"כ נ"ל בס"ד דאפי' לפי גירסת הא"ז בהיראים באמת ג"כ פסק כאביי כמו שהוכחנו ומ"ש אח"כ שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר את זה לא אוסר אלא מדרבנן ועכ"כ כמעמר בכ"ף הדמיון וכ"כ הרהמ"ג אליבא דהרמב"ם הל"ש פכ"א הל' י"א עמ"ש וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר וכדי שלא יהא קשה על הרמב"ם הלא בפ"ח הל"ה פסק דאין מעמר אלא בגדולי קרקע עכ"כ הרהמ"ג שגם לאביי אפי' אין גדולי קרקע מדרבנן עכ"פ אסור וכ"כ הב"י או"ח סי' ש"מ אליבא דהטור וכן מצאתי בר' ירוחם ני"ב חי"ד וא"כ גם אליבא דהיראים יל"כ ובהא דפירות ג"כ י"ל דסובר היראים כהרמב"ם דדוקא כשיעשה גוף אחד מהפירות אז חייב מה"ת משום מעמר אבל לקבץ אין איסור אלא מדרבנן וע"כ כלל היראים קיבוץ פירות עם ביצים כמובן, אבל לפי מה שנראה מהא"ז דסובר בדעת היראים בהא דאסיפת ביצים דאסור מה"ת כיון דמהא דאסיפת ביצים למד הא"ז דפסק היראים כרבא דשייך מעמר אפי' שלא בגדולי קרקע ואי באמת סובר היראים כן אז נשאר עליו וגם על הא"ז הצריך עיון הנ"ל:

ולדלכה כתב המחבר סי' הנ"ל אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר ומדכ' מלח ממשרפות המלח מוכח בפי' שלא דיבר ממלח שחופרין מהקרקע א"כ נראה שפסק כשיטות הנ"ל דאף דאין עימור אלא בגדולי קרקע אבל מדרבנן אסור ועכ"כ אסור, והא דלא דיבר המחבר גם ממלח שחופרין מהקרקע י"ל דהמחבר באמת סובר דאי מלח זה נקרא גדולי קרקע או לא תליא בפלוגתת הטור והר"ן אי הוי תולדה דמים או לא כהנ"ל מחודש נ"ז ודלא כמו שכתבנו שם וכיון דתליא בפלוגתא ע"כ לא דיבר ממלח זה ועי' בפר"ח ז"ל או"ח סי' תס"ב שכ' שגם הרמב"ם סובר דמלח לא הוי תולדה דמים ולזה הסכים הפר"ח להלכה וצ"ל שדיבר ממלח שחופרין מהקרקע דאל"כ קשה על הרמב"ם דמדוע לא אוסר לקבץ מלח בשבת רק מדרבנן כהנ"ל הלא להפר"ח הוי מלח גדולי קרקע אבל כשדיבר הפר"ח ממלח שחופרין מהקרקע אז י"ל שהרמב"ם דיבר ממלח ששורפין ממימי הים כמו שפי' רש"י והמלח זה אסור רק מדרבנן כיון דלא הוי גדולי קרקע והא דל"כ הרמב"ם שמלח שחופרין מהקרקע אסור מה"ת לקבץ י"ל דסמך עמ"ש בפרק ח' דבגדולי קרקע חייב משום מעמר, וממילא לפי פסקו של הפר"ח באמת אסור לקבץ מלח שחופרין מן הקרקע מה"ת אבל הנב"י סי' הנ"ל וגם בהשמטות שם כתב שכל מלח הוי תולדה דמים ולפי דבריו כל מלח אינו אסור רק מדרבנן וא"כ צ"ע לדינא והנ"מ לבזמה"ז לענין תשובה כמ"ש הפרמ"ג בפתיחתו להל"ש וגם לענין פסול לעדות מה"ת ולקידושי אשה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ז, אבל עכ"פ א"ז הרווחנו בס"ד דלפי שיטות הטור והפר"ח דברינו הנ"ל אליבא דרבינו והרי"ף והיראים באמת עולים יפה וא"כ צ"ל דמ"ש רבינו במ"ע רמ"ח דמלח מעלה את המקוה כוונתו על מלח שמפ' רש"י ולא על מלח שחופרין מקרקע עי' בנב"י היטב ואז תבין את מה שכתבנו ודו"ק:

מיהו (יח) בפ' המביא כו' כדתנן התם מגבב עצים כו'. כוונתו דלכאורה קשה על המשנה דביצה דף ל"ג דהיך מותר לגבב עצים בחצר ביו"ט הא איכא משום מעמר אעכ"מ דמעמר ליכא אלא כשלוקח ממקום גידולן ועוד הביא רבינו ראי' ממה דאמר רבא שבת דף ע"ג האי מאן דכניף מלחא ממלחתא כו' ומדאמר ממלחתא מוכח דדוקא ממקום גידול המלח שם שייך מעמר וכ"ס התו' ביצה דף ל"א ע"א דעל הא דאיתא במשנה שם מביאים עצים כו' ומן הקרפף אפי' מן המפוזר כתב התו' וז"ל תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול עכ"ל וכתב המחה"ש סי' ש"מ ס"ק ט"ז בכוונת התו' שהביא ראי' ממלחתא דרבא כמו שהביא רבינו וגם הר"ן ז"ל בביצה שם הביא ראי' זו וא"כ ק"ל על רבינו בתרתי חדא דמדוע לא הביא ג"כ הראי' לזה ממשנה דביצה דף ל"א שקודמת למשנה דמגבב עצים מן החצר שהביא רבינו ועוד מדוע לא סגיא ליה בהראי' ממלחתא דרבא או בהראי' ממשנה דביצה:

ונ"ל בס"ד ליישב בהקדים מה שיש לדקדק בתו' הנ"ל דמדוע לא הביא ראי' ממשנה דביצה גופא מדוע כתב כדמוכח בכלל גדול דנראה דאי לאו דמוכח מכ"ג לא היתה הוכחה לזה הא מהמשנה גופא מוכח דעכצ"ל כן מחמת קושית התו' ועוד מדוע לא הביא הוכחה לזה ממשנה דביצה דלקמן מהא דמגבבין עצים בחצר שהביא רבינו, ונ"ל בכוונת התו' דהר"ן בביצה על המשנה דדף ל"א ומן הקרפף כו' כתב דליכא ביו"ט משום מעמר כיון דהוי צורך אכילה להסקה וממילא להר"ן ל"ק קושית התו' וצ"ל דהתו' ל"ס כהר"ן אלא סובר דאף ביו"ט איכא משום מעמר ועל סברת הר"ן דהוי צורך אכילה סובר התו' כמ"ש הפנ"י שם דמעמר בעצים לא מיקרי אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול שאפי' לר' יהודא אסור או סובר דהוי מהמלאכות שקודם לישה שאסורים עי' בפנ"י שם, וממילא לפי"ז י"ל דמשו"ה לא הוכיח התו' ממשנה גופא כיון די"ל על קושית התו' כמ"ש הר"ן דליכא ביו"ט משום מעמר בעצים להסקה ומהאי טעמא לא הוכיח התו' גם ממשנה דדף ל"ג שם מהא דמגבב עצים כו' כיון דלהר"ן גם משם ליכא ראי' וכיון שרצה התו' להביא ראי' שגם להר"ן יהא מוכח דאין מעמר אלא במקום שגדלים שם ע"כ הוכיח א"ז מפרק כלל גדול מהא דרבא כמובן:

אבל בביצה דף ל"ג על הברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניא למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכחת עליו כתב הר"ן וז"ל ומ"מ מדלא אסרי' אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרי' ליה משום מעמר יש להביא ראי' למ"ש הר"י בן רבי' מאיר ז"ל דאינו חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה"נ מוכח בפ' כלל גדול דאמרי' האי מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אלמא דוקא דכניף ממלחתא אבל במקום אחר לא עכ"ל ולכאורה צריך להבין הא הר"ן סובר דבי"ט ליכא משום מעמר כשמעמר להסקה כהנ"ל וא"כ היכי הקשה דלאסור משום מעמר ואי"ל כיון דמגבב צבורין צבורין ולא הסיק הכל ביו"ט עכ"ס הר"ן דאיכא משום מעמר דא"כ קשה על ר' שמעון דהיכי מתיר אפי' צבורין צבורין משום דקדרתו מוכחת עליו הא היכא דבאמת ל"צ כולה לי"ט א"כ מגבב למחר וליומא אחרינא וזה באמת אסור אפי' לר"ש ועוד הא מהברייתא מוכח בפי' דאינו מגבב אפי' צבורין אלא לצורך יו"ט אלא החכמים אסרו אפי' לצורך יו"ט משום דמחזי דקא מכניא למחר ור"ש סובר דלא מחזי כיון דקדרתו מוכחת עליו דאל"כ אלא נאמר דכשמגבב צבורין צבורין באמת לצורך מחר מגבב א"כ היכי קאמר הגמ' דחכמים אוסרין משום דמחזי הלא באמת כן היא אעכצ"ל כמו שכתבנו וכיון דבאמת מגבב לצורך יו"ט א"כ תו לא שייך משום מעמר לשיטת הר"ן וא"כ מה הקשה הר"ן דמדוע לא אסרי' משום מעמר, וא"ל דמ"ש הר"ן בדף ל"א דליכא ביו"ט משום מעמר ל"כ אלא אליבא דאחרים אבל הר"ן לעצמו לס"כ וע"כ הקשה בדף ל"ג שפיר כיון דמהפנ"י שם מוכח בפי' דהר"ן לעצמו ס"כ וכ"מ מהמחה"ש סי' תק"א ס"ק ז' עי"ש, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת הר"ן דהכי הקשה כיון דחכמים אסרו משום דמחזי דצובר שלא להסיקו ביו"ט א"כ מדוע ל"ק הגמ' דחכמים אסרו משום דמחזי כמעמר כיון דמאן דחזי שעשה צבורין סובר דשלא להסיקו ביו"ט מגבב וא"כ שוב שייך משום מעמר וע"כ מחמת קושיא זו הוכיח הר"ן מברייתא זו דלא שייך מעמר אלא כשמלקט במקום שגדל שם, ועל התו' הנ"ל צ"ל דמשו"ה לא הביא ראי' מברייתא זו כיון די"ל דהגמ' באמת ה"ק מר סבר מחזי דקא מכניא למחר וליומא אחרינא והו"ל מעמר ועל הר"ן צ"ל דסובר דאי הוה הפשט בגמ' כן אז הוה אמר הגמ' בקיצור מר סבר דמחזי כמעמר כמובן:

וא"כ י"ל דמשו"ה לא הביא רבינו ראי' דאין מעמר אלא במקום גידולן ממשנה דביצה דף ל"א כיון דבמשנה זו י"ל כמ"ש הר"ן דלא שייך ביו"ט משום מעמר אלא הביא ראי' ממשנה דדף ל"ג וכוונת רבינו ממ"ש הברייתא של המשנה זו ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין [או י"ל דמ"ש רבינו כדתנן התם מגבב עצים כו' באמת אין כוונתו על המשנה רק על הברייתא. דדף ל"ג ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין והא דל"כ רבינו כדתניא התם כו' ע"ז י"ל כמ"ש המרש"ל בביאורו לעיל מל"ת מ' עמ"ש רבינו שם על מימרא דאמורא תניא וז"ל ודרכו של הסמ"ג לשנות לשון הגמ' עכ"ל] ומברייתא זו סובר רבינו באמת יש ראי' אפי' לפום שיטת הר"ן דהא הר"ן בעצמו ג"כ הביא ראי' מברייתא זו כהנ"ל אלא כיון די"ל הפשט בהברייתא כהנ"ל אליבא דהתו' ע"כ הביא רבינו גם ראי' ממלחתא דרבא והראי' מרבא גרידא לא סגיא ליה כיון דרצה להוכיח דאפי' לכתחילה שרי לעמר שלא ממקום גידולן ומהא דרבא אכתי הוה יכלינן למימר דדוקא חיוב חטאת ליכא אבל איסור דרבנן איכא ומשום דרבא דיבר מחיוב חטאת ע"כ נקט ממלחתא וכדי שלא נאמר כן ע"כ הביא ראי' גם מהברייתא דמשם באמת מוכח דאפי' לכתחילה שרי ול"ק על רבינו כל הקושיות הנ"ל ודו"ק:

ומה מאד יש להבין בהנ"ל מ"ש הגמי"י הל"ש פ"ח וז"ל כתב הסמ"ג כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כו' עד הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצ' יחד דהוי כמעמר וכו' עי"ש ומוכח מדבריו דאפי' בפירות תלושים איכא למיחש עכ"ל ולכאורה צריך להבין הלא מעמר לא שייך אלא בדברים תלושים וא"כ האי ומוכח מדבריו דאפי' בפירות תלושים כו' שכ' הגהמי"י אין לו הבנה אעכצ"ל דכוונתו דאפי' בפירות תלושים ואינם במקום גידולן ג"כ איכא למיחש וכן למדו הפשט בהגהמי"י הש"ג בשבת פ"ז והכנה"ג או"ח סי' ש"מ [ועי' בא"ר שם שהשיג על הכנה"ג שהגהמ"יי מסיק דאין איסור אלא במקום גידולו ובאמת אין אני רואה שום השגה אלא אדרבא מהגהמי"י שלפנינו מוכח כמ"ש הש"ג והכנה"ג אם לא שלא"ר הי' גירסא אחרת בהגמ"יי] אבל לכאורה ק"ל על הגהמי"י דהיאך כתב בשם רבינו דמדכ' הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות כו' מוכח דסובר שגם שלא ממקום גידולן אסור לקבץ את הפירות הא רבינו ל"כ את ההלכך כו' אלא מקודם שהביא הראי' מביצה ומרבא אבל בתר שהביא הראי' מביצה ומרבא דאין מעמר אלא ממקום גידולן באמת י"ל דסובר שמותר לקבץ פירות שלא ממקום גידולן כמו שנראה בפי' כן למי שמעי' היטב בדבריו הקדושים וא"כ היכי כתב הגהמ"יי בשמו להיפך, אבל בהנ"ל י"ל דהגהמ"יי סובר דמדהביא רבינו את הראי' מרבא לבסוף מוכח דעיקר ראייתו הי' מהא דרבא ומהא דרבא באמת י"ל דלא מוכח אלא דליכא איסור דאוריי' אבל איסור דרבנן איכא כהנ"ל ועכ"כ הגהמ"יי בשם רבינו כן, אבל הש"ג והכנה"ג סברו דמדהביא רבינו גם את הראי' דביצה עכ"ס שמותר לעמר אפי' לכתחילה שלא ממקום גידולן כיון דמביצה באמת מוכח כן כהנ"ל מחודש ס"ו ועכ"כ הש"ג והכנה"ג משמו כן וכ"ס הסמ"ק סי' רפ"א דמדלא הביא אלא את הראי' דביצה עי"ש והכנה"ג כתב דכן סברו רוב הפוסקים עי"ש:

אבל מהרמב"ם הל"ש פכ"א מוכח דאפי' שלא ממקום גידולן אסור לאסוף מדכ' וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר ומדכ' איסורא באסיפת המלח ול"כ כשמאספין ממלחתא דהיינו במקום גידולם כמו שכתבו שאר המפרשים וכן התלמוד עכ"מ דסובר דאפי' אספם שלא במקום גידולם אסור וה"ה לכל מילי כ"כ הש"ג והכנה"ג וא"כ לכאורה ק"ל על הכ"מ הל"ש פ"ח הל"ו דעמ"ש הרמב"ם המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה כו' הר"ז תולדת מעמר וחייב כתב הכ"מ וז"ל כתב הרמ"כ דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כו' עכ"ל ומדהביא הכ"מ את הרמ"כ על הרמב"ם מוכח שגם בדעת הרמב"ם ס"כ וע"ז לכאו' קשה הא מפכ"א מוכח בפי' דהרמב"ם לס"כ כמ"ש הש"ג והכנה"ג, אבל בהנ"ל י"ל שהכ"מ סובר בדעת הרמב"ם כהתו' דביצה דף ל"א הנ"ל שהוכיח א"ז דאין מעמר אלא ממקום גידולן רק מהא דרבא ולא ממשנה דביצה] דף ל"א וגם לא ממשנה ומהברייתא דדף ל"ג שם מהטעם שכתבנו אליבא דהתוס' מחודש ס"ד וכיון דלא היה להרמב"ם ראי' לזה רק מהא דרבא ומהא דרבא באמת לא מוכח אלא דליכא איסור דאורייתא אבל איסור דרבנן איכא כהנ"ל ע"כ הביא הכ"מ שפיר על הרמב"ם דפ"ח את הרמ"כ כיון דשם דיבר הרמב"ם מאיסור דאורייתא מדכ' הר"ז תולדת מעמר וחייב אבל בפכ"א שדיבר הרמב"ם מאיסור דרבנן ע"כ הוכיחו הש"ג והכנה"ג משם שפיר דסובר דאפי' כשמעמר שלא ממקום גידולן ג"כ איכא איסור דרבנן כמובן, וממילא הרווחנו בס"ד בהנ"ל די"ל דרבינו והרמב"ם לא פליגי בהא דמעמר שלא ממקום גידולן רק לענין איסור דרבנן דרבינו סובר דאפי' איסור דרבנן ליכא כהנ"ל אבל הרמב"ם סובר דאיסור דרבנן איכא ומהמחבר או"ח סי' ש"מ נראה דפסק כרבינו מדכ' וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו מוכח בפ" דשלא ממקום גידולו סובר דאפ" איסור דרבנן ליכא כמובן:

ועי' בכנה"ג סי' הנ"ל דבתר שכ' דרוב הפוסקים סברו כרבינו דאין מעמר אלא ממקום גידולן ובתר שהוכיח שהרמב"ם אוסר אפי' שלא ממקום גידולן כתב וז"ל ותמהני על רבינו ב"י ז"ל שלא הזכיר מזה כלום וצ"ע עכ"ל והא"ר סי' ש"מ תמה על הכנה"ג דהיאך לא ראה שהב"י או"ח סס"י של"ה הביא את רבינו ואת הרמב"ם דפכ"א וגם את הגהמ"יי הנ"ל עי"ש אבל לי"נ שבודאי ראה הכנה"ג את הבי" דסי' של"ה אלא הכי תמה על הב"י דמדוע לא הזכיר מזה דאין חילוק בין רבינו והרמב"ם רק לענין איסור דרבנן אבל לענין איסור דאורייתא גם הרמב"ם סובר דאין מעמר רק במקום גידולן, ומ"ש הכנה"ג שרוב הפוסקים סברו כרבינו אני לא ראיתי בפי' דס"כ רק הסמ"ק והתו' והר"ן דביצה והטור והמחבר הנ"ל אבל הפוסקים דלס"כ הם המרדכי והגהמ"יי והרמב"ם לפי הבנת הש"ג הנ"ל בהרמב"ם והיראים לגירסת הא"ז בהיראים הנ"ל מחודש ס' מדאוסר לאסוף גם ביצים כיון דבביצים לא שייך מקום גידולן כיון שדרכם להתגלגל ממקום גדולתן וא"כ ממילא מוכח שגם הא"ז ס"כ מדהביא את היראים ולא חולק עליו וגם מדלא דברו היראים והא"ז מזה עכ"מ דל"ס כרבינו בזה וגם הרוקח סי' ס' כתב את הדין דמעמר סתם ולא מחלק בזה וכן יש להוכיח מר' ירוחם הנ"ל מחודש ס"א והכלבו הל"ש הביא את מ"ש הרמב"ם פ"ח הל"ו המקבץ דבילה כו' הנ"ל ול"כ עליו דדוקא כשמקבץ ממקום גידולן כמ"ש הכ"מ בשם הרמ"כ הנ"ל עכ"מ דגכ"ס דלא כרבינו והרי"ף והרא"ש ג"כ לא דברו מזה כלום ומדסתמו נראה דג"כ ל"ס כרבינו וא"כ לכאו' נר' להיפך ממ"ש הכנה"ג דרוב הפוסקים ל"ס כרבינו, ואפשר שהכה"ג סובר דכיון שהרי"ף והרא"ש והרוקח הביאו את לשון רבא ממלחתא והר' ירוחם כתב ממקום שעושין המלח מוכח דסברו כרבינו ובהיראים אפשר שהי' גירסתו כמו שאיתא לפנינו הנ"ל מחודש נ"ט ולפי גירסא שלפנינו איתא גם להיראים ממלחתא וא"כ יש להוכיח גם מהיראים שסובר כרבינו והא"ז ג"כ הביא ממלחתא ואפשר דמשו"ה ל"צ לחלוק תו על היראים והש"ג הביא בשם רש"י שגכ"ס כן ומהש"ג עצמו ג"כ נראה דס"כ מדהביא את שיטת רבינו באחרונה ועכ"כ הכנה"ג שפיר דרוב הפוסקים סברו כרבינו כמובן:

ובמנ"ח ז"ל מצוה ל"ב ד"ה המעמר ראיתי שהוכיח מהרמב"ם פ"ח הל"ה מדכ' המעמר אוכלין דלא שייך מעמר אלא באוכלין וכתב שהרמב"ם למד א"ז משום דהוה קשה ליה קושית התוס' דביצה דף ל"א הנ"ל מחודש ס"ג ומחמת קושיא זו הוכיח הרמב"ם ממשנה דביצה שאין מעמר אלא באוכלין עי"ש, ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל להביא ראי' לדבריו מהירושלמי שבת פ"ז דף כ"ח ע"א דאיתא שם כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר בקליפה משום דש פי' הקה"ע וז"ל כל שהוא נוגע באוכל עצמו תולדה דמעמר אבל המאספין להסיר קליפתן הוי תולדה דדש עכ"ל ולכאורה זה טעמא בעי דמדוע לא יהא חייב אף כשמאספין להסיר קליפתן משום מעמר אבל כשנאמר דאין מעמר אלא באוכלין אז שפיר י"ל דדוקא כשמאסף משום אוכל דהוי מעמר באוכלין ע"כ חייב משום מעמר אבל כשמאסף משום קליפתן דלא הוי אוכל והוי כמעמר שלא באוכלין ע"כ אינו חייב משום מעמר אלא משום דש, אבל אח"כ ראיתי שיש מקום לעי' ע"ז מגמ' שבת צ"ו ע"ב דפליגי דמקושש משום מה מיחייב חד אמר משום מעביר ד' אמות וחד אמר משום תולש וחד אמר משום מעמר והקשה הגמ' מה נ"מ עי"ש ואי נאמר כהמנ"ח אליבא דהרמב"ם מה הקשה הגמ' הא נ"מ גדולה יש דכשאמרינן דמקושש מעמר הי' אז מוכח דשייך מעמר אפי' בעצים לא באוכלין דוקא אבל כשאמרינן דמעביר ד' אמות או תולש הי' אז י"ל דמעמר לא שייך אלא באוכלין הן אמת די"ל דהגמ' לא הקשה אלא מה נ"מ בין מ"ד דמעביר ד' אמות הי' לבין מ"ד דתולש הי' אבל מפשטות לשון הגמ' נראה דעל כל הג' מ"ד הקשה וא"כ ממילא מוכח דלכ"ע שייך מעמר לא באוכלין דוקא וגם מכל הפוסקים באמת נראה דס"כ וממילא לפי"ז צ"ל הפשט בהירושלמי הנ"ל כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר לחודא בקליפה משום דש כלומר אף משום דש כמובן, ולהלכה באמת פסקינן דשייך מעמר גם בעצים ובתנאי כשמעמר ממקום גידולן וגם באבנים כשמעמר ממקום שחוצבין אותן נ"ל דחייב משום מעמר לכ"ע דאבנים בודאי גידולי קרקע הם אלא אבנים שקוראין קריסטאל שטיינער שנתהוה מן המים כמ"ש הנב"י הנ"ל יש להסתפק כמו במלח שחופרין מן הקרקע כהנ"ל מחודש ס"ב:

ובמגן אבות ראיתי שכ' בד"ה והמעמר וז"ל ובסמ"ג כתב דאף שלא במקום גידולן יש בו משום מעמר וק"ל מהא דאיתא ריש פ' נוטל כלכלה ואבן בתוכו כו' דפריך הגמרא ולינערינהו כו' קשה הא אח"כ יהא אסור לו ללקטן לסל ואפשר דלא מיקרי מעמר אלא ביש צורך בעימור זה כמו בשבלים דהרוח מפזרתן כל זמן שאינם מכונסין וכיוצא בזה בפירות קטנים אבל בפירות שאין בהם שום תועלת בעימור נגד פזרונן בכה"ג גם להסמ"ק אין בו משום מעמר עכ"ל ולכאורה צריך להבין דהיכי ראה המגא"ב ברבינו דס"כ הלא אדרבא רבינו כתב בפי' להיפך דלא שייך מעמר אלא כשמקבץ ממקום גדולתן ואפשר שלא ראה המגא"ב אלא מ"ש הגהמ"יי בשם רבינו הנ"ל מחודש ס"ז אבל זה דוחק כיון דל"כ בשמו וע"כ נ"ל שגם המגא"ב סובר הפשט ברבינו כמו שכתבנו דמדרבנן מודה דאסור לעמר אפי' שלא ממקום גדולתן וע"כ נזהר המגא"ב ול"כ ובסמ"ג כתב דאף שלא במקום גידולם חייב משום מעמר אלא כתב יש בו משום מעמר כוונתו דיש בו מדרבנן, וא"כ ממילא גם הקושיא של המגא"ב ל"ק כיון די"ל דהגמ' דנוטל אזלא אליבא דר"ש דמשאצל"ג פטור ושם העימור באמת הוי משאצל"ג כיון דלא שדי הפירות רק משום האבן וכיון דהוי משאצל"ג שפיר י"ל דרבינו באמת סובר דבדרבנן משאצל"ג שרי אפי' לכתחלה וע"כ הקשה הגמ' בנוטל שם שפיר ודו"ק.

הדש (יט) תולדה דאורייתא היא דתניא כו' פי' דש כו'. לכאורה ק"ל על רבינו דבשבת ע"ה ע"א ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודא אומר חייב שתים שהי' ר"י אומר פציעה בכלל דישה כו' אמר רבא מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע וכיון דרבנן סברו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בודאי שכן הלכה כיון דקיי"ל דר"י וחכמים הלכה כחכמים וא"כ ק"ל אמאי לא הביא רבינו א"ז דאין דישה אלא בגדולי קרקע, ואי"ל כיון דחכמים דר"י ר"מ וכיון דר"מ ור"י הלכה כר"י כדאיתא בעירובין מ"ו ע"ב כמ"כ נמי סובר רבינו דגם נגד חכמים הלכה כר"י וכמו שבאמת סובר הרב צמח גאון מובא ברי"ף שבת פי"ז על המשנה כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין כו' וכיון דפסק רבינו כר"י ע"כ לא הביא דאין דישה אלא בגדולי קרקע, אבל באמת זה אא"ל כיון דהרי"ף שם באמת חולק על הרב צמח גאון וסובר דדוקא היכא דפליג ר"מ בהדיא שם הלכה כר"י אבל היכא דנסתם בלשון חכמים שם הלכה כחכמים וכ"פ הרמב"ם הל"ש פכ"ה הלי"ב עי' בהרהמ"ג שם וכיון דרבינו ג"כ פסק בהא דכל הכלים הניטלין בשבת כחכמים דר"י כמ"ש בפי' בסוף מל"ת זו אכ"מ דל"ס רבינו כהרב צמח גאון אלא כהרי"ף והרמב"ם וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דמדוע לא הביא דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וגם אי"ל דרבינו סובר דכיון דרבא קאמר דאין דישה אלא בגדולי קרקע ורבא בעצמו סובר בשבת ע"ג ע"ב בהא דכניף מלחא כו' דמעמר שייך אפי' שלא בגדולי קרקע וכדי שלא יהא סתירה ברבא עכצ"ל דרבא ל"ק דאין דישה אלא בגדולי קרקע אלא אליבא דחכמים אבל לעצמו באמת סובר כר"י דיש דישה אפי' שלא בגדולי קרקע כמו שסובר במעמר וכיון דרבא סובר כר"י עכ"ס רבינו דהל' כר"י, אבל ג"ז אא"ל כיון דלפי מה שכתבנו לעיל מחודש נ"ז באמת ליכא שום סתירה ברבא וא"כ ממילא שפיר י"ל דגם רבא באמת סובר כחכמים וכמו שבאמת פסק הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"ז וא"כ מדוע ל"כ רבינו גכ"כ וגם על הרי"ף והרא"ש ק"ל דמדוע לא הביאו בהלכותיהם את הא דאין דישה אלא בגדולי קרקע:

ונ"ל בס"ד ליישב דתוס' בשבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק כתב דלרש"י דמפרק תולדה דדש מוכח מהא דא' ר' מרינוס בכתובות ס' ע"א גונח יונק חלב בשבת דסובר כר"י דיש דישה אפי' שלא בגדולי קרקע וכיון דר' יוסף בכתובות שם פסק כר' מרינוס ממילא מוכח דהלכה כר"י דיש דישה אפי' שלא בגדולי קרקע אבל לר"ת דמפרק תולדה דממחק ליכא ראי' מהא דר' מרינוס דסובר כר"י באמת הדרן לכללן דר"י וחכמים הלכה כחכמים עי' בתוס' ובמהר"ל היטב וא"כ י"ל כיון דרבינו בסוף אב מלאכה זו פסק כרש"י דמפרק תולדה דדש אכ"מ מהא דר' מרינוס דהל' כר' יהודא כמ"ש התוס' ע"כ ל"כ רבינו דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וגם שפיר יש להבין דמדוע כתב רבינו בסוף אב מלאכה זו בהדי הדדי המפרק ה"ז תולדה דדש החולב את הבהמה חייב משום מפרק דכיון דכל הראי' של התוס' דלרש"י דמפרק תולדה דדש הלכה כר"י לא הוי אלא כשאמרינן דחולב ג"כ חייב משום דש עי"ש וכיון דרבינו מקודם שסיים את אב מלאכה זו רצה לרמז לתרץ מעליו קושיתינו הנ"ל עכ"כ בהדי הדדי המפרק ה"ז כו' החולב את הבהמה כו' כוונתו דכיון דחולב ג"כ חייב משום דש ממילא מוכח דהלכה כר"י וע"כ ל"ק עליו דמדוע לא הביא דאין דישה אלא בגדולי קרקע כמובן, וממילא לפי"ז כיון דהרי"ף והרא"ש גכ"כ בפר' כלל גדול דחולב חייב משום מפרק וגם כתבו דמפרק תולדה דדש א"כ גם אליבייהו צ"ל דסברו דהלכה כר' יהודא כמ"ש התוס' אליבא דרש"י וע"כ לא הביאו את הא דאין דישה אלא בגדולי קרקע וגם בקרבן נתנאל שם ראיתי שכ' אליבא דהרא"ש כן עי"ש:

אבל לכאו' ק"ל על התוס' דהיאך כתב דרש"י סובר דהל' כר"י הלא רש"י כתב שם על הא דתנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן וז"ל המנפץ פשתן בגבעולין והמנפט צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דילי' תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר עכ"ל מוכח בפי' מרש"י דהלכה כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע מדכ' וצמר גפן גדולי קרקע הוא, וצ"ל דהתוס' סובר אליבא דרש"י כמ"ש הק"נ אליבא דרא"ש דעמ"ש הרא"ש שם פ"ז סימן ג' וז"ל הדש דתניא הדש והמנפץ והמנפט כו' פי' המנפץ בפשתן והמנפט בצמר גפן דגדולי קרקע נינהו כתב הק"נ וז"ל וקשה הא לעיל בסמוך מסיק רבינו דמפרק תולדה דדישה אפי' אינו גדולי קרקע וי"ל משו"ה אמר דגדולי קרקע נינהו דלא תקשי לך אמאי לא קרי ליה מנפץ בצמר גפן תולדה דמנפץ דקתני במתניתין ע"ז פי' דצמר גפן גדולי קרקע נינהו משא"כ מנפץ בצמר דקתני במתניתין לאו גדולי קרקע הוא עכ"ל והתו' צ"ל דסובר אליבא דרש"י גכ"כ וא"כ ממילא גם אליבא דרבינו י"ל דמשו"ה קאמר פי' דש בתבואה מנפץ פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים כיון דרצה לאשמעינן דמנפט גדולי קרקע הוא וע"כ לא קרי למנפט תולדה דמנפץ דצמר כמ"ש הק"נ אבל לא משום דסובר דאין דישה אלא בגדולי קרקע מפ' רבינו דמנפט הוי גדולי קרקע אלא רבינו באמת סובר כמ"ש התוס' אליבא דרש"י דהלכה כר"י ודו"ק:

אבל הא"ז הל"ש אות נ"ח הוכיח ממ"ש רש"י, וצמר גפן גדולי קרקע דבאמת סובר דאין דישה אלא בגדולי קרקע עי"ש שהאריך בזה לדינא ובסוף דבריו כתב וז"ל אלא כך הוא הלכה למעשה דלא חייב חטאת אלא על דישת גדולי קרקע ושאינו גדולי קרקע אסור מדרבנן עכ"ל נר' בפי' דהא"ז חולק עם תו' דשבת הנ"ל וסובר בדעת רש"י דסובר כהרמב"ם דהל' כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע וא"כ נשארה להא"ז קושית התו' מהא דר' מרינוס דמדוע אמר תרתי כלאחר יד ובמקום צער הלא חולב אינו אסור אלא מדרבנן כיון דבהמה לאו גדולי קרקע היא אבל באמת זה ל"ק מידי כיון דהא"ז כתב בפי' דלפום פסקו דאין דישה אלא בגדולי קרקע באמת בהמה נקראת גדולי קרקע וכ"כ הרהמ"ג הל"ש פ"ח הל"ז אליבא דהרמב"ם עי"ש, וממילא לפי"ז כיון דלא הוכיח הא"ז דרש"י וסובר דאין דישה אלא בגדולי קרקע אלא משום שכ' וצמר גפן גדולי קרקע א"כ י"ל גם אליבא דרבינו דמש"ה מפרש דמנפץ ומנפט הוי בגדולי קרקע משום דסובר דהלכה כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע והא דל"כ רבינו בפי' דאין דישה אלא בגדולי קרקע י"ל דסמך עמ"ש דמנפץ ומנפט הוי בגדולי קרקע, נמצא לפי"ז אי רבינו סובר דהלכה כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע או סובר דהלכה כר"י דבר זה תליא בשיטות התוס' והא"ז בדעת רש"י ודו"ק:

אבל אחר עיון קצת ראיתי שגם להא"ז צ"ל דרבינו פסק כר' יהודא דלכאורה יש להקשות על הא"ז דהיכי הוכיח ממ"ש רש"י וצמר גפן גדולי קרקע דסובר דאין דישה אלא בגדולי קרקע דלמא באמת הפשט ברש"י כמ"ש הק"נ אליבא דהרא"ש הנ"ל מחודש ע"ד וצ"ל דהי' קשה להא"ז. דאי נאמר דכוונת רש"י כמ"ש הק"נ לא הי' לו אלא לפרש דמה היא מנפץ ומנפט מדוע כפל וכתב וצמר גפן גדולי קרקע אעכ"מ דמשום דסובר דהלכה כחכמים כ"כ וגם מלשון הא"ז מוכח בפי' שכיוון למה שכתבנו מדכ' וז"ל מדפירש וצמר גפן גדולי קרקע הוא ש"מ דסובר רש"י דאין דישה אלא בגדולי קרקע כוונתו מדכפל רש"י כהנ"ל, וממילא לפי"ז ל"ל אליבא דרבינו כמ"ש הא"ז אליבא דרש"י כיון דרבינו באמת לא כפל וקאמר וצמר גפן גדולי קרקע הוא אלא מפרש דמה היא מנפץ ומנפט וע"ז באמת י"ל כמ"ש הק"נ אליבא דהרא"ש וכן כתבו בכוונת רבינו הגאונים מו"ה אייזיק שטיין והמרש"ל ז"ל בביאורם כאן וכיון דלא יכלינן לפרש אליבא דרבינו כמו שמפ' הא"ז אליבא דרש"י א"כ נשארה על רבינו הקושי' הנ"ל דמדוע ל"כ דאין דישה אלא בגדולי קרקע אעכצ"ל גם להא"ז כתירוצינו הנ"ל דרבינו סובר כהתו' דהל' כר' יהודא ודו"ק:

אבל עכ"פ א"ז הרווחנו בהא"ז הנ"ל דאליבא דהרא"ש באמת ל"ל כמ"ש הק"נ כיון דהרא"ש ג"כ כפל כרש"י דבתר דמפ' דמה היא מנפץ ומנפט מסיים וכתב דגדולי קרקע נינהו כהנ"ל בשמו מחודש ע"ד אעכ"מ דלפום שיטת הא"ז סובר הרא"ש דאין דישה אלא בגדולי קרקע וגם בר' ירוחם ני"ב חי"ד צ"ל כן כיון דג"כ כפל כרש"י עי"ש, אבל אליבא דהרי"ף באמת גם לפום שיטת הא"ז צ"ל דסובר דהל' כר' יהודא כהנ"ל מחודש ע"ג כיון דהרי"ף הביא הברייתא הדש והמנפץ כו' כצורתא ולא מפ' כמו שמפרש הרא"ש כמובן, אבל אכתי ק"ל דאי באמת פסק הרי"ף כר' יהודא מדוע לא הביא את מ"ש ר"י הצד חלזון חייב שתים אחת משום צד ואחת משום דישה וגם על רבינו לפום תירוצינו דסובר כר' יהודא ועל הרא"ש לפום הבנת הק"נ דפסק כר"י ג"כ קשה קושיא זו:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו והרי"ף והרא"ש באמת גכ"ס כחכמי' דאין דישה אלא בגדולי קרקע כמו שפסקו הרמב"ם ורש"י והא"ז ומה שלא כתבו א"ז בפי' י"ל דסברו כיון דברייתא הדש והמנפץ והמנפט כולו מלאכה אחת הן עכצ"ל דסוברת כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע כיון דפירושא דמנפץ והמנפט דברייתא כמו שמפרשו רבינו ורש"י והרא"ש שהם בגדולי קרקע ומדלא נקטה הברייתא לתולדה דדישה אלא דברים שהם גדולי קרקע עכ"מ דסוברת כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע וכיון שרבינו והרי"ף והרא"ש הביאו את הברייתא זו ע"כ לא כתבו בפי' דאין דישה אלא בגדולי קרקע כיון דממילא ידעינן א"ז מהברייתא זו וא"כ ממילא גם על היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א והרוקח סי' ס"א ג"כ ל"ק דמדוע ל"כ דאין דישה אלא בגדולי קרקע כיון שגם הם הביאו את הברייתא זו כמובן:

וממילא הרווחנו בס"ד בהנ"ל שכל הפוסקים חוץ מהתו' דשבת הנ"ל מחודש ע"ג סברו דהלכה כחכמים דאין דישה אלא בגדולי קרקע וגם מתו' יבמות קי"ד ע"א ד"ה וקסבר ומתו' כתובות ס' ע"א ד"ה מפרק נראה דל"צ למימר דהלכה כר' יהודא כיון דל"כ התו' שם כמ"ש התו' בשבת בפי' דהלכה כרי יהודא אלא כתב וז"ל וי"ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודא דסובר דיש דישה שלא בגדולי קרקע וא"כ י"ל בכוונת התו' דר' מרינוס רצה ליתן טעם שגם לר' יהודא יהא שרי אבל באמת ר' מרינוס ל"ס כר"י וא"כ באמת על התו' דשבת ק"ל דמנ"ל למילף מהא דר' מרינוס דהלכה כר"י דלמא סובר ר' מרינוס כמו שכתבנו ואפשר דלזה כיוון הג"א בכתובות שם שכ' וז"ל ומתוך פר"י משמע דק""ל כר' יהודא דמפרק נוהג מדאורייתא אפי' בדברים דלאו גידולי קרקע מדלא שרי רק לינק אבל לחלוב משמע דאסור ויש קצת לדחות וצ"ע בשבת עכ"ל כוונתו שיש לדחות מ"ש בתחלה דמפר"י משמע כו' כיון די"ל הפשט בהתו' כמו שכתבנו ומשו"ה מסיים הג"א וצ"ע בשבת כוונתו דצ"ע מ"ש החו' בשבת להוכיח מהא דר' מרינוס דהלכה כר' יהודא כיון די"ל הפשט בהא דר' מרינוס כמו שכתבנו כמובן, וממילא לפי"ז כיון שבררנו בס"ד שכמעט כל הפוסקים סברו דהלכה כחכמים וגם בתו' דיבמות וכתובות י"ל דס"כ ועל התו' דשבת באמת צ"ע כמ"ש הג"א ע"כ נ"ל לדינא כמו שפסק הא"ז הנ"ל מחודש מ"ה להלכה ולמעשה דמדאורייתא אין דישה אלא בגדולי קרקע ושאינו גדולי קרקע הוי תולדה דרבנן וע"כ פסק המחבר או"ח סי' ש"כ שגם בדגים שייך סחיטה אף דלא הוו גדולי קרקע דכוונתו מדרבנן ועי' ראש יוסף שבת ע"ה ע"א ד"ה הצד צבי שכ' דכמהין ופטריות כיון דלא הוו גדולי קרקע שרי לסחוט למימיהן וגם מפלפל על המחבר דהיאך שייך סחיטה בדגים כיון שאינם גדולי קרקע ובודאי לא ראה את הא"ז הנ"ל כיון דלדבריו באמת גם כמהין ופטריות אסורים לסחוט וגם על המחבר ליכא שום מקום להשגה כלל:

תולדה (כ) דרבנן היא דמסקינן בשבת כו' לכאורה היאך כתב רבינו על סחיטת זתים וענבים שתולדה דרבנן היא הא הוי מפרק ומפרק הוי תולדה דדש דאורייתא כמ"ש רש"י שבת קמ"ג ע"ב ד"ה אין סוחטין את הפירות וז"ל דהו"ל מפרק דהוא תולדה דדישה וגם רבינו כתב בסוף אב מלאכה זו וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק, וע"כ נ"ל בס"ד דתולדה דרבנן שכ' רבינו קאי על סחיטת תותים ורמונים דאינו אסור אלא מדרבנן ועכ"כ גבי זתים וענבים אין סוחטין אותם כוונתו מדאורייתא כמ"ש בסוף אב מלאכה זו וגבי תותים ורמונים כתב אסור לסוחטן כוונתו מדרבנן ועכ"כ אסור וכ"כ הרמב"ם הל"ש פכ"א הלי"ב והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים וכתב הרהמ"ג וז"ל ומבואר בגמ' דבזתים וענבים יש חיוב דבר תורה בתותים ורמונים אסורין מדבריהן ובשאר פירות שאינן עומדין כלל למשקין מותר לכתחילה עכ"ל וא"כ דברי רבינו ממש כהרמב"ם וכ"פ המג"א ריש סי' ש"כ והמרש"ל בביאורו כאן כ' על ואם יצאו מעצמן אסורין שכ' רבינו וז"ל פי' היא התולדה אבל אין סוחטין אותם דאורייתא הוא וחייב משום מפרק עכ"ל וגם לפי פירושו לא חולק רבינו עם הרמב"ם כיון דגם הרמב"ם סובר דאפי' בזתים וענבים אם יצאו מעצמן אינו אסור אלא מדרבנן ולהלכה פסק הש"ע סי' ש"כ לגמרי כרבינו:

אמר(כא)שמואל סוחט אדם אשכול ענבים כו', גם בזה פסק הש"ע שם כן, ומ"ש רבינו עמ"ש רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם כו' ודוקא ביו"ט שרי כו' כ"כ גם הר"ת מובא בתו' בשבת קמ"ד ע"ב ד"ה חולב וכ"פ הש"ע או"ח סי' תק"ה, ומ"ש דדוקא גונח מותר בשבת לינק חלב אבל משום צער צמא לא שרי בשבת אלא ביו"ט כ"פ הש"ע סי' שכ"ח, ומ"ש כבושים ושלקות עי' ב"י וש"ע סי' ש"כ, מ"ש דיני סחיטה כו' עי' טוש"ע סי' ש"א, ומ"ש ולכך מסננין יין בסודרין כו' עי' טוש"ע סי' שי"ט. ומ"ש ושם הערוך בדיני דברזא גי' סי' ש"כ, ומ"ש בשם רבותיו בהא דגיגית מלאה ענבים, שמותר ליקח מן היין בשבת כיון דתחילת ביאתו ע"י תערובות ובטל אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין כ"כ גם הסמ"ק סי' רפ"א והגמי"י הל"ש פ"ח והטור או"ח סי' ש"כ בשם בעל התרומות כולם כתבו א"ז מסברתם בלא ראי' אבל המרדכי ספ"ק דשבת דפסק גכ"כ הביא ראי' מביצה דף ד' מהא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דליתא לאיסורא בעיניה אע"ג דהוי דשיל"מ וכ"פ הטוש"ע או"ח סי' ש"כ והרמ"א יו"ד סי' ק"ב:

אבל הכו"פ והחו"ד ז"ל שם הקשו סתירה במרדכי ממ"ש סוף חולין גבי יבמה שרקקה טיפת דם דא"א בלי צחצחי רוק דלא בטל ברובא כיון דאין ניכר לא שייך ביטול וזה סתירה למ"ש בהא דגיגית והעלו לדינא דדוקא כשההיתר הי' ניכר מקודם רק האיסור לא הי' ניכר כהא דגיגית אז אמרינן דבטל אבל כשגם ההיתר לא הי' ניכר ובאו שניהם לעולם מעורבין אז באמת לא בטל וכבר קדמם בזה השעה"מ הל' יו"ט פ"ה הל"כ, ומה שהקשה הפלתי על הראי' של המרדכי מביצה עי' ישע"י או"ח סי' ש"כ אות ו' ומה שהקשה הפלתי מתו' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה דמוכח דלא כהמרדכי והבית מאיר בגליון יו"ד ווילנא סי' ק"ב הקשה מתו' ב"ק ס"ט ע"ב ד"ה כל הנלקט גם השעה"מ הלכה הנ"ל הקשה מתו' ב"ק והעלה מחמת קושיא זו דהמרדכי ל"ק שתחילת ביאתו ע"י תערובות בטל אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודה להתו' דלא בטל וממילא גם קושית הפלתי מתו' מעילה ל"ק, אבל מהשט"מ ב"ק שם מוכח דלא כהשעה"מ וא"כ נשארו לפי השט"מ כל הקושיות הנ"ל, אבל נהירנא לי עיני מן שמיא להביא דבר חדש בענין זה דהאור זרוע חלק א' בתשובותיו סי' תשנ"ה אות ב' כתב וז"ל וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מליאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים כו' נראה בעיני דשרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' תמצי לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה י"ל סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו היינו הזגין וחרצנין מבטלין אותה כדרבא דהלכתא כוותיה דאמר בתר שמא אזלינן כו' ואע"ג דקיי"ל דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דיל"מ אפ"ה בטל כו' עכ"ל וגם בח"ב הל"ש סוף אות נ"ח כ"כ נראה מהא"ז דבעיקר הדין הסכים לרבינו והמרדכי ודכוותייהו בהא דינא דגיגית דשרי אלא על סברתם חולק וסובר דאפי' דבר שתחילת ביאתו ע"י תערובות ג"כ לא בטל אם הוא דשיל"מ דמדאיצטריך למימר דבטל מטעם דבשאינו מינו אפי' דשיל"מ בטל וא"כ י"ל דהתו' ב"ק ומעילה גכ"ס כהא"ז וגם הרווחנו בס"ד דבעיקר הדין בהא דגיגית באמת גם התו' מודה דשרי מטעמא דהא"ז וממילא ל"צ למימר כמ"ש הפלתי שפסקם של המחבר או"ח סי' ש"כ והרמ"א יו"ד סי' ק"ב במחלוקה שנויה דכיון דהרמ"א ג"כ כיוון להא דגיגית דסי' ש"כ כמ"ש הט"ז והש"ך ביו"ד שם א"כ ממילא י"ל דבהא דינא דומיא דגיגית באמת גם התו' מודה דשרי וגם הקושיא שהקשה הפלתי על הכ"מ הלכות מעילה ג"כ ל"ק כיון די"ל דהכ"מ מסופק בהרמב"ם אי סובר כהא"ז או סובר כרבינו והמרדכי ודכוותייהו וע"כ מתרץ הכ"מ שני תירוצים דאי סובר כהא"ז אז צ"ל כתירוץ הא' ואי סובר כרבינו והמרדכי ודכוותייהו אז צ"ל כתירוץ הב' אבל הסתירה בכ"מ לפי פסקו בש"ע סי' ש"כ שכ' הפלתי באמת ליכא אפי' לפי תירוצו הא' דאפ" אם נאמר דהרמב"ם סובר כהא"ז אז ג"כ פסקו של המחבר סי' ש"כ בהא דינא דגיגית עולה יפה ודו"ק. ועי' מל"מ הל' משכב ומושב פ"א הל' י"ד ונב"י מ"ת יו"ד סי' נ"ד והשיב משה יו"ד סי' ל"ח מ"ש בענין זה, ומה שהקשה השעה"מ הנ"ל על הרמ"א או"ח סי' שי"ח עי' ישע"י שם אות ה' וגם אני כוונתי בס"ד לתרץ כן, ומ"ש רבינו בהא דבוסר והמלילות שריסקם מע"ש כן פסקו הטוש"ע או"ח סי' רנ"ב וא"כ נתברר בס"ד שכל מ"ש רבינו באב מלאכה דדש פסקינן כוותיה:

הזורה (כב) והבורר והמרקד כו'. לכאורה יש לדקדק דלעיל במנין הל"ט אבות מונה רבינו ז"ל טוחן קודם מרקד וכן איתא במשנה שבת ע"ג ע"א וכאן נקט מרקד קודם טוחן. וי"ל דלעיל במנין הל"ט אבות נקט סידורא דפת כמ"ש הגמ' שם ע"ד ע"ב על התנא דמשנה ובסידורא דפת באמת טוחן קודם מרקד אבל כאן כיון שרצה ליתן טעם על שלשתן דמדוע מנה אותם לג' אבות כמ"ש בשם הגמ' ע"כ נקט אותם ביחד כמובן:

ודע דזורה יש לפרש בתרי אנפין חדא דזורה ברחת וגם יש לפרש דזורה ביד דהיינו שנוטל התבואה עם המוץ שלה בידו וזורק ממקום גבוה לארץ ונזרה ע"י הרוח ובב"ק ס' ע"א וב"ב כ"ו ע"א מוכח דהזורה והרוח מסייעתו ג"כ חייב משום זורה ומדסתם רבינו עכצ"ל דגכ"ס כן וכן י"ל בהרמב"ם הל"ש פ"ח הל' י"א כיון דגכ"כ סתם הזורה אבל מרש"י שבת ע"ג ע"א נראה דאין זורה ביד מדכ' וז"ל הזורה ברחת לרוח הבורר פסולת בידיו המרקד בנפה ובגמ' פריך הכי כולהו חדא היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן עכ"ל ומדמפ' הבורר בידיו וזורה מפ' ברחת וגם מדכ' ובגמ' פריך כו' דלכאורה ל"ל לפרש במשנה דהיכי פריך הגמ' אעכצ"ל דכוונת רש"י דבשלמא אי הוה אמרינן דפירושא דזורה ביד אז שפיר יש להבין את קושית הגמ' בזורה ובורר עכ"פ כיון דשניהם ביד וע"כ הקשה הגמ' היינו זורה היינו בורר וכיון שהקשה על זורה ובורר הקשה גם על מרקד אע"ג דאינו דומה לגמרי לזורה ובורר כיון דמרקד בנפה, אבל כיון דרש"י מפ' זורה ברחת א"כ אינו דומה זורה ובורר ומרקד דזה ביד וזה ברחת וזה בנפה וא"כ מה הקשה הגמ' ע"כ מפ' רש"י את קושית הגמ' כמו שמפ' ואכ"מ מרש"י דזורה לא שייך אלא ברחת, וגם הר"ן והמאירי והברטנורה מפרשו הזורה ברחת לרוח וכ"מ דסובר הא"ז הל"ש אות נ"ט מדהעתיק את פירושו של רש"י על זורה וגם הסמ"ק סי' רפ"א כתב וז"ל הזורה פי' ברחת לרוח אכ"מ דרש"י ודכותיה הנ"ל סברו דזורה ביד אינו חייב אלא ברחת דוקא:

אבל לכאורה ק"ל מהירושלמי דשבת פ"ז דף כ"ח ע"ב דאיתא שם רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה פי' הפ"מ וז"ל והפריחתו הרוח להרוק חייב משום זורה אכ"מ מהירושלמי דלא ברחת דוקא חייב משום זורה ואי"ל דהירושלמי לא מחייב אלא מדרבנן וכמ"ש רש"י על לשון חייב שאמר הגמ' שבת פ"א ע"ב דפירושו דחייב מדרבנן דזה אא"ל כיון דבכל דבר שהוא מחוסר לרוח כו' שקאמר הירושלמי דחייב משום זורה עכצ"ל דמדאורייתא חייב כיון דהאי בכל דבר כו' לפי פירושו של הפ"מ שם היא מימרא דגמ' דבבלי ב"ק דף ס' וב"ב דף כ"ו דהזורה ורוח מסייעתו חייב וכן מציין המסורת הש"ס ירושלמי שם ובגמ' שם מוכח בפי' דחייב מדאורייתא עי"ש וא"כ מוכח דבכל דבר שהוא מחוסר לרוח כו' שקאמר הירושלמי פירושו דחייב מדאורייתא וממילא גם הא דרקק כנגד הרוח ג"כ צ"ל דחייב מדאורייתא כיון דשניהם ביחד נאמרו וגם הרוקח סי' ס"ב והא"ז סי' הנ"ל מחודש צ"ח הביאו את הא דרקק וכתבו סתם חייב ולא מפרשו א"כ ע"כ דמדאורייתא היא, ובד"מ או"ח סס"י שי"ט ראיתי שכ' וז"ל כתב מהרי"ל בשם הא"ז דהרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה עכ"ל ועיינתי במהרי"ל הל' שבת שבאמת ל"כ אלא בשם א"ז ולכאורה מדוע לא הביאו א"ז בשם הירושלמי ואפשר כדי להוכיח שחייב מדאורייתא כמו שכתבנו ע"כ הביאו בשם הא"ז וגם הרמ"א שם כתב חייב משום זורה ומהמג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' נראה דהפשט ברמ"א דסס"י שי"ט שחייב מדאורייתא עי' מחה"ש שם ומ"ש המג"א א"ז בלשון אפשר י"ל דסובר דהוי משאצל"ג ובמשאצל"ג מסופק המג"א ריש סי' רע"ח אי הלכה כר' יהודא או כר"ש עכ"כ בלשון אפשר אבל בהא דזורה ביד חייב מדאורייתא בזה באמת י"ל דלא מסופק המג"א וגם התניא בקיצור ש"ע שלו סס"י שי"ט סובר להלכה כמו שכתבנו בכוונת המג"א עי"ש וא"כ הדרא הקושיא לדוכתה על רש"י ודכוותי' הנ"ל מהירושלמי שכתבנו:

וע"כ עלה ברעיוני דלעולם גם רש"י ודכוותי' סברו דזורה ביד חייב והא דמפרשו במשנה דשבת ברחת משום דסברו דאב מלאכה לא הוי אלא כשזורה ברחת כיון שכן דרך כל העולם לזרה [עי' רש"י ונמ"י ב"מ ק"ה ע"א ד"ה הרחת וד"ה כונס] אבל זורה ביד לא הוי אלא תולדה ועי' רש"י בב"מ שם ד"ה ואדרי שכ' וז"ל אזרה המוץ ברחת או בנפה ולכאורה מדוע ל"כ רש"י גם בשבת או בנפה אעכ"מ כמו שכתבנו דלא נקרא אב אלא כשזורה ברחת אבל ביד או בנפה או בענין אחר לא הוי אלא תולדה וכיון דמשנה דשבת דיברה מאה מלאכה ע"כ מפרשו זורה ברחת אבל בב"מ דלא איירי באב דוקא עכ"כ רש"י או בנפה, והא דרקק והפריחתו הרוח דחייב-משום זורה דקאמר הירושלמי באמת ג"כ הוי תולדה וממילא ל"ק על רש"י ועל שאר המפרשים דכוותי' הנ"ל מידי וגם על הסמ"ק והא"ז הנ"ל ג"כ ל"ק כיון דג"כ דיברו מאב מלאכה דזורה וע"כ מפ' ברחת, וגם מהא"ז גופא נ"ל להוכיח כמו שכתבנו כיון דבריש דבריו סי' הנ"ל העתיק בשם רש"י זורה ברחת ובסוף דבריו שם הביא את הירושלמי הנ"ל דרקק לרוח חייב משום זורה וא"כ הוי סתירה בדבריו אעכ"מ כמו שכתבנו כמובן, וממילא מיושב מה דק"ל על הר"ן והמאירי הנ"ל מחודש פ"ד דמדוע כשכתבו החילוקים שיש בין זורה ובורר ומרקד כתבו על חילוק מעשיהם זורה בתבן בורר בצרורות מרקד בסובין מדוע ל"כ החילוק במעשיהם שזורה ברחת ובורר ביד ומרקד בנפה אבל בהנ"ל דזורה ביד הוי תולדה מיושב שפיר כיון שהם דברו מאב ודו"ק:

וגם נ"ל בס"ד דבזה יש לדחות מ"ש הנשמת אדם כלל ט"ו דחייב דקאמר הירושלמי בהא דרקק הנ"ל ל"ד דהרי בגמ' דילן שבת ע"ג ע"ב מקשינן היינו זורה היינו בורר ור"ל דכולן או אוכל מפסולת או איפכא ואי כהירושלמי הרי איכא זורה רק וגם המנ"ח מצוה ל"ב אות ו' הסכים לראי' זו אבל בהנ"ל באמת ליכא ראי' כלל דהא דירושלמי לאו דאורייתא כיון דהגמ' קאי שם על זורה דמתניתין שהוא אב מלאכה והא דרקק דירושלמי באמת לא הוי אלא תולדה וע"כ הקשה הגמ' שפיר היינו זורה היינו בורר כלומר האבות שווים הם כמובן, וכן באמת צ"ל דסברו הרמ"א והתניא הנ"ל מחודש פ"ה ועכ"כ על הא דינא דרקק חייב משום זורה וגם אליבא דהרמ"א צ"ל כמ"ש התניא דדוקא לפום הני שיטות דסברו כר"י דמשאצל"ג חייב חייב משום זורה ואפשר כיון דהרמ"א מסופק הי' בהא דמשאצל"ג וכיון דאיסורא דאורייתא היא ע"כ סתם לחומרא ודו"ק כן נ"ל בס"ד לפרש את השיטה זו לפום שיטת הרמ"א דסובר הדהא דרקק איסורא דאורייתא היא:

אבל אח"כ ראיתי באחרוני' שחלקו על הרמ"א בהא דינא דרוק וסברו דאינו אסור אלא מדרבנן וגם בזורה ביד ס"כ החיי אדם כלל ט"ו כתב וז"ל הזורה ברחת לרוח חייב ולכן אסור לרוק לרוח שהרוח מפזר אותו ודומה לזורה עכ"ל ומדכ' ברחת לרוח חייב וגם מדכ' גבי רוק אסור ודומה מוכח בפי' דסובר כמו שכתבנו ובודאי דמחמת מ"ש בנ"א והניח על הרמ"א בצ"ע וגם כיון שהמג"א סי' תמ"ו הנ"ל מחודש פ"ה ג"כ ל"כ אלא אפשר שהיא איסורא דאורייתא ע"כ העלה בח"א לדינא שזורה ביד אינו אסור אלא מדרבנן וגם מהח"צ סי' מ"ב נראה דס"כ מדכ' להתיר לפרר ולזורה לרוח חמץ בשבת של פסח [וזה ל"ק דהיאך התיר לכתחילה כיון שעכ"פ מדרבנן אסור די"ל כיון דהוי משאצל"ג וסובר כשיטת הטור דהלכה כר"ש ע"כ התיר במקום מצוה לכתחילה כמובן] אבל אח"כ ראיתי דלפמ"ש התוס' שבת סס"י שי"ט י"ל דהח"צ באמת סובר דזורה ביד אסור מה"ת והא דהתיר בחמץ משום דסובר דאין זורה אחר זורה כמו דקיי"ל דאין טחינה אחר טחינה כמ"ש הת"ש עי"ש, אבל המגן אבות ד"ה הזורה כתב בפי' דזורה ביד אינו אסור אלא מדרבנן וכ"כ הת"י והמנ"ח וגם כתב שכ"כ בשלחן עצי שיטים וגם הקיצור ש"ע סי' פ' סעיף ל' כתב את הדין דרוק בלשון אסור כמ"ש הח"א ולא בלשון חייב כמ"ש הרמ"א אכ"מ דגכ"ס דזורה ביד אינו אסור רק מדרבנן וכיון דלפמ"ש במחודש פ"ו לפרש את הראשונים הנ"ל לפום שיטת הרמ"א נמצא דהאחרונים הנ"ל נגד הראשונים ע"כ חשבתי לע" עוד הפעם בדברי הראשונים הנ"ל דאולי יש דרך לברר את דבריהם בס"ד גם לפום שיטות האחרונים הנ"ל:

וראיתי ברש"י ב"ק ס' ע"א ד"ה ליהוי כזורה שכ' וז"ל דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א עכ"ל ואי נאמר כהנ"ל מחודש פ"ו קשה על רש"י דמדוע נקט ברחת דוקא מדוע ל"כ כשזורה ביד כיון דבב"ק שם ליכא שום נ"מ בין אב לתולדה אעכ"מ דרש"י באמת סובר דליכא איסור דאורייתא אלא דוקא כשזורה ברחת ול"ל כיון שלא נקט נפה כמ"ש בב"מ הנ"ל מחודש פ"ו עכצ"ל דחדא מינייהו נקט וא"כ גם על זורה ביד י"ל כן דע"ז י"ל כיון דהגמ' דיבר שם מזורה שמסייעתו גם הרוח וזה ליכא כשזורה בנפה ע"כ לא נקט בנפה וגם הנמ"י בב"ק שם מפ' כרש"י ברחת, וכיון שבררנו בס"ד בדעת רש"י שביד סובר דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ י"ל דגם הא"ז באמת ס"כ ול"ק קושיתינו הנ"ל מחודש פ"ו דהיכי הביא בתחילת דבריו את רש"י ובסוף דבריו את הירושלמי כיון די"ל דבתחילת דבריו דיבר מזורה דאורייתא ובסוף דבריו הביא את הירושלמי להורות דגם מדרבנן יש תולדה לזורה כמובן:

וגם הרמב"ם נ"ל דס"כ דלכאורה ק"ל דמדוע לא הביא בהל"ש בדינא דזורה את מ"ש הסתם גמ' וגם רב אשי בב"ק שם שזורה ורוח מסייעתו חייב בשבת הלא ליכא מאן דפליג ע"ז וגם הרי"ף בב"ק שם הביא א"ז ומדוע השמיטו הרמב"ם ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, אעכצ"ל דהרמב"ם סובר דזורה דאורייתא ליכא אלא כשזורה ברחת וכיון שכן גם סתם לשון זורה מורה דבשבת חייב כשהרוח מסייעתו כיון דליכא אופן אחר שיהא חייב על זורה בשבת מה"ת אלא ע"י סיועת הרוח וע"כ לא דיבר הרמב"ם מזה דכיון שכ' בפ"ח מהל"ש הל' י"א הזורה חייב ממילא נשמע מזה דחייב בשבת על סיועת הרוח, וזה ל"ק הא משכחת זורה בשבת גם בלא סיועת הרוח כשזורה בנפה דע"ז י"ל דהרמב"ם ל"ס כרש"י דב"מ הנ"ל מחודש פ"ו דבנפה גרידא דרך לזרות אלא סובר כהנמ"י בב"מ שם שמפ' ואדרי וז"ל אזרה את המוץ ברחת ובנפה עכ"ל ומדל"כ או בנפה כמ"ש רש"י מוכח דסובר דבנפה גרידא אין דרך לזרות אלא מקודם זורה ברחת ואח"כ בנפה ובכה"ג באמת י"ל דאינו חייב מה"ת על מה שזורה אח"כ בנפה משום דהוי זורה אחר זורה כמ"ש הת"ש אליבא דהח"צ הנ"ל מחודש פ"ח וגם ברש"י י"ל דמ"ש או בנפה כוונתו כמ"ש הנמ"י שאריס מקבל לזרות את תבואותיו היטב ואם אינו יכול לזרות היטב ברחת גרידא אז צריך לזרות גם בנפה ועכ"כ רש"י ברחת או בנפה, אבל מהנמ"י עכ"פ מוכח בפי' כמו שכתבנו וא"כ ממילא שפיר י"ל אליבא דהרמב"ם כמו שכתבנו כמובן, וגם נ"ל בס"ד דהרמב"ם למד א"ז דלענין חיוב שבת ליכא זורה אלא ע"י סיועת הרוח מגמ' דב"ק דף ס' ע"א שהקשה אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו פרש"י דחייב משום מלאכה בשבת אעפ"י שהרוח מסייעתו והי' קשה להרמב"ם דמנ"ל לגמ' דבשבת חייב כשזורה ע"י סיועת הרוח דילמא באמת גם בשבת אינו חייב אלא דוקא כשזורה בלא סיועת הרוח ומה הקשה הגמ' אעכצ"ל דהגמ' סובר דכיון דבשבת אינו חייב מה"ת אלא כשזורה ברחת ממילא מוכח מזה דחייב בשבת על סיועת הרוח וכשתעיין היטב ברש"י ונמ"י בב"ק שם תראה שגם הם סברו כמו שכתבנו וא"כ מוכח מגמ' דב"ק דעכצ"ל הפשט ברש"י דב"מ כהנ"ל דאל"כ נשאר' הקושיא דמה הקשה הגמ' כמובן, וממילא גם אליבא דרבינו צ"ל כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם כיון דג"כ לא הביא את הגמ' דב"ק דבשבת חייב על סיועת הרוח נמצא לפי"ז שפיר כתבו רבינו והרמב"ם סתם זורה ולא מפרשו ברחת כהנ"ל מחודש פ"ד כיון דסמכו דממילא ידעינן א"ז מדלא הביאו דבשבת חייב גם על סיועת הרוח ודו"ק:

וכיון שבררנו בס"ד שרבינו והרמב"ם ורש"י והא"ז והנמ"י קיימו בחדא שיטתא ממילא י"ל שגם הסמ"ק והר"ן והמאירי והברטנורה הנ"ל מחודש פ"ד משו"ה נקטו רחת כיון דג"כ סברו דמה"ת אינו חייב אלא ברחת דמהיכא תיתי נאמר דפליגי וגם המרי"ל הנ"ל מחודש פ"ה י"ל דמשו"ה הביא את הא דרקק לרוח בשם הא"ז ולא מהירושלמי כיון דגכ"ס דאינו אלא דרבנן וכיון דליכא הוכחה לזה אלא מהא"ז כדי שלא יהא סתירה בדבריו כהנ"ל ע"כ הביא בשם הא"ז וממילא לפי"ז כיון דהד"מ ג"כ לא הביא את הא דרקק בשם הירושלמי אלא בשם המרי"ל שהביא בשם הא"ז כהנ"ל מחודש פ"ה באמת י"ל דג"כ כיוון כמו שכתבנו אליבא דהמרי"ל וא"כ י"ל שגם הרמ"א באמת סובר ככל האחרונים הנ"ל מחודש פ"ח ועולה יפה פסקם של האחרונים ודו"ק, יוצא לנו לדינא מהנ"ל דלכ"ע מדרבנן עכ"פ אסור לרקק ברוח בשבת והנזהרים בזה באמת מועטים הם וצ"ל שסמכו עמ"ש הברכי יוסף או"ח סס"י שי"ט להתיר לגמרי:

פסק (כג) ר"ח שיש ג' עניני ברירות כו'. הג' ברירות הם א' בנפה ובכברה חייב, ב' בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, ג' וביד מותר לכתחילה כ"כ המרש"ל בביאורו כאן, ומ"ש רבינו כיצד הבורר אוכל כו' מפשטות לשונו נראה דלא שייך בורר אלא באוכל וכ"נ מהתו' בשבת ע"ד ע"א ד"ה הי' מדכ' שני מיני אוכלין גרסינן ואכצ"ל שרבינו והתו' חלקו על רש"י שכ' בעמוד ב' שם על האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות דאחת היא משום שבורר הצרורות הגסות מתוכן וא"כ קשה על רבינו והתו' דהיכי חייב על דעביד חביתא שבע חטאות וצ"ל דסברו כמ"ש התו' שם ד"ה חביתא שחייב גם משום בונה ודלא כרש"י דסובר דאין בנין בכלי, אבל הט"ז או"ח סי' שי"ט ס"ק י"ב כתב שגם התו' מודה לרש"י דשייך בורר אפי' שלא באוכלין והא דקתני בתו' מיני אוכלין גרסינן לרבותא קאמר דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוי פסולת וממילא לפי"ז גם אליבא דרבינו י"ל כן אלא שק"ל על הט"ז דלפי שיטת התו' שחייב גם משום בונה א"כ ליחייב כשעביד חביתא שמנה חטאות אעכצ"ל דאיכא חד דל"ס התו' כרש"י וא"כ אמאי לא מפרש הט"ז דאיזהו וצ"ל דהט"ז סובר דכיון דהתו' נשאר שם בצ"ע אי חייב משום בונה ע"כ מסתבר לומר. דהאי היא כמובן:

והבורר (כד) פסולת מתוך האוכל כו'. ומדל"כ רבינו שמותר לברור פסולת מתוך אוכל כשהפסול' מרובה על האוכל מוכח דל"ס כהתו' בשבת ע"ד ע"א ד"ה בורר וגם כמעט כל הפוסקים חלקו על התו' ועל קושית התו' מתרצו כמו שתירצו הר"ן והריטב"א שם וכל מ"ש רבינו בדיני בורר פסקינן בש"ע סי' שי"ט כוותי' אלא בש"ע איכא עוד דינים הרבה עי"ש, אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את מ"ש חזקי' שם שהבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הל"ש פ"ח והא"ז הל"ש אות נ"ט והרוקח סי' ס"ג והטוש"ע שם הן אמת שהטור כתב שבתורמוסים שלנו לא שייך ד"ז ומטעם זה נ"ל שהשמיטו הח"א אבל אליבא דרבינו ל"ל כן כיון שדרכו להביא גם מה שלא שייך בזמה"ז וגם בהיראים והסמ"ק והכלבו לא ראיתי מזה ועי' בר' ירוחם ני"ב ח"ח מה שתמה על הרי"ף בזה ואפשר שמחמת תמיהתו השמיטו רבינו אבל זה דוחק וצ"ע:

הטוחן (כה) כל השוחק תבלין כו' ותולדתן כו' מפשטות לשון רבינו נראה דאב דטוחן הוא כששוחק תבלין וסמנין במכתשת אבל כשטוחן תבואה או תבלין וסמנין ברחיים של יד או של מים [עי' מג"א סי' רנ"ב ס"ק כ'] שג"כ אב דטוחן מזה לא דיבר רבינו ול"ל דבאמת סובר דלא הוי אלא תולדה כיון דאב טוחן דמשנה דשבת ע"ג עכצ"ל דפירושו כשטוחן התבואה ברחיים כיון דהתנא סידורא דפת נקט כמ"ש הגמ' שם דף ע"ד וא"כ לכאורה קשה מדוע ל"ק רבינו גכ"כ, וצ"ל דסובר דממלת הטוחן שכ' ג"כ ידעינן א"ז כיון ומלת טוחן מורה ע"ז אלא אתא לאשמעינן שגם שחיקת תבלין וסממנין במכתשת ג"כ אב מלאכה היא וכן צ"ל בהרמב"ם הל"ש פ"ח הל' ט"ו כיון שכ' ג"כ כרבינו, אבל עכ"פ זה מוכח בפי' דסברו דשחיק' תבלין וסמנין במכתש' ג"כ אב ולא תולדה ולכאורה מנ"ל א"ז דילמא באמת לא הוי אלא תולדה:

ובהרהמ"ג שם ראיתי שכ' וז"ל זה מבואר בהרבה מקומות שחיקת סמנין ובודאי הוא משום טוחן עכ"ל אבל גם מדבריו עדיין ליכא שום פירוקא על קושיתינו, ובירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"א איתא ההן דשחק מלח חסף פילפלין חייב משום טוחן וכתב הקה"ע וז"ל ופלפלין לאו דוקא דה"ה כל מיני תבלין ומכאן כתב הרמב"ם פ"ח וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב וכתב הרהמ"ג זה מבואר כו' ובלי ספק שהרמב"ם למדו מסוגיין עכ"ל לכאורה לפי דבריו דפלפלין לאו דוקא גם מגמ' דילן הי' יכול למצוא מקור להרמב"ם משבת קמ"א ע"א ממה דא"ר יהודא הני פילפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי כו' רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא נמי פרש"י ד"ה דקמשני שלא ברחיים ושלא במדוכה עכ"ל מוכח דשלא ע"י שינוי אסור, וצ"ל כיון דליתא בפי' בגמ' לשון שחיקה והוה יכלינן לאוקמי כשטוחן ברחיים אבל בירושלמי איתא בפי' ההן דשחק עכ"כ שהרמב"ם למד משם, אבל גם להקה"ע עדיין לא תעלה ארוכה על קושיתינו כיון דסוף סוף קשה דמנ"ל דשחיקת סממנין במכתשת הוי אב דטוחן דילמא לא הוי אלא תולדה ואי"ל דילפי מלשון חייב משום טוחן דקאמר הירושלמי דהא בגמ' שבת דף ע"ד איתא ג"כ אמר רב פפא האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ואפ"ה סובר רבינו והרמב"ם דלא הוי אלא תולדה, ואפשר דרבינו והרמב"ם סברו כיון דבמלאכת משכן לא היתה טוחן אלא בסממנין כמ"ש רש"י במשנה שבת דף ע"ג ד"ה האופה והסממנין דרכם לשחוק במכתשת כדמוכח בביצה י"ד ע"א ובכריתות ו' ע"ב ומדנקט התנא במשנה דשבת דף ע"ג לשון טוחן דקאי גם על שחיקת סממנין דמשכן עכ"מ דגם שחיקת סממנין במכתשת הוי אב דטוחן כמובן:

א"ר (כו) פפא האי מאן דפריס סילקא כו'. פי' שמחתך כו'. מדמפרש רבינו שמחתך ירק מוכח דסובר דלא בסילקא דוקא מחייב ר"פ אלא ה"ה בשאר ירקות ודלא כמ"ש בהג"א שבת פ"ז וז"ל ודוקא סילקא אבל שאר ירקות לא וגם זה מוכח מרבינו דדוקא בירקות חייב אבל בפירות לא מדנקט ירק דוקא וכן יש להוכיח מהסמ"ק סי' רפ"א ד"ה הטוחן מדנקט כלשון רבינו וכ"ס התו' בשבת ע"ד ע"ב ד"ה האי שכ' וז"ל דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי עכ"ל דזה עכצ"ל דסילקא שכ' התו' לאו דוקא אלא ה"ה שאר ירקות דל"ל דהתו' גכ"ס כהג"א חדא מדכ' אבל שאר אוכלין ול"כ אבל שאר ירקות כמ"ש בהג"א ועוד דבשבת קי"ד ע"ב ד"ה אלא בתר שהוכיח התו' דנקיבת ירק ביוה"כ שחל בשבת אינו אסור אלא מדרבנן כתב וז"ל ולא דמי להא דאמר בפ' כ"ג האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות עכ"ל ואי נאמר דסובר התו' כהג"א מה הקשה מהא דר"פ על קניבת ירק אעכ"מ דהתו' דדף קי"ד ל"ס כהג"א וממילא גם בהתו' דדף ע"ד גכצ"ל כן כי היכי שלא יהא סתירה בתו' וגם הב"י או"ח סי' שכ"א ד"ה אסור לחתוך ג"כ מרמז מסתירה זו ואף שמצינו הרבה פעמים שהתו' ל"כ במקום אחד כבמקום אחר וכמ"ש המרש"א קידושין פ"ק שאין להקשות מתו' על תו' וכ"כ הי"מ כללי תו' אות כ' אבל מ"מ כשיכלינן למימר דלא פליגי זה בודאי מסתבר טפי כמ"ש הי"מ שם אות כ"ה וא"כ עכ"מ דהפשט בתו' דדף ע"ד כמו שכתבנו ועי' במנ"ח מצוה ל"ב אות ח' מה שמפלפל בהשני תוספות הללו אבל מה שנלע"ד כתבנו, ואח"כ ראיתי בש"ג שבת פ"ז שכ' וז"ל מיהו התו' כתבו דוקא בחתיכת ירק שייך טחינה אבל לא בשאר אוכלין עכ"ל ובודאי דעל התו' דדף ע"ד כיוון מדכ' אבל לא בשאר אוכלין כלשו' התו, ואכ"מ שגם הש"ג סובר הפשט בתו' כמו שכתבנו כמובן:

וגם מרש"י שם ע"ד ע"ב נ"ל בס"ד להוכיח דס"כ מדכ' וז"ל דפריס סילקא מחתכו הדק עכ"ל דזה נראה בעליל דרש"י כיוון במ"ש מחתכו הדק לתרץ קושית התו' דדף קי"ד מהא דפריס סילקא על קניבת ירק ביוה"כ כמו שתירץ התו' הנ"ל וא"כ ממילא מוכח דרש"י ג"כ ל"ס כהג"א דאל"כ גם בלא"ה ל"ק קושית התו' ואח"כ ראיתי שגם הרא"ש בשבת פ"ז סי' ה' כתב בכוונת רש"י כיון שכתבנו וממילא לפי"ז גם מהר"ן שם יש להוכיח שס"כ מדמפרש פריס סילקא כרש"י, אבל אח"כ ראיתי שהר"ן שם סוף פט"ז מפ' קניבת ירק הדחת ירק ודלא כרש"י שמפ' להסיר העלין הרעים [ומה שהקשה הר"ן על פירושו של רש"י עי' בהרהמ"ג הל' שביתת עשור פ"א הל"ג מ"ש ע"ז] וא"כ ליכא להוכיח מהר"ן כמו שהוכחנו מרש"י כיון דלפי פירושו ליכא שום קושיא מהא דפריס סילקא על הא דקניבת ירק אבל אליבא דרש"י שפיר יש להוכיח כמו שכתבנו אף שהר"ן כתב בשם רש"י בהא דקניבת ירק שמפ' להסיר העלין הרעים וא"כ י"ל גם אליבא דרש"י דלא ע"י חתיכה מיירי הא דקניבת ירק וגם מהרשב"א והריטב"א שם סוף פרק ט"ז מוכח שסברו הפשט ברש"י כן מדהקשו על פירושו של רש"י שהוא בורר ועל התו' שמפ' קניבת ירק לחתוך הירק הקשו דהו"ל טוחן ומדלא הקשו גם על רש"י משום טוחן עכ"מ דסברו ברש"י דקניבת ירק לא בחתיכה מיירי וממילא לפי פירושם ברש"י באמת ליכא ראי' מרש"י דדף ע"ד שסובר כהתו' דדף קי"ד, אבל עי' בהרהמ"ג הל' שביתת עשור שכ' שגם רש"י והרמב"ם מפרשו קניבת ירק שחותך את הירק מדהביא רש"י ראי' על קניבת ירק מהא דקניב סילקא וממילא לפי הבנת הרהמ"ג ברש"י באמת קמה הראי' שכתבנו שגם רש"י סובר כהתו' דדף קי"ד שגם בשאר ירקות פריס חייב משום טוחן וכמו שכתבנו בשם הרא"ש שסובר בדעת רש"י גכ"כ, וגם זה מוכח מרש"י דכשפריס פירות אינו חייב משום טוחן מדכ' הרא"ש בשם רש"י. שמחתך ירקות דק דק ומדל"כ פירות עכ"מ שסובר ברש"י כמו שכתבנו וכ"ס בדעת רש"י הר' ירוחם ני"ב ח"ח וא"כ קיימו רבינו ורש"י והתו' והסמ"ק בחדא שיטתא דכשפריס ירקות חייב משום טוחן אבל לא בפירות כמובן:

אבל היראים סי' ק"ב כתב בפי' שגם בפירות כשפריס חייב משום טוחן מובא גם בהגהמי"י הל"ש פכ"א והרמב"ם שם הלכה י"ח כתב וז"ל המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות כו' עכ"ל נראה בפי' דל"ס הרמב"ם כהיראים, אבל הרהמ"ג כתב שם וז"ל ובמקצת ספרי רבינו ראיתי שאין טחינה אלא בפירות ובמקצתן שאין טחינה בפירות ולא הבנתי א' מן הנוסחאות אבל הראשונה נראית יותר עכ"ל ולפי גירסת הרהמ"ג סובר הרמב"ם כהיראים אלא שקשה לפי גירסא זו על מלת אלא שכ' הרמב"ם ואפשר שזה הי' קשה להרהמ"ג על הגירסא זו ועכ"כ ולא הבנתי א' מן הנוסחאות וגם הכ"מ שם מפ' היטב את הרהמ"ג אלא חולק עליו והעלה לעיקר בהרמב"ם כהגירסא שלפנינו דאין טחינה בפירות נמצא דדבר זה אי הרמב"ם סובר כהיראים או לא תליא בפלוגתא דהרהמ"ג והכ"מ בגירסת הרמב"ם:

אבל מהא"ז הל"ש אות ס' נראה בפי' שסובר בהרמב"ם כגירסת הכ"מ אלא שהקשה עליו כמה קושיות אבל גם הניח מקום לפלפל בהם דמה שהקשה שהרמב"ם בעצמו כתב שם דיש טחינה בחרובין וחרובין פירות הם גם הכ"מ הקשה את הקושיא זו ומתרץ היטב עי"ש. ומה שהקשה הא"ז דהלכה כר"ע דדלועין ירקות הם וא"כ היכי כתב הרמב"ם דדלועין פירות באמת ג"ז ל"ק כיון דלפי מה שפסק הרמב"ם הל' נדרים פ"ט הל"י הנודר מן הירק מותר בדלועין ולפי הבנת הלח"מ שם בהרמב"ם נראה בפי' דסובר דדלועין לאו ירקות הם עי"ש הן אמת דלפי פירושו של הכ"מ בהל' נדרים שם שהרמב"ם סובר כפי' הרא"ש קשה קושית הא"ז על הרמב"ם אבל מנ"ל הכרח לומר כהכ"מ דילמא באמת סובר הרמב"ם כשיטת הר"ן שהביא הלח"מ דדלועין לאו ירקות הם ובאמת מחמת קושית הא"ז מסתבר למימר כהלח"מ ולא כהכ"מ וא"כ לא נשאר רק הקושיא שהקשה הא"ז על הרמב"ם מהירושלמי הנ"ל מחודש צ"ה דקאמר בפי' דשחק פלפלין חייב משום טוחן ופלפלין פירא היא מדהקשה הגמ' בסוכה דף ל"ה על פרי עץ הדר ונימא פלפלין ואכ"מ דגם בפירות חייב משום טוחן ובאמת קושיא זו קושיא גדולה ולא על הרמב"ם דוקא קשה קושיא זו אלא גם על רבינו ודכוותי' הנ"ל מחודש צ"ז:

אבל נ"ל בס"ד ליישב גם את הקושיא זו בהקדים מדק"ל עוד על רבינו והרמב"ם ודכותייהו דלפי הוכחה של הא"ז מגמ' דסוכה דפלפלין פירא והיא באמת ראי' שאין עלי' תשובה [דמה דאיתא בברכות ל"ו ע"ב דעל פלפלין מברכין לרב ששת שהכל לרבא על פלפלי רטיבא בפה"א כמ"ש התו' שם וכ"פ הרמב"ם הל' ברכות פ"ח הל"ז ומדלא מברכין בפה"ע נראה לכאורה דלאו פירא היא כבר מיישב א"ז הכ"מ הל' ברכות שם ולפי תירוצו אדרבא גם משם ראי' דפירא היא, וממה שלא הביא הרמב"ם את מ"ש ר' מאיר דפלפלין חייב בערלה ג"כ ליכא להוכיח דלאו פירא היא כיון די"ל בטעמא דהרמב"ם כמ"ש הכפ"ת סוכה דף ל"ה ויומא דף פ"א עי"ש ותבין] א"כ ק"ל הלא משבת דף קמ"א הנ"ל מחודש צ"ה מוכח בפי' דבפלפלין חייב משום טוחן וממילא מוכח דגם בשאר פירות הדין כן, ותו ק"ל כיון דהרמב"ם הל"ש פכ"א הלי"ח פסק לפי גירסת הא"ז והכ"מ דבפירות אינו חייב משום טוחן א"כ ה"כ אח"כ שם וז"ל הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הר"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן עכ"ל הלא זה סתירה בדבריו מני' וביה ובאמת גם על הא"ז תמי' לי דמדוע לא דיבר מסתירה זו. ותו ק"ל על הא"ז דמדוע הביא ראי' דבפירות חייב משום טוחן מהא דפלפלין דירושלמי מדוע לא הביא ראי' מגמ' דשבת דף קמ"א שהבאתי ובאמת על השני קושיות אלו על הא"ז לית לי שום פירוקא כעת וצ"ע, וגם על הכ"מ ק"ל נהי שמתרץ היטב את הסתירה שקשה על הרמב"ם מהא דחרובין אבל מה יענה על הסתירה שהקשינו על הרמב"ם מהא דפלפלין ומדוע לא דיבר מסתירה זו ותו ק"ל על הכ"מ דמנ"ל דלהרהמ"ג הי' קשה על הגירסא שלפנינו. הסתירה על הרמב"ם מהא דחרובין כמ"ש הכ"מ דלמא הי' קשה ליה הסתירה על הרמב"ם מהא דפלפלין שכתבנו:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו והרמב"ם ודכוותייהו סברו דלענין אב דטוחן דהיינו כשטוחן ברחיים או כששוחק במכתשת באמת ליכא שום חילוק בין ירקות לפירות אלא בתולדה דטוחן דהיינו כשמחתך דק דק בזה יש חילוק בין ירקות לפירות דכיון דנקט ר' פפא פריס סילקא מוכח דסובר דדוקא בירקות דומיא דסילקא חייב משום טוחן אבל לא בפירות כיון שדרך האדם לחתוך ולאכול בודאי דלא נתנה התורה שיעור דאיזה חתיכות יכול לחתוך ולאכול וכמו שהקשה הרא"ש שם על פירושו של רש"י אלא רבינו והרמב"ם ודכוותייהו סברו סברת הרא"ש בפירות דוקא כיון שדרכו לחתוך ולאכול אבל לא בירקות עי"ש היטב ותבין. וא"כ ממילא ל"ק עליהם קושית הא"ז מהירושלמי כיון דהירושלמי דיבר מאב דטוחן וגם קושיתינו מגמ' דשבת דף קמ"א ג"כ ל"ק כיון די"ל דהגמ' ג"כ ל"ס דחייב בפלפלין משום טוחן אלא כששוחק או טוחן ברחיים וגם הסתירה בהרמב"ם ג"כ ל"ק כיון שהרמב"ם ל"ק דחייב בפלפלין משום טוחן אלא כששוחק במכתשת וע"כ לא דיבר הכ"מ מסתירה זו אלא מהא דחרובין כיון דבהא דחרובין איירי הרמב"ם שעשה התולדה דטוחן וממילא עולה שיטתם יפה ודו"ק:

אבל עוד קושיא אחת ק"ל על רבינו כיון דכ' פי' שמחתך ירק תלוש ול"כ שמחתך לחתיכות דקות מאד עכ"מ דסובר דאפי' כשלא חתך לחתיכות דקות ג"כ חייב משום טוחן ודלא כמ"ש התו' הנ"ל מחודש צ"ו א"כ נשאר' על רבינו קושית התו' מהא דקניבת ירק ביוה"כ דהיכי מותר הא חייב משום טוחן וגם על הסמ"ק קשה קושיא זו. וי"ל דסברו בפירושא דקניבת ירק ביוה"כ הדחת ירק כהר"ן הנ"ל מחודש צ"ז ולפי פי' זה באמת ל"ק קושית התו' כמובן אבל הרמב"ם שסובר בהל' שביתת עשור בפירושא דקניבת ירק כרש"י ותו' שחותך את הירק וצריך לתרץ כמו שתירץ התו' עכ"כ הרמב"ם בהל"ש פ"ז הל"ה ובפרק כ"א דק דק [ועי' ש"ע או"ח סי' תרי"א שכ' והתירו לקנב ירק וכתב הבאר הגולה פי' לחתוך מן הירק התלוש ולכאורה מנ"ל דהש"ע סובר דבפירושא דקניב' ירק כרש"י דילמא סובר כהר"ן דפירושו הדחת ירק וזה הוא דהתיר הש"ע אבל לפי דברינו י"ל כיון דבש"ע סי' שכ"א איתא המחתך הירק דק דק חייב משום טוחן ומדכ' דק דק עכ"מ דסובר בפירושא דקניב' ירק כרש"י ועכ"כ הבאה"ג שפיר כמובן] וגם מה שהקשה הכ"מ בשם הרמ"כ על הרמב"ם בפ"ז שם ג"כ מיושב בס"ד לפי דברינו שפיר עי"ש ותבין, נמצא לפי"ז יש חילוק לדינא בין רבינו והרמב"ם כשלא חתך דק דק דלרבינו והסמ"ק חייב משום טוחן ולהרמב"ם ורש"י והתו' אינו חייב אבל בעיקר הדין לא פליגי אלא כולהו סברו דדוקא בירקות חייב משום טוחן ולא בפירות אבל היראים והא"ז ל"ס את החילוק בין אב לתולדה שכתבנו במחודש ק"א ע"כ סברו מחמת קושית הא"ז וקושיתינו הנ"ל שגם כשפריס פירות חייב משום טוחן ודו"ק:

ולהלכה פסק המחבר סי' שכ"א סעיף י"ב המחתך הירק דק דק חייב משום טוחן ומדלא הזכיר גם פירות מוכח דסובר דבפירות לא שייך משום טוחן ואי"ל דנקט ירק וה"ה פירות דהש"ג פ' כלל גדול בהא דינא דפריס סילקא כתב אי שרי לחתוך את הבשר דק דק או לא תליא בפלוגתא אי שייך בפירות משום טוחן או לא ולהרשב"א בכל ענין שרי רק שיאכל לאלתר עי"ש והמחבר בסעיף ט' שם פסק שמותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין ומדל"כ דדוקא לאכול לאלתר שרי מוכח דל"ס כהרשב"א ואי נאמר דירק דנקט המחבר בסעיף י"ב לאו דוקא אלא ה"ה פירות הי' קשה היאך התיר לחתוך את הבשר אעכ"מ דהמחבר פסק כרבינו והרמב"ם ודכוותייהו כיון שהם רבים, אבל הרמ"א פסק שם כהיראים והא"ז דגם פירות אסור לחתוך ולכאורה קשה היאך שבק את הרבים וע"כ נ"ל בס"ד דהרמ"א סובר דגם רבינו והסמ"ק סברו כהיראים והא"ז והא דל"כ דגם בפירות חייב משום טוחן י"ל שסמכו על מה שהביאו בשם הרמב"ם דכששוחק פלפלין חייב משום טוחן וכיון דפלפלין ג"כ פירא כהנ"ל בשם הא"ז ממילא נשמע מזה שגם בפירות חייב משום טוחן, ובהרמב"ם י"ל דסובר הרמ"א לעיקר כגירסת הרהמ"ג הנ"ל מחודש צ"ח דבפירות חייב משום טוחן וממילא לפי"ז קיימו. רבינו והרמב"ם והיראים והא"ז והסמ"ק בחדא שיטתא ע"כ פסק הרמ"א כוותייהו ומה שהתיר הרמ"א לחתוך את הבשר לפי שיטת הש"ג שכתבנו עי' מג"א שם ס"ק י', וגם מה שהתיר רבינו לפרר את הלחם משום דאין טוחן אחר טוחן בזה ג"כ פסק הרמ"א שם כוותי' נמצא לפי"ז כל מ"ש רבינו באב דטוחן הלכה כוותיה לבר מה דל"כ דדוקא כשחותך דק דק חייב משום טוחן:

הלש (כז) תולדה כו' כרבי דאסר בשבת וסתם מתני' כו'. נראה מרבינו ז"ל דאי לא הי' סתם משנה כוותיה דרבי אז לא הי' פסק כרבי אע"ג דהלכה כרבי מחבירו ובהא דינא לא פליג על רבי אלא ר' יוסי בר יהודא וזה לכאורה טעמא בעי. ונ"ל בס"ד לברר את שיטתו דבמשנה שבת קנ"ה ע"ב איתא ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ובגמ' שם אמר אביי אמריתה קמיה דמר [כוונתו על רבה כמ"ש רש"י ז"ל שם דף כ"ב ד"ה כל מילי דמר] מתני' מני פרש"י מתניתין דקתני נותנין מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו וא"ל ר' יוסי בר יהודא היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ריב"י אומר אינו חייב עד שיגבל והקשה אביי דילמא ע"כ לא קאמר ריב"י התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפי' ריב"י מודה דזהו גיבולו ומשני הגמ' לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ריב"י אומר נותנין מים למורסן נמצא לפי סוגי' זו דסתמא דמשנה זו ריב"י היא, ובדף י"ז ע"ב שם איתא במשנה ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין. והקשה הגמ' מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן פרש"י וז"ל ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והויא לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתניתין ליכא גיבול ואיפליגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת הוא עכ"ל א"ר יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח כו' א"ל אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלא בר גיבול הוא אימא ליחייב ומשני הגמ' לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ריב"י אומר עד שיגבל והקשה אביי ודילמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא ומשני הגמ' והתניא אפר והתניא עפר ומשני אביי מידי גבי הדדי תני' פרש"י חדא תניא ר' חייא וחדא תניא ר' אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר עכ"ל הגמ' חזינן מסוגי' זו לר' יוסף תרתי חדא דב"ש וב"ה ג"כ סברו כרבי דמדלא פליגי אלא בע"ש כמ"ש רש"י הנ"ל ועוד דסתם משנה זו כרבי, וא"כ יש לפנינו תרי סתמי הסתם משנה דדף קנ"ה סותמת כריב"י והסתם משנה דדף י"ז סותמת כרבי וממילא י"ל בכוונת רבינו כך דאי לאו סתמא דמשנה דדף י"ז באמת לא הוה סובר כרבי אף דהלכה כרבי מחבירו כיון דמשנה דדף קנ"ה סותמת כריב"י אלא כיון דמשנה דדף י"ז סותמת כרבי ע"כ פסק כרבי כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על רבינו הא מסוגי' דדף י"ז מוכח דאביי לא אידחי מסברתו דבדבר שאינו בר גיבול גם ריב"י מודה ואף דאידחי בסוגי' דדף קנ"ה מברייתא מפורשת הנ"ל הא התו' דף י"ח ע"א שם ד"ה אבל כתב וז"ל וא"ת והא מורסן דאמר בפ' בתרא דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ריב"י דאינו חייב עד שיגבל וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו עכ"ל ולכאורה מה הקשה התו' דילמא כשהקשה אביי לרב יוסף עדיין לא ידע מהך ברייתא דמורסן דהא בסוגי' דדף קנ"ה כשהקשה אביי לרבה ג"כ לא הוה ידע מהך ברייתא דמורסן וצ"ל דהתו' סובר דהך מימרא דאמר אביי לר' יוסף אמר בתר המימרא דאמר אביי לרבה כיון דכל זמן שרבה הי' קיים הי' לומד אצלו ולא אצל רב יוסף וא"כ הוה ידע אביי מהאי ברייתא דמורסן וע"כ הקשה התו' שפיר, אבל עדיין על תירוצו של התו' קשה לי כיון דאביי ידע מברייתא דמורסן עכצ"ל דגם ידעמדחייתו של רבה דלא אמרינן לריב"י לחלק בין דבר דבר גיבול ללאו בר גיבול וא"כ מה הקשה אביי לר' יוסף וצ"ל דכוונת התו' דאפי' בתר דחייתו של רבה עדיין סובר אביי דלא נדחה סברתו אלא גבי מורסן דאף דאינו בר גיבול כקמח אבל יותר בר גיבול הוא מדיו וא"כ עדיין גבי דיו שפיר י"ל דמודה ר' יוסי וכשתעיין היטב בתו' תמצא שכיוון למה שכתבנו, נמצא לפי תירוצו של התו' דאף דנדחה אביי בסוגי' דדף קנ"ה אבל בסוגי' דדף י"ז לענין דיו לא נדחה אביי ועי' בח' הרמב"ן ז"ל בסוגי' דדף קנ"ה ד"ה דתניא ותראה שגם לפי פירושו שמפ' את הסוגי' ג"כ לא נדחה אביי בדף י"ז מחמת הדחיי' דדף קנ"ה וא"כ כיון שלא נדחה אביי בדף י"ז ולפי דבריו באמת ל"צ למימר דסתמא דמשנה דדף י"ז עם סתמא דמשנה דדף קנ"ה סתרו אהדדי כיון די"ל שגם המשנה דדף י"ז סוברת כסתמא דדף קנ"ה כריב"י דשרי ליתן מים במורסן אלא במשנה דדף י"ז גם ריב"י מודה כמ"ש אביי וא"כ ק"ל על רבינו דמנ"ל הכרח לומר דמשנה דדף י"ז סותמת כרבי דילמא הפשט במשנה כמ"ש אביי דבדיו גם ריב"י מודה ואז ליכא אלא סתמא דדף קנ"ה דלא כרבי אלא כריב"י:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר כיון דר' יוסף קאמר בפי' דסתמא דמשנה דדף י"ז כרבי וגם מהברייתות דקתני אפר ועפר גכ"מ כרב יוסף והא דאמר אביי ודילמא מאי אפר עפר זה באמת דוחק גדול לשבש את הברייתא דתניא בפי' אפר ולומר עפר ע"כ פסק רבינו כרב יוסף, וזה ל"ק אמאי שבק רבינו את הסתם משנה דדף קנ"ה ופסק כסתם משנה דדף י"ז מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ותו כיון דהאי סתמא דדף קנ"ה נישנית בסוף הו"ל לפסוק כהאי סתמא דע"ז י"ל כיון דממשנה דדף י"ז מוכח דב"ש וב"ה גכ"ס כרבי ע"כ פסק כרבי ועוד כיון דסתמא דדף קנ"ה נדחה מסתמא דדף י"ז ממילא הדרן לכללן דהלכה כרבי מחבירו כמובן, וגם היראים ז"ל סי' ק"ב פסק כרבי אלא על היראים ק"ל כיון דהוא באמת סובר כאביי דדף י"ז עי"ש וא"כ ליכא הוכחה ממשנה דדף י"ז כרבי וצ"ל דלא פסק כרבי אלא מחמת הכלל דהלכה כרבי מחבירו וא"כ קשה עליו הא מסתמא דמשנה דדף קנ"ה מוכח כריב"י והיכי פסק כרבי נגד סתמא דמשנה הא סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כהסתם עי' י"מ סי' תקי"ג ואי"ל דהיראים סובר כהרב צמח גאון הנ"ל מחודש ע"ב דלא דחינן את הכנל משום איזה סתם וכמ"כ נמי נאמר דעדיף הכלל דהלכה כרבי מחבירו מהסתמא דמשנה דסותמת כריב"י דזה באמת אינו דומה להתם כיון דרבי בעצמו סתם במשנה כריב"י בודאי דהאי סתמא עדיף מהכלל דהלכה כרבי מחבירו וא"כ על היראים באמת צ"ע אבל עכ"פ זה מוכח בפי' דהיראים סובר כרבינו, וכן סברו ז"ל הסמ"ק סי' רפ"א ד"ה הלש והגמ"יי הל"ש פכ"א והטור או"ח סי' שכ"ד בשם בעל התרומות ועי' בש"ג שבת פכ"ד על הא דינא דמורסן ותראה שיש ט"ס בדבריו במ"ש וכן הוא דעת הסמ"ג פרק כ"א מהל"ש וצ"ל וכן הוא דעת הרמב"ם כיון שהביא אח"כ בשם רבינו דסובר כבעל התרומות ותו ברבינו ליכא פרק ועוד מרבינו מוכח בפי' דסובר כהבעל התרומות אעכ"מ דצ"ל בהש"ג כמו שכתבנו וגם מהש"ג גופא נראה דסובר כרבינו והבעל התרומות כיון שהביא את שיטתם לבסוף כמובן:

אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל בסוגי' דדף קנ"ה פסקו כריב"י וטעמם כיון דבגמ' שם איתא ת"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין מאן י"א א"ר חסדא ריב"י היא וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר חסדא על יד על יד כו' ובתר דהביא הרי"ף א"ז כתב וז"ל ומדקמתרצינן אליבא דריב"י ש"מ דהלכתא כוותיה וכ"כ הרא"ש כפי גירסת הב"ח. אבל לכאורה מדוע לא פסקו כריב"י משום דסתמא דמשנה דדף קנ"ה כוותיה וצ"ל כיון דלא הביאו את הא דאביי דדף י"ז בהלכותיהם א"כ עכ"מ דסברו דנדחה הא דאביי דדף י"ז מחמת הדחייה דדף קנ"ה מברייתא דמורסן ולא סברו כהתו' הנ"ל אלא סברו כר' יוסף דמשנה דדף י"ז רבי היא וממילא ל"ל דמחמת סתמא דמשנה דדף קנ"ה הלכה כריב"י כיוון דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ואי משום דהאי סתמא דדף קנ"ה נישנית בסוף הא איכא נגד זה האי כללא דהלכה כרבי מחבירו וגם דב"ש וב"ה סברו כרבי כהנ"ל וע"כ ל"כ הרי"ף והרא"ש דהלכה כריב"י אלא מטעם דקמתרצינן אליבי' וכ"כ הרהמ"ג ז"ל הל"ש פכ"א הל' ל"ג וז"ל ופסקו בהלכות כריב"י משום דאמרו היכי משני וכו' אלמא דהלכתא כוותיה עכ"ל, וא"כ לפי"ז ק"ל על הב"י ז"ל או"ח סי' שכ"ד ד"ה אין גובלין שכ' וז"ל וכ' הרי"ף והרא"ש דהלכה כריב"י כיון דסתם לן תנא כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפכ"א עכ"ל הא מהרי"ף והרא"ש נראה בפי' דלא מטעם דסתם לן תנא כוותיה פסקו כריב"י אלא מטעם הנ"ל בשמם וכן עמ"ש הב"י וכ"פ הרמב"ם דנראה דגם בהרמב"ם סובר הב"י דמטעם שכ' אליבא דהרי"ף והרא"ש פסק כריב"י גם ע"ז ק"ל כיון דכפי מ"ש הרהמ"ג הל"ש פ"ח הל' ט"ז אליבא דהרמב"ם דאידחי הא דאביי דדף י"ז וכ"כ הלח"מ שם א"כ תו ל"ל אליבא דהרמב"ם דמטעם סתמא דמשנה דדף קנ"ה פסק כריב"י כמו שכתבנו אליבא דהרי"ף והרא"ש אעכצ"ל דגם הרמב"ם מטעמ' דהרי"ף והרא"ש פסק כריב"י וגם על הראש יוסף ז"ל ק"ל דבשבת דף י"ז כתב אליבא דהרמב"ם דאידחי הא דאביי דדף י"ז וא"כ היכי כתב אח"כ בטעמא דהרמב"ם דפסק כריב"י משום סתמא דמשנה דדף קנ"ה כיון דבמס' חדא סתמא בתרא עיקר עי"ש הא כיון דאידחי הא דאביי א"כ תו ל"ל כן מהטעמים שכתבנו אליבא דהרי"ף והרא"ש. ואי"ל דהרא"י סובר דהאי כללא דבמס' חדא הלכה כסתמא בתרא עדיף מהאי כללא דהלכה כרבי מחבירו ומהא דגם ב"ש וב"ה סברו כרבי כיון דע"ז גופא ק"ל דמנ"ל לחדש אליבא דהרמב"ם כן ואי משום דפסק כריב"י הלא י"ל בטעמא דהרמב"ם כמ"ש הרי"ף והרא"ש ותו הא מהרי"ף והרא"ש נראה בפי' דל"ס כן וא"כ מהיכא תיתי לחדש אליבא דהרמב"ם כן אלא נ"ל דטעמא דהרמב"ם כמ"ש הרי"ף והרא"ש והב"י והרא"י באמת צ"ע:

וגם הר' ירוחם ז"ל ני"ב ח"י פסק כריב"י ול"כ שום טעם וכ"פ הא"ז ז"ל הל"ש אות ס"א אלא הא"ז כתב בפי' דמטעם סתמא דמשנה דדף קנ"ה פ"כ וא"כ לכאורה גם על הא"ז קשה כהנ"ל על הב"י והרא"י אבל אח"כ ראיתי דעל הא"ז באמת ל"ק מידי כיון דהא"ז שם סובר כאביי דדף י"ז כיון דסובר דאביי דדף י"ז לא אידחי וא"כ לא הוי סתמא דדף י"ז כרבי וגם ב"ש וב"ה ל"ס כרבי ועכ"כ הא"ז שפיר דמחמת סתמא דדף קנ"ה הלכה כריב"י וגם הרוקח ז"ל סי' ס"ה פסק מחמת סתמא דמשנה דדף קנ"ה כריב"י אלא גם על הרוקח ל"ק מידי כיון דעכצ"ל דגכ"ס כאביי מדכ' דשריית מים לדיו אסור ואח"כ כתב דהלכה כריב"י ואי נאמר דל"ס כאביי אלא כר' יוסף דמשנה דשריית מים לדיו אתיא כרבי א"כ קשה היאך הביא דשריית מים ודיו אסור הא זה הוי סתירה עם הלכה שלו דפסק כריב"י אעכצ"ל דפסק כאביי וכיון דפסק כאביי עכ"כ שפיר דמטעם סתמא דמשנה דדף קנ"ה פסק כריב"י כמובן, נמצא לפי הנ"ל דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והא"ז והרוקח והר' ירוחם קיימי בעיקר הדין בחדא שיטתא דהלכה כריב"י ורבינו והבעל התרומות והיראים והסמ"ק פסקו כרב' ולהלכה פסק הב"י סי' הנ"ל כהרי"ף ודכוותיה ועכ"כ בש"ע שם את שיטתם סתם ואת שיטת רבינו ודכוותיה כתב בשם יש אוסרים כהכלל שכ' הי"מ בכללי הש"ע אות י"ז דהיכא דאיתא בש"ע דעה אחת סתם ודעה אחת בשם יש אומרי' או יש אוסרים דעתו לפסוק כסתם, אבל הד"מ שם פסק לחומרא כשיטה רבינו ודכוותיה ועכ"כ ברמ"א לעי' בסי' שכ"א עי"ש ותבין וכ"פ התניא בש"ע שלו והח"א נמצא דגם בהא דינא הלכה כרבינו:

ומ"ש רבינו ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' כו' נ"ל דכוונתו דל"ת דפירושא דמנערן בכלי שמנערן לכלי אחר אלא פירושו שבתוך כלי זה מנערן ע"י שינענע הכלי היטב אבל מכלי לכלי סובר רבינו דאסור ופירושו של רבינו ל"ל אלא לפי גירסתו שגרס בר' יהודא מנערן בכלי אבל לפי הגירסא שלפנינו בשבת קנ"ו ע"א א"ר יהודא מנערו לכלי מלת לכלי מורה שינער לכלי אחר והרמב"ם הל"ש פכ"א הל' ל"ד שכ' אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי באמת צ"ל דגירסתו כמו שאיתא לפנינו אבל מהרהמ"ג שם נראה שהי' גירסתו מנערו מכלי לכלי, וכ"נ מרש"י על הרי"ף אבל בהרי"ף שלפנינו איתא כמו בגמ' שלפנינו ומהב"י סי' שכ"ד נראה דגירסתו מנערו לכלי אחר ובחדושי הגהות שם כתב דמלת אחר ליתא בגמ' אבל לא ראה שגם בהרא"ש איתא כמ"ש הב"י ובאמת בין כל הני גירסות חוץ מגירסת רבינו ליכא שום נ"מ לדינא כיון דלכולן הפשט שמנערו לכלי אחר וכ"פ הטוש"ע סי' שכ"ד נמצא דבזה לא פסקינן כרבינו:

ומ"ש רבינו וחרדל שלשו מע"ש כו' כ"כ גם הסמ"ק סימן רפ"א והטור סי' שכ"א בשם בעל התרומות והב"י שם כתב שהרי"ף והרא"ש והא"ז מתירין גם ליתן המשקה בשבת וגם מהיראים סי' ק"ב נראה דל"ס כרבינו בזה ועל הראי' מהירושלמי שהביא רבינו כתב היראים דהגמ' דילן חולק על הירושלמי והב"י שם המציא היתר לכ"ע שיעשה הבלילה רכה וכ"פ הח"א, ומ"ש רבינו ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר כו' כמו שפי' הר"ח כו' נ"ל דיש ט"ס ברבינו וצ"ל דהירושלמי מיירי בקולף שלא לאכול לאלתר כיון שכ' כמו שפי' הר"ח וכונתו על הר"ח שהביא רבינו באב מלאכה דבורר ושם באמת לא אוסר הר"ח אלא שלא לאלתר וגם מהסמ"ק מוכח ט"ס זה עי"ש, אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע השמיט את מ"ש הרמב"ם הל"ש פ"ח הל' ט"ז המגבל את העפר הר"ז תולדת לש והוא מגמ' שבת דף י"ח הנ"ל מחודש ק"ד כמ"ש הרהמ"ג שם ותו ק"ל דמדוע השמיט את מ"ש הרמב"ם שם והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש והוא מגמ' זבחים צ"ד ע"ב אלא ע"ז י"ל כיון דקשה קושית המגא"ב דהיאך הי' לש במשכן וצ"ל כמו שתירץ דלישה במשכן הי' ששרה זרע פשתן במים עי"ש וכיון שכן סובר רבינו דממש"כ דלש הוי אב מלאכה ממילא מוכח מזה דכששרה זרע פשתן במים חייב משום לש כיון דאב מלאכה לא נקרא אלא משום דהוה במשכן ובמשכן הי' לש כמ"ש המגא"ב כמובן אבל על הקושיא הראשונה הנ"ל לית לי פירוקא וצ"ע:

האופה (כה) אמרינן בפ' כלל גדול דה"ה מבשל כו'. מלשון רבינו נראה דבפ' כ"ג אמרינן דאופה בודאי הוי אב מלאכה אלא ה"ה מבשל וע"ז לכאורה ק"ל כיון דמגמ' שם דף ע"ד ע"ב נראה להיפך דהכי איתא שם א"ר פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה פרש"י ונקט אופה דלא שייך במלאכת המשכן כלל ומשני הגמ' תנא דידן סידורא דפת נקט פרש"י סידורא דפת שהתחיל בו נקט ואופה במקום בישול דסממנין הוא דהוא בישול דפת ונ"ל דרש"י כיוון במ"ש דהוא בישול דפת לתרץ שלא תקשה על תירוצו של הגמ' הלא עכצ"ל דר"פ משו"ה הקשה כיון דסובר דהך מלאכה דלא הואי במשכן לא נקראת אב אלא תולדה כמ"ש הגמ' שם צ"ז ע"ב דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב וא"כ מכ"ש הך דלא הואי במשכן כלל בודאי דלא קרי לה אב וע"כ הקשה ר"פ דהיאך שבק התנא בישול ונקט אופה דלא הואי במשכן כלל והיכי קרי התנא לאופה אב דאלת"ה אלא נאמר דר"פ סובר דאף דלא הואי במשכן ג"כ נקרא אב אלא שהקשה דטפי הו"ל למינקט בישול משום דהואי גם במשכן א"כ קשה מה הקשה ר"פ וכי לא ראה דהתנא סידורא דפת נקט אעכצ"ל דהכי הקשה דהיאך נקט התנא אופה משום סידורא דפת וקרי לה אב הלא באמת לא הוי אב כיון דלא הואי במשכן, וא"כ כיון דר"פ הכי הקשה לכאורה קשה מה משני הגמ' הלא עדיין קשה דמשום סידורא דפת היאך קרי התנא לאופה שהוא תולדה אב וכדי לתרץ א"ז כתב רש"י דהוא בישול דפת כוונתו דאופה ג"כ בישול הוא אלא בפת קרי אופה וא"כ הוה אופה ג"כ במשכן וע"כ נקט התנא שפיר משום סידורא דפת אופה וגם בעמוד א' שם כתב רש"י בד"ה שכן עני וז"ל אלא משום סידורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין נראה בעליל שגם שם כיוון רש"י למה שכתבנו וא"כ מוכח מגמ' זו דבישול באמת מסתבר טפי להיות אב מלאכה מאופה וא"כ קשה היכי כתב רבינו דה"ה מבשל:

ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דבירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"א איתא וז"ל את חמי אפייה תולדת לבישול ואת אמר האופה באבות מלאכות ולא תנא הכין פי' הקה"ע וז"ל למה תנא האופה באבות מלאכות ולא תנא המבשל ומשני הירושלמי אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן נראה מהירושלמי דאפייה לא הוי אלא תולדה דבישול אלא התנא נקט אופה משום סידורא דפת וא"כ לכאורה ק"ל על רש"י דמדוע מפ' את הגמ' דלא כהירושלמי וגם הרמב"ם הל"ש פ"ט הל"א כתב וז"ל האופה כגרוגר' חייב אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא נראה בפי' שגם הרמב"ם סובר דגם אופה הוי אב מלאכה והרהמ"ג כתב שהרמב"ם למד א"ז מגמ' דשבת הנ"ל מחודש קי"א וא"כ גם על הרמב"ם ק"ל הא מהירושלמי מוכח דלא הוי אופה אלא תולדה וגם בגמ' דילן י"ל כן וא"כ מהיכא למד דהוי אב, ואי"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"ז שם דכל שהוא ממין מלאכה נקרא אב כהנ"ל מחודש ה' וכיון דאופה ג"כ מעין מלאכה דבישול עכ"ס שפיר דהוי אב דזה אא"ל כיון דע"ז גופא יש להקשות מהירושלמי דכיון דסובר דלא הוי אלא תולדה עכ"מ כשיטת הרמ"כ הנ"ל מחודש ו' דמעין מלאכה לא הוי אב וגם הראש יוסף בשבת ע"ד ע"ב ד"ה גמרא עמד על הרמב"ם ורש"י מהירושלמי זה וגם מהר"ן שם יש להוכיח דסובר דאופה לא הוי אלא תולדה מדכ' במשנה דאבות מלאכות בד"ה האופה וז"ל אלא דנקט אופה בפת דשכיח ומפ' התי"ט שם דהר"ן יהיב טעמא ע"ז גופא דמדוע נקט התנא משום סידורא דפת אופה וכתב משום דשכיח ולכאורה מדוע ל"כ הר"ן דמשו"ה נקט התנא אופה לאשמעינן שהוא אב מלאכה ודלא כהירושלמי אעכ"מ דהר"ן סובר גם בהגמ' כהירושלמי דאופה לא הוי אלא תולדה וגם מהא"ז הל"ש אות ס"ב נראה דהי' קשה לו על רש"י מהירושלמי שכתבנו ובאמת היא קושיא גדולה על רש"י והרמב"ם:

וע"כ נ"ל בס"ד דרש"י והרמב"ם מפרשו גם את הירושלמי כמו שמפ' רש"י את הגמ' דילן דהמקשן הי' סובר דכיון דלא הואי אופה במשכן ע"כ הוי תולדה והפשט בקושית הירושלמי כמו שפירשנו את קושית הגמ' דילן הנ"ל וע"ז משני הירושלמי כמו שמשני הג"מ דילן וגם בהירושלמי הפשט בהתרצן כמו שמפ' רש"י את תירוצו של הגמ' דילן דלא הוי אופה תולדה אלא אב וע"כ סברו רש"י והרמב"ם שפיר דאופה הוי אב והטעם דמדוע מפרשו את הירושלמי וגם את הגמ' כן י"ל כיון דסברו דכל מעין מלאכה נקרא אב וגם רש"י סובר בזה כהרמב"ם ומקורם לזה כהנ"ל ממחודש ה' ואילך וכדי שלא יקשה עליהם מהירושלמי כהנ"ל ע"כ מפרשו את הירושלמי ואת הגמ' באופן שלא יקשה עליהם, וא"כ ממילא י"ל כיון דרבינו גכ"ס דכל מעין מלאכה נקרא אב וא"כ גם אליבא דרבינו צ"ל דסובר הפשט בהירושלמי ובגמ' כרש"י והרמב"ם וכיון דרבינו רצה להודיענו דאופה הוי אב עכ"כ דה"ה מבשל דמלשון זה ממילא ידעינן א"ז ודו"ק:

וגם מהיראים סי' ק"ב נראה דאופה הוי אב מדכ' וז"ל החופה אמרי' בפ' כלל גדול מ"ש דנקט תנא אופה דלא הוה במשכן ושבק מבשל דהוה במשכן ומתרצי' סידורא דכתוב נקט למדנו דמבשל ואופה אחת הן עכ"ל ולכאור' מ"ש סידורא דכתוב נקט אינו מובן ואפשר שהוא ט"ס וצ"ל סידורא דפת, אבל אח"כ ראיתי די"ל הפשט בהיראים דרצה לתרץ דמדוע נקט התנא סידורא דפת כהנ"ל בשם התי"ט אליבא דהר"ן ועכ"כ ומתרצי' סידורא דכתוב נקט כונתו סידורא דכתב במשנה דהיינו סידורא דפת נקט התנא למדנו דמבשל ואופה אחת הן כלומר דשתיהן הוו אבות ואכ"מ דסובר כמו שכתבנו, וכן יש להוכיח מהסמ"ק סי' רפ"א שכ' וז"ל האופה פר"ח בפ' כלל גדול דה"ה מבשל ומשום שהתחיל סידורא דפת נקט נמי אופה כו' עכ"ל ומדכ' דה"ה מבשל כמ"ש רבינו נראה דגכ"ס דאופה אב מלאכה אבל לכאורה ק"ל על הסמ"ק דמדוע כתב א"ז בשם הר"ח הלא גמ' מפו' הוא דהתנא משום סידורא דפת נקט אופה כהנ"ל ואי"ל דל"כ בשם הר"ח אלא דה"ה מבשל כיון דבר"ח באמת ליתא דה"ה מבשל, אבל ראיתי בר"ח ש"ס ווילנא בשבת דף ע"ד שכ' וז"ל הלש והאופה אר"פ שבק בישול סממנים ונקט אפיה ולא מפרש בהדיא האי מילתא ואשכחן בירושלמי דאמר הכי את חמי והעתיק את הירושלמי הנ"ל נראה דלר"ח לא הי' הגירסא בגמ' דסידורא דפת נקט וכ"כ בהג"ה שם וא"כ י"ל דגם להסמ"ק לא הי' בגירסתו ועכ"כ בשם הר"ח, אבל אכתי ק"ל היכי כתב הסמ"ק דה"ה מבשל הא הר"ח לא למד א"ז דהתנא סידורא דפת נקט אלא מהירושלמי ובהירושלמי איתא בפי' דאופה הוי תולדה כהנ"ל אעכצ"ל דגם הסמ"ק סובר הפשט בהירושלמי כהנ"ל אליבא דרש"י והרמב"ן כמובן. אבל לכאורה ק"ל היכי קאמר הגמ' שבת ע"ד ע"ב דאופה לא הי' במשכן הא הי' מנחת צבור שאופין בפנים כמ"ש הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ב הל' כ"א וגם חביתי כה"ג כמ"ש הרמב"ם שם פי"ג עי' מל"מ שם הל"ג אבל לפמ"ש המאירי שם לתרץ מלחם הפנים ג"ז ל"ק דז"ל ואל תשיבני לחם הפנים שאין הכונה במה שנעשה שם אחר השלמת המשכן אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונים אותו כו' עכ"ל:

הגוזז (כט) עיקרו של גוזז כו'. נ"ל בס"ד דכונת רבינו ז"ל במ"ש עקרו של גוזז לפרש דגוזז שער ג"כ אב מלאכה כיון דבמשנה שבת ע"ג ע"א איתא הגוזז את הצמר ה"א דגוזז שער לא הוי אלא תולדה עכ"כ רבינו עיקרו של גוזז כו' או שער כו' כלומר גוזז שער ג"כ אב מלאכה, אבל לכאורה מנ"ל זה י"ל דיליף מהתוספתא שבת פ"ט דאיתא שם הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות אפי' מן השלח [פי' מן העור] מלוא הסיט כפול ה"ז חייב עכ"ל וזה ידוע דצמר לא נקרא אלא של רחלים אבל של שאר בהמה או חיה נקרא שער דגם של עזים לא נקראו אלא או נוצה או שער כדאיתא שבת כ"ז ע"א נוצה של עזים עי' רש"י ותו' שם ומדכ' התוספתא סתם הגוזז מן הבהמה כו' ול"כ צמר נראה דסוברת דגוזז שער ג"כ אב מלאכה, אבל עדיין קשה הלא התוספתא לא קאמרה אלא חייב ודילמא באמת גם התוספתא סוברת דלא הוי אלא תולדה וא"כ ל"ל דלמד מהתוספתא זו, וגם הרמב"ם ז"ל הל"ש הל"ז כתב וז"ל הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפי' מן השלח שלהן חייב כו' ומדכלל צמר ושער ביחד וגם מדל"כ על שער שהיא תולדה כמ"ש אח"כ על כנף של עוף ועל הנוטל ציפרניו מוכח דסובר ג"כ כרבינו דגוזז שער אב מלאכה וא"כ גם עליו קשה דמנ"ל א"ז הן אמת שהרהמ"ג ז"ל מציין על התוספתא הנ"ל אבל באמת מהתוספתא לא מוכח זה כמו שכתבנו וגם בהרהמ"ג י"ל דלא ע"ז מציין על התוספתא אלא על השאר דינים שכ' הרמב"ם, וגם היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א סברו כרבינו וא"כ גם עליהם ז"ל קשה כיון דבמשנה ליתא אלא הגוזז את הצמר א"כ מנ"ל דגם גוזז שער אב מלאכה:

ונ"ל בס"ד כיון דבמלאכת המשכן הי' גם גזיזה דשער כדכתיב ויקהל פ' ל"ה פ' כ"ג וכל איש אשר נמצא אתו וגו' ועזים וגו' ובפסוק כ"ו שם כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים ממילא נשמע מזה דהני נשים דלא ידעו את החכמה טוו מן הגזיזה וכיון דבעזים לא נקרא צמר אלא או נוצה או שער כהנ"ל א"כ מקרא מלא דגם גזיזה דשער הי' במשכן וכיון דהי' במשכן ע"כ שפיר נקרא אב מלאכה והתנא דנקט הגוזז את הצמר דוקא י"ל לדיוקא נקט למידק דבתולש את הצמר אינו חייב משום גוזז כמו שאיתא בירושלמי שאכתוב לקמן בס"ד [עי' מג"א סי' ש"מ ס"ק ג' שמדייק גם מהרמב"ם כן] וע"כ ל"ק התנא הגוזז את השער כיון דגם אז הוה יכלינן למידק דבתולש את השער אינו חייב וזה באמת ליתא כיון דנוצה של עזים דרכן להתלש כמ"ש רש"י בשבת כ"ז ע"א ד"ה של עזים וז"ל של עזים קרי נוצה על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין עכ"ל וכיון שדרכם להתלש באמת חייב בנוצה של עזים אפי' כשתולש וכ"כ המאירי ז"ל בשבת דף ע"ג וז"ל הגוזז את הצמר ובכללו התולש בנוצה של עזים או בנוצות העוף עכ"ל אבל בצמר באמת אינו חייב כשתולש כהנ"ל בשם הירושלמי ע"כ ל"ק התנא אלא הגוזז את הצמר ודו"ק:

מעל (ל) הבהמה חיה כו'. וכתב המרש"ל ז"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל ספרים אחרים וחיה וכן איתא במיימוני כו' עכ"ל נראה דיש שני גירסות ברבינו חדא כמו שהיא לפנינו ולפי גירסא זו סובר דדוקא כשגוזז מהבהמה חי' חייב אבל כשגוזז מבהמה מתה אינו חייב אבל לפי גירסת המרש"ל סובר דאפי' כשגוזז לאחר מיתה חייב כמ"ש הרמב"ם, ולכאורה על הגירסא שלפנינו ק"ל מהתוספתא הנ"ל מחודש קט"ו דכותבת אפי' מן השלח דפירושו מן העור כמ"ש הראש יוסף בשבת דף ע"ד ואכ"מ מהתוספתא דאפי' לאחר מיתה חייב וצ"ל דלפי גירסא שלפנינו סובר רבינו כהרא"ש ז"ל שכ' בשבת פ"ז סי' ו' דמהירושלמי מוכח דלאחר מיתה דוקא משום תולש חייב ולא משום גוזז עי' בק"נ שם וכיון דהירושלמי חולק על התוספתא פסק רבינו כהירושלמי אבל לפי גירסת המרש"ל באמת סובר רבינו כהתוספתא ואת הירושלמי מפ' כמו שמפ' הק"נ הנ"ל לפום שיטת הרמב"ם עי"ש וגם בהיראים והסמ"ק סי' הנ"ל איתא וחיה ואכצ"ל דגכ"ס כהרמב"ם וכן סברו ז"ל הרמב"ן והריטב"א והמאירי והר"ן בשבת פ"ז, ולהלכה פסקו המג"א והתניא והר"א ז"ל סי' ש"מ כהרמב"ם ודכוותיה דגוזז לאחר מיתה חייב ודלא כהרא"ש כיון שהם רוב מנין ורוב בנין [ועכשיו ראיתי בתניא שם שכ' וז"ל הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן העור המופשט חייב והיא מאבות מלאכות שכן במשכן היו גוזזין עורות התחשים ואלים עכ"ל ושמחתי מאד שכונתי בס"ד לדעת קדשו בהטעם שכתבנו במחודש קט"ז אלא התניא כיון שרצה להביא ראי' שגם גוזז לאחר מיתה הוי אב מלאכה עכ"כ מעורות התחשים ואלים אבל אני שלא דברנו שם אלא מגוזז שער מחיים באמת הראי' מעזים שכתבנו עולה יפה] נמצא דלפי הגירסא שלפנינו לא פסקינן כרבינו בזה אבל לפי הגירסא של המרש"ל פסקינן כוותיה:

ותולדה(לא)דאוריי' כו'. התולש כנף חייב כו', בשבת ע"ד איתא ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלשה חטאות ומפ' ר"ל את הברייתא כמ"ש רבינו משמו, ומדכ' רבינו סתם התולש את הכנף ולא מחלק בין מחיים ולאחר מיתה נראה דסובר דאפי' כשתולש לאחר מיתה ג"כ חייב משום גוזז אבל אח"כ ראיתי די"ל דזה תליא בהשני גירסות ברבינו הנ"ל דלגירסא דבגוזז חייב בין מחיים בין לאחר מיתה גם בתולש ס"כ ועכ"כ סתם דסמך על הא דגוזז ולגירסא דבגוזז אינו חייב אלא מחיים גם בתולש ס"כ ומ"ש סתם ג"כ הטעם משום דסמך על הא דגוזז, אבל גם י"ל לאידך גיסא דאפי' להאי גירסא דבגוזז אינו חייב אלא מחיים גכ"ס בתולש לאחר מיתה דחייב כיון די"ל דדוקא בגוזז מחלק בין מחיים ולאחר מיתה כיון דסובר דאין דרך גזיזה אלא מחיים כהנ"ל מחודש קי"ז דסובר כהרא"ש שמפ' את הירושלמי כן אבל בתולש כיון שדרך לתלוש מהעוף את הנוצות לאחר מיתה באמת סובר דגם לאחר מיתה חייב ועכ"כ סתם ולזה באמת דעתי נוטה, אבל עי' ביראים סי' ק"ב ותראה דסובר ג' דברים בדינא דגוזז חדא דבתולש סובר דאינו חייב אלא מחיים מדכפל וכתב פי' של עוף חי ועוד סובר דכשגוזז כנף העוף ג"כ חייב מדכ' גוזז או תולש כנף כו' וגם א"ז סובר דביו"ט אסור לתלוש נוצות העוף קודם שחיטה ומזה אדבר לקמן בס"ד:

אבל לכאורה ק"ל עמ"ש דכשגוזז את הכנף חייב מבכורות כ"ה ע"א דבתר שהקשה הגמ' על מה שהתיר לתלוש צמר מעל בית השחיטה ביו"ט משני הגמ' אלא לעולם סובר רב דשא"מ אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט היינו טעמא דשרי דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד פרש"י כלאחר יד דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז ואח"כ הקשה הגמ' ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף כו' חייב משום גוזז ומשני שאני כנף דהיינו אורחיה פרש"י שדרך נוצות עוף ליתלש ולא לגוזזה, חזינן מגמ' זו דבתולש צמר אינו חייב משום גוזז כיון דלאו היינו אורחיה הו"ל כלאחר יד ובתולש את הכנף משו"ה חייב דהיינו אורחיה וממילא לפי"ז כיון דאין דרך לגזוז את הכנף כשגוזז את הכנף באמת ג"כ אינו חייב כיון דהוי כלאחר יד וא"כ היכי קאמר היראים דגם כשגוזז את הכנף חייב, ואי"ל דסובר דדוקא בהתולדה דהיינו כשתולש את הצמר בעינן שיהא אורחיה אבל כשגוזז את הכנף כיון שעושה מעשה אב דהיינו גוזז ע"כ לא בעינן אורחיה דזה באמת אא"ל כיון דמהירושלמי דשבת מוכח לפי פירושו של הרא"ש הנ"ל מחודש קי"ז דכשגוזז את הצמר לאחר מיתה אינו חייב משום גוזז כיון דאין דרך לגזוז לאחר מיתה אלא לתלוש וע"כ' אינו חייב לאחר מיתה אלא כשתולש עי' בק"נ שם היטב אלמא דאפי' כשעושה מעשה אב ג"כ אינו חייב אלא כשאורחיה בכך, ואי"ל דהיראים סובר הפשט בהירושלמי כמ"ש הק"נ אליבא דהרמב"ם דלאחר מיתה חייב בין כשגוזז בין כשתולש ומחייב אינו חייב אלא כשגוזז עי"ש ואז ממילא שפיר י"ל דסובר כהנ"ל דכשעושה מעשה אב לא בעינן אורחיה כיון דליכא פירכא ע"ז מן הירושלמי, אבל באמת גם זה אא"ל כיון דעכצ"ל דהיראים סובר הפשט בהירושלמי כהרא"ש כיון דסובר דבתולש כנף אינו חייב אלא כשתולש מחיים וקשה עליו מהתוספתא הנ"ל מחודש קט"ו דמוכח בפי' דגם לאחר מיתה חייב בגוזז כמו שהקשינו על רבינו הנ"ל מחודש קי"ז אעכצ"ל גם אליבא דהיראים כמו שתירצנו אליבא דרבינו מחודש קי"ז דסובר הפשט בהירושלמי כהרא"ש ופסק כהירושלמי ודלא כהתוספתא וא"כ נשאר עליו קושיתינו דהיכי כתב דגוזז כנף חייב:

אבל אחר עיון קצת ראיתי די"ל דהיראים למד א"ז מהתוספתא הנ"ל מחודש קט"ו דכותבת בפי' דגוזז בעופות חייב וגם בגמ' דבכורות במה דקאמר שאני כנף דהיינו אורחיה סובר הפשט דאורחיה ליתלש וגם לגזוז ודלא כמ"ש רש"י דאין אורחיה אלא ליתלש כיון דלרש"י קשה על הגמ' מהתוספתא אלא רש"י סובר דהגמ' באמת ל"ס כהתוספתא אבל היראים דלא רצה לומר כן עכ"ס הפשט בהגמ' כמו שכתבנו [וגם יש ליישב בזה דמדוע השמיט הרמב"ם הל"ש פ"ט את הא דגוזז עופות שהביא' התוספתא הנ"ל עי' בהרהמ"ג ותראה שהרמב"ם הביא את כל מ"ש התוספתא זו חוץ מהא דגוזז עופות וגם המנ"ח מצוה ל"ב אות י"ב דיבר מזה אלא על המנ"ח ק"ל שדיבר הרבה מהא אי גוזז כנף חייב ומסיק דאינו חייב היאך נעלם ממנו היראים הנ"ל שכ' בפי' דחייב וצ"ע, אבל לפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם סובר הפשט בגמ' דבכורות כרש"י וא"כ צ"ל דגמ' דבכורות ל"ס כהתוספתא בהא דגוזז עופות וע"כ השמיט הרמב"ם א"ז] וזה ל"ק דהיאך יכלינן למימ' דהיראי' סוב' כהתוספת' הא מהתוספתא זו מוכח דגוזז לאחר מיתת העוף ג"כ חייב משום גוזז ובהיראים הוכחנו לעיל מחודש קי"ט דעכצ"ל דסובר כהירושלמי וכמו שמפ' הרא"ש את הירושלמי דבגוזז צמר לאחר מיתה ג"כ אינו חייב כמו בתולש כנף, דע"ז י"ל דהיראים סובר בחדא כהתוספתא ופליג עלה בחדא דבהא דגוזז בעוף חייב סובר כהתוספתא כיון דליכא הוכחה מאיזה מקומן דלא כהתוספתא וגם הגמ' דבכורות לפי פירושו סובר כהתוספת' אבל בהא דגוזז לאחר מיתת העוף חייב כיון דהירושלמי ל"ס כהתוספתא כהנ"ל מחודש קי"ז עכ"ס בזה דלא כהתוספתא נמצא לפי דברינו הנ"ל עולים דברי היראים יפה בס"ד ומוכח דסובר דדוקא כשתולש כנף מחיים חייב משום גוזז:

וגם מהא"ז ז"ל הל"ש אות ס"ג נראה בפי' דס"כ מדכ' וז"ל והגוזז ת"ר התולש את הכנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי כו' וגם מהרמב"ם הל"ש פ"ט הל"ז נ"ל להוכיח דס"כ מדכ' וז"ל התולש כנף מן העוף ה"ז תולדת גוזז ומדל"כ בין מן החי בין מן המת כמ"ש בריש הלכה זו גבי אב דגוזז עכ"מ דגכ"ס כהיראים וכ"כ להלכה הת"י בכלכלת שבת אות י"ב וז"ל תולדו התולש נוצה מעוף חי, אבל הח"א כלל כ"א כתב וז"ל התולש נוצה מעוף בין חי בין מת חייב דאורחיה בכך והוי גוזז עכ"ל וצ"ל דסובר הפשט בהרמב"ם דמשו"ה ל"כ בתולש בין מן החי בין מן המת דסמך עמ"ש א"ז בריש דבריו שם גבי גוזז אבל הת"י צ"ל דסובר הפשט בהרמב"ם כמו שכתבנו ומהמג"א סי' ש"מ ס"ק ב' ליכא להוכיח בזה מידי כיון דהביא את לשון הרמב"ם וא"כ סובל לומר בו השני פשטים שכתבנו אליבא דהרמב"ם, אבל זה ק"ל לכאורה על הח"א דהיאך פסק דלא כהיראים והא"ז דאי משום דסובר בהרמב"ם דלא כוותיהו הלא גם בהרמב"ם מסתבר טפי למימר פשטינו הנ"ל. אליבא דהת"י מלומר דחולק עם היראים והא"ז:

אבל אח"כ ראיתי שהדין עם הח"א דהרמב"ן ז"ל בחדושיו פ' כלל גדול וגם הר"ן ז"ל שם כתבו בפי' דתולש כנף גם לאחר מיתה חייב וכן כתבו ז"ל הריטב"א והמאירי שם והרי ירוחם ני"ב חי"ד והכלבו בריש הל"ש וגם הביא כן בשם בעל ההשלמה וכן יש להוכיח מהמרדכי פ' כלל גדול מדהעתיק את היראים הנ"ל והשמיט את מ"ש היראים דדוקא כשתולש מחיים ח"ב עי"ש ותבין וכיון דכל הפוסקים הנ"ל קיימו בחדא שיטתא דתולש לאחר מיתה חייב ממילא מסתבר טפי לומר גם בהרמב"ם כהנ"ל אליבא דהח"א וגם רבינו כתבנו לעיל מחודש קי"ח דס"כ וכיון דרוב מנין ורוב בנין של הפוסקים ס"כ ע"כ פסק הח"א שפיר ובאמת על הת"י פליאה לי דהיאך נעלם ממנו שפסקו נגד כל הפוסקים הנ"ל וגם הראש יוסף בשבת דף ע"ד כתב בפי' כהח"א וכנ"ל להלכה ולמעשה:

ובעוף (לכ) לא יתלוש כו', גם הרמב"ם הל' יו"ט פ"ג הל"ג כ"כ וכ"פ היראים הנ"ל מחודש קי"ח וכ"ס הר' ירוחם נ"ג ח"ב וכן מוכח דסובר המרדכי פ' כלל גדול מדהביא כן בשם היראים, אבל לכאורה ק"ל על המרדכי דבהגהותיו שם הביא בשם הראבי"ה להתיר וצ"ע ואח"כ ראיתי בב"י או"ח סי' תצ"ח שבלא"ה הראה סתירה בהמרדכי דבפ"ב דביצה כתב להתיר ובכלל גדול כתב לאסור, והרהמ"ג בהל' יו"ט שם כתב בשם הר' יונה והרשב"א ג"כ לאסור והסכים לזה ונתן טעם לשבח מובא במג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ד והב"י שם הביא עוד הרבה פוסקים שאסרו וכ"פ הטוש"ע והלבוש שם וגם מהט"ז והמג"א נראה דס"כ מדל"כ שום היתר ע"ז וגם הפר"ח שם אף שהביא בשם הר"ן שהמנהג להתיר אבל בסוף דבריו כתב שראוי לנהוג לאסור אבל הח"א כלל פ"ט כתב וז"ל נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א נשחוט בלא זה ויש להם על מי שיסמכו כו' נ"ל דכונתו על הר"ן פ' כלל גדול שכ' שהמנהג כהרמב"ן להתיר וכ"כ הריטב"א שם והמאירי כתב שם שגדולי הדורות שלפניו פסקו ג"כ לההיר וגם הרוקח סי' ס"ז הסכים להתיר וכ"נ מהא"ז הל"ש אות ס"ג מדהביא תחלה את דעת היראים לאסור ולבסוף את הר' יהודא משפירה שהתיר וגם מהכלבו הנ"ל נראה שהסכים להר' שמואל שמותר ועל סמיכה דהני פוסקים כתב הח"א להתיר כשא"א בענין אחר אבל כשאפשר בלא מריטה נ"ל דבאמת אסור לעשות מעשה נגד כל הני פוסקים הנ"ל שאסור:

המלבן (לג) תולדה דאוריי' כו'. לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע ל"כ מתחילה דכיבוס בגדים ג"כ תולד' דליבון ואח"כ את הא דרבא דגם שריית בגד במים הוי תולדה ומדלכ"כ עכ"מ דסובר דכיבוס בגדים אב מלאכה כמו ליבון ודלא כהרמב"ם הל"ש פ"ט הל"י שכ' דכיבוס בגדים הוי תולדה דליבון וגם ממ"ש רבינו דשריית בגד זהו כיבוסו וליבונו ג"כ יש להוכיח דל"ס כהרמב"ם דאל"כ מדוע כתב מלת וליבונו הא כיון שכ' זהו כיבוסו ממילא ידעינן דזהו ליבונו כיון דכיבוס תולדה דליבון אעכ"מ דסובר דכיבוס ג"כ אב ומשום דרצה לאשמעינן א"ז ע"כ נקט שניהם ועוד נ"ל ראי' דאי נאמר דסובר כהרמב"ם א"כ הול"ל מתחלה כמ"ש הרמב"ם דדוקא בצמר ופשתן ושני וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן נקרא אב דליבון ומדלכ"כ עכ"מ דסובר דכיבוס בגדים ג"כ אב' וגם מרש"י זבחים צ"ד ע"א ד"ה היתה מוכח בפי' דל"ס כהרמב"ם מדכ' וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן וכ"נ דסברו היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א מדכתבו כלשון רבינו וא"כ צריך להבין דבמה פליגי:

ונ"ל בס"ד לברר מתחלה את שיטת הרמב"ם בהקדים מדק"ל עליו דהי"ק דכיבוס תולדה דליבון הא כתב שם פ"ז הל"ב דכל שהוא מענינם הם הנקראים אבות מלאכות וא"כ אמאי לא ליהוי כיבוס ג"כ אב כיון שהוא מענין דליבון ותו ק"ל הי"ק דליבון פשתן ושני ג"כ אב מלאכה הא במשנה שבת ע"ג ע"א איתא הגוזז את הצמר המלבנו כו' וכיון דליתא במשנה רק צמר וע"ז קאי המלבנו א"כ מנ"ל דגם פשתן ושני נכלל במלת מלבנו ול"ל דבפשתן ושני באמת טעמו משום שהם מענין דליבון כיון דמלשונו מוכח בפי' דלא מטעם זה קרי להם אב אלא הם ממש כמו צמר וא"כ קשה מנ"ל, אלא ע"ז י"ל כיון דכל הל"ט אבות ממשכן גמרינן ובמשכן הי' מלבנים גם את הפשתן ושני כמו הצמר עכ"כ שפיר דגם פשתן ושני אב דליבון והא דלא נקטה תנא רק צמר צ"ל משום גוזז כמובן וכן מצאתי בתניא סי' ש"א סעיף נ"ו שכ' הטעם בפשתן ושני משום שהיתה במשכן ואף דלא נקט שני י"ל דנכלל במ"ש וכן כל כיוצא בהן עי"ש ותבין וא"כ הקושי' השני' באמת ל"ק על הרמב"ם אבל הקושי' הראשונה קשה. וע"כ נ"ל בס"ד דרש"י במשנה שם כתב וז"ל המלבנו מכבסו בנתר [כן היא הגירסא ברש"י דפוס ווין ומענקיש ועי' במגא"ב ד"ה המלבנו שהביא שני גירסות ברש"י ולפי דברינו הכרח לומר ברש"י כהגירסא שכתבנו] אבל בהר"ן והמאירי והברטנורה איתא המלבנו מכבסו בנהר ולכאורה צריך ביאור דמנ"ל דבנהר דוקא מכבסו וגם מה בעי בזה וכבר עמד ע"ז המגא"ב שם עי"ש מה שתירץ:

אבל לי"נ בס"ד כיון דסברו כהרמב"ם דכיבוס לא הוי אלא תולדה ומשום דרצו לתרץ מעל הרמב"ם את קושיתינו הנ"ל ע"כ מפרשו מכבסו בנהר כוונתם בזה דדוקא צמר או פשתן ושני כיון דהואי במשכן הוו אב דליבון אבל לא כיבוס בגדים אע"ג שהיא מעין מלאכה דליבון כיון דהרהמ"ג בהל"ש פ"ז הל"ד כתב וז"ל ודע שכוונת רבינו היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה עכ"ל וכיון דכיבוס בגדים אינה דומה לליבון לגמרי כיון דצמר דרך לכבס בנהר כמו שעושין גם עכשיו ובגדים מכבסים בכ"מ וכיון דאינה דומה לאב בדמיון גמור אלא במקצת ע"כ לא הוי אלא תולדה ומשום כוונה זו מפרשו מכבסו בנהר דו"ק בזה כי עמוק הוא בס"ד, אבל רש"י שכ' מכבסו בנתר ממילא לפי פירושו באמת דומה כיבוס בגדים בדמיון גמור לאב דליבון עכ"כ רש"י שפיר בזבחים דכיבוס בגדים הוי אב כוונתו דמשום דהוי מעין מלאכה דליבון ע"כ הוי אב דרש"י גכ"ס בזה כהרמב"ם דכל מעין מלאכה נקרא אב כהנ"ל מחודש ה' וא"כ י"ל דגם רבינו סובר כרש"י מכבסו בנתר וכיון דגכ"ס דכל מעין מלאכה גקרא אב עכ"ס דכיבוס בגדים ג"כ אב וכן י"ל אליבא דהיראים והסמ"ק ועי' בח"א כלל כ"ב שתפס לעיקר כרבינו ורש"י דכיבוס בגדים ג"כ אב מדל"כ מצמר ופשתן כמ"ש הרמב"ם אבל התניא סי' הנ"ל תפס כהרמב"ם דכיבוס בגדים תולדה והנ"מ בזה לענין התראה כהנ"ל מחודש ודו"ק:

ובאופן ב' עם כל הקדמות הנ"ל נ"ל בס"ד לתרץ את הרמב"ם מהקושי' הנ"ל דעמ"ש הרמב"ם המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני כתב במעשה רוקח וז"ל שמעתי שהצמר שרוצים לצבעו בשני הם מלבנים אותו כו' במי אלום דהיינו בלע"ז פיידר"ה לומבר"י כדי שיתלחלח ואז הוא מקבל הצבע וזהו מ"ש רבינו או את השני ואחר הליבון צריך עוד לנפצו כדי להפריד החוטין כי סם זה טבעו. להדביק והצמר מסתבך וצריך ניפוץ ולכך הזכירו רבינו לקמן גבי ניפוץ עכ"ל נמצא לפי"ז סובר הרמב"ם דמעשה ליבון אינו דומה לגמרי למעשה כיבוס וגם מהת"י נראה דמעשה ליבון לחוד ומעשה כיבוס לחוד וא"כ י"ל כיון דכיבוס אינו דומה לליבון אלא במקצת עכ"ס דלא הוי אלא תולדה כהנ"ל בשם הרהמ"ג אבל רש"י דמפ' ליבון מכבסו בנתר אכ"ס דמעשה ליבון וכיבוס דומים לגמרי עכ"ס דכיבוס הוי אב וכן י"ל דסובר רבינו כמובן:

אבל עדיין צריך ביאור דמדוע לא מפרש הרמב"ם כרש"י מכבסו בנתר ונ"ל בס"ד דבירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט מובא בשם התוספתא והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא והי' קשה להרמב"ם דאי נאמר דכיבוס אב כמו ליבון א"כ מדוע ל"ק והסוחט והליבון מלאכה אחת היא אעכ"מ דהתוספתא סוברת דכיבוס לא הוי אלא תולדה וכיון דסוחט ג"כ תולדה ע"כ קאמרה שפיר הסוחט והמכבס מלאכה אחת וכיון דהתוספתא סוברת דכיבוס תולדה ע"כ מפ' הרמב"ם והמלבנו על דרך שגם התנא דמתניתין סובר דכיבוס תולדה כמובן, או י"ל דהרמב"ם למד א"ז ממשנה דשבת ק"ה ע"ב דאיתא שם שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רחב הסיט כפול כו' וזה השיעור כתב הרמב"ם לליבון והרהמ"ג כתב דהרמב"ם למד את השיעור זה לליבון ממשנה זו והמנ"ח מצוה ל"ב אות י"ג כתב וז"ל והרמב"ם כתב המכבס את הבגד ול"כ שיעור אבל ודאי שיעורו כמו בהוצאה כמ"ש הרמב"ן עכ"ל וא"כ י"ל דהי' קשה להרמב"ם דאי נאמר דכיבוס בגדים אב א"כ היכי קאמר התנא סתם דשיעור לליבון הוא כמלא רחב הסיט כפול הא איכא כיבוס דאית ליה שיעור אחר כמ"ש המנ"ח דבשלמא כשאמרינן דכיבוס לא הוי אלא תולדה אז י"ל דהתנא לא דיבר אלא משיעור דליבון שהוא אב אבל כשאמרינן דכיבוס הוי אב קשה אעכ"מ ממשנה זו דכיבוס לא הוי אלא תולדה וע"כ מפ' הרמב"ם גם המלבנו דמשנה ג"כ על דרך שיכלינן למימר דכיבוס לא הוי אלא תולדה כמובן. ועל רש"י ז"ל י"ל דעל הראי' מהתוספתא סובר דכיון דקתני בתוספתא אח"כ[מובא בירושלמי שם] תני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה פי' הקה"ע וז"ל מי שסוחט לא הי' מכבס שתחילה מכבסין הבגדים במים וסוחטין אותו ואח"כ צובעין אותו ועשו לסחיטה ענין בפ"ע שלא ה"ל תולדה דמלבן ונחשב לאב מלאכה בפ"ע עכ"ל וכיון דדברה התוספתא בהא דר' ישמעאל מכיבוס ע"כ נקטה גם ברישא כיבוס כמובן, ועל הראי' ממשנה דדף ק"ה סובר רש"י כיון דרצה למינקט חד שיעור על מלאכות הרבה ע"כ נקט התנא גם על ליבון את השיעור זה סתם כמובן וממילא יוצא לנו מהנ"ל שכל השני שיטות עולים יפה אלא קושיא אחת עד"ן ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא על ליבון את השיעור דמשנה דדף ק"ה וצ"ע:

ומפרש (לד) טעמא דשריית בגד כו'. מדכ' רבינו כשיש שם טינוף נראה דסובר דדוקא בבגד מטונף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכ"כ רבינו בפי' לעיל באב מלאכה הדש בדינים דסחיטה ד"ה והמסקנא כך היא נהי דמדרבנן משום גזירה שמא יסחוט אוסר שם רבינו אפי' בגד שאין עליו טינוף אבל מדאורייתא סובר דאינו חייב אלא בבגד שיש עליו טינוף ואכצ"ל דרבא בזבחים צ"ד ע"ב במה דאמר זרק סודר למים חייב איירי בבגד שיש עליו טינוף וא"כ ק"ל על רבינו דה"כ ומכאן פוסק בהלכות גדולות כו' דכוונתו דמגמ' דזבחים פוסק הבה"ג כן הא הבה"ג סובר דאפי' כשליכא טינוף אסור מה"ת ליתן מים על בגד כ"כ בשמו היראים סי' ק"ב והא"ז הל"ש אות ס"ג והגמ"יי הל"ש פכ"א והטוב"י או"ח סי' ש"ב ולפי פשטו של רבינו בגמ' דזבחים באמת לא יוכל הבה"ג ללמוד את פסקו משם וגם בהמרש"ל בביאורו כאן ראיתי שהקשה כן ותירץ דרבינו סובר דיין על בגד ג"כ מיקרי טינוף נ"ל דכוונתו דכיון דרבינו סובר דיין על בגד ג"כ מיקרי טינוף עכ"ס שפיר דגם הבה"ג סובר דדוקא כשיש טינוף אסור מה"ת ליתן מים על בגד אבל היראים דסובר דיין על בגד לא מיקרי טינוף עכ"ס בהבה"ג דגם בלא טינוף אסור מה"ת כמובן, וגם התו' בשבת קי"א ע"א ד"ה האי סובר כרבינו וכ"ס הר"ן פ' נוטל במשנה האבן שעל פי חבית ועי' בש"ג שם דבתר דכ' בשם ר"י והרמב"ם דבלא טינוף מותר כתב וז"ל וסמ"ג לאוין ס"ה והטור ורוב הפוסקים הסכימו דל"ש יש על הבגד טינוף או לאו אסור לעולם ליתן מים על הבגד עכ"ל ואל תטעה דכוונתו דרבינו אוסר מה"ת בלא טינוף אלא כוונתו מדרבנן ועי' בח"א כלל כ"ב שכ' ומ"מ לכ"ע אסור ליתן עליו מים מדרבנן ולכאורה ה"כ לכ"ע הא להר"י והרמב"ם באמת מותר כמ"ש הש"ג וצ"ל דכוונתו על השני דעות שהביא כמובן. ומ"ש רבינו והלכה כרב כו' גם לעיל מל"ת י"ט כ"כ וכבר כתבנו שם מחודש ד' שמכאן מוכח דרבינו באמת פסק כרב אלא ט"ס יש שם שתחת שכתבנו במלאכה דגוזז צריך להיות במלאכה דמלבן:

המנער (לה) טליתו בשבת כו'. בשבת קמ"ז ע"א איתא א"ר הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת פרש"י מן העפר וחייב דזהו ליבונה אבל התו' שם חולק דבמנער מן העפר לא שייך ליבון ומפ' כהר"ת שמנער מן הטל כמ"ש רבינו משמו אבל לכאורה צ"ל דמה הכריח את רש"י לפ' כן וצ"ל דלשון מנער קשיא לי' ומפ' כמו שפי' הר"ח וז"ל פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר ועל הראי' שכ' התו' לפי' ר"ת שיהא דומיא דכומתא דרב יוסף י"ל דבאמת גם רש"י ור"ח מודים שגם בטל ש"ך דין זה אלא סברו דגם בעפר ש"ך דבשלמא אי הוה סברו דבטל לא שייך דין זה אז הי' סתירה לדבריהם מהא דרב יוסף אבל בשביל דמעשה דרב יוסף הי' בטל בשביל זה עדיין ליכא סתירה לדבריהם כנ"ל לפ' את שיטתם וגם היראים סי' ק"ב מפ' כוותייהו אבל מרבינו נראה דסובר כר"ת מדהביא את דבריו באחרונה וגם מדכ' שבענין זה מדברת משנתינו כו' כוונתו על סוגיתינו דמדברת בענין זה דהיינו הא דכומתא דרב יוסף כמ"ש התו' וגם הרא"ש שם הביא מתחילה את רש"י ואח"כ את הר"ת ומסיים ע"ז וכן משמע דומיא דכומתא דר"י ומחמת זה לא הביא הטור בקיצור פסקי הרא"ש רק כפירושו של ר"ת וא"כ גם אליבא דרבינו שפיר יש להוכיח כמו שכתבנו וגם הרשב"א והריטב"א והר"ן סברו כהר"ת וכ"פ הטוש"ע סי' ש"ב, אבל לכאורה אי באמת פוסק רבינו כר"ת א"כ מדוע הביא את פירושם של רש"י ור"ח הלא דרכו בקודש לכתוב בלשון קיצור אבל לפמ"ש הד"מ שם בשם הא"ז דיש לחוש לרש"י י"ל דגם רבינו משום זה הביאם לאשמעינן דיש לחוש גם לדבריהם וכ"פ הרמ"א שם וגם הח"א וממילא לפי"ז עולים כל דברי רבינו באב דמלבן להלכה:

ודע דבירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"ב איתא ההין דמגפר עאל מני נחבלין אליקה הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעזלה ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה רב כהן בשם רבנן דקיסיין המיינטון חייב משום מלבן ומפ' הקה"ע וז"ל ההן דמגפר האי דמעשן בגפרית על בגדים הבאין ממדינות אליקה חייב משום מלבן, הדא איתתא האי איתתא דמעברת סרק על פניה כדי ללבן בשרה דשרקא מעזלא דמעברת סרק על המטווה שלה כדי ללבנו, ההן חייטא האי חייט שנותן החוט בפיו כדי ללבנו כדרך שחייטים עושים חייב משום מלבן עכ"ל יוצא לנו מהירושלמי זה ד' דינים בדיני ליבון א' דהמעשן בגפרית את הבגדים ב' איתתא דמעברת סרק על פניה ג' המעברת סרק על המטווה ד' החייט שנותן החוט בפיו כדי ללבנו חייב בכולן משום מלבן ולא ראיתי בשום פוסק שהביא את הירושלמי זה רק הרוקח סי' ס"א הביא חד מהם הדא איתתא דשרקא כו' ובפרט על רבינו והרמב"ם קשה דמדוע השמיטו את הירושלמי זה וצ"ע:

המנפץ (לו) כו'. רבינו לא מפ' דמה הוא מנפץ ובאמת יש פלוגתא בזה דרש"י שבת ע"ג ע"א ד"ה המנפצו כתב וז"ל קרפי"ר בלע"ז ובדף כ' ע"ב שם ד"ה כיתנא ד"ק ולא נפיץ כתב וז"ל נפיץ קרפר"י ונעורת מן הדק שבו כו' ומפ' המרש"ל ומו"ה אייזיק שטיין בביאורם כאן את רש"י דדף כ' וז"ל המנפץ פי' שמנער צמר או פשתן מן הדק שבו רש"י בריש פ' במה מדליקין עכ"ל והרמב"ם בפ" המשניות פ"ז שם מפ' וז"ל מנפצו בשבט כמו חובטו והמאירי שם מפ' וז"ל המנפצו במסרקות של ברזל ונקרי קרמינ"ר עכ"ל ולפמ"ש בביאורם בכוונת רש"י נראה דרש"י לא חולק על הרמב"ם והמאירי כיון די"ל דכוונת רש"י שמנער מן הדק שבו או ע"י חבטה בשבט או ע"י מסרקות של ברזל אבל המתרגם בש"ס ווילנא כתב על רש"י דדף ע"ג וז"ל המנפצו קרפי"ר בלע"ז בב"ק צ"ג ע"ב ד"ה נפציה פי' ביד ובל"א צופפען כו' ועל רש"י דדף כ' כתב נפוץ קרפ"י געצופפטע ליינוואנד עכ"ל נראה מהמתרגם שרש"י מפ' מנפץ שמנער ביד מהדק שבו דהיינו ע"י צופפען ולא ע"י חבטה בשבט או במסרק ונ"ל שאמת אתו כיון דבב"ק שם עמ"ש רבא הא דנפציה נפיצי הא דסרקיה סרוקי פרש"י וז"ל נפציה ביד ירפ"ר בלע"ז ולא הוי שינוי כולי האי ועל סרקיה מפ' במסרק אכ"מ מרש"י דב"ק דמפ' מנפץ ביד, ובאמת מגמ' דב"ק ק"ל על המאירי דהיכי מפ' מנפץ במסרקות של ברזל הא מרבא שם מוכח דמנפץ לא ע"י מסרק היא דמדקאמר הא דנפציה נפוצי הא דסרקי' סרוקי וגם על הברטנורה פ"ז מ"ב דשבת ק"ל דמפ' המנפצו וז"ל חובטו בשבט א"נ סרקו במסרק נראה דהברטנורה מפ' כפירושו של הרמב"ם או כהמאירי הא מגמ' דב"ק מוכח דלא כהמאירי וגם מהתו' שם ד"ה הא דחווריה נראה בפי' דגכ"ס דניפוץ וסירוק תרי גווני מלאכות הן וזה באמת קושיא גדולה על המאירי והברטנורה אם לא שנאמר דהם לא מפ' דסרקיה סרוקי דרבא כמו שמפ' רש"י במסרק אלא מפרשו לשון צבע וכ"נ מהרשב"א בב"ק שם שמפ' כן אבל הרמב"ם י"ל דמפ' הא דסרקיה סרוקי כמו שמפ' רש"י וא"כ י"ל דבאמת מחמת הגמ' דב"ק מפ' הרמב"ם מנפץ חובטו בשבט ולא כמו שמפ' המאירי כמובן. ועי' בהרמב"ם הל' גזילה פ"ב הלי"ב ובלח"מ שם שכ' דהרמב"ם מפ' היפך מרש"י שמפ' דנפוצי לא הוי שינוי והרמב"ם מפ' דהוי שינוי ול"כ הלח"מ שום טעם ע"ז דבמה פליגי אבל לי"נ בס"ד די"ל דהרמב"ם לשיטתו דמפ' המנפץ ע"י חבטה בשבט ולא ביד עכ"ס דמנפץ הוי שינוי אבל רש"י כיון דסובר דפירושא דמנפץ ביד עכ"ס דלא הוי שינוי עי' בלח"מ היטב ותבין, מוכח מהנ"ל דיש פלוגתא בפירושא דמנפץ רש"י סובר ביד והרמב"ם סובר בשבט והמאירי סובר במסרק והברטנורה תפס כתרווייהו וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע לא מפ' על מנפץ כלום:

ונ"ל בס"ד לתרץ דהמגן אבות כתב וז"ל והמנפצו פרש"י קרפי"ר ולפי"ז י"ל הא דבברייתא לקמן קתני המנפץ תולדה דדש התם ר"ל ניפוץ חבטה ע"ד ניפוץ עולליך וגו' והוי תולדה דדש וכאן מיירי ניפוץ לשון הפצה ופיזור הצמר אבל הרע"ב פי' כאן המנפץ ב' הפירושים יחד חבטה או קרפי"ר ואכצ"ל הא דלקמן ניפוץ היא תולדה דדש משום דלקמן בפשתן בגבעולים דמפרק הפשתן מגבעולים וכן הצמר גפן מפרק מהן הגרעינין ע"כ הו"ל תולדה דדש כו' עכ"ל נראה דסובר דפירושא דקרפי"ר דקאמר רש"י היינו סרקו במסרק דמדכ' אבל הרע"ב פי' כאן המנפץ ב' הפירושים יחד חבטה או קרפי"ר ובהברטנורה באמת ליתא או קרפי"ר אלא ה"ק א"נ סרקו במסרק ומד"ק המגא"ב על סרקו במסרק דק' הרע"ב אי קרפי"ר עכ"מ דסובר בפירושא דקרפי"ר כמו שכתבנו וע"ז באמת ק"ל מאד הלא מוכח מרש"י דב"ק הנ"ל דפירושא דמנפץ ביד ולא במסרק וצ"ע אבל החילוק שכ' המגא"ב בין רש"י להרמב"ם בזה האמת אתו דלהרמב"ם דמפ' מנפץ חבטה צ"ל דהברייתא דשבת ע"ג ע"ב דקתני דמנפץ תולדה דדש איירי בפשתן בגבעולים דכיון דמפרק הפשתן מגבעולים ע"כ הוי תולדה דדש אבל המתני' איירי בפשתן שלא בגבעולים ולרש"י דמפ' המנפץ ביד באמת שפיר י"ל דהמשנה והברייתא דברו מחד מין פשתן אלא המתני' איירי דמנפץ ביד והברייתא איירי דמנפץ בחבטה וע"כ הוי תולדה דדש וממילא לפי"ז כיון דרבינו כתב בפי' דפשתן בגבעולים תולדה דדש עכצ"ל דסובר הפשט במנפץ כמו שמפ' הרמב"ם דאי סובר כרש"י לא הי' לו לחלק בין פשתן בגבעולים או שלא בגבעול"ם כיון דלרש"י החילוק במלאכה אי מנפץ ביד או בחבטה וע"כ לא מפ' רבינו על מנפץ כלום כיון דסמך על מה שמחלק בין פשתן בגבעולים או שלא בגבעולים דממילא ידעינן משם דפירושא דמנפץ ע"י חבטה ודו"ק:

אבל (לז) יש בו גבעולין כו'. לכאורה נראה מפשטות לשון רבינו דבפשתן שיש בו גבעולין אינו חייב משום מנפץ אלא משום דש וכ"כ המרש"ל בביאורו כאן וכ"נ מהח"א כלל כ"ג ואם הפשט ברבינו באמת כן היא אז צ"ל דלמד א"ז ממד"ק הגמ' שבת ע"ג ע"ב תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פרש"י וז"ל המנפץ פשתן בגבעולין והמנפט צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר עכ"ל והי' קשה לרבינו דהיכי קתני הבריית' דמנפץ את הפשתן תולדה דדש הא מנפץ את הפשתן בכלל אב דמנפץ צמר דמתני' היא דכמו שהקשה רש"י על מנפט כן הי' קשה לרבינו גם על מנפץ את הפשתן וכדי ליישב א"ז מחלק דהברייתא איירי שמנפץ פשתן מגבעולין וע"כ הוי תולדה דדש והמתני' איירי במנפץ פשתן שלא מגבעולין וע"כ הוי בכלל אב דמנפץ כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע לא נאמר דחייב על מנפץ את הפשתן מגבעולין תרתי משום מנפץ ומשום דש וא"ז אתא הברייתא לאשמעינן דחייב גם משום דש אבל משום מנפץ ג"כ חייב וכי לא מצינו במלאכת שבת שחייב על מלאכה אחת תרתי כמ"ש רב כהנא שם זומר וצריך לעצים חייב שתים והח"א באמת כתב דחייב תרתי וכן נ"ל להוכיח מרש"י הנ"ל דלכאורה קשה על רש"י דמדוע מפ' את פירושו על מנפט שלא תקשה על הברייתא דאמאי לא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר דמתני' מדוע לא מפ' א"ז על מנפץ דאיתא בברייתא מקודם מנפט הלא גם על מנפץ ג"כ יש להקשות קושיא זו אעכצ"ל דרש"י סובר דבשלמא על מנפץ אפי' אי אמרינן דאיירי הברייתא שמנפץ בפשתן שלא בגבעולין דומיא דמתני' ג"כ ל"ק כיון די"ל דהברייתא אתא לאשמעינן דגם תולדה דדש הוי אבל על מנפט קשה כיון דלא קתני במתני' מנפט א"כ ל"ל דהברייתא אתא לאשמעינן דגם תולדה דדש הוי וע"כ ל"כ רש"י אלא על מנפט, ואי קשיא הלא גם לפי תירוצו של רש"י עדיין קשה דמדוע לא יהא חייב במנפט תרתי גם משום מנפץ דצמר וגם המגא"ב הקשה כן והניח בצ"ע ע"ז ניל בס"ד די"ל דרש"י לשיטתו דסובר דמנפץ דמתני, פירושו ביד כהנ"ל ומנפט דברייתא כיון דאיירי שמפרק הגרעינין עכצ"ל דאיירי שמנפט בשבט ע"י חבטה וע"כ אינו חייב במנפט משום מנפץ דצמר דמתני' אלא בהה"א מקודם שתירץ רש"י דאיירי הברייתא שמפרק גרעינין ממנו והוה ס"ד דאיירי הברייתא דומיא דמנפץ דמתני' ע"כ הקשה רש"י שפיר דמדוע ל"ק הברייתא דהוי תולדה דמנפץ דצמר דמתני' אבל בתר דמשני רש"י דהברייתא איירי שמפרק גרעינין ממנו באמת ל"ק מידי כמו שכתבנו וא"כ מוכח מרש"י דכשהי' באמת דומה מנפט למנפץ דמתני' אז באמת הי' חייב תרתי כיון דמה"ט לא הקשה רש"י בהה"א אלא ממנפט ולא ממנפץ כמו שכתבנו ועי' במנ"ח מצוה ל"ב אות ה' שכ' דמרש"י הנ"ל לא משמע כהח"א שחייב במנפץ בגבעולין תרתי אבל לפי מה שכתבנו באמת מרש"י זו ראי' להח"א, וממילא לפי"ז כיון שהוכחנו לעיל מחודש קל"ג דרבינו סובר כהרמב"ם דפירושא דמנפץ שחובט בשבט א"כ אפי' כשאמרינן דאיירי הברייתא שמנפץ את הפשתן מגבעולין אכתי קשה ליחייב תרתי משום מנפץ ומשום דש וזה אצלי על רבינו לפום פירושו של המרש"ל הנ"ל ברבינו קושיא דלית לה פירוקא:

וע"כ נ"ל בס"ד מחמת קושיא זו לומר דרבינו באמת גכ"ס כהח"א דחייב תרתי והפשט ברבינו כן היא דמקודם כתב דאין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים כוונתו דכמו במנפץ צמר או דברים אחרים אינו חייב אלא משום מנפץ כמ"כ נמי במנפץ פשתן אינו חייב אלא משום מנפץ ואח"כ כתב על זה בד"א כו' כוונתו בד"א דאינו חייב במנפץ פשתן אלא אחת בפשתן שאין בו גבעולין אבל יש בו גבעולין הרי היא תולדת דש כוונתו וחייב גם משום דש ובכה"ג באמת יש חילוק בין פשתן לצמר או דברים אחרים דבפשתן חייב בכה"ג שתים משום מנפץ ומשום דש ודו"ק בזה כי נ"ל בס"ד שהוא פשט אמיתי ברבינו נמצא לפ"ז עולים דברי רבינו גם בזה להלכה כפסקו של הח"א, ואגב דעסיקנא בזה לא אמנע מלכתוב מה דק"ל על הרמב"ם דמדוע השמיט את הברייתא זו הדש המנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן דהול"ל דמנפץ ומנפט חייב ושום דש והרמב"ם באמת לא דיבר מזה לא בפ"ח הל"ז בדיני דש ולא בפכ"א הל' ל"ג ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וצ"ע:

הצובע (לח) כו'. לכאורה יש לדקדק ברבינו ז"ל דמדוע ל"כ דהא דרב דשוחט חייב משום צובע לא הוי אלא תולדה כיון דא"ז בודאי גם רבינו סובר דאב מלאכה דצובע היא שצובע תכלת או שאר דברים כדרך הצובעים כיון דבמשנה שבת ע"ג ע"א איתא הגוזז את הצמר כו' והצובעו אלמא דהתנא לא נקט לאב מלאכה צובע אלא הצובע את הצמר וגם במשנה ק"ה ע"ב שם ג"כ נקט כן וכ"כ הרמב"ם ז"ל הל"ש פ"ט הלי"ג הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב כו' ובהלכה י"ד שם כתב העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע וחייב כו' אלמא דבהלכה י"ג שדיבר מאב דצובע לא דיבר אלא מגוונא צובע דמשניות הנ"ל וא"כ עכצ"ל דהא דרב לא הוי אלא תולדה וכ"כ בפי' היראים ז"ל סי' ק"ב ד"ה הצובע וא"כ אמאי ל"כ גם רבינו כן:

ונ"ל בס"ד ליישב בהקדים מדק"ל עוד על רבינו דרש"י ז"ל במשנה ד' ע"ג ד"ה האופה כתב וז"ל האופה לא הוה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני כו' ובד"ה הגוזז צמר כתב וז"ל וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן עכ"ל והאי וכל שאר מלאכות כו' שכ' רש"י קאי גם על והצובעו דמתני' ואכ"מ דסובר דמלאכת צובע הי' במשכן וכ"כ רש"י בפי' שם ע"ד ע"ב ד"ה צדי חלזון וז"ל לצבוע התכלת בדמו כו' וכ"כ הר"ן ז"ל במשנה שם וז"ל גוזז ושאר מלאכות של צמר השנויות במשנתינו כולן היו בצמר של מלאכת המשכן עכ"ל וכ"כ המאיר, והברטנורה ז"ל שם וא"כ לכאורה קשה מה הקשה הירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"ב מה צביעה היתה במשכן הא היתה צביעת תכלת ובאמת כבר הקשה א"ז הקרבן העדה ז"ל שם ותירץ וז"ל וי"ל דסובר דלא צבעו תכלת אלא שהי' להם תכלת ממצרים דבמדבר לא הי' להם חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולן ודם מת אינו טוב לצבע ומסתמא לא נטלו למלאכת המשכן כי אם מן צבע הטוב והיפה והא ודאי אין סברא שהביאו מא"י חלזון חי דודאי אינו חי כ"כ חוץ למים עכ"ל ומדמשני הירושלמי דצביעה הי' במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים עכ"מ דצ"ל בהירושלמי כמ"ש הקה"ע וא"כ לפי"ז לכאורה ק"ל עלרש"י ודכוותיה הנ"ל דהיאך קאמרו דמלאכת צובע הי' במשכן בצביעת תכלת הא מהירושלמי מוכח דלא כוותייהו, אעכצ"ל דהם סברו כיון דשבת ע"ד ע"ב קאמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהואי במשכן ונקט אופה מוכח מזה דהגמ' דילן חולק על הירושלמי וסובר דהיו צובעין את התכלת במשכן דאל"כ למה היו מבשלין את הסממנין וכן ממד"ק הגמ' שם קשירה במשכן היכא הואי ומתרץ שכן צדי חלזון קושרין ומתירין גכ"מ דלא כהירושלמי כיון דלהירושלמי לא היו צדין חלזון במשכן, ועי' בירושלמי שם שהקשה ג"כ מה קשירה הי' במשכן ולא מתרץ שכן צדי חלזון קושרין ומתירין אלא מתרץ את השאר שני תירוצים של הגמ' ובאמת הירושלמי לשיטתו יפה עשה שלא תירץ כן וגם בדף כ"ט ע"א איתא בירושלמי את חמי אפייה תולדת לבישול ואת אמר הכין ומפ' הקה"ע וז"ל ופריך את חמי אפייה תולדה דבישול היא ולמה תנא האופה באבות מלאכות ולא תנא המבשל אלמא דגם הירושלמי הקשה על אופה כמו שהקשה הגמ' אלא הירושלמי לא הזכיר מבישול סממנין דהואי במשכן כמו שאיתא בגמ' ובאמת לפי הקה"ע הנ"ל בכיוון לא הזכיר כיון דסובר דלא הי' בישול סממנין במשכן אלא צ"ל דהירושלמי מכח סברא סובר דבישול הוי אב ואופה תולדה וע"כ הקשה ודלא כמו שכתבנו לעיל מחודש קי"ב נמצא דמכל המקומות שכתבנו ראי' להקה"ע הנ"ל וכיון שמוכח מגמ' דילן דל"ס כהירושלמי ע"כ כתבו שפיר רש"י ודכוותיה הנ"ל דמלאכת צובע הי' במשכן ול"ק עליהם מהירושלמי, וא"כ לפי"ז ק"ל על רבינו דהיאך הביא את הירושלמי דצובע הי' במשכן בעורות האלים ונראה מזה דרבינו סובר דלא הי' צובע במשכן בתכלת היאך שבק את הגמ' ונקט כהירושלמי ועוד הא רבינו הביא לעיל ריש מלאכת האופה את הגמ' דשבת הנ"ל שהוכחנו משם דלא כהירושלמי וזה סתירה בדבריו:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו לא הביא את הירושלמי משום דס"כ אלא כדי לפרש עם הירושלמי את התוספתא שהביא דבלא הירושלמי לית לה שום הבנה דהיאך למדה התוספתא מעורות אלים על מאדים שהוא חייב אבל עם הירושלמי שפיר יש להבין את התוספתא כיון דהתוספתא גכ"ס כהירושלמי שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע ע"כ למדה שפיר מעורות אלים על מאדים שהוא חייב, אבל לכאורה עדיין קשה על רבינו כיון דעכצ"ל דהתוספתא גכ"ס כהירושלמי דמעורות אלים ילפינן שהי' צובע במשכן א"כ אכתי ע"ז גופא קשה דהיאך הביא גם את התוספתא כיון דגם התוספתא דלא כהגמ' דילן אלא ע"ז י"ל דרבינו סובר דהתוספתא באמת סוברת כהגמ' דילן אלא בזה סוברת כהירושלמי דבעורות אלים הי' משרבטין בשרביט וא"כ הי' מלאכת צובע במשכן בתרי אנפין בתכלת וגם בעורות אלים וזה באמת י"ל דגם הגמ' דילן ס"כ וע"כ הביא רבינו שפיר את התוספתא ומשום שהביא את התוספתא הביא את הירושלמי כמו שכתבנו כמובן. וזה ל"ק דלפי"ז אמאי לא חשיב התנא דמתני' צובע לתרי אבות צובע צמר בפ"ע ומאדים את הבשר בפ"ע דאע"ג דדמיא להדדי כיון דהיו תרווייהו במשכן הו"ל למיחשבינהו לתרתי כמ"ש הגמ' דף ע"ג ע"ב על זורה ובורר ומרקד כל מילתא דהואי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה דע"ז י"ל כמו שתירץ התו' שם ע"ד ע"א ד"ה אע"ג על שובט ומדקדק דלפי שהם לגמרי בכלל מיסך ע"כ לא חשיב התנא שובט ומדקדק בפ"ע אלא זורה ובורר ומרקד לפי שהם ג' דברים וגם על מנפץ מתרץ התו' כן כמ"כ נמי י"ל על צובע וא"כ ממילא שפיר י"ל דהתוספתא והגמ' סברו דתרווייהו היו במשכן ודו"ק:

וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' דגם הגמ' סובר דצובע דעורות אלים הי' ג"כ במשכן דהקובץ הל"ש פ"ט הל' י"ד עמ"ש הרמב"ם והעושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע כתב בשם המבי"ט שהקשה וז"ל אמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהא במשכן דהיו מבשלין סממנין צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע דהיינו עין הצבע ואע"ג דהיא מעין הצובע הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוו במשכן מנינהו כ"ש הא דכל חד מלאכה בפ"ע וניחא לי קצת במ"ד בירושלמי מה צביעה הי' במשכן שהיו משרבטין דהכא עין הצביעה והצביעה בהדי הדדי קאתי עכ"ל ולכאורה ק"ל היאך מתרץ המבי"ט עם הירושלמי את קושיתו הא הגמ' דילן חולק על הירושלמי כהנ"ל אעכ"מ דגם המבי"ט סובר דהגמ' מודה בזה להירושלמי דגם בעורות אלים הי' צובע במשכן אלא בזה חולק על הירושלמי במה דסובר דבתכלת לא הי' צובע במשכן וא"כ ממילא שפיר י"ל גם בהתוספתא כן, אבל לכאורה עדיין ק"ל כיון דלענין זה דמה צובע הי' במשכן סגיא לן במה שהי' צובע בתכלת וא"כ מה תועלת יש לרבינו במה שהביא את התוספתא דבשלמא כשהי' סובר רבינו כהרמב"ם בהא דעין הצבע אז שפיר הי' יכלינן למימר שהביא את התוספתא לאשמעינן דהי' צובע במשכן בתרתי בתכלת ובעורות אלים ללמוד ממנה למימר כתירוצו של המבי"ט הנ"ל אבל כיון דלא הביא את הא דעין הצבע א"כ עכצ"ל דסובר כהראב"ד מובא בהרהמ"ג שם שחולק על הרמב"ם בהא דעין הצבע וא"כ אמאי הביא את התוספתא כלל.

וע"כ נ"ל בס"ד דמשו"ה הביא את התוספתא כלי לתרץ מעליו קושיא אחת דבשבת ע"ה ע"א איתא שוחט משום מאי חייב ומסיק הגמ' רב סובר משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל סובר משום נטילת נשמה ואח"כ איתא אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מלתא דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה והרמב"ם פי"א מהל"ש הל"א פסק כשמואל והקשה הלח"מ הא הלכתא כרב באיסורי ותירץ וז"ל אלא דאפשר שהוא ז"ל סובר דטעמיה דרב קלוש דהוא עצמו אמר בגמ' מלתא דאמרי אימא בה מילתא כו' ואע"פ שנתן טעם מ"מ לכאורה נראה קצת דחוק ומפני כן לא פסק כמותו, והמעשה רוקח תירץ כיון דלישנא דמתני' לא מחייב אלא חדא ומשום נטילת נשמה כ"ע מודו עכ"פ כשמואל, והקובץ הביא בשם ש"י שתירץ כיון דכל האמוראי' בירושלמי פ"ז דף ל' ע"א לית להו בשחיטה משום צובע משו"ה פסק כשמואל, וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו להיפך דמדוע פסק כרב הא טעמה דרב דוחק כמ"ש הלח"מ וגם מהמתני' יש להוכיח כשמואל כמ"ש המ"ר וגם מהירושלמי מוכח כשמואל כמ"ש הש"י ועוד הא דרכו של רבינו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם כמ"ש הי"מ כללי הרמב"ם אות מ"ו וכדי לתרץ את הקושיא זו ע"כ הביא רבינו את התוספתא. להודיענו דמשו"ה פסק כרב כיון דמהתוספתא זו מוכח כרב וגם מצאתי בהגהות על רבינו מהגאוו רבי ר' העשיל ז"ל שכ' ג"כ דהתוספתא אתיא כרב וא"כ ממילא שפיר י"ל בכוונת רבינו כמו שכתבנו ומשום שהביא את התוספתא ע"כ הביא גם את הירושלמי כדי לפרש בהירושלמי את התוספתא כהנ"ל ודו"ק:

נמצא לפי הנ"ל דהותספא והגמ' סברו דמלאכת צובע הי' במשכן בתרתי בתכלת ובעורות אלים ממילא תו ל"ל דצובע דשחיטה לא הוי אלא תולדה כיון דהי' במשכן והא דלא חשיב התנא גם צובע דשחיטה לאב בפ"ע א"ז כבר תירצנו לעיל מחודש קל"ט וממילא לפי"ז מיושב בס"ד שפיר מעל רבינו קושיתינו הנ"ל מחודש קל"ז דכיון שהביא רבינו את התוספתא דמוכח מינה דגם מלאכת צובע דעורות אלים הי' במשכן א"כ עכצ"ל דגם בגמ' דילן ס"כ וע"כ ל"כ דצובע דשחיטה הוי תולדה אבל היראים כיון דלא הביא את התוספתא באמת י"ל דסובר דהגמ' דילן חולק על התוספתא דלא הי' במשכן מלאכת צובע רק בתכלת עכ"כ היראים שפיר דצובע דשחיטה לא הוי אלא תולדה ודו"ק:

אבל לכאורה ק"ל על הא"ז ז"ל הל"ש אות ס"ג שכתב וז"ל והצובע ירושלמי מה צביעה הי' במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים א"ר יוסה הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב חטאת כ' הר"א ממיץ תולדה דאורייתא לצובע אמרינן בכלל גדול שוחט משום מאי מיחייב רב אמר משום צובע פי' שצבע העור בדם כו' עכ"ל וכיון שהביא את הירושלמי עכ"מ דסובר כהירושלמי דלא הי' מלאכת צובע במשכן בתכלת וא"כ נשאר עליו קושיתינו הנ"ל דהיאך שבק את הגמ' ונקט כהירושלמי ותו קשה עליו כיון דסובר כהירושלמי עכצ"ל דצובע דשחיטה אב מלאכה כהנ"ל וא"כ היכי הביא את היראים דצובע דשחיטה תולדה, ונ"ל בס"ד דלא הביא הא"ז את הירושלמי משום דסובר כוותיה אלא משום דרצה להביא את הא דר' יוסה ואת הא דר' יוסה הביא משום כוונה זו דרש"י בשבת ק"ז ע"א סובר בפי' השני שהחובל בשמנה שרצים כיון דיש להן עור ונצבע העור בדם הנצרר בו חייב משום צובע והתו' שם ד"ה שמנה ובכתובות ה' ע"ב ד"ה דם חולק על רש"י דאינו חייב אלא משום נטילת נשמה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בשבת שם הביאו ראי' לרש"י מר' יוסה דירושלמי הנ"ל וא"כ ממילא י"ל כיון דהא"ז רצה לגלות את דעתו דסובר כרש"י דחובל חייב. משום צובע ע"כ הביא את ר' יוסה דירושלמי וכיון דרצה להביא את הא דר' יוסה ע"כ הביא גם את תחלת דברי הירושלמי כיון דר"י קאי ע"ז כמובן:

אשה (לט) לא תעביר שרק על פניה כו'. כן אמר רשב"א בשבת צ"ה ע"א ומדברי רבינו נראה דחייבת מדאורייתא מדק' אח"כ בכל אלה לא מצינו חיוב כו' דקאי גם על דין זה אבל מהרמב"ם הל"ש פכ"ב הלכ"ג נראה דלא הוי אלא איסור דרבנן מדכ' הצובע מאבות מלאכות לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פני' מפני שהיא כצובעת ומדכ' אסור וגם מדכ' כצובעת ומדהביא א"ז בהאי פירקא דכ' שם את הדינים דרבנן מוכח בפי' דסובר כמו שכתבנו וא"כ לכאורה במה פליגי רבינו והרמב"ם ונ"ל בס"ד דכל אחד אזיל לפים שיטתו דהרמב"ם פ"ט הלי"ג שם כתב ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעי פעור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל אלמא דסובר דצובע אינו חייב עד שיהא צבע המתקיים והרהמ"ג כתב דהרמב"ם למד א"ז ממשנה שבת ק"ב ע"ב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב ולכאורה קשה דהיכי קאמר רב דשוחט חייב אף משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא הא בבית השחיטה הוי צובע דבר שאינו מתקיים ואח"כ מצאתי בנ"א שג"כ עמד ע"ז וה"ק דהרמב"ם לשיטתו פי"א דפסק כשמואל דשוחט אינו חייב משום צובע פסק שפיר דבצובע בעינן דבר המתקיים. וא"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו דלא חייב צובע אלא דוקא בצבע המתקיים עכ"ס דבסרק ליכא אלא איסור דרבנן אבל רבינו לשיטתו דפוסק כרב דשוחט חייב משום צובע א"כ עכצ"ל דסובר דלא בעינן צבע המתקיים ע"כ פסק שפיר דגם על סרק חייבת מה"ת. ועי' טור או"ח סס"י ש"ג שכ' אסור לאשה שתעביר סרק על פני' בשבת משום צובע עכ"ל ומדכ' אסור נראה דסובר כהרמב"ם אבל ממ"ש משום צובע ול"כ כצובע כמ"ש הרמב"ם נראה דסובר כרבינו והא דל"כ חייב י"ל כיון דליכא נ"מ בזמה"ז אלא לענין פסול לעדות כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ט"ז וכיון שאשה בלא"ה פסולה לעדות עכ"כ אסור נמצא לפי"ז ליכא הכרע לדינא מהטור וגם מהמחבר שם ליכא הכרעה כיון שכ' כלשון הטור אבל המג"א כיון שפסק בסי' שכ"א ס"ק כ"ה כהרמב"ם דאינו חייב משום צובע אלא דוקא כשצובע בצבע המתקיים ע"כ פסק בסי' ש"ג ס"ק י"ט בהא דינא דסרק ג"כ כהרמב"ם כמובן:

בכל (מ) אלה לא מצינו חיוב כו'. לכאורה צ"ל דמדוע סובר רבינו דכשאדם אינו חפץ באותה צביעה אינו חייב את טעמו משום דהוי משאצל"ג או טעמו משום דהוי אז דבר שאין דרכו לצבוע. ונ"ל בס"ד דעכצ"ל כהטעם השני כיון דלהטעם הא' הי' קשה על רבינו דלפי שיטתו דפסק כר"ש דמשאצל"ג פטור כהנ"ל מחודש ד' מדוע כתב דוקא גבי צובע כן הא בכל מלאכת שבת הדין כן אעכ"מ כמ"ש ונ"ל דרבינו למד א"ז ממה דאמר רב הנ"ל מחודש קמ"א מלתא דאמרי אימא בה מלתא כו' דכפי מה שמפרש הת"ש סי' ש"כ ס"ק מ"א את הגמ' זו עכ"מ מגמ' זו כמ"ש רבינו עי"ש ותבין. ודע דבש"ע שם פסק דאין צביעה באוכלין ונסתפקתי בדעת רבינו בזה ועלה ברעיוני דלפמ"ש הישועות יעקב שם יש לפתור ספיקתינו דז"ל לכאורה קשה ע"ז דבש"ס דשבת דף ע"ה קאמר שוחט משום מאי מיחייב שמואל אמר משום נטילת נשמה ורב אמר אף משום צובע היינו דצובע בית השחיטה והא אין צביעה באוכלין ואמנם באמת הך דאין עיבוד באוכלין פליגי רבה בר ר"ה ורבא וס"ל לרבה דיש עיבוד וכן ס"ל לרב וה"ה דיש צביעה באוכלין אבל אנן דקיי"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין ה"ה דאין צביעה כו' עכ"ל ז"ל וממילא לפי דבריו כיון דרבינו פסק כרב עכ"מ דסובר דיש צביעה באוכלין:

אבל לכאורה ק"ל על הישע"י דהיאך כתב דהא דאין צביעה באוכלין תליא בפלוגתא דרב ושמואל הא היראים לפי גירסת השבולי הלקט סובר דאין צביעה באוכלין והב"י סס"י ש"כ תפס לעיקר כגירסת הש"ל וכ"נ מהד"מ שם וכ"כ בשם היראים האגור בדיני שבת והשה"ג על המרדכי פ' כלל גדול נמצא דהמקור של הדין זה מהיראים וא"כ ק"ל הא היראים פסק כרב ולפי הישע"י היכי יכול לפסוק דאין צביעה באוכלין אעכ"מ דפלוגתא דרב ושמואל לא תליא בהא דאין צביעה באוכלין כיון דבהא דרב ושמואל הוי כסוחר שמכוון לצבוע למראה וזה באמת אפי' באוכלין אסור כמ"ש הפרמ"ג בא"א סי' ש"כ ס"ק כ"ה גבי מוכרי י"ש ומי דבש שאין רשאין ליתן מראה בי"ש ודבש והיראים לא התיר אלא לצבוע המאכל שרוצה לאכול וע"כ פסק שפיר דאין צביעה באוכלין אף שפסק כרב וממילא לפי"ז גם מרבינו ליכא למילף דיש צביעה באוכלין מדפסק כרב כמובן:

הטווה (מא) אורך ד' טפחים כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פ"ט הל' ט"ו אלא הוסיף וכתב וז"ל הטווה אורך ארבע טפחים מכל דבר הנטווה חייב אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השער או את הגידין וכן כל כיוצא בהן העושה את את הלבד [פ' פליש או פילץ] ה"ז תולדת טווה וחייב כו' עכ"ל ולכאורה מדוע ל"כ גם רבינו. אחד הטווה כו' שכ' הרמב"ם וצ"ל דסובר שנכלל בלשון מכל דבר הנטווה שכ' והרמב"ם צ"ל דסובר דאי לא הוה כתב אלא מכל דבר הנטווה הי' יכל"ל דטווה את הגידין לא הוי אלא תולדה כמו במנפץ את הגידין דלא הוי אלא תולדה כמ"ש הרמב"ם הל' י"ב עכ"כ אחד הטווה את הצמר כו' או את השער או את הגידין כו' לאשמעינן דכולן אב מלאכה וראי' לדברינו דמדל"כ אח"כ אלא על העושה את הלבד שהיא תולדה עכ"מ דסובר בגידין כמו שכתבנו וכ"כ מהכלבו מדכ' בריש שבת וז"ל הטווה כל דבר הנטווה חייב אחד צמר ואחד פשתן ואחד נוצה ואחד שער ואחד גידין והעושה הלבד תולדת טווה עכ"ל. אבל לכאורה טעמא בעי דמדוע יהא טווה את הגידין אב מלאכה ומנפץ את הגידין תולדה ותו מדוע באמת לא יהא מנפץ את הגידין אב מלאכה כיון דהוי מעין מלאכה דמנפץ והרמב"ם סובר בפ"ז הל"ד שם דכל שהוא מעניינם נקרא אב מלאכה וצ"ל כיון דקודם ניפוץ אינם אלא גידין ואינו דומה לניפוץ דצמר אלא במקצת עכ"ס דלא הוי אלא תולדה כמ"ש הרהמ"ג שם הנ"ל מחודש קכ"ו אבל כשטווה את הגידין כיון דמקודם שטווה מנפץ אותם וע"י הניפוץ נעשו כצמר כמ"ש הרמב"ם פ"ט שם והמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כו' וכיון שנעשו כצמר א"כ ממילא כשטווה אותן אח"כ דומים לגמרי לטווית צמר עכ"ס הרמב"ם שפיר שהיא אב מלאכה כמובן, וא"כ נשארה קושיתינו על רבינו דמדוע ל"כ ג"כ כהרמב"ם כדי לאשמעינן שטווה את הגידין אב מלאכה כיון דרבינו גכ"ס בזה כהרמב"ם דכל שהוא מעניינם נקרא אב מלאכה כהנ"ל מחודש ה':

ונ"ל בס"ד לתרץ בהקדים לדקדק עוד ברבינו דמדוע ל"כ שום תולדה באב דטווה נהי דעל מדל"כ את התולדה שכ' הרמב"ם העושה את הלבד כו' הנ"ל י"ל דסובר כהראב"ד שחולק על הרמב"ם בהשגותיו שם וסובר דבלבד אינו חייב משום טווה אלא משום מגבן שהיא תולדת בונה אבל מדוע ל"כ את מש"כ הירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"ב ההן דעביד חבלין ההן דעביד ממזור חייב משום טוום פי' הקה"ע וז"ל האי מאן שעושה חבלין או שעושה אזור חייב משום טווה עכ"ל והא דירושלמי בודאי דלא הוי אלא תולדה כיון דאינו טווה ממש וגם על הרמב"ם ק"ל דמדוע השמיט א"ז, והרוקח סי' ע"א ד"ה הטווה פסק וז"ל ירושלמי השוזר חייב משום טווה עכ"ל וכתב הח"א כלל כ"ה ע"ז וז"ל שזהו שאמר הירושלמי ההן דעביד ממזור ואפשר דצ"ל משוזר עכ"ל ובאמת כפי פירושו של הקה"ע הנ"ל ל"צ להגיה כלום וא"כ גם על הרוקח קשה דמדוע שבק חבלים, אבל ראיתי בא"ז הל"ש אות ס"ג שכ' וז"ל וההיא דירושלמי דקאמר ההן דעביד חבלין חייב משום טווה לא משמע הכי שלהי המצניע (שבת דף צ"ה ע"א) בגמ' דידן דקאמר גודלת ופוסקת משום בונה ולא בעי למימר משום טווה עכ"ל חזינן דהא"ז סובר דהגמ' חולק על הירושלמי אבל איני יודע אי כוונת הא"ז שחולק על הא דחבלין דוקא או דילמא סובר דגם על הא דממזור ג"כ חולק כיון דממזור ג"כ גודלת היא ולא נקט הא"ז אלא חד מיניהו, וממילא לפי"ז י"ל דהרוקח באמת סובר דהגמ' לא חולק על הירושלמי אלא על הא דחבלין וע"כ לא הביא אלא את הא דממזור אבל רבינו והרמב"ם י"ל דסברו דהגמ' חולק על שניהם וע"כ לא הביאו כלל את הא דירושלמי [ועי' במגן אבות שכ' וז"ל והטווה פי' שעושה מצמר חוטין בביצה אין גודלין פתילות ביו"ט משום תיקון מנא ולכאורה ק"ק דהול"ל ג"כ טווה אם יש בו כשיעור עכ"ל ותמי' לי על תמיהתו דהיאך כתב דעל גודל פתילות חייב משום טווה הא זה היא דעת הירושלמי אבל להגמ' דילן אינו חייב אלא משום בונה כמ"ש הא"ז וגם לשיטת הרמב"ם מובא במג"א סי' ש"ג ס"ק כ' ג"כ אינו חייב אלא משום אורג וגם על המחה"ש סי' תקי"ד ס"ק י"ח שכ' דאסור לגדלן משום דהוי אריגה או טוויה על מלת טוויה ג"כ ק"ל וצ"ע] נמצא לפי הנ"ל דלרבינו ליכא לאב דטוויה שום תולדה אבל להרמב"ם איכא הא דלבד הנ"ל וא"כ י"ל בשלמא הרמב"ם דסובר דיש תולדה לטוויה שפיר י"ל אי לא הוה כתב אחד הטווה את הצמר כו' הי' שפיר מקום לטעות דטווית הגידין ג"כ לא הוי אלא תולדה ועכ"כ הרמב"ם אחד הטווה כו' לאשמעינן שהיא אב מלאכה כהנ"ל אבל רבינו דל"ס דיש תולדה לטוויה א"כ ליכא מקום לטעות דטווית הגידין הוי תולדה עכ"ס שפיר שנכלל אחד הטווה כו' במ"ש מכל דבר הנטווה חייב וע"כ ל"כ רבינו אחד הטווה כו' שכ' הרמב"ם ודו"ק:

ומה שהניח בהגה אצל רבינו בצ"ע על רבינו קושיא זו באמת גם על הרמב"ם קשה כיון דגכ"כ בהל"ש פ"ט הל' ט"ו דשיעור טוויה אורך ד' טפחים ובהל' י"ח שם כתב וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב אבל כבר מיישב א"ז שפיר הרהמ"ג עי"ש וגם עי' בפי' המשניות פי"ג מ"ד דשבת ובש"ג שם אות ג' מ"ש בשם הריא"ז לפרש את הרמב"ם ותראה דהרהמ"ג כיוון למ"ש הריא"ז וממילא לפי דבריהם גם על רבינו ל"ק מידי:

המיסך (מב) אורדי"ר בלע"ז, וכן פרש"י והר"ן והברטנורה במתני' דשבת ע"ג ע"א והמתרגם מפ' וז"ל המיסך אורדי"ר אויפציהן אנצעטטלען דיא פעהדען אויף דען וועהבער שטוהל כו' והרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל והמיסך הוא המוסך את השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה ועי' בתוי"ט שם ובחיבורו הל"ש פ"ט הל' י"ז כתב וז"ל דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותן זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב ומתיחת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך כו' והביא הרהמ"ג ע"ז. את פירושו של רש"י ועי' בלח"מ מ"ש ע"ז אבל לפמ"ש בשם המתרגם נראה בפי' דרש"י עם הרמב"ם לא פליגי וכ"נ מהמאירי שם מדמפ' על אורדי"ר כמ"ש הרמב"ם כמובן:

ודע דהרמב"ם בהלי י"ח שם כתב וז"ל המיסך חייב והוא מלאכה מאבות מלאכות והשובט על החוטין שיפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מיסך כו' ובהל' י"ט שם כתבה מדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה ה"ז תולדת אורג והמקור לזה מברייתא דשבח ע"ה ע"ב ר' יהודא מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג וסובר הרמב"ם שהם תולדות וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע השמיט א"ז, ונ"ל בס"ד דרש"י שם ד"ה שובט כתב וז"ל דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי ועל מדקדק כתב דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח עכ"ל נראה דסובר דשובט ומדקדק אינם תולדות אלא אבות כמו מיסך ואורג וכדי שלא יהא קשה כיון דשובט ומדקדק הואי במשכן מדוע לא השיב התנא אותם בין האבות מלאכות כמו זורה ובורר ומרקד כמו שהקשה התו' שם ע"ד ע"א ד"ה אע"ג עכ"כ רש"י שהם ממש מיסך ואורג כיוון בזה לתירוצו של התו' ע"ש נמצא דלרש"י ותו' שובט ומדקדק ממש מיסך ואורג וכ"כ הרמב"ן והריטב"א שם א"כ ממילא י"ל דרבינו גכ"ס כוותיהו וע"כ ל"כ משובט ומדקדק כלום כמובן:

אבל הרמב"ם י"ל דמחמת קושיית התו' סובר הפשט בגמ' שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג כלומר כיון שהם בכלל ע"כ אינם רק תולדות וכיון שהם תולדות ע"כ לא חשיב התנא אותם בין האבות וזה ל"ק הא הוו במשכן וכל מלאכה דהוו במשכן קאמר הגמ' שם צ"ז ע"ב דנקרא' אב דע"ז י"ל דדוקא הנך מלאכות דהואי במשכן מלאכה בפ"ע נקראו אבות אבל הנך שנכללו במלאכה אחרת כמו שובט ומדקדק אע"ג דהוו במשכן לא נקראו אבות אלא תולדות, וגם נ"ל דלמד א"ז ממ"ש הגמ' שם הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב נראה דיש מלאכות דהוו במשכן אלא כיון דלא חשיבי נקראו תולדות וסובר הרמב"ם הפשט בגמ' כך הך דהוואי במשכן חשיבא כלומר שהם מלאכות בפ"ע קרי לה אב אבל הך דלא הואי במשכן חשיבא כלומר שלא היו מלאכה בפ"ע אלא נכללו במלאכה אחרת לא קרי לה אב ומשו"ה זורה ובורר ומרקד כיון שכל אחד מלאכה בפ"ע זה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והיו במשכן חשיבא ע"כ חשיב התנא אותם לאבות אבל שובט ומדקק כיון שנכללין במלאכה אחרת ולא היו במשכן חשיבא ע"כ נקראו תולדות וזה שאמר הגמ' שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ועי' בח' הר"ן שם שכ' וז"ל אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך פי' ואע"ג דהואי במשכן לא חשיבי למימנינהו במקום אלו עכ"ל ועם דברינו שפיר יש להבין את דבריו וגם מהמאירי שם ומהא"ז הל"ש אות ס"ד נראה דשובט ומדקדק תולדות והח"א כלל כ"ה פסק כשיטת הרמב"ם שהם תולדות אבל לפענ"ד צ"ע לדינא כיון שהוכחנו דרבינו ורש"י ותו' והרמב"ן והריטב"א ל"ס כן והנ"מ בין אב לתולדה כבר כתבנו לעיל מחודש ט':

אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ם דבירושלמי שבת פ"ז דף כ"ט ע"ב איתא ההן דעביד קונטרן נפן ומחצלן חייב משום מיסוך פי' הקה"ע וז"ל קונטרן כמין שק העשוי מקנים נפן היינו נפה מחצלן מחצלות, ההן דעביד קופין כד צפר משום מיסך פי' קופין קיפות מקנים וסיב כד צפר כשמתחיל לעשות גדול סביב הקופה בשוליה עכ"ל והרוקח סי' ע"ב והא"ז הל"ש אות ס"ה הביאו א"ז ואמאי השמיטו הרמב"ם בשלמא על רבינו י"ל כיון שהביא לקמן באב דהפוצע את מ"ד אביי שבת ע"ד ע"ב האי מאי דעביד תלתא חייב משום י"א חטאות ואחת מהן משום מיסך עכ"ס דממילא ידעינן מזה גם אינך דהירושלמי וע"כ השמיט שפיר את הא דירושלמי אבל הרמב"ם דלא הביא את הא דאביי באמת קשה דמדוע לא הביא את הא דירושלמי או את הא דאביי וצ"ע:

ועושה (מג) שתי בתי נירין כו', כ"כ גם רש"י והר"ן במשנה ע"ג ע"א אלא הם מפ' דמה היא ליצ"ש שכ' רבינו וז"ל שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר והרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל ובתי נירין הן חוטין תלויין קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה ובה יארוג האורג ושם הנירין ועצמם מפורסם אצל האורגים עכ"ל ועי' בחיבורו הל"ש פ"ט הל' ט"ז ובהרהמ"ג שם שהסכים פירושו של רש"י עם פירושו של הרמב"ם והלח"מ חולק עליו והתי"ט כתב דרש"י כיוון להערוך וכ"נ מהא"ז הל"ש אות ס"ה, ובמשנה שבת ק"ה ע"א איתא העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס בנפה בכברה ובסל חייב ומחמת המשנה זו פסק הרמב"ם שם וז"ל העושה שני בתי נירין חייב העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים ה"ז תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב עכ"ל וא"כ לכאורה צ"ע דמדוע לא הביא רבינו את התולדות אלו, ונ"ל בס"ד כיון דכ' רבינו גבי הא דחלתא הנ"ל דאחד מן הי"א חטאות משום שתי בתי נירין א"כ י"ל דסמך דמשם יש ללמוד את כל הני דברים שכ' הרמב"ם וגם מהיראים סי' ק"ב נראה בפי' דסמך על הא דאביי וא"כ גם אליבא דרבינו יל"כ:

והאורג (מד) שני חוטים כו', כ"כ גם הרמב"ם שם פ"ט הל' י"ט ומדכתבו סתם נימין נראה דסברו דאפי' על נימין של שער חייב משום אורג לא על נימין של בגד דוקא והסמ"ק סי' רפ"א כתב בפי' כן וז"ל האורג שני חוטים ה"ה קולע שני נימין של שער דקליעתו היא אריגתו כו' וכיון דדרכו של הסמ"ק להלוך בעקבותיו של רבינו ורבינו דרכו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם א"כ גם מהסמ"ק מוכח דסברו כמו שכתבנו, וא"כ לכאורה ק"ל על הרמב"ם דבפכ"ב הלכ"ו שם כתב אין גודלין את שער הראש ואין פוסקין אותו מפני שנראה כבונה דמדוע כתב טעם זה תיפוק ליה דחייב משום אורג ואי"ל דגודלין לאו היינו קולע דמהברטנורה שבת פ"י מ"ו נראה בפי' דחד היא ותו ק"ל הלא מגמ' שבת צ"ד ע"ב מוכח דאפי' לר"א אינה חייבת גודלת משום אורג אלא משום בונה כיון דאין דרך אריגה בכך ולרבנן גם משום בונה ליכא אלא משום שבות והלכה כרבנן וא"כ היאך פסקו דקולע חייב משום אורג:

אבל כשמעיי' שפיר בסוגי' שם נראה דמהתם למדו את פסקם כיון דפלוגתא של ר"א ורבנן איירי בגודלת שער ראשה וכיון דגודלת במחובר ע"כ קאמר הגמ' וכי דרך אריגה בכך אבל כשגודלין בתלוש כיון דדרך אריגה בכך באמת לד"ה חייב משום אורג וכ"מ בפי' מתו' שם ד"ה וכי שכ' וז"ל ואע"ג דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרי' בפ' במה אשה הכא בשיער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה עכ"ל וזה עכצ"ל דכונת התו' במ"ש דבשיער לא חשיבא אריגה הטעם משום מחובר דל"ל דכוונת התו' לחלק בין נימין דשער לנימין דבגד דבנימין דשער אפי' בתלוש ליכא משום אורג כיון דאין דרך אריגה בנימין דשער דא"כ מלת הכא שכ' התו' מיותר אלא הול"ל בקיצור בשער ילא חשיבא אריגה ומדכ' מלת הכא עכ"מ דכוונתם דהכא בשיער לא חשיבא אריגה כיון שהם מחוברין אבל בשער תלוש באמת חשיבא אריגה וגם לפי תירוצו השני של התו' מוכח דדוקא בשער הראש מחוברין שייך האי סברא שכ' התו' שעומדת לסתירה אבל לא בשער תלוש, וא"כ ממילא י"ל דרבינו והרמב"ם והסמ"ק איירו בתלוש וע"כ פסקו שפיר דחייב משום אורג אבל בפכ"ב הל' כ"ו שדיבר הרמב"ם משער ראשה שהן מחוברין ע"כ ל"כ שם אלא מפני שנראה כבונה ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ' שכ' וז"ל אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם כו' ולכאורה היכי כתב הרמב"ם דבתלוש דוקא חייב הא הרמב"ם סתמא כתב אבל לפי דברינו באמת מוכח מהרמב"ם כמ"ש המג"א וכ"פ הח"א ועי' במעשה רוקח הל"ש פ"ט שכ' על וכן הקולע כו' שכ' הרמב"ם שדין זה לא נמצא בביאור בש"ס אבל לפי מה שכתבנו באמת יש מקור לדין זה כמובן.

ושיעור (מה) האריגה כו', לכאורה לשון על אורך שתי אצבעות שכ' רבינו קשה ההבנה וכי מצינו שיעור על אורך האצבע הלא על רוחב האצבע נותנין השיעור בכ"מ וגם הרמב"ם שם פ"ט הלי"ח כתב וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב וא"כ היאך נתן רבינו השיעור באורך האצבע, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת רבינו דעל אורך שכ' קאי על האריגה ושתי אצבעות שכ' פירושו ברוחב שתי אצבעות ומשום דמלתא דפשיטא היא זה ע"כ ל"כ בפי' ברוחב שתי אצבעות וגם הרמב"ם שם הלי"ט כתב גבי קליעה באורך שתי אצבעות ובהרמב"ם עכצ"ל הפשט דאורך קאי על הקליעה כיון דגבי אריגה כתב ברוחב ב' אצבעות וקליעה תולדה דאריגה היא א"כ ממילא גם ברבינו י"ל הפשט כן ואח"כ ראיתי שגם המרש"ל בביאורו כאן מפ' את רבינו כן ושמחתי מאד שכונתי בס"ד לדעת קדשו:

והפוצע (מו) שני חוטין פי' כו'. רש"י במשנה שבת ע"ג ע"א כתב וז"ל הפוצע מנתק פעמי' שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך כו' נראה בפי' דרבינו מפ' כרש"י ומה שכתבו מלת לצורך נ"ל בס"ד דטעמם כדי שיהא מקלקל ע"מ לתקן, אבל הר"ן שם כתב וז"ל והפוצע פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב עכ"ל וכן מפ' הריטב"א והמאירי שם והחילוק בין השני פירושים הוא זה לרבינו ורש"י באמת מקלקל הוא אלא שעשה לצורך האריגה אבל להרא"ה ודכוותיה לא הוי מקלקל, ועוד חילוק יש דהמגן אבות כתב וז"ל והפוצע רש"י פי' שמנתק עובי החוטין משמע דר"ל בשכבר הן אריגין מקליש כל חוט מעוביו כו' עי"ש נמצא דלפי הבנת המגא"ב ברש"י צ"ל דמלאכת פוצע לאחר אריגה היא אבל להרא"ה י"ל דמלאכת פוצע מקודם אריגה או בשעת אריגה היא, אבל לא אבוש דאינו יודע דמהיכי משמע ליה להמגא"ב מרש"י כן הא פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי שכ' רש"י שפיר יש לפר' גם על קודם אריגה דהיינו בשעה שמותח את החוטין וכ"נ שסובר המרש"ל בביאורו כאן דאל"כ ל"ק קושיתו שהקשה על הסדר דמתני' כלום עי"ש ותבין, ועי' בהרמב"ם הל"ש שם פ"ט הל"כ שגרס הבוצע ומהרהמ"ג נראה שסובר דפירושא דרש"י והרמב"ם חד אבל מלשון רבינו נראה דשני פירושים הם וגם בלא"ה עכצ"ל ברבינו כן דאל"כ אלא נאמר דסובר כהרהמ"ג קשה כיון דרבינו מפ' כרש"י מדוע לא הביא לפוצע את התולדה שכ' הרמב"ם שהסותר את הקליעה לתקן ה"ז תולדת בוצע אעכ"מ מרבינו דלא כהרהמ"ג וכ"נ מהסמ"ק סי' רפ"א עי"ש ותבין חזינן מהנ"ל דהרא"ה מפ' פוצע בענין אחר וגם הראב"ד בהשגותיו מפ' בענין אחר א"כ ממילא שפיר י"ל דמשו"ה כתב רבינו מלת פי' להוציא מפירושם וכמו שכתבנו לעיל מל"ת ד' דדרכו של רבינו להוציא במלת פי' מהשאר פירושים:

תולדה (מא) דאורייתא כו'. לכאורה ק"ל על רבינו כיון דלא למד מהא דחלתא דאביי לענין פוצע כלום אלא לענין מיסך ושתי בתי נירין ואורג א"כ מדוע ל"כ א"ז שם אבל אח"כ ראיתי שכבר עמד ע"ז המרש"ל בביאורו כאן ומתרץ וז"ל ונ"ל ליישב ע"ד אמת כי קשה להספר [כונתו על רבינו] על התנא ששינה הסדר שבתחלה כתב הטווה ואח"כ האורג ואח"כ הבוצע לשם צורך אריגה ומן הסברא הי' לו לכתוב קודם אריגה ובודאי התנא דקדק על הסדר כמו שמתרץ הגמ' התחיל סדר הפת ונקט אופה לכך מביא אותן תולדות ששייכין למיסך ולעושה שתי בתי נירין ולאורג א"כ בא התנא לאשמעינן במה שהם מסודרים בענין זה כדי להודיעך שתוכל למצא להן ג' תולדות במלאכה אחת כגון בעשיית חלתא וק"ל עכ"ל ודפח"ח, ועי' בח"א כלל כ"ה שכ' על פוצע את פירושם של הרמב"ם והראב"ד וצ"ל דחייש לחומרא של שניהם וא"כ מדוע לא הביא גם את פירושו של רש"י אלא ע"ז י"ל דסובר כהרהמ"ג הנ"ל דפירושו של רש"י עם הרמב"ם חד היא אבל זה ק"ל דמדוע לא הביא גם את פירושו של הרא"ה וצ"ע:

והקושר (מח) והמתיר אומר שם שכן כו'. כן היא מסקנת הגמ' שבת ע"ד ע"ב דקושר ומתיר הי' במשכן שכן צדי חלזון קושרין ומתירין פרש"י שכל רשתות עשויות. קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן ועי' במג"ס מ"ש ע"ז, ומ"ש רבינו בדאושכפי פי' דרצען כו' כבר כתבנו לעיל מחודש קנ"ח שבמלת פי' כיוון רבינו להוציא מפי' אחר וכאן נ"ל בס"ד שכיון דלא כהרי"ף בשבת קי"ב ע"ב דסובר דאינו חייב חטאת אלא על מעשה אומן וקשר של קיימא ועל מעשה הדיוט וקשר של קיימא פטור אבל אסור ומעשה הדיוט ואינו קשר של קיימא מותר לכתחלה וכ"ס הרמב"ם פ"י הל"א עי' בש"ג שם ובב"י או"ח סי' שי"ז שהביאו את השיטות בזה באריכות וכיון דרבינו סובר כשיטות רש"י והרא"ש דלא בעינן מעשה אומן עכ"כ מלת פי' לאפוקי משיטות הרי"ף והרמב"ם כיון דסובר דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט כמ"ש הרא"ש שם, ולהלכה המחבר פסק כשיטות הרי"ף והרמב"ם והרמ"א הביא את שיטת רבינו בשם יש חולקים ומהתניא נראה שתפס לעיקר כרבינו מדהביא את שיטתו סתם ואת שיטות הרי"ף והרמב"ם בשם י"א:

ור"י (מט) מפ' שמנעל של ת"ח כו', נראה מרבינו דדוקא לפי' הר"י אסור לקשור שני ראשי האבנט וכ"נ מהמרדכי ריש פ' ואלו קשרים ומהגמ"יי הל"ש פ"י וא"כ ק"ל על הרא"ש שם שכ' וז"ל וכתב בעל התרומות דאבנטים שקושרים אותם ברצועות ואינו מתירן אלא כשמשנה המכנסיים אסור לקושרן בשבת עכ"ל הא הרא"ש לא הביא על הא דמנעל של ת"ח אלא פירושו של רש"י וא"כ ה"כ בתר פירושו של רש"י את הא דבעל התרומות וגם הת"ש עמד שם ע"ז וכתב דהרא"ש מקצר בדבריו אבל כל זה אינו שווה לי דאכתי קשה כיון שהרא"ש סתם כרש"י א"כ היכי הביא כלל את הא דבעל התרומות וע"כ נ"ל דהרא"ש חשש להשני פירושים לחומרא וממילא גם ברבינו י"ל דמש"ה הביא את השני פירושים וגם בטור סי' הנ"ל נ"ל דצ"ל כן ומה שהקשה הט"ז שם ס"ק ב' על פירושו של הר"י עי'. בק"נ אות ה' שמיישבו היטב ולענין קשירת ציצית בשבת ע" מנ"ח מצוה ל"ב אות כ"א:

ומוכיח (ג) בשבת שכל קשר כו', כ"כ גם הרמב"ם פ"י הל"ז וכתבו הרהמ"ג והגמי"י שלמד א"ז ממשנה שבת קי"א ע"ב וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התרן ועי' ברש"י והר"ן שם שלמדו קשר של קיימא מיריעות אבל לכאורה ק"ל הא זה היא דעת אביי שם ע"ד ע"ב אבל רבא שהקשה שם על אביי מסקינן דיליף מצדי חלזון וביותר גדול אצלי התימה כיון שהם בעצמם כתבו שם קי"א ע"ב ד"ה כך דמתירין ילפינן מציידי חלזון שנצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן עכ"ל וא"כ היכי נקטו החבל בתרין ראשין דמתירין ילפי מצדי החלזון כרבא וקשר ילפי מיריעות כאביי ואי"ל דסברו דקשר של קיימא לא יכלינן למילף מציידי החלזון כיון דהיו צריכים לפרקים להתיר את קשריהם כהנ"ל בשמם וא"כ לא הוי קשר של קיימא וע"כ למדו קשר של קיימא מיריעות דא"כ קשה על רבא דהיאך יליף קשר מציידי החלזון הא שם לא הי' קשר של קיימא ובודאי לא חולק רבא על סתם משנה דבעינן קשר של קיימא ותו הא רש"י דף ע"ד כתב על הא דציידי החלזון שהן קשרי קיימא כהנ"ל בשמו מחודש ק"ס וא"כ סותר את למודו אעכצ"ל כיון דרשת עשוי קשרים קשרים יש בה קשרים שונים יש קשרים שאין מתירן לעולם ויש קשרים שמתירן כשצריכים להוסיף על הרשת או לקצרה וע"כ יליף רבא שפיר מציידי חלזון ועי' רש"י דף ע"ד שמפ' דהיאך עושים את הרשת ולכאורה נראה כמיותר אבל לפי דברינו י"ל דכיוון בזה למה שכתבנו וא"כ הדרא הקושי' על רש"י והר"ן דמדוע ל"כ דילפינן קשר של קיימא מהא דחלזון:

וע"כ נ"ל בס"ד כיון דרבא אמר לאביי תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר נראה דלענין קושר גם רבא מודה דיכלינן למילף מאורגי יריעות אלא כיון דבמתיר פליג עליו ויליף מחלזון וכיון דגם קושר יכלינן למילף מחלזון ע"כ קאמר הגמ' אלא אמר רבא אבל באמת מודה רבא לאביי דקושר הי' במשכן גם ביריעות נמצא לפי"ז דהלימוד מיריעות לענין קושר באמת הוי לימוד לכ"ע וא"כ י"ל דמשו"ה נקטו רש"י והר"ן לענין קושר הלימוד מיריעות כיון שהיא לימוד לכ"ע גם לאביי כמובן. וא"כ לכאורה צ"ע מדוע לא נקט גם רבינו לענין קושר הלימוד מיריעות כיון שהיא לימוד לכ"ע ואפשר כיון דרבינו רצה למינקט בקיצור ע"כ נקט חלזון שהיא לימוד על תרווייהו על קושר ומתיר כמיבן. ולענין אי בעינן במתיר ע"מ לקשור עי' תו' שם ע"ג ע"א ד"ה הקושר שנסתפק בזה וכתב דרש"י סובר דלא בעינן והתי"ט שם הראה ממקום אחר דרש"י סובר דבעינן אבל גם הר' ירוחם ני"ב חי"ד כתב דרש"י סובר דלא בעינן וגם מרבינו והרמב"ם נראה דלא בעינן מדסתמו ולא כתב"ו דבעינן אבל הרא"ש פסק דבעינן והב"י סי' שי"ז כתב דדוקא לענין חיוב חטאת בעינן אבל מדרבנן באמת אסור להתיר אפי' שלא ע"מ לקשור:

ודע שהרמב"ם הל"ש פ"י הל"ח כתב פותל חבלים תולדה דקושר ומפריד את הפתיל תולדה דמתיר וא"כ צ"ט דמדוע השמיט רבינו א"ז הן אמת שהמעשה רוקח שם כתב שלא מצא מקור לזה וגם על המקור של המגדל עוז מהירושלמי כתב דבירושלמי שלפנינו ליתא אבל זה אינו השגה כי כמה דברים נמצא בהראשונים מהירושלמי שליחא לפנינו, וע"כ נ"ל בס"ד דהמגן אבות ד"ה והמתיר כתב וז"ל ועי' ברמב"ם דהמתיר חוטים נפתלים יחד הו"ל מתיר וק"ל הא דאמרינן בעירובין פוחתת שבכלים מתירין ומפקיע דהך מפקיע היא אב מלאכ' דמתיר המפתל עכ"ל חזינן דהמגא"ב הניח את הרמב"ם בקושי' מגמ' דעירובין אבל לא אבוש שאינו יודע מגמ' זו בעירובין וגם לשון פוחתת שבכלים שכ' המגא"ב ג"כ איני זוכר שיהא באיזה גמ' לשון זה וע"כ נ"ל בס"ד שהמגא"ב כיוון על הגמ' ביצה ל"א ע"ב ושם באמת איתא הא דינא שהביא אבל לא בלשון פוחתת אלא בלשון חותמות וכיון דפירושא דחותמות פוחתת מלשון פתח עכ"כ פוחתת וגם אפשר כיון דהתו' בעירובין ל"ה ע"א ד"ה בעי הביא את הגמ' דביצה ע"כ מציין על עירובין אבל באמת ליתא שם אלא בביצה איתא כך אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט פרש"י וז"ל חותמות שבקרקע כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו ולא חותך דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע ושל כלים כגון תיבה הנעולה ע"י קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים עכ"ל ומגמ' זו הקשה המגא"ב על הרמב"ם שפיר דהיאך מותר להפקיע בשבת וביו"ט חותמות שבכלים נהי דמשום סתירה ליכא אבל משום מתיר איכא דכיון דמפריד את הפתיל הוי תולדה דמתיר אעכ"מ מגמ' זו דמפריד את הפתיל לא הוי תולדה דמתיר כן נ"ל בס"ד דהי' קשה להמגא"ב וגם מ"ש המגא"ב דהך מפקיע הוא אב מלאכה נ"ל דזה ג"כ ט"ס וצ"ל תולדה דמתיר כיון דהרמב"ם ל"כ אלא דהוי תולדה עכ"פ הקושיא מגמ' דביצה על הרמב"ם היא קושיא גדולה:

אבל נהירנא לי עיני מן שמיא וראיתי שהרמב"ם באמת לא הביא את הא דשמואל דביצה וגם מצאתי בש"ג שם שכ' בשם הריא"ז וז"ל ומיימני השמיט דין הפקעת החותמות וכלל אותו בדין מגופת חבית בפכ"ג מהל"ש עכ"ל ועיינתי בפכ"ג ולא מצאתי אלא בהל"א שם גבי מגופת חבית שכ' אבל פותחין נקב ישן וצ"ל בכוונת הריא"ז כיון דמשם יש ללמוד דמותר להפקיע חותמות שבכלים ולית ביה משום סתירה ע"כ ל"כ הרמב"ם בפי' את הא דהפקעת החותמות כן נ"ל בס"ד בכוונת הריא"ז, אבל כשאני לעצמי נ"ל דהרמב"ם באמת לגמרי השמיט את הא דינא דהפקעת החותמות דכיון דפסק דמפריד את הפתיל ה"ז תולדת מתיר ע"כ לא יוכל לפסוק את הא דינא דשמואל מחמת קושית המגא"ב הנ"ל וזה ל"ק דאדרבא הי' לו להשמיט את הא דמפריד את הפתיל מקמא דינא דהפקעת החותמות כיון דזה גמ' ערוכה דע"ז י"ל דבודאי הי' לו איזה הכרח לזה, אבל רבינו י"ל דבאמת פסק כהא דשמואל וע"כ ל"ס דמפריד את הפתיל הוי תולדה דמתיר וכיון דסובר דעל מפריד את הפתיל אינו חייב משום מתיר ממילא לא יוכל לסבור דהפותל חבלים חייב משום קושר כיון דרבינו, פסק דכל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על היתירו וע"כ לא הביא הפותל חבלים ומפריד את הפתיל לתולדות דקושר ומתיר כמובן, וגם נ"ל בס"ד ליישב בזה מה דק"ל על הטוש"ע דמדוע לא הביאו את הא דפותל ומפריד שכ' הרמב"ם דכיון דפסקו סי' שי"ד את הא דשמואל ע"כ השמיטו את הא דפותל ומפריד והמג"א שהביא סס"י שי"ז את הא דפותל ומפריד י"ל דסובר כתירוצו של הריא"ז ועל קושית המגא"ב י"ל דהי' לו תירוץ אחר ודו"ק:

התופר (נא) שני תפירות כו'. בשבת ע"ד ע"ב הקשה הגמ' על התופר שתי תפירות והא לא קיימא פרש"י והא לא קיימאי הכי וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא ומשני ר' יוחנן והוא שקושרן פרש"י שקשר שני ראשי החוט עכ"ל נראה מרש"י שקשר שני ראשי החוט ביחד אבל מרבינו נראה שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן ונ"ל בס"ד דלדינא באמת לא פליגי דבאיזה אופן שקשר שלא תנתק התפירה חייב אלא רש"י מפ' לפי הגירסא שלפנינו דר"י אמר והוא שקושרן דלשון זה מורה כפירושו אבל לרבינו גירסתו בגמ' והוא שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן וגם להרמב"ם שם פ"י הל"ט צ"ל דהי' גירסתו בגמ' כרבינו ועי' בח"א כלל כ"ח שהרכיב את השני פירושים ביחד ולפימ"ש דלא פליגי באמת יפה עשה, וגם ראי' לדברינו דלא פליגי נ"ל כיון דרבינו והרמב"ם סברו דכשתפר ג' תפירות לא בעינן שיקשרם כיון שקיימא התפירה ולמדו א"ז מדלא הקשה הגמ' אלא והא לא ק"מא אלמא דההקפדה רק על קיום התפירה וא"כ ממילא גם בקשר דר"י ע"כ דלא קפדינן על אופן הקשר רק על אופן קיום התפירה כמובן:

ועי' בקרבן נתנאל שם אות י"ב שכ' וז"ל והא לא קיימא פרש"י וכיון דלא קיימא לאו מלאכה היא משמע דעיקר קושית הש"ס דלא הוי אב מלאכה רק פטור אבל אסור הוא ולכך תמה אני מאין נוהגין העולם שתוחבין עם מחט שקורין שטעקנאדל בל"א הקריז עם המלבוש שקורין שופצע בל"א הא הוי שתי תכיפות וכן הנשים בפראג שמחברין השליא"ר עם מחטים הללו הא הוי שתי תכיפות עכ"ל ולכאורה מנ"ל דפירושו בגמ' דפטור אבל אסור ואי משום דרש"י כתב לאו מלאכה היא דילמא באמת הפשט ברש"י דלאו מלאכה היא כלל ומותר לגמרי אבל לפמ"ש המאירי שם ד"ה התופר יפה כתב הק"נ דפטור אבל אסור עי"ש ותבין, ועל התימה של הק"נ על מנהג העולם רציתי לומר כיון דתופר מיריעות דמשכן ילפינן כמ"ש רש"י והר"ן והברטנורה במשנה שבת ע"ג ע"א ע"כ י"ל דדוקא כשתופר בחוט יהי' איזה מין חוט שיהי' זה נקרא תופר ועל תפירה זו אמרינן דבשתי תפירות אפי' בלא קשירה פטור אבל אסור אבל כשתוחבין במחט שקורין שטעקנאדל כיון שאין דרך תפירה בכך ולא הוי דומיא דמשכן זה באמת לא נקרא תפירה ולית ביה שום איסור כלל, אבל אח"כ חזרתי מזה כיון דהרמב"ם הל"ש פ"י הלי"א כתב המדבק ניירות או עורות בקולין של סופרים וכיוצא בו ה"ז תולדת תופר וחייב וכ"פ הש"ע סי' ש"מ א"כ שפיר י"ל דכשתוחב עם המחט הנ"ל ג"ם הוי תולדה דתופר (ודרבנן עכ"פ וע"כ הקשה הק"נ יפה:

אבל נ"ל בס"ד שהעולם סמכו על הראבי"ה מובא בהגה"מ שבת פ"ז ובחידושי אנשי שם על המרדכי שם אות נ"א שמתיר לגמרי תפירה שאינה להתקיים וגם הד"מ או"ח סי' ש"מ כתב לענין להתיר לנשים למתוח בחוט סביב זרועותיהן שנהגו להקל כראבי"ה וגם בשעת"ש שם הביא בשם גו"ר שסמך על השיטה זי עי"ש:

המותח (נב) כו' פי' שנתרווחה התפירה כו' בגמ' שלפנינו שבת ע"ה ע"א איתא א"ר זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וכך הגירסא בהרי"ף והרא"ש שם ורבינו שהשמיט רב אפשר שהוא ט"ס או אפשר שכך הי' גירסתו, ורש"י מפ' על המותח חוט וז"ל בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב עכ"ל ול"ל דכוונת רבינו בהפי' לאפוקי מפירושו של רש"י כיון דאף דרבינו מפ' בענין אחר קצת אבל הכל הולך לכיוון אחד כמובן, וע"כ נ"ל בס"ד שכיוון לאפוקי מפירושו של הרמב"ם פ"י הל"ט שכ' והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצורכי התפירה וכתב הב"י או"ח סי' ש"מ וז"ל משמע מדבריו שהוא מפ' מותח חוט של תפירה שמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהי' כווץ ולפי שדבר זה מצורכי התפירה היא חייב חטאת עכ"ל ועי' ראש יוסף שבת ע"ה ע"א מ"ש על הב"י זה וא"כ י"ל כיון דרבינו רצה לאפוקי מפי' זה עכ"כ מלת פי' כדרכו בקודש היכי דרוצה לאפוקי מפי' אחר כהנ"ל סוף מחודש קנ"ח, אבל אח"כ ראיתי בנ"א כלל כ"ח שתמה על פירושו של הב"י דאפי' בתוכף ב' תכיפות שתפר ממש פטור אם לא קשר ואין יתחייב מה שהכין צורכי תכיפה ועכ"כ שגם הרמב"ם מפ' כרש"י ומסיים שכ"כ הרהמ"ג ובאמת מהרהמ"ג שם נ"כ וכ"כ המעשה רוקח שם וממילא לפי פירושם בהרמב"ם ל"ל ברבינו בכוונת הפי' כמו שכתבנו:

וע"כ נ"ל בס"ד דבאמת יש נ"מ לדינא בין פירושו של רבינו לפירושו של רש"י דהסמ"ק סי' רפ"א מפ' לגמרי כרבינו והר' פרץ בהגהותיו שם כתב ע"ז וז"ל וע"כ אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים אלא א"כ יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפירה בעיגול סביב הנקב עכ"ל עי' בטור סי' ש"מ שהביאו להלכה ונ"ל דהר"פ ל"כ א"ז אלא לפי פירושו של הסמ"ק שמפ' את הא דרב דאיירי שנתרווחו הנקבים ואפ"ה חייב על מתיחת החוט חטאת ע"כ למד הר"פ מזה שפיר את דינו אבל לפי פירושו של רש"י באמת ליכא למילף את דינו של הר"פ כיון דלא מפ' רש"י דרב איירי שנתרווחו הנקבים א"כ י"ל דדוקא כשלא נתרווחו הנקבים שם סובר רב דאסור אבל כשנתרווחו הנקבים באמת ליכא איסור כלל וכ"מ בפי' מהח' הר"ן בשבת דף ע"ה דכיון דסובר כפירושו של רש"י ע"כ ל"ס כהר"פ עי"ש נמצא לפי"ז יש חילוק גדול לדינא בין פירושו של רבינו לפירושו של רש"י דלרבינו מוכח דינו של הר"פ ולרש"י לא מוכח וא"כ שפיר י"ל דרבינו כיוון בהפי' לאפוקי מפירושו של רש"י כמובן ולהלכה פסק הש"ע סי' הנ"ל כרבינו דאסור אם לא באופן שמתיר הר"פ:

מדקדק (נג) הרא"מ כו'. זה לשון היראים סי' ק"ב ד"ה הקושר ונ"ל שאינו קשר דאורייתא אלא ב' קשרים זה על זה במקום שאינו ראוי בקשר אחד כדאמרינן בפ' כלל גדול והתופר שתי תפירות והא לא קיימא אמר רבב"ח והוא שקושרן פי' קשר קשר אחד אחר התפירות וכיון דמחייבינן ליה משום תופר ולא משום קושר למדנו שקשר אחד אינו קשר כו' עכ"ל וכ"כ בשמו הריטב"א והר"ן והגה"מ פ' כלל גדול והגמ"יי הל"ש פ"י, אבל לכאורה לא זכיתי להבין את ראייתו דמדוע לא נאמר דבתופר שתי תפירות באמת חייב שתים אחת משום תופר. ואחת משום קושר וכמ"ש הברטנורה שבת פ"ז מ"ב וז"ל והתופר שתי תפירות והוא שקושרן דאי לא קושרן לא קיימא ומיחייב תרתי משום קושר ומשום תופר עכ"ל [ומה שהקשה המרש"א מד"ב על הברטנורה מתו' שם ע"ה ע"א ד"ה שוחט עי' בק"נ פ' כלל גדול אות י"ג שמיישבו היטב] וכ"כ המאירי שם אבל אח"כ ראיתי בח' הרמב"ן שבת ע"ד ע"ב שכ' וז"ל והוא שקושרן פי' לא קשירה ממש הוא דא"כ תיפוק ליה משום קושר ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה אלא שמרכיבין זע"ז כעין קשר עכ"ל ועם הרמב"ן זה שפיר יש להבין את היראים וע"כ ל"ק היראים בקושיתו דמדוע לא חייב גם משום קושר כיון דסובר כהרמב"ן דכשהי' חייב משום קושר אז באמת לא הי' חייב משום תופר משום הטעם שכ' הרמב"ן אלא אמר וכיון דמחייבינן ליה משום תופר ולא משום קושר למדנו כו' וגם הר"ן והמרדכי והגמ"יי לא כתבו בשמו אלא כמו שהעתקנו אבל רבינו שכ' בשמו שמדקדק למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר כו' עכ"מ דרבינו ל"ס בדעת היראים שסובר כהרמב"ן א"כ נשארה עליו קושיתינו הנ"ל דדילמא באמת כן היא דחייב שתים וצ"ע:

אבל זה מוכח מהנ"ל דהיראים לעצמו והר"ן והמרדכי והגמ"יי באמת סברו כהרמב"ן וגם יש ליישב בס"ד מעל הרמב"ם הל"ש פ"י הל"ט את קושית הרמ"כ שהביא הכ"מ דמדוע ל"כ הרמב"ם דבתופר שתי תפירות חייב שתים משום קושר ומשום תופר די"ל דהרמב"ם גכ"ס כהרמב"ן ועכ"ס דהא דתופר שתי תפירות דגמ' איירי בקשר אחד כמ"ש היראים וגם בהרמב"ם באמת צ"ל במ"ש והוא שקשר כו' דכוונתו שקשר בקשר אחד ועי' בנ"א שמיישב את הרמב"ם כמו שמיישבו הקובץ שם ולפי דבריהם נראה שנעלם מהרמ"כ והכ"מ שיטת הרמב"ם במקומו דבעינן בקושר מעשה אומן וזה באמת אא"ל אעכצ"ל דהרמ"כ והכ"מ סברו שגם הך קשירה מעשה אומן ומשו"ה הקשו על הרמב"ם וא"כ נסתר תירוצם של הנ"א והקובץ עי"ש ותבין אבל לפי מה שכתבנו מיושב בס"ד שפיר, וע" מג"א סי' ש"מ ס"ק י"א שפסק דבתופר שתי תפירות וקושר שני קשרים חייב שתים ובאמת צ"ע דהיאך שבק את הרמב"ן ודכוותי' הנ"ל שהם רבים ופסק כהמאירי והברטנורה וגם על רבינו ק"ל בהא דינא דתופר דמדוע לא הביא גם את התולדות שכ' הרמב"ם המדבק ניירות כו' הנ"ל מחודש קס"ז וצ"ע:

הקורע (גד) כו'. בשבת ע"ד ע"ב הקשה הגמ' קריעה במשכן מי הוה רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה פרש"י דרנא תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין וכ"כ הר"ן והמאירי והברטנורה שם ונ"ל שגם רבינו לזה כיוון ומ"ש רבינו אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל כ"כ גם הרמב"ם פ"י הל"י אבל מרש"י והר"ן לא נ"כ דמדכתבו במשנה שם ע"ג ע"א אבל קורע שלא לתפור לא הוה במשכן מוכח דמשום דלא הוה במשכן פטרו ולא משום מקלקל אבל נ"ל בס"ד דלא פליגי אלא רש"י והר"ן כיון דקאי על המתני' שדברה מאב מלאכה דקורע והי' קשה להם דמדוע דוקא קורע ע"מ לתפור הוי אב מלאכה ע"כ קאמרו שפיר את טעמם דקורע שלא לתפור לא הוה במשכן אבל לרבינו והרמב"ם לא סגי בטעם זה כיון דאכתי קשה נהי דלא הוי אב מלאכה אבל תולדה יכול להיות וע"כ קאמרו את הטעם משום מקלקל כמובן:

הקורע (נה) בחמתו כו', לכאורה ק"ל על רבינו קושיא גדולה בהקדים לברר בס"ד את שיטתו דבשבת ק"ה ע"ב הקשה הגמ' על המתני' דקתני הקורע בחמתו ועל מתו פטור מהברייתא דקתני חייב ומשני דהברייתא איירי במת דידיה פרש"י ברייתא דקתני חייב במת דידי' שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידי' לאו קלקול הוא אלא תיקון והמתני' איירי ג"כ במת דידי' ומיהו בהנך דלאו בני אבלות נינהו והוי הקריעה קלקול וע"כ פטור והקשה הגמ' תינח מתו אלא חמתו אחמתו קשיא ומשני הא ר' יהודא הא ר' שמעון הברייתא אתיא כר"י דמשאצל"ג חייב והמתני' דקתני פטור אתיא כר"ש דמשאצל"ג פטור וכתב רש"י ד"ה הא ר"י וז"ל ומתו אמתו ה"נ הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר"י דהא מלאכה שאצל"ג הוא במוציא את המת לקוברו עכ"ל אלמא דרש"י סובר דלר"ש אפי' קורע על מתו פטור כיון דהוי משאצל"ג אבל התו' שם חולק על רש"י וסובר דבקורע על מתו גם לר"ש חייב משום דהוי מלאכה צריכה לגופה כיון שהוא צורך מצוה עי' בתוי"ט שם, נמצא לפי"ז כיון דרבינו אפי' במתו מחלק בין ר"י לר"ש עכ"מ דסובר כשיטת רש"י וא"כ נשארה גם על רבינו קושית התו' דקריעת מצוה הוי צריכה לגופה וצ"ל דגם רבינו סובר כמו שמפ' הרשב"א שם אליבא דרש"י דקריעת מצוה לא הוי מלאכה שצריכה לגופה כמו דלא הוי הוצאת המת אע"ג דמצוה קעביד עי"ש שג"כ הסכים לרש"י, ואח"כ הקשה הגמ' אימר דשמעת ליה לר"י במתקן במקלקל מי שמעת ליה ומשני א"ר אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו פרש"י שמשכך את חמתו ואח"כ הקשה הגמ' ובכה"ג מישרי והתניא המקרע בגדיו בחמתו כו' יהא בעיניך כעע"ז פרש"י אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו ומשני הגמ' לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' כו' עי"ש נמצא דלפי מסקנת הגמ' הוי באמת הקורע בחמתו מקלקל ופטור אע"ג דקעביד נחת רוח ליצרו ולא הוי מתקן אלא היכי דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' וכ"ס הפשט בגמ' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והח' הר"ן שם וכ"מ מהתו' שם ד"ה לא צריכא דמשום נחת רוח ליצרו לא הוי מתקן. וא"כ ק"ל על רבינו דה"כ דקורע בחמתו או על מתו חייב לר' יהודא הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הא לפי מסקנת הגמ' לא אמרינן כן וגם על הסמ"ק סי' ר"פ שכ' ג"כ כרבינו ג"כ קשה, אבל אח"כ ראיתי שהלכו בעקבותיו של הרמב"ם הל"ש פ"י הל"י וכבר עמד הרהמ"ג שם פ"ח הל"ח על הרמב"ם בזה ומתרצו שפיר וגם התי"ט שם דיבר הרבה מזה עי"ש:

ובש"נ ריש פ' האורג אות ב' ראיתי שהקשה סתירה ברבינו דכאן פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור ובמ"ע ע' פסק דהחובל בחבירו בשבת חייב וזה דלא כר"ש וצ"ל דממה שכ' רבינו אבל ר"י פוסק כר"ש הוכיח הש"ג שגם רבינו ס"כ וכמו שהוכחנו לעיל מל"ת ס' מחודש ב' אבל לכאורה ק"ל דהיאך הוכיח הש"ג ממ"ע ע' דמשום דפסק דחובל בחבירו חייב פסק כר"ש אדרבא ר"ש הוא דסובר דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דלר' יהודא גם חובל ומבעיר פטור כדאיתא בשבת ק"ו ע"א [ומשם תמצא בש"ס] וע"כ נ"ל דהש"ג קצר בלשונו וכיון ע"מ שנתן רבינו במ"ע ע' טעם דמדוע חובל בחבירו חייב עי"ש ומחמת זה הוכיח הש"ג דל"פ כר"ש דכשתעיין היטב בסוגי' דחובל ומבעיר תראה בפי' דרבינו ל"פ כר"ש בהא דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דאי הוה סובר כוותיה לא הי' צריך ליתן טעם במ"ע ע' דמדוע חובל בחבירו חייב כיון דלר"ש אע"ג דחובל מקלקל הוא אפ"ה חייב משום דיליף ממילה כמ"ש הגמ' שם ומדחזינן שרבינו נתן טעם דלא הוי חובל בחבירו מקלקל עכ"מ דפסק כר' יהודא דכל המקלקלין פטורין, ועי' רש"י שם שכ' דפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמשאצל"ג דלר"י דמשאצל"ג חייב מקלקל בחבורה פטור ולר"ש דמשאצל"ג פטור מקלקל בחבורה חייב עי' בסוגי' שם היטב נמצא דלפי שיטה זו באמת הקשה הש"ג שפיר כיון דמוכח ממ"ע ע' דרבינו סובר כר"י דחובל. בחבירו הי' פטור אי לאו הטעם שנתן רבינו שם וא"כ ממילא עכ"מ משם דסובר כר"י דמשאצל"ג חייב כנ"ל בס"ד בכוונת קושית הש"ג. אבל כשאני לעצמי נ"ל דבאמת ל"ק מידי כיון דרבינו ל"ס כשיטת רש"י דפלוגתת מקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמשאצל"ג אלא סובר כהני פוסקים דסברו דלא תליא עי' ברמב"ן ורשב"א וריטב"א והמאירי בסוגי' דחובל ומבעיר בשבת שם וגם נ"ל דאדרבא מדחזינן דרבינו פסק כאן כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור ובמ"ע ע' פסק כר"י בהא דחובל בחבירו עכ"מ דצ"ל דל"ס כשיטת רש"י ודו"ק:

הצד (נו) כו'. רש"י והר"ן והברטנורה ז"ל במשנה שבת ע"ג ע"א כתבו דצידה הי' במשכן בתחשים ובירושלמי שבת פ"ז דף ל' ע"א איכא מ"ד דלית ליה צידה באבות מלאכות כיון דסובר כר"מ דמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר ומפ' הקה"ע בפי' א' וז"ל א"כ בה ודאי לא שייך צידה כיון דלא נבראת אלא למשה לבדו ובאתה אליו הלכך לית ליה צידה פכ"ל נמצא דלר"מ דלא הי' תחשים במשכן צ"ל דלית ליה צידה וגם בגמ' דילן שבת כ"ח מובא הא דר"מ דמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה וא"כ ק"ל דלפי הכלל דסתם מתני' ר"מ היכי חשיב התנא צידה בין הל"ט אבות דבשלמא על האי מ"ד דירושלמי דלית ליה צידה ל"ק ממתני' דחשיב צידה [כמו שבאמת הקשה המר"ל ז"ל בשבת ע"ה ע"א ד"ה הצד חלזון והניח בתימה] די"ל דהאי מ"ד באמת ל"ס כהמתני' אלא כר"מ אבל על המתני' גופא קשה כיון דסתם משנה ר"מ וע"כ מחמת קושיא זו נ"ל דעיקר כהפירוש השני שמפ' הקה"ע את הירושלמי עי"ש ותבין, אבל אח"כ ראיתי בא"ז ז"ל הל"ש אות ע"א שמפ' את הירושלמי כהפי' הא' של הקה"ע אלא הא"ז תמה על הירושלמי דאמאי לא יליף האי מ"ד דסובר כר"מ צידה מאלים מאדמים והניח בתימה ממילא לפי"ז שפיר י"ל אליבא דגמ' דילן דבאמת יליף צידה מאלים מאדמים וע"כ חשיב התנא שפיר צידה בין הל"ט אבות ועל הירושלמי צ"ל דהאי כללא דסתם מתני' ר"מ לא אמרינן אלא היכא דאפשר כמובן, וא"כ לכאורה צ"ט על רש"י ודכוותי' הנ"ל דמדוע ל"כ דילפינן צידה מאלים מאדמים כיון דהוא ילפותא לכ"ע וי"ל דהם באמת סברו הפשט בהירושלמי כהפי' השני של הקה"ע ולפי פי' זה באמת גם הילפותא מתחשים ג"כ לכ"ע היא ומשום דרצו לגלות את דעתם בהא דירושלמי עכ"כ דייקא דמתחשים ילפינן כמובן, ועל הא דנקט התנא הצד צבי דוקא כבר עמד ע"ז התי"ט ז"ל שם ומתרץ משום דשכיחא כדפי' הר"ן גבי פת והמגא"ב ז"ל תירץ דנקט צידה בחיה כיון דסתם בהמה ועוף מגודלים עם בני אדם ואין בהם משום צידה ולי"נ בס"ד כיון דלקמן במשנה דף ק"ו פליגי ר"י וחכמים בצד צבי דעל איזה אופן חייב ע"כ נקט התנא גם במשנה דל"ט אבות צבי כמובן:

מוכחת (נז) ההלכה כו', כן מוכח באמת בגמ' שבת ק"ד ע"ב וכ"כ הרמב"ם ז"ל הל"ש פ"י הלי"ט אלא עמ"ש רבינו ז"ל דבעינן שיכול ליטלו בשחייה אחת ע"ז ק"ל דבגמ' שם איתא דבביבר גדול ליכא צידה אלא בביבר קטן וקאמר הגמ' ה"ד ביבר גדול ה"ד ביבר קטן וקאמר רב אשי שם ג' חילוקים וא"כ אמאי לא נקט רבינו אלא חילוק אחד, ונ"ל בס"ד דהרמב"ם שם נקט התרי חילוקים הראשונים של ר"א ושבק את החילוק האחרון וג"ז באמת טעמא בעי אבל מהרהמ"ג ז"ל שם נראה דלא הי' בגירסתו רק ב' חילוקים בר"א וכ"כ המעשה רוקח ז"ל שם דלהרמב"ם כך הי' הגירסא וא"כ י"ל דגם לרבינו הי' הגירסא כך והא דלא נקט רק חד מהם י"ל כיון דעל החילוק היכא דנפל טולא דכתלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול כתב התו' וז"ל הי' להם שיעור הכתלים שוה והי' יודעין שיעורן ע" בלח"מ שם דמדוע כתב התו' כן וכיון דלחילוק זה צריך להיות בקי בשיעורן ואנן באמת לא בקיאינן בשיעור זה ע"כ השמיט רבינו א"ז כמובן, ועי' ברי"ף והרא"ש ז"ל שם שהשמיטו את החילוקים דרב אשי לגמרי וגם בטוש"ע סי' שט"ז ליתא מזה אלא לפמ"ש המג"א שם ס"ק ב' י"ל דהטוש"ע סמכו עמ"ש או לביבר שהם ניצודים בו חייב דממילא ידעינן מזה לאפוקי בית גדול כיון שאינם ניצודים בו שאינו יכול לתופשם אבל על הרי"ף והרא"ש דלל"כ באמת קשה דמדוע השמיטו את זה וצ"ע:

הצד (נח) את הישן כו', הכי איתא בברייתא שבת ק"ו ע"ב ועל הא דקתני וחולה פטור הקשה הגמ' והתניא חולה חייב א"ר ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא פרש"י אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא עכ"ל וא"כ ק"ל על רבינו דה"כ סתם בחולה פטור ולא מחלק בין חולה לחולה בשלמא על הרמב"ם הל"ש פ"י הלכ"ד שכ' ג"כ סתם ל"ק כיון שהרהמ"ג כתב בהלכה כ"א שם שהרמב"ם מפרש אובצנא כר"ח שמפ' וז"ל אובצנא כגון שהיו עייפים מחמת כלב או מחמת ד"א הר"ז חייב עכ"ל וכיון שסובר הרמב"ם כר"ח ע"כ למד מזה תולדה לצד את התולדה דהמשלח כלבים כו' שכ' בהלכה כ"ב שם כ"כ הרהמ"ג וא"כ י"ל כיון שכ' הרמב"ם את הא דאובצנא חייב בהל' כ"ב שם עכ"כ שפיר בהל' כ"ד סתם דהצד את החולה פטור כיון דממילא ידעינן מהל' כ"ב דבהל' כ"ד איירי בחולה מחמת אישתא כיון דבחולה מחמת אובצנא כבר כתב בהל' כ"ב דחייב וא"כ על הרמב"ם באמת ל"ק מידי אבל רבינו דלא הביא את התולדה דהמשלח כלבים שכ' הרמב"ם א"כ עכצ"ל דל"ס בפירושא דאובצנא כר"ח אלא כרש"י א"כ קשה עליו כהנ"ל, אבל אח"כ ראיתי בב"ח ז"ל או"ח סי' שט"ז שהקשה כן על הטור שם ומיישבו שפיר וגם הט"ז שם ס"ק ב' מיישבו כן ועם דבריהם גם רבינו מיושב עי"ש:

אמר (נט) שמואל כל פטורי דשבת פטור כו' האי כללא דשמואל מובא בשבת כמה פעמים ועי' בתו' שם ג' ע"א ד"ה בר מה שהקשה ע"ז וגם היראים סי' ק"ב ד"ה הצד הקשה כן ומתרץ דבר נאה עי"ש, ומ"ש רבינו בריש שמנה שרצים מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דר"ש דאמר משאצל"ג פטור כו' בגמ' שם איתא בשם רב דצידת צבי וצידת נחש ומפיס מורס' משאצל"ג הם אלא רבינו סובר כיון דשמואל לעצמו סובר כר"י דמשאצל"ג חייב כדמוכח מזבחים צ"ב ע"א א"כ עכצ"ל דהני ג' פטורין ומותרין דקאמר שמואל ל"ק אלא אליבא דר"ש דאל"כ הי' קשה דשמואל אדשמואל וכ"כ התו' בשם ר"ת בשבת ג' ע"א ד"ה הצד ובזבחים שם ד"ה במלאכה וא"כ לכאורה ק"ל על הרמב"ם דבפ"א מהל"ש הל"ז פסק כר"י דמשאצל"ג חייב ובפ"י הלי"ז שם פסק דמפיס מורסא מותר לכתחילה ובהלכה כ"ג שם פסק דצידת צבי מותר לכתחילה ובהל' כ"ה שם פסק דצידת נחש מותר לכתחילה ולפמ"ש רבינו ור"ת יש סתירה בהרמב"ם וצ"ל דהרמב"ם ל"ס כוותייהו אלא סובר כהבה"ג והיראים סי' הנ"ל דשמואל ל"ס כרב דהנך ג' פטורין ומותרין משום משאצל"ג היא אלא סובר דגם לר' יהודא ג"כ כן הוא מהטעמים שכתבו הבה"ג והיראים עי"ש, אבל מהסמ"ק ז"ל סי' רפ"א נ"ל בס"ד להוכיח דגכ"ס כרבינו דשמואל אליבא דר"ש קאמר דלכאורה ק"ל על הסמ"ק שהביא את כל הדינים של אב מלאכה הצד כלשון רבינו ממש אלא שהשמיט את הג' פטורין ומותרין דשמואל וזה לכאורה טעמא בעי אבל כשנאמר שהסמ"ק גכ"ס כרבינו דשמואל אליבא דר"ש קאמר אז י"ל כיון שהסמ"ק פסק כר"י דמשאצל"ג חייב ע"כ השמיט את הג' פטורים ומותרין דשמואל כמובן, וממילא לפי"ז גם מכאן יש להוכיח דרבינו פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור מדהביא את הג' פטורין ומותרין דשמואל וגם בלא"ה נ"ל להוכיח מכאן דס"כ דמדכ' ופוסק רבינו יצחק דכר"ש קיי"ל כו' ומדל"כ ופוסק הר"י כר"ש אנא כתב קיי"ל עכ"מ דגם רבינו פ"כ:

ועוד נ"ל בס"ד ראי' שרבינו פסק כר"ש מדכ' שמנה שרצים כו' והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור כו' ולשון זה ממש איתא במתני' דריש שמנה שרצים וקאמר הגמ' שם ע"ז מאן תנא אר"י אמר רב ר"ש היא דאמר משאצל"ג פטור והרמב"ם הל"ש פ"י הלכ"א כתב וז"ל אחד שמנה שרצים כו' הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד שמלאכה שאצל"ג חייב עליה עכ"ל אלמא כיון דהרמב"ם פסק דמשאצל"ג חייב עכ"כ בין לצורך בין שלא לצורך חייב וממילא לפי"ז כיון דרבינו כתב שלא לצורך פטור דלא כהרמב"ם עכ"מ דפסק כר"ש דמשאצל"ג פטור וגם הטור או"ח סי' רע"ח כיון דפסק כר"ש דמשאצל"ג פטור עכ"כ בסי' שט"ז ג"כ כלשון רבינו שלא לצורך פטור והמחבר שם סתם מתחילה כלשון הטור דשלא לצורך פטור ומסיים ע"ז ולהרמב"ם חייב ומדהביא את דעת הטור סתם נראה דפסק כר"ש והא"ר שם כתב על המחבר וז"ל ורוב פוסקים כסברא ראשונה וכ"פ בש"ג עכ"ל ועי' במג"א סי' רע"ח מ"ש בזה וממילא יוצא לנו מזה שהראי' שכתבנו אליבא דרבינו דפסק כר"ש היא רא" שאין עליי תשובה ודו"ק וכ"ס בדעת רבינו הש"ג הנ"ל מחודש קע"ה:

השוחט (ס) פירש שמואל כו'. בשבת ע"ה ע"א איתא שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה פרש"י דנטילת נשמה הואי במשכן באלים מאדמים ותחש וחלזון [ורבינו השמיט חלזון ואפשר דלא רצה להביא אנא מה שהי' במשכן לכ"ע אבל חלזון איתא בירושלמי דלא הי' במשכן כהנ"ל מחודש קל"ח], והקשה הגמ' על רב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא ומשני אימא אף משום צובע נמצא דלפי המסקנא גם רב סובר דחייב משום נטילת נשמה וא"כ ק"ל אמאי כתב רבינו דשוחט חייב משום נטילת נשמה בשם שמואל דוקא ואי"ל משום דפסק כשמואל וכמו שפסק הרמב"ם הא רבינו באמת פסק כרב דחייב תרתי כהנ"ל מחודש קמ"א, ונ"ל בס"ד כיון דרב בעצמו ל"ק בפי' דשוחט חייב משום נטילת נשמה אלא הגמ' מתרץ את דבריו כן אבל שמואל קאמר בפי' דשוחט חייב משום נטילת נשמה ע"כ הביאו רבינו בשם שמואל ומשו"ה מדייק רבינו וקאמר פירש שמואל כו' כוונתו דשמואל מפ' כן בפי' אבל באמת פסק רבינו כרב דשוחט חייב שתים כמ"ש א"ז לעיל במלאכת הצובע, וזה ל"ק דמדוע ל"כ רבינו גם כאן דשוחט חייב תרתי די"ל כיון דשוחט לא חייב אף משום צובע אלא דוקא בשחיטה דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא דהיינו בשחיטה העומדת למכור כמ"ש הגמ' שם עכ"כ א"ז לעיל במלאכת צובע אבל כאן שדיבר מאב דשוחט ששייך בכל גווני שחיטה ע"כ ל"כ אלא דחייב משום נטילת נשמה דומיא דאב דשוחט דמתני' כמ"ש התו' שם ד"ה שוחט עי"ש ותבין: דתקריב מלח אתא לדרשה אחרינא שאיתא בהברייתא שם דתקריב אפי' בטומאה אעכצ"ל דהרשב"א באמת אהלכתא הקשה כמו שהקשה המל"מ וא"כ עכצ"ל דסובר הרשב"א דהלכה כרבא וא"כ יש לכאורה סתירה בהרשב"א, אבל אח"כ ראיתי די"ל כיון דרבא במנחות שם שקיל וטרי אליבא דהאי ברייתא דמהו תבונהו דאיתא בברייתא א"כ מוכח מזה דרבא סובר כהברייתא זו וע"כ שפיר י"ל דהרשב"א באמת לא הקשה אלא על רבא גופא כמובן:

ועי' במל"מ הל' איסורי המזבח פ"ה הלי"א שהקשה על הרמב"ם דמדוע השמיט את הברייתא דמנחות הנ"ל דשרי למלוח אפי' במלח איסתרוקנית לא במלח סדומית דוקא וגם את הא דתקריב אפי' בשבת ואפי' בטומאה, ולכאורה נ"ל דעל הא דהשמיט דתקריב מלח אפי' בשבת י"ל דסובר דהאי ברייתא אתיא כרבה בר רב הונא בשבת דף ע"ה דרש עיבוד באוכלין אבל רבא דסובר דאין עיבוד באוכלין באמת ל"ס כהאי ברייתא משום קושית המל"מ דהל"ש הנ"ל וכיון דהרמב"ם פסק כרבא ע"כ השמיט את הא דתקריב מלח אפי' בשבת, אבל אח"כ ראיתי די"ל דהרמב"ם באמת הביא את האי דרשה דתקריב מלח אפי' בשבת דבפ"ו מהל' תמידין ומוספין הל"ג כתב וז"ל ומולחין שם את האברים וזורקין מלח על גבי הכבש אפי' בשבת עכ"ל וכיון שהביא הרמב"ם את הא דתקריב מלח אפי' בשבת א"כ עכצ"ל שהמל"מ בהל' איסורי המזבח באמת לא הקשה על הרמב"ם אלא דלמה השמיט את השאר דינים דהבריתא והא דהביא המל"מ גם את לא דתקריב מלח אפי' בשבת צ"ל דלא הביא את זה רק משום דרשה דתקריב אפי' בטומאה כמובן, הן אמת דכשמעיינין שפיר בהרמב"ם הל' תמידין ומוספין שם נראה בעליל דהאי אפי' בשבת שני לא קאי על ומולחין שכתב אלא קאי עמ"ש וזורקין מלח על גבי הכבש וגם ראי' לזה נ"ל כיון דהמקור של הרמב"ם זה ממשנה דעירובין דף ק"ד כמ"ש הכ"מ שם ובמשנה זו ג"כ איתא על הא דזורקין מלח על גבי כבש מלת בשבת וא"כ לפי"ז עדיין י"ל דקושיית המל"מ דלמה השמיט הרמב"ם את הברייתא דמנחות באמת נם מהא דתקריב מלח אפי' בשבת ג"כ הי' וממילא צ"ל כתירוצינו הנ"ל ואז הרווחנו דעכ"פ לפום שיטת הרמב"ם ל"ק על הברייתא דמנחות קושיית המל"מ דהל"ש הנ"ל כמובן, אבל אחר עיון קצת ראיתי דנהי דהאי אפי' בשבת שכ' הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין באמת קאי עמ"ש דזורקין מלח על גבי הכבש אעפי"כ ממילא מוכח משם הא דינא דמולחין אפי' בשבת וא"כ עכצ"ל כהנ"ל דקושיית המל"מ בהל' איסורי המזבח באמת לא קאי על הא דתקריב אפי' בשבת וממילא לפי"ז כיון שהרמב"ם גכ"ס כהברייתא דמנחות דתקריב מלח אפי' בשבת א"כ קשה על הרמב"ם גופא קושיית המל"מ דהל"ש הנ"ל כיון דהרמב"ם פסק כרבא דאין עיבוד באוכלין א"כ ל"ל הלימוד דתקריב מלח אפי' בשבת.

וע"כ נ"ל בס"ד דלפום שיטת הר"ן בביצה דף י"א דבחלבים כיון דלאו אוכלים גמורים הם יש בהם משום מעבד לכ"ע וכ"נ דסובר גם רש"י שם עמוד ב' ד"ה התם באמת ל"ק קושיית המל"מ כיון די"ל דאיצטריך תקריב מלח אפי' בשבת על חלבים כיון דגם חלבים דקרבנות צריכין מלח כמ"ש הרמב"ם הל' איסורי המזבח פ"ה הל"א, אבל אח"כ ראיתי דאליבא דהרמב"ם ליכא לתרץ כן כיון דמהרמב"ם הל' יו"ט פ"ג הל"ד נ"ל להוכיח דל"ס כשיטת רש"י והר"ן, מדכ' וז"ל המפשיט עור בהמה ביו"ט לא ימלחנו שזה עיבוד הוא ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה כו' ובהלכה ה' שם כתב אבל לקדירה אסור למלוח על העור וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה עכ"ל ומדל"כ גבי חלבים ג"כ שזה עיבוד הוא כמ"ש גבי עור ע"כ מוכח דסובר דגם בחלבים ליכא משום עיבוד אלא בחלבים איכא איסור דרבנן, משום דנראה כמעבד וכמ"ש התו' בשבת דף ע"ה ד"ה אין שגם ביו"ט יש אסור דרבנן וכ"כ הק"נ בשבת פי"ד אות ד' גם אליבא דרש"י ע"ש וא"כ ממילא ליכא לתרץ אליבא דהרמב"ם כמו שכתבנו אבל א"ז הרווחנו עכ"פ בהנ"ל דלפי שיטת הר"ן ל"ק קושיית המל"מ, ואח"כ ראיתי שכבר קדמנו בזה התוספות שבת ז"ל סי' שכ"א סק"י אבל ממה שכתבנו שהרמב"ם ל"ס כהר"ן מזה לא דיבר כלום ועל תירוצו שתירץ שגם בישול שייך במלח שע"ג הקרבן עי' בתשו' מאהבה ח"ר סי' ר"ט שהשואל ג"כ מתרץ כן והוא מפלפל עליו טובא וגם ראיתי אח"כ בשעה"מ הל' יו"ט פ"ג הל"ד שג"כ דיבר מתירוצינו והעלה דבחלבים חייב משום מעבד וגם מהרמב"ם דהל' יו"ט דיבר ומפרשו שגכ"ס כרש"י והר"ן דבחלבים חייב משום מעבד עי"ש ומה שיש להקשות על רש"י והר"ן מגמ' דיבמות עי' בנב"י מ"ת יו"ד סי' מג ובמהר"ם שיק או"ח סי' קל"ט והשני תירוצים שתירץ הנ"א כלל ל"ב על קושיית המל"מ את הא דהראש נקטרת עם עורו כבר קדמו המצ"מ ואת הא דמעביר קדמו מוהר"ם מובא בשעה"מ שם וגם הת"ש סי' הנ"ל דיבר מהא דהראש נקטרת ומדחה בשתי ידים עי"ש:

והראש יוסף ז"ל בשבת ע"ה ע"ב כתב. וז"ל והוי יודע המולח בשר חי להוציא דם להרמז"ל פ"ח מהל"ש הל"ז דמפרק בבהמה הוי תולדה דדש וא"כ מה לי חיה או שחיטה כמו הסוחט פירות דהוי מפרק תולדה דדש ויש בו איסור תורה וצ"ע כעת ואי"ה בפריי יבואר זה ורבא דאמר אין עיבוד באוכלין בבשר נשר שנמלח והודח כבר ומולח לאורחא בזה אין עיבוד באוכלין משא"כ כה"ג עכ"ל וכשראיתי א"ז חשבתי שבדבריו יש ליישב שפיר בס"ד את קושיית המל"מ הנ"ל כיון שמוכח מהרמב"ם הל' איסורי המזבח פ"ה הלי"א ומהל' מעשה הקרבנות פ"ו הל"ד ופ"ז הל"א ומהל' תמידין ומוספין פ"ז הל"ג דלא הי' מליחה אחרת בקרבנות משום דם רק המליחה שהי' בראש הכבש עי"ש היטב ותראה שכן הוא וממילא לפי"ז כיון שיצא דם מחמת מליחה זו א"כ הוי מפרק. וע"כ כתוב תקריב מלח אפי' בשבת ול"ק קושיית המל"מ וגם יש ראי' מהברייתא דמנחות להראש יוסף דבמליחה לדם איכא משום מפרק דאל"כ קשה קושיית המל"מ ודו"ק ובתירוץ זה שמחתי מאד כי דמיתי שהוא תירוץ חדש שלא קדמנו בזה אבל אח"כ ראיתי במנ"ח ז"ל מצוה ל"ב אות ה' שנם הוא העלה מדעת עצמו כמ"ש הראש יוסף ומתרץ בזה את קושיית המל"מ ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו ואח"כ עלה ברעיוני לתרץ מה שלא ראיתי עד עכשיו בשום מקום דלפי מה שהעלה הרמב"ן ז"ל בחומש דמחמת צווי שביתה אפי' אינה מלאכה ממש אסור מה"ת עי' במהר"ם שיק או"ח ס"י' ק"ד שהביאו להלכה א"כ ממילא י"ל כיון שצריך למלוח מהקרבן את כל אבר ואבר אי לאו דהוה כתיב תקריב מלח אפי' בשבת באמת הוה אמרינן דנהי דליכא במליחה שום מלאכה מהל"ט מלכות אבל עכ"פ לא שבת ואי לאו דהוה מליחה עבודה באמת הוה אסור למלוח כיון דכהנים ג"כ מצווין לשבות אם לא בשעת עבודה וע"כ כתב רחמנא תקריב מלח להודיענו דגם המליחה הוי עבודה ושרי ועי' רש"י במנחות שם ד"ה תקריב שכ' וז"ל ואשמעינן דמליחתן עבודה היא ודחה שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל וי"ל דרש"י כיוון למה שכתבנו ודו"ק ולקמן סוף מלאכת מכה בפטיש כתבנו בס"ד עוד תירוץ חדש בזה עי"ש וגם עי' בנב"י מ"ת או"ח סי' כ"ג ובישע"י או"ח סי' ש"כ אות ט' וסי' שכ"א אות ד' מ"ש על המל"מ זה ולענין שיעור מליחת עור שיהא חייב משום מעבד עי' שעה"מ ומנ"ח סי' הנ"ל שדברו אריכות מזה:

ומ"מ (סט) מצינו איסר מליחת אוכלים מדרבנן כו', כ"כ גם התו' בשבת דף ע"ה אלא הטעם שכ' רבינו משום עובדא דחול ליתא בתו' והק"נ שם פי"ד אות ד' כתב הטעם בתו' משום דנראה כמעבד אבל לי"נ דלא צריך לזה כיון דגם בתוס' י"ל הטעם כמ"ש רבינו, ומ"ש רבינו בשם הר"ש בהא דפולין ועדשים כ"פ בש"ע סי' שכ"א ומ"ש בהא דהילמי גם בזה פסק הש"ע שם כן, אבל לכאורה ק"ל על רבינו כיון שפסק דאין הלכה כר' יוסי בהא דהילמי א"כ מדוע כתב אח"כ את אופן ההיתר לר' יוסי כשנותן שמן תחלה ואח"כ ראיתי שגם המרש"ל בביאורו כאן עמד ע"ז עי"ש מה שתירץ ולי"נ כיון דאיכא רבוותא שפסקו גם בהא דהילמי כר' יוסי משום דנמוקו עמו עי' עירובין דף י"ד ע"ב ובפוסקים שם עכ"כ את אופן ההיתר אפי' להני פוסקים וכן מצאתי בפי' בסמ"ק ז"ל סי' רפ"א שכ' וז"ל ומי מלח מועטין יש אומרים דהלכה כרבנן דשרי וי"א דהלכה כר' יוסי דאסור מיהו להשליך המלח על הבשר ואח"כ לתת עליו יין או חומץ מותר עכ"ל אלמא דהסמ"ק משום הנך דפסקו כר' יוסי כתב את אופן ההיתר גם לר' יוסי א"כ גם ברבינו י"ל כן, ומ"ש רבינו בהא דחרוסת דשרי לעשות בשבת כתב המרש"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל ומ"מ כשחל פסח בשבת נוהגים להחמיר ולעשות מי מלח מבע"י ועמ"ש רבינו דבחרוסת אין עושין טיבול ראשון כתב המרש"ל שכן נוהגין, ועל מה שהביא רבינו לענין מליחת יו"ט את הא דשמואל ואת הא דר' אדא כבר תמה ע"ז המרש"ל ביש"ש בביצה פ"א סי' ל"ב וכתב דרבינו סובר דשמואל ורב אדא לא פליגי עי"ש, ומ"ש רבינו דנתינת עור בפני דורסן הוי תולדה דרבנן למעבד כ"כ גם היראים סי' ק"ב ומ"ש משם הרמב"ם שהוא תולדה דאורייתא ע"ז יש להקשות דא"כ היכי שרי ביו"ט ליתן עור לפני דורסן והלא אינו אוכל נפש אבל כבר מתרץ המרש"ל בביאורו כאן א"ז וז"ל ונראה דל"ק דהא אמרינן [בביצ' י"א ע"ב] ג' דברים התירו סופן משום תחלתן וזו חדא מהן א"כ מאחר שהתירו משום תחלתו א"כ הוי כאוכל נפש ממש ודו"ק עכ"ל ולהלכה עי' ח"א כלל ל"ב שפסק כהרמב"ם דהוי תולדה דאוריי':

הממחקו (ע) תולדה דאורייתא כו'. במשנה שבת דף ע"ג לפי הגירסא שלפנינו איתא והממחקו אבל מהתי"ט שם נראה דהי' גירסתו והמוחקו אלא שרש"י והברטנורא העתיקו כפי פיסקא דש"ס עי"ש וגם בפי' המשניות ובהרא"ש שם איתא והמוחקו אבל מרבינו נראה שהי' גירסתו והממחקו וכ"נ מהרי"ף שם עי"ש ועל ממחקו מפרש רש"י מגרר שערו וכן מפ' הפי' המשניות והברטנורה והמאירי והח' הר"ן שם עי"ש ותראה דלכולהו האב מלאכה דממחק היינו שמגרר את השער או את הבשר מעל העור אלא מזה דבאיזה אופן מגרר אי בכלי דוקא או אפי' ביד מזה לא דברו כלום ואפשר דסמכו על לשון המגרר או הגורר שכתבו דסתמא פירושו בכלי ובגמ' שם ע"ה ע"ב איתא א"ר אחא בר חנינא השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק פרש"י ששף קרקעית שבין עמודי חלונות כדי שיהא חלק חייב משום ממחק אבל התו' כתב ששף העור על העמוד כדי להחליקו ועל פרש"י כתב התו' דלא נהירא ול"כ דמדוע אבל הרא"ש שם כתב בפי' דמדוע לא נהירא ליה כרש"י כיון דמה מחיקה שייך אם משפשף בידו על גבי אבן או נסר וגם הר"ן שם הקשה על רש"י דכל כה"ג בבית חייב משום בונה וא"כ י"ל דגם להתו' מטעם זה לא נהירא כרש"י אבל הק"נ שם אות ט"ו מיישב את רש"י מקושייתם עי"ש וא"כ צ"ל כיון דמהירושלמי שהביא התו' מוכח כפירושו של ר"ח ע"כ לא נהירא ליה להתו' כרש"י וא"כ לכאורה באמת קשה על רש"י הלא פירושו נגד הירושלמי ומדוע לא מפ' כר"ח:

וע"כ נ"ל בס"ד בשיטת רש"י כך דבירושלמי שבת פ"ז דף ל' ע"א איתא הממחקו מה מחיקה היתה במשכן זעיר בר חיננא בשם ר' חנינא שהיו שפין את העור ע"ג העמוד השף את העור ע"ג העמוד חייב כו' עכ"ל והיתה קשה לרש"י על פירושו של ר"ח בתרתי חדא דמדוע השמיט הגמ' דילן מלת עור מדוע ל"ק השף את העור כו' כמו שאיתא בירושלמי ועוד מדוע קאמר הגמ' חייב משום ממחק דנראה דלא הוה אלא תולדה דממחק הלא זה הוא האב מלאכה דממחק וגם הריטב"א והר"ן בשבת שם הניחו את הקושי' זו על פירושו של ר"ח בתימה וע"כ מחמת הני תרי קושיות סובר רש"י דעכצ"ל דהגמ' לא דיבר אלא מתולדה דממחק היינו כפירושו של רש"י וע"כ השמיט הגמ' מלת עור וקאמר חייב משום ממחק לשון שמורה שאינו אלא תולדה אבל בירושלמי דאיתא בפי' ששף את העור ע"ג העמוד וזה באמת הוה האב מלאכה דממחק ע"כ ליתא בירושלמי אלא חייב וממילא ל"ק על רש"י מהירושלמי כלום כיון דהירושלמי דיבר מהאב דממחק כמובן.נמצא לפי הנ"ל אדרבא קשה על פירושו של הר"ח הני תרי קושיות הנ"ל אבל כפי מה שהעתיק רבינו את לשון הגמ' נראה בפ' שהי' גירסתו גם בגמ' השף את העור כו' כמו שאיתא בירושלמי וא"כ לא נשאר כפי גירסת רבינו על הגמ' רק הקושי' של הריטב"א והר"ן כיון שגם מרבינו נראה דהי' גירסתו בגמ' חייב משום ממחק, אבל ראיתי במהרש"ל בביאורו כאן שכ' על פירושו של ר"ח וז"ל ויש מקשים א"כ אמאי חשיב. השף את העור לתולדה והלא ממחק ממש ונמצא בתו' שאנץ מפורש דלהכי קרי תולדה לפי שאינו מחליקו בכלי וגם אינו קרוי כלאחר יד פי' ולהיותו מותר כי רגילים הם לעשות כן עכ"ל וא"כ י"ל גם אליבא דרבינו כמ"ש התוס' שאנץ אבל אחר עיון קצת ראיתי דאליבא דרבינו ל"ל כן דבשלמא אליבא דר"ח כיון די"ל דסובר בהגמ' דילן דאב דממחק היינו שמגרר את השער מעל העור בכלי כיון דגם במשכן סובר הגמ' שהי' ממחק כך ולא כמ"ש הירושלמי דממחק דמשכן ה' שהיו שפין את העור ע"ג עמוד ע"כ שפיר י"ל דסובר הגמ' דכששף את העור בין העמודים לא הוי אלא תולדה משום הטעם שכ' התו' שאנ"ץ אבל אליבא דרבינו ל"ל כמ"ש התו' שאנ"ץ כיון שכ' רבינו בפי' כהירושלמי שזו המחיקה הי' במשכן א"כ עכצ"ל שגם אליבא דגמ' סובר כן דאל"כ לא הי' סותם כהירושלמי נגד הגמ' וא"כ אכתי קשה על הגמ' דמדוע לא הוי השף את העור אלא תולדה כיון שגם במשכן לא הי' אלא מחיקה כזו ביד ולא בכלי:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר דמחיקה דמשכן דקאמר הירושלמי הי' בדרך זה ששף את העור ע"ג העמוד וא"כ הי' העמוד כמו כלי כיון דמה לי כשמגרר את השער מעל העור בכלי או כשמגרר בהעמוד וכיון דהי' ממחק דמשכן על דרך זה ע"כ שפיר נקרא בכה"ג אב מלאכה ומשום דהירושלמי איירי בכה"ג ע"כ איתא בהירושלמי שהיו שפין את העור ע"ג עמוד ולא קאמר שהיו שפין את העור בין העמודים אבל בגמ' דאיתא השף את העור בין העמודים דפירושו ששף ביד את העור ששטח בין העמודים וכיון דאיירי הגמ' ששף ביד ע"כ קאמר הגמ' שפיר דלא הוי אלא תולדה כמו שתירץ התוס' שאנ"ץ ודו"ק ולהלכה פסקינן כרבינו ור"ח כ"כ הש"ג פ' כלל גדול אות ג' שכל הפוסקים הסכימו לפירושו של הר"ח וכ"פ הח"א כלל ל"ד.ומ"ש רבינו בהא דממרח רטיה כן פסק גם הרמב"ם הל"ש פכ"ג הלי"א והטוש"ע או"ח סי' שכ"ח ומ"ש רבינו לא יתן שעוה כו' כן איתא במתני' דשבת דף קמ"ו ע"א אבל בגמ' שם איתא משחא רב אסר גזירה משום שעוה ושמואל שרי דלא גזור ופסק הרמב"ם שם כרב וכ"פ השאר פוסקים עי' בהרהמ"ג ובכ"מ שם וא"כ ק"ל דמדוע פסק רבינו כשמואל ואפשר כיון דבגמ' איתא א"ל רב שמואל בב"ח לר' יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב משחא שרי ע"כ פסק רבינו כשמואל ולא הביא אלא את משנה כצורתא ולהלכה פסקינן בש"ע או"ח סי' שי"ד כרב ועי' בבאה"ט שם, ובמגן אבות ראיתי בד"ה והמוחקו שכ' וז"ל וע" בסי' שי"ח משמע דבדבר הנילוש לא שייך מרוח עי"ש בט"ז ואם שייך מירוח באוכלין צ"ע וא"כ אפשר אסור למרח חמאה על הלחם וצ"ע עכ"ל ופליאה לי הא בהגהת הסמ"ק סי' רפ"א בד"ה הממחק אית' בפי' דאין ממחק באוכלין כי היכי דאין עיבוד באוכלין וכ"כ המרדכי פ' כלל גדול וכ"פ הרמ"א או"ח סס" שכ"א והח"א כלל ל"ד והת"י כלכ"ש אות ל"א פסקו בפי' בחמאה דשרי:

המחתכו (עא) המחתך מן העור כו'. הנה אף שדעת רבינו ז"ל דבכל דבר שייך מחתך כמ"ש בפי' כן אפ"ה נקט מן העור כיון דקאי בריש דבריו לפרש את האב מלאכה דמחתך ואב מלאכה באמת לא הוי אלא שמחתך מן העור דומיא דמחתך דמלאכת המשכן שהיו מחתכין עורות האלים והתחשים כמ"ש רש"י והר"ן במשנה דשבת דף ע"ג וכל מלאכת עור נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן ובדף ע"ד ע"ב שם כתב הר"ן על הא דקאמר הגמ' ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך וז"ל חייב משום מחתך דעור שהיא אב מלאכה כו' עכ"ל אלמא דדוקא מחתך עור נקרא אב מלאכה אבל המחתך שאר דברים לא הוי אלא תולדה וכ"כ בפי' הרמב"ם הל"ש פי"א הל"ז והיראים סי' ק"ב על החותך כנף שהוא תולדה דמחתך וא"כ ממילא שפיר י"ל דרבינו נקט המחתך מן העור מהטעם שכתבנו, אבל המחתך את השאר דברים שכ' אח"כ באמת גם רבינו סובר דאינם אלא תולדות ומה של"כ בפי' כן י"ל דסמך עמ"ש וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקרא מלאכת מחתך ומדכ' נקרא מלאכת מחתך ול"כ הר"ז מלאכת מחתך מוכח דאינם אלא תולדות כמובן, וממ"ש רבינו המחתך מן העור נראה דסובר דבאיזה אופן שמחתך נקרא אב מלאכה וכ"כ מהרמב"ם שם אבל רש"י והר"ן והברטנורה במשנה דדף ע"ג כתבו על מחתך וז"ל מחתכו מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים עכ"ל נרא' דסברו דלא נקרא אב מלאכה אלא דוקא כשמחתך לרצועות וסנדלים וזה לכאורה דלא כרבינו והרמב"ם אבל ראיתי במאירי שם שכ' וז"ל המחתכו ר"ל לרצועות כלומר שמכוין לחתכם שוות זו בזו על הדרך שהיו מחתכין שם עורות האלים והתחשים להיות שווים זה בזה עכ"ל ולפי דבריו י"ל שגם הם לא נקטו רצועות וסנדלים אלא לאשמעינן שצריך לכוין לחתכם בשוה אבל לעולם סברו כרבינו והרמב"ם דבאיזה אופן שמחתך נקרא אב מלאכה לא לרצועות וסנדלים דוקא ורבינו והרמב"ם כיון שכתבו שצריך לכוין לחתכן בשוה בפי ע"כ כתבו סתם המחתך מן העור כמובן:

כדי (עב) לעשות קמיע כו', מה שנתן רבינו שיעור קמיע כמחתך כן איתא גם בהרמב"ם הל"ש פי"א הל"ז וכתב הרהמ"ג שזה השיעור לכל מלאכת העור, אבל לכאו' ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את מ"ש הגמ' שבת ע"ה ע"ב המגרר ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך וכ"פ הרמב"ם שם בשלמא על מה שלא הביא רבינו את מ"ש הרמב"ם וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים כו' חייב משום מחתך י"ל שנכלל במ"ש רבינו וכל דבר שאדם מחתך כו' אבל על הא דהמגרר ל"ל שנכלל בזה כיון דפירושא דמגרר לאו מחתך הוא ואפי' לפי גירסת הרמב"ם שגרס המגרד בדלי"ת עי' בהרהמ"ג שם שתפס את הגירסא זו לעיקר וגם נתן טעם לשבח לזה אפי' לפי האי גירסא כיון דפירושא דמגרד ג"כ לאו מחתך הוא א"כ ליכא למימר דנכלל בו כל דבר כו' שכ' רבינו אם לא שנאמר שרבינו סובר כהכל בו שכ' בדיני שבת וז"ל והמחתך חתיכה מן העור ומתכוין למדת אורך ורוחב חייב אבל דרך הפסד או שלא נתכוין לשום מדה פטור והקוטם את הסף או ראשי כלונסאות או שום עצים או מתכות במקום שיחתכו אותם החרשים חייב כו' עכ"ל ומדכ' הכל בו על ראשי כלונסות ג"כ בקוטם ובגמ' איתא המגרר או המגרד מוכח דסובר דמגרר או מגרד ג"כ לשון חותך הוא וא"כ שפיר י"ל שגם זה נכלל במ"ש רבינו וכל דבר כו', וא"כ לכאורה ק"ל להיפך על הרמב"ם דמדוע לא נקט את הדינים אלו בקיצור והול"ל כמ"ש רבינו וכל דבר שאדם מחתך כו' וצ"ל כיון דבלשון וכל דבר כו' נכלל גם אוכלין והרמב"ם באמת סובר דאין מלאכת מחתך באוכלין ע"כ לא נקט בלשון זה אבל רבינו דנקט וכל דבר כו' באמת צ"ל דסבר דגם באוכלין שייך מלאכת מחתך וא"כ הרווחנו בס"ד לדין חדש דדבר זה אי גם באוכלין שייך מחתך או לא תליא בפלוגתא דלרבינו שייך ולהרמב"ם לא שייך ועי' במגן אבות דף ה' ע"א שכ' וז"ל והמחתכו ר"ל בדבר שרוצה שיהא החיתוך שוה ומצומצם וגם בזה צ"ע באוכלין כה"ג עכ"ל ואפשר דכיון דתליא בפלוגתא ע"כ הניח בצ"ע:

אבל החיי אדם כלל ל"ו פסק דאין מלאכת מחתך באוכלין ובנ"א שם נראה שהוכיח כן מהרמב"ם שכ' כל דבר שהיא במאכל בהמה כו' מותר לקטום אותן בשבת מפני שאין בהן תיקון כלים כו' והוכיח מזה הנ"א דע"כ סובר דאף מחתך אין בהם דבדבר דשייך בו תיקון כלי שייך נמי מחתך ובדבר שאין שייך תיקון כלים אין בו משום מחתך וכיון דסובר הרמב"ם דבמאכל בהמה אין בו משום מחתך מכ"ש במאכל אדם עי"ש שהאריך בזה וכן הוכיח המנ"ח מצוה ל"ב אות ל"ג וגם הניח בצ"ע על המגא"ב שהניח בצ"ע אי שייך מחתך באוכלין דמדוע לא הביא מהרמב"ם זה דלא שייך עי"ש [אבל לפי מה שכתבנו בסוף מחודש קצ"ט באמת ל"ק מידי כמובן] נמצא לפי דבריהם כיון דרבינו ג"כ כתב כהרמב"ם דבמאכל בהמה מותר לקטום בשבת אלא תחת שכ' הרמב"ם מפני שאין בהן תיקון כלים כתב רבינו מפני שאין בחיתוכן שום תיקון ומדכ' שום תיקון מוכח בפי' שכיוון למ"ש המנ"ח שם אליבא דהרמב"ם דליכא במאכל בהמה לא בונה ולא מכה בפטיש ולא מחתך עי"ש ותבין וא"כ ע"כ מוכח שגם רבינו סובר דבמאכל אדם ליכא משום מחתך מכ"ש ממאכל בהמה כמ"ש הח"א והמנ"ח הנ"ל וא"כ לפי"ז קשה לכאורה היכי כתב רבינו וכל דבר כו' הלא בלשון וכל דבר כו' י"ל שנכלל גם מאכל אדם ואיהו באמת סובר דבמאכל אדם לא שייך מחתך וצ"ל דסמך עמ"ש דבמאכל בהמ' ליכא משום מחתך דכיון דמוכח משם במכ"ש דבמאכל אדם ג"כ ליכא א"כ שוב ליכא למיטעי כלום וע"כ כתב שפיר וכל דבר כו' כמובן, וא"כ לכאורה נשאר על הרמב"ם קושייתינו הנ"ל דמדוע לא נקט בלשון קיצור וכל דבר כו' אם לא שנאמר שהרמב"ם סובר דפירושא דמגרד לאו מחתך ודלא כמו שהוכחנו מהכל בו וכיון שרצה להביא את הא דמגרד ע"כ ל"כ וכל דבר כו' כיון דבוכל דבר כו' לא הי' נכלל הא דמגרד אבל רבינו י"ל כהנ"ל דסובר כהכל בו עכ"כ בלשון קיצור וכל דבר כו' כמובן נמצא שהרווחנו לדינא מהנ"ל שגם רבינו סובר דבאוכלין לא שייך משום מחתך וא"כ נשאר הצ"ע של המנ"ח על המגא"ב הנ"ל בתקפו כיון דל"ל כמו שכתבנו בסוף מחודש קצ"ט:

אבל ראיתי בהיראים סי' ק"ב שכ' וז"ל המחתכו קיי"ל כל דבר שהוא מקפיד על מדתו נקרא מלאכת מחתך כו' עכ"ל ומדכ' כל דבר כו' מוכח בפי' דסובר שגם באוכלין שייך משום מחתך כיון דבהיראים ז"ל ל"ל דסמך על מאכל בהמה כהנ"ל אליבא דרבינו והרמב"ם כיון שלא דיבר מזה כלום אע"כ מוכח דסובר כמו שכתבנו וכן יש להוכיח מהסמ"ק סי' רפ"א ומהמרדכי פ' כלל גדול ע"ש וכיון שהוכחנו בס"ד שהיראים והסמ"ק והמרדכי סברו שגם באוכלין שייך מחתך א"כ שפיר הניח המגא"ב הנ"ל את הצ"ע כיון די"ל שמסופק הי' לדינא דכמאן פסקינן ול"ק עליו הצ"ע של המנ"ח הנ"ל ובאמת פליאה לי על הח"א והמנ"ם דהיאך לא דברו מזה שיש להוכיח מהיראים והסמ"ק והמרדכי כמו שכתבנו וגם נ"ל לדינא מהנ"ל די"ש צריך ליזהר גם באוכלין מלכוין לחתכם במדה שוה זו כזו כיון דלהיראים והסמ"ק והמרדכי גם באוכלין חייב בכה"ג משום מחתך וגם המגא"ב הניח בצ"ע:

כדאמר (עג) בשבת דהחותך כנף כו' ואמר אביי כו' לכאורה יש לדקדק ברבינו הלא מהא דהחותך כנף כו' וגם מהא דחלתא דאביי באמת לא מוכח דבעינן מחתך שיקפיד על מדתו עי' בגמ' שם ותראה שכן היא אלא את זה יש להוכיח ממ"ד רב אשי בשבת ע"ד ע"ב אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך וגם הגמ"י הל"ש פי"א מציין את הא דרב אשי על מ"ש הרמב"ם והוא שיתכוין למדת ארכו כו' עי"ש וא"כ היכי כתב רבינו על ומקפיד על מדתו כדאמר בשבת החותך כנף כו' ואמר אביי כו', ואי"ל דבאמת לא על ומקפיד על מדתו הביא הראיות הללו אלא על מ"ש וכל דבר שאדם מחתך וע"ז באמת שפיר הביא ראי' משם דכמו דחייב בכנף וקנים משום מחתך כמ"כ נמי חייב בשאר דברים, אבל באמת אאל"כ דח"כ הי' קשה דמדוע לא הביא רבינו גם את המקור לזה דמהיכא למד שצריך שיקפיד על מדתו אעכצ"ל דבאמת גם א"ז יליף מהא דהחותך כנף ומהא דחלתא וא"כ קשה עליו דהיכי יליף את זה משם אבל לפי מה שאכתוב לקמן בס"ד במחודש ר"ה גם זה מיושב שפיר:

מסקינן (עד) כי הנוטל קיסם כו', דברי רבינו בכאן תמוהים מאד דהיכי כתב דהנוטל קיסם וקוטמו לחצות בו שיניו חייב משום מחתך הא מגמ' דביצה ל"ג ע"ב מוכח דזה דעת ר' אליעזר אבל החכמים סברו דבין בשבת ובין ביו"ט ליכא אלא משום שבות וא"כ היכי פסק כר"א נגד החכמים וגם המעשה רוקח הל"ש פי"א הל"ח כבר עמד על רבינו בזה ועוד ק"ל הא רבינו בעצמו הביא לקמן סוף מל"ת ע"ה את הפלוגתא דר"א ורבנן דביצה ופסק שם כרבנן מדהביא את פירושו של רבינו יצחק בטעמא דרבנן עי"ש ותבין וא"כ היכי סתם כאן כר"א הן אמת שהמרש"ל בביאורו כאן כתב על רבינו וז"ל והקוטמו לחצות בו שיניו חייב דוקא לר' אליעזר דס"ל ואם קטמו חייב חטאת אבל פסק הלכ' כרבנן דסברי פטור אבל אסור והעיקר לקמן דף כ"ו עכ"ל ונ"ל דכוונתו במ"ש והעיקר לקמן כו' על מ"ש רבינו בסוף מל"ת ע"ה שהבאתי אלא כיון דמל"ת ע"ה גדולה מאד ע"כ מציין על הדף ודבר זה פשוט אצלי שהמרש"ל לזה כיוון אלא איני יודע דמה תיקן בפירושו כיון דסוף סוף קשה על רבינו דהיאך סתם כאן כר"א ולא הביא את החכמים כלל ועוד מדוע הביא כאן את הא דר"א כלל כיון דלית הלכתא כוותיה מה נפ"מ לו בזה, וגם על הרמב"ם פי"א מהל"ש שכ' ג"כ כרבינו [אלא שהוסיף גם או לפתוח בו את הדלת שאמר ר"א] כבר עמד עליו הרהמ"ג ברעש גדול וגם עוד הניח בקושיא דכיון דפסק כר"א היכי פסק דלהריח מותר לקטום הלא מהסוגי' דביצה מוכח דלר"א גם להריח פטור אבל אסור וגם על רבינו קשה קושיא זו כיון דג"כ פסק דלהריח מותר וגם השעה"מ שם הקשה על הרמב"ם דכיון דפסק כר"א היכי הביא את המשנה דשובר את החבית כצורתא הלא הגמ' דביצה מוקי את המשנה זו במוסתקי [עי' בב"י או"ח רס"י שי"ד ע"ש על הא דמוסתקי] וגם על רבינו קשה קושיא זו כיון דג"כ הביא בסוף מל"ת זו את המשנה דשובר את החבית כצורתא הן אמת דלפי מה שתירץ השעה"מ את הרמב"ם גם על רבינו ל"ק אבל עי' בשעה"מ שכ' שלא תירץ אלא לפי חומר הנושא וכיון שזה אחד מן החומרות גדולות שקשה על רבינו והרמב"ם ע"כ אמרתי אענה את חלקי בדבר זה:

ונ"ל בס"ד דהי' קשה לרבינו והרמב"ם בסוגי' דביצה קושי' גדולה דהיכי סברו החכמים דבקוטם קיסם לחצות בו שיניו ליכא אלא שבות מ"ש מהא דאיתא בברייתא שבת ע"ד ע"ב התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלשה חטאות ומפ' רשב"ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך כו' אלמא דסתם ברייתא זו סוברת דבקוטם את הכנף חייב משום מחתך א"כ מדוע לא חייב גם בקוטם את הקיסם משום מחתך ואי"ל דברייתא דשבת אתיא כר"א דביצה אבל לחכמים דביצה באמת גם בקוטם את הכנף אינו חייב משום מחתך משום דסברו דלא חייב משום מחתך אלא בעור דוקא דומיא דמחתך דמשכן כיון דסברו דליכא למחתך תולדה כלל דא"כ קשה על רשב"ל דמנ"ל דהברייתא סוברת דבקוטם את הכנף חייב משום מחתך דילמא באמת סוברת כחכמים דקוטם את הקיסם וקוטם את הכנף אפשר דמשום איזה חיוב אחר מיחייבי ולא משום מחתך אעכצ"ל דרשב"ל ידע דברייתא זו אתיא ככ"ע גם כחכמים דקוטם את הקיסם וא"כ נשארה הקושי' דמ"ש דבקוטם את הכנף חייב ובקוטם את הקיסם פטור אבל אסור, ותו הי' קשה לרבינו והרמב"ם ממ"ד אביי בשבת שם דבחלתא חייב י"א חטאות ואחד מהם משום מחתך את הקנים דמ"ש מהא דקוטם את הקיסם ול"ל דאביי סובר כר' אליעזר כיון דר"א שמותי הוא כמו דאיתא בשבת דף ק"ל ע"ב, ועוד הי' קשה להם דבתוספתא דביצה פ"ג איתא וז"ל ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס שלפני בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצות בו שיניו אם קטמו בשבת חייב חטאת ביו"ט לוקה ארבעים עכ"ל נראה מפשטות לשון התוספת' דהאי ובלבד שלא יקטמנו כו' קאי אליבא דכ"ע גם אליבא דחכמים וגם הרא"ש בביצה שם סובר הפשט בהתוספתא כן עי' בק"נ שם אות מ"א וא"כ יש סתירה מהתוספתא זו למ"ש הברייתא דביצה בשם החכמים דליכא חיוב חטאת:

וע"כ מחמת קושיות הללו סברו רבינו והרמב"ם כיון דמרב אשי דשבת שם דאמר אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך מוכח דאינו חייב במחתך אלא דוקא כשקפיד לחתכן במדה א"כ צ"ל דהא דקוטם את הכנף וגם הא דחלתא דאביי באמת איירי כשקפיד לחתכן במדה וכמ"ש רש"י שם בפי' כן וע"כ חייב אבל הברייתא דביצה איירי כשקוטם את הקיסם בגוונא דלא קפיד על המדה ובכה"ג פליגי ר"א וחכמים ר"א סובר דאפי' כשלא קפיד על המדה ג"כ חייב משום מחתך אבל החכמים סברו דלא חייב וליכא אלא שבות אבל כשקפיד על המדה באמת גם החכמים סברו דחייב כמו שחייב בקוטם את הכנף ובחלתא והתוספתא דביצה איירי כשקוטם את הקיסם בגוונא דקפיד על המדה וע"כ קתני דחייב לכ"ע, ומש"ה פסקו רבינו והרמב"ם שפיר דכשקוטם את הקיסם חייב כיון דאיירי כשקוטם בגוונא דקפיד על המדה כמ"ש הרמב"ם בהלכה ז' שם ורבינו בריש דבריו כאן דדוקא בכה"ג חייב משום מחתך ונקטו הם בפסקיהם את התוספתא ואת זה דכשלא קפיד על המדה דאינו חייב לחכמים לא צריכי להביא כיון דכבר כתבו את זה הרמב"ם בהלכה ז' שם ורבינו בריש דבריו כאן ומ"ש רבינו בפ' המביא מסקינן כו' י"ל דל"כ א"ז אלא משום וכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כו' שכ' אח"כ כמובן, וממילא לפי"ז ל"ק על רבינו והרמב"ם כל הקושיות הנ"ל כיון דבפלוגתא דחכמים ור"א דביצה באמת פסקו כחכמים ע"כ פסקו שפיר דלהריח מותר לגמרי וע"כ נקטו שפיר את המשנה דחבית כצורתא ולא דברו מהא דמוסתקי כלל כיון שהם פסקו כהחכמים כמובן, וגם מה מאד מיושב בס"ד מה שהקשינו על רבינו במחודש ר"ב כיון דהקוטב של התירוץ שכתבנו היא הקושיא שהי' קשה להם על הגמ' דביצה מהברייתא דקוטם את הכנף וגם מהא דחלתא דאביי ומחמת קושי' זו צ"ל כמו שתירצנו דהא דקוטם את הכנף והא דחלתא איירי כשקפיד על המדה כמ"ש וא"כ ממילא מוכח גם מהא דקוטם את הכנף ומהא דחלתא דאינו חייב במחתך אלא דוקא כשקפיד על המדה דאל"כ נשאר' הקושיא על הגמ' דביצה ודו"ק כי הוא בס"ד כפתור ופרח ועי' בצל"ח בביצה שם שמיישב ג"כ את הרמב"ם הרמב"ם ולפ"ד גם על רבינו ל"ק מידי:

הכותב (עה) ב' אותיות כו'. התו' בשבת ע"ג ע"א ד"ה העושה שני בתי נירין כתב וז"ל צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר עכ"ל ומהתי"ט ז"ל שם נראה דלא הי' גירסתו בתו' ובפוצע מדכ' וז"ל והא דלא קאמרו נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג עכ"ל ולכאורה צ"ט דמדוע לא עמד התי"ט גם ע"ז דמדוע ל"ק התו' גם מוחק דאיתא במתני' והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות וי"ל כיון דבמוחק אפי' אם אינו מוחק רק אות אחת שיש במקומו לכתוב שתי אותיות ג"כ חייב כמו שאיתא בדף ע"ה ע"ב שם דבזה חומר במוחק מבכותב כמובן, ובמגן אבות ז"ל ראיתי בד"ה והמיסך שכ' על התו' וז"ל דלקמן דף ע"ה מבואר דח"ש אסור מה"ת וא"כ אין נפ"מ בשיעור רק לענין חיוב חטאת אבל כאן במיסך ועושה שתי בתי נירין קים להו לרבנן דאין לו שם המלאכה כלל בפחות מב' בתי נירין א"כ הח"ש אינו איסור כלל וכן באורג פחות מב' חוטים אין לו שם אורג כלל וכן בכותב, מיהו שיעור דכדי הסיט אם אורג ב' חוטים פחות מכדי הסיט הו"ל ח"ש דאסור מה"ת ודו"ק עכ"ל ועי' במנ"ח ז"ל מצוה ל"ב שהביאו כמה פעמים באות י"ז י"ט וכ' אבל יש לי כמה הערות בדבריו:

חדא בשבת ק"ד ע"ב איתא תני כתב אות אחת והשלימ' לספר ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב כו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן להשלים שאני [מה שפירש"י ז"ל על והשלימה לספר אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים דנראה מרש"י דבשאר ספרים או בספרי הדיוט לא וזה באמת צ"ט אבל כבר עמד המנ"ח שם אות ל"ד על זה ומפרשו היטב עי"ש] אלמא דלרב אשי לכ"ע חייב בכה"ג וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל שם וגם הרמב"ם ז"ל הל"ש פ"ט הלי"ח ופי"א הל"ט ואי נאמר כמ"ש המגא"ב דכשארג נימא אחת או כשכותב אות אחת ליכא שם מלאכה כלל א"כ אמאי חייב באות אחת כשהשלימה לספר הא לא עשה שום מלאכה בשלמא כשאמרינן דאות אחת או נימא אחת הוי ח"ש דאסור מה"ת והא דלא חייב רק על שתי אותיות או על שתי נימין משום דאינם מלאכ' גמורה אבל שם מלאכה עכ"פ איכא אפי' על אות אחת אז שפיר י"ל דכשהשלים את הספר או את הבגד פעל ההשלמה דליהוי מלאכ' גמורה וע"כ חייב אבל כשאמרינן כהמגא"ב קשה מה לי אם עשה את זה שלא נקרא מלאכה בראש או באמצע ספר או בסוף הספר סוף סוף הוא לא עשה שום מלאכה ומדוע יהא חייב, ועלה ברעיוני די"ל דמה דקתני בברייתא באות אחת או בחוט אחת חייב אין הכוונה דחייב משום כותב או אורג אלא משום מכה בפטיש וזה הוא דאמר רב אשי להשלים שאני כוונתו דכיון דהשלים חייב משום מכה בפטיש כמ"ש הגמ' שם ע"ה ע"ב כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואח"כ מצאתי במעשה רוקח ז"ל הל"ש פ"ט הלי"ח שכ' עמ"ש הרמב"ם ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב וז"ל בשבת דף ק"ד מסקנא דמלתא לכ"ע וחיובו משום מכה בפטיש כו' עכ"ל ובזה נ"ל בס"ד ליישב מדק"ל על רבינו ז"ל דמדוע לא הביא את הברייתא זו דכתב אות אחת והשלימה לספר או ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב די"ל דכיון דאין חיובו אלא משום מכה בפטיש ואת זה כבר כתב רבינו לקמן באב מלאכה דמכה בפטיש דעל כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ע"כ השמיט שפיר את הברייתא זו כמובן, אבל לכאורה ק"ל על המ"ר הא מהרמב"ם נראה בפי' דחיובו משום אורג או משום כותב מדכ' הרמב"ם את הא דארג חוט אחת בפ"ט גבי דיני אורג ואת הא דכתב אות אחת כתב בפי"א גבי דיני כותב ומדלא הביא הרמב"ם א"ז בפ"י הל' ט"ז גבי דינים דמכה בפטיש ע"כ מוכח דלא כהמ"ר וכ"נ בפי' מהרשב"א והריטב"א ז"ל שם דף ק"ד מדהביאו את התוספתא שכותבת וז"ל כתב אות אחת והשלים את השם אות אחת והשלים את הספר חייב עכ"ל ובהתוספתא עכצ"ל דחייב משום כותב ולא משום מכה בפטיש כיון דכשכתב אות אחת להשלים את השם ליכ' משום מכה בפטיש כיון דאיירי שלא נגמר בזה הספר דמזה דברה התוספתא אח"כ וא"כ מוכח מהרמב"ם והרשב"א והריטב"א דלאו משום מכה בפטיש חייב אלא משום כותב ומשום אורג וא"כ ק"ל על המ"ר וגם הדרא הקושיא הנ"ל על המגא"ב וע"כ נ"ל בס"ד דלעולם החיוב בהברייתא משום אורג ומשום כותב והטעם י"ל כיון דח"ב משום מכה בפטיש [דעל זה בודאי לית מאן דפליג דחייב גם משום מכה בפטיש כיון דגמר מלאכה היא] החיוב זה אחשביה למלאכה וע"כ חייב גם משום כותב או אורג כמ"ש רש"י בר"פ המצניע וגם י"ל דבאמת לזה כיון המ"ר במ"ש חיובו משום מכה בפטיש כלומר דחיובו דחייב משום אורג הטעם הוא משום דחייב גם משום מכה בפטיש כמו שכתבנו כמובן, וגם י"ל דמשו"ה לא הביא הגמ' את הגירסא דתוספתא שהביאו הרשב"א והריטב"א הנ"ל דגם בהשלים באות אחת את השם חייב דכיון דבהשלים את השם ליכא משום מכה בפטיש א"כ ממילא שוב גם משום כותב או אורג ליכא כיון דליכא למימר אחשביה וע"כ לא הביא הגמ' רק את הא דהשלים לספר וא"כ ממילא ל"ק על המגא"ב מהגמ' זו מידי אבל מהתוספתא באמת קשה עליו קושייתינו הנ"ל וצ"ע:

ועי' במל"מ י"ל הל"ש פי"ח הל"א שכ' וז"ל וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מה"ת איכא אף בפחות מכשיעור דקי"ל חצי שיעור אסור מה"ת וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול [שבת דף ע"ד ע"א בד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור] וכ"כ בהג"א ר"פ המוציא יין כו' עכ"ל ומדכ' המל"מ וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט"ל מלאכות כו' מוכח בפי' דל"ס כהמגא"ב, אבל לכאורה ק"ל על המל"מ דהיאך כתב דבט"ל מלאכות ח"ש אסור מה"ת הא הרמב"ם הלכה כ"ג שם כתב ה"ל המוציא ח"ש פטור וכן כל העושה מלאכ' מן המלאכות ח"ש פטור כו' עכ"ל ומדכ' פטור מוכח דסובר דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפי הכלל שכ' הרמב"ם פ"א הל"ג שם וז"ל וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הר"ז פטור מן הכרת זמן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מד"ס והוא הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מ"מ וכתב הרהמ"ג ז"ל דמשו"ה מכין אותו מכות מרדות מפני שעובר על ל"ת של דבריהם אלמא דהרמב"ם סובר דבכ"מ שכ' במלאכת שבת פטור אין אסור אלא מד"בנן וכיון שכ' במלאכת שבת פטור אין אסור אלא מדרבנן וכיון שכ' הרמב"ם בפי"ח הלכ"ג גבי ח"ש מלת פטור עכצ"ל דסובר דח"ש במלאכת שבת אינו אסור אלא מדרבנן כשיטת הח"צ ז"ל סי' פ"ו מובא בהגהות מל"מ פי"ח הל"א שם וא"כ היכי כתב המל"מ נגד הרמב"ם או הו"ל לדבר עכ"פ מהרמב"ם זה אעכצ"ל דהמל"מ סובר דפטור שכ' הרמב"ם הלכה כ"ג גבי ח"ש באמת פירושו דפטור אבל אסור מה"ת כיון דהמל"מ סובר דמ"ש הרמב"ם בפ"א שם דפטור אבל אסור מדרבנן לא עלכל פטור כ"ל הרמב"ם את הכלל זה אלא איכא פטור דפטור אבל אסור מה"ת ועכ"כ הרמב"ם בפ"א ואיסורו מד"ס ול"כ ואיסורו מדרבנן כיון שדרכו ז"ל הרמב"ם לכלול בלשון ד"ס גם איסור דאורייתא כמ"ש הל' אישות פ"א הל"ב גבי קידושי כסף עי"ש בכ"מ ומה שלא דיבר המל"מ בהא דינא דח"ש מהרמב"ם דהלכה כ"ג י"ל דסמך על המבין, וכ"כ הפרמ"ג ז"ל בדעת הרמב"ם בפתיחתו להל"ש וז"ל וכל השיעורין הוא לחייב סקילה וכרת וחטאת הא לענין איסור ח"ש אסור בשבת כמו בשאר איסורין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ש הלכ"ג דפטור אבל אסור ורש"י שבת ע"ד ע"א ד"ה וכי דח"ש אסור מה"ת כר' יוחנן יע"ש וחייב על ח"ש מכות מרדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי' המשניות ק"ה ע"ב גבי כתב אות א' שחרית כו' וכ"כ בחיבורו פ"א כ"מ שנאמר חיוב סקילה וכרת וחטאת ופטור או אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך הר"ז לוקה מ"מ כו' עכ"ל ומה שמציין הפרמ"ג על הרמב"ם פ"ח הלכ"ג נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל פי"ח הלכ"ג דבפ"ח ליכא הלכה כ"ג וא"כ ע"כ מוכח דהפרמ"ג דיבר מהרמב"ם שכתבנו וכשראיתי את זה שמחתי כמוצא שלל רב שכוונתי בס"ד לדעת קדשו:

וכיון שהוכיח הפרמ"ג מהרמב"ם פי"ח הלכ"ג דח"ש אסור מה"ת ע"כ מוכח שגם הפרמ"ג סובר במלת פטור שכ' הרמב"ם כמו שכתבנו אליבא דהמל"מ וא"כ לפי"ז כיון שהמגא"ב גכ"כ שגם בשבת ח"ש אסור מה"ת כהנ"ל בשמו מחודש ר"ו עכצ"ל שגם המגא"ב סובר בדעת הרמב"ם דפי"ח הלכ"ג במ"ש פטור דפירושו פטור אבל אסור מה"ת וממילא לפי"ז כיון דהרמב"ם שם כתב וכן כל העושה במלאכה מן המלאכות ח"ש פטור מוכח דבכל הל"ט מלאכות סובר דח"ש אסור מה"ת וא"כ ממנ"פ קשה על המגא"ב מהרמב"ם דפי"ח הלכ"ג אי סובר בדעת הרמב"ם דח"ש אינו רק מדרבנן אז קשה עליו דהיאך כתב את פירושו במתני' דדף ע"ג דרק בכל הני מלאכות דאיתא השיעור במתני' אין איסור בח"ש הלא מהרמב"ם מוכח דלא כפירושו כיון דלפום שיטת הרמב"ם גם בכל הל"ט מלאכות הדין כן דח"ש אין אסור מה"ת ואי"ל בדעת המגא"ב דבהני מלאכות דאיתא השיעור במתני' ליכא בח"ש שום איסור אפי' איסור דרבנן וממילא כשהי' סובר כן לא הי' קשה עליו מהרמב"ם כיון דבשאר מלאכות עכ"פ איסור דרבנן יש בח"ש אבל זה באמת אא"ל בדעת המגא"ב כיון דבגמ' שם דף ק"ד ע"ב איתא השתא כתב אות אחת פטור כו' ומדקאמר הגמ' פטור מוכח דאיסור דרבנן עכ"פ איכא כפי הכלל שכ' הרמב"ם בפ"א מהל"ש הנ"ל מחודש ר"ח ותו הא מהרמב"ם דפי"ח הלכ"ג מוכח דבדינא דח"ש על הל"ט מלאכות. שווים הם אעכצ"ל בדעת המגא"ב דדוקא איסור דאורייתא ליכא בח"ש בהני מלאכות דאיתא השיעור במתני' אבל איסור דרבנן איכא ומ"ש המגא"ב אינו איסור כלל צ"ל דכוונתו דאינו איסור דאוריי' כלל דאל"כ הי' קשה עליו מהגמ' שכתבנו וכיון שכן אי באמת סובר המגא"ב בדעת הרמב"ם דח"ש אסור מדרבנן א"כ קשה עליו כמו שכתבנו, ואי סובר בדעת הרמב"ם דח"ש אסור מה"ת כהנ"ל בשם המל"מ והפרמ"ג א"כ קשה עליו הלא מלשון הרמב"ם דפי"ח הלכ"ג מוכח דבכל הל"ט מלאכות ח"ש אסור מה"ת וזה דלא כדבריו וא"כ ממנ"פ קשה מהרמב"ם על המגא"ב, אם לא שנאמר שהמגא"ב סובר דמ"ש הרמב"ם וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות ח"ש כו' כוונתו שעושה בשתי בתי נירין ובאורג ובפוצע ותופר וכותב את הח"ש שגם המגא"ב מודה שאסור מה"ת. דהיינו בח"ש דכדי הסיט שכ' המגא"ב או י"ל דהמגא"ב סובר דלא על כל הל"ט מלאכות קאי וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות ח"ש פטור שכ' הרמב"ם אלא כוונתו על כל המלאכות חוץ מאותן שנאמרו שיעורן במתני' דדף ע"ג אבל כל זה דוחק כיון דמפשטות לשון הרמב"ם נראה דקאי על כל הל"ט מלאכות וגם קאי על כל גוונא ח"ש מן הל"ט מלאכות, ועי' בטור ז"ל או"ח סי' ש"א שכ' וז"ל וגם כי כל ארבעים אבות מלאכות חסר אחת ותולדותיהם ידועות ואיני צריך להאריך בהם ולא בשיעוריהן שלא נאמר שיעורים אלא לחיוב אבל איסורא איכא בכל שהוא ע"כ לא אכתוב אלא דברים הצריכין עכ"ל והקובץ הל"ש פי"ח הלכ"ג הביא בשם פ"מ שלמד מהטור דח"ש בשבת אסור מה"ת דאל"כ הי' לו לבאר השיעורין דנפ"מ לחולה שאין בו סכנה, וא"כ ממילא גם מהטור נראה דלא כהמגא"ב וגם מהטור יש להקשות עליו הממנ"פ הנ"ל ואין אני חולק ח"ו על הגאון בעל המגא"ב ז"ל רק תורה היא וללמוד אני צריך ולא באתי רק לעורר וד' יורנו בדרך אמת להבין את קדושת דברי הראשונים וגם האחרונים ואחר שכתבנו א"ז מצאתי בש"ע של התניא ז"ל סי' ש"מ אות ר' שכ' וז"ל וכן הכותב או המוחק אותיות אינו חייב אלא על ב' אותיות אבל על אות אחד פטור אבל אסור מה"ת כשאר ח"ש עכ"ל נראה בפי' להלכה דלא כהמגא"ב:

והמוחק (עו) ע"מ לכתוב כו'. במשנה שבת דף ע"ג. איתא והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. ורבינו ז"ל הוסיף מלת במקום המחק וכ"כ הרמב"ם ז"ל הל"ש פי"א הל"ט ונ"ל בס"ד דלמדו א"ז מהברייתא שם דף ע"ה מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב אלמא דמחיקה צריך להיות ע"מ לכתוב במקומה דוקא והטעם נ"ל כיון דמוחק ע"מ לקלקל פטור כמ"ש הרמב"ם שם וגם רש"י שם כתב שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב וכשמוחק ע"מ לכתוב שלא במקומה באמת הוי מחיקה זו מקלקל וע"כ הוסיפו רבינו והרמב"ם על לשון המשנ' מלת במקום המחק, ועי' רש"י ור"ן וברטנורה ז"ל במשנה שם שכתבו וז"ל כותב ומוחק לקמן דף ק"ג ע"ב מפרש למאי מיבעי למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה עכ"ל והמאירי ז"ל כתב שם וז"ל המוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות שפעמים שהיו טועים במשכן בכתיבתה היו מוחקים ע"מ לתקן עכ"ל נראה בפי' שבמשכן לא הי' המחיקה רק ע"מ לכתוב במקומה וא"כ ממילא שפיר י"ל כיון דהתנא במתני' דיבר מהל"ט אבות מלאכות דגמרינן ממשכן ע"כ השמיט מלת במקומה משום דסמך דממילא ידעינן דדוקא בכה"ג חייב כיון דממשכן גמרינן אבל הבריית' דלא נקטה בלשון אבות א"כ הי' מקום לטעות ע"כ איתא בפי' מלת במקומה כמובן, אבל לכאורה ק"ל בהא דינא דמוחק כיון דממשכן גמרינן ובמשכן באמת לא הי' המחיקה דוקא בב' אותיות דאפי' כשלא הי' הטעות רק באות אחת ג"כ היו מוחקים וא"כ אמאי צריך להיות המחיקה ע"מ לכתוב ב' אותיות דוקא אבל אח"כ ראיתי שכבר דיבר מזה הרא"ש ז"ל דף ע"ה וז"ל והיינו טעמא כי פעמים כתב במשכן טעות על קרש אחד ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה מן הדין הי' ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיב' עצמה כו' עכ"ל:

ודע שהמרש"ל ז"ל בביאורו כאן כתב עמ"ש רבינו במקום המחק ב' אותיות וז"ל פי' אותיות אחרות אבל אם מחק ע"מ לכתוב הראשונות ג"כ מקלקל הוא עכ"ל נראה מפשטות לשונו דסובר דאפי' כשמוחק ע"מ לכתוב הראשונות מאיזה טעם שיהי' ג"כ פטור דאל"כ אמאי כתב דדוקא ע"מ לכתוב אחרות חייב אמאי ל"כ רבותא טפי דאפי' כשמוחק מאיזה טעם ע"מ לכתוב הראשונות ג"כ חייב אעכ"מ דסובר כמו שכתבנו וגם מלשון הרא"ש הנ"ל נראה דס"כ מדכ' ומוחק כדי לכתוב אחרת כו' כדי לכתוב אות אחרת כו', אבל לא זכיתי להבין את זה דמדוע לא נאמר כשמוחק ע"מ לתקן את האותיות הראשונות שלא היו כתובים יפים ועכשיו רצה לכתוב בכתב מהודר שיהא חייב נהי דמקלקל הוא לענין המחיק' אבל מתקן הוא בכתב וכיון שהמחיקה הוא ע"מ איזה תיקון מדוע לא יהא חייב אפי' כשמוחק ע"מ לכתוב הראשונות וגם מהתוספתא שבת פי"ב מוכח דבכה"ג חייב דז"ל נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה שעוה ע"ג פנקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב והמוחק לקלקל פטור אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא הר"ז חייב עכ"ל ומדכ' והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא נראה בפי' דאפי' כשמוחק ע"מ לכתוב הראשונות ג"כ חייב אם הי' המחיקה ע"מ לתקן כל שהוא וא"כ היכי כתב המרש"ל דלא כהתוספתא, ואי"ל כיון דלא הביא רבינו את התוספתא זו וגם הרמב"ם שם כיון שהביא מהתוספתא שהמוחק ע"מ לקלקל פטור והשמיט את זה דהמוחק ע"מ לתקן כ"ש ע"כ סובר המרש"ל דלית הלכתא כהתוספתא זו אבל זה אא"ל דבהרמב"ם י"ל דסמך עמ"ש אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור דממילא נשמע מזה דדוקא כשמקלקל לגמרי פטור אבל לא כשמוחק ע"מ לתקן כ"ש ועל רבינו י"ל דלא רצה להאריך בדיני כתיבה ומחיק' וע"כ השמיט את הא דתוספתא והראי' שגם את הא דמקלקל פטור שכ' הרמב"ם ג"כ לא הביא וגם עוד שאר דיני כתיבה ומחיקה שכ' הרמב"ם שם שמקורם מש"ס דילן ואפ"ה לא הביאם רבינו אעכצ"ל כמו שכתבנו וא"כ קשה היכי כתב המרש"ל נגד התוספתא, ואפי' לפי גירסת הירושלמי שבת פ"ז דף ל' ע"ב ג"כ איתא בתוספתא הא דינא עכ"פ דמוחק ע"מ לתקן חייב עי"ש וא"כ מוכח בפי' מהתוספתא דלא כהמרש"ל, ואפשר דכונת המרש"ל דדוקא כשמוחק ע"מ לכתוב הראשונו' כמו שהיו בלא שום תיקון כלל אז פטור אבל כשמוחק ע"מ לתקן כ"ש אז באמת גם המרש"ל מודה דחייב כמו שאיתא בתוספתא וזה באמת נ"ל להלכה:

סתם (עז) כתיבה אינה אלא בקלף כו', כ"כ גם היראים ז"ל סי' ק"ב נראה דסברו דאב מלאכה דכתיבה לא הוי אלא כשכותב על הקלף ובדיו דמדכתבו אח"כ תולד' דאורייתא בסם ובסיקרא כו', אבל לכאורה ק"ל ע"ז כיון דאב מלאכות ממשכן גמרינן ובמשק הי' הכתיבה על הקרשים כדאיתא במתני' שבת ק"ג ע"א וכ"כ רש"י והר"ן והברטנור' במתני' דדף ע"ג הנ"ל מחודש ר"ו א"כ מדוע לא יהא הכותב על עץ אב מלאכה בשלמא על דיו י"ל כיון דסתם כתיבה בדיו כמ"ש רבינו והיראים ע"כ מסתמא גם במשכן הכתיבה בדיו אבל הא דקלף ק"ל וגם מהרמב"ם הל"ש פי"א הל' ט"ו נראה דל"ס כן מדכ' וז"ל אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקנקתום וכיוצא בהם ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם כו' עכ"ל ומקורו במ"ש שיהא כותב על דבר המתקיים מהתוספתא פי"ב דשבת וכ"כ הרהמ"נ שם ומדכ' הרמב"ם עור מקודם קלף נראה דל"ס דקלף הראשון לכתיבה וא"כ לכאורה קשה על רבינו והיראים, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת רבינו והיראים דכדי שלא נטעה דעל הקלף לא הוי אלא תולדה כיון דבמשכן הי' הכתיבה על העץ ע"כ כתבו דכתיבה על הקלף אב מלאכה וסמכו דממיל' ידעינן מזה גם השאר דברים שכ' הרמב"ם דמהיכא תית' לחלק ומכ"ש על העץ כיון דהי' במשכן וע"כ לא כתבו אח"כ דכתיבה על השאר דברים שכ' הרמב"ם הוי תולדה כמו שכתבו על סם וסיקרא כיון דבאמת סברו דגם על השאר דברים שכ' הרמב"ם ג"כ הוי אב מלאכה כמובן, ודע דהא"ז ז"ל הלכו' שבת אות ע"ו הביא את שיטת רש"י דכל כתב של כל אומה ואומה הוי מלאכה דאורייתא והר' יואל בר יצחק הלוי ז"ל חולק וסובר שעל כתב כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויוונית פטור אבל אסור והא"ז נתן טעם לשבח על כתב יוונית עי"ש ומדלא דיבר רבינו מזה נרא' דסובר כרש"י וגם הרמב"ם בהלכה י' שם כתב וז"ל הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב עכ"ל ומהרמ"א או"ח סי' ש"ו סעיף י"א נרא' דפסק כהר' יואל עי' מג"א סי' ש"א ס"ק י' אבל הנב"י מ"ת או"ח סי' כ"ט כתב לחלוטין בדעת הרמ"א דפסק להקל:

ואמרינן (עח) בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותב כו', כ"כ גם היראים סי' ק"ב אבל לכאורה קשה עליהם כיון דלפי מסקנת הגמ' שבת צ"ד ע"ב לא הוי כוחלת תולדה דכותב כיון דאין דרך כתיבה בכך אלא תולדה דצובע וגם על הרמב"ם הל"ש פכ"ג הלי"ב שכ' ג"כ כרבינו ג"כ קשה וכבר הקשה קושיא זו על רבינו והרמב"ם הש"ג סוף פרק י' דשבת ובסוף דבריו כתב ולא ידעתי לי ישוב אם לא שנאמר דבגירסת מיימון הי' כתוב גם בלישנ' בתרא דכוחלת הוי משום כותב עכ"ל ובאמת מלשון רבינו ואמרינן בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותב נראה שכך הי' גירסתם וכ"נ מהרהמ"ג שם שכ' וז"ל משנה בפ' המצניע הכוחלת חכמים אוסרין משום שבות ובגמ' כוחלת משום כותבת ופליא' לי על הלח"מ שם שלא הרגיש מהרהמ"ג כמו שכתבנו וגם המרש"ל בביאורו כאן האריך בזה וג"כ כתב שהי' להם גירסא אחרת בגמ' וגם הביא ראי' שעיקר כגירסתם עי"ש, ומ"ש רבינו תולדה דרבנן למוחק מונה אדם כו' א"ר ביבי גזירה שמא ימחוק כו' בשבת קמ"ט ע"א פליג אביי על רב ביבי ואמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות והרי"ף והרא"ש פסקו כאביי וכ"פ הרמב"ם פכ"ג הלי"ט עי' בהרהמ"ג אבל מרבינו נראה דפסק כר' ביבי וכ"פ היראים וזה היא שיטת הבעל המאור עי"ש שנתן טעם לשבח וכבר האריכו הראשונים בסוגי' זו ולהלכה פסקו הטוש"ע או"ח סי' ש"ז כאביי ויתר פרטי דיני כתיבה ומחיקה עי' ח"א כלל ל"ז ול"ח:

הבונה (עט) תנן הבונה כל שהוא חייב כו' במשנה שבת ק"ב ע"ב איתא הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא והקש' הגמ' כ"ש למאי חזיא ומסיק שכך בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסתמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסתמו נראה מגמ' זו שגם השיעור של הל"ט מלאכות ממשכן ילפינן דאל"כ מדוע אמר הגמ' דכוותה גבי משכן ואי"ל דרצה לאשמעינן דאיזה בנין הי' במשכן דא"כ מדוע לא אמר הגמ' שהי' מעמידין את המשכן כמו שאיתא בירושלמי שבת פי"ב הלכה א' מה בנין הי' במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים והקשה הירושלמי ולא לשעה הית' פי' בנין הקרשים ואמאי חייב א"ר יוסי מכיון שהיו נוסעים וחונים ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם ואח"כ הקשה הדא אמרה אפי' מן הצד הדא אמרה אפי' נתון ע"ג דבר אחר הדא אמרה בנין ע"ג כלים פי' הקה"ע וז"ל הדא אמרה זאת אומרם אפי' בנין מן הצד שמיה בנין וחייב שהרי העמדת הקרשים לא הוי בנין ממש וש"מ אפי' נתן ע"ג ד"א ולא ע"ג הקרקע ממש הוי בנין וש"מ בנין ע"ג כלים הוי בנין דקס"ד דאדנים ככלים חשיבו וקיי"ל דאין בנין ע"ג כלים ומשני הירושלמי בנין אדנים כקרקע הן פי' הקה"ע ומשני אדנים כקרקע הן וליכא למפשט מינה שום דבר לא מן הצד ולא ע"ג ד"א ולא ע"ג כלים עכ"ל ומדלא אמרה גמ' דילן ג"כ כהירושלמי עכצ"ל דגם לענין השיעור רצה למילף ממשכן וזה לכאורה דלא כמו שכתבנו לעיל מחודש קפ"ה דלענין השיעור של הל"ט מלאכות לא ילפינן ממשכן וגם על התו' שהבאתי שם לכאו' קשה מגמ' זו, אבל אח"כ ראיתי שכוונתי בס"ד במה שכתבנו במחודש קפ"ה לדעת הח' הר"ן והפשט בגמ' כאן כמ"ש הח' הר"ן בסוגייתינו וז"ל דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות כו' ואע"ג דאנן לא בעי' למיגמר ממשכן אלא מלאכות עצמן ולא שיעורן הכא איצטריך למיגמר אגופה דמלאכה דאנא אמינא דכל שהוא לא הוי בנין כלל ולא חשוב כלל בכלל בנין וכה"ג בחרישה כל שהוא גמרי' ממשכן דאי לאו הכי הוה אמינא דלא חשיבא חרישה כלל וקמ"ל דכיון דכנגדה מקיימין והויא במשכן מלאכת מחשבת היא עכ"ל וגם נ"ל בס"ד ליישב בדבריו מדק"ל על הירושלמי הנ"ל דלא יליף בונה ממשכן כמו שיליף הגמ' א"כ נשאר' קושיית הגמ' על המתני' דמנ"ל דבונה חייב בכל שהוא אבל לפמ"ש הח' הר"ן י"ל דהירושלמי באמת סובר מצד הסברא דגם בונ' כל שהוא חשוב בנין וגם הירושלמי סובר דאת השיעור לא ילפינן ממשכן רק את המלאכ' וע"כ קאמר הירושלמי שפיר את הילפותא לבונה ממשכן כמו שאמר אבל הגמ' י"ל דסובר כמ"ש הח' הר"ן וע"כ הביא הגמ' את הילפותא ממשכן כמו שהביא וממיל' הרווחנו בהנ"ל דבין להירושל' ובין להגמ' לא ילפינן את השיעור של הל"ט מלאכות ממשכן כהנ"ל במחודש קפ"ה כמובן:

אבל זה נראה בפי' דבגוף הילפותא מלאכת בונה ממשכן הירושלמי פליג עם הגמ' דהגמ' סובר דבונה במשכן הי' שכן קרש שנפל בו דרנא כו' והירושלמי סובר דנתינת קרשים ע"ג אדנים הי' בונה במשכן וא"כ ק"ל לכאורה על הא"ז ז"ל הל' שבת אות ע"ח שכ' וז"ל הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא והתם מפרש בגמ' כ"ש למאי חזי ירושלמי פ' כלל גדול מה בנין הי' במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים כו' עי"ש שהעתיק את הירושלמי הנ"ל וכיון דמרמז הא"ז על הילפותא דגמ' דילן א"כ מדוע הביא גם את הילפותא דירושלמי וי"ל דהא"ז לא הביא את הירושלמי משום דסובר כוותיה בהילפותא דבונה ממשכן אלא משום דהי' קש' להא"ז על הילפותא דגמ' כיון דבנין דמשכן הי' בנין בכלים דקרשים אינם אלא ככלים וא"כ היאך יליף הגמ' ממשכן דאפי' על בנין כ"ש חייב הא קיי"ל דאין בנין בכלים כמו שהקשה הירושלמי הנ"ל על הילפותא דבונה דידי' אעכצ"ל דגם הגמ' דילן סובר כמו שמתרץ הירושלמי דבנין אדנים כקרקע וכיון דהקרשים מחוברין באדנים ע"כ ג"כ מחובר לקרקע מיקרי וגם המאירי ריש פ' הבונה הקשה על הגמ' ומתרץ כמו שכתבנו וא"כ שפיר י"ל דגם הא"ז לזה כיוון במה שהביא את הירושלמי כמובן:

ומ"ש רבינו והקודח כל שהוא חייב כו', כן איתא במתני' דריש הבונה הקודח כ"ש חייב ובגמ' איתא העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמי משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשה הגמ' ממתני' דקתני הקודח כ"ש חייב בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא אלא לשמואל לאו גמר מלאכ' הוא ומשני הב"ע דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגויה דהיינו גמר מלאכה פרש"י בגמ' ד"ה הקודח וז"ל וכל הקודח ע"מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות קרי נוקב עכ"ל ונ"ל בס"ד דכוונת רש"י לתרץ דאמאי לא הקשה הגמ' על שמואל מלול של תרנגולים גופא דלאו גמר מלאכה היא עכ"כ רש" את החילוק שבין קודח לנוקב, ובמשנה שם ד"ה והקודח כתב רש"י וז"ל נוקב עץ או אבן בכותל ומדכ' בכותל נראה דמפרש את המשנה אליבא דרב דבקודח חייב משום בונה וכיון דרש"י מהני שיטות דאין בנין בכלי כלל כמ"ש רש"י שם דף ע"ד ע"ב ד"ה ואי חייטיה עי' בתו' שם ד"ה חביתא ע"כ כתב רש"י בכותל' וממילא מיושב דמדוע לא מפ' רש"י במתני' על קודח כמו שמפ' בגמ' כיון דרש"י מפ' את המתני' אליבא דרב ולרב באמת אין שום נפ"מ בהחילוק של קודח לנוקב ע"כ לא מפ' במתני' כלום אבל בגמ' שהקשה על שמואל מקודח דמתני' שם צריך לפרש דמאי הוא קודח כדי שנדע את החילוק שבין נוקב לקודח מהטעם שכתבנו כמובן, ורבינו מדהביא את הא דהקודח כ"ש חייב כאן באב מלאכ' דבונה ולא לקמן באב מלאכה דמכה בפטיש ע"כ מוכח דפסק כרב וכ"פ הרמב"ם הל"ש פ"י הלי"ד והכ"מ שם הקשה סתירה בהרמב"ם דבהל' ט"ז שם ובפכ"ג הל"א שם פסק כשמואל ובפ"י הל' י"ד פסק כרב והניח בתימה ונ"ל דקושי' זו גם על רבינו קשה כיון דסמוך לסוף מל"ת זו כתב רבינו וז"ל אמרינן בשבת דף קמ"ו העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האויר ולהוציא ההבל הר"ז חייב משום מכה בפטיש כו' מוכח משם דפסק כשמואל וכאן כתב דבקודח חייב משום בונה כרב ואח"כ ראיתי בש"ג ר"פ הבונה אות ב' שנרא' מדבריו שכיוון להקשות על רבינו הסתירה שכתבנו, אבל המג"א סי' שי"ד סק"ג מתרץ את קושית הכ"מ דבהל' ט"ז ובפכ"ג איירי הרמב"ם בלול שאינה מחוברת לקרקע וע"כ לית ביה משום בנין אלא משום מכה בפטיש כיון דאין בנין בכלים אבל בהלכה י"ד איירי הרמב"ם בלול שמחוברת לקרקע ועי' במחה"ש ובתו' שבת שם שהוסיפו על תירוצו של המג"א דברים עתיקים וממילא לפי"ז כיון דרבינו מחלק בין היכא דצריך גבורה ואומנות שם יש בנין בכלי והיכא דל"צ גבורה ואומנות שם אין בנין בכלי כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשמו א"כ י"ל דלקמן בסוף המל"ת זו איירי רבינו בנקב של"צ גבורה ואומנות ועכ"כ דחייב משום מכה בפטיש אבל כאן בקודח י"ל דצריך גבורה ואומנות עכ"כ דחייב משום בונה כמובן, וגם תירוצם של הלח"מ והמעשה רוקח הל"ש פ"י הלי"ד ותירוצו של הנשמת אדם כלל מ"א שמתרצו אליבא דהרמב"ם י"ל גם אליבא דרבינו אבל מ"ש הקובץ שם ליישב על הרמב"ם לחלק בין נקב גדול לנקב קטן החילוק זה ליכא למימר אליבא דרבינו כיון שכ' והקודח כ"ש חייב עכ"מ דגם בנקב קטן מאד סובר דחייב משום בונה א"כ עכצ"ל אליבא דרבינו כהשאר תירוצים הנ"ל כמובן:

ומ"ש רבינו ולמעלה במלאכת חורש הבאתי שהמשווה פני קרקע בבית כו' הר"ז בונה כו', לכאורה נראה מפשטות לשונו דכשהשפיל תל או מילא חריץ הוי ג"כ אב מלאכה דבונה מדכ' הר"ז בונה ול"כ הר"ז תולדת בונה כמ"ש אח"כ על הא דעייל שופתא בקופינא דמרא וזה לכאורה טעמא בעי דמ"ש וגם בהרמב"ם פ"י הלי"ב והלי"ג יש לדקדק כן וע"כ נ"ל דרבינו סמך עמ"ש לעיל בריש אב מלאכה דחורש וז"ל והתולדות הם המלאכות שאינן מענין האב אלא דומים לאב כיצד כדאמר בשבת היתה לו גבשושית פי' כעין תל קטן ונטלה או שהיתה לו גומא וסתמה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש עכ"ל וכיון שכ' שם בפי' שהוא תולדה עכ"כ כאן הר"ז בונה ועל הרמב"ם ג"כ י"ל דסמך עמ"ש בפ"ח הל"א עי"ש ותבין, ומ"ש רבינו את החילוק בהא דאין בנין בכלי דבמקום שצריך גבורה ואומנות יש בנין וסתירה בכלים כ"כ גם התו' בשבת ק"ב ע"ב ד"ה האי ועי' ברמב"ן ורשב"א וריטב"א והמאירי שם שמחלקו בענין אחר אלא מסוף דברי הרמב"ן נראה שהסכים לחילוקו של רבינו וגם מהטור או"ח רסי' שי"ד נראה דסובר כרבינו, אבל להיראים סי' ק"ב אית ליה שיטה אחרת בהא דאמר רב חייב משום בונה מובא גם בהגמ"יי הל"ש פ"י ובמרדכי פ' הבונה עי"ש כי מדבריו יש ללמוד כלל חדש בדרך הלימוד, וממ"ש רבינו דמגבן את הגבינה הר"ז תולדת בונה מוכח בפי' דגם באוכלין שייך משום בונה וכ"כ הח"א כלל מ':

והסותר (פ) דוקא סותר ע"מ לבנות כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פ"י הלט"ו וז"ל הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור ע"מ לבנות כו' וא"כ צ"ט מדוע ל"כ גם רבינו דבסותר חייב בכ"ש, ונ"ל בס"ד ליישב דלכאורה צריך להבין מנ"ל להרמב"ם דבסותר חייב בכ"ש וצ"ל דלהרמב"ם הי' ג"כ קשה קושיית התו' בשבת ל"א ע"ב ד"ה וסותר דכיון דבסותר ומכבה בעינן ג"כ ע"מ לבנות ולהבעיר א"כ מדוע לא קתני התנא במתני' דדף ע"ג המכבה ע"מ להבעיר והסותר ע"מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות וצ"ל כמו שתירץ התו' וז"ל וי"ל דהתם נמי לא קתני לי' אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר ע"מ להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה עכ"ל וא"כ מוכח מהתנא דמתני' דבסותר חייב בכ"ש עכ"כ הרמב"ם כן, וא"כ י"ל דלעולם גם רבינו סובר כתירוצו של התוס' אלא סובר כיון דסותר אינו חייב אלא כשסותר לבנות וכיון דכל חיובו דסותר משום בונה ממילא מוכח דגם בסותר חייב בכל שהוא כמו בבונה וכיון שכ' רבינו דסותר אינו חייב אלא כשסותר ע"מ לבנות א"כ ממילא מובן מזה דגם בסותר חייב בכ"ש וע"כ ל"כ את זה בפי' כמובן, אבל לכאורה ק"ל דבשבת ל"א ע"ב על הא דהקש' הגמ' ר' יוסי כמאן ס"ל אמר עולא לעולם כר' יהודא ס"ל דמשאצל"ג חייב וקסבר ר' יוסי סותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו לא הוי סותר ור' יוחנן פליג על עולא וסובר דר' יוסי כר"ש ס"ל וגם רבא ס"כ עי"ש א"כ נראה דלר' יוחנן ורבא לא בעינן סותר ע"מ לבנות וא"כ ממ"נ קשה על רבינו והרמב"ם אי ס"ל כעולא אמאי לא כתבו דבעינן סותר ע"מ לבנות במקומו ואי ס"ל כר' יוחנן ורבא וכמו שבאמת פסקו הרי"ף והרא"ש שם א"כ לא בעינן סותר ע"מ לבנות והיכי כתבו דבעינן, אבל אח"כ ראיתי במגן אבות דף ה' ע"א שכ' וז"ל הסותר כתב התו' דבעינן ע"מ לבנות ולכאורה זהו רק לעולא דף ל"א והתו' צ"ל דס"ל דגם החולקים עליו נהי דלבנות במקומו אינם צריכים מ"מ ע"מ שלא במקומו צריך דאל"כ הו"ל מקלקל כו' עכ"ל וכן באמת סברו גם הריטב"א והר"ן במתני' דדף ע"ג שם וא"כ י"ל שגם רבינו והרמב"ם סברו כן, אבל אח"כ ראיתי דאליבא דרבינו באמת י"ל כן כיון דל"כ באיזה מקום דפסק כעולא אבל אליבא דהרמב"ם שכ' בפ"א הלי"ח שם וז"ל כל המקלקל ע"מ לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו כו' ומדכ' כדי לבנות במקומו ע"כ מוכח דפסק כעולא דדוקא כשסותר ע"מ לבנות במקומו חייב א"כ קשה עליו אמאי ל"כ גם בפרק י' כן אבל לאחר החיפוש מצאתי שכבר דיבר מזה אריכות המגילת ספר עי"ש, ומ"ש רבינו שאם נאבד המפתח של תיבה הר' אליעזר ממיץ מתיר לשבר לכתחלה והר' שמשון אוסר גם הסמ"ק סי' רע"א הביא את פלוגתתם אלא מסיים ע"ז וז"ל ומיהו על ידי עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק עכ"ל וגם מהטור או"ח סי' שי"ד נראה שהסכים עם הסמ"ק וכ"כ המחבר שם עי' מג"א שם ס"ק י"א, ודע דעל רבינו ק"ל בהא דינא דסותר דמדוע לא הביא את התולדה שכ' הרמב"ם פ"י הלט"ו וצ"ע ויתר פרטי דינים דבונה וסותר עי' ש"ע סי' שי"ד ושט"ו וח"א כלל ל"ט עד מ"ה:

המכבה (פא) והמבעיר כו'. רש"י ז"ל במשנה שבת דף ע"ג כתב דמכבה ומבעיר דמשכן הי' באש שתחת הדיד של סממנין אבל לא מפ' דבאיזה אופן הי' הכיבוי אי בשביל לעשות פחמין או בשביל שלא יקדיחו הסממנין בבישולם והלשון באש שתחת הדיד שכ' רש"י באמת סובל השני פירושים וגם הר"ן והברטנורה ז"ל מפרשו שם כרש"י אבל התוס' שם צ"ד ע"א ד"ה ר"ש פוטר כתב בפי' דכיבוי דמשכן לא הי' כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולם כי במשכן היו זהירים שלא להרבות אש יותר מדאי אלא הכיבוי הי' כדי לעשות פחמין, ונ"ל בס"ד דלא חלקו אלא התו' קאי שם אליבא דר"ש דסובר דכל כיבוי הוי משאצל"ג אם לא כשמכבה ע"מ לעשות פחמין או ע"מ להבעיר דהיינו הבהוב פתילה כמ"ש רש"י שם דף ל' ע"א ד"ה ש"מ וא"כ צ"ל לר"ש דגם כיבוי דמשכן הי' בכה"ג וע"כ מפ' התו' כן אבל רש"י ודכוותיה דקאי על המתני' דמצי אתיא גם כר' יהודא דמשאצל"ג חייב וא"כ חייב על כל כיבוי באמת צ"ל לדידי' דכיבוי דמשכן לא הי' ע"מ לעשות פחמין דאל"כ היכי מיחייב על כל כיבוי אעכצ"ל לר' יהודא דכיבוי דמשכן הי' כדי שלא יקדיחו הסממנין וע"כ נקט רש"י על כיבוי דמשכן לשון שיהא סובל השני פירושים כדי דתיתי מתני' אליבא דכ"ע בין לר"ש בין לר"י כמובן, אלא כל זה צ"ל לפום שיטת התו' דדף צ"ד שמפ' דמההיא משאצל"ג ע"כ צ"ל לר"ש דבמשכן לא הי' הכיבוי בשביל שלא יקדיחו הסממנין אלא בשביל לעשות פחמין עי"ש היטב ותבין אבל לפום שיטת רש"י בהא דמשאצל"ג מובא בתו' שם באמת גם לר"ש שפיר י"ל דבמשכן הי' הכיבוי בשביל שלא יקדיחו הסממנין עי' בתוס' שם שפיר ותראה שכן הוא וגם עי' במגן אבות בד"ה המכבה, ובזה יש להבין בס"ד מ"ש הח' הר"ן ז"ל במשנה דשבת דף ע"ג וז"ל המכבה והמבעיר פי' במכבה ע"מ להבעיר דומיא דסותר או מכבה ע"מ לעשות פחמין שכן במשכן מכבין האש שלא יקדיחו הסממנין עכ"ל ומדכ' הר"ן דדוקא במכבה ע"מ להבעיר או ע"מ לעשות פחמין חייב נראה בעליל דאליבא דר"ש כתב כיון דלר' יהודא דמשאצל"ג חייב לא בעינן במכבה ע"מ להבעיר או ע"מ לעשות פחמין אעכצ"ל כיון דהר"ן על הרי"ף בס"פ המצניע פסק כר"ש עכ"כ בחידושיו דבעינן במכבה ע"מ להבעיר או ע"מ לעשות פחמין וכיון שכ' הח' הר"ן את מ"ש לפום שיטת ר' שמעון א"כ קשה היכי כתב דבמשכן היו מכבין האש שלא יקדיחו הסמנין אבל לפי הנ"ל י"ל דהר"ן סובר בהא דמה היא משאצל"ג כרש"י ולא כהתו' דדף צ"ד וע"כ כתב הר"ן שפיר כמובן, עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דלר"ש אינו חייב במכבה רק כשמכבה ע"מ להבעיר או לעשות פחמין ולר' יהודא חייב אפי' בלא ע"מ וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דלפי מה שהוכחנו לעיל מחודש קע"ט וק"פ דרבינו פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור א"כ מדוע ל"כ שאינו חייב במכבה רק כשמכבה ע"מ להבעיר או לעשות פחמין בשלמא הרמב"ם ז"ל הל"ש פי"ב הל"ב כתב שפיר סתם המכבה כל שהוא חייב כיון דפסק בפ"א שם כר' יהודא דמשאצל"ג חייב אבל על רבינו דפסק כר"ש באמת קשה דמדוע כתב סתם:

ונ"ל בס"ד ליישב בהקדים לדקדק בהרמב"ם הל"ש פ"ז הל"א ששינה מסדר המשנה דדף ע"ג דאיתא מתחילה המכבה ואח"כ המבעיר והרמב"ם נקט מתחילה ההבערה ואח"כ והכיבוי רמזתי ע"ז לעיל מחודש ד' ועכשיו נ"ל בס"ד דלפי מ"ש התי"ט ז"ל שבת פ"ז מ"ב ליישב דמדוע באמת לא נקט התנא במתני' מתחיל' המבעיר ואח"כ המכבה ותירץ וז"ל ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר ההבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא ר' יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת כו' עכ"ל וא"כ י"ל כיון דהרמב"ם באמת לא פסק כר' יוסי אלא כר' נתן דהבערה לחלק יצאת ע"כ נקט מתחילה הבערה ואח"כ כיבוי אלא כל זה י"ל אליבא דהרמב"ם אבל אליבא דרבינו ל"ל כתירוצו של התי"ט כיון דלפי תירוצו גדלה התימא על רבינו דג"כ לא פסק כר' יוסי א"כ אמאי נקט רבינו מתחלה המכבה ואח"כ המבעיר אעכצ"ל אליבא דרבינו דהתנא דמתני' סובר כר' שמעון דלא חייב אלא כשמכבה ע"מ להבעיר וע"כ נקט התנא המכבה והמבעיר לאשמעינן א"ז והרמב"ם כיון דפסק כר' יהודא ע"כ נקט מתחלה המבעיר וכבר רמזתי לעיל מחודש ד' בשם הראש יוסף שמתרץ גכ"כ וא"כ י"ל כיון דרבינו באמת פסק כר"ש ע"כ נקט המכבה והמבעיר להורות בזה דאינו חייב במכבה אלא דוקא כשמכבה ע"מ להבעיר וא"כ ממילא ל"ק על רבינו קושיתינו הנ"ל דר"ל דסמך על מה דנקט מתחלה המכבה דממילא ידעינן מזה דאינו חייב במכבה רק כשמכבה ע"מ להבעיר ודו"ק:

אבל עדיין ק"ל על רבינו דמדוע ל"כ במכבה והמבעיר דחייב בכל שהו כמ"ש הרמב"ם ונ"ל בס"ד די"ל דרבינו לשיטתו דפסק כר"ש דאינו חייב במכבה רק כשמכבה ע"מ להבעיר או לעשות פחמין ע"כ ל"צ למימר דחייב בכ"ש דמ"מ לא ידעינן א"ז כמו שאכתוב לקמן בס"ד אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כר' יהודא דלא בעינן במכבה ע"מ ע"כ צריך לכתוב בפי' דחייב בכ"ש די"ל דלרבינו דפסק כר"ש דלא חייב במכבה אלא כשמכבה ע"מ להבעיר ומוקי המתני' דדף ע"ג כר"ש כהנ"ל לדידי' בטעמא דתנא דמתני' דנקט מכבה תחילה וא"כ קשה לדידי' גבי מכבה על התנא דמתני' קושיית התו' דשבת דף ל"א הנ"ל מחודש רי"ח דמדוע ל"ק גבי מכבה ע"מ להבעיר וצ"ל כתירוצו של התו' דכיון דבמכבה חייב בכל שהוא ע"כ ל"ק במכבה ע"מ להבעיר וא"כ לפי"ז כיון דרבינו ג"כ לא נקט בפי' גבי מכבה ע"מ להבעיר עכצ"ל גם אליבא דרבינו לעצמו ג"כ כתירוצו של התו' וא"כ ממילא מוכח דשיעור מכבה בכל שהוא אבל מהרמב"ם דפסק כר' יהודא דלא בעינן במכבה ע"מ באמת ל"ק על מכבה קושיית התו' די"ל כיון דהתנא סובר כר' יהודא ע"כ לא נקט במכבה ע"מ וא"כ ליכא הכרח ממתני' דבמכבה חייב בכ"ש כיון דל"צ לומר במכבה כתירוצו של התו' עכ"כ הרמב"ם בפי' דחייב בכ"ש ודו"ק:

הנותן (פב) שמן לנר כו' והמסתפק ממנו כו', כ"כ גם הסמ"ק ז"ל סי' רפ"א אלא בתר שמסיים והמסתפק ממנו חייב משום מכבה כתב וז"ל פי' שמכחיש מאורו מיד ולא מפני שגורם כיבוי דקיי"ל דמותר ולכך אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר מותר ליטול אחת מהם ודוקא ביו"ט דאי בשבת הן עצמן מוקצות בלא נר עכ"ל וכ"כ המרש"ל ז"ל בביאורו כאן בשם הא"ז ועי' בתו' ביצה כ"ב ע"א ד"ה והמסתפק ובד"מ או"ח סי' רס"ה ובב"י או"ח סי' תקי"ד ובש"ע שם, ואגב לא אמנע מלכתוב מדק"ל על הגמ' דביצה שם דמה הקשה ר' יהודא לעולא על הא דשמעיה זקף לה לשרגא מהא דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה הא עולא אמר בשבת ל"א ע"ב דר' יוסי סובר דאינו חייב במכבה אלא דוקא כשמכבה ע"מ להבעיר במקומו דומיא דסותר דלא חייב אלא כשסותר ע"מ לבנות במקומו עי' רש"י בשבת שם היטב וא"כ דילמא באמת סובר עולא כר' יוסי וכיון דשמעיה לא הי' מכב' ע"מ להבעיר אלא כמ"ש רש"י בביצה שם א"כ מה הקשה ר' יהוד' על עולא וזה אצלי קושיא גדולה, ובדרך אפשר י"ל דר' יהודא ידע דעולא ל"ק בשבת אלא אליבא דר' יוסי אבל לדידי' באמת סובר כרבנן וגם הלשון וקסבר ר' יוסי דקאמר עולא מורה קצת לזה וגם בלא זה עכצ"ל דרב יהודא ידע דעולא סובר כרבי יהודא דמשאצל"ג חייב דאל"כ מה הקשה עליו דילמא סובר כר"ש ולר"ש באמת אינו חייב משום מכבה כשמסתפק מן השמן שבנר כיון דלר"ש אינו חייב אלא דוקא כשמכבה ע"מ לעשות פחמין או ע"מ להבעיר כהנ"ל מחודש רי"ט וכיון דעכצ"ל דרב יהודא ידע דעולא סובר כר' יהודא א"כ ממילא שפיר י"ל דגם א"ז ידע דל"ס כר' יוסי וע"כ הקשה עליו שפיר ודו"ק:

וממילא לפי הנ"ל כיון שבררנו בס"ד דהא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר' יהודא א"כ ק"ל כיון שרבינו באמת פסק כר"ש כהנ"ל מחודש רי"ט היכי הביא את הא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה [ועי' ברי"ף והרא"ש בביצה שם שג"כ הביאו את הא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה א"כ מוכח בפי' שפסקו כר"י דמשאצל"ג חייב וא"כ ק"ל על הרמב"ן והרשב"א דהיכי סברו בדעת הרי"ף דפסק כר"ש עי' בהרהמ"ג הל"ש פ"א הל"ח ובב"י או"ח סי' רע"ח שהביאם וצ"ע] בשלמא הסמ"ק הביא שפיר את הא דהמסתפק כיון די"ל דפסק כר' יהודא וכן היראים ז"ל סי' ק"ב ד"ה המכבה הביא ג"כ שפיר כיון דכתב בפי' שם דפסק כר"י אבל על רבינו ק"ל מאד וגם מצאתי אח"כ שגם המרש"ל ז"ל בביאורו כאן עמד על רבינו בזה דבתר שמברר דלר"ש המסתפק מן השמן אינו חייב משום מכבה כתב וז"ל ונמצא מ"ש הספר [כוונתו על רבינו] והמסתפק כו' וכל הני דדמי לכיבוי לאו אליבא דהלכתא כי הוא פוסק לעיל בשם ר"י דהלכה כר"ש ואפשר מאחר שהרמב"ם כתב בפ"ק המכבה נר חייב ופסק כר' יהוד' וכתב כל הדינים התלויים בכיבוי דגזרינן אטו כיבוי שהוא אב מלאכה כתב המחבר נמי בספרו ועוד אפ"ל דאפי' לר"ש כל הני אסורין אע"פ שהמכבה ממש אינו חייב מיתה מ"מ מאחר שרוב העולם לא ידעו לחלק בין צריכא לגופה וסברו שהמכבה ממש הוא אב מלאכה כמו מבעיר ע"כ החמירו בזה דלא יאמרו הותר השבת כי רוב העולם לא ידעו שהמכבה ממש פטור וא"כ כל מה שתהא מיקל בשבותיה א"כ יקילו ג"פ בכיבוי ממש וק"ל עכ"ל אבל תירוציו דחוקים מאד התירוץ הא' מובן דחוקו מעצמו אלא גם על התירוץ הב' ק"ל כיון דרבינו קאמר בפי' והמסתפק ממנו חייב משום מכבה כלשון הגמ' א"כ נראה דחייב מה"ת כמו בלשון חייב משום מבעיר דקאמר אם לא שנאמר שהמרש"ל סובר דלשון חייב משום מכבה דקאמר הגמ' ג"כ פירושו דחייב מכות מרדות מדרבנן כמו שבאמת כתב הק"נ פ"ב דביצה אות נ"ב אליבא דהתו' ועם דברי הק"נ באמת תירוצו השני של המרש"ל עולה יפה, ועם תירוץ הב' של המרש"ל וכפי הבנתינו בו נ"ל בס"ד ליישב מדק"ל על הטור או"ח סי' רס"ה שכ' וז"ל והשמן אסור להסתפק ממנו בשבת ועי' ד"מ שם ותראה דהטור קאי על הא דביצה והמסתפק ממנו חייב וא"כ ק"ל עליו בתרתי חדא דבגמ' איתא חייב והיכי כתב בלשון אסור הלא גם בזמה"ז יש נפ"מ בין חיוב מלקות או לא כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ז ועוד כיון דפסק הטור באו"ח סי' רע"ח כר"ש דמשאצל"ג פטור היכי הביא את הא דמסתפק אבל עם תירוצו הב' של המרש"ל קושיא חדא מתורצת בחברתה כיון דלר"ש ג"כ אסור כמ"ש המרש"ל עכ"כ הטור שפיר לשון אסור ודו"ק:

מסקינן (פג) בשבת שאסור לקרות לאור הנר בשבת כו', הגאון מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן כתב עמ"ש רבינו ובמקום אחד יקראו שניהם וז"ל לשון ספר אור זרוע במס' שבת ושנים קוראים אפי' בשני ספרים ובפר' אחד וכל אחד ואחד יתן לב לקריאת חבירו עכ"ל נראה דכוונתו דרבינו חולק על הא"ז מדכ' ובמקום אחד אבל המרש"ל בביאורו כאן בתר דהביא את הא"ז כתב וז"ל ונראה בעיני שאף דעת הספר כן שהרי כתב אח"כ בב' מקומות אפי' בספר אחד אסור ומדכ' אפי' בספר אחד אסור ול"ק סתמא לא יקרא משמע להדיא דרישא מדבר אפי' בב' ספרים עכ"ל אבל מהב"י או"ח סי' רע"ה ד"ה ודוקא אחד נראה בפי' דסובר בדעת רבינו כמו שכתבנו בשם הגאון שחולק עם הא"ז דאל"כ היכי הביא הב"י ראי' דבשני ספרים אפי' בענין אחד אסור ממה שאוסר רבינו לומר פיוטים בליל יו"ט שחל להיות בשבת עי"ש ותבין נמצא לפי"ז הרווחנו דהרמ"א שם והח"א כלל מ"ה פסקו כרבינו דבשני ספרים אפי' בענין אחד אסור:

ומ"ש רבינו ואמר רב ואפי' הנר גבוה שתי קומות כו', בגמ' שלפנינו שבת י"ב ע"ב ודף קמ"ט ע"א איתא אמר רבה אפי' גבוה שתי קומות ואפי' שתי מרדעות ואפי' י' בתים זו על גב זו כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פ"ה הלי"ד וא"כ ק"ל מדוע השמיט רבינו שתי מרדעות ואפי' י' בתים זו ע"ג זו, ואי"ל משום דרצה לקצר ע"כ לא נקט אלא תחילת מימרא דרבה דא"כ הול"ל כמ"ש הסמ"ק וז"ל ואסרו חכמים לקרות לאור הנר שמא יטה ואפי' גבוה הנר הרבה כו' עכ"ל וכ"כ הא"ז הלכות ערב שבת אות ל"ב בשם ספר התרומות וא"כ מדוע לא אמר גם רבינו כן, וגם אי"ל דרבינו סובר כהא"ז שכ' שם דמחמת הגמ' דשבת דף קמ"ט לית הלכתא כרבה היכא דגבוה הרבה עי"ש דכיון דכ' רבינו דגם בשתי קומות אסור א"כ ממילא תו ל"ל דסובר כהא"ז כיון דהא"ז באמת מתיר שם אם הנר גבוה טפי מקומת אדם עי"ש וא"כ נשאר' התימא הנ"ל על רבינו אם לא שנאמר דכך הי' גירסתו [וכשאני לעצמי באמת ק"ל על רבה דכיון דקאמר אפי' י' בתים מדוע קאמר תו שתי קומות ואפי' שתי מרדעות אבל אח"כ מצאתי בב"ח ז"ל או"ח סי' רע"ה שהרגיש בזה ומיישב היטב] ולהלכה, פסק הטוש"ע סי' הנ"ל דאפי' שתי מרדעות וי' בתים זו ע"ג זו ג"כ אסור, והסמ"ק מסיים על הא דינא דרבה וז"ל ומכאן נראה דה"ה מתוך עששית או מתוך זכוכית אסור ואפי' קבועה בחור בכותל והטור הביא א"ז בשם ר' פרץ אבל בסמ"ק שלפנינו איתא בסמ"ק גופא כן לא בהגהות סמ"ק שהם מר' פרץ:

ועי' במג"א סי' רע"ה ס"ק ב' שרצה מתחלה להתיר לקרות לאור הנר אם סגרו במפתח כמו שעשו המהרא"ש ומהר"מ ותלמידיהם [והמחה"ש שם התיר להמתירין ע"י קשר משונה] ובסוף דבריו הביא בשם הב"ח דאסור וגם בשיירי כנה"ג שם הסכים עם הב"ח אבל לי"נ דאם הנר גבוה טפי מקומת אדם יש לסמוך במפתח או ע"י קשר משונה על המתירין כיון דהא"ז מתיר בכה"ג לגמרי כהנ"ל בשמו, ועי' בפרמ"ג בא"א שם שהתיר כשנתן את המפתח לאדם אחר אבל השע"ת שם החמיר גם בזה אבל על ההיתר שכתבנו נ"ל דיש לסמוך כשיש בו ביטול תורה ועונג שבת למי שמתענג ויש לו קורת רוח מלימודו כיון דאפשר שגם הב"ח מודה לזה, וכל זה בנר של שמן אבל בנר של שעוה דלא שייך משום שמא יטה נ"ל דאפי' בלא מפתח או קשר משונה אלא שמניחו למעלה מקומת אדם ג"כ מותר ללמוד אצלו דהט"ז שם ס"ק ב' מתיר לגמרי בנר של שעוה משום הטעם דלא גזרו שמא יטה אלא במקום חיוב דאורייתא אבל בשל שעוה כיון דלית ביה מלאכה שחייב בה מדאוריי' דאף את"ל שהוא מכבה מ"מ כיבוי זה אין צריך לגופה וכיון דפסק כר"ש דמשאצל"ג פטור ולית ביה אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן סובר הט"ז דלא גזרו משום שמא יטה ע"כ סובר דבשל שעוה מותר וגם המג"א שם נוטה להתיר בעת הצורך אלא הא"ר והתניא בקונטרס אחרון שם הקשו על הט"ז עי"ש אבל בגוונא שכתבנו כשמניחו למעלה מקומת אדם אפשר דגם הם מודים דשרי, ועי' בכ"ס או"ח סי' ס' שכ' דמילי קערצין שלנו יש להם דין נר של שעוה והוא לא מלאו לבו להתיר בנר של שעוה ובמילי קערצן כיון דלא רצה לסמוך על ההיתר של הט"ז ואעפ"כ התיר ללמוד בב' ספרים בענין אחד משום הטעם דבלא"ה יש מתירים בכה"ג א"כ כמ"כ נמי שפיר יש לסמוך על ההיתר שכתבנו כיון דהא"ז מתיר בלא"ה כשהוא למעלה מקומת אדם, וגם מרבינו נ"ל בס"ד להוכיח דסובר כהט"ז ממ"ש וז"ל מסקינן בשבת שאסור לקרות לאור הנר בשבת כו' כל זה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר שממשיך השמן לפי הפתילה עכ"ל ולכאו' יש לדקדק מלת כל זה וגם מלת שממשיך השמן מיותר מדוע ל"ק בקיצור דבתר דכתב שאסור לקרות לאור הנר בשבת הול"ל את הטעם שמא יטה הנר ונמצא מבעיר אבל עם הט"ז מיושב שפיר די"ל כיון דרבינו פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור כהנ"ל מחודש רי"ט ע"כ כיוון במד"כ מלת כל זה ומלת שממשיך השמן להורות דדדוקא היכא שיש חשש איסור דאורייתא גזרו שלא לקרות לאור הנר אבל לא בנר של שעוה כמ"ש הט"ז כמובן:

ומ"ש רבינו א"ר הונא ובאור המדורה כו' אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידי' כו' גם הא דר' הונא איתא בשבת דף י"ב ורש"י ד"ה במדורה כתב וז"ל מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות עכ"ל נר' בפי' דרבינו כיוון להפי' השני של רש"י ועכ"כ שקל יותר לנענע לפידים וגם הטור או"ח סי' רע"ה הרכיב את דברי רבינו עם פי' השני של רש"י מדכ' וז"ל ובמדורה אפי' י' כאחד אין קוראין שבקל יכול להטות קודם שירגיש בו חבירו עכ"ל ועי' בדרישה שם שנתן טעם לשבח דמדוע נקט הטור כהפי' השני של רש"י ולי"נ דטעמו כיון דרבינו גכ"ס כן, ועי' בהרמב"ם הל"ש פ"ה הלי"ד דלא הביא את הא דרב הונא דבמדורה אסור אלא הגמ"יי שם הביאו ואח"כ ראיתי בב"ח סי' הנ"ל שכבר הרגיש בזה ונ"ל בס"ד די"ל דהיה קשה להרמב"ם על רב הונא קושיית הק"נ פ"ק דשבת אות נ"ז מהבריי' שהביא הגמ' שם דף כ"א ע"א ת"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע"ג קרקע בין ע"ג כירה וסובר הרמב"ם דפירושו בין להשתמש לאורה דכל מיני תשמיש מותר אפי' לקרות וא"כ מוכח מהברייתא זו דלא כרב הונא וכיון דהרמב"ם פ"ג הלי"ט שם הביא את הברייתא זו ע"כ השמיט את הא דרב הונא ועל רבינו והשאר פוסקים שהביאו את הא דרב הונא וגם את הברייתא צ"ל דסברו כתירוצו של הק"נ אבל להרמב"ם לא הי' ניחא תירוצו ע"כ השמיטו שפיר כמובן:

ודע דבגמ' דף י"ב שם אי' אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר פרש"י וז"ל מותר לקרות לאור הנר שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו עכ"ל ורבינו והרמב"ם השמיטו את זה וכבר עמד ע"ז הש"ג שם וגם הב"ח והכנה"ג סי' הנ"ל עי"ש שמתרצו יפה, ולהלכה הטוש"ע סי' הנ"ל הביאו את הא דרב הונא וגם את הא דרבא, ומ"ש רבינו דביו"כ מותר לומר סליחות וביו"ט שחל בשבת אסור לומר פיוטים כ"כ גם הגמי"י הל"ש פ"ה וכ"פ הרמ"א סי' הנ"ל, ומ"ש שאסור לומר האגדה גם בזה הלכה כרבינו לפמ"ש המג"א סי' רע"ה ס"ק ג' שנהגו להקל לקרות האגדה בנר של שעוה אלמא דדדוקא בנר של שעוה התיר ואת זה כבר כתבנו במחודש רכ"ו דרבינו סובר כשיטת הט"ז דבנר של שעוה מותר לקרות וא"כ צ"ל דמה דאוסר לומר האגדה היינו בנר של שמן אבל לפי מה שפסק המחבר שם שמותר לומר האגדה אצל כל נרות משום דהוי כעין ראשי פרקים לית הלכתא בהא דהאגדה כרבינו, ומ"ש ולעיין עמו מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל כו' מהסמ"ק סי' רפ"א נראה דחולק על רבינו בזה מדכ' וז"ל אפי' אם האחד אינו יודע לקרות וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה בכה"ג הי' מתיר ר"י מיהו אסור לקרות ואשתו מעיינת עמו ומשמרתו דדעתה קרובה אצלו עכ"ל ובש"ע סי' הנ"ל פסקינן כהסמ"ק מלבד בהא דאשתו פסקינן דג"כ מועיל ולפמ"ש המרש"ל בביאורו כאן דגם רבינו מודה להסמ"ק היכא שהזהיר אותו עליו באמת פסקינן בזה כרבינו:

ומ"ש רבינו וכן מסקינן שלא יפלה כו' וגם להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור כו', בגמרא שבת י"ב ע"א איתא אר"י אמר שמואל אפי' להבחין בין בגדו לבגדי אשתו ורבינו שינה מלשון הגמ' הן אמת שגם הרמב"ם הל"ש פ"ה הלט"ז שינה מלשון הגמ' על הרמב"ם י"ל דרצה לכלול בלשונו כל מיני כלים או י"ל כמ"ש הרהמ"ג עי"ש אבל על רבינו לכאורה קשה אבל כבר מתרץ המרש"ל בביאורו כאן וז"ל בגמ' ל"ג הכי אלא אמרינן בין בגדו לבגדי אשתו ומוקי לה בגמר' במפונקי דמחוזא דלא עבדו מלאכה ובגדיהם רחבים כבגדי נשים וכבר כתבתי בכמה מקומות שכן דרך הספר לשנות לשון הגמ' ותפס מילתא דפסיקא ולא נצטרך לחלוק בין בגדי מחוזא, ומצאתי כתוב דהאידנא אסור לבדוק הציצית בהשכמה בבהכ"נ בשבת לאור הנר כי לפעמים הם מסוכסכים וצריך עיוני להפרידם ולבדקם ולא גריעי מכלים הדומים זה לזה שאסור לשמש קבוע לבדקם כו, ע"כ מצאתי אבל אני שמעתי מפי חכם שנהגו להקל בכל הני דברים האידנא שמשתמשים בנרות קנדלי"ה דאינו שייך בהן כ"כ שמא יטה כמו גבי שמן כדאיתא לקמן בסמ"ג עכ"ל ועי' בב"ח או"ח סי' רע"ה סוף ד"ה כלים הדומין ותראה שלא ראה את הביאור של המרש"ל:

ומ"ש רבינו למעלה בדיני הטמנה אמרנו כו' ותניא בכריתות החותה בגחלים בשבת חייב שתים כו' וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת כו', כתב המרש"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת פי' משום מבעיר אבל משום מכבה פטור משום דהוי משאצל"ג כר"ש וק"ל עכ"ל אבל לכאורה ק"ל על פירושו הא בגמרא כריתות דף כ' איכא ג' אוקימתות בפלוגתא דחכמים ור"א בר צדוק ר"א ור' חנינא סברו דפליגי במקלקל בהבערה אי פטור או חייב אמי בר אבין ור"ח בר אבין סברו דפליגי בדר' יוסי אי הבערה ללאו יצאת ורב אשי סובר דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אי דבר שאין מתכוין פטור אבל בפלוגתא דמשאצל"ג ליתא בגמ' דפליגי וא"כ היכי מפרש המרש"ל את החכמים דמשום משאצל"ג פטרו, ונ"ל בס"ד דהמרש"ל מפ' כפי שיטת התו' שם ד"ה ס"ל שמפרשו בכוונת אוקימתא דרב אשי דפליגי במשאצל"ג וכיון דרבינו ג"כ מבעלי התו' ע"כ מפ' המרש"ל אליבייהו ועכ"כ המרש"ל מלת וק"ל, ועי' בהרמב"ם הל' שגגות פ"ז הלי"ב שנראה מדבריו דל"ס כהתו' דאלת"ה אמאי כתב דוקא כשמתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים הלא הרמב"ם פסק כר"י דמשאצל"ג חייב ולפי אוקימתא דרב אשי וכפי פירושו של התו' בהא דרב אשי באמת חייב לר"י אפי' כשלא מתכוין אע"כ מוכח דל"ס כהתו' עי"ש היטב ותבין:

ובתשו' ארי' דבי עילאי ז"ל באבני זכרון חאו"ח סי' ה' ראיתי שהקשה קושיא גדולה על החוות יאיר ז"ל מגמרא דכריתות הנ"ל דהחו"י סס"י קל"ב כתב להקשות דלמה נסתפקו אמוראי באיסי בן יהודא דקאמר דאינו חייב על אחת מהל"ט מלאכות כדאיתא בשבת ו' ע"ב דאיזה מלאכה הוא למה לא החליטו שהוא מבעיר וס"ל לאיסי כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת ומתרץ החו"י דא"כ הי' גם המכבה פטור והו"ל תרתי מלאכות מהל"ט מלאכות דלא מיחייב עליהן אלא מלקות ואיסי לא אמר אלא אחת עי"ש, נראה בפי' דסובר החו"י דלר' יוסי דליכא בהבערה אלא לאו גם במכבה הדין כן וצ"ל דסברתו כיון דבמכבה אינו חייב אלא כשמכבה ע"מ להבעיר והטעם או משום מקלקל או משום דהוי משאצל"ג כדאיתא בשבת ל"א ע"ב עכ"ס החו"י דלא חייב יותר במכבה מהבערה, והקשה עליו האדב"ע דהיאך נעלם ממנו הגמרא דכריתות הנ"ל מחודש ר"ל דלאוקימתא דאמי בר אבין ורב חנינא בר אבין החכמים סברו כר' יוסי דאינו חייב חטאת משום הבערה רק משום מכבה וע"כ סברו החכמים דהמחתה בגחלים אינו חייב אלא אחת משום מכבה וא"כ מוכח בפי' דסובר הגמ' דאע"ג דאינו חייב חטאת לר' יוסי בהבערה אפי"ה חייב במכבה, ותו הקשה עליו מהתו' ישנים שבת כ"ט ע"ב שכ' על מה דאיתא במתניתן שם ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה כו' וז"ל אע"ג דר' יוסי אית ליה דהבערה ללאו יצאת בכיבוי מודה דחייב אף בפני עצמו כדתנן בפ' כלל גדול ושוב אמר מהר"מ דמהר"ח אמר דבפ' ספק אכל בהדיא פוטר ר' יוסי בהבערה ומחייב בכיבוי עכ"ל אלמא דהתו' ישנים באמת מחמת הגמ' דכריתות סובר דחייב לר' יוסי במכבה אע"ג דלא חייב במבעיר וא"כ גם מהת"י קשה על החו"י כן הקשה האדב"ע עי"ש שמפלפל טובא לתרצו וגם אני אענה בס"ד את חלקי בדבר הזה בהקדים מדק"ל עוד על החו"י הלא מהמתני' דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ג"כ מוכח דלא כוותי' כיון דמיחייב חטאת לר' יוסי במכבה את הפתילה אבל אח"כ כשראיתי גם את סוף דברי האדב"ע כי דבריו ארוכים מאד ראיתי שגם את הקושי' זו הביא בשם נצח ישראל:

ונ"ל בס"ד לתרץ דהתו' בשבת ו' ע"ב ד"ה הא כתבו דלא קתני איסי בן יהודא אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולן ול"ס איסי כרמי בר חמא דכל שחייבין על שגגתו חטאת חיבין על זדונו סקילה דלאיסי יש אחת שחייב חטאת ולא סקילה וא"כ לכאורה ק"ל מה הקשה הת"י הנ"ל אע"ג דר' יוסי אית ליה דהבערה ללאו יצאת כו' דכוונתו כיון דסובר דהבערה ללאו יצאת עכ"ס דלא חייב חטאת בהבערה וא"כ היכי מיחייב חטאת במכבה במתני' כן הקשה הת"י הלא לפי התו' הנ"ל דילמא באמת סובר ר' יוסי דחייב חטאת בהבערה אע"ג דלא חייב סקילה כמ"ש התו' אליבא דאיסי וע"כ מיחייב לר' יוסי גם במכבה חטאת ומה הקשה הת"י וצ"ל דהת"י הקשה אליבא דרמי בר חמא דסובר דהיכא דלא חייב סקילה ליכא חטאת, וגם זה נ"ל בס"ד דאמי בר אבין ור' חנינא בר אבין דגמ' דכריתות הנ"ל ג"כ נ"ל דסברו כרמי בר חמא וע"כ מתרצו שפיר דר"א בן צדוק וחכמים פליגי בפלוגתא דר' יוסי ור' נתן דאי הוה סברו כאיסי בן יהודא דחייב חטאת אע"ג דלא חייב סקילה א"כ לא משני מידי כיון דסוף סוף הוה קשה על החכמים דמדוע לא מחייבו במחתה בגחלים גם משום מבעיר חטאת אעכצ"ל דסוגי' דכריתות אזלא אליבא דרמי בר חמא וגם בת"י צ"ל כן כמו שכתבנו, אבל לכאורה עדיין צריך להבין את הת"י דמהיכא תיתי נאמר דתליא כיבוי בהבערה שהקשה על ר' יוסי וצ"ל דהת"י סובר כיון דאיכא צד כיבוי דלא מיחייב אלא משום הבערה דהיינו במכבה ע"מ להבע"ר ע"כ הסברה נותנת דלא מיחייב בכיבוי יותר מהבערה וע"כ הקשה שפיר וע"ז מתרץ דהן אמת דמצד הסברא הוה אמרינן דתליא כיבוי בהבערה אבל כיון דחזינן במתני' דר' יוסי מחייב חטאת במכבה אע"ג דלא מחייב בהבערה ע"כ מוכח ממתני' לומר דלא כהסברא כמובן, אלא כל זה י"ל לרמי בר חמא כיון דהיכא דליכא סקילה סובר דליכא חטאת ע"כ איכא הכרח ממתני' לומר דלא תליא כיבוי בהבערה ודלא כהסברא אבל לאיסי בן יהודא באמת ליכא הכרח ממתניתין לומר דלא כסברא כיון דלדידי' באמת גם בהבערה חייב חטאת וא"כ ממילא אמרינן כהסברא דאינו חייב במכבה יותר מבמבעיר, וממילא לפי הנחה זו בין ותבין שפיר את החו"י שהקשה דמדוע לא אמרינן דאיסי סובר כר' יוסי ומתרץ ע"ז דלאיסי כיון דסובר דאיכא חיוב חטאת אפי' היכא דליכא סקילה אי הוה אמרינן דסובר כר' יוסי אז באמת הוה אמרינן דגם במכבה ליכא חיוב סקילה כמו במבעיר כיון דלאיסי ליכא הכרח ממתני' לומר דלא כהסברא וא"כ הי' אז תרי אבות מלאכות בלא חיוב סקילה ואיסי לא אמר אלא דאיכא חדא וע"כ לא יכלינן למימר דאיסי סובר כר' יוסי וכיון שכוונת החו"י כן הי' ממילא ל"ק עליו כל הקושיות הנ"ל דמגמ' דכריתות וגם מהת"י ל"ק כיון דהגמ' דכריתות והת"י אזלי אליבא דרמי בר חמא כהנ"ל והקושיא ממתני' דר' יוסי פוטר בכולן ג"כ ל"ק כיון דלאיסי באמת הוה אמרינן דגם במבעיר חייב חטאת וא"כ לא הי' לאיסי ממתני' שום סתירה ודו"ק:

ומ"ש רבינו בסוף פ"ק דשבת מסקינן שאסור ליתן עצים באש כו' אבל סילתי כו', בכאן יש קושיא גדולה על רבינו דבשבת כ' ע"ב איתא א"ר יוחנן עצים של בבל אין צריכין רוב מתקיף לה ר' יוסף מאי היא אלימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מיבעיא אלא א"ר יוסף שוכא דארזא פרש"י יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור רמי בר אבא אמר זאזא אלמא דלפי מסקנת הגמר' גם בסילתי צריך שידליק רוב וא"כ היכי כתב רבינו דבסילתי שרי בלא רוב וכבר מרמז ע"ז הבעל הג"ה שאצל רבינו והניח בצ"ע וגם על הסמ"ק סי' רפ"א קשה קושיא זו, ונ"ל בס"ד לתרצם דבגמ' שם עמוד א' א"ר הונא קנים אין צריכין רוב אגדן צריכין רוב איתמר נמי א"ר כהנא קנים שאגדן צריכין רוב לא אגדן אין צריכין רוב אלמא דר"כ ור"ה סברו דקנים שלא אגדן אין צריכין רוב וא"כ י"ל דהיה קשה לרבינו ולהסמ"ק על ר"כ ור"ה קושיית ר' יוסף השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא קנים מיבעיא כמו שהקשה ר' יוסף על הא דסילתי ועי' ברשב"א שם שהניח בקושיא על ר' יוסף גופא דמ"ש שוכא דארזא מהא דפתילה דעולא א"כ מכ"ש די"ל דקשה על קנים מהא דעולא כיון דבשוכא דארזא אוחז העור טפי מבקנים דלשוכא דארזא יש שני מעלות יבש ודק וגם אית ליה צמר כמ"ש רש"י הנ"ל וא"כ שפיר י"ל דקשה על ר"כ ור"ה כמו שכתבנו אעכצ"ל דר"כ ור"ה באמת חלקו על רב יוסף וסברו דליכא לדמות הא דעולא להא דקנים וסילתי כיון די"ל דדוקא בפתילה שצריך לאורה איכא למיגזר טפי ועכ"ס עולא שצריך שידליק ברוב היוצא אבל בקנים וסילתי דל"צ לאורה אלא למדורה גם עולא מודה דאין צריכין רוב וגם מהא דתני רב יוסף שם ארבע מדורות אין צריכין רוב ג"כ נראה דרב יוסף פליג עם ר"כ ור"ה מדלא חשיב גם קנים וטעמא דרב יוסף באמת י"ל דגם בקנים קשיא ליה כמו בסילתי, וא"כ ממילא י"ל כיון דר"כ ור"ה ל"ס כר' יוסף ע"כ סברו רבינו והסמ"ק דלית הלכתא כרב יוסף בהא דסילתי וכיון דל"ק על סילתי מהא דפתילה דעולא א"כ ממילא שוב שפיר י"ל דר' יוחנן באמת קאי על סילתי וע"כ פסקו רבינו והסמ"ק שפיר דבסילתי ל"צ רוב כמובן, וגם מה מאד יש ליישב בס"ד מדק"ל על רבינו והסמ"ק דמדוע לא הביאו דבקנים שרי כמו שפסק הרמב"ם הל"ש פ"ג הלכ"א אבל בהנ"ל י"ל כיון דהביאו דבסילתי שרי ממילא ידעינן מזה דגם בקנים שרי כיון דחד טעמא אית להו, וגם מיושב בזה מדק"ל על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דמדוע לא הביאו את הא דר' יוסף דבסילתי צריך רוב די"ל דגם הם סברו דר"כ ור"ה פליגי על רב יוסף וכיון שהביאו את הא דר"כ ור"ה דבקנים ל"צ רוב ע"כ לא הביאו את הא דר' יוסף ועי' בטוש"ע או"ח סי' רנ"ה שג"כ לא דברו מהא דסילתי כלום וא"כ גם אליבייהו צ"ל כהנ"ל וממילא הרווחנו לדינא דבאמת כל הפוסקים סברו בהא דסילתי כרבינו ודו"ק:

ומ"ש רבינו ובפחמין אפי' כל שהוא נדלקין מותר כו', במשנה שבת כ' ע"א איתא ובגבולין כדי שתאחז האור ברובו ר' יהודא אומר בפחמין כ"ש ופסק רבינו כר"י וכ"פ הסמ"ק סי' רפ"א אבל הרמב"ם בפי' המשניות שם כתב דלית הלכתא כר' יהודא וכ"ס בחיבורו הל"ש פ"ג הלי"ט מדכ' עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה כו' וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה וגם הב"י או"ח סי' רנ"ה כתב דהרמב"ם בחיבורו ל"ס כר"י אבל הטור שם פסק ג"כ כר"י וצ"ל דרבינו ודכוותי' סברו דר' יהודא לא פליג אלא הוסיף על החכמים כמ"ש הברטנורה שם ועל הלשון ר"י אומר כבר תירץ התי"ט שם אבל על הרמב"ם י"ל דבאמת משום טעם זה הוכיח דר' יהודא חולק על החכמים ופסק כהחכמים ועי' ב"ח וט"ז סי' הנ"ל ותראה שכל מ"ש אליבא דהטור י"ל גם אליבא דרבינו ולהלכה פסקינן בזה כרבינו דעמ"ש הש"ע שם יש אומרים שבפחמין כו' אלא כל שהוא שרי מסיים התניא בש"ע שלו וז"ל ויש חולקים ע"ז ובד"ס הלך אחר המיקל, ועי' בגמ' שם ותראה שהרבה דינים השמיט רבינו בהא דמדורה דבגמ' איתא דבעץ יחידי צריך שיאחוז האור ברוב עביו וברוב היקפו וכ"פ הרמב"ם שם וגם כל שאר הפוסקים אלא רבינו השמיט א"ז וגם מ"ש רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב של זפת ושל גפרית ושל גבינה ושל רבב במתניתא תנא אף של קש ושל גבבא גם א"ז השמיט רבינו אלא ע"ז י"ל כיון שכ' דגם בסילתי לא בעינן רוב ממילא ידעינן מזה הני ששה דברים במכ"ש אבל מה שהשמיט עץ יחידי באמת צ"ע:

ומ"ש רבינו בשבת תנן שאין עושין פתיל' כו', ע"ז יש לדקדק דבמתניתן ר"פ במה מדליקין חשיב התנא ו' דברים לפסול פתילות לכש חוסן כלך פתילת האידן פתילת המדבר וירוקה שעל פני המים ובבריי' שם הוסיפו צמר ושער ורבינו לא נקט מהני דמתניתין אלא ג' לכש פתילת האידן וחוסן מדוע שבק אינך וגם הנך דנקט לא נקט על הסדר דמתניתין וגם הרמב"ם הל"ש פ"ה הל"ה לא נקט על הסדר דמתני' דמתחלה נקט משי שהוא כלך וגם לא נקט מהני דמתניתין רק ה' דברים ואי"ל דסובר דשתי פתילות חד הם כיון דמגמרא שם מוכח דשני עניינים הם דפתילת האידן היא אחוינא פי' ערבה ופתילת המדבר היא שברא ומפ' בפי' המשניות עלה עשב אלא ע"ז י"ל דהרמב"ם סמך על וכיוצא בהן שכתב אבל על הסדר וגם מה דנקט מתחלה הני דהוסיפו בברייתא צמר ושער באמת צ"ע ואחר שכתבנו א"ז ראיתי במעשה רוקח שם שג"כ דיבר מזה דמדוע שבק חד מהני דמתניתין אבל לפמ"ש מתורץ זה שפיר, ועל רבינו נ"ל בס"ד דסמך על מ"ש אח"כ ומאיזה דבר עושין פתילה כו' וכיון שכ' דמאיזה דבר עושין פתילה ע"כ לא נקט מהני דמתניתין אלא ג' לדוגמא אבל על הסדר גם על רבינו צ"ע, ועי' ש"ע או"ח סי' רס"ד שלא נקט אלא צמר ושער דברייתא ומהני דמתני' לא נקט כלום וצ"ל דג"כ סמך עמ"ש אח"כ אלא מדבר כו', ומ"ש רבינו על קנבוס וצמר גפן בשם הר"ת שמותר לעשות מהם פתילות כ"כ גם התו' שם כ"ז ע"ב ד"ה כל היוצא ועי' בהגמי"י הל"ש פ"ה שהביא פלוגתא בזה ולהלכה פסקינן בש"ע סי' הנ"ל שמותר:

ומ"ש רבינו שמן שמדליקין בו בשבת כו' עד חלב מבושל, דברים פשוטים הם כדאיתא בגמ' וכ"פ הש"ע או"ח סי' רס"ד, ומ"ש דבחלב מבושל אפי' כשנותן לתוכו שמן כ"ש אין מדליקין בו בזה לא פסקינן כרבינו אלא כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שמדליקין בו ומ"ש וחובה עליו לישב לאור הנר כו' כן איתא בשבת כ"ה ע"ב נר שבת חובה וכ"כ הרמב"ם ועי' בהגמי"י הל"ש פ"ה ובתי"ט פ"ב מ"א מ"ש בזה, ומ"ש ולא בנפט לבן כו' עי' במגלת ספר מ"ש ע"ז, ומ"ש והלכה כחכמים שמותר להדליק לכתחילה בשאר שמנים כו' הכי איתא בשבת כ"ו ע"א וכ"כ הרמב"ם שם וכ"פ הש"ע שם אלא בש"ע מסיים ע"ז וז"ל ומ"מ שמן זית מצוה מן המובחר והיא מימרא דר' יהושע ב"ל דף כ"ג שם כל השמנים כולן יפין לנר שמן זית מן המובחר וא"כ ק"ל דמדוע השמיטו רבינו והרמב"ם את זה וגם בהל' חנוכה לא הביאו א"ז וצ"ע, ומ"ש ונר הדולק מע"ש כו' דאמר רב חסדא שמנים שאמרו חכמים כו' ע"ז לכאורה ק"ל הלא רבינו בהל' חנוכה ל"פ כרב חסדא אלא כרב דגם בשבת חנוכה מדליקין וא"כ היכי הביא כאן את הא דרב חסדא וצ"ל דלא הביא כאן את הא דר"ח אלא להוכיח מיניה את הא דינא דנר במרתף שכ' ואח"כ ראיתי שגם הגאונים מו"ה אייזיק שטיין והמרש"ל ז"ל בביאורם כאן כתבו כן ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעתם:

ומ"ש רבינו אמר אביי כל מילי דמר כו' אלא אפי' נר של חול מותר להדליק מנר של מצוה כו', ממה שהתיר רבינו אפי' נר של חול כשרוצה להדליק בו נר של מצוה נר' דסובר דאפי' ע"י קינסא שרי דנר של חול לא הוי יותר מקינסא אבל הרמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הל"ט אוסר ע"י קינסא והראב"ד שם השיג עליו וא"כ קיימו רבינו והראב"ד בחדא שיטתא עי' בהגמי"י שם אבל הטור או"ח סי' תרע"ד פסק כהרמב"ם וכ"פ המחבר מדהביא את שיטת הרמב"ם בסתם והרמ"א כתב שנהגו להחמיר בנרות חנוכה והמג"א כתב דבכל נרות של מצוה נהגו להחמיר ואת שיטת רבינו ברוך שהביא רבינו הביא ג"כ המחבר שם והרמ"א כתב דנר של ת"ת או נר לחולה נקרא ג"כ נר של מצוה ומ"ש הט"ז שם בשם המרש"ל כ"כ המרש"ל בביאורו כאן ביותר ביאור, ומ"ש רבינו אבל נר של חול לצורך עצמו לכ"ע אסור בזה ליכא מאן דפליג חוץ מבנר של בהכ"נ כתב הרמ"א או"ח סי' קנ"ד שלא נהגו ליזהר בכך וכתב הטעם שדעת ב"ד מתנה ע"ז, ומ"ש רבינו אין נותנין כלי תחת הנר כו' את כל זה כתב גם הרמב"ם הל"ש פ"ה הלי"ג חוץ ממ"ש רבינו מהא דמים וצלוחיות של בהכ"נ אלא את זה כתב התו' בשבת מ"ז ע"ב ד"ה מפני וכ"פ בש"ע או"ח סי' רס"ה, ומ"ש רבינו דגרם כיבוי מותר כ"כ הש"ע סי' של"ד שם, ומ"ש בשם הירושלמי בהא דנר שעל גבי טבלא עי' בהרמב"ם פי"ב הל"ו ובהגמי"י שם ובש"ע או"ח סי' רע"ז, ומ"ש רבינו הלכה שנכרי שבא לכבות הדליקה כו' כן איתא בשבת דכ"א ע"א וכ"פ הרמב"ם שם פי"ב הל"ז ועי' ש"ע סי' של"ד שלא מחלק בקטן בין אם עושה על דעת אביו או לא וכבר נתן הט"ז ס"ק י"ט שם טעם לשבח ע"ז, ומ"ש רבינו בדיני דליקה עד סוף האב מלאכה זו עי' טוש"ע או"ח סי' של"ד:

המכה (פד) בפטיש כו'. כן איתא בשבת ע"ה ע"ב רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו כל מל' דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש והרמב"ם ז"ל הל"ש פ"י הלט"ז כתב וז"ל המכה בפטיש הכאה אחת חייב וכל העושה דבר שהיא גמר מלאכה הר"ז תולדת מכה בפטיש וחייב כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה כו' עכ"ל אלמא דהרמב"ם סובר דאב מלאכה לא הוי אלא מכה בפטיש גופא וכל העושה דבר שהיא גמר מלאכה לא הוי אלא תולדת מכה בפטיש [והחילוק שבין אבות לתולדות עי' לעיל ממחודש ט' ואילך] וכ"כ המאירי ז"ל ר"פ כלל גדול וגם הלשון של רבה ור' זירא מורה כן מדלא אמרי דכל מידי דאית ביה גמר מלאכה הר"ז מכה בפטיש אלא אמרו חייב משום מכה בפטיש וא"כ ממילא י"ל דגם רבינו ז"ל ס"כ והא דל"כ א"ז בפי' י"ל דסמך עמ"ש על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כמובן, אבל לכאורה יש לדקדק דלמה שינה רבינו מלשון הגמ' כל מל' דאית ביה גמר מלאכה כו' ורבינו כתב על כל גמר מלאכה כו' ונ"ל בס"ד ליישב דהמגן אבות ז"ל בד"ה והמכה בפטיש כתב דבמילה אם חייב משום תיקון גברא חייב גם משום מכה בפטיש עי"ש שהאריך בזה אבל לכאורה צריך להבין דהיאך נאמר דבמילה חייב משום מכה בפטיש הלא חיובא דמכה בפטיש משום גמר מלאכה הוא וא"כ מדוע לא נאמר דדוקא בהני דברים ששייך בהו גם תחלת מלאכה בהני אפי' אם לא עשה אלא הגמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל בהני דברים דליכא בהו תחלת מלאכה כגון מילה ליכא משום מכה בפטיש וצ"ל דהמג"א סובר דמשו"ה קאמרו רבה ור' זירא כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב כו' לאשמעינן במלת כל מידי דאפי' על הני דברים דלית בהו תחלת מלאכה דומיא דמילה ג"כ חייב משום מכה בפטיש, אבל המנ"ח ז"ל מצוה ל"ב אות כ"ז חולק על המגא"ב וסובר דבמילה ליכא משום מכה בפטיש וא"כ צ"ל דל"ס הפשט במלת כל מידי כמו שכתבנו אליבא דהמגא"ב אבל הכרח לשיטתו באמת ליכא ממלת כל מידי כיון די"ל הפשט במלת כל מידי כמ"ש אליבא דמגא"ב אבל הלשון על כל גמר מלאכה כו' שכ' רבינו באמת אינו מורה כלל כשיטת המגא"ב אלא אדרבא מורה כשיטת המנ"ח דו"ק ותשכח שכן היא וא"כ ממילא י"ל כיון דרבינו סובר כהמג"א דבמילה ליכא משום מכה בפטיש ע"כ שינה מלשון הגמ' לאשמעינן את זה כמובן:

כן (פה) פירש כו'. ונ"ל דכוונתו לאפוקי מפירש"י שבת ע"ה ע"ב ד"ה מסתת וכ"כ התו' שם דלא כרש"י וכ"כ המרש"ל בביאורו כאן בכוונת רבינו, ודע דרש"י במתני' דדף ע"ג שם כתב וז"ל מכה בפטיש הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מחייב ליה אלא בגמר מלאכה עכ"ל אבל הר"ן שם כתב על רש"י וז"ל ולא מחוור דהא בפ' הבונה תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא ר"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפיר"ח ז"ל שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה עכ"ל וגם הרמב"ן והריטב"א סברו כר"ח והרהמ"ג הל"ש פ"י הסכים ג"כ לזה ועי' בתו' שם דף ק"ב ע"ב ד"ה מכה שהקשה על רש"י דבמשכן לא הוה בנין אבנים וכתב אח"כ וז"ל אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מקיש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל נראה דגם הר"י סובר כר"ח וא"כ י"ל דגם על הר"י זה כיוון רבינו וממילא מוכח דגם רבינו סובר כר"ח ודלא כרש"י ומה שתי' התי"ט ר"פ הבונה על קושית התו' הנ"ל גם אני כוונתי בס"ד לזה, ומ"ש רבינו פי' אקופי הם בליטות כו' הר"ן בשבת שם מפרש בענין אחר וז"ל דשקיל אקופי קסמים דקים שנארגו בה שלא במתכוין ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש ורש"י שם הוסיף על הר"ן גם חוטין התלוין ביריעה וגם המאירי שם והיראים סי' ק"ב ד"ה המכה בפטיש מפ' כרש"י אבל רבינו כיון דלא מפ' כרש"י עכ"כ מלת פי' כהנ"ל מל"ת ד' מחודש א' עי"ש ותבין:

וגרסינן (פו) במכות כו' פי' כו'. ונ"ל בס"ד בכוונת הפי' דהרמב"ם הל"ש פ"י הלכה י' סובר הפותח בית הצואר חייב משום קורע עי' במעשה רוקח שם ובראש יוסף שבת דף מ"ח ובמנ"ח מצוה ל"ב אות כ"ד מה שכתבו על הרמב"ם זה וכיון דרבינו חולק על הרמב"ם וסובר דחייב משום מכה בפטיש עכ"כ מלת פי' להוציא מפירושו של הרמב"ם כדרכו כהנ"ל, ודע שרש"י במכות דף ג' ע"ב ד"ה הפותח כתב וז"ל חייב שתיקן כלי ובשבת מ"ח ע"א ד"ה חייב כתב וז"ל חייב חטאת דהשתא קמשוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש והיינו גמר מלאכה עכ"ל והגמי"י הל"ש פ"י אות כ' כתב וז"ל במה טומנין ובפ"ק דמכות פרש"י חייב משום מכה בפטיש עכ"ל א"כ צ"ל דכל היכא דאיתא חייב משום תיקון כלי פירושו דחייב משום מכה בפטיש וכן מוכח מהטוש"ע או"ח סי' שי"ז מדכתבו על הא דבית הצואר וז"ל אבל אין פותחין אותו מחדש דמתקן מנא הוא וכתב המג"א ע"ז וז"ל והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש א"כ מוכח כמו שכתבנו, אבל לכאורה ק"ל דקדוק גדול ברבינו דמדוע הביא את הא דרב ממס' מכות הלא גם בשבת מ"ח ע"א איתא הא דרב וגם על היראים סי' ק"ב קשה דקדוק זה וצ"ע:

עוד ק"ל על רבינו דבשבת דף ע"ה ע"ב איתא אמר רשב"ל הצר צורה בכלי והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש וכ"פ הרמב"ם כהנ"ל מחודש רל"ח [ומה ששינה הרמב"ם וכתב מתחלה המנפח בכלי זכוכית ואח"כ והצר בכלי צורה שלא כסדר רשב"ל י"ל דהאי והצר בכלי צורה שכ' הרמב"ם מקורו לא מרשב"ל אלא מהברייתא שאכתוב לקמן בס"ד כמובן] אבל רבינו השמיט הצר צורה ולא הביא אלא המנפח בכלי זכוכית וזה באמת טעמא בעי, ובדרך אפשר י"ל דהי' קשה לרבינו דמה אתא רשב"ל לאשמעינן בהא דצר צורה הלא ברייתא מפורשת היא בשבת ק"ג ע"ב הצר בכלי צורה כל שהוא פרש"י כל שהוא מן הצורה נ"ל דכוונתו מדפליג ר"ש על החכמים וסובר עד שיצור כולו עכצ"ל דלא איירי הת"ק מצורה כל שהוא אלא איירי שצר כל שהוא מן הצורה כמובן עכ"פ זה מוכח בפי' מהברייתא זו דבצר צורה חייב וא"כ מה אתא רשב"ל לאשמעינן וצ"ל כיון דליתא בברייתא בפי' דמשום מה חייב וכדי שלא נאמר דחייב משום איזה דבר אחר אפשר משום צובע ע"כ אמר רשב"ל דחייב משום מכה בפטיש ועי' במאירי על הא דאמר רשב"ל הצר בכלי צורה שהביא בשם גדולי המפורשים דלא כשצר בגמר מלאכה דוקא חייב אלא אפי' כשצר בתחלת מלאכה ג"כ חייב וא"כ י"ל דגם רבינו סובר הפשט בהא דצר בכלי צורה כמ"ש המאירי בשם גדולי המפורשים דאף בתחלתה חייב ומשו"ה סובר רבינו כיון דרבה ור' זירא אמרו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש מוכח דחלקו על רשב"ל וסברו דגם בצר צורה בכלי ג"כ לא חייב אלא בגמר מלאכה ובהברייתא הנ"ל באמת סברו רבה ור' זירא דלא משום מכה בפטיש מיחייב אלא משום צובע וכיון דרבה ור"ז חלקו על הא דצר צורה דרשב"ל פסק רבינו כרבה ור"ז וע"כ השמיט את הא דצר צורה ודו"ק:

ודע דמהלבוש ז"ל או"ח סי' שי"ח מוכח בפי' דגם באוכלין חייב משום מכה בפטיש מדכ' גבי דג שקורין קולייס האספינין שהדחתן זהו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש והנשמת אדם כלל כ' כתב שגם מלשון הרמ"א מוכח כן וכ"כ הפרמ"ג שם בא"א ס"ק ט"ז והמנ"ח מצוה ל"ב סוף אות י"א הביא ראיה לזה מהרמב"ם הל"ש פכ"ג שחשב שבותין דתיקון אוכלין תחת סוג מכה בפטיש וגם בסוף אות כ"ז כתב ג"כ כן ממילא לפי"ז לפי שיטת המגא"ב דגם בתיקון מצוה כגון מילה שלא בזמנה ג"כ חייב משום מכה בפטיש כהנ"ל מחודש רל"ח י"ל דבמליחת בשר קדשים ג"כ שייך משום מכה בפטיש כיון דע"י המליחה נתקן הבשר להיות ראוי לעלות לגבוה והוי המליחה הגמר מלאכה של בשר זה וא"כ מה מאד יש ליישב בזה בס"ד את קושיית המל"מ הנ"ל מחודש ק"צ די"ל דאיצטריך תקריב מלח אפי' בשבת משום דהוה אמרינן דאסור למלוח בשבת משום מכה בפטיש עכ"כ תקריב ודו"ק ועי' מה שכתבנו עוד בזה לעיל מחודש רצ"ג, והשאר פרטי דינים של מב"פ עי' בהרמב"ם שם פ"ב ובפכ"ג כתב את כל הדברים ששייך בהם משום תיקון כלי שאיסורים ג"כ משום מב"פ וגם רבינו פורטם לקמן במל"ת זו:

והמוציא (פז) מרשות לרשות כו'. רבינו ז"ל מנה האב מלאכה זו בסוף וכן אי' במתני' שבת דף ע"ג ועי' בתוס' ריש שבת ד"ה יציאות שהקשו בשם ריב"א ז"ל דמדוע התחיל התנא בהוצאות הלא במתני' דל"ט אבות מלאכות קתני הוצאה לבסוף ותירצו דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים כו' וגם המאירי ז"ל בפתיחתו למס' שבת מתרץ על דרך זה ובשם הר"ת ז"ל הביאו התו' שני תירוצים וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם מתרץ כן בשינוי לשון קצת וכ"כ התי"ט שם והריטב"א והר"ן ז"ל מתרצו דתנא בא למינקט סידוריה בדברים האסורים בע"ש והפנ"י ז"ל מתרץ כיון דקרא דאל יצא איש ממקומו דילפינן מיניה דין הוצאה כתיב בפ' בשלח במן שנצטוו במרה שהיא מקודם הקרא ולא תעשו מלאכה דילפינן מיניה את השאר ל"ט מלאכות דכתיב בפ' יתרו שנצטוו בסיני ע"כ פתח התנא בדיני הוצאה עי"ש שכ' אריכות בזה, אבל לי ההדיוט עדיין קשה להיפך כיון דהתנא התחיל בדיני הוצאה מהטעמים הנ"ל א"כ מדוע לא מנה גם במתני' בדף ע"ג הוצאה מתחילה בשלמא לפי תירוצם של הרמב"ם והר"ת י"ל כיון דמלאכה גרועה היא ע"כ נקטה בין הל"ט מלאכות לבסוף אבל לפי השאר תירוצים באמת קשה:

וע"כ אמרתי שגם אני אענה את חלקי בדבר זה בס"ד דבשבת ו' ע"ב איתא דלאיסי בן יהודא איכא חד מהל"ט מלאכות דלא חייב סקילה עי' תו' שם ד"ה הא ומגמ' שם נר' דבכל הל"ט מלאכות מספקינן לאיסי דאיזהו חוץ מהוצאה וא"כ ממילא י"ל דמשו"ה התחיל התנא בהוצאה כיון דרצה לדבר בריש מס' ממלאכה דלכ"ע חייב עליה את כל החיובים דשבת אפי' סקילה אבל במתני, דדף ע"ג י"ל כיון דהתנא באמת ל"ס כאיסי ע"כ נקט שם הוצאה בסוף להורות בזה דכל השאר ל"ט מלאכות חשובים כהוצאה ודלא כאיסי אבל אי הוה נקט גם שם הוצאה מתחלה אז הוה יכלינן למימר דהתנא באמת סובר כאיסי וכדי שלא נטעה כן ע"כ שינה שם ונקט הוצאה לבסוף וא"כ ל"ק קושיית הריב"א וגם קושיתינו כמובן, ועי' בפרמ"ג בפתיחתו להל' שבת שמסופק אי הל' כאיסי כיון דהברייתא דדף ו' דאם הכניס והוציא חייב כו' מסייע ליה וכתב דממריצת לשון הרמב"ם נראה דל"פ כאיסי וגם הביא ראיות דמדוע פסק הרמב"ם דלא כאיסי עי"ש ולי"נ בס"ד דלפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם בחיבורו גכ"ס כמו שכתבנו וא"כ מוכח מהתנא דמתני' דדף ע"ג דלא כאיסי ע"כ פסק הרמב"ם כן וא"כ ממילא י"ל דגם מזה דהביא הרמב"ם בפ"ז שם ג"כ הוצאה לבסוף מוכח דלא פסק כאיסי וגם אליבא דרבינו י"ל כן ודו"ק:

מדקדק (פח) התלמוד כו', בשבת ב' ע"ב אמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב מי לא עסקינן דקא מעייל מר"ה לרה"י וקא קרי לה הוצאה וטעמא מאי כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה וגם רבינא מסייע שם לרב אשי, ומ"ש רבינו הכנסה מר"ה לרה"י תולדה כו' כן איתא שם דף צ"ו ע"ב, אבל לכאורה יש לדקדק ברבינו חדא מדוע כתב מדקדק התלמוד מדוע ל"כ מדקדק רב אשי הלא מימרא דרב אשי היא כהנ"ל ועוד מדוע הביא כלל את הדקדוק זה בשלמא אי הוה סובר דהכנסה אב מלאכה כמו שנראה מפשטות לשון רב אשי אז שפיר הביא את הדקדוק זה כדי להורות דהכנסה אב מלאכה אבל כיון דבאמת סובר רבינו כהסתם גמ' דדף צ"ו שם דהכנסה תולדה א"כ ליכא תו שום נפ"מ מהדקדוק דרב אשי ומדוע הביאו כלל:

ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דהרמב"ם הל"ש פי"ב הל"ח כתב וז"ל הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכו' היא כו' נר' מפשטות לשונו דהכנסה ג"כ אב מלאכה והלח"מ כתב וז"ל והיא תימה אלא שלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין כו' אבל כפי מה שכתבנו לעיל מחודש ט' באמת יש נפ"מ לדינא בין אב לתולדה לענין התראה ואח"כ ראיתי שגם הראש יוסף בהקדמתו והמגא"ב ד"ה המוציא דברו מזה, ומ"ש הלח"מ והיא תימה צ"ל דתמיהתו כיון דגמ' מפורשת היא בדף ל"ו דהוצאה אב והכנסה תולדה וכ"כ המגלת ספר בשם מו"ה בצלאל בתשובותיו סי' מ"א שעמד על הרמב"ם זה והמג"ס הרבה להשיב וז"ל ובאמת דאם הרמב"ם הי' אומר להדיא הוצאה או הכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות הי' דקדוקם יפה אבל מדל"כ אלא הוצאה והכנסה כו' אין זה מורה בבירור שכוונת הרמב"ם לקרות להכנסה אם עשה לבדו שהיא אב מלאכה עכ"ל אבל לי"נ בס"ד דאפי' כפי הבנתם בהרמב"ם וכמו שנראה מפשטות לשון הרמב"ם שאמת אתם בדעת הרמב"ם אעפי"כ ל"ק על הרמב"ם מידי אלא אדרבא על תמיהת הלח"מ ומו"ה בצלאל תמה אני דמדוע לא נאמר שהרמב"ם סובר כשיטת הרמב"ן דריש שבת מובא גם ברשב"א שם שרב פפא ורב אשי ורבינא דדף ב' ע"ב שם באמת חולקים על הגמ' דדף צ"ו וסברו דהכנסה ג"כ אב מלאכה כמו הוצאה וגם מהבעל המאור ריש שבת נראה בפי' דרבא דקאמר רשויות קתני חולק עם רבינא ורב אשי בזה דרבא סובר כהגמרא דדף צ"ו דהכנסה לא הוי אלא תולדה וע"כ קאמר רשויות קתני אבל רבינא ור"א ל"ס כהגמ' דדף צ"ו אלא סברו דהכנסה אב מלאכה עי"ש וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"כ וכיון דר"פ ורבינא ור"א קיימו בחדא שיטתא דהכנסה אב מלאכה ע"כ פסק הרמב"ם כוותיהו ודלא כהגמ' דדף צ"ו כנ"ל בס"ד בכוונת שיטת הרמב"ם ז"ל:

אבל מהתו' ריש שבת ד"ה פשט ובעמוד ב' שם ד"ה מי מוכח בפי' דגם ר"פ ורבינא ור"א סברו כהגמרא דדף צ"ו דהכנסה תולדה וכ"ס הריטב"א והמאירי ריש שבת וגם מהרשב"א שם נראה שדעתו נוטה לשיטת התו' וא"כ לכאו' עדיין קשה על שיטת הרמב"ם דמדוע ל"ס כשיטת התו' כיון דשיטתם מסתבר טפי מלומר דר"פ ורבינא ור"א פליגי על הגמרא דדף צ"ו דאפושי פלוגתא לא מפשינן וצ"ל דלהרמב"ם הי' קשה דאי נאמר דרב אשי דדף ב' ע"ב באמת סובר דהכנסה תולדה א"כ קשה לדבריו מדוע נקט התנא במשנה דדף ע"ג תולדה להוצאה דוקא ולא גם לשאר אבות מלאכות כמו שהקשה התו' דף ב' ע"ב ד"ה מי ותירוצם וגם תירוצו של ר"ת מובא ברשב"א וריטב"א שם כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא וה"א שאין לה תולדה לפיכך הוצרך התנא לכוללה עמה התירוץ זה לא הי' מסתבר להרמב"ם וע"כ מחמת קושיא זו סובר הרמב"ם את שיטתו כמו שכתבנו אבל התו' כיון דסובר כתירוצם עכ"ס דגם לרב אסי לא הוי הכנסה אלא תולדה עי' בכל המקומו' שרשמתי היטב ותבין, וא"כ יש לפנינו לומר ברב אשי דדף ב' ע"ב שני פירושים או כשיטת הרמב"ם או כשי' התו' ומרבינו נראה בפי' דסובר כשיטת התו' והכרחו לזה י"ל דהיה קשה לו לפום שי' הרמב"ם סתירה ברב אשי כיון דסתם תלמודא שהיא רב אשי בדף צ"ו סתם דהכנסה תולדה א"כ היכי נאמר דרב אשי סובר שהיא אב מלאכה ומחמת סתירה זו סובר רבינו כשי' התו' וכיון דרצה לגלות את טעמו דמדוע ל"ס כשיטת הרמב"ם עכ"כ מדקדק התלמוד כו' ול"כ מדקדק רב אשי כדי לרמז למה שכתבנו, וממילא י"ל הפשט בהמשך לשון רבינו כך מדקדק התלמוד כו' מיהו אמרינן בשבת כו' הכנסה מר"ה לרה"י תולדה כו' כוונתו כיון דמוכח מסתם תלמודא דדף צ"ו דהכנסה תולדה א"כ עכצ"ל גם ברב אשי דדף ב' ע"ב דס"כ דאל"כ הי' סתירה בדבריו וא"כ קשה קושיית התוס' הנ"ל דמדוע נקט התנא במתני' דדף ע"ג גבי הוצאה את התולדה דוקא ולא גם בשאר אבות מלאכות וכיון דרבינו סובר בתירוצא דקושיא זו כתירוצו של הר"ת הנ"ל עכ"כ אח"כ דייקא בהזורק כו' מתוך שאינה נראית מלאכה כו' כוונתו כיון דחזינן דמשום דהוי הוצאה מלאכה גרועה אי לא הוה כתיבא לא הוה מחשבינן לה למלאכה אע"ג דהיה במשכן כמ"כ נמי שפיר י"ל כתירוצו של הר"ת הנ"ל ודו"ק:

ת"ר (פט) ד' רשויות לשבת כו', בשבת ו' ע"א איתא בהבריי' כמ"ש רבינו ובעמוד ב' שם הקשה הגמרא בשוגג חייב חטאת ובמזיד ענוש כרת ונסקל פשיטא ומשני דלאיסי בן יהודא דאיכא חד מהל"ט מלאכות דאינו חייב סקילה אשמעינן הברייתא דהוצאה מהנך דלא מספקינן וא"כ מוכח דהבריי' זו סוברת כאיסי וכ"כ הפרמ"ג הנ"ל מחודש רמ"ד נמצא לפי"ז ע"כ צ"ל דגם רבינו פסק כאיסי ודלא כמו שכתבנו במחודש רמ"ד דאל"כ נשאר' על רבינו קושיית הגמרא דמדוע קאמר ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת ובמזיד ענוש כרת ונסקל ואי"ל משום דרצה לאשמעינן דעל מלאכת שבת חייב חטאת כרת וסקילה ע"כ הביא את הברייתא זו הא כבר כתב רבינו את זה בריש מל"ת זו אעכצ"ל גם אליבא דרבינו כתירוצו של הגמ' דאשמעינן דהוצאה מהנך דלא מספקינן וא"כ מוכח בפי' דרבינו סובר כאיסי ולית דין צריך בשש, ועי' בפרמ"ג הנ"ל מחודש רמ"ד שלמד מלשון הרמב"ם הל"ש פ"ז דל"ס כאיסי וכשתעיין היטב בלשון רבינו בריש מל"ת זו תראה דל"כ כמ"ש הרמב"ם פ"ז ובאמת לפי מה שהוכחנו דסובר כאיסי יפה עשה דל"כ כהרמב"ם וגם זה מוכח דאליבא דרבינו ל"ל בטעמא דתנא דמתני' דדף ע"ג במה דנקט הוצאה לבסוף כמו שכתבנו מחודש רמ"ד דאי באמת הוה סובר התנא דמתני' דלא כאיסי אז הוה קשה על רבינו דהיכי פסק כאיסי דלא כסתמא דמתניתן אעכצ"ל כמו שכתבנו וא"כ נשארה אליבא דרבינו קושיתינו הנ"ל מחודש רמ"ג דמדוע נקט התנא במתניתין דדף ע"ג הוצאה לבסוף:

ונ"ל בס"ד דלרבינו לשיטתו דהכנסה תולדה באמת הקושיא מעיקרא ליתא די"ל כיון דבכל הל"ט מלאכות לא נקט התנא תולדות רק בהוצאה וכיון דפתח ותנא אבות מלאכות כו' שלשון זה מורה שלא רצה לדבר אלא מהאבות ע"כ נקט מתחלה הני אבות שלא דיבר מהתולדות והוצאה שדיבר גם מהתולדה מהטעמים הנ"ל מחודש רמ"ז נקט לבסוף נמצא לפי"ז ליכא הוכחה דהתנא דמתני' דדף ע"ג סובר דלא כאיסי וכיון דמהברייתא דדף ו' מוכח בפי' כאיסי ע"כ פסק רבינו כאיסי כמובן, וא"כ ממילא י"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר דהכנסה אב מלאכה כהנ"ל מחודש רמ"ו וא"כ ל"ל אליבא דהרמב"ם בכווונה התנא דדף ע"ג במה דנקט הוצאה לבסוף כמו שכתבנו אליבא דרבינו אעכצ"ל דמשום דסובר דלא כאיסי נקט הוצאה לבסוף כהנ"ל מחודש רמ"ד וכיון דמוכח מהתנא דמתני' דלא כאיסי ע"כ ל"פ הרמב"ם כאיסי אבל רבינו לשיטתו דסובר דהכנסה תולדה וא"כ צ"ל בכוונת התנא דמתני' דדף ע"ג כהנ"ל ע"כ פסק רבינו כאיסי וגם הרווחנו דכל הפוסקים הנ"ל מחודש רמ"ז דסברו דהכנסה תולדה באמת ג"כ פסקו כאיסי והנפ"מ לדידן אי הלכה כאיסי עי' בפרמ"ג בפתיחתו להל"ש ודו"ק:

אבל (צ) ים ובקעה כו'. הנה מ"ש רבינו לר"ה שני תנאים רוחב ט"ז אמות וגם ס' רבוא בוקעין בו על התנאי שיהא רחב ט"ז אמות לית מאן דפליג כיון דגמרא מפו' היא בשבת צ"ט ע"א דבמשכן הי' הר"ה רוחב ט"ז אמות וכיון דמלאכת הוצאה ממשכן גמרינן כדאיתא דף מ"ט ע"ב שם א"כ בעינן דומיא דמשכן ועי' במשנה בב"ב צ"ט ע"ב דלענין כל מילי לא לענין שבת דוקא ילפינן ממשכן דבציר מט"ז רוחב לא מיקרי ר"ה כמ"ש הרשב"ם שם אבל על התנאי שיהא ס"ר בוקעין בו שכ' רבינו בזה יש פלוגתא בין רש"י ותו' וגם עוד הרבה פוסקים סברו כשיטת רבינו אבל הרמב"ם הל"ש פי"ד הל"א מדלא הזכיר אלא את התנאי שיהא רוחב ט"ז אמות מוכח דסובר כשיטת הרמב"ן והרשב"א דלא בעינן ס"ר בוקעין בו והרהמ"ג שם כתב שאין לתנאי זה רמז בגמ' אבל לקמן מחודש רנ"ב אכתוב בס"ד גם לזה רמז גדול מגמ' ועי' בב"י או"ח סי' שמ"ה שהביא את השיטות בזה באר היטב והטור שם פסק כשי' רבינו אבל המרש"ל בביאורו כאן כתב שבספרו הכריע כשי' הרמב"ן וסייעתו דלא בעינן ס"ר וגם המג"א שם ס"ק ז' הביאו אבל מהמג"א נראה דפסק כרבינו ולקמן מחודש רנ"ב אדבר בס"ד עוד אריכות מזה, ומ"ש רבינו ס"ר דומיא דדגלי מדבר כ"כ גם התו' בשבת ו' ע"ב ד"ה כאן ורש"י בעירובין נ"ט ע"א ד"ה עיר, אבל לכאורה יש לי דקדוק גדול ברבינו דמדוע ל"כ גם לעיל גבי איזהו ר"ה כו' ומבואות המפולשות כו' ג"כ את התנאי דס"ר בוקעין בו מדוע ל"כ שם רק את התנאי דרוחב ט"ז אמות אבל לקמן מחודש רנ"ב תמצא תירוץ גם לזה:

מסקינן (צא) בשבת שהמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר ה"ז כמוציא מרשות לרשות וחייב כו', דקדוקים הרבה יש לי ברבינו כאן דבשבת צ"ו ע"ב מסיק הגמ' אלא כל ארבע אמות בר"ה גמרא גמירי לה אלמא דמעביר ד"א בר"ה הל"מ היא וכ"כ הרמב"ם הל"ש פי"ב הל"ח ומציין הרהמ"ג על הגמ' שכתבנו וא"כ ק"ל אמאי ל"כ גם רבינו כן ותו ק"ל כיון דל"כ רבינו על מעביר ד"א שהיא תולדה דהוצאה כמ"ש על זורק ומושיט אלא כתב הר"ז כמוציא כו' מוכח דסובר דמעביר ד"א הוי ג"כ אב מלאכה וא"כ נשאר' עליו קושית הר"ן דדף ע"ג דאמאי לא חשיב התנא דמתני' גם מעביר ד"א בין הל"ט מלאכות ותירץ וז"ל י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא היא לפי שד"א של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד"א הו"ל מוציא מרשות לרשות עכ"ל וכ"כ הבעל המאור ז"ל ר"פ הזורק וכיון דרבינו ל"ס כוותייהו דמעביר הוי תולדה א"כ נשאר' עליו קושית הר"ן, וע"כ נ"ל בס"ד דלעולם גם רבינו סובר דמעביר תולדה דהוצאה והא דלא אמר א"ז בפי' י"ל דסמך דממילא ידעינן א"ז מדלא חשיב בריש מל"ת זו גם מעביר בין הל"ט אבות מלאכות ומ"ש רבינו הר"ז כמוציא מרשות לרשות אין כוונתו בזה דהוי אב מלאכה כמו הוצאה אלא משום כוונה אחרת כתב א"ז לאפוקי ממ"ש היהודא יעלה ז"ל או"ח סי' פ"ז שמחדש דלשיטת הפוסקים דר"ה לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו את זה לא סברו אלא דוקא לענין הוצאה כיון דממשכן ילפינן כמ"ש התוס' בשבת דף קנ"ד סוף ע"א ובפסחים פ"ה ע"ב משו"ה בעינן ס"ר בוקעין דומיא דהתם אבל מעביר ד"א בר"ה שלא הי' במשכן רק הל"מ היא באמת גם הני פוסקים סברו דהו"ל ר"ה אפי' בלא ס"ר בוקעין בו עי"ש שהאריך ומתרץ בזה כמה דברים נאים אבל אנו בררנו בס"ד מכמה מקומות בש"ס ופוסקים דלא כוותיה כמו שאכתוב במחודש שאח"ז אלא הפשט בגמ' דהזורק דהל"מ מגלה דגם מעביר הוי בכלל הוצאה לגמרי ולא מיחייב משום מעביר אלא בר"ה דמיחייב משום הוצאה וגם מרבינו הבאתי שם ראי' דלא כוותיה ע"כ גם כאן נ"ל בס"ד דמשום כוונה זו כתב רבינו גבי מעביר הר"ז כמוציא מרשות לרשות להודיענו דבמעביר הדין הוא כמו במוציא מרשות לרשות דכמו דבהוצאה אינו חייב אא"כ מוציא מר"ה שרחב ט"ז אבות וגם ס"ר בוקעין בו כמ"כ נמי במעביר ג"כ הדין כן וגם י"ל דמשום כוונה זו השמיט רבינו דמעביר ד"א הל"מ היא כדי שלא נטעה לומר כמ"ש היהודא יעלה וע"כ לא דיבר מזה כלל וממילא ל"ק על רבינו כל הקושי' הנ"ל כמובן:

ויען כי דבר חדש חידש היהודא יעלה הנ"ל וכבר כתבנו יום ה' לס' זאת תהי' תורת שנתרנ"ז אריכות בזה בספרינו יד משה לידידי הרה"ג בעה"מ ילקוט סופר ני' ויען כי דברינו שם שייכים לאב מלאכה זו ע"כ אעתיקם כאן וזה לשוני מעכ"ת רוצה לחדש דבר חדש דלשיטת הטור או"ח סי' שמ"ה וגם שאר פוסקים מובא בב"י שם דרה"ר לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר עוברים שם דזה לא אמרינן אלא דוקא לענין הוצאה מרשות לרשות כיון דאיסור הוצאה ממשכן ילפינן ע"כ בעינן דומיא דמשכן ובמשכן הי' הר"ה רחב ט"ז אמות כדאיתא בשבת צ"ט ע"א וגם הי' ששים רבוא כמ"ש התו' שם ו' ע"ב ד"ה כאן אבל לענין מעביר ד"א ברה"ר כיון דהל"מ היא כדאיתא שם צ"ו ע"ב כל ארבע אמות בר"ה גמרא גמירי לה אין נפ"מ וחייב אפי' אינו רחב ט"ז אמות וגם אין ס"ר בוקעין בו וא"כ אפי' בזמה"ז אף דאין ס"ר בוקעין בו וגם אינו רחב ט"ז אמות ג"כ חייב משום מעביר ד"א ובזה מתרץ קושית התו' ר"ה דף כ"ט גבי גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה שהקשה אמאי ל"ק גזירה משום הוצאה ובזה מיושב שפיר שרבה נקט גזירה שנוהג אף בזמה"ז זת"ד אלא שכתבנו ביותר ביאור קצת. אבל לכאורה ק"ל דלפי דבריו דלענין מעביר ד"א גם רוחב ט"ז אמות ל"צ א"כ אמאי כתב מעכ"ת את חידושו דוקא אליבא דהני פוסקים דר"ה לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו הא את זה דפחות מט"ז אמות רוחב לא הוי ר"ה לענין הוצאה כל הפוסקים סברו ואי נאמר דבמעביר ד"א ל"צ רוחב ט"ז אמות א"כ אמאי ל"כ את חידושו אליבא דכל הפוסקים ואי"ל דמשו"ה נקט אליבא דהני פוסקים דגם ס"ר בוקעין בו צריך להיות כדי שיוכל לומר דבזמה"ז ליכא ר"ה כיון שאין ס"ר בוקעין בו אבל להני פוסקים דלא בעינן אלא רוחב ט"ז אמות לא הי' יכול לומר כן כיון דגם בזמה"ז אית לן ר"ה זה דזה באמת ליתא כיון דמעכ"ת כתב בפי' דאף רוחב ט"ז אמות בזמה"ז לית לן וא"כ סובר דמה דאיתא בפוסקים דלית לן בזמה"ז ר"ה היינו שאין ס"ר בוקעין בו וגם אינו רחב ט"ז אמות ולפי הבנתו באמת שפיר הי' יכול לחדש את חידושו אליבא דכל הפוסקים, את זה כתבנו לפי הבנת מעכ"ת אבל לי"נ בס"ד להביא ראי' דמה דאמרינן דאין לנו בזמה"ז ר"ה זה דוקא להני פוסקים דר"ה לא הוי אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו אבל להני פוסקים דלא בעינן ס"ר בוקעין בו מובא בב"י או"ח סי' שמ"ה גם בזמה"ז יש לנו ר"ה:

דהמחבר סי' הנ"ל הביא שני דעות והדעה ראשונה דלא בעינן ס"ר הביא בסתם וכתב המג"א דאף שהביא כן אפ"ה פסק דלא הוי ר"ה אא"כ ס"ר בוקעין בו כיון דפסק בסי' ש"ג דבזמה"ז ליכא ר"ה עי' במחה"ש שם ואי נאמר דבזמה"ז גם ר"ה רוחב ט"ז אמות לית לן א"כ קשה מנ"ל להמג"א דהמחבר פסק כהי"א דילמא באמת פסק כהדעה ראשונה כמו שפסק בכ"מ כשהביאה בסתם ומ"ש המחבר בסי' ש"ג דר"ה שלנו הוי כרמלית ה"ט כיון דלא רחב ט"ז אמות וזה באמת גם לדעה הראשונה לא הוי ר"ה אעכצ"ל דהמג"א סובר דלדעה הראשונה באמת גם בזמה"ז אית לן ר"ה דברוב מקומות או במחצה עכ"פ הר"ה רחב ט"ז אמות כמו בזמן הגמ' ועכ"כ המג"א שפיר וזה נ"ל ראי' שאין עליה תשובה ואף דמשיירי כנה"ג שם נראה דחולק על המג"א וגם התו' שבת שם חולק הם לא חלקו אלא על הראי' שלו כיון דסברו שהמחבר סי' ש"ג ג"כ ל"ס כהי"א שבסי' שמ"ה אלא גם שם הביא המחבר בלשון י"א והם הם הי"א שבסי' שמ"ה אבל ליה לא ס"ל עי"ש היטב וא"כ אדרבא גם מהם ראי' למה שכתבנו כיון דכתבו שהי"א שבסי' ש"ג הם הי"א דסי' שמ"ה כמובן, וגם מהט"ז סי' שמ"ה ס"ק ו' נראה בפירוש דס"כ דאל"כ קשה מה הקשה על הב"י וכתב וז"ל דאל"כ גם לדידן יש ר"ה עכ"ל דילמא לעולם סברו הרשב"א והרהמ"ג דלא בעינן ס"ר כמ"ש הב"י ומ"ש הב"י סי' של"ד שזו הקושיא הקשה המגיד משנה בשם הרשב"א כוונתו דהם סברו דבזמה"ז ליכא ר"ה רוחב ט"ז אמות וא"כ מה הקשה הט"ז אע"כ מוכח דהט"ז גכ"ס דגם בזמה"ז יש לנו ר"ה רוחב ט"ז אמות כמובן, וגם מהבאר היטב סי' שמ"ה שכ' שהרמ"א סי' שמ"ו סובר כהי"א שבסי' שמ"ה נראה דגכ"ס כן דאל"כ קשה מנ"ל דהרמ"א סובר כהי"א ואי משום דהרמ"א בסי' שמ"ו כתב שכל רשויות שלנו כרמלית דילמא משום דסובר דאף רוחב ט"ז אמות לית לן אעכ"מ כמ"ש כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על הנ"ל דהתו' בשבת ס"ד ע"ב ד"ה רבי ענני כתב וז"ל ואנו שאין לנו ר"ה גמור דכל ר"ה שלנו כרמלית הוא שהרי אין מבואות שלנו רחבים ט"ז אמות ולא ס"ר בוקעין בו וכ"כ הא"ז הלכות שבת סי' פ"ד אות ט"ז וז"ל א"כ לדידן דלית לן ר"ה גמורה דהא אינה רחבה ט"ז אמות ואין ס"ר בוקעין בה שרי וגם המרדכי פ' במה אשה סי' שנ"ה כתב וז"ל ולדידן ר"ה שלנו כרמלית הוא ושרי כמו חצר שהרי אין מפולש משער לשער ברוחב ט"ז אמה וגם לא שלטי בהו ס"ר עכ"ל מוכח דסברו ז"ל שגם רוחב ט"ז אמות לית לן בזמה"ז וא"כ י"ל שגם הרמב"ם ז"ל ודכוותיה דסברו דלא בעינן ס"ר בוקעין בו גכ"ס דליכא ר"ה בזמה"ז וא"כ קשה על המג"א קושיתינו הנ"ל דהיאך יליף מהמחבר סי' ש"ג דסובר כהי"א שבסי' שמ"ה וגם על המג"א סי' י"ג שכ' וז"ל ובזמה"ז אין לנו ר"ה כמ"ש בסי' ש"ג ומפרשו המחה"ש וז"ל והטעם דקיי"ל כרש"י דאין לו דין ר"ה אלא היכא דס"ר בוקעין בו עכ"ל וק"ל דמדוע כתב א"ז הלא גם להרמב"ם ודכוותיה ליכא בזמה"ז ר"ה לפי התו' והא"ז והמרדכי הנ"ל וגם על הפרמ"ג במשבצות שם ס"ק ד' קשה קושיא זו. אבל אחר עיון קצת ראיתי דל"ק מידי דהרא"ש בביצה פר"ג סי' ב' כתב וז"ל ואין לחוש שמא הביאו נכרי דרך ר"ה סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא ר"ה דס"ר בוקעין בו וכ"כ הרוקח סי' קע"ה וז"ל ובכל מלכותינו כאן אין ר"ה כי אין מצויין שם ס"ר בני אדם כמו שהיו במדבר הולכים במשכן עכ"ל נראה שהם ז"ל סברו דדוקא ס"ר בוקעין בו לית לן בזמה"ז וכ"כ בפי' הב"י סי' שכ"ה דעל מ"ש הטור והאידנא שאין לנו ר"ה מותר כתב וז"ל ולדברי האומרים דלית לן ר"ה דאורייתא מפני שאין ס"ר בוקעין בשוקים דידן כו' אבל יש חולקים בעיקר הדין ואומרים דאע"ג דליכא ס"ר נמי הוי ר"ה וכמו שאכתוב בסי' שמ"ה עכ"ל נראה בעליל דהב"י סובר כשיטת הרא"ש והרוקח דר"ה רוחב ט"ז אמות באמת יש לן וא"כ הביא המג"א שפיר ראי' להמחבר לשיטתו ול"ק כל הקושיות הנ"ל כמובן. נמצא לפי הנ"ל דדבר זה אי בזמה"ז יש לן ר"ה רוחב ט"ז אמות תליא בפלוגתא דלהרא"ש והרוקח יש לן אבל להתו' הא"ז והמרדכי לית לן אבל לכאורה ק"ל על התו' והא"ז והמרדכי דמדוע כתבו שני טעמים על הא דליכא בזמה"ז ר"ה הלא הם משי' רש"י דבעינן ט"ז אמות רוחב וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ בהאי טעמא דליכא בזמה"ז ס"ר ג"כ סגיא להו וצ"ל שרצה לאשמעינן לאשמעינן שגם לשי' הרמב"ם ודכוותיה סברו דליכא ר"ה בזמה"ז, וא"כ ממנ"פ ק"ל על מעכ"ת אי כתב לפום שיטת הרא"ש והרוקח א"כ ר"ה רוחב ט"ז אמות באמת אית לן והיכי כתב מעכ"ת דלית לן ואי כתב לפום שיטת התוס' והאו"ז והמרדכי הלא הם גם להרמב"ם ודכוותיה סברו דלית לן וא"כ היכי כתב מעכ"ת דדוקא לשיטות הסוברי' דבעינן ט"ז אמות רוחב וגם ס"ר בוקעין בו יש חילוק בין הוצאה למעביר ד"א כמובן:

וגם נ"ל בס"ד ליישב בהנ"ל מדק"ל על הלבוש דפסק בסי' שנ"ז דלית לן ר"ה בזמה"ז נראה דפסק דבעינן אף ס"ר בוקעין בו וא"כ אמאי הביא בסי' שמ"ה את הדעה זו בשם י"א והדעה הראשונה דסברו דלא בעינן אלא רוחב ט"ז אמה הביא בסתם ואי קשיא הלא גם על המחבר קשה כפי מ"ש המג"א דפסק כהי"א אלא על המחבר י"ל כמו שתירץ הברכי יוסף סי' שמ"ה על קושית היד אהרן דהמחבר באמת ל"ס כהי"א ועל המג"א באמת כבר הקשה התו' שבת שם [וגם לי"נ בס"ד להביא ראי' להבר"י ולהתו"ש דהמחבר ל"ס כהי"א מסי' שכ"ה דכתב וז"ל ואם מילא מבור רה"י לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו עכ"ל ולכאורה אמאי ל"כ דבזמה"ז דלית לן ר"ה מותר לאחר שלא מילא בשבילו כמ"ש הטור שם אמאי שינה מלשון הטור וכתב לכרמלית אעכצ"ל כיון דכ' הב"י שם וז"ל אבל יש חולקים בעיקר הדין ואומרים דאע"ג דליכא ס"ר נמי הוי ר"ה עכ"ל נראה דסובר דלא בעינן אלא רחב ט"ז אמות ומפולש ור"ה זה באמת גם בזמה"ז יש לן עכ"כ בש"ע לכרמלית ודו"ק] אבל על הלבוש דפסק בפי' בסי' שנ"ז דלית לן בזמה"ז ר"ה באמת קשה כהנ"ל אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דהלבוש בסי' ש"ג כתב דבזמה"ז לית לן ר"ה שיהא רחב ט"ז אמות ולא ס"ר בוקעין בו נראה דסובר כהתו' והא"ז והמרדכי דאף רוחב ט"ז אמות לית לן ודלא כהמחבר דסובר כהרא"ש והרוקח הנ"ל וא"כ י"ל דהלבוש באמת פסק כהרמב"ם ודכוותיה שהיא הדעה הראשונה בסי' שמ"ה דלא בעינן ס"ר בוקעין בו ואפי"ה פסק שפיר בסי' שנ"ז דלית לן ר"ה בזמה"ז כיון דסובר דאף רוחב ט"ז אמות לית לן כמובן:

ומ"ש מעכ"ת דבמעביר ד"א ל"צ שיהא רוחב ט"ז אמות גם ע"ז ק"ל כיון דלפי דבריו צ"ל דגם בכרמלית חייב דמה דלא חייב מה"ת על הוצאה בכרמלית ג"כ הטעם הוא משום דאינו דומה לדגלי מדבר כמ"ש רש"י שבת ו' ע"א ד"ה ולא כר"ה וכיון דבמעביר ד"א לא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר באמת חייב אף בכרמלית לפי חידושו שחידש וא"כ ק"ל מה קאמר הגמ' שבת מ"ב ע"א אמר רבינא קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א ובכרמלית אפי' טובא הא לענין מעביר כרמלית ג"כ ר"ה הוא, ותו ק"ל היכי יכלינן למימר דל"צ רוחב ט"ז אמות לענין מעביר הלא דרך או רחוב או מבוי שאינו רחב ט"ז אמות לא נקרא בלשון גמ' ר"ה דמשנה מפורשת היא בב"ב צ"ט ע"ב דבציר מט"ז אמות רוחב לא מיקרי ר"ה לענין כל עניינים וע"ז לית מאן דפליג וכיון דקאמר הגמ' שבת דף צ"ו דכל מעביר ד"א בר"ה הלכתא גמירי עכ"מ ממלת בר"ה דקאמר הגמרא דבמעביר ג"כ אינו חייב אא"כ רחב ט"ז אמות כיון דבציר מט"ז אמות לא מקרי ר"ה כמו שאיתא בב"ב ואף דיליף הגמ' א"ז מדגלי מדבר בשבת דף צ"ט אפי"ה ל"ל דבמעביר כיון דהל"מ היא ולא ממשכן ילפינן מקרי ר"ה אפי' בפחות מט"ז אמות רוחב כיון דגלי לן התורה דשם ר"ה לא הוי בבציר משיעור זה ממילא בכ"מ דאיתא שם זה פירושו שיהא רוחב ט"ז אמות, וגם אי"ל כיון דבמשנה ב"ב שם אי' דרך הרבים נאמר דדוקא דרך הרבים לא מיקרי בבציר משיעור זה אבל ר"ה מיקרי וכמו שמחלק הרשב"ם שם ק"ד ע"ב בד"ה אמת המים בין דרך הרבים לר"ה אף שהוא מחלק לחומרא שר"ה חמיר מדרך הרבים כמ"כ נחלק אנן לקולא דזה באמת ל"ל חדא הרי הרשב"ם מחלק לחומרא ועוד הא טעמא דמתני' משום דילפינן מדגלי מדבר כמ"ש הרשב"ם שם והוא מגמרא שבת דף צ"ט ובגמר' איתא בפי' דרך ר"ה ט"ז אמה אלמא דהגמ' סובר דדרך הרבים דמתני' דב"ב היינו דרך ר"ה דאל"כ היכי יליף הגמ' ממשכן דילמא דוקא דרך ר"ה צריך שיהא רוחב ט"ז אמות אבל דרך הרבים גרידא אף בבציר נמי מיקרי דרך הרבים אעכצ"ל דהגמ' סובר כמו שכתבנו ועי' בנמ"י על הרי"ף בב"ב שכ' וז"ל כך הוא שיעור ר"ה כדמפורש במס' שבת עכ"ל נראה שכיוון למה שכתבנו דממס' שבת ילפינן דדרך הרבים היינו ר"ה, ואף שהרשב"ם דף ק' ע"ב שם ד"ה דרך הרבים כתב וז"ל כגון עיר שיש בה מעבר שבאים דרך שם מארץ רחוקה עכ"ל עי' בהרהמ"ג פכ"א מהל' מכיר' הל"ט שכ' על הרשב"ם שה"ה בכל מקום כיון שהזכיר דרך ועי' בב"י חו"מ סי' רי"ז שהביאו אבל לכאו' עדיין צריך תבלין דאמאי ל"ק הרשב"ם בקיצור כהנמ"י י"ל דלא משום דרצה להורות דר"ה לא נכלל בזה אלא כיון דהרשב"ם דף ק"ד שם כתב לחומרא דדרך הרבים לא הוי ר"ה עכ"כ בדף ק' דמה הוא דרך הרבים אבל לענין זה שלא מיקרי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות ע"ז באמת לא פליג הרשב"ם כיון דבמכ"ש ידעינן מדרך הרבים ותו דהיאך נאמר דפליג על הגמרא מפורשת דשבת הנ"ל וגם מהרשב"ם דף ק' ע"ב שם ד"ה דרך נראה בפי' דר"ה ג"כ דינו כדרך הרבים דלא מיקרי אא"כ רחב ט"ז אמות עי"ש ותבין:

ועי' בטור חו"מ סי' רי"ז שכ' דרך ר"ה נותן לו ט"ז אמות ובאמת במשנה ובבריי' ב"ב שם איתא דרך הרבים וכבר עמד הב"ח שם ע"ז עי"ש מה שתירץ אבל לי"נ דהטור משו"ה משני כדי שלא נטעה לחלק בין דרך הרבים לדרך ר"ה וא"ז דבאמת אין חילוק למד הטור מגמ' דשבת הנ"ל דאיתא שם בפי' דרך ר"ה ונקט הטור כלשון הגמ' ועי' בסמ"ע שם' וא"כ לכאורה ק"ל על הרמב"ם שכ' בהלכ' מכירה פכ"א הל"ט דרך הרבים וכ"כ בהל' נזקי ממון פי"ג הלכ"ז ובהל' מתנות עניים פ"ג הלכ"ג ואמאי ל"כ דרך ר"ה כמו שאיתא בגמ' שבת ובסמ"ג מל"ת רפ"ד איתא באמת דרך ר"ה כמ"ש הטור, ונ"ל בס"ד די"ל דהסמ"ג והטור לשיטתם דסברו דלענין שבת לא הוי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו שכן כתב הסמ"ג בפירוש במל"ת ס"ה באב מלאכה דוהמוציא מרשות לרשות וז"ל והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין ששים רבוא דומיא דדגלי מדבר עכ"ל ולכאו' ק"ל על הסמ"ג דאמאי ל"כ בתחילה גבי הא דאמר מהו ר"ה וכתב ומבואות המפולשות ורחבים ט"ז אמות אמאי ל"כ גם שם את התנאי שיהא ס"ר בוקעין בו אמאי כתב א"ז גבי כרמלית דוקא הן אמת שגם רש"י בשבת דף ו' כתב עמ"ש הגמ' מהו ר"ה ומבואות כו' וז"ל רחבים י"ו אמה וגבי כרמלית דקאמר הגמ' ולא כר"ה כתב רש"י וז"ל דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידא עכ"ל וא"ז עכצ"ל דכוונת רש"י דלאו להילוכא כו' דלא בוקעין בו ס"ר כיון דגם רש"י סובר דבעינן ס"ר כמ"ש הב"י סי' שמ"ה וא"כ גם על רש"י לכאו' קשה דאמאי ל"כ לעיל גבי ר"ה תנאי זה אעכצ"ל דרש"י סמך עמ"ש גבי כרמלית וא"כ י"ל גם אליבא דהסמ"ג כן אבל זה דוחק וצ"ע, עכ"פ זה מוכח בפי' דהסמ"ג גכ"ס כהטור דבעינן ס"ר בוקעין בו וכ"כ הב"י סי' שמ"ה בשמו וא"כ י"ל כיון דהם סברו דלא הוי לענין שבת ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ ליכא למילף משבת לענין שאר עניינים שלא מיקרי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות כיון די"ל דדוקא גבי שבת כיון דצריך להיות דומיא דדגלי מדבר שם לא מיקרי ר"ה אם אינו רחב ט"ז אמות דהא ס"ר בוקעין בו ג"כ צריך להיות מטעם זה אבל לענין שאר דברים הוי ר"ה אפי' בבציר משיעור זה ודרך הרבים ור"ה שני עניינים הם כך היה יכלינן לטעות כיון דמשבת ליכא למילף כמו שכתבנו עכ"כ הסמ"ג והטור בפירוש דרך ר"ה כדי שנדע שר"ה ודרך הרבים חד היא אבל הרמב"ם דסובר דלא בעינן בשבת אלא שיהא רוחב ט"ז אמות עכ"כ שפיר בכל המקומות הנ"ל דרך הרבים כלשון המשנה והברייתא דב"ב והמשנה דפאה פ"ב וא"ז דגם לענין שאר עניינים הדין כן באמת יכלינן למילף משבת וליכא למיטעי כהנ"ל כיון דגם בשבת סובר דלא בעינן ס"ר ודו"ק, וכיון שבררנו בס"ד דבלשון הגמ' ר"ה לא מיקרי אא"כ רחב ט"ז אמות א"כ תו ל"ל כמ"ש מעכ"ת דלענין מעביר ד"א לא בעינן רוחב ט"ז אמות כהנ"ל וא"כ לא נשאר תו אלא לברר אי י"ל החידוש השני שכ' דלענין מעביר ל"צ ס"ר בוקעין בו:

אבל כבר קדמו בזה היהודא יעלה ז"ל או"ח סי' פ"ז ותירץ כל התירוצים כמו שמתרץ מעכ"ת וגם מתרץ בזה את קושיית השואל שהקשה על הפוסקי' דבזמה"ז ליכא ר"ה א"כ ע"ח ושתופי מבואות שתקנו חז"ל משום גזירה אטו הוצאה מרה"י לר"ה הו"ל גזירה לגזירה עי"ש ותראה דהיהודא יעלה כתב דלשיטת הר"ן ר"פ כלל גדול והרז"ה פ' הזורק דמעביר ד"א נמי הוי בכלל הוצאה אין חילוק בין מעביר למוציא ודלא כמ"ש מעכ"ת דגם לשי' הר"ן והרז"ה לא בעינן במעביר ד"א ס"ר בוקעין בו והאמת אתו כיון דמעביר הוי כהוצאה א"כ צריך גם במעביר כל התנאים של הוצאה ול"כ המרי"א את החידוש זה רק לשי' הרמב"ם וכתב דהרמב"ם פליג עם הר"ן והרז"ה וסובר דמעביר לא הוי בכלל הוצאה וגם כתב דכ"כ הפרמ"ג אבל לא מציין איו ואפשר שכיוון על הפרמ"ג בפתיחתו להל"ש שכ' שם על הרמב"ם וז"ל ומעביר כתב מפי השמועה למדו מעביר כמוצי' מרשות לרשות אמנם לא פירש אי אב או תולדה כהר"ן עכ"ל ונ"ל דכוונתו די"ל דהרמב"ם סובר כיון דמעביר הל"מ ע"כ הוי אב ולא כמ"ש הר"ן דהוי תולדה דהוצאה ומ"ש הרמב"ם מעביר כמוציא כוונתו דהוי אב כמוציא ואם באמת המרי"א על הפרמ"ג זה כיוון ק"ל הא הפרמ"ג ל"ק אלא בלשון אפשר שהרמב"ם חולק על הר"ן וצ"ל דהמרי"א ידע מאיזה פרמ"ג אחר שכ' בפי' כן עכ"פ א"ז כתב המרי"א בפי' דלשיטת הרמב"ם כתב את חידושו אבל לא לשיטת הרז"ה והר"ן וא"כ פליאה לי על מעכ"ת בתרתי חדא דהיאך כתב את חידושו גם לשיטת הרז"ה והר"ן הלא הם סברו דמעביר הוי תולדה דהוצאה וא"כ בודאי צריך להיות גם במעביר ס"ר בוקעין בו כמו בהוצאה לשיטות הסוברים דצריך ועוד היכי כתב דהרמב"ם סובר כהרז"ה והר"ן הלא מהפרמ"ג שהבאתי נראה דלא פסיקא ליה והמהרי"א כתב דהפרמ"ג כתב בפי' דהרמב"ם ל"ס כוותיהו. ותו ק"ל על מעכ"ת שכ' וז"ל דמה שצריך להיות דומיא דדגלי מדבר כו' דוקא לענין הוצאה מרה"י לר"ה שגמרינן ממשכן עכ"ל הלא הוצאה לא ממשכן גמרינן כדאי' בפ' הזורק (שבת דף צ"ו) דמויצו משה ויעבירו קול במחנה גמרינן עי' בתו' שם ד"ה הוצאה שהקשה אע"ג שהי' במשכן ותירץ משום דמלאכה גרועה היא וא"כ היכי כתב בפשיטות דממשכן גמרינן ועיקר כוונתינו בזה להקשות על הני פוסקים דסברו דממשכן ילפינן שצריך להיות גם ס"ר בוקעין בו ק"ל היאך כתבו כן הלא בשבת דף מ"ט קאמר הגמ' דאבות מלאכות כנגד עבודות המשכן וכתב רש"י שם דלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ללמוד הימנה וזה נ"ל דדוקא כשגמרינן ממשכן משום דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן אז י"ל דצריך להיות בכל מילי דומיא דמשכן אבל כשגמרינן מהפסוק אף דפסוק זה כתיב במשכן אז לא אמרינן שצריך להיות דומיא דמשכן לגמרי וגם התוס' ריש שבת ד"ה פשט כתב ואם לא הי' מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע"פ שלא הי' במשכן עי"ש היטב ותראה בפי' כמו שכתבנו ועוד נ"ל ראי' לדברינו דהגמ' למד לענין כל מילי דלא הוי רה"ר אא"כ רחב ט"ז אמות ממשכן כהנ"ל וא"כ ק"ל כיון דממשכן גמרינן אמאי לא נאמר לענין כל מילי דלא הוי ר"ה אא"כ גם ס"ר בוקעין בו דומיא דמשכן ואת זה באמת לא מצינו בשום מקום שנאמר כן אלא לענין שבת אעכצ"ל דדוקא לענין שבת כיון דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ע"כ צריך להיות דומה לגמרי למשכן וע"כ צריך גם ס"ר להפוסקים דסברו כן אבל לענין שאר מילי דלא מחמת סמוכין ילפינן באמת ל"צ להיות לגמרי כמו במשכן כמובן, וא"כ לפי"ז כיון דהוצאה מויצו משה ילפינן ולא משום דנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן א"כ מנ"ל שצריך להיות גם לענין הוצאה ס"ר בוקעין בו וזה לכאורה הערה נאה לפענ"ד:

וע"כ נ"ל לומר דבתר דגמרינן מויצו משה דהוי מלאכה באמת גמרינן ממשכן עי' בח' הר"ן ר"פ הזורק וא"כ לפי"ז צריך להוצאה שני למודים הפסוק כדי שנדע שהיא מלאכה כמ"ש התו' הנ"ל והלימוד דמשכן צריך על ס"ר בוקעין בו וא"כ מה מאד מיושב קושיית התו' ריש שבת ד"ה פשט שהקשה הא הוצאה נפקא לן מקרא בהדיא וא"כ אמאי איצטריך למיתני שהי' במשכן אבל בהנ"ל ל"ק מידי וגם י"ל דהיינו טעמא של הני פוסקי' דסברו שצריך להיות ס"ר בוקעין בו משום דהוה קשה להו קושיית התו' וצ"ל כתירוצינו וא"כ ממילא מוכח מדהביא הגמ' שני למודים להוצאה דבעינן ס"ר בוקעין בו ג"כ ועי' בהרהמ"ג הל"ש פי"ד שכ' על הני פוסקים דסברו דבעינן ס"ר וז"ל ואין לזה רמז בגמ' אבל לפמ"ש באמת יש להם רמז גדול מהג' ודו"ק: עיקר החידוש שמחדש המרי"א הנ"ל ומעכ"ת כיוון לדעתו דבמעביר ל"צ ס"ר נ"ל בס"ד להביא ראיות דלא כוותייכו ומתחלה אציג את הראשונים ז"ל שנראה מהם בפי' דל"ס כן הסמ"ג מל"ת ס"ה גבי דיני תכשיטי אשה כתב בשם ר' ברוך הטעם דנהגו נשי דידן לילך בתכשיטין משום דלית לן ר"ה גם הסמ"ג הסכים לזה והסמ"ג הוא מהשיטות דצריך גם ס"ר בוקעין בו כהנ"ל והגמ' ר"פ במה אשה קאמר הטעם דאסרו תכשיטי נשים דילמ' אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה ואעפ"כ כתב הסמ"ג דבזמה"ז דלית לן ר"ה מותר א"כ נר' בפי' דסובר דגם לענין מעביר ד"א צריך להיות ס"ר, וגם התו' בשבת ס"ד ע"ב ד"ה ר' ענני כתב דלנשי דידן מותר משום דלית לן ר"ה שיהא רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וא"כ מוכח גם מהתוס' דלא כהמרי"א וע"כ הקשה התוס' לשיטתו בר"ה שפיר דמדוע לא אמר רבה גזירה משום מעביר ד"א, וגם מהמרדכי הנ"ל שכ' ג"כ כהתוס' נראה דלא כהמרי"א ועי' בטור סי' ש"ג שהביא בשם בעל התרומות שכ' ג"כ דלנשי דידן משום דלית לן ר"ה שרי והבעל התרומות ג"כ מהשיטות דסברו דצריך להיות ס"ר כמ"ש הב"י סי' שמ"ה וא"כ מוכח גם מבעל התרומות דלא כהמרי"א ודו"ק. ומהרא"ש פ' במה אשה סי' י"ד שכ' הטעם בנשי דידן כהר"ת משום דמוטב שיהיו שוגגין כו' ולכאורה הא הרא"ש ג"כ סובר דבעינן ס"ר וגם סובר בביצ' דהאידנא ליכא ר"ה כהנ"ל וא"כ קשה אמאי ל"כ הרא"ש את ההיתר של בעל התרומות אעכ"מ לכאורה דסובר כהמרי"א אבל באמת זה ליתא כיון די"ל דמשו"ה ל"כ כבעל התרומות משום דסובר דאף בכרמלית אסור עי"ש ותבין וא"כ ממילא גם מהרוקח ליכא למידק מידי דלכאו' גם עליו קשה דבסי' ק' כתב דלנשים חשובות מותר לכך מנהג נשים שלנו לצאת הלא הוא ג"כ מהשיטות דצריך ס"ר וכתב בפי' שאין לנו ר"ה בסי' קע"ה וא"כ אמאי ל"כ את הטעם של בעל התרומות אבל בהנ"ל י"ל שגם הרוקח סובר כהרא"ש דבכרמלית ג"כ אסור כמובן, אבל מהמחבר סי' ש"ג שכ' הטעם שלא תצא בתכשיטין משום דאתיא לאתויינהו ד"א בר"ה ובסעיף י"ח שם כתב דנשי דידן נהגו לצאת משום דלית לן השתא ר"ה ולפי דעת המג"א סי' שמ"ה הטעם של המחבר משום דסובר שצריך להיות ס"ר ג"כ כהנ"ל ועכשיו לית לן ר"ה שיהא ס"ר בוקעין בו ע"כ מותר וא"כ עכ"מ דהמחבר סובר דאף לענין מעביר צריך שיהא ס"ר בוקעין בו ודלא כהמרי"א כמובן:

וגם נ"ל בס"ד להביא ראיות מכמה מקומות בגמ' דלא כהמרי"א א' בשבת דף ד' קאמר הגמ' פשט העני אמאי חייב הא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' ולכאו' ק"ל לפי שי' הר"ת דפשיטא לי' לתלמודא הכי משום דמסתמא כך הי' במשכן א"כ לפי"ז ממשכן ילפינן שצריך להיות עקירה מעל גבי מקום דע"ד ולפי שי' הר"י ילפינן את זה מאל יצא איש ממקומו עי' בתו' שם ד"ה והא וא"כ קשה היכי רצה הגמ' להביא ראי' שם עמוד ב' ממה דקאמר רבי זרק בר"ה מתחלת ד' לסוף ד' [כן גרס רש"י שם] ונח על גבי זוז כל שהוא דרבי סובר דלא בעינן הנחה על מקום ד' דילמא במעביר ד"א דהל"מ היא באמת לא בעינן הנחה עמ"ד אבל בהוצאה כיון דממשכן ילפינן לר"ת או מקרא דאל יצא לר"י באמת י"ל דאף רבי סובר דצריך הנחה על מקום ד' בשלמא להר"ן שכ' שם דגמ' גמירי לה הכי דכל דלית בה דע"ד לא מיקרי עקירה והנחה וכ"כ הרשב"א שם לדידהו שפיר י"ל דאין חילוק בין מעביר להוצאה לענין עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' אבל לר"ת ולר"י קשה אעכ"מ דלמעביר והוצאה לכל דבר חד דינא אית להו ודלא כהמרי"א. ב' בעירובין דף צ"ט על מד"ק רב יוסף השתין ורק חייב חטאת הקשה הגמרא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' ומשני מחשבתו משויא ליה מקום ומייתי הגמ' ראי' ע"ז ממ"ד רבא זרק ונח בפי הכלב והא בעינן הנחה אלא מחשבתו משויא ליה מקום ולכאו' ק"ל היכי מייתי הגמ' ראי' לרב יוסף שדיבר מהוצאה מהא דרבא דילמא לענין הוצאה כיון דממשכן גמרינן לר"ת או מאל יצא להר"י הנ"ל באמת לא אמרינן מחשבתו משויא לי' מקום והא דרבא י"ל דאיירי שזרק מתחלת ד' לסוף ד' וכן באמת נקט הרמב"ם הל"ש פי"ג הלי"ג את הא דרבא עי"ש אעכ"מ דאין חילוק בין מעביר להוצא'. ג' בשבת דף ה' אי' וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן ידו של אדם חשובה לי' כדע"ד א"ר אבין אר"א א"ר יוחנן זרק חפץ ונחה בתוך ידו של חבירו חייב והקשה הגמ' והא אמרה ר"י חדא זימנא כו' ולכאורה מה הקשה הגמ' דילמא אמר ר"י חדא במעביר וחדא בהוצאה דאי הוי האמר חדא הוה מוקמינן במעביר משום דהוה אמרינן דדוקא במעביר סובר ר"י דידו של אדם חשובה כדע"ד כיון דמעביר לא ממשכן גמרינן וא"כ עכצ"ל דהא דבעינן במעביר עקירה והנחה מעל מקום ד' אינו אלא סברא אפי' לפום שי' הר"י והר"ת הנ"ל וע"כ קאמר ר' יוחנן דידו של אדם חשובה ליה כדע"ד אבל בהוצאה כיון דממשכן גמרינן לר"ת או מאל יצא להר"י באמת הוה אמרינן דלא אמרינן דידו של אדם חשובה ליה כדע"ד ע"כ אמר ר' יוחנן תרי זימני כדי לאוקמי חדא במעביר וחדא בהוצאה וא"כ מה הקשה הגמ' אעכ"מ דמעביר הוי כהוצאה לגמרי ודלא כהמרי"א. ד' שם עמוד ב' על הא דא"ר יוחנן הי' טעין אוכלין ומשקין אינו חייב עד שיעמוד אמר אביי והוא שעמד לפוש ממאי מדאמר מר תוך ד"א כו' ולכאו' יש לדקדק מדוע הביא אביי ראי' דעמידה לכתף לא הוי עמידה ממעביר ת"ל משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי' ברש"י שם שכ' את הטעם זה על גוף הדין של ר' יוחנן אעכצ"ל דאי הוה אמרינן דעמידה לכתף הוי עמידה אז באמת הי' מלאכת מחשבת וע"כ הביא אביי ראיה ממעביר דעמידה לכתף לא הוי עמידה וא"כ ק"ל היאך מייתי ראי' ממעביר דילמא דוקא במעביר לא הוי עמידה כיון דהל"מ היא אבל בהוצאה אפי' עמד לכתף הוי עמידה וכמ"ש התוס' ד"ה בשלמא דלבן עזאי דמהלך כעומד במעביר כיון דהלכתא היא מהלך לאו כעומד כמ"כ נמי י"ל גם לרבינו דאף דלענין הוצאה עמידה לכתף הוי עמידה אבל לענין מעביר כיון דהלכתא היא לא הוי עמידה וא"כ היכי מייתי אביי ראי' ממעביר אעכצ"ל דאין חילוק בין מעביר להוצאה ודלא כהמרי"א ומה שמחלק התו' אפרש בס"ד לקמן:

ה' שם המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב והקשה הגמ' היכא אשכחנא כה"ג דחייב פירש"י וז"ל דילמא לא חייביה רחמנא אלא במוציא מרה"י לר"ה בהדיא ומשני הגמ' מידי דהוה אמעביר חפץ בר"ה כו' ולכאו' היכי מייתי הגמ' ראי' ממעביר למוציא דילמא דוקא במעביר כיון דהל"מ היא ע"כ חייב אע"ג דכל כמה דנקט ליה ואזיל או אי מנח לי' בתוך ד"א פטור אבל בהוצאה דממשכן גמרינן וכיון דלא אשכחן במשכן שיהא חייב היכא דמפסיק רשותא כמ"ש התו' שם דף ד' ע"א ד"ה דר"ע באמת לא חייב היכא דמפסיק רשותא בשלמא כשאמרינן דמעביר הוי כהוצאה לגמרי אז שפיר הביא הגמ' ראי' ממעביר אבל להמרי"א דחייב במעביר אפי' היכא דלא חייב בהוצאה קשה, ואי קשיא הלא על התוס' שם ד"ה בשלמא ג"כ קשה כיון דמחלק בין מעביר להוצאה לבן עזאי א"כ נימא דגם לרבנן יש חילוק דבמעביר כיון דהלכתא היא ע"כ חייב אע"ג דאי מנחי ליה הוי פטור אבל בהוצאה כיון דממשכן גמרינן לא חייב היכא דמפסיק רשותא ע"ז י"ל דאין הפשט בהתוס' דסובר דכיון דהלכתא ע"כ חייב במעביר אפי' היכא דלא חייב בהוצאה כמו שבאמת סובר הפשט בהתו' המרי"א וע"כ הביא ראי' לדבריו מהתו' עי"ש אלא נ"ל דגם התוס' סובר כמ"ש דהל"מ מגלי לן דמעביר תולדה דהוצאה והיכא דלא חייב בהוצאה אינו חייב גם במעביר כמ"ש התו' בפי' בריש שבת ד"ה פשט דמעביר תולדה דהוצאה והא דקאמר התוס' דהלכתא גמירי לה נ"ל דהפשט בהתו' כך דהתוס' רצה ליישב את קושית הירושלמי לבן עזאי דסובר מהלך כעומד אמאי חייב במעביר ותירץ וז"ל והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כו' כוונתו דהש"ס דידן סובר כיון דלבן עזאי חייב על הוצאה מרה"י לר"ה בהדיא דלבן עזאי לא פטור אלא מרה"י לר"ה דרך סטיו וכיון דמעביר הוי כהוצאה מרה"י לר"ה בהדיא כמו שנר' בפי' מהרז"ה ריש הזורק והר"ן פ' כלל גדול משנה ב' הנ"ל א"כ ממילא שפיר י"ל דכמו דחייב לבן עזאי היכא דמוציא מרה"י לר"ה בהדיא כמ"כ נמי חייב במעביר וה"ק התו' והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק דד' אמות בר"ה הלכתא גמירי לה כוונתו דהלכתא גמירי דמעביר הוי תולדה דהוצאה כמ"ש הרז"ה והר"ן וא"כ הוי כמו שמוציא מרה"י לר"ה בהדיא וע"כ חייב ועי' בתו' דף ו' ע"א ד"ה מידי שכ' ובכל עניני העברה בר"ה קאמר ולכאורה ק"ל היכי קרי להוצאה העברה אבל עם הרז"ה והר"ן תבין שפיר דכיון דהעברה ג"כ הוצאה מרה"י לר"ה היא באמת י"ל דמד"ק הגמ' מידי דהוה אמעביר חפץ כוונת הגמ' על הוצאה מרה"י לר"ה אלא להתו' הי' קשה על הלשון אמאי נקט הגמרא העברה אף דג"כ הוצאה היא אמאי לא נקט כלשון הברייתא הוצאה עי' במהרש"א שם ותמצא כדברינו וא"כ גם משם ראי' דהתוס' סובר כהרז"ה וא"כ ממילא עכצ"ל הפשט בהתו' דדף ה' הנ"ל כמו שכתבנו וא"כ על התוס' באמת ל"ק מידי אלא על המרי"א קשה קושיתינו הנ"ל דהיכי הביא הגמ' ראי' ממעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א. ו' תו אי' שם דף ו' ע"א ת"ר ד' רשויות לשבת כו' עי"ש ולכאורה להמרי"א אמאי ל"ק הגמ' ה' רשויות לשבת כיון דאיכא גם ר"ה שרחב ט"ז אמות ואין ס"ר בוקעין בו דלענין מעביר חייב ועי' בתוס' שם ד"ה ארבע שהקשה בשם הרשב"א כעין קושיא זו ותירוצו של התוס' ל"ל כיון דלענין מעביר באמת ר"ה גמור היא מה"ת וא"כ ליתני ה' רשויות אעכ"מ דלא כהמרי"א:

ז' שם בבריייתא אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כר"ה ולא כרה"י ואין נושאין ונותנין בתוכה ואם נשא ונתן בתוכה פטור פרש"י ולא כר"ה דאינן דומין לדגלי מדבר וכ"כ הר"ן שם [ולכאו' ק"ל על הר"ן דשם כתב דאינן דומין לדגלי מדבר וא"כ מוכח דסובר דגם ס"ר בוקעין בו צריך להיות דומיא דדגלי מדבר כהנ"ל אליבא דרש"י ובר"פ במה אשה חולק הר"ן על בעל התרומות וסובר דל"צ ס"ר אבל כפמ"ש היד מלאכי כללי הר"ן דכמה פעמים מעתיק פרש"י בסתם וליה ל"ס ליה ל"ק מידי] וכ"כ הסמ"ג הנ"ל נמצא לפי"ז דדרך אעפ"י שרחב ט"ז אמות כיון שאין ס"ר בוקעין בו הוי כרמלית ובאמת יש לי ראי' לשי' רש"י מהגמ' דקאמר דבקעה ג"כ כרמלית היא ובקעה רחב הרבה יותר מט"ז אמות וא"כ אמאי הוי כרמלית ובפרט בימות החמה עי' בגמ' שם אעכצ"ל דכיון דלא עוברי' שם ס"ר ע"כ הוי כרמלית וכ"כ רש"י בפירוש בע"ב שם ד"ה רה"י לשבת וז"ל דהא לאו הילוך לרבים הוא וא"כ ממילא ראי' מבריי' זו להני שיטות דגם ס"ר צריך להיות מדחשבה הברייתא בקעה בהדי כרמלית וא"כ ממילא מוכח מהבריי' זו דבכרמלית אף שרחב ט"ז אמות מעביר ד"א פטור כיון דקתני בפי' שאם נשא ונתן בתוכה פטור וממילא מוכח דלא כהמרי"א. ח' תו אי' שם ואמאי קרי ליה גמורה איידי דתנא רישא גמורה תנא נמי סיפא גמורה ולכאורה ק"ל דילמא ה"ק הבריי' זו היא ר"ה גמורה היינו סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין כיון דרחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו ע"כ הוי ר"ה גמור בין לענין מעביר בין לענין הוצאה אבל יש ר"ה אחר שרחב ט"ז אמות אבל אין ס"ר בוקעין בו זה לא הוי ר"ה גמור כיון דלא הוי ר"ה אלא לענין מעביר וע"כ קאמרה הברייתא זו היא ר"ה גמורה ולמה משני הגמרא איידי אעכ"מ דלא כהמרי"א:

ט' תו איתא שם וליחשוב נמי מדבר דהא תניא איזו ר"ה כו' והמדבר אמר אביי לא קשיא כו' ולכאורה ק"ל למה מתרץ אביי כאן בזמן שישראל שרויין במדבר שזה לכאורה דוחק לאוקמי הברייתא על בזמן שאין נפ"מ לבזה"ז אמאי לא מתרץ דלעולם השני ברייתות איירו בזמה"ז אלא הברייתא דד' רשויות כיון דאיירי לענין הוצאה ע"כ לא נקטה מדבר כיון דליכא ס"ר בוקעין בו והברייתא דנקטה מדבר איירי לענין מעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א, אבל אח"כ ראיתי דלראי' זו אית לה פירכא דהירושלמי פ"ק דשבת הלכה א' הביא בהא ברייתא דד' רשויות לשבת גם מדבר וכיון דהגמ' דילן לא הביא בהבריי' דד' רשויות גם מדבר עכצ"ל דשני ברייתות הם הבריי' דירושלמי היא הברייתא שהקשה הגמ' מינה דקתני נמי מדבר ולא הוי הבריי' דירושלמי התוספתא דפ"א דשבת כמו שמציין המסורת הש"ס בירושלמי שם כיון דבהתוספתא באמת ליתא מדבר אלא הברייתא דירושלמי היא הבריי' שהקשה הגמ' מינה וא"כ מוכח דגם בברייתא שהקשה הגמ' מינה ג"כ איתא ד' רשויות לשבת ואם הוציא והכניס כו' כמו שאיתא בהירושלמי אלא הגמרא קיצר ולא הביא אלא מה שצריך להקושיא [דלומר דזה ברייתא שלישית זה דוחק] וא"כ לפי"ז מוכח דגם הבריי' שהקשה הגמ' מינה ג"כ איירי לענין הוצאה וע"כ לא משני אביי דאיירי לענין מעביר וליכא מכאן סתירה להמרי"א כמובן, ואגב דאתי לידן לא אמנע מלכתוב גרגר קטן עי' ברמב"ם הל"ש פי"א שחשיב מדבר ג"כ והרהמ"ג והכ"מ הקשו עליו והפרמ"ג או"ח ססי' שמ"ה במשבצות הביא תירוץ נאה דלפמ"ש התו' חולין פ"ח ע"ב ד"ה אלא דכשישראל היו במדבר הי' מצמחת ואין רשות להלך ע"כ היה רה"י אבל בזמה"ז שאין מצמחת ורשות להלך ע"כ רה"ר ולי"נ שצריך להוסיף עוד דבר קטן דהרמב"ם לשיטתו ורש"י לשיטתו רש"י דסובר דצריך גם ס"ר בוקעין בו להיות רה"ר ע"כ מפרש דבזמה"ז לא הוי מדבר רה"ר אבל הרמב"ם דסובר דל"צ ס"ר לא יכול לפרש כרש"י ועכ"ס הפשט בגמ' להיפך כמובן, ועוד דבר אחד באתי לעורר דמהגמ' דילן מוכח כפירושו של רש"י דלהרמב"ם דבזמה"ז הוי מדבר ר"ה קשה אמאי לא הביא הגמר' בהא דד' רשויות את הבריי' דאית בה גם מדבר אבל לרש"י ניחא דכיון דלא הוי מדבר בזמה"ז ר"ה ע"כ לא הביא הגמ' את הברייתא זו וא"כ ממילא מהירושלמי שהביא את הברייתא דאית בה גם מדבר נראה כהרמב"ם דלרש"י קשה אמאי הביא את הבריי' זו דליכא נפ"מ לבזמה"ז ודו"ק. י' בשבת דף ח' ע"ב אמר מר ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני כו' ואם נטל ונתן שלשתן פטורין לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' ולכאורה מה פריך הגמרא על רבא דאיירי במעביר מהוצאה דילמא במעביר חייב אפי' בגוונא דבהוצאה פטור אעכ"מ דלא כהמרי"א וגם זה מוכח מכאן דצ"ל הפשט בהתו' דדף ה' ע"ב ד"ה בשלמא במד"ק דמעביר הלכתא היא כמו שכתבנו באות ה' ודו"ק:

י"א תו איתא שם דף ס"ט ע"א אלא לרשב"ל כו' דידע לה לשבת במאי ולכאורה קשה אמאי ל"ק הגמ' דידע לה במעביר ד"א ול"ל כמ"ש בת"י שם דכיון דלא ידע אבות כ"ש תולדות דבשלמא על תולדות כיון דלאו הל"מ הם אלא שאנו מדמין התולדה לאב כמ"ש הראש יוסף בפתיחתו לשבת על זה קאמר הת"י שפיר כיון דלא ידע האב כ"ש התולדה אבל מעביר דהל"מ היא באמת שפיר י"ל דידע במעביר אע"ג דלא ידע בהוצאה ובפרט על הפרמ"ג בפתיחתו להל"ש ק"ל דהיכי מסופק בהרמב"ם לומר דסובר דמעביר אב מלאכה הא אז בודאי קשה אמאי ל"ק הגמ' דידע במעביר ואפי' כשנא' דהרמב"ם גכ"ס שהוא תולדה אלא של"ס כהרז"ה והר"ן דהוי כמוציא מרה"י לר"ה ג"כ קשה דכיון דלא משום שאנו מדמין להוצאה ידעינן מעביר כמו דידעינן בשאר תולדות אלא הל"מ היא א"כ ליכא תו למימר כתירוצו של הת"י אעכצ"ל דהרמב"ם גכ"ס כהרז"ה והר"ן דמעביר ג"כ הוצאה היא וכיון דידע במעביר ידע גם בהוצאה וא"כ ממילא מוכח דלא כהמרי"א כיון דהמרי"א כתב דל"כ את חידושו לפום שיטת הרז"ה והר"ן אלא לפום שיטת הרמב"ם וכיון שהוכחנו שגם הרמב"ם סובר כשיטתם א"כ ממילא תו ל"ל את חידושו כלל. י"ב תו איתא שם דף צ"ז ע"ב דתניא מרה"י לר"ה ועבר ד"א בר"ה ר' יודא מחייב וחכמים פוטרין א"ר יהודא אמר שמואל מחייב הי' ר' יהודא שתים כו' מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לר"ה כו' ולכאורה ק"ל היכי הוכיח שמואל דר"י מחייב שתים דאל"כ אמאי פטרי רבנן לגמרי דילמא לעולם לא מחייב ר"י אלא אחת משום העברה משום דסובר קלוטה כמי שהונחה ורבנן פטרי משום העברה דל"ס קלוטה כו' והא דפטור משום הוצאה לתרווייהו כיון דאיירי שזרק מרה"י לר"ה שרחב ט"ז אמות ולית בו ס"ר אעכ"מ דלא כהמרי"א ודו"ק:

י"ג תו ק"ל על המרי"א בהקדים מדק"ל על הפרמ"ג הנ"ל דהיכי מסופק לומר בהרמב"ם דמעביר אב מלאכה הלא אי באמת ס"כ ק"ל היכי קאמר הגמ' שם דף צ"ז ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב דילמא משו"ה מחייב ר"י שתים משום דשתי אבות הם אבל לעולם אתולדה במקום אב לא מחייב ול"ל דהרמב"ם סובר כהירושלמי שבת פי"א הלכה א' דר' יהודא סובר דמעביר אב מלאכה ופסק הרמב"ם כר"י כיון דהגמ' שכתבנו חולקת על הירושלמי כמ"ש הרשב"א שם א"כ היכי נאמר דהרמב"ם פסק כהירושלמי נגד הגמ', ותו ק"ל הא אפי' להירושלמי ל"ס כן אלא ר' יהודא אבל החכמים באמת פליגי ע"ז כדמוכח ממתני' דפ' כלל גדול דקתני ארבעים חסר אחת וכן איתא בירושלמי שם על דעתיה דר' יהודא מ' מלאכות אינון ופריך הירושלמי וניתנין ומשני לא אתינן מתני' אלא מילין דכל עמא מודויי בהון וא"כ היכי יכלינן למימר דפסק הרמב"ם כר' יהודא נגד החכמים ובפרט דהתנא במתני' סתם דלא כוותיה, ואי"ל כיון דבלא"ה קשה על הרמב"ם מגמ' הנ"ל דהרמב"ם כתב בפי' בפי"ב הל"ח שם דהכנסה אב מלאכה וא"כ קשה עליו היכי קאמר הגמ' שם על הא דאמר שמואל מחייב הי' רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב דילמא לעולם לא מחייב רבי אתולדה במקום אב והא דמחייב שתים משום דהכנסה אב מלאכה ומחייב על שתי אבות אבל אתולדה במקום אב באמת לא מחייב וכדי ליישב א"ז עכצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דעל הוצאה והכנסה אף שהם שני אבות אפ"ה אם עשה שניהן כאחד אינו חייב אלא אחת כיון דשתי אבות משם אחד הם עי"ש וא"כ צ"ל אליבא דהרמב"ם הפשט בגמ' כך למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב כלומר כיון דחזינן דמחייב רבי על הוצאה והכנסה שתים אף דהכנסה ג"כ אב הוא הלא שתי אבות משם אחד הוי כמו תולדה במקום אב וכמ"כ נמי נאמר אף דהרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכה אפי"ה אינו חייב על הוצאה ומעביר בהעלם אחד אלא אחת כמו בהוצאה והכנסה וע"כ קאמר הגמ' שפיר ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב דגם כאן הפשט בגמ' כמו שכתבנו, אבל זה באמת ליתא דנהי דבהוצאה והכנסה באמת י"ל כמו שכתבנו אבל במעביר והוצאה אי נאמר דמעביר אב מלאכה ל"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ ק"ל קושיא גדולה על הירושלמי הנ"ל מה הקשה אמאי לא חשיב במתני' גם מעביר הלא גם בהירושלמי קשה על המתני' מנינא למה לי כמו שהקשה הגמ' דילן שבת ע"ג ע"ב וכיון דר' יוחנן מרא דתלמודא דירושלמי עכצ"ל גם בהירושלמי כמו שתירץ ר' יוחנן בגמ' דילן דהמתני' אתא לאשמעינן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וא"כ ממילא י"ל דמשו"ה לא חשבה מתני' גם מעביר כיון דלא חשבה אלא הני אבות שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אבל על מעביר לא הי' חייב כיון דכבר חייב משום הוצאה וא"כ מה הקשה הירושלמי אעכצ"ל דהירושלמי סובר דאם מעביר אב מלאכה אז באמת חייב על מעביר והוצאה שתים אפי' כשעשאן בהעלם אחד אע"ג דעל הוצאה והכנסה אינו חייב אלא אחת והסברא לחלק היא פשוט דדוקא בהוצאה והכנסה כיון דמחד קרא ילפינן מויצו משה דלהירושלמי גם הכנסה משם ילפינן כמו שאיתא בהירושלמי ריש שבת כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגוזברין כך נמנעו הגוזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה עי"ש ולהגמ' דילן דהכנסה סברא היא כדאיתא בריש שבת ובריש הזורק ג"כ י"ל דמחמת הסברא נכלל בהקרא דויצו משה וכיון דמחד קרא ילפינן הוצאה והכנסה ע"כ שפיר י"ל דאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, אבל הוצאה ומעביר כיון דהוצאה מויצו משה ילפינן ומעביר הל"מ היא להגמ' דילן ולהירושלמי למד ר' יהודא ממשכן עי"ש ע"כ שפיר סובר הירושלמי דחייב שתים וע"כ הקשה הירושלמי שפיר דמדוע לא חשיב התנא גם מעביר לר' יהודא כמובן, וכיון שהוכחנו בס"ד מהירושלמי דעל הוצאה ומעביר כשמעביר אב מלאכה באמת חייב שתים אם עשאן בהעלם אחד א"כ קמה קושיתינו הנ"ל על הפרמ"ג דהיכי מסופק למימר בהרמב"ם דמעביר אב מלאכה הלא מהגמ' הנ"ל מוכח דלאו אב מלאכה היא. ואי"ל דלעולם י"ל דהרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכה ועל קושיתינו נאמר דכמו בהכנסה אי אב מלאכה היא או לא איכא פלוגתא בגמ' דבריש הזורק מוכח דהכנסה תולדה ובריש שבת מוכח דרב אשי סובר דאב מלאכה היא והרמב"ם פסק כרב אשי עי' ראש יוסף בפתיחתו בריש שבת וכמ"כ נמי נאמר דבמעביר ג"כ איכא פלוגתא בגמ' דהגמ' הנ"ל סובר דתולדה היא והרמב"ם ידע מהגמ' דסובר דאב מלאכה היא ופסק כהאי גמ' אבל גם זה ל"ל דבשלמא על הכנסה כיון דילפינן מקרא כהנ"ל שפיר י"ג דשני הגמ' פליגי אבל במעביר דהל"מ היא ל"ל דפליגי כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים דבהל"מ ליכא פלוגתא דממנ"פ או שאמרה הל"מ שאב מלאכה היא או שאמרה שהיא תולדה ואל תשיבנו מהירושלמי הנ"ל שאיתא בפי' דאיכא פלוגתא במעביר די"ל כיון דהירושלמי סובר דמעביר לאו הל"מ היא אלא ר' יהודא למד מתופרי יריעות ע"כ קאמר שפיר דאיכא פלוגתא בזה אבל להגמ' דילן דסובר דהל"מ היא באמת ל"ל דאיכא פלוגתא וכיון דחזינן מהגמ' הנ"ל שהיא תולדה עכצ"ל דלכ"ע סובר הגמ' כן וא"כ קשה קושיתינו הנ"ל על הפרמ"ג:

ונ"ל בס"ד לתרץ דלעולם י"ל דלכ"ע מעביר אב מלאכה היא אלא ר' יהודא וחכמים בירושלמי בזה פליגי ר"י סובר דמעביר לא הוי כהוצאה וכיון דהוצאה ילפינן מויצו משה ומעביר ילפינן ממשכן ע"כ לא הוו משם אחד וע"כ חייב שתים אם עשאן בהעלם אחד אבל החכמים סברו דמעביר הוי כהוצאה כהנ"ל בשם הרז"ה והר"ן וא"כ הוו שני אבות משם אחד ע"כ לא מחייבו אם עשאן בהעלם אחד שתים והכי פירושא בהירושלמי במה דמשני דלא חשב במתני' אלא מילין דכל עמא מודויי בהון כלומר לא חשב במתני' אלא הני אבות דכ"ע מודי בהו דאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אבל מעביר כיון דלרבנן אם עשאן בהעלם אחד עם הוצאה אינו חייב אלא אחת ע"כ לא חשבה במתני', וא"כ ממילא י"ל דהגמ' דילן לא פליגא עם הירושלמי וסוברת דלר' יהודא מעביר תולדה הוא כמ"ש הרשב"א הנ"ל אלא גם הגמ' סוברת דלכ"ע מעביר אב מלאכה היא אלא בזה פליגי הגמ' דילן סוברת גם לר"י כמו שסובר הירושלמי לרבנן דאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וממילא לפי"ז כשנאמר דר"י מחייב שתים עכצ"ל דמחייב אתולדה במקום אב כהנ"ל וע"כ קאמר הגמ' שפיר ש"מ מחייב הי' ר' יהודא אתולדה במקום אב ול"ק על הפרמ"ג מידי כמובן, וממילא הרווחנו בזה בס"ד דלהרמב"ם כשנאמר דסובר דמעביר אב מלאכה היא עכצ"ל דג"כ סובר כהרז"ה והר"ן דמעביר בכלל הוצאה היא כדי שנוכל למימר פשטינו הנ"ל שלא תקשה עליו קושיתינו הנ"ל וכיון דהמרי"א כתב דאליבא דהרז"ה והר"ן ל"כ את חידושו אלא אליבא דהרמב"ם וכיון שבררנו דאי הרמב"ם סובר דמעביר אב מלאכ' ע"כ צ"ל דסובר כהרז"ה והר"ן א"כ ממילא לית ליה להמרי"א שום שיטה לומר את חידושו ודו"ק. י"ד תו איתא שם דף ה' ודף צ"ח ע"א א"ר הונא א"ר המעביר ד"א בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר אלמא אף דמעביר הל"מ היא אפי"ה צריך להיות דומה לדגלי מדבר ודלא כהמרי"א וגם מכאן ראי' דמד"ק התי' דף ה' דמעביר הלכתא היא מודה בן עזאי דחייב הפשט הוא כמו שכתבנו באות ה' כמובן:

ט"ו תו איתא שם דף קנ"ג ע"ב א"ר אב"א היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתי' כו' והקשה הגמ' סוף סוף כו' ומשני דזריק ליה כלאחר יד ולכאורה ק"ל מה הקשה הגמ' א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מר"ה לרה"י דילמא ל"ק ראב"א אלא בר"ה דרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר דלא הוי ר"ה לענין הוצאה אלא לענין מעביר וע"כ לא חייש דילמא קמעייל מר"ה לרה"י אבל ברה"ר שיש בו ס"ר באמת גם ראב"א מודה דאסור אעכ"מ דלא כהמרי"א, ובאופן אחר נ"ל לומר בהיפך דעם דברי המרי"א יש ליישב את קושית התו' שם ד"ה סוף שהקשה דאמאי לא הקשה הגמ' על הא דשרינן להוליכו פחות פחות מד"א נמי הכי והניח בתימה אבל עם המרי"א י"ל דעל ראב"א כיון שהוא אמורא הקשה הגמ' שפיר ול"ל דאיירי בר"ה שרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר כיון דאמורא צריך לפרש דבריו אבל על הא דא"ר יצחק בשם חכמים עוד אחרת היתה כו' מוליכו פחות פחות מד"א לא הקשה הגמ' כיון דעל תנא לא אמרינן שצריך לפרש את דבריו א"כ שפיר י"ל דאיירי בר"ה הנ"ל דלית ביה ס"ר ול"ק קושיית התו' וראי' להמרי"א אבל באמת כיון דחזינן דהתו' הניח הקושיא בתימא עכ"מ דל"ס כהמרי"א כמובן. ט"ז תו איתא בעירובין צ"ח ע"א אמר אביי הכא באיסקופה כרמלית עסקינן כו' והקשה הגמ' א"ה תוך ד"א נמי נגזור דילמא מעייל מר"ה לרה"י כו' עי' רש"י ותו' ד"ה והא ולכאורה מה הקשה הגמ' דילמא הא דקאמר אביי ור"ה עוברת לפני' איירי בר"ה שרחב ט"ז אמות ולית ביה ס"ר עי"ש שבלא"ה מוקי הגמ' את המתני' בכמה גווני וא"כ שפיר י"ל כמו שכתבנו אעכ"מ דלא כהמרי"א. י"ז תו איתא שם צ"ט ע"א איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור לימא תיהוי תיובתיה דרבא דא"ר המעביר מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ולכאורה מה הקשה הגמ' ממעביר על הוצאה דילמא דוקא במעביר חייב אף שהעבירו דרך עליו כיון דהל"מ היא אבל בהוצאה דממשכן ילפינן גם רבא מודה דפטור וגם אלישנא קמא שם דקאמר לימא מסייע ליה מרבא ג"כ קשה היכי מסייע מרבא דילמא ל"ק אלא במעביר אעכ"מ דלא כהמרי"א:

וכיון שבררנו בס"ד מהגמ' ומהפוסקים דלא כהמרי"א א"כ נשאר קושית השואל שם דכיון דבזמה"ז ליכא ר"ה לא יהא צריך ע"ח ושת"מ ונ"ל בס"ד ליישב דבעירובין כ"א ע"ב על הא דקאמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק כו' ליכא שום טעם לתקנה זו אלא הרמב"ם הל' עירובין פ"א הל"ד כתב הטעם דגזור שלא להתיר הוצאה מרה"י לר"ה וא"כ ליכא מקום לקושיית השואל אלא על הרמב"ם ועל הרמב"ם באמת ל"ק מידי כיון דהרמב"ם מהשיטות דל"צ ס"ר א"כ י"ל דהרמב"ם באמת סובר כהרוקח והרא"ש הנ"ל דר"ה רחב ט"ז אמות אית לן כמובן, אלא עדיין יש מקום להקשות על הטור או"ח סי' שס"ו וסי' שפ"ו שכ' הטעם שתיקן שלמה ע"ח ושת"מ כהרמב"ם משום גזירה שלא להוציא מר"ה לרה"י והטור סובר דבעינן ס"ר ג"כ כמ"ש סי' שמ"ה ובס' שכ"ה כתב הטור דבזמ"ה לית לן ר"ה וא"כ קשה עליו קושיית השואל דלמה לנו ע"ח ושת"מ ולמה ל"כ הטור גם בסי' שס"ו ושפ"ו דהאידנא דלית לן ר"ה ל"צ כדרכו לכתוב בכל מקום על דבר שלא נוהג בזמה"ז כמ"ש בסי' שכ"ה וביו"ד סי' קט"ו גבי מים מגולין וגם על הסמ"ג קשה כיון דג"כ כתב בהל' עירובין הטעם של התקנה כהרמב"ם וג"כ מהשיטות דצריך גם ס"ר וגם כתב דבזמה"ז לית לן ר"ה כהנ"ל בשמו, אבל על המחבר לפי שיטת הכנה"ג והתו' שבת והברכי יוסף הנ"ל דסובר דאית לן ר"ה באמת ל"ק מידי אבל להמג"א סי' שמ"ה הנ"ל דכתב דהמחבר סובר דלית לן ר"ה באמת גם על המחבר קשה קושית השואל כיון דגכ"כ הטעם כהרמב"ם. וע"כ נ"ל בס"ד דהיכא אמרינן דכשבטל הטעם בטל התקנה זה דוקא היכא דאיתא הטעם בפי' כמו גבי מים מגולין אבל היכא דליתא הטעם בפי' כגון הכא דליתא בגמ' שום טעם אלא הרמב"ם נתן טעם מ"מ אפשר שהי' עוד טעמים אחרים ע"כ בכה"ג אף שבטל הטעם שכ' הרמב"ם מ"מ התקנה לא בטלה כיון די"ל דמשו"ה ל"ק הגמ' את הטעם כדי שלא תתבטל התקנה בשום פעם וע"כ יפה עשה הטור שכ' את הטעם של הרמב"ם כוונתו להורות לנו בזה את מה שכתבנו וא"כ ממילא ל"ק קושיית השואל כמובן, ועי' בסמ"ג ריש הלכות עירובין שהביא בשם ר' האי גאון שלכך לא נתקנו ע"ח ושת"מ עד שלמה המלך ע"ה מפני שהיו כל הימים במלחמה עד שלמה שבימיו נתן הקב"ה שלום בארץ ושנינו בעירובין י"ז ע"א דד' דברים פטורין במחנה במלחמה ואחד מהם דפטורין מלערב ע"ח וגם הב"ח או"ח סי' שס"ו הביאו אבל לכאורה ק"ל הן אמת שאותן שהיו במלחמה פטורין מלערב אבל אותן שהיו בביתם ולא היו במלחמה באמת חייבין וא"כ עדיין הי' להם לתקן בשביל אותן שהיו בביתם, וע"כ נ"ל בס"ד ליתן תבלין לדבריו דהחכמים עד שלמה סברו דליכא טעם אחר לתקנת ע"ח ושת"מ אלא משום גזירה שכ' הרמב"ם וגם סברו כהני שיטות דצריך גם ס"ר וכיון דעד שלמה היו רוב ישראל במלחמה א"כ לא הי' בשום מקום ר"ה כיון דלא הי' ס"ר בוקעין בו אלא במקום מלחמה הי' ר"ה כיון דשם היו ס"ר ובמקום מלחמה באמת פטורין מע"ח וע"כ לא תקנו עד שלמה שהי' שלום בארץ והי' להם ר"ה אבל לשלמה באמת גם טעמים אחרים היו כהנ"ל:

נמצא לפי הנ"ל נשארה קושיית המרי"א שם בתקפה דלהני שיטות דליכא בזמה"ז ר"ה מדוע לא נוטלין לולב ולא תוקעין ולא קוראין את המגילה בשבת הלא רבה אמר בפי' את הטעם משום גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכיון דבזמה"ז ליכא ר"ה ובטל הטעם ממילא בטלה התקנה בשלמא על הרמב"ם דפסק כרבה בהל' שופר פ"ב הל"ו ובהל' לולב פ"ז הלי"ג ובהל' מגילה פ"א הלי"ג ל"ק מידי כיון די"ל דסובר דאית לן בזמה"ז ר"ה כהנ"ל אבל על הסמ"ג שפסק ג"כ כרבה בשופר במ"ע מ"ב ובלולב במ"ע מ"ד ובמגילה בהל' מגילה באמת קשה כיון דסובר דלית לן בזמה"ז ר"ה כהנ"ל וכן קשה על הטור דבאו"ח סי' תקפ"ח כתב הטעם שאין תוקעין בשבת כרבה [ובלולב סי' תרנ"ח וכן במגילה סי' תרפ"ח של"כ טעמא דרבה צ"ל דסמך על סי' תקפ"ח] ובסי' שכ"ה כתב בפי' דבזמה"ז לית לן ר"ה, ועל המחבר שכ' סתם דאין תוקעין בשבת וכ"כ בלולב ובמגילה ואפי' כשנאמר דסובר דבזמה"ז ליכא ר"ה ל"ק מידי די"ל דבאמת לא משום טעמא דרבה אוסר אלא בשופר הטעם הוא כמ"ש הירושלמי ר"ה פ"ד הלכה א' והקרבתם במקום שהקרבנות קרבים שם דוחה וי"ל דהירושלמי עם רבה בזה פליגי רבה סובר דגם בזמה"ז אית לן ר"ה והירושלמי סובר דבזמה"ז לית לן ר"ה וע"כ קאמר טעם אחר טעם שיספיק גם לבזמה"ז והמחבר כיון דסובר דליכא בזמה"ז ר"ה באמת סובר הטעם כהירושלמי ובלולב י"ל דסובר הטעם דלא בקיאין בקביעא דירחא כמ"ש הגמ' סוכה מ"ג ע"א וכמ"ש התו' שם ד"ה לא דגזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו וכיון דספק שמא אינו יו"ט ע"כ שפיר גזרינן אף בכרמלית כמובן, ובמגילה י"ל דסובר הטעם כמ"ש הירושלמי מגילה דף ד' עי"ש וגם יש ליישב בזה דמדוע לא הביא המחבר את טעמא דרבה דלכאורה זה טעמא בעי ולא ראיתי מי שהרגיש בזה אבל בהנ"ל י"ל כיון דהמחבר סובר דלית לן ר"ה ע"כ השמיט את טעמא דרבה וסמך על הטעמים שכתבנו וכל זה י"ל אליבא דהמחבר לעצמו אבל לפמ"ש המג"א סי' תקפ"ח ס"ק ד' בטעמא דהמחבר משום גזירה דרבה באמת גם על המחבר קשה כיון דהמג"א כתב בפי' בסי' י"ג ובסי' שמ"ה דהמחבר סובר דלית לן בזמה"ז ר"ה וגם על הפרמ"ג או"ח סי' תרנ"ח ס"ק ז' במשבצות ק"ל שכ' וז"ל ואף למ"ד דהאידנא לית לן ר"ה הגזירה במקומה עומדת עכ"ל מדוע ל"כ שום טעם ע"ז הלא הוי גזירה לגזירה:

ונ"ל בס"ד ליישב בהקדים ליישב את קושיית התו' ר"ה דף כ"ט ע"ב דאמאי ל"ק רבה שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דהטעם המלך הל' שופר פ"ב הקשה דהיאך קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה הא אנן קיי"ל כר' יוסי בסוכה מ"א ע"ב דאם טעה והעביר אינו חייב כיון דטעה בדבר מצוה הוא ואי"ל כיון דלכתחלה אסור ע"כ גזרינן הלא כיון דטעה בדבר מצוה פטור היאך גזרו בשביל זה לבטל מ"ע של שופר או לולב וגם התו' חדשות במשניות סוכה פ"ד מ"ג הקשה כן, וע"כ נ"ל בס"ד דרבה כך גזר כיון דהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין בתקיעה חיישינן שמא יטול השופר וילך אצל הבקי ללמוד ושמא באמצע ר"ה ישמע שאין הבקי בביתו וילך לביתו ובחזרתו ישכח ויעביר ד"א בר"ה ואז באמת חייב כיון דלאו טעה בדבר מצוה הוא וע"כ קאמר רבה משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"ק משום שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דמשום שמא יוציאנו באמת ליכא למיגזר כיון דטעה בדבר מצוה הוא ול"ק קושיית התו' כמובן, נמצא לפי"ז לא נתקן גזירה דרבה אלא על הספק דשמא ישמע באמצע ר"ה שהבקי אינו בביתו וכיון דהגזירה מתחלה לא נתקן אלא על הספק ממילא י"ל דכמו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא היכא דמתחלה לא נתקן אלא על הספק כמ"ש הרהמ"ג הל' חו"מ פ"ב הל"י בשם הרא"ה כמ"כ נמי י"ל גבי גזירה דהיכא דמתחל' לא נתקן אלא על ספק שם גזרינן גזירה לגזירה ול"ק על הסמ"ג והטוש"ע וגם יפה כתב הפרמ"ג דהגזירה במקומה עומדת ודו"ק:

ובאופן ב' נ"ל בס"ד ליישב קושיית התו' דהפרמ"ג או"ח סי' תקפ"ח במשבצות הקשה דהיאך גזר רבה דאין תוקעין בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא לב"ש דלית להו מתוך א"כ גם בר"ה ביו"ט מעביר ד"א אסור כמו בשבת ואפי"ה לא גזרינן לב"ש בר"ה ביו"ט א"כ גם בשבת לא שייך למיגזר [וכן הקשה השעה"מ הל' שופר פ"ב] ותירץ כיון דמעביר הל"מ ביו"ט לא חייב עי"ש [ועי' בכ"ס או"ח סי' ס"ח וע"ח שכ' בשם בינה לעתים מבעל הפלתי שנסתפק בזה אי ביו"ט חייב משום מעביר למאן דלית ליה מתוך ופליאה לי שלא דיבר הכ"ס מהשעה"מ והפרמ"ג] וא"כ י"ל דרבה באמת סובר דביו"ט לא חייב למאן דלית ליה מתוך אלא משום הוצא' אבל לא משום מעביר וע"כ ל"ק משום שמא יוציאנו מרה"י לר"ה כיון דאז הי' קשה קושיית הפרמ"ג ודו"ק בזה כי עמוק היא מאד:

ומה שהקשה כמע"ת על הירושלמי עירובין פ"ח הלכה ח' דקאמר ר"ל אין ר"ה בעוה"ז אלא לעתיד לבא שנ' כל גיא ינשא וגו' דא"כ חסר לר"ל הוצאה שהיא אחת מהל"ט מלאכות והיאך חולק על המתני' דשבת דף ע"ג דחשיב הוצאה בכלל הל"ט מלאכות וגם בשיירי קרבן שם ראיתי שהקשה על ר"ל וז"ל וקשה מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן לא הי' ר"ה לדעת ר"ל וי"ל דסובר ר"ל דלא ילפינן מלאכת שבת ממשכן דאיכא תנאי דסברו הכי עכ"ל ופליאה לי עליו הלא אפי' כשנאמר דר"ל לא ממשכן יליף אכתי קשה עליו ממתני' כמו שכתבנו ובאמת הירושלמי זה פליאה גדולה הוא, ובדרך אפשר י"ל דר"ל סובר כהפוסקים הנ"ל דלא הוי ר"ה אא"כ רחב ט"ז אמות וגם ס"ר בוקעין בו וגם א"ז סובר דבמבואות הרבה שמפולשים זו בזו וכל אחד רחב ט"ז אמות וס"ר בוקעין בו אף שלא בכל מקום בוקעין אפי"ה כל המבואות נקראו ר"ה ואם יש רחוב רוחב מול ואורך חמשים מול או יותר מצטרפין כל ההולכין שם לס"ר ובכ"מ שהוציא מרה"י לרחוב זה חייב וכן הדין ברחוב של מאה או אלף מול וממילא לפי"ז כשנאמר דכל העולם כולה ר"ה אחד היא אז הי' חייב בכ"מ כשהוציא מרה"י כיון דבכל העולם יש ס"ר אלא באמת ל"ל שכל העולם ר"ה אחד היא כיון דאיכא הרים באמצע אבל לעתיד לבא שכל הר וגבעה ישפילו ויהי' העולם מפולש אז באמת יהי' כל העולם ר"ה אחד וזה היא דקאמר ר"ל אין ר"ה בעוה"ז כלומר בעוה"ז ל"ל דכל העולם ר"ה אחד אבל מ"מ מודה ר"ל דכשיש רחוב שרחב ט"ז אמות וס"ר בוקעין בו שהיא ר"ה כל זה כתבנו מחמת חומר הענין. ואסיים בסוגי' דעסקינן השתא בפסחים מ"ז ע"ב דקאמר הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ואזהרתי' מלא תעשה כל מלאכה וק"ל אמאי לא חשיב התנא במתני' שבת דף ע"ג ארבעים מלאכו' כיון דאיכא גם מוקצה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ועל' ברעיוני לתרץ דלהירושלמי הנ"ל אות י"ג דלא תנא במתני' אלא מילין דכ"ע מודו בהון וכיון דבפסחים שם רב חסד' יפליג ורבה ורב חסדא בפלוגתא דר"א ור' יהושע קמיפלגי ע"כ ל"ק מידי ודו"ק:

גרסי' (צב) בפ"ק דשבת י"ח ע"א ת"ר מניחין קילור בעין כו', לפי הגירסא שלפנינו איתא על גב העין וכן הגירסא בירושלמי שם פ"א הלכה ה' וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם והא"ז ריש הלכות ערב שבת והרוקח סי' ק"ב אבל בתוספתא סוף פ"ק דשבת אי' נותנין קילור לעין והתוספתא זו היא הבריי' דגמ' הנ"ל כמו שמציין במסורת הש"ס שם וא"כ י"ל דמחמת התוספת' זו גרס רבינו בעין ועכ"כ גרסינן כו' בעין:

ואם (צג) נפל כו', בכאן יש דקדוק גדול ברבינו אבל יען כי כבר עמד המרש"ל בביאורו ע"ז ע"כ אעתיקו וז"ל דנפלה לארץ כו' וכן הסוגיא במרדכי עי"ש אכן הלשון דחוק כי בגמ' ובפרש"י מוכח דחילוק ארץ וכלי מיירי דוקא בפירשה הרטי' מעצמה והא דתנן מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינ' מיירי בלוקח מדעת כדי להחזירה וזהו מותר במקדש ומיירי בכהן שיש לו מכה באצבעו וצריך להסיר הרטיי' מעל ידו משום חציצ' והתירו לו להסיר' ולהחזירה אבל במדינה לא התירו להסירה ולהחזירה אפי' הסיר' ומניח' על גבי כלי אסור לעשות כן לכתחילה ובזה הענין מיירי במתני' והא דמותר להחזיר כשנפלה על גבי כלי היינו שפירש מעצמו בלא מתכוין וכך שנינו שם בברייתא בגמרא וכמו שמפרש שם רב אשי והמשנה והברייתא מיירי בב' ענינים כדפירש ולשון הספר [כוונתו על רבינו] משמע דהאי ודוקא דנפל לארץ קאי על המשנה וזה אינו, ונ"ל שהספר כתב חילוק זה על המשנה כדי להשמיע לנו רבותא שאפי' במדינה שאין מחזירין רטייה פירוש שאין נוטלין ממנו כדי להחזירה מ"מ היכא שעבר והסירה מחזירין ולא אמר על הברייתא רטייה שפי' כו' דהוה משמע דוקא כשפירשה מעצמה דאז מותר לחזור אבל אם הוא בעצמו פירשה לא הי' מותר להחזירה דהוה גזרינן עלה קמ"ל והברייתא דקתני לשם רטייה שפי' מחזירין כו' לאו לדיוקא אתא דאם עבר ופירשה דאין מחזירין אלא דלכתחילה אין נוטלין ומחזירין אם לא שפי' מעצמה אבל אם שגג או עבר ג"כ מחזירין וק"ל עכ"ל ולי"נ בס"ד לפרש את לשון רבינו בפשיטות דמ"ש ואם נפל כו' כוונתו ששאל ואם נפל מה דינו ומתרץ תנן בפ' המוציא תפילין כו' כלומר את הדין זה תנן בפ' המוציא תפילין גבי מחזירין רטייה במקדש בשבת אבל לא במדינה שם בגמ' אי' דיש חילוק בין אם נפל לארץ או על הכלי ועכ"כ ודוקא אם נפלה כו' כדאי' התם ודו"ק:

והא (צד) דשרי בפ' שמונ' שרצי' קלורי' אפי' בשבת כו', בשבת ק"ח ע"ב אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותן ע"ג עיניו בשבת ואינו חושש פרש"י ז"ל וז"ל ונותן על גב עיניו דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מע"ש איכא היכרא וליכא למיגזר ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דקסבר שהוא יין עכ"ל ועי' במחה"ש סי' שכ"ח ס"ק כ"ב מ"ש על רש"י זה ואח"כ איתא בגמ' בר ליואי הוה קאי קמיה דמר עוקבא חזייה דהוה מייץ ופתח א"ל כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל פירש רש"י משום דמוכחא מלתא ונ"ל דכוונתו דמשו"ה אסור למייץ ולפתוח את עיניו כדי שיכנס הקילור שעל גב העין משום דמוכחא מלתא דלשם רפואה עשה כן היא הסוגיא דדף ק"ח ואת הבריי' דדף י"ח כבר כתבנו לעיל מחודש רנ"ג ועכשיו בין ותבין דלא על הברייתא דדף י"ח היה קשה לרבינו ז"ל דהיכי יכול להקשות על הבריי' משמואל שהוא אמורא אלא על שמואל היה קשה דהיכי שרי קילורין אפי' בשבת הא מהברייתא דדף י"ח מוכח דדוקא בע"ש שרי וע"ז מתרץ ומחלק בין גב העין לתוך העין וכן בתו' בדף י"ח ד"ה ומתרפאת שהקשה ג"כ כרבינו ג"כ צ"ל הפשט כמו שכתבנו אליבא דרבינו. אבל התוס' מתרץ וז"ל וי"ל דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מע"ש עכ"ל ולכאו' צריך להבין היכי כתב התו' דהא דשמואל איירי שמניח תחת העין הא שמואל קאמר בפי' ונותן על גב עיניו וגם המרש"ל בח"ש שם עמד ע"ז ותירץ דהתוס' ג"כ על גב העין כיוון, אבל עדיין ק"ל על התו' דהיכי כתב דהברייתא איירי שמניח בעין לרפואה הא לפי הגירסא שלפנינו גם בהבריי' איתא על גב העין בשלמא רבינו מתרץ שפיר דהבריי' איירי שמניח בתוך העין ממש כיון דלא גרס בהבריי' על גב העין אלא בעין כהנ"ל מחודש רנ"ג אבל על התו' קשה וצ"ל אליבא דהתו' חדא מתרתי או דגם להתו' הי' הגירסא בהברייתא בעין ואז צ"ל דמ"ש והכא מניח בעין כו' כוונתו בעין ממש ואם גם להתוס' הי' הגירסא בהבריי' על גב העין אז באמת צ"ל במ"ש והכא מניח בעין כו' דכוונתו שמניח על גב העין אבל לא בעין ממש וע"כ ל"כ התו' מלת ממש כמ"ש רבינו כמובן:

וכיון שיש לפנינו לומר בהתוס' שני פשטים צריך לברר דאיזהו הפשט אמיתי ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל דעכצ"ל דלהתו' היה הגירסא בהברייתא על גב העין דאל"כ קשה כיון שמחלק התו' כמו שמחלק רבינו דהברייתא איירי שמניח בעין והא דשמואל איירי שמניח בגב העין א"כ אמאי כתב תו את החילוק של אדם בריא ואמאי לא ניחא ליה בהחילוק שמחלק רבינו גרידא בשלמא כשגרס בהבריי' ג"כ על גב העין אז שפיר כתב את החילוק של אדם בריא כיון דזה הוא יכל התירוץ של התו' אבל כשגרס בהבריית' בעין קשה אעכ"מ דלהתוספת הי' הגירסא בהברייתא על גב העין, אבל אחר עיון קצת ראיתי די"ל דלהתוס' היה הגירסא בעין כמו לרבינו אלא להתו' היה קשה על תירוצו של רבינו דאף דשמואל איירי במניח על גב העין היכי שרי בשבת נהי דמשום אחרים ליכא למיגזר כיון דאחרים סברו דלרחוץ מים הוא צריך ולא לרפואה כמ"ש התו' בדף י"ח שם או כיון די"ל כמ"ש רש"י בדף ק"ח דאחרים סברו דרחיצה ביין בעלמא היא אבל משום דידי' גופא אכתי איכא למיגזר כיון שהוא יודע האמת דמשום רפואה מניח ותירוצו של רש"י דלדידי' איכא היכרא הנ"ל מחודש רנ"ה לא הי' ניחא להתו' וע"כ הוסיף על תירוצו של רבינו דשמואל איירי באדם בריא אבל רבינו י"ל דבאמת סובר כתירוצו של רש"י דלדידי' איכא היכרא וע"כ ל"כ את החילוק של אדם בריא כמובן, וא"כ עדיין נשאר לומר בהתו' את השני פשטים הנ"ל ובאמת לכל הפשטים מוכח בפירוש דלדינא יש חילוק בין תירוצו של התו' לתירוצו של רבינו דלהתוס' לא שרי בשבת אפי' כשמניח על גב העין אלא דוקא באדם בריא אבל לרבינו שרי אפי' באדם חולה וע"כ יפה עשה הב"י ז"ל או"ח סי' שכ"ח שהביא את תירוצו של התוס' ותירוצו של רבינו לשני שיטות אבל במה שעשה הב"י גם מתירוצם של הרא"ש והר"ן ז"ל ומתירוצו של רבינו שני שיטות דבר זה צריך אצלי תלמוד וע"כ אברר א"ז בס"ד:

הנה הרא"ש בדף י"ח שם מתרץ על קושית רבינו והתוספת וז"ל ומיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך דוקא מע"ש אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממני' או גזירה שמא ימרח אבל קילור צלול אף בשבת מותר להניחו על גבי העין כדאמר פ' שמנה שרצים שורין קילורין מע"ש ומניחין על גבי העין בשבת דכיון דהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין עכ"ל וכ"כ הר"ן שם נראה בפי' דחלקו עם התוס' דלפי תירוצם נפק לן קולא דקילור צלול שרי אפי' בשבת לכל אדם אפי' אינו אדם בריא אבל להתו' לא שרי אלא באדם בריא וכ"כ הק"נ שם אות ס"ג וא"כ לכאורה ק"ל דמנא להו הכרח לומר לקולא כתירוצם ואי משום קושיתם הלא י"ל לחומרא כתירוצו של התוספת בשלמא כתירוצו של רבינו לחלק בין גב העין לבתוך העין ממש לא היו יכולים לומר כיון דגרסו בהבריי' ג"כ על גב העין אבל מדוע לא אמרו כתירוצו של התו' לחומרא. ונ"ל בס"ד דהי' קשה להם על תירוצו של התוס' דהיכי נאמר דשמואל שאמר סתם שורה אדם כו' איירי באדם בריא דוקא הלא אמורא צריך לפרש דבריו אעכ"מ דשמואל איירי בכל אדם וע"כ לא מתרצו כהתוספת אבל על תירוצם ל"ק דהיאך מתרצו דהבריי' דאיתא סתם ומניחין קילור איירי בקילור עב דעל ברייתא לא אמרי' שצריכ' לפרש את דברי' כמובן, נמצא לפי' הנ"ל מוכח בפי' דהרא"ש והר"ן פליגי לדינא עם התוס' כמ"ש הב"י שם וא"כ לא נשאר תו אלא לברר אי גם רבינו פליג לדינא עם הרא"ש והר"ן:

ונ"ל בס"ד דלא פליגי דזה דבר פשוט אצלי דאפי' כשנא' דפליגי ל"ל דפליגי אלא בקילור עב דבקילור צלול ליכא שום ה"א לומר דפליגי דכשנ' דפליגי בקילור צלול אז היה צ"ל דהרא"ש והר"ן סברו דקילור צלול שרי להניח אפי' בתוך העין ממש וע"ז פליג רבינו ולא שרי אלא בגב העין דבגב העין ל"ל דפליגי כיון דגם רבינו כתב בפי' דשרי אע"כ הי' צ"ל דלא פליגי אלא בתוך העין וזה באמת אא"ל כיון דשמואל קא' בפי' ונותן על גבי עיניו כו' ולפי גירסת הרא"ש והר"ן קא' ומניחין על גבי העין כו' נמצא דלכל הגירסות מוכח בפי' דלשמואל לא שרי אלא על גב העין ולהרא"ש והר"ן הי' לו לומר רבותא טפי דאפי' בתוך העין ממש שרי ובלאו כל זה גם מהלשון של הרא"ש והר"ן ג"כ מוכח בפירוש דלא שרי בצלול אלא בגב העין דז"ל אבל קילור צלול אף בשבת מותר להניחו על גבי העין כו' וא"כ עכ"מ דבקילור צלול ליכא שום ה"א לומר דפליגי כיון דבגב העין גם לרבינו שרי ובתוך העין גם להרא"ש והר"ן אסור אלא על כרחך משמע דאי נאמר דפליגי ל"ל דפליגי אלא בקילור עב להרא"ש והר"ן אסור אפי' על גב העין ולרבינו על גב העין שרי אבל גם זה נ"ל דאא"ל דלכאורה גם על רבינו קשה דמנ"ל הכרח לומר לקולא כתירוצו מדוע לא מתרץ לחומרא כתירוצו של התוס' כמו שהקשינו על הרא"ש והר"ן הנ"ל מחודש רנ"ז אעכצ"ל אליבא דרבינו חדא מתרתי או כמו שכתבנו במחודש רנ"ו דסובר כתירוצו של רש"י או צ"ל גם אליבא דרבינו כמו שתירצנו אליבא דהרא"ש והר"ן במחודש רנ"ז וא"כ ממילא מוכח דרבינו סובר דבקילור עב אסור דאי סובר דשרי ל"ל דסובר כתירוצו של רש"י כיון דבקילור עב לא שייך למימר כתירוצו של רש"י וגם ל"ל דסובר כמו שתירצנו אליבא דהרא"ש והר"ן כיון דהיה קשה על רבינו גופא דהיאך מוקי את הא דשמואל גם בקילור עב הא אמורא צריך לפרש דבריו ואמאי קאמר שמואל שורה אדם כו' לשון שמורה דלא איירי אלא בקילור צלול אעכ"מ דצ"ל דרבינו סובר כהרא"ש והר"ן דבקילור עב באמת אסור ולא מחלק רבינו את חילוקו בין תוך העין ממש לגב עין אלא בקילור צלול ומה של"כ בפי' כן י"ל דסמך דממילא ידעינן א"ז מלשון שמואל גופא מדאמר שורה אדם כו' וא"כ מוכח דלדינא באמת ליכא שום נפ"מ בין תירוצו של רבינו לתירוצם של הרא"ש והר"ן אלא רבינו כיון שגירסתו בהברייתא בעין כהנ"ל מחודש רנ"ג ע"כ מחלק כתירוצו והרא"ש והר"ן כיון שגירסתם בהברייתא בגב העין ע"כ לא יכלו לחלק כרבינו אלא מחלקו בין קילור עב לקילור צלול אבל לדינא באמת גם רבינו סובר דבקילור עב בכל גווני אסור ובקילור צלול מחלק בין תוך העין לגב העין, ואחר שכתבנו א"ז ראיתי בב"ח ז"ל או"ח סי' רנ"ב שכ' ג"כ דרבינו מודה להרא"ש דבקילור עב אסור ודלא כהב"י עי"ש שכ' טעמים אחרים ע"ז אבל בעיקר הדבר סובר הב"ח כמו שכתבנו וא"כ הרווחנו בהנ"ל דלפי פסקו של הש"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף כ"א שפסק כהרא"ש והר"ן י"ל שגם תירוצו של רבינו נכלל בפסק זה ודו"ק:

ועי' בהרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"א הל' כ"ה שפסק את הא דשמואל דדף ק"ח הנ"ל ובפ"ג הל"ב שם פסק כהבריי' דדף י"ח וא"כ קשה על הרמב"ם קושיית רבינו והתוס' הנ"ל מחודש רנ"ה ואליבא דהרמב"ם ל"ל לא כתירוצו של רבינו מדכ' בפ"ג ג"כ על גב העין ולא כתירוצו של התו' מדל"כ הרמב"ם בפכ"א דדוקא לאדם בריא שרי ותו כיון שהביא את הא דשמואל בפכ"א גבי דיני רפואה מוכח בפי' דאת הא דשמואל לא באדם בריא דוקא שרי אעכצ"ל דסובר הרמב"ם כתירוצם של הרא"ש והר"ן הנ"ל וא"כ לכאו' ק"ל מדוע ל"כ בפ"ג דאיירי בקילור עב וי"ל דסמך עמ"ש בפ"ג גם את הא דאספלנית על גבי המכה דממילא ידעינן מזה דאיירי שם בקילור עב דומיא דאספלנית כמו שכתבו הרא"ש והר"ן אליבא דהבריי' כמובן, ועי' בב"ח או"ח סי' רנ"ב שהניח בתימא על הטור דמדוע השמיט את הא דמניח אספלנית ע"ג מכה מע"ש השנוי בבריי' באותה בבא דקילור ונ"ל בס"ד לתרץ דהי' קשה להטור על הברייתא דמדוע הביאה כלל את הא דאספלנית ע"ג מכה כו' כיון דממילא ידעינן דמותר לעשות כל מיני רפואות מע"ש מהא דקילור ע"ג העין ואי"ל דכדי שלא נטעה דדוקא קילור ע"ג העין שרי כיון דמכה בעין הוי סכנה עכ"כ הבריי' ואספלנית ע"ג מכה לאשמעינן דעל כל מכה אפי' אין בו סכנה שרי כיון דממילא ידעינן דהא דקילור איירי במכה שאין בו סכנה מדלא שרי אלא בע"ש אעכצ"ל דהברייתא משו"ה נקטה את הא דאספלנית כדי להורות דהא דקילור איירי בקילור עב דומיא דאספלנית כמו שכתבו הרא"ש והר"ן הנ"ל מחודש רנ"ז דאי הוה אמרה הבריי' בפי' קילו' עב הוה יכלינן למיטעי דהבריי' אתיא לאפוקי קילור צלול דלא שרי מאיזה טעם שיהי' וכדי שלא נטעה כן הי' צריכה להאריך ולפרש דמשו"ה אמרה קילור עב משום דקילור צלול שרי אפי' בשבת וכיון דהבריי' לא דברה שם אלא מהא דשרי מע"ש ע"כ לא רצתה לעירבינהו ולדבר גם מהא דשרי אפי' בשבת וע"כ קאמרה הברייתא קילור סתם וכדי שנדע דאיירי בקילור עב כתירוצם של הרא"ש והר"ן הנ"ל הא בצלול שרי אפי' בשבת ע"כ הביאה הבריי' את הא דאספלנית וא"כ ממילא י"ל כיון דהטור שם מחלק בפירוש בין קילור עב לקילור צלול ע"כ שפיר השמיט את הא דאספלנית כיון דממילא ידעינן דשרי מע"ש מהא דקילור אבל הרמב"ם בפ"ג שהביא קילור סתם כלשון הבריי' ע"כ הביא גם את הא דאספלנית כדי שנדע דהא דקילור איירי בקילור עב דומיא דאספלנית כמו שכתבנו ודו"ק:

ומ"ש רבינו ואין נותנין חטים בתוך הרחיים כו' עד ד"ה דהא ב"ה לית להו שביתת כלים לרבה, המקור לדינים אלו וגם פלוגתא דרבה ור' יוסף בשבת י"ח ע"א ועמ"ש רבינו ופסק ר"ח דהלכה כרבה לכאורה ק"ל כיון דלרב יוסף דאוסר משום שביתת כלים ג"כ אסור א"כ מה נפ"מ מפסקו של ר"ח אבל עי' היטב בתו' שם ד"ה והשתא ותראה דלר"ת דפסק כרב יוסף באמת מותר ליתן חטים ברחיים כיון דרב יוסף לא אוסר משום שביתת כלים אלא לב"ש אבל לב"ה מותר אלא רבה אוסר אליבא דב"ה כיון שמשמעת קול וע"כ כתב רבינו שפיר דר"ח פסק כרבה לאשמעינן דגם לב"ה דהלכתא כוותייהו ג"כ אסור וגם התוס' שם הביא את הר"ח עי"ש, ואת הראי' שהביא רבינו מהא דקורות של בית הבד להא דרבה דשביתת כלים שרי אף לב"ש גם התוס' שם ד"ה ולימא הביא את הראי' זו אלא התו' מסיק דלרבה אליבא דב"ש דוקא הני כלים דלא עבדו מעשה דומיא דגפרית ומוגמר דאיתא בגמ' שם שרי אבל הני כלים דעבדו מעשה דומיא דרחיים באמת אסור משום שביתת כלים וההכרח להתו' לזה דאי נא' דלרבה לית להו לב"ש שביתת כלים א"כ קשה הך ברייתא דשביתת כלים שהביא הגמרא שם אמאן תרמיה ומחמת הקושיא זו מחלק התו' כמו שכתבנו וא"כ לכאו' ק"ל על רבינו שהביא ראי' סתם דלרבה לית להו לב"ש שביתת כלים ולא מחלק כחילוקו של התוספת א"כ נשארה קושיית התו' דהך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמיה ותו קשה על רבינו דהיכי כתב דהא ב"ה לית להו שביתת כלים לרבה דנראה מזה דדוקא ב"ה לית להו אבל ב"ש אית להו הלא מהראי' שהביא רבינו מהא דקורות בית הבד נראה דסובר דגם ב"ש לית להו שביתת כלים לרבה וא"כ יש סתירה בדבריו כן הקשה המרש"ל בביאורו כאן:

ונ"ל בס"ד דקושיא חדא מתורצת בחברתה די"ל דגם רבינו סובר את חילוקו של התו' ומה של"כ א"ז בפי' י"ל דסמך עמ"ש דהא ב"ה לית להו שביתת כלים לרבה דממילא ידעינן מזה דלב"ש יש אופן דשייך משום שביתת כלים דהייינו חילוקו של התו' דל"ל דלב"ש בכל כלים איכא משום שביתת כלים דא"כ היה סתירה בדבריו כקושיית המרש"ל אעכ"מ דסובר את חילוקו של התו' כמובן וממילא שפיר יש להבין את הפשט במד"כ רבינו בתר הראי' וז"ל הלכך מותר לתת גחלים מע"ש בכלי כו' ואח"כ כתב מותר להשאיל אותו קרדומו כו' דלכאו' יש לדקדק עליו בתרתי חדא דמדוע ל"כ את המותר שני בוי"ו ומותר להשאיל אותו קרדומו ועוד כיון שכ' דמותר להשאיל אותו קרדומו שהיא כלי שעושין בו מעשה א"כ אמאי כתב כלל דמותר לתת גחלים הלא ממילא ידעינן דמותר במכ"ש מקרדומו אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דהלכך מותר לתת גחלים כו' שכ' רבינו כיון דקאי על הראי' דב"ש לית להו שביתת כלים וא"כ פירושו דלכ"ע גם לב"ש מותר ע"כ לא הביא בההלכך אלא כלי שלא עושין בגוף הכלי מעשה אבל מותר שני שכ' רבינו זה באמת לא קאי על ההלכך וע"כ ל"כ ומותר בוי"ו אלא מלתא באנפה נפשה הוא דא"ז כתב רבינו לדינא דקיימ"ל כב"ה וע"כ הביא בהמותר שני כלים שעושין בהן מעשה ול"ק עליו כל הדקדוקים הנ"ל ודו"ק, ולענין הלכה בהא דנותנין חטים ברחיים בע"ש פסק המחבר או"א סי' רנ"ב דשרי ודלא כרבינו עי' בב"י שם את טעמו והרמ"א שם פסק שלא במקום פסידא כרבינו דאסור ובהא דלית לן שביתת כלים פסק הש"ע סי' רמ"ו כרבינו עי' בב"י שם והא דאוסר הרמ"א שם כלים שעושין בהם מלאכה כהי"א שהביא המחבר לא מטעם שביתת כלים היא אלא משום דמיחזי כשלוחו כמ"ש המג"א שם, ומ"ש רבינו עד"ה ת"ר לא ישכיר כליו לעכו"ם מע"ש כו' עד ד"ה תנן ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן עי' טוב"י סי' רמ"ו שהביאו את כל זה משמו וכן פסקינן בש"ע שם, ומ"ש מד"ה תניא אומני עכו"ם כו' עד אסור לומר לעכו"ם מע"ש תעשה כך כו' עי' טוב"י וש"ע סי' רמ"ג ורמ"ד ותמצא שכן הלכה:

אין (צה) משלחין איגרת ביד עכו"ם מע"ש כו', בשבת י"ט ע"א אי' ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בע"ש בד' ובה' מותר כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בע"ש בד' ובה' מותר כו' ת"ר אין משלחין אגרות ביד נכרי ע"ש אלא א"כ קוצץ לו דמים ב"ש אומרים כדי שיגיע לביתו וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והקשה הגמרא והלא קצץ פרש"י וז"ל ואמאי אסרו ב"ה הא אינהו שרו לעיל ומשני הגמ' דב"ש וב"ה איירו כשלא קצץ והקשה הגמ' והאמרת רישא אין משלחין פרש"י אא"כ קצץ ומשני לא קשיא הא דקביע בי דואר במתא והא דלא קביע בי דואר במתא פרש"י דואר שלטון העיר ולו רגילין לשלוח אגרות שכיח במתא משלחין בלא קצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת עכ"ל נראה ממסקנת הגמ' דבקצץ לעולם משלחין ובלא קצץ יש חילוק אי קביע בי דואר במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה לב"ה דהלכתא כוותייהו ואי ליכא בי דואר במתא אין משלחין וכן פסקו כל הפוסקים אלא הרמב"ם הל"ש פ"ו הל"כ והטור או"ח סי' רמ"ז חלקו בפירושא דקביע בי דואר במתא הרמב"ם סובר שהבי דואר קביע בעיר שממנה שולחין את האגרות והטור סובר שקביע בעיר ששלח את האגרות לשם אבל בעיקר הדין כל הפוסקים סברו כהנ"ל וא"כ ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע השמיט את החילוק דקביע בי דואר וגם את הא דאמרו ב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מדוע ל"פ א"ז לאשמעינן דאפי' בלא קצץ יש אופן דשרי וזה אצלי קושיא גדולה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ואפשר דרבינו סמך עמ"ש היכא שיודעין שנושאן העכו"ם בשבת דממילא ידעינן מזה דהיכא דקביע בי דואר במתא ויש שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה דשרי כיון דבכה"ג יודעין שאין נושאן העכו"ם בשבת כמובן:

אבל עוד ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא גם את הברייתא הראשונה הנ"ל דבד' וה' מותר ואי"ל דסמך עמ"ש אין משלחין אגרות ביד עכו"ם מע"ש דממילא נשמע מזה דדוקא בע"ש אסור הא בד' וה' שרי דא"כ קשה דגם לעיל שהביא רבינו את הרישא דברייתא הראשונה לא ישכיר כליו לעכו"ם מע"ש ובד' וה' מותר מדוע לא סמך על מלת מע"ש, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם דהבריי' שני' פליגא על הבריי' הראשונה וסברה דאפי' בד' וה' ג"כ אסור ופסקו כהבריי' שני' עי' בהרהמ"ג וכ"מ הל"ש פ"ו הל"כ ובס"ג פ"ק דשבת וע"כ השמיט רבינו דבד' וה' שרי, וממילא מיושב בס"ד גם הדקדוק שהקשה המרש"ל ז"ל בביאורו כאן דמדוע כתב רבינו בהא דלא ישכיר כליו לעכו"ם מע"ש את הטעם כיון דקרוב כל כך וסמוך נראה ששכרו לשבת עצמה ובהא דאגרות כתב הטעם לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד עכו"ם הוא ויסברו שבשבת נתנו לו אמאי ל"כ חד טעם אתרווייהו אבל לפי הנ"ל י"ל דמשום הכי קאמר גבי איגרות טעם יותר כדי לתרץ מעליו דמדוע באגרות אוסר בלא קצץ אפי' בד' וה' ובהא דלא ישכיר כליו לא אוסר אלא מע"ש אבל בד' וה' שרי ודו"ק:

ומ"ש רבינו אבל אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל תנן בשבת לא ישתמש ישראל לאורו אע"פ שקצץ כו', בשבת קכ"ב ע"א איתא במתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור כו' נר' בפי' דבמתני' ליתא דאפי' כשקצץ אסור וגם בגמ' שם ליתא מזה אלא היא דעת רבינו בעצמו וגם הב"י או"ח סי' רע"ו הביא א"ז בשם רבינו והתרומה וא"כ היכי כתב רבינו א"ז בלשון שנראה דבמתניתין איתא כן וכן קשה על הג"א פ"ק דשבת דף י"ט שכ' ג"כ כלשון רבינו ובמהרש"ל בביאורו ראיתי שכ' עמ"ש רבינו אע"פ שקצץ וז"ל אבל אין זה להדיא בפ' כל כתבי אלא שכך פסק הספר מדברי ספר התרומה ומטעמא לפי שגוף ישראל כו' אבל אין לו הכרח מהתלמוד כלל וגם הרבה החולקים ואמרו שאם קצץ הכל מותר ועל זה נהגו העם היתר רק שקשה לפי דעת הטור לאשכוחי היתר כו' עכ"ל ולפי דבריו שאין לרבינו הכרח כלל מהתלמוד לזה בודאי טעמ' בעי דמדוע כתב בלשון שנראה דאיתא במתני' כן, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו באמת ממתני' למד א"ז דהי' קשה לו דמדוע ל"ק התנא דבקצץ מותר וממילא הוה ידעינן מזה דכשהדליק הנכרי לעצמו ג"כ מותר כיון דכל ההיתר בקצץ משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ומדל"ק התנא אלא כשהדליק הנכרי לעצמו שרי עכ"מ דמד"כ ואם בשביל ישראל אסור כוונתו דבכל גווני אסור אפי' כשקצץ כמובן, ודע שהרא"ש שם מדייק מלשון ואם בשביל ישראל אסור דמדקאמר התנא סתם אסור משמע דלכל ישראל אסור אפי' לישראל אחר וכ"כ התו' שם והר"ן שם הביא פלוגתא בזה והוא פסק כהרא"ש ונ"ל דמלשון רבינו יש ללמוד דגכ"ס כהרא"ש מדכ' לא ישתמש ישראל לאורו ול"כ הישראל בה"א מוכח דאפי' לישראל אחר אסור וכן באמת הלכה בש"ע או"ח סי' רע"ו:

ומ"ש רבינו תנן סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' בברייתא דחולין ט"ו ע"א איכא פלוגתא בהא דהמבשל בשבת ר"מ סובר דבשוגג יאכל מיד ור' יהוד' סובר בשוגג יאכל למוצאי שבת ור' יוחנן הסנדלר סובר דבשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו ובמתני' דתרומות פ"ב מ"ג איתא סתם והמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל ומפ' הרמב"ם והברטנורה שם את המתני' כר' יהודא דבשוגג יאכל למ"ש אבל רבינו מפ' את המתניתין כר"מ דבשוגג יאכל לבו ביום והוכחה לפירושו הביא רבינו מפ' כירה (שבת דף ל"ח ע"א) דמדרשה דר' חייא בר אבא שם מוכח דסובר הפשט במתני' דתרומות דבשוגג יאכל לבו ביום וגם מהא דהורה רב לתלמידיו כר"מ בחולין שם ג"כ מוכח דרב מפרש את המתניתין דתרומות כר"מ, וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו כיון דבמתניתין דתרומות באמת ליתא בפי' דיאכל לבו ביום מדוע הביא את המתניתין דתרומות כלל מדוע ל"כ בקיצור דמוכח בפ' כירה ומהא דהורה רב לתלמידיו דהלכה כר"מ. ונ"ל בס"ד ליישב דהרי"ף בפ' כירה והרמב"ם הל"ש פ"ו הלכ"ג פסקו כר' יהודא [ועי' בר"ן שם דמדוע לא פסקו כר' יוחנן הסנדלר] וכתב הרהמ"ג שכ"כ הגאונים ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל וצ"ל דטעמם כמ"ש הר"ן ר"פ כירה בשם אחרים וז"ל דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כר"מ אלא משום דסבירא לי' דלא איתמר בדר' מאיר ור' יהודא הלכה כר"י אלא מטין איתמר כדאיתא בעירובין דף מ"ו אבל אנן דקיי"ל דהלכה איתמר נקיטין כר' יהודא עכ"ל ועי' בב"י או"ח סי' שי"ח מ"ש בזה וא"כ לכאו' קשה על רבינו דהיכי פסק כר"מ מחמת הראיות שלו הא עכצ"ל דר' חייא בר אבא דפ' כירה וגם רב דחולין דפסקו כר"מ לא סברו כהאי כללא דגמרא דעירובין דר"מ ור"י הלכה כר' יהודא אלא כמ"ש הר"ן אבל אנן דפסקינן כהאי כללא היכי נפסוק כר"מ וכדי שלא יהא קשה עליו קושיא זו ע"כ הביא רבינו את המתני' דתרומות להורות לנו בזה דל"ס כהר"ן אלא הוא סובר דר' חייא בר אבא ורב ג"כ סברו כהאי כללא דעירובין והא דפסקו כר"מ משום דסברו דמתני' דתרומות סתמא כר"מ והיכא דאיכא סתם משנה דמסייעא לר"מ שם באמת ל"ק הגמ' את הכלל דר"מ ור"י הלכה כר"י וע"כ פסק רבינו שפיר כר"מ ודו"ק:

וא"כ לכאורה קשה על הרי"ף והרמב"ם ודכוותייהו מהראי' של רבינו מהא דר' חייא בר אבא נהי דעל הראי' מהא דמורי רב לתלמידיו י"ל כמ"ש הר"ן הנ"ל אבל על הראיה מהא דר' חייא בר אבא ל"ל כמ"ש הר"ן כיון דר' חייא בר אבא הביא בדרשתו את המתניתין דתרומות א"כ עכ"מ דמשום דסובר הפשט במתני' דתרומו' כמו שכתבנו אליבא דרבינו ע"כ סובר כר"מ וא"כ קשה עליהם מהראי' זו, וי"ל כיון דבירושלמי דתרומות פ"ב הלכה ג' איתא דר' יוחנן סובר דמתני' דתרומות סותמת כר"מ ור' חסדא הקשה עליו וסובר דלא סותמת כר"מ עי' בפ"מ שם א"כ י"ל דהרי"ף והרמב"ם ודכוותייהו סברו דר' חייא בר אבא משום דסובר כר' יוחנן דירושלמי ע"כ דרש ומוקי את סתמא דמתני' דתרומות כר"מ אבל הם סברו כיון דר' חסדא הקשה על ר' יוחנן ומוקי סתמא דמתני' דתרומות כר' יהודא ע"כ לא פסקו כר"מ אבל רבינו י"ל דסובר כיון דר' הילא בירושלמי שם מתרץ את ר' יוחנן ור' חייא בר אבא ג"כ סובר כר' יוחנן ע"כ פסק רבינו כר"מ וכן פסקו התו' בחולין שם ד"ה מורי והרא"ש בב"ק פ' מרובה מובא בדרישה או"ח סי' שי"ח והב"ח שם הוכיח שגם הטור ס"כ אלא להלכה גם הב"ח פסק כר"י כמו שפסק הש"ע שם, ואת החילוק שכ' רבינו בין מבשל לשוחט ולהדליק נר או עשה כבש כתב גם התו' בחולין שם ואת מ"ש רבינו בהא דלחם שאפה עכו"ם בשבת עי' בש"ג שבת סוף פ' כל כתבי מ"ש בענין זה ולהלכה עי' טוש"ע או"ח סי' שכ"ה והשאר פרטי דינים שכ' רבינו עד ד"ה מסקינן כו' עי' בטוש"ע סי' רע"ו ושכ"ה:

מסקינן (צו) בריש פ' כל הכלי' שכל כלי שמלאכתו להיתר כו', מ"ש רבינו ז"ל שכל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל או להצניעו שלא יגנב ואם מלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור כן סובר רבא בשבת קכ"ג ע"ב וקכ"ד ע"א ואף שרבה ואביי פליגי שם על רבא וסברו דאפי' כלי שמלאכתו להיתר אסור מחמה לצל אפי"ה פסק רבינו כרבא כיון דגם רב סובר כרבא כמ"ש הגמ' שם דף קכ"ד ע"ב וכ"פ רש"י ז"ל שם ד"ה דכרבה וכן פסקו ז"ל הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פכ"ה הל"ג ועי' בהגמי"י ז"ל שם שכ' ג"כ בטעמא דהרמב"ם כמ"ש אליבא דרבינו וכ"פ הטוש"ע או"ח סי' ש"ח עי"ש בטור שמפ' היטב דמה הוא לצורך גופו או לצורך מקומו' ועי' בהרהמ"ג שם שהוכיח מלשון הרמב"ם דסובר כהרשב"א דאין לטלטל שום כלי אפי' כשמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל דמדלא התיר הרמב"ם אלא בשביל עצמו של כלי דהיינו מחמה לצל וגם הרהמ"ג הסכים והביא כמה ראיות לזה וא"כ כיון דגם מלשון רבינו יש להוכיח כמו שהוכיח הרהמ"ג מלשון הרמב"ם עכ"כ דגם רבינו ס"כ וכ"ס הר"ן שם וכן הלכ' בש"ע שם, נמצא לפי"ז אסור לטלטל אפי' סכין או כדומה בלא שום צורך כלל [ועי' בפרמ"ג שם במשבצות ס"ק ב' שכ' דגם ביו"ט בבית כל שאין צורך כלל אין לטלטלו כמו בשבת] ובאמת חזינן דאפי' היראים לדבר ד' אינם נזהרין בזה וכבר תמה ע"ז השל"ה ז"ל מובא באלי' רבה סי' ש"ח ס"ק ט' אלא על סכין וכדומה י"ל דסמכו על הט"ז ס"ק ב' שם שכ' דדוקא דבר שהיא שלא לצורך כל היום אסור אבל אם ישתמש בו היום והוא נושאו אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו באמת שרי וכ"פ התניא בש"ע שלו אבל באמת חזינן דאפי' כשידעינן בבירור דליכא עוד צורך לסכין זה או לקערה זו ג"כ מטלטלין אבל ראיתי במעשה רוקח הל"ש פכ"ה הל"ג שכ' שמצא בהג"ה כתיבת יד שכ' על הרהמ"ג הנ"ל וז"ל לדבריו אסור להסיר המפה והסכין והקערה מעל השלחן שהרי אינו מסיר כל אותן הכלים לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ולא בשביל עצמו של כלי ומנהגינו לטלטל הסכין והקערות ממקום למקום ויש לנו סיוע מן ההלכה מהנהו בי סדייתא דהוו בי שמשא ובי סדייתא אינן מתקלקלות בשמש וצ"ע עכ"ל והמעשה רוקח מסיים ע"ז וז"ל ונרא' דגם לדעת רבינו יש להתיר כל זה דלעולם איזה צורך איכא בכל מקום לפי מנהגו דו"ק ותשכח עכ"ל וא"כ י"ל דהיראים סמכו על התירא דמע"ר כמובן:

ודע דבהרמב"ם הנ"ל יש לי דקדוק גדול שכ' וז"ל כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכות מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכות מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור עכ"ל וק"ל כיון שכ' כל כלי א"כ למה פרט תו את המינים מדוע לא סמך על כל כלי שכ' כמו שסמך רבינו ואי"ל שירא שלא נפרש כל כלי דקאי על כל גווני כלים ולא קאי על כל מינים שעושים מהם כלים דזה אא"ל דאפי' כשנאמר כן מהיכא תיתי לחלק בין המינים מה נפ"מ אם הכלי של עץ או חרס וכדומה ואפי' כשנא' דהרמב"ם ידע איזה חילוק אכתי קשה מדוע פרטם עוד בהסיפא אצל כלי שמלאכתו לאיסור כיון שכבר גילה דעתו בהרישא אצל כלי שמלאכתו להתר דבמלת כל כלי שכ' נכללו כל הכלים מאיזה מין שיהיו וכיון שכ' הרמב"ם גם בהסיפא וכל כלי כו' ממילא ידעינן דקאי על כל המינים, ותו ק"ל שכתב ברישא וז"ל בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו כו' וכיון דפירושא דבין בשביל עצמו של כלי אפי' מחמה לצל א"כ למה כתב אח"כ דלצורך גופו ומקומו שרי הא ממילא ידעינן א"ז במכ"ש ממה דהתיר מחמה לצל אלא מתחלה הול"ל בין לצורך מקומו בין לצורך גופו ואח"כ בין בשביל עצמו של כלי כמו שבאמת אמר רבא בשבת שם נהי די"ל דהרמב"ם כתב בלשון זו ואין צ"ל זו אבל זה גופא טעמא בעי מדוע משנה מסדר הגמ' אלא ע"ז י"ל כיון דהרמב"ם כתב אח"כ בהלכה ד' שם וז"ל כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה או כדי שלא תיגנב וזה היא בשביל עצמה כו' והכיצד כו' שכ' הרמב"ם נראה בעליל דקאי לפרש את הרישא דכל כלי מלאכתו להיתר שכ' בהלכה ג' וא"כ י"ל כיון דרצה לפרש בהל"ד מתחלה דמה היא לצורך גופו ומקומו ואח"כ דמה היא בשביל עצמה של כלי עכ"כ ברישא בהל"ג את הא דלצורך מקומו וגופו לבסוף כדי שיהא התחלת דיבורו בהל' ד' ממה דסליק מיניה אבל על הקושי' הראשונה צ"ע:

דאפי' (צז) לר"ש כו' הראי' שהביא רבינו משבת קכ"ד ע"ב דגם לר"ש דבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטל מחמ' לצל גם מרש"י שם נרא' דס"כ מדכ' בד"ה אלא מחמה לצל וז"ל דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל עכ"ל ומדכ' ליכא מאן דשרי מוכח בפי' דאפי' לר"ש אסור, אבל לכאורה ק"ל על הראי' זו דילמא לעולם לר"ש שרי והא דפריך הגמ' על ר' אלעזר ולא מתרץ דסובר כר"ש משום דידע הגמ' דר"א סובר כר' יהודא אבל אח"כ ראיתי דזה ליתא כיון דקאמר הגמ' שם דף קנ"ו ע"ב ואף ר' יוחנן אמר הלכה כר"ש א"כ ממיל' מוכח דגם ר"א ס"כ כיון דסתם ר' אלעזר אמורא ר"א בן פדת כמ"ש רש"י נדה דף ח' ע"א ובשאר מקומות בש"ס וגם זה ידוע דר"א בן פדת תלמידו של ר' יוחנן והתוס' יומא דף ד' ע"א ד"ה תניא כתב דסתם מימרות דר' אלעזר משמיה דר' יוחנן רביה אמרם אע"ג דלא אמר בפי' משמיה נמצא לפי"ז דגם מימרא זו דאף של תמרה שרי לטלטל ג"כ משמיה דר' יוחנן אמר ואפי' כשנאמר דהתו' ל"ק את הכלל זה אלא על הני מימרות דאמר ר"א בלא פלוגתא אבל היכא דפליג עם אידך בהני מימרות לא אמרינן כלל זה דמשמיה דר' יוחנן אמר אפי"ה שפיר י"ל כיון דר' יוחנן רביה סובר כר"ש מסתמא גם הוא ס"כ [כמו שמצינו הרבה פעמים בש"ס שהקשה מחמ' כלל זה על התלמיד מרבו לדוגמא עי' שבת קכ"ח ע"א והא ר' הונא תלמיד דרב הוה] וע"כ הוכיח רבינו שפיר דמדלא מתרץ הגמ' דסובר כר"ש עכ"מ דגם לר"ש אסור כמובן:

אבל לכאורה עדיין ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את הראי' זו דגם לר"ש אסור מרב גופא דסובר כר"ש במוקצה דטלטול כמ"ש הגמ' שבת קכ"ח ע"א וא"כ היכי קאמר הגמ' שם דף קכ"ד ע"ב ואף רב סבר לה להא דרבא דבדבר שמלאכת' לאיסור אסור מחמה לצל כמ"ש רש"י שם ד"ה שלא יגנב ואי נאמ' דלר"ש שרי א"כ קשה היכי סובר ר"ש דאסור הלא במוקצה דטלטול סובר כר"ש אעכ"מ דגם לר"ש אסור, אבל באמת גם זה ל"ק די"ל דהגמ' ל"ק דבמוקצה דטלטול סבר רב כר"ש אלא לרב הונא אבל לרב חסדא שם באמת סובר רב גם במוקצה דטלטול כר' יהודא כמ"ש המרש"א ז"ל בביצה דף ל"ג בתירוץ אחד וא"כ לפי"ז הוה יכלינן למימר דמד"ק הגמ' בדף קכ"ד ואף רב סבר לה להא דרבא אליבא דר' חסדא קאמר וא"כ ליכא תו ראי' דגם ר"ש ס"כ ע"כ הביא רבינו ראי' מהא דר"א כמובן, ודע דמכאן מוכח דרבינו פסק במוקצה כר"ש דשרי דאל"כ קשה דמדוע כתב כלל את זה בשלמא רש"י בדף קכ"ד הנ"ל כתב שפיר ליכא מאן דשרי כו' כיון דרצה לפרש את הגמ' ובהגמ' עכצ"ל הפשט כן אבל רבינו דלא עש' את חיבורו למפרש אלא לפסק הלכה א"כ קשה מדוע כתב כלל להוכיח דהיכי סובר ר"ש אעכ"מ דרבינו באמת פסק כר"ש במוקצה דשרי וכדי שלא יהא קשה עליו דהיכי פסק בכלי שמלאכתו לאיסור דאסור לטלטל מחמה לצל הלא פסק במוקצה כר"ש דשרי ע"כ הוכיח דגם לר"ש הדין כן ואחר שכתבנו א"ז ראיתי דלקמן כתב רבינו בפי' דהלכה כר"ש במוקצה, ומ"ש רבינו דאסור לכבד את הבית וחולק על הבה"ג ז"ל כבר כתבנו בס"ד אריכות בזה לעיל ממחודש מ"ד עד מחודש מ"ט עי"ש ותמצא נחת:

תנן (צח) מחט נקובה של יד מותר לטלטל' כו', במשנ' שבת קכ"ב ע"ב ליתא מלת נקובה אלא הכי איתא מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל סקאים לפתוח בו את הדלת ומדכ' רבינו ז"ל נקובה נראה דמפ' מחט של יד דמתני' מחט נקובה וכ"נ מרש"י ז"ל מדכ' מחט של יד מחט קטן שתופר בו בגדים ושל סקאים מחט גדולה שתופרים בה שקים עכ"ל נמצא לפי פירושו סובר רבינו דדוקא מחט נקובה שרי לטלטל ליטול בה את הקוץ אבל לא מחט שיש לה ראש שקורין שטעקנאדל וע"ז באמת ק"ל דמהיכא תיתי לחלק ואי משום דמתני' נקטה מחט של יד דפירושו מחט נקובה הלא י"ל דמשום סיפא נקטה כיון דדיברה בהסיפא ממחט שתופרים בה שקים ע"כ נקטה גם ברישא מחט שתופר בו בגדים אבל באמת סובר התנא דגם מחט שיש לה ראש שרי דמה לי לענין ליטול בה את הקוץ בין אם היא נקובה או יש לה ראש ואי"ל דרבינו למד א"ז מהא דאיתא שם קכ"ג ע"א מיתיבי מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת כו' ומשני הגמ' תרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי עסקינן עי' רש"י שם והי' קשה לרבינו דמדוע לא משני אביי דפירוש שאינה נקובה דברייתא היינו מחט שיש לה ראש אעכ"מ דבמחט שיש לה ראש באמת אסור אבל זה באמת לית' כיון די"ל דמחט שיש לה ראש הוי כלי גם לענין טומאה וכיון דהברייתא איירי ממחט דלא הוי כלי לענין טומאה ע"כ לא מתרץ אביי אלא בגולמי אבל לעולם סובר דגם מחט שיש לה ראש שרי וא"כ נשאר' הקושיא על רבינו דמנ"ל לחלק. ותו ק"ל דאי נאמר דמחט שיש לה ראש באמת אסור א"כ מדוע לא שאל רבא בריה דרבה את ר' יוסף שם קכ"ג ע"א על מחט שיש לה ראש ומדלא שאל אלא על מחט שניטל חררה או עוקצה מוכח בפי' דזה הי' פשיטא ליה דשרי מטעם דא"ל רב יוסף וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה לבין שאינה נקובה אלא על מחט שניטל חררה או עוקצה הי' מסופק אי בטל תורת כלי מינה או לא כמ"ש רש"י שם וגם מתשובתו של ר"י וכי מה איכפת ליה לקוץ כו' ג"כ יש להוכיח דשרי כיון דעל מחט זה ג"כ י"ל כן ואף שהקשה הגמ' על תשובתו של ר' יוסף י"ל דהגמ' לא הקשה אלא על מחט שניטל חררה או עוקצה כיון דבטל מתורת כלי אבל מחט שיש לה ראש דתורת כלי עליה באמת גם רבא מודה לסברתו של רב יוסף ועוד כיון דלפי מסקנת הגמ' שם דבגולמי שרי מהטעם דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא מכ"ש דמחט שיש לה ראש שרי כיון דכלי הוא וכיון שהוכחנו בס"ד מהגמ' דמחט שיש לה ראש ג"כ שרי עכצ"ל דמה דנקט התנא מחט של יד דפירושו מחט נקובה משום סיפא נקט כהנ"ל או י"ל דלדיוקא נקט מחט של יד לאשמעינן דאם ניטל חררה או עוקצה באמת אסור כמו שמסיק הגמ' שם וא"כ קשה על רבינו דמדוע נקט את הדין זה במחט נקובה דוקא ואי"ל דג"כ משום דיוקא נקטה כיון שכ' בפי' דאם ניטל חררה או עוקצה אסור:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו באמת סובר דגם במחט שיש לה ראש שרי ליטול את הקוץ ומה דנקט מחט נקובה דוקא י"ל כיון דר"ל במחט נקובה גם את הדין שכ' אח"כ אמנם אסור לצאת בה לר"ה לסגור חלוקו סביב צווארו ע"כ נקט גם ברישא מחט נקובה כמובן, וכל זה י"ל אליבא דרבינו אבל על המרדכי ז"ל פ' כל הכלים דנקט ג"כ את הדין זה במחט נקובה דוקא באמת נשאר' קושיתינו הנ"ל דעל המרדכי ליכא לתרץ כמו שתירצנו אליבא דרבינו כיון דלא הביא כלל את הא דאסור לצאת בה לר"ה שכ' רבינו בשלמא על הגהת המרדכי שם שפיר י"ל כמו שתירצנו אליבא דרבינו כיון שהביא גם את הא דאסור לצאת בה לר"ה אבל על המרדכי לכאורה קשה וי"ל דהמרדכי סמך עמ"ש הא דתניא כו' מוקי לה תלמודא בגולמי כו' דכיון שהביא דבגולמי שרי ממילא ידעינן מזה במכ"ש דגם מחט שיש לה ראש שרי כהנ"ל:

ומה מאד יש ליישב בהנ"ל את הרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"ה הל"ח שכ' וז"ל ומטלטל אדם מחט של יד השלימה ליטול בה את הקוץ אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה או הקצה החד שלה אין מטלטלין אותה ואם היתה גולם ועדיין לא ניקבה מותר לטלטלה עכ"ל נראה מלשונו דלא שרי אלא במחט נקובה וא"כ לכאורה קשה עליו קושייתינו הנ"ל אבל בהנ"ל י"ל גם אליב' דהרמב"ם דסמך על גולם דנקט, ועי' ברא"ש ז"ל ר"פ כל הכלים שכ' וז"ל מחט של יד ליטול בה הקוץ האי מחט מיירי בשלימה אבל מחט שניטל עוקצה או חררה אסור כדרבא אבל מחט חדשה שלא ניקבה עדיין שרי עכ"ל נראה מפשטות לשונו דג"כ לא דיבר אלא ממחט נקוב' וא"כ גם עליו קשה וי"ל דסמך עמ"ש אבל מחט חדשה שלא ניקב' עדיין שרי כמובן, אבל הרי"ף ז"ל שם כתב וז"ל מחט ליטול בו את הקוץ האי מחט מחט שלימה אבל מחט שניטל עוקצה או חורה אסור לטלטלה כדרבא עכ"ל וכיון דג"כ לא דיבר אלא ממחט נקובה והשמיט את הא דגולמי וגם ל"כ כמ"ש הרא"ש א"כ באמת קשה עליו קושיתינו הנ"ל אבל נ"ל בס"ד ליישב בהקדים מדק"ל דמדוע השמיט את הא דגולמי דתרגמא אביי אליבא דרבא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וצ"ל דסמך עמ"ש אבל מחט שניטל עוקצה או חורה אסור דממיל' ידעינן מזה דדוקא אלו אסורין אבל שאר מחטין שרי וא"כ גם על מחט שיש לה ראש ג"כ י"ל דסמך על זה וממילא גם על רבינו ל"ק דמדוע השמיט את הא דגולמי די"ל דג"כ סמך עמ"ש מחט נקובה שניטל חור שלה או עוקצה אמרינן התם שהיא כאבן ואסור וגם בהא דמחט שיש לה ראש דשרי ג"כ י"ל דסמך ע"ז כמו שכתבנו אליבא דהרי"ף כמובן ועי' בטוש"ע או"ח סי' ש"ח ותראה שגם עליהם קש' קושיתינו הנ"ל וצ"ל דסמכו על הא דגולמי כמו שתירצנו אליבא דהרמב"ם והמרדכי ודו"ק:

וכל הנ"ל כתבנו לפלפולא דאורייתא דקב"ה חדי בפלפול' אבל מעיקר הדין נ"ל בס"ד דמשו"ה נקט התנא במתני' מחט של יד דפירושו מחט נקובה שתופר בה בגדים כמ"ש רש"י והפי' המשניות שם כיון דרצה לאשמעינן במשנה זו דאפי' כלי שמלאכתו לאיסור ג"כ שרי לטלטל לצורך גופו וע"כ לא חשיב שם רק אותן כלים שמלאכתם לאיסור עי"ש וא"כ כיון דמחט נקובה ג"כ כלי שמלאכת' לאיסור שמיוחד לתפירה דלצאת בה לר"ה לסגור חלוקו באמת אסור כמ"ש רבינו ע"כ נקט התנא מחט נקובה ולא מחט שיש לה ראש כיון דשרי לצאת בה לר"ה ולסגור חלוקו הוי כלי שמלאכתו להיתר ומהאי טעמא לא נקטו גם רבינו והשאר פוסקים הנ"ל רק מחט נקובה וא"ז דגם מחט שיש לה ראש דשרי באמת ידעינן במכ"ש כיון דהוי מלאכתה להיתר כמובן, ומה מאד יש ליישב בזה בס"ד מדק"ל על רבינו דמדוע כתב כאן את הדין זה דבאיזה מחט שרי לצאת לר"ה מדוע ל"כ א"ז לעיל באב מלאכה דהמוצי' מרשות לרשות הלא שם מקומו מה שייכות יש לדין זה עם הדין דמחט של יד דמותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ אבל בהנ"ל י"ל דרבינו רצה ליישב דמדוע נקט מחט נקובה וצ"ל כמ"ש כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור וכדי שלא יהא קשה הא ראוי לסגור בה חלוקו וא"כ הוי כלי שמלאכתו להיתר עכ"כ דדוקא במחט שיש לה ראש שרי לסגור את חלוקו אבל לא במחט נקובה וע"כ הוי כלי שמלאכתו לאיסור ודו"ק:

אע"ג (צט) דחביל ומוצי' דם כו', מ"ש רבינו בטעמ' דשרי ליטול את הקוץ אע"ג דחביל משום דהוי משאצל"ג כן איתא בגמ' סנהדרין פ"ד ע"ב והדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והויא לה שוגגת סקילה ומשני התם דמקלקל היא והקשה הגמרא הניחא למ"ד מקלקל בחבור' פטור אלא למ"ד חייב מא"ל ומשני מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הוא ור"ש האמר כל משאצל"ג פטור עליה חזינן מהגמרא זו דהמתניתין דמחט של יד דשבת קכ"ב ע"ב מצי אתיא או כר"ש או כר' יהודא כיון דר"י סובר דמקלקל בחבורה פטור וכ"כ התו' בסנהדרין שם ד"ה מאן וממילא לפי"ז כיון דרבינו כתב דאתי' כר"ש דוקא עכצ"ל דמשום דפסק כר"ש ע"כ כתב כן וא"כ גם מכאן ראי' דרבינו פסק דמשאצל"ג פטור כמו שהוכחנו לעיל מחודש ק"פ ועי' לעיל באב מלאכה הצד שכ' רבינו דהמתני' דמחט של יד אתיא או כר"ש או כר"י וא"כ לכאורה קשה מדוע כתב כאן דלא אתיא אלא כר"ש וצ"ל דשם כתב לרווחא דמילתא דגם כר"י מצי אתיא אבל כאן כתב להלכה ואח"כ ראיתי שגם המרש"ל בביאורו כאן כתב מזה עי"ש ומ"ש רבינו על מחט נקובה שניטל חור שלה שהיא כאבן בגמ' שבת קכ"ג ע"א ליתא מלת כאבן וגם המרש"ל בביאורו כאן עמד ע"ז ותירץ דלכן תפס רבינו לשון זה דאפי' ר"ש מודה במוקצה דאבנים:

אמרינן (ק) בפסחים ובחולין שכ"מ שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל כו', לפי גירסא שלפנינו איתא בפסחים ע"ד ובחולין צ"ג בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא אבל היד מלאכי סי' תקס"א הביא בשם המרדכי הגירסא בגמ' כך בכל התורה כולה רב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא וא"כ י"ל דרבינו הי' מסופק בהשני גירסות ועכ"כ סתם הל' כדברי המיקל ול"כ דמי הוא המיקל, אבל אח"כ ראיתי בהרא"ש שבת דף קנ"ז ע"א שכ' וז"ל וקיי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אלמא אע"ג דלהרא"ש בחולין שם הי' הגירסא בגמ' כמו שהיא לפנינו ודלא כהמרדכי ואפ"ה כתב סתם הלכה כדברי המיקל ול"כ דמי הוא המיקל וצ"ל משום דרצה לקצר כמ"כ נמי י"ל דגם לרבינו הי' הגירסא בגמ' כמו שהיא לפנינו אלא כתב בקיצור:

שהלכה (קא) הר"ש בכל דיני מוקצה כו'. בשבת קנ"ז ע"א איתא וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותה שבת נראה לכאו' מפשטות לשון הגמ' דבכל מוקצה מחמת איסור לית הלכתא כר"ש ורבינו דל"כ כן צ"ל דסובר כיון דקאמר הגמ' ומאי ניהו נר כו' מוכח מזה דלא בכל מוקצה מחמת איסור לית הלכתא כר"ש אלא דוקא בנר שהדליקו בו באותה שבת כיון דהוי דחייה בידים וכ"כ התו' שם ד"ה לבר וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם עי' בק"נ אות כ' וכ"פ הרמב"ם הל"ש פכ"ה הל"י עי' בהגמ"י שם אות ג', אבל לכאורה ק"ל על פסקם ממד"ק הגמ' שבת קנ"ו ע"ב ואף ר' יוחנן אמר הלכה כר"ש ומדקאמר סתם הלכה כר"ש נראה דגם בנר שהדליקו בה באותה שבת סובר ר"י דהלכה כר"ש וכיון דר' יוחנן מיקל יותר מרבינא אמאי לא פסקו כר' יוחנן ואי משום דהגמ' פסחים וחולין הנ"ל מחודש רע"ו קאמר דהלכה כרבינא דמיקל דילמא ל"ק הגמרא את הכלל זה אלא נגד פלוגתתם אבל היכא דר' יוחנן מיקל יותר שם י"ל דבאמת הלכה כר' יוחנן, ואפשר כיון דבשבת מ"ה ע"א א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו נראה מגמרא זו דר' יוחנן סובר דבמוקצה מחמת איסור גם ר"ש מודה דאסור וממילא לפי"ז אף דקאמר ר' יוחנן בדף קנ"ו דהלכה כר"ש מ"מ הוי ר' יוחנן לחומרא נגד רבינו כיון דלרבינא סובר ר"ש גם במוקצה מחמת איסור דשרי והלכתא כוותיה לבר מנר הדולק אבל לר' יוחנן בכל מוקצה מחמת איסור אסור כיון דגם ר"ש ס"כ וכיון דפסקו של ר' יוחנן לחומרא נגד פסקו של רבינא הדרינן לכללן דהלכתא כרבינא לקולא אע"ג דר' יוחנן מסייע לרב אחא לחומרא כמ"ש הי"מ סי' תקס"ב וז"ל דאפי' דקיימו אחריני כסברת המחמיר ואפי' יהי' מאותם הרגילים להיות הלכתא כוותיהו אפי"ה פסקינן כדברי המיקל עכ"ל וע"כ פסקו רבינו והשאר פוסקים הנ"ל יפה כמובן, ועי' בא"ז הלכ' שבת אות פ"ו שכ' וז"ל וקיי"ל כל היכא דפליגי ר' אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה שהלכה כר"ש בהלכות שבת כולן ואין הלכה כר' יהודא אלא במוקצה מחמת איסורו ואשכחינן ר' יוחנן דאמר מודה ר"ש בזה דגרסי' בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה למצותו עכ"ל אלמא דגם הא"ז יליף מפ' כירה דר' יוחנן סובר דמודה ר"ש במוקצה מחמת איסור ולכאו' מה רצה בזה הלא איהו פסק כדברי המיקל ומה נ"מ לו במה דסובר ר' יוחנן אבל לפמ"ש י"ל דהא"ז כיוון בזה לתרץ את קושיתינו הנ"ל כמו שתירצנו ודו"ק:

אבל (קב) במוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש דאסור כו', כן איתא בגמ' שבת קנ"ז ע"א והמרש"ל ז"ל בביאורו כאן כתב ע"ז וז"ל והא דמודה ר"ש במוקצה מחמת חיסרון כיס היינו אפי' לצורך גופו ומקומו דבלאו צורך גופו ומקומו אפי' מוקצה מחמת איסור לא שרי ר"ש אלא דוקא בצורך גופו ומקומו כמ"ש הספר לעיל וכן מוכח לשם וכן פירשו התוס' ואל תשגיח בדברי המרדכי שכ' אפי' מוקצה מחמת חסרון כיס שרי בצורך גופו ומקומו דזה אינו כדפרי' והא ראי' דכל דבר שמלאכתו לאיסור אין מטלטלין אלא לצורך גופו או מקומו כדמוכח להדיא בפ' כל הכלים וכ"ס ר"ש א"כ לא שרי ר"ש מוקצה אלא בצורך גופו ומקומו וממילא כשמודה במוקצה מחמת איסור או שאר מוקצה דמחובר או במוקצה דדחייה בידים דאם ס"ל כוותיה אסור אפי' בצורך גופו ומקומו ומש"ה נראה דבר קנדי"ל אפי' לא הודלק בשבת אסור לטלטל דהא מלאכתו לאיסור הוא ולא שייך למשרי משום צורך גופו או מקומו דלא שרינן הכי אלא גבי כלי כגון נר שמדליקין בו ודו"ק עכ"ל ומ"ש רבינו דתנן בשבת כל הכלים ניטלין חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי, בגמרא שם קכ"ז ע"א ליתא סכין וסכינא אלא מיסר ויתד ואפי"ה שפיר הוסיף רבינו סכין וסכינא שכן אמר אביי שם קכ"ג ע"ב חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי וגם הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פכ"ה הל"ט הביאו את הא דאביי והר"ן כתב על הא דאביי וז"ל וכל הני הוו מוקצה מחמת חסרון כיס דכ"ע מודו ביה וא"כ טעמא בעי דמדוע השמיט רבינו מהא דאביי חצינא דנגרי והתוס' שם ד"ה וסכינא כתב וז"ל פירש בקונט' סכין שהקצבים מקצבין בו בשר וי"מ סכין ששוחטים בו שמקפיד שלא תיפגם ויש ליזהר שלא לטלטלו אפי' לצורך גופו דהוי כיתד של מחרישה דאפי' ר"ש מודה כדאמרי' בסוף מכילתין עכ"ל וגם על התוס' ק"ל דמדוע כתב האי ויש ליזהר דוקא על סכינא דאשכבתא מדוע ל"כ כן אכולה מילתא דאביי וצ"ע:

דג (קג) מליח מותר לטלטלו כו', כן אי' בבריי' שבת קכ"ח ע"א דג מליח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו ובגמרא שם בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו והקשה הגמ' והא ר"ה תלמידא דרב הוה ורב כר' יהודא ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני במוקצה לאכילה ס"ל כר' יהודא במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש נמצא לפי"ז כיון דהבריי' שכתבנו סובר' דבשר תפל שרי לטלטלו עכצ"ל דאתיא כר"ש וא"כ לכאורה קשה על ר"ח מברייתא זו אעכצ"ל דגם ר"ח סובר דבריי' זו אתיא כר"ש והוא סובר כר' יהודא או י"ל אליבא דר"ח דברייתא זו אתיא כר' יהודא והא דשרי בשר תפל לטלטלו כיון שהוא מאכל לחי' ומהטעם שכל ישראל בני מלכים הם ור"ח ל"ס דכל ישראל בני מלכים הם כמ"ש התו' שם עמוד ב' ד"ה בשר, וא"כ לפי"ז כיון דרבינו פסק במוקצה כר"ש כהנ"ל מחודש רע"ז והביא גם את הברייתא זו עכצ"ל דסובר דבריי' זו אתיא כר"ש דל"ל אליבא דרבינו דברייתא זו אתיא כר' יהודא ואפי"ה הביא שפיר את הבריי' זו כיון דגם ר' יהודא מודה דשרי כמו שכתבנו אליבא דר"ח דזה אא"ל כיון דאז צ"ל דבריי' זו סובר' דכל ישראל בני מלכים הם וכיון דאנן לא פסקינן כן כמ"ש המרש"א שם א"כ עדיין היה קשה על רבינו דהיכי הביא את הברייתא זו ואפי' כשנאמר דרבינו גכ"ס דכל ישראל בני מלכים הם אכתי הי' קשה דהיאך הביא את הא דדג תפל אסור לטלטלו הלא איהו סובר כר"ש דלית לי' מוקצה אעכצ"ל דרבינו סובר כר"ה דברייתא זו אתיא כר"ש וא"כ באמת קשה אמאי לא שרי לטלטל גם דג תפל כיון דלית ליה מוקצה אבל כבר הקשה את הקושיא זו על הברייתא גופא התוס' שם ד"ה דג ותירץ דדג תפל אינו ראוי לכלבים ועוד תירץ דברייתא אתיא כר' יהודא וכמו שכתבנו אליבא דר' חסדא אבל אליבא דרבינו ל"ל כתירוץ השני אצ"ל דסובר כתירוץ הראשון כמובן:

אבל בביאור ממו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל ראיתי שכ' עמ"ש רבינו אבל בשר אפי' תפל כו' וז"ל וא"ת מ"ש מדג וי"ל דג תפל אינו ראוי לכלבים את"ל ראויה מ"מ מאי דחזי לאיניש לא מקצ' לכלבים ובשר שהוא תפל שרי מפני שהוא מאכל לחי' עכ"ל נראה שכ' את תירוצו השני של התוס' אליבא דרבינו ג"כ וא"כ צ"ל דסובר דגם אליבא דר"ש י"ל כתירוצו השני של התוס' ואמת אתו דכשמעיינין היטב בתוס' נראה דשפיר י"ל כתירוצו השני גם אליבא דר"ש וא"כ לכאורה קשה על התו' דמדוע ל"ק את תירוצו השני גם אליבא דר"ש וצ"ל דלעולם גם התוס' ס"כ אלא התו' רצה לתרץ דגם כר' יהודא אתיא הבריי' זו, אבל לכאורה ק"ל על הביאור כיון דלפי תירוצו צ"ל דרבינו סובר דכל ישראל בני מלכים הם דאל"כ ל"ל דבשר שרי לטלטלו מפני שהוא מאכל לחיה כמ"ש המרש"א שם וא"כ מנ"ל דרבינו ס"כ אבל אח"כ ראיתי שרבינו פסק בפי' לקמן במל"ת זו בד"ה החושש במתניו דכל ישראל בני מלכים הם וגם במהרש"ל בביאורו כאן ראיתי אח"כ שגכ"כ את תירוצו השני של התו' אליבא דרבינו:

מסקינן (קד) בשבת לרב נחמן דלב"ה כו', בשבת קמ"ג ע"א א"ר נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודא וב"ה כר' שמעון וכתבו התו' והר"ן שם דממתני' דעדיות ג"כ מוכח כן ופסק רבינו כר"נ וכ"פ כל הפוסקים אלא בזה יש פלוגתא רש"י שם ובביצה ב' ע"א סובר דאפי' עצמות וקליפין קשין שאינן ראוין לכלב ולבהמה ג"כ מעבירין אבל רבינו סובר דדוקא עצמות וקליפין הראוין לאכילת בהמה והביא ראי' לזה ממעות שעל הכר וכ"פ התו' בשבת שם ד"ה עצמות אלא התוס' הביא ראי' אחרת עי"ש וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הל"ש פכ"ו הל"ט והא"ז הל' שבת אות פ"ו וכן הלכה בטוש"ע או"ח סי' ש"ח ועי' בב"י שם מה שהניח בצ"ע בזה אבל החידושי אנשי שם אצל הרי"ף שם מתרץ הכל יפה, ועי' בש"ג ס"פ נוטל מה שהקשה על רש"י הנ"ל ובאמת דברי רש"י תמוהים מאד דהיאך קאמר נגד גמ' מפו' כמו שהקשה התו' הנ"ל ד"ה עצמות וע"כ נ"ל בס"ד דרש"י ל"ק דב"ש וב"ה פליגי בעצמות קשין שאינן ראוין לכלב אלא בהה"א דב"ש כר"ש וב"ה כר"מ אבל לפי המסקנא שאמר ר"נ דב"ש כר"י וב"ה כר"ש באמת גם רש"י מודה לתו' דבעינן לכה"פ שיהא ראוי עתה למאכל בהמה כמ"ש הגמ' שם אליבא דר"ש וגם נ"ל בס"ד ליתן תבלין לדברינו דמה הכריח את רש"י לומר בהה"א כן:

דבשבת קכ"ח ע"א איתא בברייתא מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה פרש"י בשר תפוח מסריח והקשה התו' ד"ה בשר תפוח וז"ל תימה לימא מפני שהוא מאכל לכלבים וי"ל דכר' יהודא אתיא ואינו מסריח כפי' הקונ' אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצי לכלבים אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם כו' עכ"ל ועיין במהרש"א שם נראה מתירוצו של התו' דלפרש"י דבשר תפוח בשר מסריח נשאר' קושיית התו' על רש"י דמדוע ל"ק הברייתא גם גבי בשר תפוח מפני שהוא מאכל לכלבים וגם זה באמת קושי' גדולה על רש"י, אבל נ"ל בס"ד לתרץ דבדף קמ"ג ע"א שם על מה דאי' במתני' ושער של אפונין ושער עדשים מפני שהוא מאכל בהמה הקשה הגמ' מני ומשני ר"ש היא דלית ליה מוקצה ולכאורה לפי תירוצו של התו' הנ"ל דהברייתא דבשר תפוח אתיא כרבי יהודא א"כ מוכח מברייתא זו דגם לר"י שרי לטלטל דבר שהוא מאכל לבהמה א"כ קשה אמאי מוקי הגמ' את המשנה דשער של אפונין כר"ש דוקא אבל כבר הקשה רש"י שם דף קמ"ג ד"ה דלית ליה מוקצ' את הקושי' זו ותירץ וז"ל דאי ר' יהוד' מאתמול לאו לבהמה קיימו שהרי האוכל הי' עמהן והיום לוקח מהם עכ"ל נרא' מרש"י תרתי חדא דגם רש"י מודה לתירוצו של התו' דדף קכ"ח שגם לר"י שרי לטלטל דבר שהוא מאכל לבהמה דאל"כ ל"ק מידי ועוד נרא' מרש"י דלר' יהודא דוקא מאכל שקאי מאתמול לבהמה שרי לטלטל וא"כ י"ל דרש"י סובר דמשו"ה ל"ק הברייתא דדף קכ"ח גם בבשר תפוח מפני שהוא מאכל לכלבים כיון דרצה הברייתא לאשמעינן דכל גווני בשר תפוח שרי אפי' כשלא נסרח אלא בשבת וא"כ לא קאי מאתמול לכלבים ובכה"ג באמת לר' יהודא לא הי' שרי לטלטל מהטעם דחזי לכלבים ע"כ קאמר' הברייתא מפני שהוא מאכל לחיה ולחיה באמת גם מאתמול קיימי אע"ג שהי' מאכל אדם כיון דבמלכים נותנין לחיה גם בשר שקאי לאדם וכיון דכל ישראל בני מלכים הם ע"כ שרי לטלטל גם לר"י, נמצא לפי"ז עכצ"ל דגם רש"י סובר כתירוצו של התו' דהברייתא דבשר תפוח אתיא כר' יהודא דאל"כ נשארה הקושי' על רש"י דמדוע ל"ק הבריי' גם בבשר תפוח מפני שהוא מאכל לכלבים כיון דלר' שמעון באמת הדין הוא דאפי' כשלא קאי מאתמול לבהמה אלא בשבת ג"כ שרי לטלטל כמ"ש הגמ' בדף קמ"ג מני ר"ש הוא כמובן, וגם ממ"ש רש"י בדף קכ"ח ע"א ד"ה דג תפל אסור לטלטלו וז"ל דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתי' למישדייה כו' ומדכתב ולכלבים לאו דעתיה למישדייה ול"ק כתירוצו הראשון של התוספת שם ד"ה דג דדג תפל אינו ראוי לכלבים גכ"מ דרש"י סובר כתירוצו השני של התו' שם וא"כ גם משם מוכ' דרש"י סובר כהתו' דהבריי' דבשר תפוח אתיא כר' יהודא ואח"כ ראיתי בט"ז או"ח סי' ש"ח ס"ק כ' שג"כ הוכיח מרש"י זו כן וכיון שזכינו בס"ד לברר בג' ראיות ברורות שרש"י גכ"ס כהתו' דברייתא דבשר תפוח אתיא כר' יהודא, נחזור לסוגייתינו דדף קמ"ג:

לכאורה ק"ל על שיטת התו' שם ד"ה עצמות דב"ש וב"ה פליגי בעצמות שהן ראויות למאכל בהמ' א"כ היאך אסרו ב"ה [או ב"ש לר"נ] להעבירן מעל השלחן משום דסברו כר' יהודא הא גם לר"י שרי לטלטל מאכל שהוא ראוי לבהמה כדמוכח מהברייתא דבשר תפוח הנ"ל אעכצ"ל דהתו' סובר דהני עצמות מאתמול לאו לכלבים קיימי כיון שהי' הבשר עמהן אלא היום בשבת שלקח את הבשר קיימי לכלבים וע"כ אסור לטלטלן לב"ה דסברו כר"י כיון דבכה"ג לא שרי לר' יהודא כמ"ש רש"י הנ"ל גבי שער של אפונין אבל אכתי ק"ל על התו' הלא הא דינא דעצמות אינו דומה לשער של אפונין דבשלמא בשער של אפונין כיון שהמאכל בעצמו לאו לבהמה קיימי אלא לאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה כמ"ש התו' אליבא דר"י בדף קכ"ח ע"כ אמרי' שפיר גם על שערן דמאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל הי' עמהן כמ"ש רש"י שם אבל גבי עצמות שגם הבשר קאי מאתמול לבהמ' כמו שאיתא בברייתא דדף קכ"ח גבי בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה וכיון שהבשר קאי מאתמול לחיה א"כ תו ל"ל על העצמות שמאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל הי' עמהן כיון שגם האוכל שהי' עמהן ג"כ קאי מאתמול לחיה וא"כ הדרא הקושיא על התו' דמדוע לא שרי גם לב"ה להעביר את העצמות מעל השלחן כיון דר' יהודא בכה"ג לית ליה מוקצה וזה אצלי קושיא גדולה על התו' וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי פירוקא לקושי' זו אם לא שנאמר דהתו' סובר דב"ה לית להו דכל ישראל בני מלכים הם וכיון דכל ההיתר לטלטל בשר תפוח לר"י משום דסובר דכל ישראל בני מלכים הם כמ"ש התו' בדף קכ"ח וכיון דב"ה ל"ס כן ע"כ שפיר י"ל גם בעצמות דמאתמול לאו לכלבים קיימי שהרי האוכל הי' עמהן כמ"ש רש"י בשער של אפונין כמובן:

וא"כ לפי הנחה זו י"ל דרש"י ידע מאיזה מקום דב"ה באמת ג"כ סברו דכל ישראל בני מלכים הם וגם א"ז ידע רש"י דב"ש לא סברו דכל ישראל בני מלכים הם וע"כ שפיר יש להבין בס"ד את מה שכתבנו במחודש רפ"א דבהה"א דב"ש כר"ש וב"ה כר"י משו"ה ל"ק רש"י דפליגי בעצמות שראוין לאכילת כלבים כיון דאז הי' נשאר הקושי' הנ"ל על ב"ה דמדוע לא שרי להעביר מעל השלחן את העצמות הלא גם לר"י שרי היכא דראוי למאכל חיה כיון דכל ישראל בני מלכים הם כדמו' מהברייתא דדף קכ"ח מהא דבשר תפוח וע"כ מחמת קושי' זו סובר רש"י דפליגי בעצמות קשין שאינן ראוין לכלב וגם מלשון רש"י במתני' שם יש להוכיח דל"ק א"ז אלא לפום הה"א מדכ' אח"כ בד"ה וקליפין דלית להו לב"ש מוקצה ובד"ה וב"ה כתב דב"ה סברו כר"י דזה לכאורה מיותר כיון דממילא ידעינן דלגירסא שלפנינו ב"ש כר"ש וב"ה כר"י אבל בהנ"ל י"ל דרש"י כיוון בזה לגלות את דעתו דמה דקאמר דפליגי בעצמות קשין לא קאמר אלא בהה"א דב"ה כר"י אבל לגירסת ר"נ דב"ה כר"ש וב"ש כר' יהודא באמת גם רש"י מוד' דפליגי בעצמות שראוין לאכילת כלבים כמו שסברו התוס' וכל הפוסקים דגם רש"י סובר דב"ש לית להו דכל ישראל בני מלכים הם וע"כ שפיר י"ל על קושיתינו כמו שכתבנו אליבא דהתוס' ודו"ק, נמצא לפי הנ"ל צריך י"ש ליזהר שלא לטלטל קליפות אגוזים או שאר קליפות או עצמות הקשין כיון שהוכחנו די"ל דגם רש"י סובר ככל הפוסקים דאסור א"כ שוב ליכא ההיתר שכ' הש"ג ס"פ הנוטל דסמכו האידנא על רש"י עי"ש והעולם שאינם נזהרים בזה צ"ל דמוטב שיהיו שוגגין כו' או י"ל דסמכו על הבנת התוס' ברש"י וא"כ שוב י"ל כמ"ש הש"ג כמובן:

בד"א (קה) בשכח כו', החילוק שכ' רבינו בין שכח למניח קאמר רב בשבת קמ"ב ע"ב גבי אבן שעל פי החבית וגבי מעות שעל הכר ועי' בתו' שם ד"ה ל"ש שמיישב תרתי דרב למה לי וגם הרי"ף והרא"ש שם הביאו את תרתי דרב וצ"ל גם אליבייהו כמ"ש התו' וכבר דיבר מזה הק"נ שם אות ד' וא"כ לכאורה צ"ט דמדוע לא הביא רבינו את תרתי דרב ואפשר כיון שכ' מתחלה כמו מעות שעל הכר כו' וכן באבן על החבית כו' וע"ז כתב אח"כ את החילוק בין שכח למניח נראה דעל שניהם כתב את החילוק כמובן, ואת הפי' של מניח שכ' רבינו כהר"י ולא כרש"י החילוק שביניהם מעצמו מובן וגם הטור או"ח סי' ש"ט הביא את השני פירושים ובש"ע שם הביא פירושו של רש"י בסתם ואת פירושו של רבינו בשם י"א ולפי הכלל שבידינו פסק הש"ע כרש"י אבל המג"א שם כתב דבמקום פסידא יש לסמוך על הי"א ועיין בש"ג פ' נוטל אות ב' שדעתו ג"כ נוטה לפירושו של רבינו מדהביא את פירושו לבסוף, ומ"ש רבינו ל"ש אלא לצורך גופו כו' החילוק שבין צורך גופו לצורך מקומו איתא גם בגמ' שם אבל הטעם שאם ינער שכ' רבינו ליתא בגמ' אלא הר"ן שם וגם בחידושיו כתב ג"כ את הטעם זה אבל לכאורה קשה על הטעם זה דמדוע לא יוכל לישב באותה מקום הא יכול אח"כ ליטול את המעות כיון שצריך לו המקום לישב שם אבל כבר מתרץ א"ז המרש"ל בביאורו כאן וז"ל וי"ל כדאיתא בפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) כל מה שאין שם כלי עליו אסור לטלטל אפי' לצורך גופו או מקומו עי"ש ועוד נ"ל עיקר מאחר שמעות מוקצה כמו אבנים ומודה בה ר"ש א"כ ממילא אפי' לצורך גופו או מקומו אסור כדפרישית לעיל עכ"ל ונ"ל שכיוון על מה שהעתקתי בשמו במחודש רע"ח, ומ"ש רבינו בהא דתינוק ואבן בידו כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פכ"ה הלט"ז וכ"פ הטוש"ע סי' שט"ו, ומ"ש בהא דמסננין יין בסודרין כן איתא בגמ' שם קל"ט ע"ב וכ"פ הטוש"ע סי' שי"ט, ומ"ש שאסור לגרוף את האבוס כו' כ"פ הטוש"ע סי' שכ"ד ומ"ש בהא דמספוא ליתן מבהמה זו לזו הרמ"א סי' שכ"ד הביא א"ז בשם יש מחמירין אבל המג"א פסק דאין למחות ביד הנוהגין היתר, ומ"ש בהא דקש על המטה כן איתא במשנה שם קמ"א ע"א וכ"פ הטוש"ע סי' שי"א:

אמר (קו) רבא טיט שעל גבי רגלו כו', בשבת קמ"א ע"א איתא אמר אביי ואיתימא רב יהוד' טיט שע"ג רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל אמר רבא מ"ט בכותל לא משום דמיחזי כבונה הא בנין חקלא הוא אלא א"ר מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי' גומות איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה מקנחי ליה בקורה עכ"ל הגמ' ולכאורה צריך להבין מדוע לא אוסר אביי לקנח בקרקע משום דילמא ישווה גומות וצ"ל דאביי סובר כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר כמ"ש התוס' שם מ"א ע"ב ד"ה מיחם ואע"ג דרבא גכ"ס כר"ש ואפ"ה גזר שישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות כמ"ש התוס' בסוגייתינו ד"ה דילמא צ"ל דאביי לא גזר האי גזירה, אבל עדיין ק"ל לפמ"ש הפנ"י ז"ל שם דף מ"א דאביי סובר כר"ש דוק' במלאכ' דרבנן אבל באיסור דאורייתא סובר' כר' יהודא דדשא"מ אסור וכיון דאשוויי גומות הוי ג"כ איסור תורה דהוי תולדה דבונה א"כ הדר' הקושי' לדוכתא מדוע לא אוסר לקנח בקרקע ג"כ אעכצ"ל דגם באיסור דאורייתא סובר כר"ש וא"כ מוכח מכאן דלא כהפנ"י אבל אחר עיון קצת ראיתי די"ל דהפנ"י סובר דאשוויי גומות ברגליו לא הוי אלא איסור דרבנן משום דהוי בונ' כלאחר יד וכמ"ש הפנ"י שם על וחפר כלאחר יד וע"כ לא אוסר אביי לקנח בקרקע, וא"כ לפי"ז מוכח מכאן בפי' דל"ל כהגירסא שהביא המלוא הרועים בסוגי' דדשא"מ אות ל"ח בשם הב"י או"ח סי' של"ז דגרס בגמרא שבת צ"ה ע"א אביי שרי זילחא במחוזא כיון דלפי גירסא זו צ"ל דמדלא התיר אביי רק ברצפה של שיש מוכח משם חדא מתרתי או דסובר דאשוויי גומות הוי איסור דאורייתא אף דהוי בונה כלאחר יד או דסובר אפי' באיסור דרבנן כר' יהודא דדשא"מ אסור וזה באמת ל"ל דמלבד שמוכח מהתו' דף מ"א הנ"ל דאביי סובר כר"ש מלבד כל זה הי' קשה עליו מסוגייתינו דמדוע לא אוסר לקנח בקרקע ג"כ אעכ"מ דעיקר בגמ' דדף צ"ה כהגירסא שלפנינו דאמימר שרי זילח' ובאמת בהב"י שלפנינו ג"כ ליתא גירסא אחרת וא"כ ממילא ל"ק על הפנ"י גם הקושי' שהקשה המהר"ע שם עי"ש ותבין:

אבל לכאורה עדיין ק"ל בסוגייתינו דעל הא דאמר רבא בנין חקלא הוא כתב הח' הר"ן ז"ל וז"ל פי' בנין של שדה ואינו של בתים דבנין של בתים הוא בטרכסיד ואפילו במתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן וכשאינו מתכוין כי הכא מותר לגמרי עכ"ל ולפי דבריו דרבא מחמת שאינו מתכוין הקשה א"כ גם בלא בנין חקלא הי' לו להקשות כיון דדשא"מ מותר אפי' בדאורי' לר"ש וצ"ל חדא מתרתי או דרבא לשיטתו דגזר שמא ישכח שבת ויתכוין כמ"ש התו' הנ"ל ע"כ אמר דבנין חקלא הוא ולא הוי אלא דרבנן ובדרבנן באמת סובר דלא גזרינן או צ"ל דרבא גכ"ס כמ"ש הפנ"י דאביי ל"ס כר"ש רק באיסור דרבנן וע"כ הקשה עליו דבנין חקלא הוא ולא הוי אלא איסור דרבנן ואפי' לדידי' שרי, וא"כ לכאו' צריך להבין דמה סובר אביי ומדוע באמת אוסר לקנח בכותל הלא בנין חקלא הוא וצ"ל דסובר דגם בנין חקלא אסור מה"ת דל"ל דסובר דגם באיסור דרבנן גזרינן שמא ישכח ויכוין כיון דכבר כתבנו דלא גזר האי גזירה מדלא חייש לאשוויי גומות אעכצ"ל דגם בנין חקלא סובר דאסור מה"ת וא"כ ממילא מוכח דגם א"ז צ"ל דסובר דבנין כלאחר יד ג"כ מה"ת אסור דאל"כ אכתי קשה עליו דהיאך אוסר לקנח בכותל משום בונה הא הוי בנין כלאחר יד כיון דאין דרך לבנות ברגל אעכצ"ל כמו שכתבנו וא"כ הדרא הקושיא הנ"ל מחודש רפ"ו דמדוע לא אוסר אביי גם לקנח בקרקע ול"ל כתירוצינו דהוי בנין כלאחר יד דא"כ קשה מדוע אוסר לקנח בכותל וא"כ ממנ"פ קשה על אביי וזה אצלי קושיא גדולה ואין לי פירוק' אחרת כעת אלא שנאמר דלעולם סובר אביי דבונה כלאחר יד אסור מה"ת וכמו שנראה גם מהמהר"ע הנ"ל בתירוצו הא' וג"ס כמ"ש הפנ"י דבאיסור דאורייתא סובר כר"י דדשא"מ אסור ומה שלא אוסר לקנח בקרקע משום שמא ישווה גומות י"ל דלקנח בקרקע סובר דהוי כלא אפשר ולא קמכוין דבמה יקנח נהי דיכול לקנח בקורה כמ"ש הגמ' אליבא דמר בריה דרבינא אבל אביי י"ל דסובר דזה לא הוי אפשר דדילמא לית ליה קורה או דילמא טריחא לי' למיזל עד הקורה או דילמא ירא לקנח בקורה מפני הקוסמים וע"כ הו"ל לא אפשר ולא קמכוין וגם זה צ"ל דסוגייתינו אזיל אליבא דאיכא דאמרי בפסחים כ"ה ע"ב דבלא אפשר ולא קמכוין גם לר' יהודא שרי וכמ"ש התו' שם ד"ה לא אפשר ועכ"ס אביי דלקנח בקרקע שרי אבל לקנח בכותל דהוי אפשר ולא קמכוין כיון דאפשר לקנח בקרקע עכ"ס דאסור כן נ"ל בס"ד לפרש את אביי:

וגם מר בריה דרבינא דסובר אחד זה ואחד זה אסור י"ל דסובר כמו שכתבנו אליבא דאביי אלא בזה פליג על אביי דאיהו סובר דגם לקנח בקרקע הוי אפשר ולא קמכוין כיון דיכול לקנח בקורה וכיון דתרוויי' הקרקע והכותל הוו אפשר ולא קמכוין ע"כ אוסר תרווייהו וע"כ הקשה הגמ' על מבד"ר במאי מקנחי ליה ול"ק קושיית הב"ח או"ח סי' ש"ב דמה הקשה הגמ' על מבד"ר במאי מקנחי ליה דילמא סובר דאסור לקנח כלל די"ל כיון דכל הטעם דאוסר מבד"ר משום דתרווייהו הוו אפשר ולא קמכוין וא"כ עכצ"ל דאית לי' איזה צד היתר שיכול לקנח בו דאל"כ הוי לא אפשר ולא קמכוין וע"כ הקשה הגמ' שפיר במאי מקנחי לי' ומתרץ דמקנחי בקורה כמובן, נמצא לפי פשטינו דאביי ומבד"ר סברו כר' יהודא דדשא"מ אסור א"כ ליכא שום ה"א לפסוק כאביי או כמבד"ר כיון דאנן פסקינן כר"ש דדשא"מ מותר ועי' רש"י בסוגייתינו שכ' בד"ה אחד זה ואחד זה אסור וז"ל זה משום בונה וזה משום אשוויי גומות ובד"ה אחד זה ואחד זה מותר כתב אין דרך מתכוין בכך וקיימ"ל כר"ש עכ"ל ומדכ' רש"י על הא דרב פפא קיימ"ל כר"ש נראה בפי' דגם רש"י סובר כפשטינו דמבד"ר סובר כר' יהודא, אבל מהרא"ש ז"ל שם לא נראה כן מדכתב וז"ל איכא מ"ד הלכה כמבד"ר משום דקא מפרשי לטעמיה ולי"נ להיפך מדאמר ולמר בריה דרבינא במאי מקנח ולא אמר במאי מקנחינן אלמא לית הלכתא כוותיה כדאמר בפ"ק דחולין ולר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא ולא קי"ל כר"מ ומסתבר דהלכה כרב פפא דבתראה הוא עכ"ל ומדל"כ דמשו"ה ל"פ כמבד"ר משום דסובר כרבי יהודא דדשא"מ אסור ואנן פסקינן כר"ש דמותר עכ"מ דל"ס אליב' דמבד"ר כפשטינו אלא סובר דבמבד"ר ג"כ סובר כר"ש והא דאוסר בין בכותל בין בקרקע משום דגוזר בתרווייהו דשמא ישכח את השבת ויתכוין לאשוויי גומות או להוסיף על הבנין כמ"ש התו' שם אליבא דרבא אלא בזה פליג על רבא דמבד"ר ל"ס דהוי בנין חקלא וא"כ שפיר הוה יכלינן למימר דהלכא כמבד"ר כיון דגכ"ס כר"ש ע"כ הביא הרא"ש את ראייתו דלית הלכתא כוותיה ופסק כר"פ וכ"פ הבעל המאור ז"ל שם, אבל הרי"ף ז"ל לפי גירסת הר"ן והרהמ"ג ז"ל והרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"א הל"ב פסקו כרבא וצ"ל דסברו כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות דאף דר"פ בתראה הוא אפ"ה הלכה כרבא כיון דר"פ תלמידו דרב' ואין הלכה כתלמיד במקום רבו אבל הר"ן שם הביא בשם הרשב"א ז"ל דחולק על הרמב"ן בזה וסובר דהיכא דתלמיד יושב לפני רבו ודאין בהלכה כגון אמר ר"פ לרבא שם לית הלכתא כהתלמיד אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקין בעלמא שם אפשר דהלכתא כהתלמיד דבתרא הוא וא"כ י"ל דגם רבינו ז"ל מסופק הי' בסברת הרשב"א ועכ"כ וצריך ליישב הלכה כדברי מי, ולענין הלכה נראה מהמג"א סי' ש"ב ס"ק י"ב שמודה לפסקו של הב"ח שהכריע כהאוסרין לקנח בין בקרקע בין בכותל אלא בכותל של עץ סובר המג"א שם ס"ק י"א דשרי כמו בקורה:

מסקינן (קז) בשבת שמותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים כו', בשבת קכ"ב ע"א א"ר הונא א"ר חנינא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת אבל לא ע"ג מוקצה פרש"י וז"ל ע"ג עשבים מחוברים לרעות וליכ' למיגזר שמא יתלוש ויאכיל ואינו מעמידה ע"ג מוקצה שמא יטול בידו ויאכיל עכ"ל וכן צ"ל הפשט ברבינו ז"ל במ"ש שמותר לאדם להעמיד בהמתו כו' דכוונתו דלא חיישינן שמא יתלוש ויאכיל וא"כ ק"ל היכי הביא רבינו את המכילתא ע"ז הא מהמכילתא לא מוכח ההיתר זה כיון די"ל דהמכילתא איירי כשלא עומד אצלה, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו לא הביא את המכילתא ללמוד היתר על הא דר' חנינא כיון דע"ז באמת ל"צ ראי' דמכח סברא סובר ר"ח דמחמת חומר האיסור לא חיישינן שיתלוש ויאכיל רק במוקצה שאינה חמור כ"כ חיישינן שמא יטול בידו אלא הביא את המכילתא לתרץ בזה שלא תקשי דמדוע לא אוסר ר"ח משום הבהמה גופא כיון שאדם מצוה על שביתת בהמתו היכי יניח שבהמתו תעקור מן המחובר ע"כ הביא את המכילתא דלבהמתו שרי לעקור וגם בתו' ד"ה מעמיד צ"ל שג"כ משום כוונה זו הביא את המכילתא זו ועי' בתו' ותראה שחסר ברבינו מהמכילת' תיבת אלא צער ואחר שכתבנו א"ז ראיתי שהמרש"ל ז"ל בביאורו כאן הביא את קושיתינו בשם מקשים העולם ותירץ כמו שתירצנו והנאני שכוונתי בס"ד לדעת קדשו:

אבל (קח) לא יעמיד אותה על גבי דבר שמוקצה כו', ג"ז מדברי ר' חנינא הנ"ל מחו' רפ"ט והטעם כמו שכתבנו שם בשם רש"י אבל לכאורה ק"ל דהיאך הביא רבינו ז"ל א"ז דילמא סובר ר"ח כר' יהודא דאית ליה מוקצה וע"כ אוסר להעמיד את הבהמה ע"ג מוקצה אבל רבינו דפסק כר"ש דלית לי' מוקצ' כהנ"ל מחודש רע"ז מדוע לא יהא שרי להעמיד ע"ג מוקצה, ונ"ל בס"ד דרבינו סובר כיון דרב הונ' דסובר במוקצה דטלטול ג"כ כר"ש כדאי' בשבת קכ"ח ע"א ואפ"ה קאמר בשם ר' חנינא דאסור להעמיד ע"ג מוקצה א"כ עכצ"ל דגם לר"ש אסור והטעם כמ"ש התו' שם קכ"ב ע"א ד"ה אינו דמודה ר"ש במוקצ' דמחוב' דהוי כגרוגרות וצמוקים או משום הטעמים אחרים שכ' התוס' שם כמובן, ומ"ש רבינו ועובר בפני' כו' כן היא מסקנת הגמ' שם דקאים לי' באפה ואזלא היא ואכל' פרש"י דקאים לי' באפ' שלא תפנ' למקום אחר אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחש לשמא יטול ויאכיל וכן הפשט ברבינו וע"ז מסיים רבינו וכן ביו"ט כוונתו דל"ת דדוקא בשבת מותר לעבור בפני' אבל ביו"ט דקיל לגזור אפי' לעבור בפני' קמ"ל דלא גזרינן וגם הרמב"ם הל"ש פכ"א הל' ל"ו מסיים על הא דעובר בפני' וכן ביו"ט ולהלכה פסקינן בטוש"ע או"ח סי' שכ"ד בזה כרבינו:

תנן (קט) בשבת חבית שנשבר' כו' גם רש"י והר"ן ר"פ חבית כתבו דהמתני' דלא התיר להציל אלא מזון ג' סעודות איירי בכלים הרב' אבל בחד מנא אמרינן שם דק"כ ע"א דכמה דבעי מציל וכ"פ הטוש"ע או"ח סי' של"ה, ומ"ש רבינו ובלבד שלא יקלוט הקילוח כו' כתב המרש"ל ע"ז פי' משום דהוי כעובדא דחול, ומ"ש רבינו אבל בחד מנא כו' הטעם דלמה התיר בחד מנא באיזה ענין שירצה כתב הב"י סי' הנ"ל וז"ל וכתב בסמ"ג והתרומה דכשמציל בחד מנא מציל באיזה ענין שירצה כלומר אפי' קולט או מצרף וטעמא דכיון דלא שרית ליה להציל אלא בכלי אחד תו ליכ' למיחש למידי עכ"ל וכ"פ בש"ע שם, ומ"ש רבינו דשרי ליתן קנ' חלול לתוך החבית בשבת כו' כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פכ"ג הל"ו וכן פסק הטוש"ע סי' שי"ד ועי' בב"י שם מ"ש בשם ר' ירוחם בזה, ומ"ש דלחתוך הקנה גם ביו"ט אסור כן היא בגמ' שם קמ"ו ע"ב, ומ"ש א"ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת כו' המקור לזה שם קמ"ז ע"א וקצת מזה תמצא בתו' שם קל"ט ע"א ד"ה ציצית וברמב"ם הל"ש פי"ט הלי"ט ובהגמי"י שם וגם הש"ג פ' חבית דיבר אריכות מזה ולהלכה עי' טוש"ע או"ח סי' ש"א:

אין (קי) מרסקין לא את השלג כו', כדי להבין שפיר את פלוגתת רבינו עם רבי' ברוך אברר בס"ד את הסוגי' עם הראשונים בזה בשבת נ"א ע"ב איתא ואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש ובתוספתא שם סוף פ"ד איתא אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש עכ"ל ואע"ג דבגמ' אי' מרזקין בזיי"ן פירושו כמו מרסקין בסמ"ך וכ"כ רש"י שם וז"ל ואין מרזקין כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ומהתו' שם נראה דגם בגמרא הי' גירסתם אין מרסקין וכן הגיר' בהרי"ף והרא"ש שם וגם מרבינו ז"ל נראה דהי' גירסתו כך, נמצא לפי"ז מוכח בפי' דהתוספת' חולקת עם הגמ' דהגמ' לא התיר אלא ליתן לתוך הכוס או לתוך הקערה כדי שיהא נימוח מאליו אבל לא לרסק והתוספת' התיר אפי' לרסק לתוך הכוס או לתוך הקער' וכ"כ מרש"י ז"ל שכתב וז"ל אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש עכ"ל ומדכתב ואע"פ שנימוח מאליו מוכח בפי' דסובר הפשט בגמ' דלא שרי אלא ליתן לתוך הכוס אבל לא לרסק וא"כ ק"ל על הרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"א הלי"ג שכ' וז"ל ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס עכ"ל נראה בעליל דפסק כהתוספ' דמלבד דנקט כלשון התוספת' מדלא נקט אלא שלג והניח ברד מלבד כל זה כתב בפי' כהתוספת' אבל מרסק הוא לתוך הקערה וכיון דמוכח מהגמ' דל"ס כהתוספת' א"כ היאך שבק את הגמ' ופסק כהתוספתא, אעכצ"ל דהרמב"ם סובר דהגמ' לא פליג עם התוספ' אלא הפשט בגמ' כך ואין מרסקין לא את השלג כו' בשביל שיזובו מימיו אבל כו' כלומר בשביל שיזובו מימיו אסור לרסק אבל מותר לרסק בשביל שיתן לתוך הכוס או לתוך הקער' וכדי שלא יהא קשה על הרמב"ם דמנ"ל לומר פשט זה בגמ' עכ"כ כלשון התוספתא לרמז לנו שבשביל תוספתא זו מפרש את הגמרא כך כדי שלא נאמר דהגמ' חולק עם התוספתא וא"כ לכאו' קשה להיפך על רש"י דסובר דהגמ' חולק עם התוספתא וכן כתבו ז"ל הרשב"א והריטב"א והר"ן והראש יוסף בסוגיתינו בדעת רש"י א"כ קשה דמנ"ל הכרח לפרש כן דילמ' באמת הפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם כיון דאפושי פלוגת' לא מפשינן:

ונ"ל בס"ד דרש"י לשיטתו לא יוכל לפרש כמו שפירשנו אליבא דהרמב"ם דעל בשביל שיזובו מימיו כתב רש"י וז"ל משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו עכ"ל מוכח דסובר דהאיסור לרסק את השלג והברד משום דנרא' כעושה מלאכה ולא משום נולד דאלת"ה אלא נאמר דמ"ש דקא מוליד בשבת כוונתו דמשום נולד אסור א"כ קשה מדוע כתב ודמי למלאכ' הלא נולד לא משום סרך מלאכה אסור אלא משום מוקצה ומדכ' ודמי למלאכה עכ"מ כמו שכתבנו ומ"ש דקא מוליד בשבת צ"ל שכיוון בזה דעל ידי זה דקא מוליד בשבת נראה כעושה מלאכה וזה ל"ק כיון דסובר דהוי נולד א"כ מדוע באמת ל"ק דמשום נולד אסור דע"ז י"ל כיון דהלכה כר"ש דלית לי' מוקצה כמ"ש הג' שם קנ"ז ע"א ורש"י הוא מהני שיטות דאין חילוק בין נולד למוקצה וא"כ גם בנולד הלכה כר"ש עי' בטוב"י ז"ל או"ח סי' תצ"ה שמבררו א"ז היטב וכיון דרש"י רצה למוקי את הברייתא זו אליבא דהלכתא דלית לן מוקצה ולא נולד ע"כ ל"ק דהאיסור הוא משום נולד אלא משום דנראה כעושה מלאכה וכ"כ הרשב"א בסוגייתינו בדעת רש"י וז"ל ומ"ש הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד המים הללו כו' עכ"ל וכשתעיין היטב בדבריו תראה שכיוון בדעת רש"י לכל מה שכתבנו, עכ"פ זה מוכח בפי' דשיטת רש"י דמשום דנרא' כעושה מלאכה אסור לרסק את השלג וא"כ לפי"ז באמת אסור לרסק אפי' לתוך הכוס או לתוך הקערה כיון דנראה כעוש' מלאכה מה לי אם מרסק בשביל שיזובו מימיו או אם מרסק לתוך הכוס וכ"נ בפי' מהריטב"א והר"ן והראש יוסף דלפי טעמו של רש"י אסור לרסק אפי' לתוך הכוס כן היא שיטת רש"י.

אבל הרשב"א לעצמו אית ליה טעם אחר דז"ל ולי"נ דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשק' נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין ולפיכך לתת בתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט ועוד הקילו בו לרסק בתוך הכוס בפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפי' בי דלתוך הכוס כדתניא בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה וטעמא דמלתא לפי שאע"פ שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הם מתחילתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהם לסחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן עכ"ל והחילוק שבין רש"י להרשב"א פשוט דלטעמו של רש"י לתוך הכוס ג"כ אסור לרסק אבל לטעמו של הרשב"א שרי וא"כ צ"ל דהתוספתא דמתיר לרסק לתוך הכוס ע"כ סוברת כטעמו של הרשב"א וכן צ"ל דסובר הרמב"ם כיון דג"כ מתיר לרסק לתוך הכוס וכ"כ הרהמ"ג ז"ל שם אלא הרהמ"ג הביא ראי' לזה מדכתב הרמב"ם את הדין של ריסוק השלג בפכ"א אצל דיני סחיטה אבל לפענ"ד נראה דבלא"ה עכצ"ל כן מהטעם שכתבנו וא"כ ממיל' מיושב שפיר קושיתינו הנ"ל מעל רש"י די"ל דרש"י לשיטתו כיון דסובר בטעמ' דאיסור ריסוק משום דנראה כעושה מלאכה ע"כ לא יכול לפרש את הגמ' כמו שפירשנו אליבא דהרמב"ם אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר כהרשב"א ע"כ שפיר מפרש את הגמ' כהנ"ל מחודש רצ"ב כמובן, אבל עדיין ע"ז גופא קשה דמדוע ל"ק רש"י ג"כ כטעמו של הרשב"א ואז הי' מרויח דהי' יכול לומר דגם הגמ' סובר כהתוספתא וצ"ל דלרש"י הי' קשה דאי נאמר דהבריי' דגמ' באמת סוברת כהתוספת' א"כ אמאי ל"ק גם הברייתא זו כלשון התוספתא אבל מרסק הוא לתוך הכוס כו' אעכ"מ דל"ס הברייתא זו כהתוספתא והי' קשה לרש"י דמדוע באמת ל"ס הברייתא זו כהתוספתא אעכצ"ל כיון דבריית' זו סובר' דטעמא דאסור לרסק משום דנראה כעושה מלאכה ע"כ ל"ס כהתוספתא ועכ"כ רש"י את הטעם זה וכיון דכ' את הטעם זה ע"כ אינו יכול לפ' את הגמ' כמו שפירשנו אליבא דהרמב"ם ודו"ק:

אבל הריטב"א והר"ן בסוגייתינו כתבו עוד טעם אחר דמדוע אסור לרסק את השלג וז"ל ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת פרש"י ז"ל שדומה למלאכה שבורא המים האלו אבל נותן הוא לתוך הכוס ואע"פ שנימוח מאליו ובתוספתא משמע דאפי' לרסק בידים לתוך הקערה שרי דקתני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין לפי שהברד והשלג למימיהן הן עומדין וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהל"ש כו' עכ"ל נראה מדבריהם דבתוספתא י"ל שני טעמים משום סרך מלאכה או משום גזירה שמא יסחוט כמ"ש הרשב"א הנ"ל וא"כ צ"ל דסברו דאפילו להטעם דמשום סרך מלאכה ג"כ שרי לרסק לתוך הכוס וכ"כ בפי' הראש יוסף בסוגיתינו וגם זה נראה דסברו דלפי טעמו של רש"י משום דנראה כעושה מלאכה אסור לרסק לתוך הכוס דמדכתבו בתר שהביאו את רש"י ובתוספתא משמע כו' מוכח בפי' דסברו דרש"י ל"ס כהתוספתא וכ"כ הרא"י עי"ש, וא"כ לכאורה טעמ' בעי דמדוע סברו דלפי הטעם משום דנראה כעושה מלאכה אסור לרסק לתוך הכוס ולפי הטעם משום סרך מלאכה שרי בשלמא כשאמרי' בהתוספת' את הטעם הב' משום גזירה שמא יסחוט שפיר יש לחלק בין טעם זה לטעמו של רש"י די"ל דלרסק לתוך הקערה לא החמירו לאסור משום סחיטה כמ"ש הרשב"א הנ"ל אבל משום שנראה כעוש' מלאכ' וגם לרסק לתוך הכוס אסור כיון שגם בכה"ג נראה כעושה מלאכה אבל לפי הטעם משום סרך מלאכה באמת טעמא בעי דמדוע שרי לרסק לתוך הכוס טפי מלטעמו של רש"י, וצריך לחלק דבשלמא לפי טעמו של רש"י כיון דהריסוק גופי' נראה כמלאכה ע"כ אסור אפי' לתוך הכוס אבל משום סרך מלאכה כיון דהריסוק בעצמו אינו מלאכ' וגם לא נראה כעושה מלאכה אלא גזרינן כשיתיריהו לרסק יעשה היתר לעצמו לעשות גם איזה מלאכה ע"כ כשמרסק לתוך הכוס לא גזרינן, וממילא שפיר יש להבין דמדוע ל"כ גם הרשב"א את הטעם הב' שכתבו הריטב"א והר"ן די"ל כיון דהרשב"א כתב על טעמו של רש"י וז"ל אלא האיסור היא משום סרך מלאכה כו' וכיון שכ' בטעמ' דרש"י משום סרך מלאכה עכצ"ל דל"ס את החילוק בין טעמא דסרך מלאכה לבין טעמא משום דנראה כעושה מלאכה שכתבנו וע"כ ל"כ הרשב"א אליבא דהתוספתא אלא הטעם משום גזירת סחיטה אבל הריטב"א והר"ן שכתבו אליבא דהתוספתא שני טעמים עכצ"ל דסברו את החילוק שכתבנו, וא"כ מוכח בפי' מהריטב"א והר"ן דאין שום נפ"מ בין השני טעמים שכתבו אליבא דהתוספתא וממילא לפי"ז ליכא הכרח מהתוספתא דסוברת דוקא הטעם משום גזירת סחיטה כיון די"ל דסוברת הטעם משום סרק מלאכה וא"כ גם מהרמב"ם ליכא הכרח דסובר כטעמו של הרשב"א דוקא כיון די"ל דסובר ג"כ משום סרך מלאכה וא"כ י"ל דמש"ה הביא הרהמ"ג הנ"ל מחודש רצ"ג את ראייתו דהרמב"ם סובר כהרשב"א ול"כ כראייתינו שכתבנו שם כיון די"ל דסובר ג"כ כהריטב"א והר"ן ודו"ק:

אבל עוד טעם רביעי יש דמדוע אסור לרסק את השלג טעמו של רבי' ברוך ז"ל בספר התרומות מובא ברשב"א הנ"ל וז"ל אבל בספר התרומה כתוב שהוא אסור משום נולד ולפיכך אסור ליתן קדירה או פנאדה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד ולדבריו אפי' בחמה אסור דהו"ל נולד ואינו מחוור דא"כ למה התירו לתת לתוך הכוס דמ"מ הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור ועוד דהא פירות דלאו בני סחיט' נינהו סוחטין לכתחילה ואפי' תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר אלא לעולם לא אסרו אלא ריסוק דיד מפני סרך מלאכה עכ"ל אלמא דרבי' ברוך אוסר מטעם נולד וא"כ צ"ל דסובר כשיטת הבה"ג ור"ת מובא בטוב"י או"ח סי' תצ"ה דלענין מוקצה הלכה כר"ש אבל לענין נולד הלכה כר' יהודא דאי סובר דגם בנולד הלכה כר"ש היכי אוסר לרסק את השלג מטעם נולד אעכ"מ כמו שכתבנו ואח"כ ראיתי שגם מהראש יוסף דסוגייתינו יש להוכיח דסובר כן בדעתו, ועל השני קושיות שהקש' עליו הרשב"א נ"ל בס"ד דעל הקושי' הראשו' י"ל דאזיל לשיטתו דסובר גבי גיגית מלאה ענבים דהיכא דאינו ניכר האיסור ותחילת ביאתו לעולם ע"י תערובת אפי' דבר שיל"מ בטל מובא בשמו בטור או"ח סי' ש"כ וא"כ י"ל דמטעם זה סובר דשרי ליתן לתוך הכוס כיון דאינו ניכר הנולד מקודם שנתן לתוך הכוס ובטל במים או ביין שבתוך הכוס אף דהוי דבר שיל"מ וגם ברא"י ראיתי שדיבר מזה והנאני מאד שכוונתי בס"ד לדעת קדשו וא"כ ל"ק הקושיא הא' של הרשב"א ואפשר דמשו"ה לא הקשה הרמב"ן ז"ל בסוגייתינו על הרבי' ברוך רק הקושי' הב' של הרשב"א וגם המאירי והריטב"א והר"ן לא דברו רק מקושיתו של הרמב"ן וגם על הרשב"א י"ל דמשו"ה הביא את הקושיא הב' בלשון ועוד ול"ק ותו דכוונתו דאפי' כשלא קשה הקושי' הא' מהטעם שכתבנו אבל הקושי' הב' קשה, אבל באמת גם הקושי' הב' ל"ק כי כבר תירץ יפה הר"ן שם וז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפי' בתותים ורמונים היוצאין מעצמן כל שהיו עומדין לאוכלין מותר לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא בין בחמה בין כנגד המדורה שרי ואין זו קושי' אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי עכ"ל וכן מתרץ הריטב"א שם וא"כ עול' יפה שיטת רבי' ברוך וממילא מוכח דגכ"ס כשיטת רש"י דלרסק לתוך הכוס אסור דאל"כ נשאר עליו הקושי' הא' של הרשב"א הנ"ל כיון דכשמרסק מקודם שנתן לתוך הכוס ניכר האיסור ולא הוי תחילת ביאתו ע"י תערובת ול"ל כתירוצינו הנ"ל אעכ"מ דסובר כשיטת רש"י וא"כ לפי"ז ליכא שום נפ"מ בין טעמו של רש"י לטעמו של רבי' ברוך אלא לענין פשטיד"א דלטעמו של רבי' ברוך אסור לחמם אצל המדורה או אצל החמה משום נולד אבל לטעמו של רש"י שרי וכ"כ הראש יוסף אבל בין טעמם של הרשב"א והריטב"א והר"ן משום גזירת סחיטה או משום סרך מלאכה לבין טעמו של רבי' ברוך יש ב' נפ"מ חדא לענין פשטיד"א דלטעמם שרי ועוד דלטעמם מותר לרסק לתוך הכוס:

ועתה נחזור לברר בס"ד את דעת רבינו ז"ל בענין זה דמדכ' על רבי' ברוך ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור עכצ"ל דל"ס כחד מהטעמים הנ"ל אלא כטעמו של רבינו ברוך משום נולד דאלת"ה הי' קשה עליו דמדוע כתב ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור דנראה דגם לאיסור יש ראי' הלא לפי טעמם של רש"י והרשב"א והריטב"א והר"ן ליכא שום ראיה לאיסור לענין הא דפשטיד"א כיון דלטעמם באמת שרי כהנ"ל סוף מחודש רצ"ו אעכצ"ל דרבינו סובר דהא דאסור לרסק את השלג משום נולד וא"כ יש ראייתו של רבי' ברוך לאסור הא דפשטיד"א אלא כיון שיש ראיי' מסוגייתינו להתיר מהא דמותר ליתן לתוך הכוס כמו שהקשה הרשב"א על רבי' ברוך בקושי' הא' הנ"ל מחודש רצ"ו וכיון שנראה לרבינו יותר הראי' של הרשב"א להתיר מהראי' של רבי' ברוך לאסור עכ"כ ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור ועי' בהגמי"י ז"ל הל"ש פכ"א אות כ' שכ' וז"ל ובס"ה כתב שיותר יש ראי' מכאן להיתר מלאיסור פירו' מדשרי לתוך הקערה או לתוך הכוס עכ"ל וא"כ מוכח דגם הגמי"י סובר דרבינו כיוון על הקושיא הא' של הרשב"א ולא על הקושי' הב' שהיא הקושיא של הרמב"ן הנ"ל וצ"ל משום דסובר רבינו כתירוצם של הריטב"א והר"ן הנ"ל ע"כ לא הי' קשה לו רק הקושיא הא' של הרשב"א וע"כ לא מדחה את רבי' ברוך לגמרי כמו שעשה הרמב"ן אלא כתב ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור כמובן, וא"כ לכאורה ממ"נ ק"ל על רבינו מאי קסבר אי קסבר די"ל על הקושיא הא' של הרשב"א כתירוצינו הנ"ל מחודש רצ"ו א"כ ליכא שום ראי' מסוגייתינו להיתר רק לאיסור ואי סבר דל"ל כתירוצינו משום איזה טעם שיהי' א"כ נשאר' הקושי' הא' של הרשב"א על רבי' ברוך בתקפה וא"כ ליכא מסוגייתינו שום ראי' לאיסור רק להיתר כיון די"ל דממילא באמת שרי כמו דשרי ליתן לתוך הכוס [ועי' בב"י או"ח סי' שי"ח דעמ"ש רבינו ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור כתב וז"ל כלומר דלא אסור אלא לרסק בידים אבל היכא שנמחה ממילא שרי עכ"ל ולכאו' מה רצה בהכלומר ומה מפרש אבל עם מה שכתבנו שפיר יש להבין את דבריו] ותו ק"ל כיון דרבינו גכ"ס בהא דגיגית כרבי' ברוך כהנ"ל מחודש פ"א וא"כ שפיר י"ל על הקושיא הא' של הרשב"א כתירוצינו הנ"ל וא"כ ליכא תו ראי' להתיר מסוגיתינו והיאך כתב דיותר יש ראי' להיתר:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר כיון דהדין של רבי' ברוך בהא דפשטיד"א דיליף ממה דאמרה הבריית' אבל נותן הוא לתוך הכוס תליא בהפשט בהברייתא דאי אמרינן הפשט דדווקא ליתן לתוך הכוס שרי אבל לרסק לתוך הכוס אסר כמ"ש רש"י אז שפיר יש למילף את הדין של ר' ברוך ול"ק עליו גם הקושי' הא' של הרשב"א כיון די"ל כתירוצינו הנ"ל מחודש רצ"ו אבל אי אמרי' הפשט בהברייתא כהנ"ל מחודש רצ"ב אליבא דהרמב"ם דגם לרסק לתוך הכוס שרי אז ליכא למילף את הדין של ר' ברוך כיון שנשאר עליו הקושיא הא' של הרשב"א כיון דאז ל"ל כתירוצינו כהנ"ל מחודש רצ"ו וכיון דמסתבר לרבינו יותר למימר כשיטת הרמב"ם כיון דלשיטתו הבריי' לא חולקת עם התוספתא עכ"כ על הדין של רבי' ברוך ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור כוונתו דאף דכשאמרינן כרבי' ברוך בטעמא דאיסור רסיקת השלג משום נולד וכשיטת רש"י דהברייתא דגמ' פליגא עם התוספתא אז שפיר יש להביא ראיה לאיסור אבל יותר יש מכאן ראי' להיתר כיון דיותר מסתבר למימר כשיטת הרמב"ם דהברייתא לא חולקת עם התוספתא כמובן, וא"כ לפי"ז עכצ"ל דרבינו סובר בטעמא דאסור לרסק את השלג כהרמב"ם משום גזירת סחיטה ולא משום נולד וגם ראי' לזה נ"ל דאי נאמר דסובר משום נולד כהנ"ל מחודש רצ"ז אז צ"ל דסובר דהלכה כר"ש במוקצה אבל לא בנולד כהנ"ל אליבא דרבי' ברוך מחודש רצ"ו וזה באמת אא"ל כיון דממה דפסק רבינו כר"ש דלית לי' מוקצ' כהנ"ל מחודש רע"ז מוכח בפי' דגם נולד לית לי' כיון דכ' שם וז"ל והמיקל משניהם אומר שהלכה כר"ש בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור חוץ מנר שהדליקו באותה שבת דדחי' בידים כו' ומדל"כ חוץ מנולד מוכח בפי' דגם בנולד סובר דהלכה כר"ש וא"כ עכצ"ל דל"ס בטעמא דאסור לרסק את השלג כר' ברוך משום נולד אלא משום גזירת סחיטה כהרמב"ם כמובן:

אבל אח"כ ראיתי שלא דקדקתי יפה ברבינו כיון דכ' כאן אחר הדין של ריסוק השלג על הא דינא דסכין ומפרכסין לאדם וז"ל אומר ר' יצחק דוקא שמן שכבר הוא נמחה סכין אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה בידו והו"ל נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד עכ"ל מוכח בפי' דבהטעם בהא דאין מרסקין את השלג מודה רבינו לרבי' ברוך דמשום נולד אסור כמו שסובר גם הר' יצחק דאל"כ היכי הביא את הא דרב' יצחק וא"כ עכצ"ל דבנולד סובר דלית הלכתא כר"ש ומה שלא אמר לעיל חוץ מנולד צ"ל דסמך על מה שהביא כאן את הא דר' יצחק דמזה מוכח דבנולד לית הלכתא כר"ש וגם ממה שהביא רבינו במל"ת ע"ה את שיטת הבה"ג ור"ת דלית הלכתא כר"ש בנולד ג"כ מוכח דס"כ וא"כ ממילא ל"ל כפשטינו הנ"ל בכוונת רבינו במ"ש ויותר יש מכאן ראי' להיתר מלאיסור אעכצ"ל כמ"ש הב"י הנ"ל מחודש רצ"ז דרבינו לא חולק על טעמו של רבי' ברוך רק בהא דפשטיד"א חולק עליו משום דמחלק בין ממילא להיכא דמרסק בידים ועל קושיתינו הנ"ל מחודש רצ"ז באמת צ"ע אבל זה עכ"פ מוכח בפי' דבהא דפשטיד"א באמת חולק רבינו ומתיר כיון דממילא נימח אבל בהא דינא דר' יצחק גם רבינו מודה דאסור כיון דנמחה בידים ועי' בש"ג פ' במה בהמה על הא דסכין ומפרכסין שכ' וז"ל נ"ל דתליא בפלוגתא כו' אבל לפי מה שכתבנו באמת מוכח דלא תליא בפלוגתא אלא רבינו סובר כרב' יצחק אף דל"ס כר' ברוך עי"ש ותבין, אבל מהרא"ש סוף פ' במה טומנין מוכח דפסק כרבינו ברוך בהא דפשטיד"א מדהביאו בלי שום חולק וא"כ צ"ל דסובר דלית הלכתא כר"ש בנולד כהנ"ל אליב' דר' ברוך וכמו שבאמת נראה גם מפשטות לשון הרא"ש סוף ביצה וכ"כ הים של שלמה שם פ"ד אות ז' אבל הק"נ שם הוכיח דגם בנולד סובר כר"ש ודלא כהיש"ש ולפי דבריו באמת קשה היאך יכול לפסוק כר' ברוך וצ"ע, ולענין הלכה בהא דפשטיד"א פסק המחבר או"ח סי' שי"ח כרבינו דשרי אלא הרמ"א כתב ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה:

סכין (קיא) ומפרכסין כו', מ"ש רבינו בשם רבי' יצחק לחלק בין שמן לחלב דאסור משום נולד כ"כ גם המרדכי פ' במה בהמה ובאמת המרדכי לשיטתו שכתב בסוף פ' במה טומנין כרבינו ברוך דמטעם נולד אסור לרסק את השלג מדאוסר שם לחמם את הפשטיד"א עכ"כ בהא דסכין ומפרכסין שפיר לחלק בין שמן לחלב אבל הרמב"ם דסובר דלא מטעם נולד אסור לרסק את השלג אלא משום גזירת סחיטה כהנ"ל מחודש רצ"ג עכ"כ בפכ"א מהל"ש הל' ל' את הא דסכין ומפרכסין סתם ולא מחלק בין שמן לחלב, וא"כ לכאורה ק"ל על רש"י והר"ן בשבת נ"ג ע"ב שכתבו על הא דסכין וז"ל שמן, הלא הם לא סברו דמטעם נולד אסור לרסק את השמן כהנ"ל מחודש רצ"ג וא"כ אמאי כתבו דדוק' שמן סכין הא לפי שיטתם גם חלב סכין ואפשר דנקטו שמן לרבות' משום סיפא דבבהמה אפי' שמן אין סכין, ולהלכה פסק הטוש"ע או"ח סי' שכ"ח כרבינו דדוקא שמן סכין ולא חלב, ומ"ש רבינו אבל בחול מותר לסוך כו' לכאורה יש לדקדק מה ענין זה לכאן בהל"ש וכבר תמה ע"ז מו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן ותירץ דלכך מביאו לאורויי דבשבת אסור לסוך מחלב אפי' משום צער והראיה דבחול מותר לסוך חטטין מחלב ומחזיר משום צער אבל בשבת אפי' משום צער אסור, ומ"ש רבינו דסיכה כשתיה אסמכתא בעלמ' ומדרבנן אין איסור אלא כי עביד לתענוג וגם מ"ש בשם רבינו יעקב כל זה כתב גם התוספות נדה ל"ב ע"א ד"ה וכשמן וגם המרדכי הנ"ל דיבר קצת מזה, ומה שכתב רבינו בשם רבינו ברוך דלסוך את התינוקות בחלב וחזיר אסור אבל יניח לעכו"ם לסוכן כן כתב גם הג"מ שם אבל המרש"ל בביאורו כאן כתב על זה וזה לשונו מכאן משמע שאין נפקותא אם מניחין התינוקות לאכול דבר איסור מיד עכו"ם אבל האור זרוע כתב שצריכין להזהיר את המינקת שלא תאכילנה חזיר ונבילות וכל שכן שלא להאכילו דברים טמאים והראיה מאחר שהאכילתו אמו ממין ע"ז וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה עד כאן לשונו ויש ללמוד מזה מוסר השכל דהיאך צריך ליזהר בגידול בנים ובנות לגדלם על ברכי התורה והיראה ולהנהיגם בכל מיני פרשיות אף בקטנותם:

ספק (קיב) סכנת נפשות דוחה את השבת כו', כן איתא במשנה יומא פ"ג ע"א החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ס"נ דוחה את השבת ושם פ"ד ע"ב הקשה הגמ' ל"ל תו למימר וכל ס"נ דוחה את השבת א"ר יהוד' א"ר לא ספק שבת זו בלבד אמרו אלא אפי' ספק שבת אחרת פרש"י ז"ל וז"ל לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו אלא אפי' אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות ר"ל לשבת הבאה עכ"ל ואח"כ קאמר הגמ' ה"ד כגון דאמדוה לתמניא יומא ויומא קמא שבתא מד"ת ליעכב עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתי קמ"ל ואח"כ הביא הגמרא ראי' לזה מברייתא עי"ש ופסקו כן הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פ"ב הל"ב והטוש"ע או"ח סי' שכ"ח וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא א"ז דאפי' ספק שבת אחר' מחללין משום ספק ס"נ וצ"ע, ועוד דקדוק גדול ק"ל על רבינו דהיכי כתב ספק ס"נ דוחה את השבת לפיכך כו' נר' מזה דמשום דספק ס"נ דוחה את השבת ע"כ מותר להדליק או לעשות מלאכה אחרת לחולה שיש בו סכנה הלא אפילו אי לא הוה אמרינן דספק ס"נ דוחה את השבת ג"כ הי' מותר לחלל את השבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אבל נ"ל בס"ד ליישב א"ז דהרמב"ם בהלכה א' שם כתב וז"ל דחויה היא שבת אצל ס"נ כשאר כל המצות לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת כו' וכתב הכ"מ דכי היכי דפליגי תנאי בפסחים דף ע"ז בטומאה אם דחויה היא בצבור או הותר' ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה והנפ"מ כתב בשם רש"י דכשאמרי' דדחויה אז לאו היתר גמור הוא אלא דוקא היכא דא"א בענין אחר ופסק הרמב"ם גבי טומאה ושבת דדחויה היא וכ"כ הרשב"א והר"ן וכ"ס הכ"מ לעצמו ובב"י סי' הנ"ל כתב עוד נפ"מ אי שוחטין לחולה שצריך לבשר אם יש בשר נבילה דלמ"ד דהותרה שוחטין ולמ"ד דדחויה אין שוחטין אלא מאכילין נבילה וגם שם מסיק להלכ' דדחוי' אלא שם כתב כמדומה עי"ש וא"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם הלכה ב' שם דשוחטין לחולה כוונתו היכא דלית לי' נביל' דאל"כ הי' סתיר' בהרמב"ם כיון דפסק דדחוי' היא וגם התשב"ץ ז"ל ח"ג ססי' ל"ז כתב את הנפ"מ של הב"י אלא הביא ראיות דאע"ג דבטומאה דחויה היא גבי שבת הותרה עי"ש, וא"כ י"ל דגם רבינו סובר דבשבת הותר' מחמת הראיות של התשב"ץ אלא הי' קשה לרבינו ממשנה דיומא דמדוע איתא וכל ס"נ דוחה את השבת הול"ל וכל ס"נ הותרה בשבת אעכצ"ל דבס"נ באמת סובר התנא דדחויה היא ולא הותרה אבל בודאי נפשות באמת גם התנא סובר דהותרה והא דל"ק א"ז בפי' י"ל דסמך דממילא ידעינן א"ז דבודאי נפשות נפיש דינא בחד דרגא וא"כ י"ל דה"ק רבינו ס"נ דוחה את השבת לפיכך מותר להדליק כו' כלומר כיון דבס"נ דוחה מוכח מזה דבודאי נפשות הותרה ומ"ש ושוחטין כו' באמת כוונתו אפי' שאית לי' בשר נבילה כיון דסובר הותרה וגם המרש"ל בביאורו כאן כתב בדעת רבינו דאפי' כשאית לי' בשר נבילה שוחטין ודו"ק, יוצא לנו מהנ"ל דאפי' כשאמרינן בודאי נפשות הותרה אבל בס"נ לא אמרינן אלא נדחה ולהלכה נ"ל דהטוש"ע באמת פסקו דהותרה דמפסקו בסי' הנ"ל דשוחטין לחולה אפי' כשיש בשר נבילה וכ"כ המג"א שם ס"ק ט':

ומ"ש רבינו מותר להדליק ולכבות נ"ל בס"ד דכוונתו דמותר לכבות ע"מ להבעיר או ע"מ לעשות פחמין לרפואה דאל"כ הו"ל משאצל"ג כמ"ש רש"י שבת ל' ע"א ד"ה ש"מ וכיון דרבי' פסק כר"ש דמשאצל"ג פטור כהנ"ל מחודש ק"פ א"כ למה כתב דמותר לכבות הלא פשיטא היא כיון דגם לחולה שאב"ס ג"כ מותר כמ"ש הגמ' שם אעכ"מ דצ"ל הפשט ברבינו כמ"ש, ומ"ש שרופא אחד אומר שהוא צריך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו את השבת כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פ"ב הל"א ובהל' שביתת עשור פ"ב הל"ח וכתב הרהמ"ג שם דאיירי בחול' שנשתתק או שאמר אינו יודע דאי כשאמר שאינו צריך ורופא אחד אומר כמותו אז מוכח מסוגי' דר' ינאי יומא פ"ג ע"א דאין מאכילין אותו על פי רופא אחד וא"כ גם לענין שבת הדין כן ומה של"כ הרהמ"ג א"ז בהל"ש צ"ל משום דר' ינאי קאמר ביוה"כ אבל באמת אין חילוק כמובן וא"כ צ"ל גם ברבינו דאיירי כן, ומ"ש רבינו בשם ר' יצחק כי כל בני אדם חשובים בקיאין במקצת כ"כ גם הגמי"י הל"ש פ"ב והטוש"ע סי' הנ"ל אלא הרמ"א כתב בשם י"א דדוקא ישראלים אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזיקין אותם כבקיאין:

ומ"ש רבינו כשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא ע"י קטנים כו', ביומא פ"ד ע"ב לפי הגירסא שלפנינו איתא ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י כותים אלא ע"י גדולי ישראל וכתב התוס' ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצו' בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה ואח"כ איתא ואין אומרין יעשו דברים הללו לא עפ"י נשים ולא עפ"י כותים אבל מצטרפין לדעת אחרת פרש"י ז"ל וז"ל אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן אבל מצטרפין לדעת אחר' כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא וס"נ להקל עכ"ל ועי' בר"ן ז"ל שם מ"ש על רש"י כי צריך ביאור, נמצא לפי גירסא זו לא קאי ואין אומרין יעשו דברים הללו כו' אלא על זה דאין מחללין על פיהן כמו שפרש"י אבל מהא דאין עושין עפ"י נשים או עפ"י קטנים לא דברה הברייתא כלום ואי"ל דסמך עמ"ש אלא ע"י גדולי ישראל דממילא ידעינן דע"י נשים וקטנים לא דא"כ קשה אמאי ל"ק הברייתא בקיצור ואין עושין דברים הללו אלא ע"י גדולי ישראל אעכצ"ל דפירושא ע"י גדולי ישראל היינו ת"ח ומש"ה נקט גדולי ישראל לאשמעינן דאפי' היכא דאפשר בנכרי כמ"ש התו' הנ"ל אפ"ה לא יעשה אלא הת"ח דאי הוה נקט ישראל סתם ה"א דדוקא בישראל פשוט אמרינן כן אבל כשליכא אלא ת"ח מוטב שיעשה הנכרי ע"כ נקט גדולי ישראל אבל לא לאפוקי אשה או קטן ועי' תשב"ץ ח"א סס"י נ"ד, וכיון דלית' בבריי' מאשה או קטן כלום עכצ"ל דסוברת דכשיכלינן לעשות ע"י אשה או קטן באמת עושין וא"כ צ"ל דהברייתא זו סוברת דדחויה שבת אצל חולה ולא הותרה וע"כ עושין ע"י קטן או אשה כשאפשר אלא סד"א דגם ע"י נכרי עושין כשאפשר ע"כ קאמרה דלא מהטעם שכתב התו' הנ"ל דחיישינן שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי סכנה כל זה י"ל לפי הגירסא שלפנינו ולפי פירושו של רש"י הנ"ל:

אבל להרי"ף ז"ל אית ליה גירסא אחרת וז"ל ואין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותיים מפני שמצטרפים לדעת אחרת עכ"ל ועי' בר"ן מ"ש ע"ז והרמב"ם ז"ל הל"ש פ"ב הל"ג כתב וז"ל כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולי ישראל בחכמיהם עכ"ל וכתב הרהמ"ג ז"ל שגם להרמב"ם הי' הגיר' של הרי"ף [אלא להרמב"ם הי' תחת כותי עבדים] וסובר דפירושא מפני שמצטרפין לדעה אחרת שלא תהא שבת קלה בעיניהם וגם כתב דהטעם שכ' הרמב"ם לא קאי אלא על נשים ועבדים וא"כ עדיין טעמא בעי על עכו"ם וקטנים אבל כבר כתב הכ"מ ז"ל את טעמם וז"ל וטעמא דאין עושין ע"י עכו"ם וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פ"נ ואין מתירים אותו לכתחלה ע"י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו עכו"ם או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל ודלא כהר"ן שכ' שהטעם שכ' רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא"כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי עכו"ם כו' עכ"ל הטעם שנתן הכ"מ על עכו"ם וקטנים אמת שהוא טעם לשבח וראוי למי שאמרו אבל איני יודע דמדוע ל"ק דגם הרמב"ם סובר כהתו' הנ"ל דחיישינן שמא יתעצלו ויבא לידי סכנה ואפשר דהכ"מ סובר כיון דעל קטנים ל"ל כהתו' דבקטנים עכצ"ל שיש גם גדול עמם דלא מסתבר להניח חולה מסוכן על קטנים גרידא וכיון שיש גם גדול עמם תו ליכא למיחש שמא יתעצל וכיון דבלא"ה צריך ליתן טעם על קטנים עכ"כ הכ"מ את טעמו גם על עכו"ם אבל באמת על נכרי בעצמו שפיר י"ל כטעמו של התו' אבל עדיין צריך להבין דמדוע ל"כ הרמב"ם בפי' גם על עכו"ם וקטנים את הטעם כמ"ש על נשים ועבדים וצ"ל כיון דהטעם של נשים ועבדים איתא בהברייתא בפי' לפי פירושו של הרמב"ם במפני שמצטרפין לדעת אחרת כמ"ש הרהמ"ג עכ"כ את טעמם אבל הטעם של עכו"ם וקטנים דליתא בהברייתא בפי' [והא דל"כ הברייתא גם על עכו"ם וקטנים איזה טעם י"ל דסמכ' דמסברא ידעינן כמ"ש הכ"מ] ל"כ הרמב"ם כפי הכלל שבידינו שדרכו שלא להביא רק מה דאיתא בפי', ומ"ש הכ"מ דהר"ן כתב שהטעם שכ' הרמב"ם שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם על קטנים איני יודע דהיכא כ"כ דמהר"ן דיומא שם אדרבא מוכח דסובר כהרהמ"ג דל"כ הרמב"ם את טעמו אלא על נשים ועבדים מדלא הזכיר הר"ן שם אליבא דהרמב"ם מקטנים כלום אבל אח"כ ראיתי בב"י או"ח סי' שכ"ח דגירסתו הי' בהר"ן דיומא שכ' בשם הרמב"ם גם על קטנים את טעמו:

ועתה לפי הנחה הנ"ל נחזור לפרש בס"ד את רבינו שכ' ג"כ הטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם כמ"ש הרמב"ם א"כ עכצ"ל גם אליבא דרבינו שגירסתו הי' בגמ' כגירסת הרי"ף וגם מפרש מפני שמצטרפין לדעת אחרת כמ"ש הרהמ"ג הנ"ל אליבא דהרמב"ם וכיון דרבינו כתב בפי' את הטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם גם על קטנים א"כ נשאר עליו קושיית הכ"מ שהקשה על הר"ן הנ"ל אלא ע"ז י"ל דלרבינו באמת הי' הגיר' בהסיפא דברייתא קטנים בהדי נשים וברישא עבדים או כותים בהדי עכו"ם אבל אליבא דהרמב"ם ל"ל כן כיון שהביא קטנים בתר עכו"ם וע"כ הקשה הכ"מ על הר"ן שפיר, אבל עדיין ק"ל דמדוע השמיט רבינו עכו"ם ועבדים או כותים וי"ל דבשלמ' הרמב"ם לשיטתו דסובר דדחויה שבת אצל חולה כהנ"ל מחודש ש"א וא"כ הוה ס"ד דכשאפשר לעשות ע"י עכו"ם טפי עדיף ע"כ צריך להביא דאין עושין מהטעם שכתב התו' או מהטעם שכ' הכ"מ הנ"ל וגם אליבא דהברייתא י"ל כן כיון דגכ"ס דדחויה היא כהנ"ל מחודש ש"ג אבל רבינו דסובר דהותר' שבת אצל חולה כהנ"ל מחודש ש"א וליכ' שום ה"א לומר שעושין טפי ע"י עכו"ם מע"י ישראל ע"כ ל"צ למימר דאין עושין ע"י עכו"ם כמובן, ולהלכ' פסק הטוש"ע או"ח סי' שכ"ח ג"כ שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת אלא הרמ"א כתב ואם אפשר ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם וכן נוהגים אבל הט"ז שם ס"ק ה' חולק על הרמ"א וכתב דיש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד ומסיים עיקרא דמלת' שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר וגם מהתשב"ץ ח"א סי' נ"ד נרא' בפי' כמ"ש הט"ז וגם התניא בש"ע שלו נוטה להט"ז אלא מסיים ועכ"פ הרוצה לעשות על ידי נכרי יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהנכרי מזומן כאן וגם מהאליה רבה נראה שהסכים להט"ז:

ומ"ש רבינו הנשאל הר"ז מגונה והשואל הר"ז שופך דמים כו' כתב המרש"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל הנשאל ה"ז מגונה פי' דהי' לו לדרוש בבהמ"ד מקודם לכן בפני רבים כדי שיהי' זה הדין שגור בפי כל ולא יצטרכו לשאול והשואל ה"ז שופך דמים פי' כשהוא בר אוריין שהי' לו לידע כי שגגת תלמוד עולה זדון וע"י שהיית השאלה נסתכן זה וק"ל עכ"ל, ומ"ש רבינו אמר רב גב היד כו' עד המבשל לחולה כ"ז פשוט, ומ"ש אבל השוחט בשבת מותר כו' כתב המרש"ל וז"ל פי' דאין יכול להאכיל כזית בשר בלא שחיטה וקשה למה אינו אסור משום מוקצה וי"ל דאיירי שהי' חולה בין השמשות אבל אי לא הוה חולה בהש"מ היינו אומרים מאחר דאיתקצאי לבהש"מ איתקצאי לכולא יומא וכן בהדי' בגמרא וכן פרש"י להדיא שאם הי' בריא ונחלה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ומה שהתיר הטור אפי' בחולה שנחלה בשבת היינו דס"ל כאביו הרא"ש שכ' פ"ק דחולין דכל זאת אינו אליבא דהלכתא לפי דקיימ"ל כר"ש דאף מוקצה מחמת איסור שרי אבל לפי דעת הספר דסובר לעיל דשוחט הוי מוקצה גמור לכ"ע צ"ל כדפרש"י עכ"ל ומ"ש רבינו ואם צריכא לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין כו' לכאורה צריך להבין דלעיל גבי סכנת נפשות כתב רבי' שאין עושין אלא ע"י גדולים ונבונים בלא שום שינוי כדי שלא יבא לידי דחויה וא"כ היכי כתב כאן דבעי שינוי אבל כבר עמד ע"ז המרש"ל ומתרצו יפה עיי"ש:

וכן (קיג) זועקין ומתחננין בשבת כו', במשנה תענית י"ט ע"א איתא על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה נכרים או נהר ועל הספינה המוטרפת בים רבי יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה ומפרשו רש"י והר"ן ז"ל שם מתריעין בענינו ואמת אתם דבדף י"ד ע"א שם קאמר הגמ' על אלו מתריעין כו' במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בענינו וקרי לה התרעה ש"מ וא"כ צ"ל דלעזרה אבל לא לצעקה דקאמר ר' יוסי ג"כ פירושו שלא לצעוק בתפלה אלא צעקה שיבואו בני אדם לעזרה דל"ל דלעזרה פירושו שתוקע בשופר שיבואו לעזרה כיון דהת"ק לא דיבר משופר כלום א"כ ע"כ דגם ר' יוסי לא דיבר וכן פרש"י שם וז"ל לעזרה צועקין לבני אדם שיבואו לעזרה ולא לצעקה תפלה שאין אנו בטוחין כ"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהן בשבת כו' עכ"ל וכן פי' הר"ן שם אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם כתב וז"ל ר' יוסי אומר שאין תוקעין שופר בשבת אלא כדי שיתקבצו העם להושיע אותה מדינה אבל לצעוק לשם ולהתענות לא ואין הלכ' כר' יוסי למנוע מהם הצעקה בשבת אלא שצועקים ומתענין עליהם בשבת בלא תקיעה עכ"ל נראה דסובר דלר' יוסי שרי לתקוע בשופר וע"ז באמת ק"ל הלא מהגמרא מוכח כרש"י והר"ן דר' יוסי לא דיבר משופר, ובברטנורה ז"ל שם ראיתי שכ' וז"ל והל' שאין תוקעים עליהם בשופר או בחצוצרות בשבת אלא א"כ הוצרכו לתקוע לקבץ את העם אבל מתענים וזועקים ומתחננים עליהם בשבת עכ"ל ומדכ' אבל מתענים וזועקים כו' מוכח דפסק כהחכמים כיון דלר' יוסי לא שרי הצעקה וכיון דפסק כהחכמים ואעפי"כ כתב דשרי לתקוע כדי לקבץ את העם עכצ"ל דסובר דגם להחכמים שרי לתקוע בכה"ג וע"ז ג"כ ק"ל כיון דמגמ' מוכח בפי' דמתריעין שאמרו החכמים פירושו בענינו אבל משופר לא דברו החכמים כלום וא"כ מנ"ל דמותר, אבל אח"כ ראיתי בהרמב"ם הל' תענית פ"א הל"ו שכ' ג"כ כהברטנורה וז"ל וזועקין ומתחננים עליהם בתפלה אבל אין תוקעין אלא א"כ תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן עכ"ל ומהרהמ"ג ז"ל נר' שהרגיש בקושייתינו וכתב וז"ל אא"כ תקעו כו' שאמרו פ"ק דתענית שופרות בשבת מי איכא בתמיה אבל לעזור אותן פשיטא שהרי אפי' חילול גמור מחללין ויוצאין בכלי זיין להצילן כנזכר פ"ב מהל' שבת עכ"ל והלח"מ ז"ל כתב וז"ל אא"כ תקעו לקבץ והוא לעזרה דאמר ר' יוסי סובר רבינו ז"ל דאפי' תרועה בשופר כדכתב בפי' המשנה וטעמו כדכת' הרהמ"ג אע"ג דר' יוסי לא קאי אלא אדרבנן ורבנן תרועה בפה קאמרו מ"מ מ"ש והוא לעזרתן הוי אפי' בשופר שאפי' חילול גמור מחללין כדכתב הרהמ"ג עכ"ל ולפי דבריהם יפה כתב גם הברטנורה:

ובהל"ש פ"ב הלכ"ד כתב הרמב"ם וז"ל וכן ספינה המטורפת בים כו' וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת עכ"ל ולפי מ"ש הרמב"ם הל' תענית הנ"ל עכצ"ל דמ"ש בהל"ש ומתריעין עליהן לעזור אותם פירושא דמתריעין בשופר וא"כ ק"ל על הלח"מ שכ' בהל"ש שם וז"ל הך תרועה לא הוי בשופר כדכ' רבינו בפ"ב מהל' תענית והאי תרועה לא הוי אלא בפה עכ"ל הלא בפ"א מהל' תענית כתב הלח"מ בעצמו דמהיכא למד הרמב"ם דלעזור אותם מותר לתקוע בשופר כהנ"ל וא"כ אמאי לא מפ' בהל"ש גכ"כ וצ"ע, אבל קושיתינו הנ"ל עכ"פ מתורצ' שפיר כמ"ש הרהמ"ג וגם מהב"י ז"ל או"ח סי' תקע"ו נראה שהסכים להרהמ"ג אבל הב"ח ז"ל שם הקשה על הרהמ"ג עי"ש וגם לי קשה קצת כיון דלפי דבריו לא דברו החכמים ור' יוסי דמותר לתקוע בשופר לעזור אותן אלא מחמת סברא אמרינן דמותר כמ"ש הרהמ"ג מהטעם דאפילו חילול גמור מחללין וכיון דלא דברו בפי' מזה א"כ היכי כתב הרמב"ם א"ז הלא אין דרכו לכתוב מה דליתא בפי', וע"כ נ"ל בס"ד בדעת הרמב"ם דהי' קשה לו נהי דמתריעין בשבת דקאמר הת"ק פירושו בענינו כמ"ש הגמ' בדף י"ד אבל אי באמת לא דיבר הת"ק מתקיעת שופר כלום אמאי קאמר מתריעין הלא מהגמ' שם מוכח דלכ"ע לשון התרעה בשופר בודאי משמע וא"כ אמאי לא נקט לשון צעקה אעכ"מ דהת"ק ה"ק ועל אלו מתריעין בשבת כו' כוונתו בתרתי דתוקעין בשופר לעזור ועוד דמתריעין בענינו וע"כ נקט לשון מתריעין ורבי יוסי פליג בחדא ומודה בחדא דע"ז דתוקעין לעזרה מודה דשרי משום הטעם שכ' הרהמ"ג ולא פליג אלא על צעקה וא"כ מוכח דלתרוייהו מותר לתקוע בשופר לעזור וע"כ פסק הרמב"ם שפיר ודו"ק:

אבל עדיין ק"ל על רבינו דבדף כ"ב ע"ב שם קאמר הגמ' ת"ר עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר ואחד ספינה המיטרפת בים ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני ליסטין ומפני רוח רעה מתריעין בשבת כו' והרמב"ם הביא את כל זה בהל"ש פ"ב ואמאי השמט רבינו א"ז, אבל מצאתי במגלת ספר ז"ל שכבר עמד ע"ז ומתרץ כיון שהוא דבר שיש בו פ"נ מלת' דפשיט' היא שמחללין את השבת להצילן בכל דבר שיכול עי"ש:

ואין (קיד) זועקין ומתחננין על הדבר בשבת כו', במשנ' תענית י"ט איתא שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים ושם כ"ב ע"ב קאמר הגמ' איבעיא להו לא הודו לו חכמים בשבת אבל בחול הודו לו או דילמא לא הודו לו כלל ת"ש דתניא מתריעין על הדבר בשבת ואצ"ל בחול ר' חנן בן פיטום תלמידו של ר"ע משום ר"ע אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר פרש"י אפי' בחול דגזירה היא ולכאורה ק"ל על ר' חנן הלא ברישא דמתני' איתא וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אות' העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותי' מתענות ולא מתריעות ר"ע אומר מתריעות ולא מתענות אלמא דלר"ע אותה עיר שיש בה דבר ר"ל מתענת ומתרעת דר"ע לא חולק אלא בסביבותיה וגם בסביבותיה סובר דמתריעות וא"כ היכי קאמר רב חנן דר"ע סובר דאין מתריעין על דבר כל עיקר וצ"ל דר' חנן סובר דמד"ק ר"ע מתריעות ולא מתענות זה קאי על מפולת ולא על דבר וגם צ"ל דר' חנן איירי בסביבותיה כיון דבאותה עיר מוכח ממתני' דלא פליג ר"ע אלא גכ"ס כהחכמים דמתענת ומתרעת וממילא לפי"ז עכצ"ל דשמעון התימני ג"כ איירי בסביבותי' דאלת"ה היאך פשיט הגמ' דלא הודו לו כלל מהא דר' חנן דאיירי בסביבותי' אעכצ"ל כמו שכתבנו, וא"כ ק"ל מדוע לא פשיט הגמ' דלא הודו לו כלל מהרישא דמשנה גופא דאיתא בפי' דבסביבותי' סברו החכמים דלא מתריעין כלל ואפשר כיון דמתריעי' דשמעון התימני פירושו בענינו ולא בשופר כיון דאיירי בשבת ובשב' שופר ליכא כמ"ש הגמ' הנ"ל מחודש ש"ז וא"כ צ"ל דגם האיבעיא של הגמ' על מתריעין בענינו הי' וע"כ ליכא למיפשט מריש' דמתני' כיון דאיירי בחול ופירושא דמתריעין דרישא בשופר א"כ י"ל דדוק' בשופר סברו החכמים דאין מתריעין בסביבותיה אבל בתפלה אפשר דסברו דמתריעין וע"כ לא פשיט הגמ' אלא מר' חנן כמובן, אבל הר"ן שם כתב וז"ל ולא הודו לו חכמים פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו שיתריעו ולא שיתענו ומיהו הני מילי לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עכו"ם שנתריע עלי' ברצופה ואפי' בשבת דליתא ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותי' מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימ"ל כרבנן דפליגי אדר"ע עכ"ל נרא' בעליל דלהר"ן נשארו כמה קושיות מקושיותינו הנ"ל וגם בחידושי אנשי שם שם ראיתי שהרגיש קצת מקושיותינו עי"ש מה שתירץ כי לא זכיתי להבין את דבריו עכ"פ זה מוכח מהר"ן בפי' דאפי' בחול לא הודו לו חכמים:

אבל הברטנורה שם כתב וז"ל ולא הודו לו חכמים להתריע על הדבר בשבת אבל בחול מתריעין עכ"ל ועל פירושו ק"ל מאד הלא מגמ' שם מוכח דלא הודו לו כלל אפי' בחול הן אמת דהתי"ט שם כתב דהברטנורה סובר דהא דשמעון התימני איירי בסביבותי' והחכמים דלא הודו לו הם ר"ע דרישא דמתני' דסביבותי' מתריעות ולא מתענות ועכ"כ הברטנורה אבל בחול מתריעין עי"ש ותראה שכן כוונתו אבל איני יודע דמה תיקן בזה כיון דסוף סוף קשה על הברטנורה דמדוע בחר דרך לעצמו ושבק את הגמ' דקאמר' בפי' דאף בחול לא הודו לו, אבל בהנ"ל י"ל דהברטנורה גכ"ס דהא דשמעון התימני איירי בסביבותיה וגם א"ז סובר שהבעל איבעיא הי' מסופק אי החכמים דלא הודו לשמעון התימני הם החכמים דרישא דמתני' דסברו דבסביבותי' מתענין ולא מתריעין ואז צ"ל דגם בחול לא הודו לו או דילמ' החכמים דשמעון התימני ר"ע דרישא דסובר דבסביבותי' מתריעין ואז צ"ל דדוק' בשבת לא הודו לו אבל בחול הודו לו ופשיט הגמ' מהברייתא דר' חנן דר"ע החכמים דשמעון התימני כיון דרישא דברייתא דמתריעין על הדבר בשבת ואצ"ל בחול צ"ל דשמעון התימני היא וע"ז קאמר ר' חנן משום ר"ע מה שאמר א"כ מוכח מר' חנן דר"ע החכמים דשמעון התימני וממילא גם לדידן אף דלא סברינן כר' חנן בהא דר"ע אלא כמו שאיתא ברישא דמתני' בשמו ג"כ י"ל דר"ע החכמים דשמעון התימני ועכ"כ הברטנורה שפיר את פשטו אבל להלכה באמת י"ל דגם הברטנורה פסק כהחכמים דר"ש דרישא דמשנה דבאותה עיר מתענין ומתריעין בחול ובסביבותי' מתענין ולא מתריעין לא בשבת ולא בחול וכ"פ הרמב"ם בפי' המשניות שם ובחיבורו הל' תענית פ"ב הל"ב וכ"פ רבינו ועכ"כ ואין זועקין ומתחננין על הדבר בשבת כוונתו דבשבת אין זועקין ומתחננין בשום מקום בין באותה עיר בין בסביבותי' ומחול לא דיבר רבינו כיון דאיירי כאן מדיני שבת, ולענין אם מברכין את החולה בשבת עי' במהרש"ל ובמו"ה יוסף מקרעמניץ בביאורם כאן מ"ש בשם מהר"י ווייל בזה מובא גם במג"א סי' רפ"ח ס"ק י"ד:

שדה (קטו) של ישראל כו' בע"ז כ"א ע"ב איתא רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לנכרי מפני שנקרא על שמו ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבתות וביו"ט וקאמר הגמ' ע"ז אבל שדהו לנכרי מאי שרי מ"ט אריסא אריסותי' קעביד פרש"י אבל שדהו לנכרי שרי להשכיר היכא דליכא למיחש לחניית קרקע כגון בח"ל ואע"פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה דליהוי נכרי שליחו אלא אמרי' אריסיה הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטל לעשות עכ"ל וכתב התו' שם בשם ר"ת דהלכה כרשב"ג וכ"פ רבינו והרמב"ם הל"ש פ"ו הלט"ו וכן הלכה בטוש"ע או"ח סי' רמ"ג, ומ"ש רבינו ואם אין נותן לו רק מעות לטרוח אסור כדפסק בירושלמי כו' בירושלמי שבת פ"ק הלכה ח' איתא הכי תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר ארשב"א במד"א בקיבולת אבל בשכר יום אסור בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור פי' הקה"ע אבל במחובר לקרקע אסור אפי' בקיבולת, אלמא דרשב"א סובר דאפי' בקיבולת לא שרי אלא בתלוש אבל במחובר לקרקע לא ובשכיר יום אפי' בתלוש אסור וע"ז קאמר אח"כ הירושלמי ר"ש בר כרסנה בשם ר' אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א אלמ' דהירוש' פסק לגמרי כרשב"א וא"כ ק"ל על רבינו כיון שהביא את הירושלמי להלכה דמחובר לקרקע אסור בקיבולת כרשב"א א"כ היכי פסק לעיל מזה כרשב"ג דבשדה מותר בקיבולת אבל אח"כ ראיתי שכבר עמד ג"ז המרש"ל בביאורו כאן ומתרצו יפה עי"ש ועי' בתוס' ע"ז שם ד"ה אריס' וברא"ש ובשבת י"ז ע"ב בתו' ד"ה אין שהביאו ג"כ את הירושלמי זה להלכה ואפ"ה פסקו כרשב"ג וצ"ל גם אליבייהו כמ"ש המרש"ל ועי' במגדל עוז הל"ש פ"ו הלי"ב שכ' על הירו' הנ"ל שאית' בע"ז וזה ט"ס כיון דליתא אלא בשבת, ומ"ש רבינו ומרחץ אסור כו' כן איתא בע"ז שם, ומ"ש ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות כו' גם זה בע"ז כ"ב ע"ב ולהלכה עי' בטוש"ע או"ח סי' רמ"ה, ומ"ש ישראל שיש לו שוורים כו' עי' בב"י סי' רמ"ו מ"ש בזה, ומ"ש בהא דהשוכר את הפועל לשמור את הפר' או של כ' יום כתב מו"ה יוסף מקרעמניץ בביאורו ע"ז וז"ל קבלתי לכך תפס כ' יום ולא כ"א יום משום שהם ג' שבועות כדי שלא יזכיר שבת עכ"ל וגם המרש"ל בביאורו כאן הביא א"ז וכתב עליו וז"ל והבל הוא ויפה לנערים עכ"ל וא"כ צ"ל דנקט כ' יום משום שהיא סכום מלא כמובן:

אמר (קטז) מר עוקבא מי שנגפה ידו כו', בשבת ק"ט ע"א לפי הגיר' שלפנינו איתא ואמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי א"ר הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנ' אמרי חלא לא אמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי חמרא נמי מסו להו רבינא איקלע לבי רב אשי חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה ויתיב קא צמית ליה בחל' א"ל ל"ס לה מר להא דאמר ר' הלל חלא לא א"ל גב היד וגב הרגל שאני א"ד חזייה דקא צמית לי' בחמרא א"ל ל"ס לה מר להא דא"ר הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי' חמרא נמי מסו להו ומר נמי הא מפנק א"ל גב היד וגב הרגל שאני דא"ר אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת פרש"י ז"ל וז"ל צומתה ביין לשכך הדם ועל דמפנקי כתב מעונגין הן וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומתה עכ"ל ולכאו' ק"ל מה בכך שצומת' הלא לצומת' באמת שרי כמ"ש מר עוקבא צומתה ביין וצ"ל דכוונת רש"י כיון דמפנקי וצומתה לבשרן ונתרפא הבשר ע"כ אסור וכמ"ש הגמ' אפי' חמרא נמי מסו להו אבל סתם בני אדם שאינן מפונקים כיון דהיין לא צומתה לבשרן אלא צומתה לשכך הדם דהיינו להעמיד את הדם שלא יהי' שותת וכיון דלא עביד לרפואה בבשר עצמה ע"כ שרי וכן מפרש הר"ן ז"ל שם, אבל הר' ירוחם ז"ל ני"ב ק"ט כתב וז"ל מי שהוכה על ידו צומתה ביין כדי שלא יתפח בעבור המכה אבל לא בחומץ ואם הוא אדם מעונג שאפ' היין מרפאו אסור אפי' ביין כו' עכ"ל נראה דבטעמא דצומתה ביין פליג עם רש"י והר"ן וגם לדינא יש נפ"מ ביניהם כשלא שותת הדם דלרבי' ירוחם גם בכה"ג שרי לצומת' כדי שלא יתפח אבל לרש"י והר"ן אפשר דלא שרי כיון שעוש' פעול' בגוף הבשר ועי' בטור או"ח סי' שכ"ח דמדכ' כדי להעמיד הדם מוכח דסובר כרש"י והר"ן אבל בזה דמפנקי אפי' ביין לא שרי לצומת' בזה לא פליגי וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הל"ש פכ"א הל' כ"ג, ורבינו ז"ל ל"כ על צומתה ביין שום טעם אלא ע"ז י"ל כיון דסוב' דבכל גווני שרי בין שותת הדם בין לא שותת ע"כ ל"כ שום טעם אבל זה ק"ל דמדוע לא הביא דמפנקי לא צומתה אפי' ביין ואי"ל דסובר כיון דרבא אמר והני בני מחוזא כיון דמפנקי כו' ולא אמר בקיצור אבל מפנקי אפי' חמרא כו' מוכח דדוקא במפנקי דבני מחוז' סובר כן אבל לא במפנקי דכ"ע וכיון דבזמה"ז ליכא מפנקי דבני מחוז' ע"כ לא הביא א"ז דזה באמת אא"ל כיון דמוכח מהא דרבינ' איקלע לבי רב אשי ומאיכא דאמרי הנ"ל דבכל מפנקי סובר רבא כן דאל"כ מה הקשה רבינא על רב אשי מהא דרבא ומר נמי הא מפנק דילמ' לא הי' ר"א כמפנקי דבני מחוזא אעכ"מ דבכל מפנקי סובר רבא כן [ועי' בהרהמ"ג שם שכ' וז"ל ואסור בכל עינוג כמוזכר עוד שם עכ"ל ועם דברינו שפיר יש להבין את דבריו כמובן] וא"כ נשאר' הקושי' על רבי' דמדוע השמיט את הא דמפנקי אם לא שנאמר שלא הי' בגירסתו ואפשר דלכך כתב גרסינן בשבת כו' אבל עדיין צ"ע:

אמנם (קיז) אם נגף בגב היד כו' כן מוכח מהא דרבינא איקלע לבי רב אשי וכדאמר רב אדא בר מתנה א"ר הנ"ל וכן הלכה בש"ע או"ח סי' שכ"ח ס"ו, ונ"ל בס"ד דגב הרגל נקרא כל משך הרגל שהוא לצד שנקרא שיען ביין ולא במקום שיען ביין דוקא אלא גם במקום האצבעות לאותו צד וראי' לזה ר"ל מגמ' הנ"ל חזיי' דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעי' פרש"י והר"ן וז"ל חמור דרך לו על רגלו ומדכתבו סתם על רגלו ול"כ על איז' מקום מוכח דבכל משך הרגל לצד הגב הדין כן, וגם גב היד נ"ל דנקרא כל משך היד שהיא לצד האצבעות לאפוקי המשך שהיא לצד הכף וראי' לזה נ"ל מברכות ח' ע"ב אמר להו אל תחתכו על גב היד ותו איתא שם תניא אמר ר"ע כו' כשנושקין אין נושקין אלא על גב היד אלמא דגם מקום האצבעות נקרא גב היד והטעם נ"ל דלצד הגב בין ביד ובין ברגל כיון דליכא שם בשר כמו בצד השני ונלקה תיכף העצם עצמו ע"כ הוי ס"נ וגם י"ל דלזה כיוון רש"י בשבת שם ד"ה גב היד וגב הרגל שאני שכ' וז"ל שמכתו קשה ומסוכן ומחללין עליו את השבת עכ"ל אבל לצד השני כיון דאיכא שם בשר ולא נלקה כ"כ העצם ע"כ לא הוי ס"נ וגם יש להבין בזה מ"ש התוס' בע"ז כ"ח ע"א ד"ה מכה דמכת חרב אמרי' בכ"מ שמחללין עלי' את השב' לא בגב היד או בגב הרגל דוקא וכן באמת הלכה בש"ע שם:

אין (קיח) רוחצין במים שמשלשלין כו', כל מ"ש רבינו ז"ל בהא דינ' הוא ממש לשון הרמב"ם הל"ש פכ"א הלכ"ט אלא הרמב"ם הוסיף ולא בטיט שטובעין בו וא"כ צ"ט דמדוע השמיט רבינו א"ז ונ"ל בס"ד דבשבת קמ"ז ע"א אי' במשנ' אין יורדין לקורדימא פרש"י שם הנהר וקאמר הגמ' מ"ט משום פיקא פרש"י טיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נשורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם נמצא דלפי פירושם שהחשש הוא משום סחיטה י"ל דאם הוא ערום אז יורד לקורדימא וכ"כ הק"נ שם, אבל הרי"ף גרס אין יורדין לפילומא מ"ט משום נקא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו דבק ואם ירד אדם שם חוששין שמא יטבע באותו הטיט וידבק שם ואינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם ומעלין אותו משם ויש מי שאומר הרוחץ באות' בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין את בני המעים עכ"ל ובין השני פירושים שכתב הרי"ף ליכא שום נפ"מ דאפי' לפי פירושו ג"כ אפי' ערום אסור וכ"נ מהק"נ שם וגם בהטעם ליכא שום נפ"מ דלכל השני פירושים הטעם משום צער וכ"נ מהרהמ"ג שם דמדכ' על השני פירושים של הרי"ף וז"ל ושני הפירושים האלו כתב רבינו במלות קצרות כמנהגו הטוב עכ"ל וצ"ל דכוונתו דמ"ש הרמב"ם אין רוחצין במים שמשלשלין זה הוא הפי' הב' של הרי"ף ומ"ש הרמב"ם ולא בטיט שטובעין בו זה הוא הפי' הא' של הרי"ף ומדכ' הרמב"ם על כל השני פירושים הטעם משום שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג עכ"מ כמו שכתבנו דלהשני פירושים חד טעם אית להו משום צער, אבל החי' הר"ן שם כתב הטעם על הפי' הא' של של הרי"ף משום טירחא יתירא או משום עובדין דחול ולפי דבריו צ"ל דמי שסובר הטעם דאין יורדין לפילומא משום צער ל"ס כהפי' הא' של הרי"ף אלא כהפי' הב' וא"כ י"ל דרבינו סובר כהר"ן ומשום דסובר הטעם משום צער כמ"ש בפי' כן ע"כ השמיט ולא בטיט שטובעין בו שכ' הרמב"ם שהיא הפי' הא' של הרי"ף ול"כ אלא אין רוחצין במים שמשלשלין שהיא הפי' הב' של הרי"ף ועי' בברטנורה שם שהביא את הפי' הא' של הרי"ף וגם פירושו של רש"י משום סחיטה והשמיט הפי' הב' של הרי"ף וצ"ל דגכ"ס כהנ"ל דליכא שום נפ"מ בין השני פירושים של הרי"ף וע"כ לא נקט אלא חדא מינייהו ודו"ק:

לפיכך (קיט) אם לא נשתהא בהן כו', כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פכ"א הלכ"ט נראה דסברו דאפי' במים הרעים שבים הגדול מותר כשלא נשתהא בהן ואע"ג דמפשטות לשון הגמ' שבת ק"ט נראה דלפי המסקנא לא מחלק בין אישתהי ללא אישתהי אלא דווקא במי משרה ובימה של סדום וכן הוא באמת שיטת הרשב"א שם אפ"ה סברו רבי' והרמב"ם דה"ה במים הרעים של הים הגדול מדתני בבריי' ים הגדול בהדי מי משרה וכ"ס הרמב"ן והריטב"א והמאירי והר"ן שם והרהמ"ג כתב על שיטתם שכן עיקר וכן הלכה בטוש"ע או"ח סי' שכ"ח ועי' בש"ג פ' שמנה שרצים מ"ש בזה, ועל מ"ש דמפשטות לשון הגמר' נראה דלפי המסקנא לא מחלק בים הגדול בין אישתהי ללא אישתהי וגם מה שהקשה הב"ח סי' הנ"ל מהא דמי טבריא והניח בצ"ע עי' בק"נ שם אות י"ד שמתרץ את כל זה יפה אלא מ"ש הק"נ בסוף דבריו וז"ל וי"ל דהא דקתני בד"א כו' עד וכ"כ המרש"א דבר זה צריך תבלין ונ"ל בס"ד דכוונתו שלא תקשה דמדוע הביאה הברייתא את הא דמי טבריא כלל כיון דבמי טבריא אפי' כשאישתהי ג"כ שרי ע"ז כתב הק"נ דמשו"ה הביאה מי טבריא לאשמעינן דאפי' כשיש לו חטטין בראשו ג"כ שרי אפי' כשאישתהי ואח"כ כתב וכ"כ המרש"א כוונתו דלפי תירוצו הא' של המרש"א שם ד"ה רוחצין במי טברי' צריך ג"כ לומר כן ומיושב שפיר קושית הב"ח הן אמת דלפי תירוצו הב' של המרש"א עדיין קשה קושית הב"ח וכשתעיין היטב בהב"ח נראה בעליל דלא הקשה קושיתו אלא לפי תירוצו הב' של המרש"א אבל כיון די"ל דהפוסקים הנ"ל באמת סברו כתירוצו הא' של המרש"א ע"כ ליכא תו שום צ"ע עליהם כמובן, ומ"ש רבינו וחושש בשיניו כו' כן איתא במשנה שבת קי"א ע"א ומה שמחלק בחומץ בין יש לו חולי בשיניו לאין לו כן מחלק הגמ' שם, ודע דבע"ז כ"ח ע"א בעיא דלא איפשיטא אי חולי שינים בכלל ס"נ או לא ופסק הרא"ש שם לקולא שמחללין עליו את השבת וכ"פ הטור סי' שכ"ח ועי' בב"י וב"ח וש"ע שם והמרש"ל בביאורו כאן כתב ג"כ דדוקא החושש בשיניו לא יגמע הא כאיב ליה טובא באמת שרי:

אין (קכ) מוכרין לעכו"ם בהמ' גסה כו', במשנה ע"ז י"ד ע"ב מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרי' מוכרין כו' ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלימין ושבורין פרש"י ז"ל וז"ל מפני שמיוחד' למלאכ' ועושה בהמתו מלאכה בשבת ואפי' שבורין שאינן ראויין למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאחלופי ואתי למזבין להו גדולים ושלימים הראוין למלאכה ואיכא למיחש להו לשאל' ולשכירו' ולנסיוני כו' עכ"ל ובמסקנ' קאמר הגמ' והשתא דאמרת שכירו' לא קניא גזיר' משום שכירות וגזיר' משום שאלה וגזירה משום נסיוני ועכ"כ רבינו ז"ל ג"כ את הג' גזירו', אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם לא הביא אל' ב' גזירות משום שאלה ומשום שכירות ובפסחים פ"ד משנה ג' הביא הג' גזירו' ובחיבורו הל"ש פ"כ הל"ג ל"כ אלא ב' גזירות וכתב הכ"מ דמש"ה השמיט נסיוני כיון דסובר כהר"ן דלדידן דקי"ל דמחמר פטור מחטאת לא שייך למיגזר משום מחמר אחר בהמתו בנסיוני כמו דלא חיישינן לשביתת בהמתו וכן תירץ הריב"ש סימן כ' וא"כ ק"ל אמאי הביא בפי' המשניו' בפסחים הג' גזירות בשלמ' כשהוה אמרינן בחיבורו דמחמת שלא נוגע להלכה השמיט הגזירה דנסיוני אז שפיר י"ל דבפירושו לפסחים ל"ס הטעם זה וע"כ הביא את הג' גזירות אלא בחיבורו חזר מפירושו לפסחים ובפירושו לע"ז גכ"ס כבחיבורו ואז לא הי' קשה עליו כלום כיון דמצינו הרבה פעמים שדרכו לחזור בחיבורו ממ"ש בפי' המשניות נהי דאז עדיין הי' קשה הסתירה מפירושו דע"ז על פירושו דפסחים אבל על זה הי' אפ"ל דגם בפי' המשניות דרכו פעמים לחזור ממקום למקום כמ"ש המרש"א בקידושין על רש"י אבל לפי תירוצו של הכ"מ קשה עליו דהיכי הביא בפסחים את הגזירה של נסיוני כיון דלהלכ' ליכא האי גזירה וגם על הברטנורה ק"ל דבע"ז שם לא הביא אלא ב' גזירות ובפסחים הביא את הג' גזירות וצ"ע:

גזירה (קכא) שמא ישאילה כו', נראה דרבינו ז"ל סובר דמשום שביתת בהמתו אינו עובר על לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' דדברות הראשונות והאחרונות אלא עובר על למען ינוח וגו' דפ' משפטים פי"ג פי"ב ועל לאו דלא תעשה כל מלאכה אינו עובר אלא במחמר אחר בהמתו וכ"ס התו' ר"פ במה בהמה וכן יש להוכיח מהתו' דע"ז דף ט"ו ד"ה ושמעה מדכ' דמחמר חמיר טפי משביתת בהמתו ולכאורה במה חמיר טפי וצ"ל כיון דבמחמר עובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה ומשום שביתת בהמתו אינו עובר רק על למען ינוח שהוא לאו הבא מכלל עשה כמ"ש הרמב"ם הל"ש פ"כ הל"א ואיסורא דלאו סובר התוס' דחמיר טפי מאיסורא דלאו הבא מכלל עשה, אבל אח"כ ראיתי דמתו' דע"ז ליכא להוכיח כן כיון די"ל הפשט בתו' כמ"ש רבינו דבזה חמיר מחמר כיון דבמחמר הוא בעצמו עושה ג"כ איסור משא"כ בשביתת בהמתו אבל מהתו' דשבת באמת מוכח בפי' כמו שכתבנו וכ"ס הרמב"ם הל"ש פ"כ הל"א והמאירי ר"פ במה בהמה והג"א שם והא"ז הל"ש אות פ"ג, אבל רש"י בע"ז שם ד"ה גזירה כתב דגם משום שביתת בהמתו עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה אלא צריך להבין דמדוע הביא רש"י את הפסוק דדברות האחרונות מדוע לא הביא את הפסוק דדברות הראשונות ונ"ל בס"ד כיון דהגמרא שבת קנ"ג ע"ב קאמר דעל מחמר אחר בהמתו עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה דדברות הראשונות [ואף דבגמ' שם ליתא אלא והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה וא"כ י"ל דהגמרא ג"כ על לא תעשה כל מלאכה דדברות האחרונות כיוון אבל עי' רש"י שם ותראה דקמציין על הפסוק דדברות הראשונות ואמת אתו כיון דכפי השקלא וטריא דסוף הסוגי' שם קנ"ד ע"ב ליכתוב רחמנ' לא תעשה כל מלאכה ובהמתך נראה בפי' דהגמ' דיבר שם מלא תעש' כל מלאכ' דדברות הראשונו' כיון דבדברות האחרונו' כתיב וכל בהמתך וגם מהתו' ר"פ במה בהמ' הנ"ל מוכח דלאו דמחמר יליף הגמ' מהפסוק דדברות הראשונות] וכיון דשדינן את הלאו דלא תעש' כל מלאכה דדברות הראשונות על מחמר עכ"כ רש"י דעל שביתת בהמתו עובר על לאו דדברות אחרונות אבל זה עכ"פ מוכח מרש"י בפי' דגם משום שביתת בהמתו עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה וכ"ס הר"ן בע"ז שם וא"כ יש לפנינו שני שיטות אי עובר משום שביתת בהמתו על לאו דלא תעשה כל מלאכה לרבינו והרמב"ם ודכוותייהו אינו עובר ולרש"י והר"ן עובר:

ונ"ל בס"ד להביא ראי' לשיטת רש"י והר"ן מהירושלמי ע"ז פ"ק הלכ' ו' דעל ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה הקשה הירושלמי למה ומשני בהמה גסה יש בה חיוב חטאת ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת פי' הפ"מ ז"ל וז"ל משום דבהמה גסה יש בה חיוב חטאת דראויה למלאכה ונכרי עושה בה מלאכה בשבת כדלקמן ומצווה הוא על שביתת בהמתו, ואח"כ הקשה הירושלמי מכיון שהוא מכרה לו לא כבהמתו של נכרי היא פי' ומה יש בה חיוב חטאת דקאמרת ומשני ר' אמי בבלייא בשם רבנין דתמן פעמים שמכרה לו לנסיון והוא מחזירה לאחר ג' ימים ונמצ' עובד עבודה בבהמתו של ישראל פי' הפ"מ פעמים שמכרה לו לנסיון על כמה ימים אם תיטב בעיניו ואם לאו יחזירנה לו וכשהוא מחזיר' לאחר ימים והנכרי עשה בה מלאכתו בשבת נמצא עבד עבודה בבהמתו של ישראל ומתחייב בה הישראל עכ"ל אלמא דהירו' סובר דמשום שביתת בהמתו חייב חטאת וא"כ עכצ"ל דגם על שביתת בהמתו מוזהר מלאו דלא תעשה כל מלאכה דאלת"ה אלא נאמר דאינו מוזהר אלא מפסוק למען ינוח וגו' א"כ קשה היכי קאמר הירושלמי דחייב חטאת הלא למען ינוח לא הוי אלא עשה או לאו הבא מכלל עשה וע"ז ליכא חיוב חטאת אעכ"מ מהירושלמי כשיטת רש"י והר"ן, וגם זה נ"ל דצ"ל דהירושלמי סובר כרמי בר חמא דגמ' דילן שבת קנ"ג ע"ב דמחמר אחר בהמתו חייב חטאת כיון דלרבא דאינו חייב חטאת במחמר משום דלא עביד מעשה בגופי' כש"כ דאינו חייב משום שביתת בהמתו כיון דשביתת בהמתו גרע ממחמר דבמחמר בדיבורו עכ"פ עביד מעשה שמנהיגה בקול משא"כ בשביתת בהמתו אעכצ"ל דהירושלמי ל"ס כרבא אלא כרב"ח וזה אצלי דבר ברור בס"ד וא"כ ק"ל על המראה פנים בירושלמי שם שכ' דמשו"ה ל"כ הירושלמי הנסיוני משום מחמר כהש"ס דילן כיון דהש"ס דילן אזלא אליבא דרב"ח כמ"ש רש"י בע"ז שם ד"ה ואזלא וכ"כ הר"ן שם אבל הירושלמי סובר כרבא דבמחמר ליכא חיוב חטאת ע"כ ל"ק משום מחמר ופליאה לי עליו הלא אדרבה עכצ"ל כמו שהוכחנו דהירו' סובר כרב"ח דאי לא הי' קשה היכי סובר דחייב חטאת משום שביתת בהמתו וצ"ע, וגם על הר"ן בע"ז שם ק"ל דנראה מדבריו דסובר בדעת רש"י דסוגיתינו דע"ז סובר דעל שביתת בהמתו אינו חייב חטאת וע"כ מחמר חמיר משביתת בהמתו כיון דסוגיתינו דע"ז סובר כרב"ח דעל מחמר חייב חטאת עי' בהר"ן היטב ותראה דס"כ אבל לי ההדיוט ק"ל ע"ז קושיא גדולה כיון דרש"י סובר דעל שביתת בהמתו ג"כ עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה כהנ"ל מחו' שי"ח א"כ מדוע באמת לא נאמר דגם על שביתת בהמתו חייב חטאת בשלמא אליבא דהרמב"ם כתב הר"ן שם שפיר דעל שביתת בהמתו אינו חייב חטאת כיון דהרמב"ם סובר דעל שביתת בהמתו אינו עובר אלא משום למען ינוח וכיון דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה ע"כ אינו חייב חטאת אבל לרש"י דסובר דגם על שביתת בהמתו עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה באמת קשה היכי כתב הר"ן דסובר דאינו חייב חטאת משום שביתת בהמתו:

אבל אחר עיון קצת ראיתי די"ל דהר"ן סובר בדעת רש"י דסוגי' דע"ז סובר דדוקא במחמר סובר רמי בר חמא דחייב חטאת כיון דבדיבורו עכ"פ עביד מעשה אבל בשביתת בהמתו דגם בדיבורו לא עביד מעשה באמת גם רב"פ סובר דלא חייב חטאת ועכ"כ הר"ן אליבא דרש"י שפיר כמובן, ומה מאד יש ליישב בזה בס"ד את קושיית המראה פנים הנ"ל דמדוע ל"ק הירושלמי גזירת נסיוני משום מחמר כהש"ס דילן די"ל כיון דהירושלמי סובר דגם בשביתת בהמתו חייב חטאת כהנ"ל ע"כ לא יכול הירו' לתרץ כהש"ס דילן משום מחמר כיון דהי' נשאר קושיית התו' והר"ן בע"ז שם דלמה לן טעמא דמחמר הלא בלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו ול"ל כתירוצו של רש"י משום דמחמר חמיר טפי דחייב חטאת כיון דגם על שביתת בהמתו סובר הירושלמי דחייב חטאת כמובן, וגם א"ז י"ל דרש"י באמת מהירושל' זה למד לומר את פשטו בהגמ' דילן כיון דהי' קשה לרש"י על הירושלמי קושיית המ"פ הנ"ל דמדוע ל"כ הירושלמי גזירת נסיוני משום מחמר וצ"ל כמו שתירצנו וא"כ ממילא מוכח דצ"ל הפשט בגמרא דילן כפשטו של רש"י דסוגי' דע"ז אזל' אליבא דרב"ח דבמחמר חייב חטא' דו"ק בזה ותשכח מרגניתא, וגם יש להבין בזה את הרמב"ם שהשמיט את הגזירה דנסיוני שתירצו הר"ן והריב"ש והכ"מ הנ"ל מחודש שי"ז דהרמב"ם ג"כ מפרש את הסוגי' דע"ז כרש"י דאזלא אליבא דרב"ח משום קושי' התו' ולכאורה ק"ל ע"ז דמנ"ל להרמב"ם הכרח לומר כפשטו של רש"י דוקא ואי משום קושי' התו' הלא י"ל כתירוצו של התו' וכמו שכתבנו בדעת התו' לעיל מחודש שי"ח דמחמר חמיר משום דבגופו עשה ג"כ איסור משא"כ בשביתת בהמתו או י"ל על קושיית התו' כמו שתירצו הריטב"א והתו' רי"ד מ"ת בע"ז שם או י"ל כתירוצו של הר"ן שם ועי' בתי"ט פסחים פ"ד מ"ג שג"כ מתרץ כהר"ן וא"כ מנ"ל להרמב"ם הכרח לומר לדינא כתירוצו של רש"י דוקא אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דמהירושלמי הנ"ל למד לומר דוקא כרש"י וכמו שכתבנו אליבא דרש"י ודו"ק:

וכיון שזכינו בס"ד להביא ראי' אלימתא מהירושלמי לשיטת רש"י והר"ן הנ"ל דמשום שביתת בהמתו ג"כ עובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה מה מאד יש להבין בזה את הלבוש ז"ל או"ח סי' ש"ה שכ' וז"ל כבר ידעת שאדם מצווה על שביתת בהמתו דכתיב לא תעשה כל מלאכה וכתב האלי' רבה על זה וז"ל צ"ע דהתו' בפ' במה בהמה כתבו דקרא לא תעשה כל מלאכה למחמר אחר בהמתו הוא דאתי והך דהכא נפקא לן מלמען ינוח וכ"כ הג"א וברמב"ם פ"כ גם על מ"ש בסי' רמ"ו קשה עכ"ל ולכאורה צריך להבין מה הקשה הא"ר דילמא סובר הלבוש כשיטת רש"י והר"ן וכבר עמד ע"ז הראש יוסף בשבת שם וגם בפרמ"ג או"ח סי' ש"ה במשבצות ס"ק א' ובסי' רמ"ו ס"ק ו' כתב ג"כ דהלבוש סובר כרש"י והר"ן וצ"ל דקושיית הא"ר הי' דהיאך שבק הלבוש את רבינו והרמב"ם והתו' והא"ז והג"א והמאירי הנ"ל מחודש שי"ח שהם רוב מנין ורוב בנין ופסק כרש"י והר"ן אבל בהנ"ל גם זה מיושב שפיר כיון דמירושלמי ראי' לשיטת רש"י והר"ן ע"כ פסק הלבוש כוותייהו, אבל לכאורה עדיין קשה על הלבוש דבסי' רמ"ו ס"ג כתב וז"ל שביתת בהמתו מצינו בפי' בתורה שנצטוינו עליה שנ' לא תעשה כל מלאכה א"נ למען ינוח שורך וגו' אלמא דמסופק הי' הלבוש דמשום מה מיחייב וע"כ הביא את השני דעות ובסי' ש"ה סתם כרש"י והר"ן ואפשר דעל קושי' זו כיוון הא"ר במ"ש גם עמ"ש בסי' רמ"ו קשה וי"ל דבסי' רמ"ו כוונת הלבוש להודיענו דלכ"ע מצינו בפירוש בתורה שנצטוינו על שביתת בהמתו ועכ"כ את השני דעות אבל בסי' ש"ה סתם הלבוש לדינא כשיטת רש"י והר"ן מהטעם שכתבנו כמובן ומה שהביא הלבוש בסי' רמ"ו את הפסוק דדברות הראשונות ובסי' ש"ה את הפסוק דדברות האחרונות כבר עמד ע"ז הפרמ"ג הנ"ל ועי' בש"ך יו"ד סי' קנ"א ס"ק י' שפסק ג"כ כשיטת רש"י והר"ן והש"ך באמת לא הביא אלא את הפסוק דדברות אחרונות אבל התי"ט פסחים פ"ד מ"ג כתב וז"ל אלא שנרא' קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנ' דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך כו' עכ"ל נראה מהתי"ט תרתי חדא דגם הוא פסק כרש"י והר"ן ועוד דשביתת בהמתו ומחמר תרווייהו מלא תעשה כל מלאכה דדברות הראשונות נפקא לן וע"ז באמת לכאורה ק"ל כיון שהוכחנו במחודש שי"ח דרש"י ל"ס כן אלא סובר דשביתת בהמתו מלא תעשה כל מלאכה דדברות האחרונו' ילפי' וגם כתבנו שם מלתא בטעמא דמדוע ס"כ וא"כ קשה על התי"ט מהטעם שכתבנו אליבא דרש"י אעכצ"ל דהתי"ט סובר דהני תרי קראי דדברות הראשונות והאחרונות כחד חשיבי וכמו דיליף הגמ' ב"ק נ"ד ע"ב מתרווייהו דחי' ועוף בכלל בהמה וכיון דכחד חשיבי ע"כ לא הקפיד התי"ט ונקט את הפסוק דדברות הראשונות דכתיב תחלה וברש"י סובר התי"ט דמשו"ה נקט את הפסוק דדברות האחרונות משום דכתיב ביה וכל בהמתך דמרבי' כל מיני בהמות וכיון דהגמ' שם דיבר מכל מיני בהמות ע"כ נקט רש"י את הפסוק זה כן נ"ל דצ"ל אליבא דהתי"ט וא"כ י"ל דהלבוש ג"כ ס"כ ודו"ק:

ובגוף הדבר דבמה פליגי הני תרי שיטות הנ"ל מחו' שי"ח נ"ל בס"ד דבזה פליגי דהמעשה רוקח הל"ש פ"כ כתב וז"ל טעם שביתת הבהמה בשבת איכא מ"ד מפני הבהמה עצמה משום צער בעלי חיים ואיכא מ"ד דהטעם כדי שישבות הישראל מכל דבר כו' עכ"ל וא"כ י"ל דרבינו והרמב"ם ודכוותייהו סברו דטעמא דשביתת בהמתו משום צער ב"ח ע"כ ילפו מלמען ינוח אבל רש"י והר"ן י"ל דסברו דטעמו כדי שישבות הישראל מכל דבר ע"כ ילפו מלא תעשה כל מלאכה ודו"ק, ומ"ש רבינו אבל לא ר"ל הטעם משום למען ינוח דשמא כו' שאינו תלוי בגופו כו' נ"ל דרבינו כיוון בזה לתרץ את קושי' התו' הנ"ל מחודש ש"כ ומתרץ כמו שפירשנו בכוונת תירוצו של התו' דמשו"ה מחמר חמיר משום דבגופו עושה ג"כ איסור וגם הגאון מו"ה אייזיק שטיין בביאורו כאן כתב בכוונת רבינו שכיוון לתרץ את קושיית התו' עי"ש, ומ"ש ורבינו רבא שרי לזבוני חמרא כו' כל זה פשוט בגמ' ע"ז שם, ומ"ש וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל כו' עד ד"ה אין מקפלין את הכלים עי' כל זה בתו' ע"ז ט"ו ע"א ד"ה אימר וברא"ש והר"ן וש"ג שם ובהגמי"י הל"ש פ"כ ולענין הלכה פסקינן בטוש"ע יו"ד סי' קנ"א כרבינו כמ"ש הב"י והט"ז שם ס"ק ה' ועי' בש"ך שם ס"ק י"ב:

אין (קכב) מקפלין את הכלים בשבת כו', במשנ' שבת קי"ג ע"א מקפלין את הכלים אפי' ארבעה וחמשה פעמים פרש"י ז"ל וז"ל בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככים מכיבוסם ומתקמטין כשאינן מקופלים ועל אפי' ד' וה' פעמים כתב כדי לחזור וללובשן בו ביום עכ"ל ובגמ' שם אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא פרש"י בשני בני אדם כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין ואח"כ קאמרה גמ' ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים אבל בישנים לא פרש"י ישנים קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט ואח"כ קאמר הגמ' וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים אבל בצבועים לא ולא אמרן אלא שאין לו להחליף אבל יש לו להחליף לא תנא של בית ר"ג לא היו מקפלים כלי לבן שלהן מפני שהי' להן להחליף פרש"י כלי לבן שלהן רבותא נקט וכ"ש צבוע והמאירי ז"ל מפ' וז"ל מקפלים את הכלים ר"ל את המלבושים בשעת שהוא פושטן מפני שמתוך רכותן אם מניחם פשוטים בלא קיפול הם מתקמטים ומקפלן אפי' ד' וה' פעמים ר"ל שאם אינו מקופל כרצונו חוזר ומקפלו אפי' ד' וה' פעמים עד שיהא מקופל כרצונו במד"א בזמן שדעתו לחזור וללובשו בו ביום בשבת או אפי' שיהא בליל שבת ודעתו לחזור וללובשם במחרתו בשבת ומ"מ בגמ' פירשו שאין קיפול זה מותר אלא בד' תנאים כאחד ע"י אדם אחד שאם בשנים הרי הוא כתיקון גמור ובחדשים שאין הקימוט מצוי בהם כ"כ ואין התיקון תיקון גמור וכן שיהו לבנים שהצבועים קיפולן צריך להם הרבה להעמדת הצבע והוא מתקן גמור ואסור לקפלם בשבת וכשאין לו בגדים אחרים בשבת להחליף שאם יש לו אולי לא ילבשם וכל שחסר אחד מהד' תנאים אלו אסור לקפלם עכ"ל וגם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם כתב את הד' תנאי' ובחיבורו הל"ש פכ"ב הלכ"ב כתב לגמרי כלשון רבינו ז"ל אלא תחת כלים שכ' רבינו כלשון המשנ' כתב הרמב"ם בגדים וכשתעיין שפיר בדבריהם תמצא ג"כ את הד' תנאים הנ"ל, אבל זה ק"ל דמדוע לא כתבו כלשון המשנה דאפי' ד' או ה' פעמים ג"כ מותר לקפל וכמו שכ' המאירי עד שיהא מקופל כרצונו ואפשר שסמכו עמ"ש כדרך שעושין בחול בבגדים כשכובסין אותן כיון דבחול באמת הדרך לקפל הרבה פעמים עד שיהא מקופל כרצונו וכל זה י"ל על רבינו והרמב"ם אבל הטוש"ע או"ח סי' ש"ב שלא כתבו כלשונם באמת טעמא בעי דמדוע לא הביאו דגם ד' וה' פעמים מותר לקפל וצ"ע:

ודע דהח' הר"ן ז"ל בשבת שם כתב וז"ל מקפלין את הכלים פי' נותנין בגדים בין שני לוחות עץ ובהם נקבים ובהם עצים שבהן כמין חריץ וכשהבגדים בתוך הלוחות מהדק אותן ע"י אותן עצים והם מתייפין וקמ"ל דליכא טירחא יתירא ודוקא כשהוא מקפלן לפי שהוא צריך ללובשן ביום שבת אבל לא לצורך חול כדאיתא במתני' עכ"ל ולכאורה מ"ש אבל לא לצורך חול כדאיתא במתני' ק"ל הלא במתני' באמת ליתא מזה אלא אדרבא מפשטות לשון המשנה נראה דאפי' לצורך החול שרי כיון דכתב סתם מקפלין את הכלים אלא מהגמ' שם מוכח דלצורך חול אסור מדאמר ולא אמרן אלא שאין לו להחליף כו' וא"כ הול"ל כדאיתא בגמ', ונ"ל בס"ד דהר"ן כיוון לתרץ בזה מדק"ל על דבי ר' ינאי דמנ"ל דדוקא לצורך שבת שרי הא מפשטות לשון המשנה לא מוכח כן כמו שכתבנו וצ"ל דדבי ר' ינאי למדו א"ז ממשנה גופא דקתני שם ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצ"ש וסברו דבי ר' ינאי דמשו"ה כקט התנא מקפלין את הכלים סתם משום דסמך עמ"ש אח"כ אבל לא משבת למוצ"ש דממילא ידעינן מזה במכ"ש דלקפל לצורך חול אסור ועכ"כ הר"ן שפיר כדאיתא במתני' כמובן, עכ"פ זה מוכח מהר"ן בפי' דלאו דוקא לקפל ביד שרי אלא אפי' ע"י כלי דומיא דשני לוחות עץ שכ' ובאמת לא ראיתי בשום מפורש שמפ' כן אלא מלשון הכלבו ז"ל שהביא הב"י ז"ל או"ח סי' ש"ב נראה ג"כ דס"כ דז"ל הב"י וכתב בכלבו ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו קפידין מאד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש ולא כן אנחנו עושים עכ"ל ולכאורה מה ענין המכבש לזה אעכצ"ל דהכלבו מפ' ג"כ כהר"ן והא דהר"ן באמת דומה למכבש וגם ממה שכ' רבינו והרמב"ם כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו י"ל שכיוונו לומר דבהד' תנאים שרי בכל גווני לקפל אפי' בכלי כמו שעושין הכובסין בחול שהכובסין באמת דרכן לעשות בכל גווני אפי' בכלי וא"כ י"ל דגם רבינו והרמב"ם כיוונו לפשטו של הר"ן:

אבל לכאורה ק"ל על פירושו של הר"ן דבירושלמי שבת פט"ו הלכה ג' איתא וההן דמקפל על סיפסלה כמאן דאינון תרין פי' הקה"ע וז"ל ההן דמקפל על סיפסלה שהוא יושב ע"ג הקצה האחד המונח ע"ג הספסל ל"א שהוא מקפל על חוד הספסל כדי לפשוט עקמומית שבהם וזה ודאי אסור עכ"ל וכיון דהירושלמי סובר שאסור לקפל על הספסל עכצ"ל דפירושא דקיפול דמתני' שמקפל ביד ולא בכלי דמ"ש כלי מספסל וא"כ מוכח מהירו' דלא כהר"ן אפשר דמשו"ה לא מפרשו שאר המפרשים כהר"ן וגם יש ליישב בזה מדק"ל על הב"י הנ"ל שהביא בשם הכלבו טעם לשבח על המנהג שנהגו עכשיו לקפל כל הכלים א"כ מדוע השמיט בהש"ע א"ז רי"ל כיון שבררנו שגם הכלבו סובר כהר"ן וכיון שמוכח מהירו' דלא כוותיהו ע"כ השמיטו בהש"ע, אבל אח"כ ראיתי דל"ל כן כיון דהכלבו בהל' שבת ג"כ הביא את הירושלמי דז"ל הכלבו ירושלמי המקפל אספסלא כתרין בני אדם דמי אסור פי' שהמקפל על הספסל מותחו ומפשט קמטיו והוא תיקון גמור כו' עי"ש מובא גם באלי' רבה סי' ש"ב ס"ק ז' אלמא אע"ג דסובר הכלבו כהר"ן אפי"ה הביא את הירושלמי אעכצ"ל דהא דהר"ן אינו דומה להא דירושלמי דעל הספסל כיון שמותחו ומפשט קמטיו והו"ל תיקון גמור כמ"ש הכלבו עכ"ס הירושלמי דאסור אבל בגונא שכ' הר"ן שנותן את הבגדים בין שני לוחות עץ כיון שאינו מותחו לא הוי תיקון גמור וע"כ שרי וא"כ הדרא הקושיא על הב"י דמדוע השמיט בש"ע את הא דכלבו, ונ"ל בס"ד ליישב דהעולת שבת ז"ל סי' ש"ב אות י' כתב על הכלבו וז"ל אבל מדברי התו' פ' אלו קשרים לא נראה כן דכתבו מכאן למדנו דאסורים לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר עכ"ל ומדבריהם יש ללמוד במקומות שנוהגים ללבוש הטליתות גם במנחה דאין לאסור כולי האי הקיפול בשחרית כיון שהוא לצורך שבת לצורך מנחה וצ"ע למעשה עכ"ל וצ"ל דכוונתו דאי הוה סובר התו' כהכלבו דקיפול דמתני' משו"ה אסור כיון שהיו מקפידין מאד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש א"כ היכי למד התו' ממתני' שאסור לקפל טליתות הלא טליתות אין דרך לקפל כן אעכ"מ דהתו' ל"ס כהכלבו ועי' במרדכי ז"ל פ' אלו קשרים שהביא בשם ראבי"ה ז"ל שלמד ג"כ ממתני' לאסור לקפל טליתות כמו שלמד התו' וא"כ מוכח דגם הראבי"ה ל"ס כהכלבו וכיון דהתו' והראבי"ה ל"ס כהכלבו ע"כ לא הביא הש"ע את הא דכלבו רק את ההיתר של המרדכי לקפל שלא כסדר קיפולו, וגם ממ"ש המרדכי בסוף דבריו שם שפיר יש להבין דמדוע כתבו רש"י והרמב"ם הנ"ל על כלים דמתני' בגדים די"ל דגם הם סברו דדוק' בגדים שלא הי' יכול לקפל מע"ש כיון שלובשם שרי לקפל אבל שאר כלים כגון צעיפותיהן של נשים באמת אסור כמ"ש המרדכי, ועל ההיתר לקפל טליתות במקומות שנוהגים ללבוש גם במנחה שהניח העו"ש הנ"ל בצ"ע כבר כתב הפר"ח ז"ל בראי' דשרי מובא בברכי יוסף ז"ל או"ח סי' ש"ב עי"ש שמפלפל על הראי' שלו אבל בגוף הדין כתב דמלתא דפשיטא היא:

ועי' בש"ע או"ח סי' י"ד שכ' מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת וכתב המג"א ס"ק ט' וז"ל שיקפל אפי' שלא כסדר קיפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי עכ"ל והישועות יעקב ז"ל או"ח סי' ש"ב אות ה' הניח בקושיא על המג"א דהיאך כתב דבשבת לא יקפל הא אפשר לקפל שלא במקום קיפולו הראשון וגם הפרמ"ג ז"ל שם בא"א ס"ק ו' כתב דצריך לקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון ודלא כהמג"א ועי' במחה"ש ז"ל שם שמיישב את המג"א ולי"נ בס"ד בדעת המג"א כיון דקאי על טלית חבירו שמצאה מקופלת כמ"ש המחבר שם ובשבת עכצ"ל שהבעל הטלית הי' מקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון דכסדר קיפולו הראשון באמת אסור וכיון שכן איכא למיחש כשמקפל השני שלא כדרך שמצאה דילמא יקפל כדרך שקפלו הראשון בחול וזה באמת אסור עכ"ס המג"א שלא יקפל השני כלל כמובן ועי' באבני צדק ז"ל או"ח סי' ל' מה שהעלה לדינא בזה, ומ"ש רבינו ואם לא הי' לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו כו' כדי להתנאות בו בשבת כו' כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פכ"ב והמעשה רוקח שם כתב ע"ז וז"ל וכתבו התו' [בשבת קי"ג ע"א ד"ה אבל] דר"י מסתפק אי קרוי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה ורבינו דקדק בדבריו שכ' כדי שיתנאה בו בשבת דמזה נלמד הדין דבעינן שיהא יפה דוקא והגון לכבוד שבת עכ"ל וא"כ י"ל דגם רבינו לזה כיוון במ"ש כדי להתנאות בו בשבת:

כל (קכג) דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מב"פ כו', כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פכ"ג הל"ד ועי' לעיל מחודש רל"ח מ"ש באב מלאכה דמב"פ, ומ"ש רבינו לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת כו' המקור לזה בעירובין ק"ד ע"א עולא סובר דכל אולידי קלא אסור בשבת ורבה סובר דלא אסור אלא קול של שיר פרש"י הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת ופסק הר"ח כעולא אבל רבינו פסק כרבה וכ"פ הרי"ף והרא"ש והר"י בר ברזיליי מובא בתו' שם ד"ה הכי והב"י או"ח סי' של"ח הביא ראיות שגם הרמב"ם פ"כ וכ"פ בש"ע שם, ומ"ש רבינו אפי' להכות באצבע על הקרקע כו' כ"כ גם הרמב"ם שם והכ"מ כתב ע"ז וז"ל אין להקשות ע"ז מדתנן בפ"ק דיומא שהיו מכים לפני כ"ג באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות עכ"ל נראה מדבריו דבמדינה באמת אסור להכות באצבע לשחק את התינוקות אבל ק"ל ע"ז בתרתי חדא הלא המרי"א בכתביו סי' קנ"ד מובא במל"מ הל' בית הבחירה פ"ח הלי"ב כתב בפי' להתיר והביא ראי' מדתנן ביקש להתנמנם פרחי כהונ' מקישין לפניו כו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש כדמסיק במצריף גחלת אלמא דהמרי"א הביא משם ראי' להתיר ועוד ק"ל הא הכ"מ בעצמו כתב בהל' ב"ה שם דהיכא דאפשר בענין אחר לא אמרי' אין שבות במקדש והתם הי' ג"כ אפשר להקיצו בענין אחר כמ"ש המל"מ שם וא"כ היכי כתב הכ"מ בהל"ש דהתם טעמא משום דאין שבות במקדש וצ"ע, ועי' במל"מ הל' ב"ה שם שהקשה על כללו של הכ"מ ממהרי"א הנ"ל ופליאה לי עליו הלא מהכ"מ דהל"ש הנ"ל מוכח בפירוש דל"ס כהמרי"א וכן מוכח מספרו ב"י או"ח סי' של"ט אלא עדיפא הי' לו להמל"מ להקשות את הסתירה שהקשינו מהכ"מ דהל"ש גופא וגם על המל"מ צ"ע, ומלשון רבינו נ"ל להביא ראי' להמרי"א מדכ' אפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקרקש האגוז לתינוק כו' ומדל"כ גם גבי להכות באצבע על הקרקע מלת לתינוק יש להוכיח דלהכות באצבע לתינוק באמת שרי וכן יש להוכיח מהרמב"ם שגכ"כ כרבינו אבל הב"י סי' הנ"ל הוכיח מהרמב"ם דלא כהמרי"א מדכ' להכות אחת כנגד אחת כדרך המשוררים וגם מהמג"א שם ס"ק ב' נראה דסובר כהב"י עי' במחה"ש ופרמ"ג שם וגם עי' בתו"ש שם מ"ש על המרי"א והמל"מ הנ"ל. ומ"ש רבינו וכן אמר רב נשים המשחקות באגוזים אסור כו' דלמא אתו לאשוויי גומות כו' בגמ' שלפנינו בעירובין שם ליתא כן אלא התו' שם הביא בשם ר"ח שגרס כן ועי' במרש"ל בביאורו כאן שהקשה דמדוע הביא רבינו את הא דאשוויי גומות בענין השמעת קול אבל לפמ"ש ניחא די"ל דרצה להודיענו דעיקר כגירסת הר"ח ואח"כ ראיתי בקונטרס הגהות רבינו מהגאון רבי ר' העשיל ז"ל שכ' ג"כ בכוונת רבינו כמ"ש ונהנתי מאד שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, ומ"ש אמנם אין למחות בנשים כו' כ"כ גם התוספת בעירובין שם ועי' בביצה ל' ע"א:

ואין (קכד) מטפחין כו' כן איתא במשנה ביצה ל"ו ע"ב ובגמ' שם הטעם משום גזיר' שמא יתקן כלי שיר כמ"ש רבינו וזהו הלכה פסוקה בכל הפוסקים שם וא"כ צ"ט על המנהג שנהגו חסידים אנשי מעשה לרקד ולטפח בשבת ויו"ט בשעת התפלה וגם שלא בשעת התפלה כשמשמחים בשמחת שבת ויו"ט דמנ"ל היתר לזה ואי"ל שלמדו כן מהירושלמי שהביא רבינו מהילולא דר"ש ברבי דכמו דשרי לטפח משום שמחת חתן וכלה כמ"כ נמי שרי משום שמחת תפלה או שמחת שבת ויו"ט וגם נאמר דכמו דשרי לטפח שרי גם לרקד כיון דחד טעם אית להו אבל זה אא"ל כיון דמהילולא דר"ש בר רבי אדרבא מוכח להיפך דלא שרי לטפח רק כלאחר יד כמ"ש רבינו והרמב"ם וגם אי"ל דסמכו על מד"ק הגמ' ביצה ל' ע"א והאידנא דקא חזינא דעבדין הכי ולא אמרינן להו ולא מידי כו' הלא הגמ' קאמר שם דמשו"ה לא אמרינן להו ולא מידי משום דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכתבו הרי"ף והרא"ש שם והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן אבל במידי דלא ידעינן מחוייבין למחות בם אלמא דהגמ' לא דיבר אלא מההמון עם או מנשים דלא מקבלי אם מוחין וכ"נ מהמרדכי שם וא"כ היאך נאמר שהחסידים אנשי מעשה יסמכו על זה אעכצ"ל שסמכו על התו' שם ד"ה תנן שכ' וז"ל אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר עכ"ל וגם הרמ"א או"ח סי' של"ט כתב על התו' זה וז"ל ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל, אבל כל זה אינו שוה לי דהב"י שם בתר דהביא את התו' כתב וז"ל וכתב המהרי"ק בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התו' דא"כ בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד ונ"נ שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך עכ"ל אלמא דהב"י סובר דשאר כל הפוסקים ל"ס כהתו' ומחמת זה סתם בש"ע שם דלא כהתו' וא"כ היאך נאמר שהחסידים ואנשי מעשה ינהגו בדבר שהוא נגד כל הפוסקים ותו הא התניא בש"ע שלו סי' הנ"ל כתב וז"ל ועכשיו שנהגו ההמון לספק ולטפח ולרקד בכל מיני שמחה אין מוחין בידם לפי שבודאי לא ישמעו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר שדבר שאינו מצוי הוא כלל עכ"ל אלמא דהתניא סובר שהלימוד זכות של הרמ"א שנהגו כהתוס' לא על חסידים אנשי מעש' קאי אלא על ההמון עם וגם אמת אתו כיון שגם הרמ"א ל"כ אלא בלשון אפשר [וזה ל"ק דמדוע השמיט הרמ"א מ"ש הגמרא ביצה מוטב שיהיו שוגגים כו' די"ל כיון שהביא שנהגו כתו' ממילא תו ל"צ לומר מוטב כו' אבל ראיתי בלבוש שהביא ג"כ שנהגו כהתוס' ואפ"ה הביא גם מוטב כו' וגם על המחבר ק"ל דמדוע השמיט מוטב כו' וגם רבי' והרמב"ם הל"ש פכ"ג הל"ה והטור שם השמיטו א"ז אלא על רבינו והרמב"ם והמחבר י"ל דסמכו על מה שכתבו א"ז רבינו לעיל מיני' דהאי דינא גבי נשים המשחקות באגוזים והרמב"ם הלכות שביתת עשור פ"א הל"ז והמחבר או"ח סי' תר"ח ואף דהתם לא כתבו אלא על נשים אעפי"כ שפיר יש ללמוד משם גם על ההמון עם והא דלא כתבו א"ז כאן י"ל כיון דהדין של כאן יש ללמוד משם במכ"ש כיון דאיסור יו"כ דאורייתא הוא ואפ"ה אמרינן מוטב כו' מכ"ש כאן שאין אסור אלא משום שבות וא"כ על הרמב"ם והמחבר ל"ק מידי ועל רבינו עדיין קשה קצת דמדוע ל"כ כאן כיון דליכא למימר כמו שתירצנו אליבא דהרמב"ם והמחבר כיון שגם שם לא הוי אלא גזירה אבל על הטור של"כ גם בהל' יו"כ מזה כלום באמת צ"ע] וא"כ נשאר' הקושי' על החסידים אנשי מעשה דמנ"ל היתר לרקד ולטפח, ואי"ל דלמדו א"ז מהמרי"ק הנ"ל שהביא הב"י וגם המג"א שם ס"ק א' הלא הפרמ"ג בא"א שם כתב לחלק בין כבוד התורה לכבוד שמחת חתן וכלה דאסור וגם מהתניא הנ"ל נראה בפי' דמחלק כן מדאוסר לרקד בנישואין ומתיר בש"ת וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' לזה דאל"כ אלא נאמר דלהמרי"ק מותר לרקד גם בנישואין ואז צ"ל דגם לטפח שרי כיון דחד טעם אית להו א"כ הי' קשה על על המרי"ק מהירושלמי שהביא רבינו מהא דהילולא דר"ש בר רבי דמוכח משם דלא שרי לטפח בנישואין אלא כלאחר יד ולחלק בין זמנם לזמנינו כמו שמחלק התוס' אא"ל להמרי"ק כיון שכתב הב"י דהמרי"ק ל"ס כהתו' אעכצ"ל דהמרי"ק מחלק בין כבוד התורה לכבוד שמחת חו"כ דאסור כמו שמחלקו התניא והפרמ"ג וא"כ עדיין קשה דילמא דוקא משום כבוד שמח"ת התיר המרי"ק אבל לא משום שאר שמחת מצוה כמו שלא התיר משום שמחת חו"כ:

אבל בינותי בספרים ומצאתי בס"ד את שאהב' נפשי היתר מוסכם להחסידי' אנשי מעשה דהים של שלמה ז"ל פ"ה דביצה סס"י ו' בתר דהביא את המרי"ק והתו' הנ"ל כתבו ז"ל ואע"פ שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשונים מ"מ בצירוף טעמא דמצוה יש לחלק ומה שמרקדין הבתולות אפילו בלא חינג' דמצוה הנח להם לסמוך על דברי התו' כי כדאי הם לסמוך בפרט בדבר שלא ישמעו עכ"ל מוכח מהמרש"ל דסובר דלנשים וההמון עם שמרקדין גם בלא חינגא דמצוה יש להם לסמוך על התו' גם א"ז צ"ל דסוב' המרש"ל דהשאר פוסקים לא חלקו על התו' לגמרי אלא בלא צירוף טעמא דמצוה אבל במקום מצו' כגון חינגא דמצוה או בשעת התפלה או מחמת שמחת שבת ויו"ט באמת גם השאר פוסקים סברו לצרף את חילוקו של התוס' דאל"כ אלא נא' דהשאר פוסקים חלקו על התוס' לגמרי גם בצירוף טעמא דמצו' עדיין קשה על המרש"ל דהיאך התיר בכה"ג נגד כל הפוסקים אעכצ"ל בהבנת המרש"ל כמו שכתבנו וא"כ הרווחנו בס"ד דל"ק על המרי"ק קושית הב"י הנ"ל דבלא כבוד התור' נמי שרי כיון דהמרי"ק באמת לא התיר משום חילוקו של התו' אלא בצירוף טעמא דמצוה וגם הרווחנו דל"ק קושייתינו מהירוש' מהילולא דר"ש בר רבי כיון דלא שרי האידנ' משום שמחת חו"כ אלא בצירוף חילוקו של התו' כמובן, וכיון שזכי' בס"ד לברר דלהמרש"ל כל הפוסקים מודים לחילוקו של התו' בצירוף טעמא דמצוה יפה עשו החסידים אנשי מעשה דיש להם על מי להשען על אילן גדול המרש"ל ואי"ל דגם המרש"ל ל"כ אלא לההמון עם כיון דהכנה"ג בשיוריו או"ח סי' של"ט כתב וז"ל וכתב רש"ל בפ"ה דיו"ט שגדולי עולם נהגו היתר אמנם מה שנהגו היתר אף בלא שמחת נישואין הנח להם כו' עכ"ל אלמ' דהמרש"ל כתב את היתירו לגדולי עולם.

ומ"ש רבינו ולספק כלאחר יד מותר כדאמר בירושלמי כו' כ"פ גם הרמב"ם הל"ש פכ"ג הל"ה ועי' ברא"ש ביצה שם שהביא את הא דירושלמי ביותר ביאור וגם הכ"מ שם הביאו ומ"ש הכ"מ וז"ל וסמ"ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתתיה עכ"ל את זה כתב רבינו לקמן מל"ת ע"ה, ומ"ש רבינו אין שטין על פני המים כו' כן איתא בביצה שם וכ"פ הש"ע או"ח סי' של"ט:

ומסקינן (קכה) במס' נדרים שמפירין נדרים בשבת כו', במשנ' שבת קנ"ז ע"א מפירין נדרים בשב' ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת פרש"י וז"ל מפירין בעל לאשתו ונשאלין לחכם וכמ"פ הפי' המשניו' שם והטעם דמדוע ל"ק התנא בתרווייהו לשון שאלה או לשון הפר' כתב התי"ט וז"ל לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם הוא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הלכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפר' דלאשה הניחו בלשון הכתוב הפר יפר שא"צ שאלה עכ"ל ונ"ל שגם הפי' המשניות במ"ש ושאלה היא שיתחרט כו' כיוון למ"ש התי"ט וא"כ צ"ל דמ"ש רבינו ז"ל שמפירין נדרים כו' ג"כ פירושו שהבעל מיפר לאשתו והאב לבתו ומתירין כו' שכ' פירושו התרת חכם וא"כ צ"ט מדוע שינה רבינו מלשון המשנה ול"כ ונשאלין כמ"ש הרמב"ם הל"ש פכ"ד הל"ו וצ"ע, ובגמ' שם אית' איבעי' להו הפרה בין לצורך ובין שלא לצורך ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא ומשו"ה קפלגינהו מהדדי או דלמא הפרה נמי לצורך אין שלא לצורך לא והא דקא פליג להו מהדדי משום דהפרה א"צ ב"ד ושאלה צריכה ב"ד ומסיק תנאי היא דתני' הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר יהודא ור' אלעזר בר"ש אמרו מעת לעת פרש"י כל היום עד שתחשך ותו לא ואפי' שמע סמוך לחשיכה הלכך אפי' שלא לצורך שבת זו נמי שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד עכ"ל וא"כ צ"ל דלמ"ד מעת לעת שלא לצורך אינו מיפר כיון שיכול להפר לאחר שבת ולא נתפרש דהלכתא כמאן כן היא הסוגי' בשבת' ובנדרים ע"ז ע"א איתא ג"כ הסוגיא זו ובדף ע"ו ע"ב שם קאמר הגמ' אין הלכה כאותו הזוג דהיינו כר' יוסי ב"י וראב"ש וא"כ מוכח מנדרים דהלכה דמיפר נדרים שלא לצורך שבת וע"כ מציין רבינו את הסוגי' זו על נדרים ולא על שבת שקודם, ומהתוספת' שהביא רבינו גכ"מ דסוברת כהאי מ"ד דהפרת נדרים כל היום דמדכתב' שאם חשכ' אינו יכול להפר מוכח דקאי על נדרים שהבעל או האב מיפר דנדרים שהחכם מיפר יכול להפר לא ביום שמעו דוקא וגם המרש"ל ומו"ה יוסף מקרעמניץ בביאורם כאן כתבו דהתוספתא קאי על נדרים שהבעל או האב מיפר וכיון דכותבת על אותן נדרים שאם חשכה אינו יכול להפר עכ"מ דסוברת כהאי מ"ד דהפרת נדרים כל היום ומש"ה הביא רבינו את התוספתא זו והוכיח דגם מהתוספתא מוכח דלית הלכתא כאותו הזוג כמובן:

אבל עדיין ק"ל כיון שהביא רבינו את הגמ' נדרים דאי' בפי' דלית הלכתא כאותו הזוג א"כ למה לו עוד להביא את התוספתא והרי"ף והרא"ש בשבת שם ג"כ מחמת הגמ' נדרים גרידא פסקו שמפירין שלא לצורך וגם לא ראיתי בשום פוסק שהביאה וא"כ מדוע לא סמך גם רבינו על הגמ' נדרים גרידא, ונ"ל בס"ד דהתוס' בשבת שם ד"ה והלכתא כתב וז"ל והלכתא מעת לעת לא גרס בפי' ר"ח דבנדרים משמע דלית הלכתא הכי דאמר בפר' נערה המאורסה אין הלכה כאותו הזוג עכ"ל אלמא דהי' גירס' בגמ' שבת דהלכתא כמ"ד מעל"ע אלא הר"ח לא גרסו וא"כ י"ל דלרבינו באמת הי' הגירסא זו וא"כ צ"ל דהגמ' שבת עם הגמ' נדרים פליגי וא"כ עדיין לא הוה ידעינן דהלכתא כמאן ע"כ הביא רבינו את התוספתא להוכיח מינה דהלכה כהגמ' נדרים כיון דג"כ סוברת כן אבל להשאר פוסקים י"ל דהי' גירסתם כגירסת ר"ח וא"כ לא פליגי השני סוגיות וע"כ שפיר פסקו מחמת הגמ' נדרים גרידא שמפירין שלא לצורך ולא הביאו את התוספת' כלל כיון דלדידהו הוי משנ' שאינ' צריכה ודו"ק, אבל לכאורה ק"ל על הלכה זו כיון דכל הטעם שמפירין שלא לצורך דאי לא מיפר תו לא יכול להפר הלא יכולה להתיר את נדרה לאחר שבת ע"י חכם ואח"כ מצאתי בח' הר"ן בשבת שם שכבר הרגיש בזה ותירץ דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו וא"כ צ"ל שגם האב אינו רוצה שתתבז' בתו, ומ"ש רבי' אע"פ שהי' להם פנאי כו' כתב המרש"ל ע"ז וז"ל ונ"ל דלאו דוק' לצורך ממש אלא כל דבר מאכל ומשתה או מלבוש שתלוי בצורך היום שרי ומ"ש בטור כגון שנדר שלא לאכול ושלא לשתות לאו דוק' כל היום קאמר אלא כלומר שנדר שלא לאכול איזה דבר ושלא לשתות איזה משקה סתם דאי כל היום קאמר הא אין נדרו חל כל היום אלא העיקר כדפרי' עכ"ל מ"ש המרש"ל דמלבוש שתלוי בצורך היום שרי כ"כ גם מו"ה יוסף מקרעמניץ בביאורו כאן מובא במג"א סימן שמ"א ומ"ש המרש"ל הא אין נדרו חל כל היום לא זכיתי להבין כיון דבש"ע י"ד סי' רט"ו ס"ד איתא בהדיא דהמקבל עליו בלשון נדר לצום בשבת ויו"ט חל הנדר וכן איתא באו"ח סי' תק"ע וצ"ע, ועיי' בטוש"ע או"ח סי' שמ"א ויו"ד סי' רל"ד סכ"ד דפסקו כרבינו בדינים אלו:

כל (קכו) הדברים שהן אסורין משום שבות כו', בעירובין ל"ג ע"א פליגי רבי ורבנן רבי סובר דלא גזרו בבין השמשות משום שבות ורבנן סברו דגזרו ולכאו' לפי הכלל שאמר הגמ' שם מ"ו ע"ב דהלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו הי' צריך לפסוק כרבנן ואפ"ה פסקו רבי' והשאר פוסקים ז"ל כרבי כיון דסתם משנה דדף ל"ב ע"ב שם סותמת כרבי דאיתא שם נתנו באילן למעל' מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב והקשה הגמ' האי אילן דקאי היכא כו' ומשני לעולם דקאי בר"ה ונתכוין לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולזה כיוון רבינו במ"ש שסתם משנה כמותו בעירובין, אבל עדיין קשה הלא איכא סתם משנה אחריתא דלא כרבי דבמשנה שבת ל"ד ע"א אית' ספק חשיכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים כו' פרש"י ז"ל ספק חשכה כגון בהש"מ אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא היא אע"ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בהש"מ וכמ"פ הברטנורה ז"ל אלמא דסתם משנה זו דלא כרבי וא"כ הוה לן למימר אוקי סתמא לבהדי סתמא והדרינן לכללן דרבי וחכמים הלכה כחכמים וכמעט כל הפוסקים דברו מקושיא זו ותירצו דהא דקי"ל כרבי היינו בדבר מצוה דומי' דעירוב דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה והמשנה דאין מעשרין ומטבילין איירי בגוונא דל"צ לסעוד' שבת אבל אם צריך באמת מעשרין ומטבילין וגם הרמב"ם הל"ש פכ"ד הל"י כתב את החילוק זה [ועי' בהרהמ"ג ובכ"מ שם ובב"י או"ח סי' שמ"ב ומה שהקשה הב"ח על הראי' של הב"י עי' בק"נ עירובין פ"ג אות כ'] וכ"ס רבינו ועכ"כ והוא שיהא בהן צורך דבר מצוה כו', ומ"ש רבינו כגון שהי' טרוד ונחפז כו' כ"כ גם הרמב"ם והטוש"ע שם ועי' בהרהמ"ג ובב"י שכתבו דמהיכא למדו א"ז וגם הט"ז שם דיבר מזה:

אבל מרש"י הנ"ל נראה דל"ס את חילוקם דאל"כ קשה למה מוקי את המשנה דשבת כמ"ד דגזרו משום שבות אבל אח"כ ראיתי בב"י או"ח סי' רס"א שרצה ג"כ לומר אליבא דרש"י כן אלא בסוף דבריו כתב בלשון אפשר שגכ"ס את חילוקם ועי' בתי"ט שבת פ"ב מ"ז מ"ש על הב"י זה, וע"כ נ"ל בס"ד דעכצ"ל דרש"י סובר את חילוקם דאי נאמר דל"ס כן אלא סובר דמשנה דשבת איירי שצריך לסעודת שבת וסותמת כרבנן הי' קשה סתמא אסתמא דהיכי סתם בעירובין כרבי ובשבת כרבנן אבל כשאמרינן דרש"י גכ"ס את חילוקם אז י"ל הפשט ברש"י כך דמדקאמר הגמ' בעירובין ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' הוכיח רש"י ממלת כל דבר דרבי באמת בכל גוונא אפי' שלא לצורך מצוה סובר דלא גזרו [ואע"ג שהמרדכי בעירובין פ"ג אות תפ"ז כתב דיש שבות שגזרו עליו בהש"מ אפילו לרבי והביא ראי' מדאמר הגמרא שם דף ל"ד ע"ב אליבא דר' גזיר' שמא תאמר יקטום וכ"כ הריטב"א שם דף ל"ד ע"ב ד"ה והא אבל עי' ברש"י שם ל"ד ע"ב ד"ה גזירה שמא יקטום שכ' דלאו שבות היא אלא ודאי וא"כ שפיר י"ל דרש"י ל"ס כהמרדכי והריטב"א אלא סובר דבכל שבות סובר רבי דלא גזרו בבהש"מ] והרבנן סברו דבכל גוני אפי' לצורך מצוה גזרו וא"כ ממיל' שפיר י"ל דהמתני' דעירובין לא סותמת כרבי אלא בצורך מצוה אבל שלא לצורך מצוה באמת סובר' כרבנן וכיון דהמתני' דשבת איירי שלא לצורך מצוה ע"כ סותמת שם דגזרו ומש"ה קאמר רש"י שם שפיר קסבר גזרו על השבות אלא כל זה י"ל כשרש"י גכ"ס את חילוקם אבל כשנאמר דל"ס כוותייהו אז הי' קשה אליבא דרש"י סתמא אסתמא אעכ"מ דרש"י גכ"ס כוותייהו ועי' בברטנורה שבת פ"ב מ"ז שכ' כרש"י דקסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בהש"מ ובעירובין פ"ג מ"ג כתב דסתמא דמתני' שם כרבי וא"כ גם אליב' דהברטנור' קשה סתמא אסתמא אעכצ"ל גם אליבא דהברטנורה כמ"ש אליבא דרש"י וא"כ הרווחנו בס"ד דרש"י והברטנורה סברו כרבינו ודכוותיה ולענין הלכה פסקינן בטוש"ע או"ח סי' שמ"ב כחילוקם ועי' מג"א שם שנסתפק אי גזרו על שבות בהש"מ דמוצאי שבת ובישועות יעקב שם מ"ש ע"ז אבל אני מצאתי בס"ד בהרשב"א עירובין שנדפס מחדש שכ' בדף ל"ב ע"ב סוף ד"ה באילן וז"ל דכל בהש"מ בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות:

אסרו (קכז) חכמים לטלטל מקצת דברים כו', כ"כ הרמב"ם הל"ש פכ"ד הלי"ב ועי' בהרהמ"ג שם ובביאור ממו"ה יוסף מקרעמניץ כאן מ"ש ע"ז, ומ"ש רבי' מסקי' בשבת שכל הכלים הניטלין בשבת שנשתברו שבריהן ניטלין כו' במשנ' שבת קכ"ד ע"א פליגי ר' יהודא וחכמים בזה ופסק רבינו כחכמים ודלא כהרב צמח גאון שפסק כר' יהודא מובא ברי"ף והרא"ש שם וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הל"ש פכ"ה הלי"ב והטוש"ע או"ח סי' ש"ח וכבר כתבנו מפלוגתא זו לעיל מחודש ע"ב, ומ"ש רבינו אפי' נשתברו בשבת כו' נ"ל דטעמו דבגמ' שם איכא תרי לישני ופסק רבינו כלישנא בתרא דשמואל ועכ"כ אפי' נשתברו בשבת דכשנשתברו בע"ש לד"ה מותר וגם הרי"ף והרא"ש שם לא הביאו אלא את הלש"ב דשמואל אבל הרמב"ם שם כתב וז"ל וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשתברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן ניטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתן כיצד כו' [כן הגירסא בהרמב"ם דפוס בערלין אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל מעין מלאכ' כיון דהרמב"ם פסק כת"ק ולא כר' יהודא כמ"ש הרהמ"ג והב"י או"ח סי' ש"ח וא"כ לית דין צריך בשש שמלת מלאכתן ט"ס וצ"ל מלאכה ואח"כ ראיתי במעשה רוקח שם שג"כ כ"כ] ולכאורה ק"ל מדוע כתב הרמב"ם בין קודם השבת הלא קודם השבת לכ"ע מותר ללש"ב דשמואל וא"כ הוה ידעינן קודם השבת במכש"כ מבשבת ואי"ל דנקט בין קודם השבת לרבותא ללש"ק דשמואל ובין בשבת נקט לרבותא ללש"ב כיון דאיתותב הלש"ק לגמרי היכי יכול למינקט רבותא אליבי' דהאי לישנא וגם בפי' המשניות שם לא מפ' אלא כהל"ב ואפשר דה"ק בין קודם שבת זה מותר אפי' להני פוסקים דפסקו כרבי יהודא בין בשבת זה ג"כ מותר כיון דבאמת הלכה כת"ק אבל זה דוחק וע"כ נ"ל דנקט בין קודם שבת בדרך לא זו אף זו אבל הטוש"ע ג"כ לא נקטו אלא אפי' בשבת כמ"ש רבינו:

פירות (קכח) שאסור לאכלן כו', במשנה ר"פ מפנין איתא מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעש' שני והקדש שנפדו כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר שלא ניטל' תרומתו ולא את מע"ש והקדש שלא נפדו כו' ובגמ' הקשה על תרומה טהורה פשיטא ומשני ל"צ דמנחא ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזיא לי' אסור קמ"ל כיון דחזיא לכהן שפיר דמי ועל דמאי הקש' הגמ' הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לי' לנכסיה והוי עני וחזיא ליה השתא נמי חזי לי' וכן הקשה הגמ' פשיטא על מעשר ראשון שניטלה תרומתו ועל אינך דאיתא במתני' דמותר לטלטלן וכן על הנך דאסור לטלטלן ומשני על כולן מדוע נקטם התנא עי"ש והרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"ה הלי"ט נקט את הנך דנקט' המתניתין עם הטעמים שאיתא בגמ' ותרומה טמאה דנקט אע"ג דליתא במתני' י"ל דמדיוקא למד דמדאיתא מפנין תרומ' טהור' מכלל דטמאה לא או י"ל דלמד מהמשנה קמ"א ע"ב שם ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין פרש"י אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טילטול היא, והא דלא סגי' ליה להרמב"ם למשבק ג"כ תרומה טמאה על הדיוק אכתוב לקמן בס"ד אבל עכ"פ את כל הנך דנקט התנא דמתני' נקט גם הרמב"ם וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע שבק הרבה מהריש' ומהסיפא דמתני' ואי"ל כיון דדברים פשוטים הם הלא חזינן דהגמ' יהיב טעמ' דאיצטריך להשמעינו ויותר גדול אצלי התימא דתרומה טמאה דלית' במתני' אלא מדיוקא ידעינן כהנ"ל א"ז נקט רבינו והרבה מהני דאיתא במתני' בפי' שבק:

ונ"ל בס"ד כיון דרבינו רצה לקצר ע"כ כלל בכגון פירות שאינם מעושרים שכ' את כל הני דסיפא דמתנית' כיון דכל הני פירות שאינם מעושרים נקראים וגם כל הני דרישא דמתני' חוץ מדמאי כיון דפירות מעושרים הם ממילא ידעינן מזה דמותרין לטלטל ודמאי דראוי לן מחמת הואיל כמ"ש הגמרא הנ"ל סובר רבינו דידעינן במכ"ש מתרומה שאינו ראוי לו ותרומ' טמאה י"ל דנקט כדי שלא נטעה לומר דשרי לטלטלה כיון דחזיא לבהמ' כהן קמ"ל דאסור כמ"ש רש"י דעל הא דאיתא במתני' מפנין תרומה טהורה כתב רש"י וז"ל אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בפסחים ל"ב ע"א שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת ביו"ט לא חזיא דזו היא ביעור' מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמא' וקדשים טמאין ביו"ט כדתנן ואין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואוקימנא טעמ' משום דאין שורפין קדשים ביו"ט עכ"ל אלמא דסובר דתרומ' טמא' חזיא בחול לבהמת כהן וכ"כ בפסחים מ"ו ע"א ד"ה כיצד אבל הרמב"ן ריש מפנין חולק על רש"י וסובר דאסור ליתן לבהמתו וכ"ס הרשב"א והריטב"א והמאירי והר"ן שם, ולי"נ דרש"י לשיטתו דסובר דטעמא דמצוה לשרוף תרומה טמאה משום תקלה כמ"ש בשבת כ"ה ע"א ד"ה מצוה עכ"ס שיכול לבער הכהן את התרומה טמאה גם ע"י זה שיתן לבהמתו וכמ"ש התו' בשבת כ"ה ע"א ד"ה כך אליבא דרש"י ואף דרש"י כתב שם גם הטעם דדמיא לקודש ולפי טעם זה באמ' אסור ליתן לבהמתו כמ"ש התו' שם י"ל דבפ' מפנין ובפסחים סוב' רש"י לעיקר כהטעם הב' שכ' בשבת דף כ"ה משום תקלה אבל הרמב"ן ודכוותיה י"ל דסברו דטעמא דמצוה לשרוף תרומה טמאה משום דדמיא לקודש ע"כ חלקו על רש"י וסברו דאסור ליתן לבהמתו ועי' בתו' בשבת דף כ"ה ותראה דכיון דהתו' גכ"ס דטעמא דמצוה לשרוף משום דדמיא לקדש עכ"ס ג"כ כהרמב"ן, וא"כ י"ל דרבינו ז"ל גכ"ס כרש"י וכיון דסובר דמותר ליתן תרומה טמאה לבהמתו ע"כ לא סגיא לי' למשבק גם תרומה טמאה על הדיוק כדי שלא נטע' דמותר כיון דחזיא לבהמתו והוה ס"ד דלא אמרינן אחשבי' כסברת רש"י [עי' היטב ברש"י פסחים שם ובדף ה' ע"ב ד"ה ש"מ ובביצ' כ"ז ע"ב ד"ה חלה ובתו' שם ד"ה ואל ובפנ"י וצל"ח בפסחים שם ובנב"י מ"ק או"ח סי' ט"ו ותראה דעיקר טעם דאוסר רש"י ליתן לבהמתו משום אחשבי'] עכ"כ רבינו בפי' דאסור לטלטל וגם אליב' דהרמב"ם י"ל דמשום טעם זה נקט תרומה טמאה ודו"ק:

אמר (קכט) רב המכני' קופה של עפר כו', בשבת נ' ע"א א"ר יהוד' מכניס אדם מלא קופתו עפר ועוש' בה כל צרכו פרש"י מכניס לכסות בו צואה ורוק ומער' העפר בביתו לארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו ואח"כ איתא בגמ' דרש מר זוטרא משמי' דמר זוטרא רבה והוא שיחד לו קרן זוית פרש"י דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור עכ"ל אלמא דהאי דינא שכ' רבי' שני מימרות הם חדא דר' יהודא וחדא דמר זוטרא וצ"ל כיון דרבינו רצ' לקצר עכ"כ בחד מימרא וכמ"ש רבינו בסוף הקדמתו וז"ל כי בכמ' מקומות שינתי הלשון לכתבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו, ומ"ש רבינו בשם רב לפי הגירסא שלפנינו צ"ל ר' יהודא וכן אית' בביצ' ח' ע"א וכן הגירסא בהרי"ף והרא"ש ובהרהמ"ג ובב"י והב"ח או"ח שי' ש"ח וגם נ"ל דעכצ"ל דלאו רב אמר א"ז דבשבת קכ"ח ע"א אמר הגמ' דרב בטלטול דמוקצה סבר כר"ש וא"כ אפי' כשלא מכניס מלא קופתו עפר ג"כ שרי לטלטל לרב הגם דיש לפלפל בזה דכשלא מכניס הו"ל כגרוגרות וצמוקים דגם ר"ש מודה אבל כיון דבלא"ה איתא בפוסקים רב יהודא בודאי דגם ברבינו צ"ל רב יהודא, אבל לכאורה יש לדקדק בלשון רבינו דמדוע כתב המכניס לשון דיעבד ובגמ' איתא מכניס לשון לכתחלה וכן יש לדקדק בהרמב"ם הל"ש פכ"ה הלכ"ב ונ"ל ליתן טעם לזה דבשלמא ר' יהודא דסובר דל"צ ליחד לו קרן זוית ע"כ קאמר מכניס כו' להודיענו דל"צ שום תיקון אבל רבינו והרמב"ם דלא סגיא להו בהכנסה לבד אלא צריך עוד התנאי ליחד לו קרן זוית עכ"כ המכניס להודיענו דאפי' כשמכניס לא סגי' עדיין בזה אלא צריך עוד התנאי ליחד לו קרן זוית וכ"פ הטוש"ע סי' הנ"ל:

שאסור (קל) לבטל כלי מהיכנו כו' בשבת מ"ב ע"ב עמ"ד רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה איתא פלוגתא דאמוראי בטעמא דר"ח ר' יוסף סובר משום דקא מבטל כלי מהיכנו ופסק רבינו כר' יוסף וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פכ"ה הלכ"ג והטוש"ע או"ח סי' ש"י והטעם דמדוע אסור לבטל כלי מהיכנו כתבו הרמב"ם והטור מפני שהוא כסותר וכ"כ רש"י שם דף קכ"ח ע"ב ד"ה והא [והמאירי שם ד"ה בהמה כתב משום בונה] ובדף קנ"ד ע"ב ד"ה והא מבטל אבל בדף מ"ב ע"ב במתני' כתב רש"י דחשיב כאלו מחברו שם בטיט ובדף מ"ג ע"א ד"ה מפני כתב וז"ל שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה עכ"ל וכבר עמד התו' שם ד"ה דמבטל על רש"י דמתני' אבל ממ"ש רש"י בדף מ"ג מזה לא דיבר התו' וזה באמת טעמא בעי ואפשר דהתו' סובר דמ"ש רש"י במתני' היינו הך דכ' בדף מ"ג אלא כשבאמת כן היא אז קשה על הפרמ"ג או"ח סי' רס"ה במשבצות ס"ק א' שמחלקם לשנים ובלא"ה צ"ע על הפרמ"ג שכ' שיש ג' טעמים הלא לפמ"ש בשם המאירי ד' הם, ועי' בט"ז שם ס"ק א' שכ' הטעם של רש"י דדף מ"ג ושבק הטעם של הרמב"ם והטור אבל אח"כ ראיתי שהרהמ"ג הל"ש פ"ה הלי"ג ג"כ ל"כ רק את הטעם זה, ומ"ש רבינו לא יתן כלי תחת הנר בשבת כו' כן איתא במתני' דף מ"ב ע"ב שם וכ"פ הרמב"ם שם והטוש"ע או"ח סי' רס"ה, ומ"ש לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת כו' כבר כתבנו שהיא מימרא דר' חסדא ועל הא דכופין עליה כלי פליג ר' יצחק ופסק רבינו כר"ח וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פכ"ה והטוש"ע או"ח סי' שכ"ב:

משמע (קלא) בפ' מפנין שהבהמה שנפלה לבור כו' לכאורה יש לדקדק מדוע כתב רבינו ז"ל משמע כו' הלא מימרא מפורשת היא משמיה דר"י אמר רב בשבת קכ"ח ע"ב ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל דמשום דלית' בגמ' שנפלה לבור רק לאמת המים אלא רבינו סובר דיש ללמוד גם שנפל' לבור מזה דמאי שנא עכ"כ משמע כו' וקאי על מלת לבור שכתב, אבל אח"כ ראיתי שהרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"ה הלכ"ו כתב ג"כ בהמ' שנפלה לבור או לאמת המים וכיון שאין דרכו להביא מה דילפינן ממשמעות וגם לא ראיתי בנושאי כליו שדברו מזה ע"כ חפשתי אחר מקור לזה ומצאתי בס"ד בתוספת' שבת פט"ו דז"ל בהמה שנפלה לתוך הבור עושין לה פרנס' במקומ' בשביל שלא תמות עכ"ל וא"כ ממיל' תו ל"ל דמשמע שכ' רבינו קאי על מלת לבור, וע"כ נ"ל בס"ד דקאי על אסור להעלותה בידו שכתב דאת זה באמת למד רבינו ממשמעות מדאמר רב מביא כרים וכסתות כו' הוכיח דדוקא ע"י כרים וכסתות מותר אבל בידו אסור וגם יש לייש' בזה דמדוע ל"כ רבינו דע"י כרים וכסתות מותר די"ל דסמך עמ"ש דאסור להעלות' בידו דממיל' ידעינן מזה דדוקא בידו אסור אבל ע"י כרים וכסתות מותר ואח"כ ראיתי שהמעתיק של המרש"ל בביאורו כאן דפוס בסיליאח גכ"כ הפשט במלת בידו שכ' רבינו כמו שכתבנו:

אבל עדיין ק"ל דמדוע שבק רבינו על הדיוק כרים וכסתות דאיתא בגמ' בפי' והביא את הא דאסור להעלותה בידו שהניח הגמ' על הדיוק ונ"ל בס"ד דגם בזה היה לרבינו כוונה עמוקה דהש"ג שבת פי"ח אות ג' כתב בשם הריא"ז וז"ל ומז"ה אומר שאם א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלות' בידים שצער ב"ח איסורו מה"ת והתירו איסור של דברי סופרים מפני איסור של תורה עכ"ל ולכאורה צריך להבין דלפי דבריו מדוע ל"ק הגמ' רבותא טפי דאפי' בידים מותר להעלותה וצ"ל דהגמ' נקט כרים וכסתות לאשמעינן דכשאפשר ע"י כרים וכסתות באמת אסור בידים וא"ז דכשא"א שרי אפי' בידים סובר הגמ' דממילא ידעינן כיון דכל ההיתר ע"י כרים וכסתות משום דצער ב"ח דאורייתא ואתי דאוריי' ודחי דרבנן כמ"ש הגמ' א"כ ממילא ידעינן דכשא"א ע"י כרים וכסתות גם בידים שרי כיון דגם בידים ליכא אלא איסור מוקצה דרבנן כנ"ל דצ"ל בכוונת הש"ג וא"כ י"ל כיון דרבינו ל"ס כהש"ג ע"כ ירא למינקט כמו שנקט הגמ' כדי שלא נטעה לומר גם בדבריו כמו שסובר הש"ג בהגמ' ועכ"כ בפי' דבידים אסור וא"ז דע"י כרים וכסתות שרי הניח על הדיוק וגם הרמב"ם סובר דבידים אסור. אבל לכאורה טעמא בעי דמדוע באמת לא שרי גם בידים כיון דלא הוי אלא איסור מוקצה דרבנן מדוע לא נאמר גם בזה דאתי דאוריית' ודחי דרבנן כמ"ש הש"ג אבל כבר מתרץ א"ז המג"א סי' ש"ה ס"ק י"א והעלה דאין לדמות גזירת חכמים זה לזה דיש דברים דהעמידו אפי' במקום כרת אבל האלי' רבה שם ס"ק י"ח באמת סוב' בדעת הרמב"ם דמ"ש דאסור להעלותה בידים היינו כשאפשר ע"י כרים וכסתות וכתב על המג"א דאשתמיטתיה הש"ג והב"ח שהביא שכתבו להיתר אבל לי"נ דאישתמיטתי' להא"ר דברי רבינו שכ' בפי' דבידים אסור וגם פשטו בהרמב"ם מדחה התו"ש סי' ש"ה אות ל"ג וגם מהק"נ שבת פי"ח אות כ' מוכח דסובר בדעת הרמב"ם כהמג"א אבל בעיקר הדין נראה מהתו"ש שהסכים עם הא"ר וכ"נ מהפרמ"ג סי' הנ"ל בא"א ס"ק י"א והתניא בש"ע שלו פסק דיש לסמוך בהפ"מ על המתירין להעלותה בידים משום צער ב"ח:

תרנגולת (קלב) שברחה כו', בשבת קכ"ח ע"ב על מה דאי' במתני' תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס קאמר הגמ' דוחין אין מדדין לא תנינא להא דת"ר מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגול' תרנגולת מ"ט לא אמר אביי משום דמקפיא נפשה פרש"י מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזים כשאוחזן בגפיהן הן מהלכין ברגליהן אלמא דלרש"י משום מוקצה אין מדדין וכ"כ הר"ן שם וא"כ צ"ל דהוי כגרוגרות וצמוקין דגם ר"ש מודה וכמ"ש הגמ' שם דף מ"ה ע"ב על אין משקין ושוחטין את המדבריות דאל"כ אז צ"ל דסתם משנה דאין מדדין אתיא כר' יהודא וא"כ הי' קשה על רב אחא ורבינא דף קנ"ז ע"א שם דהיאך פסקו כר"ש אעכצ"ל כמו שכתבנו, אבל מרבינו נראה דלא מפרש דמקפיא נפשה כרש"י אלא מפ' דנשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין וכ"ס הרמב"ם הל"ש פכ"ה הלכ"ו והראב"ד שם השיג עליו כיון דסובר כרש"י ועי' בהרהמ"ג ובמ"ע שם ותראה דכולם סברו דהראב"ד לא השיג על הרמב"ם אלא מחמת פירושו של רש"י אבל המג"א סי' ש"ח ס"ק ס"ט כתב בכוונת השגת הראב"ד דהוי דבר שאין מתכוין כמו שמותר ביו"ט למשוך הצמר אילך ואילך כדי לעשות מקום לשחיטה והניח בצ"ע ליישב את הרמב"ם וא"כ גם על רבינו קשה הצ"ע זה, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו והרמב"ם סברו דהוי פסיק רישי' דבשלמא למשוך את הצמר אילך ואילך כיון דמושך בידו בודאי נזהר למשוך בנחת וע"כ אף אם נתלש הוי דשא"מ ולא הוי פ"ר אבל הכא דהתרנגולת מכבדת עצמה ולאו בדידי' תליא מילתא באמת הוי פ"ר ואח"כ ראיתי שהא"ר שם אות פ' והתו"ש שם אות ק"ג כבר קדמנו בזה ונהניתי שכוונתי בס"ד לדעתם, והנפ"מ בין השני פירושים הנ"ל עי' בפרמ"ג בא"א שם ולפ"ד כיון דהמחבר סתם שם כפירושו של רש"י מוכח דבי"ט בתרנגולת העומדת לאכילה באמת שרי לדדות ועי' ברי"ף והרא"ש שהשמיטו את הא דאמר אביי משום דמקפיא נפשה וצ"ע:

אע"פ (קלג) שאסו' לטלטל המת כו', כ"כ גם הרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"ו הל"כ ומקורם ממשנ' וברייתא שבת קנ"א ע"א ומ"ש רבי' ז"ל לא שיעלה אלא שלא יוסיף היא לשון המשנה שם פרש"י ז"ל ולא שיעלה להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח, ומ"ש רבינו ואין מאמצין את עיניו בשבת גם זה במשנה שם [אלא לפי הגירסא שלפנינו איתא אין מעצמין וכן גרס רש"י אבל בהערוך הגירסא אין מאמצין באל"ף כמו לרבינו ובהרמב"ם הגירסא אין מעמצין בעי"ן ועי' בעין משפט שם שדיבר אריכות מזה] פרש"י אין מעצמין את עיניו בשבת אפי' אחר יציאת הנפש דמזיז בו אבר ובמשנה איתא עוד ולא בחול עם יציאת נפש ורבינו ל"כ כאן אלא את הרישא דמתני' מה ששייך להל"ש ואת הסיפא כתב לקמן בהל' אבל וכן איתא בהרמב"ם ומ"ש מת המוטל בחמה מניח עליו ככר כו' בדף מ"ג ע"ב שם איתא פלוגתא בזה עי"ש דפליגי בטלטול מן הצד ופסק רבינו כרב וכ"פ התו' שם ד"ה דכ"ע והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל"ש פכ"ו הלכ"ט והגמי"י שם כתב דלאו דוקא בחמה אלא ה"ה על כרים וכסתות שלא יסריח ודוקא לצורך המת אבל לצורך כהנים או לדבר אחר אין מטלטלין ע"י ככר או תינוק עכ"ל ומ"ש רבינו מצילין אותו מפני הדליקה כו' גם זה שם ועי' בש"ג פ' כירה על מתני' אין נותנין כלי כו' שדבר אריכות בזה אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע השמיט את מ"ד רב הונא שם שעושין מחיצה למת בשביל חי וכמו שמפ' רב שמואל בר יהודא וכ"פ הרמב"ם הלכ"ב שם אבל אח"כ ראיתי שגם הרי"ף והרא"ש השמיטו א"ז וכבר עמד עליהם הב"י או"ח סי' שי"א ותירוצו עולה יפה גם אליבא דרבינו עי"ש:

מת (קלד) שהסריח כו' בשבת צ"ד ע"ב איתא ההוא שכבא דהוה בדרוקר' שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית ומסיק הגמ' דאפי' לר' יהודא דמשאצל"ג חייב שרי דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה אלמא שבגמ' ליתא דאיירי במת מסריח וגם הרי"ף והרא"ש שם לא דברו מזה כלום ורש"י ד"ה לאפוקיה כתב וז"ל שהי' מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק אלמא דלרש"י לא פסיקא דדוקא במת מסריח איירי הגמ' אבל לרבי' מחמת פירושו של הגאון שהביא פסיקא ליה דלא דיבר הגמ' אלא במת מסריח וכ"ס הרמב"ם הל"ש פכ"ו הלכ"ג והרהמ"ג כתב שגם הראב"ד ס"כ ושכן עיקר אבל לכאורה ק"ל דמנ"ל הכרח לומר כן דילמא דיבר הגמ' גם ממת שמוטל בדליקה או בחמה כמ"ש רש"י, ונ"ל בס"ד דהמאירי ז"ל שם כתב דלא אמרו ככר או תינוק אלא בטילטול הנעשה לכבוד המת כגון מוטל בחמה או בדליקה אבל בטילטול הנעשה לכבוד החיים כגון במת שמריחים ממנו ריח רע אין צריך ככר או תינוק שכל לכבוד החיים מותר בלא ככר או תינוק עי"ש נמצא לפי"ז דדבר זה דממה דיבר הגמ' תליא בזה דאי אמרי' דהגמ' מתיר אפי' בלא ככר ותינוק אז צ"ל שדבר ממת מסריח כדי שיהא כבוד החיים אבל אי אמרינן דלא מתיר הגמ' אלא ע"י ככר ותינוק אז י"ל דדיבר גם ממת שמוטל בחמה או בדליקה וא"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו שהתיר הטלטול לכרמלית אפי' בלא תינוק וככר [כי כן נראה בפי' מדבריו כיון שלא דיבר מככר ותינוק כלום וכ"ס הרמב"ן בדעת הרמב"ם מובא בב"י או"ח סי' שי"א ואף שהב"י ל"ס כהרמב"ן בזה אבל אנו הולכים בעקבות הרמב"ן] וא"כ צ"ל דסובר דהגמ' איירי בלא ככר ותינוק ע"כ הי' לו הכרח לומר דהגמ' דיבר ממת שמסריח וכן צ"ל גם אליבא דהראב"ד והגאון שהביא רבי' אבל רש"י לשיטתו דסובר דלא שרי לטלטל את המת לכרמלית אלא ע"י ככר ותינוק ע"כ לא הי' לו הכרח דהגמ' דיבר ממת שמסריח דוקא וא"כ ק"ל על רבינו כיון דסובר דדוקא ע"י ככר ותינוק שרי לטלטל כמו שנראה בפי' מדבריו מדהביא את פירושו של רבינו שמשון א"כ מנ"ל הכרח דהגמרא לא דיבר אלא ממת שמסריח וצ"ע ולענין הלכה בהוצאת המת לכרמלי' אי בעינן ככר או תינוק שיטת הרמב"ן בשבת שם דלא בעינן וכ"ס התו' סוכה ל"ו ע"ב ד"ה בשבת אבל רש"י והרשב"א והריטב"א והר"ן סברו כרבינו דבעינן ובש"ע שם פסקינן כרבינו בכל הני דינים דמת שכ' כאן, ומ"ש רבינו שגדול כבוד הבריות כו' אף שבגמ' שם ליתא שהוא לא תסור כבר מיישב א"ז יפה המרש"ל בביאורו כאן עי"ש ול"נ בפשיטות דרבינו נקט כמסקנת הגמ' ברכות י"ט ע"ב דדוקא לאו דלא תסור נדחה מפני כבוד הבריות:

נמנו (קלה) וגמרו כו', בשבת פ"א ע"א ת"ר ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא ונחלקו בשיעורן ובברייתא אחרת שם איתא נמנו וגמרו מלא היד ופסק רבינו ז"ל כהנמנו וגמרו וכ"פ ז"ל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הל"ש פכ"ו הל"ד ובפירושא דמלא היד מפ' רש"י ז"ל שני פירושים וז"ל מלא היד בין שלשתן או אפי' הן ד' וה' ובין כולן מלא היד והח' הר"ן ז"ל שם כתב בשם הרא"ה דמסתבר דכל אחת ואחת קאמר אבל מהר"ן אצל הרי"ף שם נראה דתפס לעיקר כרש"י ומהרמב"ם נראה דפסק כפי' הא' של רש"י אבל מרבינו נראה כפי' הב' של רש"י וכ"פ הטוש"ע או"ח סי' שי"ב, ועי' בהגמ"י שם שכ' דבבתי כסאות שלנו הקבועים בבתים אסור אא"כ הזמין מאתמול וזה כדברי התו' הראשונים דסוכה ל"ו ע"ב ד"ה בשבת אבל לדברי התוספת האחרונים שם הדין הוא שאם יכול אדם אחר ליכנס באותו בית הכסא לא חשיב קביע ועי' בג"א בשבת שם שהביא כדברי התוס' אחרונים ורבינו דסתם להתיר סתם ולא חילק בין זמן לזמן מוכח דל"ס לא כהתו' הראשונים ולא כהתו' האחרונים וכ"נ מהשאר פוסקים וכ"כ הב"י ס"ס הנ"ל וכן קבע להלכה בש"ע שם וא"כ ק"ל על המרש"ל ז"ל בביאורו כאן דהיאך הביא את הגמי"י והתוס' דסוכה על רבינו הלא הוכחנו דרבינו ל"ס כוותיהו ואפשר שהמרש"ל באמת משום כוונה זו הביאם להורות דרבינו ל"ס כוותייהו:

שכל (קלו) דבר מטונף כו', החילוק שבין חצר שיושבין בה לחצר אחרת שכתב רבינו איתא בשבת קכ"א ע"ב אלא מגמ' שם נראה דלא מחלק אלא בצואת תרנגולים אבל בצואת אדם כיון דמוכן לכלבים ולא הוי נולד אפי' בחצר אחרת שרי וא"כ ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע כתב סתם כגון צואה כו' דנראה דאפי' בצואת אדם קאמר את החילוק זה וגם על הרמב"ם ז"ל הל"ש פכ"ו הלי"ג שכ' ג"כ כרבינו קשה אבל ראיתי בהרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שם שכתבו דלהגאונים ז"ל הי' גירסא אחרת ולפי גירסתם באמת ל"ק על רבינו והרמב"ם מידי ועי' בב"י וב"ח או"ח סי' ש"ח שהביאו את השני גירסות ומבארים היטב ואז תבין את מה שכתבנו ומה שהקשה הב"ח על גירסת הגאונים כבר קדמו הריטב"א בשבת שם, ומ"ש רבינו שמטלטלין כנונא מפני אפרו כו' כן איתא בגמ' שם מ"ז ע"א מטלטלינן כנונא אגב קיטמ' פרש"י ז"ל כנונא כלי נחשת שמביאין בו האור לפני שרים להתחמם, אבל לכאורה ק"ל על רבינו מדוע הביא גם את טעמא דאביי הלא היכא דאביי ורבא פליגי הלכתא כרבא וא"כ בטעמא דרבא מדוע לא סגי' ליה ונ"ל בס"ד כיון דאביי ורבא לא פליגי אלא בטעמ' דמלת' ובכה"ג י"ל דהלכה כאביי כמ"ש היד מלאכי סי' קנ"ג בשם הב"י וגם י"ל דגם בכה"ג הלכ' כרבא כמ"ש הי"מ בשם הרי"ף והרא"ש וכיון דרבינו מסופק דבכה"ג הלכת' כמאן עכ"כ דלתרווייהו שרי וא"כ לית בזה שום נפ"מ דהדין עם מי כמובן וכן הטוש"ע או"ח סי' ש"י פסקו כרבינו בזה, ומ"ש רבי' נגר שיש בראשו קלוסטרא כו' המקור לזה בעירובין ק"ב ע"א ועי' בשבת קכ"ו ע"ב בתו' ד"ה וכי וברמב"ם הל"ש פכ"ו הל"ט ולהלכ' בטוש"ע או"ח סי' שי"ג, ואברך על המוגמר שסיימתי בעזר צורי וגואלי את המל"ת זו עם הט"ל אבות מלאכות בשמ"ה חידושים כמנין שמי משה [וכמנין שמי חיים הנוסף לי אתחיל בס"ד לכתוב בהל' יו"כ מהטעם שאכתוב בסוף מל"ת ע"ט] ואתפלל על העתיד שאזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בלתי לד' לבדו בלי שום פניי' כלל ולעשות נחת רוח לשמו הגדול עם לימודינו אמן כן יהי רצון: