המניח (א) חמץ ברשותו בפסח כו'. לכאו' צ"ט דמדוע לא התחיל רבינו ז"ל את המל"ת אלו במלת שלא והשאר מוני מצות ז"ל באמת התחילו כמו שהתחילו את השאר מל"ת הסה"מ מל"ת ר' ר"א הסמ"ק סי' ל"ד ל"ה החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' י"א וכ' הדה"מ שער ד' פ"ו ז', אבל לפמ"ש במל"ת ל"א ס"א וס"ט מחודש א' דדרכו של רבינו דכשיש להמל"ת איזה שינוי מהשאר מל"ת לשנות את התחלתה לרמז על השינוי זה אפשר דגם כאן הי' לו לרבינו איזה שינוי, ומ"ש אע"פ שלא אכל כו' כ"כ גם הרמב"ם הלחו"מ פ"א הל"ב אבל לכאו' קשה דמה אתא לאשמעינן הלא דבר פשוט היא דלהלאוין אלו אין שום שייכות עם הלאו דאכילה אבל כבר מתרץ המרש"ל ז"ל בביאורו כאן שני תירוצים ע"ז ובתירוצו הב' נ"ל בס"ד דכוונתו דמשו"ה כתבו אע"פ שלא אכל ללמד מזה דהלאוין לא יראה ולא ימצא לא באו אלא על שיעור שלם דעל ח"ש לא שייך למימר אע"פ שלא אכל כיון דאפי' אכל ח"ש ג"כ ליכא לאו על אכילה אלא איסור עי"ש ותבין, ומה מאד יש ליישב בזה מדק"ל על רבינו והרמב"ם דמדוע כתבו סתם המניח חמץ כו' עובר כו' מדוע ל"כ השיעור לעבור עליו בב"י וב"י די"ל דסמכו עמ"ש אע"פ שלא אכל דממילא ידעינן מזה דבעינן כזית כמו באכילה כמובן והמקור לזה דגם לענין ב"י וב"י בעינן כזית דוקא כתב היראים ז"ל סי' ק"ה מפסחים מ"ה ע"א בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכאן בטל במיעוט' עי"ש וח"ש לענין ב"י וב"י אי אסור מה"ת עי' שג"א סי' פ"א ודג"מ או"ח סי' תמ"ב:

ברשותו (ב) בפסח כו', וכן לקמן כתב רבי' אא"כ קנה חמץ בפסח ונ"ל בס"ד דממלת בפסח יש להוכיח דסובר כשיטת הראב"ד ז"ל הלחו"מ פ"ג הל"ח דדוקא בפסח עובר משום ב"י וב"י אבל לא בע"פ משש ולמעלה והרהמ"ג ז"ל שם הוכיח מהרמב"ם כן מדלא מנ' לאוין אלו גם על ע"פ משש ולמעל' ולפי דרכו ג"כ יש להוכיח מרבי' כי כיון דרבינו ג"כ לא מנה לאוין אלו גם על ע"פ, אבל אח"כ ראיתי דממ"ש רבינו מ"ע ל"ט מוכח להיפך דז"ל מי שלא ביטל קודם שיתחיל שעה ששית שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה מדבריהם ואין בטולו מועיל כלום ולענין שיתחייב בב"י וב"י עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש שאיסור שלו מה"ת עכ"ל ומדכ' ולעניין שיתחייב כו' אף לאחר שש כו' מוכח דסובר דמשש ולמעלה ג"כ עובר על ב"י וב"י וא"כ נשאר עליו קושיית הרהמ"ג דמדוע לא מנה לאוין אלו גם על ע"פ אעכצ"ל דהי' לו לרבי' איזה טעם ע"ז א"כ ממילא נסתרה ראיית הרהמ"ג גם מהרמב"ם כיון די"ל דג"כ מחמת הטעם של רבינו לא מנאם וזה לכאורה סתירה גדולה להרהמ"ג אעכצ"ל דהרהמ"ג סובר הפשט ברבינו במ"ע ל"ט כמ"ש אליב' דהרמב"ם שם דכוונתו דאם לא יבער אחר שש אע"פ שביטלו משש ולמעלה הר"ז עובר עליו לכשיגיע הפסח בב"י וב"י אבל משש ולמעלה עד הלילה באמת אינו עובר כמובן. אבל המגדל עוז ז"ל שם כתב בשם רבי' דגם משש ולמעל' עובר בב"י וב"י וצ"ל דלמד א"ז ממ"ע ל"ט הנ"ל וא"כ נשאר לדבריו על הרהמ"ג קושיתינו הנ"ל, אבל אח"כ ראיתי די"ל דהמ"ע לשיטתו דל"ס בדעת הרמב"ם כהרהמ"ג וא"כ ל"ס הפשט בהרמב"ם כמ"ש הרהמ"ג ע"כ ל"ס גם ברבינו במ"ע ל"ט הפשט כמ"ש אליב' דהרהמ"ג וע"כ הוכיח שפיר ממ"ט ל"ט דרבינו סובר כשיטת רש"י אבל הרהמ"ג לשיטתו דסובר הפשט בהרמב"ם כמ"ש ע"כ שפיר סובר גם ברבינו הפשט כן כמובן וא"כ הרווחנו בהנ"ל דשיטת רבינו בזה אי סובר כהראב"ד או כרש"י תליא בפלוגתת הרהמ"ג והמ"ע בדעת הרמב"ם:

אבל לכאורה ק"ל מה יענה המ"ע על הראי' של הרהמ"ג דמדוע לא מנאו רבינו והרמב"ם למל"ת דמשש ולמעל' עובר בב"י וב"י וצ"ל דסובר כהנב"י ז"ל מ"ק או"ח סי' כ' שהשיג על הרהמ"ג שכבר השריש הרמב"ם בסה"מ שורש ב' שלא מנה שום מצו' שנלמדת באחת מי"ג מדות וכיון דגם הא דעובר משש ולמעלה בב"י וב"י בגז"ש נלמד ע"כ לא מנה א"ז וא"כ צ"ל דגם בדעת רבינו סובר המ"ע את הכלל זה, אבל הנב"י עכצ"ל דסובר בדעת רבי' כהרהמ"ג דאי סובר כהמ"ע אז ק"ל עליו קושי' גדול' דלפמ"ש שם דדבר זה אי עובר משש ולמעלה בב"י וב"י תליא בפלוגתא דר' יהוד' ור"ש אי איכא לאו באכילת חמץ לפני זמנו ובזה כתב דהרמב"ם לשיטתו דפסק בלפני זמנו כר"י דעובר בלאו ע"כ פסק דעובר גם בב"י וב"י אבל הראב"ד לשיטתו דפסק בלפני זמנו כר"ש ע"כ פסק דאינו עובר בב"י וב"י וגם במד"ת או"ח סי' ס' האריך בזה עי"ש ואי נאמר דסובר בדעת רבי' כהמ"ע אז קשה עליו מרבינו דפסק בלפני זמנו כר"ש כהנ"ל מל"ת ע"ו מחודש א' ואפ"ה סובר דעובר משש ולמעל' בב"י וב"י אעכצ"ל דבדעת רבי' באמת סובר הנב"י כהרהמ"ג אלא אליבא דהרמב"ם חולק על הרהמ"ג ואי באמת סובר רבי' כמ"ש המ"ע אז קושיתינו על הנב"י קשה מאד וצ"ע.ועי' במעשה רוקח ז"ל הלחו"מ פ"ג שמפלפל אליב' דרש"י פסחים דף ד' ע"א ד"ה בין ודף ו' ע"ב ד"ה ודעתו ומישבו על דרך שכ' הרהמ"ג אליב' דהרמב"ם ובסוף דבריו הסכים להרהמ"ג וכתב וז"ל ומעולם לא מצינו שום פוסק שיאמר שאחר שש איכ' ב"י וב"י ולא דאיכא מאן דס"ל הכי כו' עכ"ל וצ"ל דגם בדעת רבינו סובר המע"ר כהנ"ל אליבא דהרהמ"ג והנב"י ודלא כהמ"ע דאל"כ הי' קשה עליו היאך כתב ומעולם לא מצינו שום פוסק כו' הלא איכ' רבי' וגם זה צ"ל דברוב המפרשים שהביא המ"ע שם דסברו דעובר משש ולמעלה בב"י וב"י ג"כ סובר המע"ר הפשט בהם כמ"ש אליב' דרש"י כמו שסובר הרהמ"ג אליבא דהרמב"ם וע"כ ל"ק על המע"ר מהמ"ע כלום, אבל זה ק"ל עליו הלא מהתו' רי"ד ז"ל פסחים דף ו' ע"ב ד"ה גזירה מוכח בפי' דסובר דגם משש ולמעלה עובר בב"י וב"י וכ"ס בפי' הסמ"ק ז"ל סי' צ"ח וכן מוכח מהר"ן ז"ל בסוגי' דהבודק צריך שיבטל וא"כ היכי כתב המע"ר ומעולם לא מצינו שום פוסק כו' וצ"ע:

אינו (ג) עובר כו', כ"כ גם הרמב"ם פ"א הל"ג שם והרא"ה ז"ל בבביאורו כאן הקשה עליהם דהיאך מנאו ב"י וב"י לשני לאוין וגם היאך לוקין על שניהם הלא לפמ"ש הרמב"ם בסה"מ שורש ט' נראה דאין לוקין שתי מלקיות וגם אין מונין שני לאוין אלא כשהן משתי שמות אבל לא כשהן מענין אחד וב"י וב"י שניהם מענין אחד כיון דגם בהטמנה חייב משום לא יראה והניח בקושי' אבל הכ"מ ז"ל שם מתרץ ותוכן דבריו דלא יראה דוקא ברואה חייב ולא בהטמנ' וחולק על הרא"מ דסובר דאף בהטמנה חייב משום לא יראה ועי' בפרמ"ג ז"ל בפתיחתו הל"פ ח"א פ"א אות א' שמפ' היטב את תירוצו של הכ"מ ומתוך פירושו גכ"מ דהכ"מ חולק עם הרא"מ כמ"ש אבל מהמרש"ל ז"ל בביאורו כאן ג"כ נרא' כהרא"מ דפירושא דלא יראה שלא יהא נמצא בעולם ועי"ש מה שתירץ על קושית הרא"ם ועם דבריו מיושב בס"ד גם קושיית הכ"מ והלח"מ ז"ל בהלכה ב' שם דהול"ל דעובר בג' או בד' לאוין די"ל דמשו"ה לא חלקו הקרא רק לתרי לישני כמ"ש המרש"ל להורות דלא לקי רק שתים, ועי' בכ"מ בהלכה ב' שם מה שתירץ על קושיתו דמדוע לא קאמרו דעובר בג' לאוין, ועמ"ש מביצה ז' ע"ב פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור כבר עמדו עליו ז"ל המטה אפרים והמשרת משה על הרמב"ם שם והאריכו בזה בפלפול גדול והמעשה רוקח שם כתב שיש ט"ס בכ"מ וצ"ל פתח בשאור וסיים בחמץ כמו שאיתא בגמ' ובאמת תמי' לי דמדוע דוקא על הכ"מ רגזו בזה הלא גם הרמב"ם בסה"מ מל"ת ר' כתב כלשון הכ"מ ולפמ"ש המע"ר גם בסה"מ צ"ל שיש ט"ס וזה באמת דוחק אבל אח"כ ראיתי במגלת ספר ז"ל שג"כ דיבר אריכות מהכ"מ וגם על הסה"מ כבר עמד ומתרצם שפיר וכשתעי' היטב בדבריו תמצא דל"ק על הכ"מ קושית הנר מצוה ז"ל סי' י' אות צ"ט כיון דבאמת דברי הכ"מ מסה"מ נובעים כמ"ש המג"ס, ועל קושית הרא"מ הנ"ל עי' במהר"ם שיק ז"ל מצ' י"א ומצ' כ' שמיישבו היטב:

ודבר פלא ראיתי בהסמ"ק דמנה ג' לאוין בב"י וב"י דבסי' ל"ד כתב שלא יראה חמץ בפסח כו' ובסי' ל"ה כתב שלא יראה שאור דכתיב לא יראה לך שאור ודינו כחמץ צריכי שניהם ובסי' ל"ו כתב שלא ימצא שאור כו' וגם ברמזיו כ"כ וצ"ל דסובר כקושית הכ"מ הנ"ל ול"ס כתירוצו של הכ"מ וזה באמת פליא' לי הלא מגמ' ביצה הנ"ל מוכח דשאור וחמץ אחד היא וכ"כ הרמב"ם בהלכה ב' שם ובסה"מ הנ"ל ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, ובדרך אפשר נ"ל בס"ד דסובר כשיטת הראב"ד בהלכה ב' שם דדוקא לשיעוריהן שאור וחמץ אחד הן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם וע"כ מנאם לענין בל יראה לשתים אלא דבר זה עדיין צ"ע מחמת קושית הלח"מ על הראב"ד שם כיון דתירץ דהראב"ד ל"ק אלא מדרבנן וכיון דאליבא דהסמ"ק צ"ל דמדאוריי' היא כיון שמנאם בין הלאוין א"כ נשארה עליו קושיית הלח"מ אבל אח"כ ראיתי בשעה"מ ז"ל שם שהוכיח אליבא דהראב"ד דמדאורייתא היא ומיישב את קושית הלח"מ היטב ולפי דבריו באמת עולה תירוצינו אליבא דהסמ"ק יפה וגם ראיתי אח"כ שהמרש"ל בביאורו כאן הקשה על רבינו דמדוע לא מנה שאור וחמץ לב' לאוין כיון שיש חילוק ביניהם דחמץ עומד לאכול ומשנפסלה לאכול לכלב אינו חייב לבער ושאור אינו עומד לאכול רק להחמיץ העיסה ומשנפסלה לאכול לכלב אזי הוא איסור חזק ביותר וחייב ועוד מדעבד בריש ביצה צריכותא משאור וחמץ וחד לא יליף מחברתה א"כ תרתי מילי נינהו עי"ש שהאריך בזה ומיישב שפיר אבל הסמ"ק י"ל דסובר כקושיית המרש"ל אלא בזה פליג עליו במ"ש שלא למנות לא ימצא רק לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ וע"כ מנה ג' לאוין ודו"ק:

אבל (ד) אם הי' לו חמץ קודם הפסח כו'. כ"כ גם הרמב"ם הלחו"מ פ"א הל"ג ובסה"מ מל"ת ר' הביא ראי' לזה מהתוספתא מכות פ"ד אבל לכאורה צריך להבין דמדוע הביא את התוספתא זו דללמוד ממנה דאין לוקין כשלא עשה מעשה הלא גמ' מפו' היא מכות דף ט"ז ובכמה מקומות בש"ס וצ"ל כיון דמדיוק' דתוספתא זו [בפרט לפי הגירסא שלפנינו] יש ללמוד דכשעש' מעש' לוקין על לאו דב"י וב"י ע"כ הביא את התוספתא זו וכן צ"ל בכוונת הרהמ"ג שם במה שהביא את התוספתא זו בתר דהביא את הגמ' מכות וגם המל"מ שם שדיבר ג"כ מתוספתא זו צ"ל שכיוון למ"ש עי"ש ותבין, אבל עדיין צריך ביאור הלא ג"ז מלא בכולי ש"ס דכשעש' מעשה לוקין ואמאי צריך סיוע לזה מהתוספת' ואי"ל דכוונת הסה"מ לאפוקי משיטת החינוך דכשמשכחת שיעבור על לאו במעשה אז לוקין אפי' כשלא עשה מעשה וכיון דמדיוקא דתוספתא זו מוכח דלא כהחינוך ע"כ הביא את התוספתא זו דזה אא"ל כיון דהחינוך במצוה י"א גכ"כ דאין לוקין אא"כ קנה חמץ בפסח וא"כ קשה על החינוך גופא סתירה מדידי' אדידי' וכמו שבאמת הקשה השעה"מ הלוח"מ פ"א הל"ג וצ"ל כתירוצו של השעה"מ ולפי תירוצו באמת גם הרמב"ם סובר כהחינוך וגם מהתוספתא ליכא סתירה להחינוך ע"ש ותבין אעכצ"ל דמשו"ה הביא הסה"מ את התוספתא זו ללמוד מדיוקא שלא נאמר דאפי' כשעשה מעשה אין לוקין על לאו דב"י וב"י כיון דהוי ניתק לעשה דתשביתו וע"ז באמת ק"ל היכי יכול ללמוד א"ז מהתוספ' דילמא סוברת התוספת' כר' יעקב פסחים פ"ד ע"א דלוקין על לאו הניתק לעשה אבל אנן דפסקינן כר' יהודא [כמ"ש הרמב"ם הלכו' סנהדרין פט"ז הל"ד] דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו מדוע לא נאמר דגם כשקנה חמץ בפסח אין לוקין, אבל אחר עיון קצת ראיתי דל"ק מידי כיון דבתוספתא שם איתא אח"כ וז"ל הנוטל אם על הבנים ר' יהודא אומר משום ריה"ג כל שעברו על מל"ת שיש בה קום עשה אם קיימו את המל"ת שבה פטורין ואם לאו חייבין עכ"ל ומדלא הביא התוספתא שום חולק על ר' יהודא עכ"מ דפוסקת ג"כ כר"י דאין לוקין על לאו הניתק לעשה אא"כ לא קיימו ואפ"ה סוברת דבחמץ כשעש' מעש' לוקין ע"כ הביא הסה"מ שפיר ראי' מהתוספתא כמ"ש כמובן. אבל עדיין ק"ל על התוספתא גופא דמדוע באמת לוקין כשקנה חמץ בפסח כיון דהוי לאו הניתק לעשה וצ"ל דסוברת דלא הוי לאו הניתק לעש' מאיזה טעם שיהי' וא"כ צ"ל דחולקת על הגמ' פסחים צ"ה ע"ב דקאמר דב"י וב"י הוי לאו הניתק לעשה וא"כ עדיין קשה על הסה"מ היכי הביא ראי' מתוספת' שהיא נגד הגמ', וצ"ל כיון דאיכא שני גירסות בגמ' פסחים לפי גירס' שלפנינו איתא דב"י וב"י הוי לאו הניתק לעשה ולרש"י ותו' היה גירס' אחרת כמ"ש המרש"א שם [וגם מתו' כ"ט ע"ב שם ד"ה רב אשי מוכח דלהר"י ג"כ לא הי' הגירס' כמו שאי' לפנינו מדהוכיח מדף כ"ט דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה] וכיון דסה"מ הי' מסופק דאיז' גירס' עיקר בגמ' ע"כ הביא את התוספתא להוכיח דעיקר כגירסת רש"י ותו' וממיל' ל"ק מגמ' פסחים על הרמב"ם מידי ומיושב בזה בס"ד קושית הדבר שמואל על הרמב"ם [וגם המל"מ הנ"ל הקשה כן] מובא בח"צ סי' מ"ב עי"ש ותבין אלא אי קשיא הא קשי' דמדוע באמת לא הוי ב"י וב"י לאו הניתק לעשה אבל קושי' זו באמת לא על הרמב"ם קשה אלא על התוספ' גופ' וממיל' ל"ק גם הקושי' ב' של הד"ש שם שהקש' על הראב"ד והרהמ"ג ושאר מפרשים דמדוע לא הרגישו להקשות על הרמב"ם עי"ש כיון דעל הרמב"ם באמת ל"ק מידי כמו"ש ודו"ק, והטעם דמדוע באמת לא הוי ב"י וב"י ניתק לעש' כבר דברו האחרונים אריכות בזה השעה"מ והמש' רוקח הלחו"מ פ"א והשג"א סי' פ"א והמג"ס מל"ת ע"ח והנב"י מ"ת סי' ס' ס"א וצ"א:

תניא (ה) בתוספת' דביצה שאור מחמץ אחרים כו', לכאו' קשה על רבינו דלעיל כתב ואיסור החמץ עצמו והשאור שבו מחמיצין אחד הוא וכיון דסובר דשאור וחמץ אחד הוא היכי הביא אח"כ את התוספתא דסוברת דשאור וחמץ לאו אחד הוא ותו הא התוספתא זו נשנית אליבא דב"ש דשאור בכזית וחמץ בככותב' וכיון דאנן פסקינן כב"ה דזה וזה בכזית היכי הביא את התוספ' זו וגם הרא"ם בביאורו כאן הרגיש בזה ותוכן תירוצו דרבינו סובר כשיטת הראב"ד הנ"ל מחודש ד' דדוקא לשיעוריהן אחד הוא אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם וזה באמת דוחק כיון דדרכו של רבי' להלוך בעקבותיו של הרמב"ם בכ"מ כמ"ש הי"מ כללי הסמ"ג סי' מ"ו וע"כ נ"ל דעיקר בכוונת רבינו כמ"ש החידושי מהרי"ק ומו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן כיון דלפי פירושם י"ל דרבי' באמת סובר כהרמב"ם עי"ש:

אמר (ו) רבא הלכתא חמץ בזמנו פי' כו'. ולכאורה ק"ל מדוע מפ' רבינו בזמנו וכי לא ידעינן דפירושו תוך הפסח ותו מדוע מפ' שלא בזמנו לאחר הפסח דוקא הלא רבינו פסק בלפני זמנו כר"ש כהנ"ל מל"ת ע"ו מחודש א' וא"כ אדרבא מוכרח לפ' שלא בזמנו דקאמר רבא גם אלפני זמנו דאל"כ היכי פסק כר"ש, ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דהר"ן ז"ל בפסחים שם כתב וז"ל והאי בזמנו דקאמר רבא היינו משש שעות ולמעל' עד לאחר הפסח דל"ל דבזמנו לא מיקרי אלא בתוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר הפסח שלא בזמנו מיקרי דהיכי לימא רבא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דהא בגמ' מוכח דר"ש מודה נמי דמשש שעות ולמעל' מיתסר באכיל' כיון דאמר רחמנא תשביתו וכיון דמיתסר א"א שלא יאסר בנותן טעם הלכך ע"כ משש ולמעל' עד לאחר הפסח בזמנו מיקרי עכ"ל וא"כ י"ל דמשו"ה מפ' רבינו בזמנו אתוך הפסח לאפוקי משיטת הר"ן דגם משש ולמעלה בזמנו מיקרי ושלא בזמנו דמפ' על לאחר הפסח דוקא בזה באמת טעמו כמ"ש הר"ן משום דקשה מותר דקאמר רבא וגם בהרא"ם ראיתי שעמד על הקושי' הב' הנ"ל ומתרץ מדעת עצמו דמשום דקשה לרבינו מותר דקאמר רבא מפ' שלא בזמנו על לאחר הפסח נמצא לפי"ז כיון דלא נכלל לרבי' לפני זמנו לא בזמנו ולא בשלא זמנו דקאמר רבא עכצ"ל דדינו בס' כשאר איסורים ולא במשהו וא"כ יצא לנו לדינא בדעת רבינו דבלפני זמנו בס' ותוך זמנו במשהו ולאחר זמנו מותר ודלא כהר"ן דבלפני זמנו ג"כ במשהו, אבל המרש"ל בביאורו כאן כתב עמ"ש רבינו שלא בזמנו פי' לאחר הפסח וז"ל פי' לד"ה איירי בלאחר הפסח אבל לפני זמנו לא איירי לדעת הרמב"ם שהוא סובר שלוקה אף בקודם זמנו עכ"ל נראה דסובר בדעת הרמב"ם כהרהמ"ג הלחו"מ פ"א הל"ה דגם לפני זמנו אסור במשהו ודלא כהכ"מ דבלפני זמנו בס' וג"ז נראה מהמרש"ל דלרבינו דפסק גם בלפני זמנו כר"ש נכלל בשלא בזמנו דק' רבא גם לפני זמנו וא"כ קשה מלת מותר דקאמ' רבא וצ"ל להמרש"ל דרבינו סובר כמו שר"ל הריא"ז בדעת הרי"ף מובא בש"ג פ"ב דפסחי' דכיון דבלפני זמנו ליכא לאו אלא איסור גרידא כמו ח"ש ע"כ לא אסור תערובתו וא"כ יש נפ"מ גדולה לדינא בין פירושו של הרא"ם ופירושינו לבין פירושו של המרש"ל דלהמרש"ל סובר רבינו בלפני זמנו דמותר כמו לאחר זמנו אבל לפירושינו סובר בלפני זמנו בס' וגם הריא"ז הנ"ל סובר בדעת רבינו כפירושינו וכ"פ הש"ע או"ח סי' תמ"ז, ומ"ש רבינו בשם רב יהודאי גאון ובשם השאלתות דגם בתוך הפסח בטל בס' גם התו' פסחים דף ל' כ"כ ועי' בבעה"מ ומלחמות שם והגמ"יי הלכ' הנ"ל ולהלכה בש"ע סי' הנ"ל:

כל (ז) קדירות של חרס כו', בפסחים ל' ע"א סובר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל סובר לא ישברו אלא משהי להו אחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ופסק רבי' כשמואל אע"ג דהלכה כרב באיסורי כיון דרבא דבתרא הוא גכ"ס כן וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכן הלכה, אבל לכאו' יש לדקדק מדוע כתב רבינו מלת כל ותו בגמ' איתא סתם קדירות ורבי' כתב של חרס אלא ע"ז י"ל כיון דלמסקנת הגמ' מוכח דדוקא לכלי חרס שנשתמש בחמין לא מועיל הגעלה וכיון דלא התיר שמואל להשתמש בפסח גם ע"י הגעלה מוכח דבכלי חרס איירי וע"כ נקט רבי' כלי חרס אבל מלת כל עדיין צ"ט, ונ"ל בס"ד דהטור או"ח סי' תנ"א כתב קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה אפ' אותן שעושין בהם דייסא ועי' בב"ח מ"ש בכונת אפי' וא"כ י"ל דרבינו כיוון במלת כל גם על קדירות שעושין בהם דייסא והטור כיון שכ' בפי' את זה באמת ל"כ מלת כל, או י"ל שרבינו כיוון במלת כל על קערות שתשמישן ע"י עירוי וכלי שני שכ' החק יעקב שם אות א' אלא איני יודע דמדוע כתב הח"י וכן משמעות הרמב"ם הלא הרמב"ם שם כתב בפי' בין כלי שני כגון קערות, ומ"ש רבינו ומבשל בהן כל מה שירצו כו' כוונתו שמבשל בהן בין במינו בין שלא במינו כמ"ש שמואל:

כל (ח) כלי חרס שנשת' בהן חמץ בצונן כו', לכאורה יש להסתפק בלשון רבינו שכ' סתם מותר להשתמש בהן מצה אי כוונתו שמותר אפי' בחמין וע"ז קאמר אח"כ חוץ מבית שאור כלומר בבית שאור אסור בחמין אבל בצונן אפי' בבית שאור מותר או דילמא כוונתו מותר להשתמש בהן מצה בצונן דוקא ובבית שאור אפי' בצונן אסור, ולמצוא פתרה ע"ז צריך לברר את הסוגי' בפסחים ל' ע"ב לפי הגירסא שלפנינו אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מן בית שאור כו' אבל הרא"ש שם הביא בשם הרי"ף גם גירסא אחרת ויש נפ"מ לדינא בין גירסתם בתרתי חדא דלגירסת הרא"ש אין שום נפ"מ בין כלי שטף לכלי חרס מדאמר שמואל כל הכלים משמע אפי' בכלי חרס מותר להשתמ' בהן מצה אפי' בחמין אבל לגירס' הרי"ף בכ"ח אסור להשתמש בחמין ובכלי שטף י"ל דמודה להרא"ש דשרי מדלא דיבר שמואל אלא מכ"ח וכ"נ מהרהמ"ג הלחו"מ פ"ה הלכ"א דסובר בדעת הרי"ף כן ועוד יש נפ"מ לענין בית שאור דלהרא"ש גם בבית שאור מותר להשתמש בצונן אבל להרי"ף אסור נמצא לפי"ז דהרא"ש פליג עם הרי"ף. אבל הק"נ שם אות ס"ד כתב דלא פליג אלא מר אמר חדא בכלי שטף ומר אמר חדא בכ"ח ובבית שאור כ"ח לא מהני הגעלה וכ"פ בקיצור פסקי הרא"ש וע"כ הקשה על הטור סי' תנ"א דהיאך פסק דאפי' כ"ח שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפי' בחמין והניח בצ"ע ובאמת בקפה"ר נראה בפי' דסובר הטור בדעת הרא"ש כמ"ש הק"נ וא"כ תמיהתו על הטור באמת גדול מאד וצ"ל דבחיבורו חזר הטור ממ"ש בדעת הרא"ש בקפה"ר וסובר הפשט בהרא"ש כמ"ש דחולק עם הרי"ף והטעם דחזר י"ל דהי' קשה לו אפשטו של הק"נ הלשון כל הכלים שאמר שמואל שמורה דגם אכ"ח קאי וגם מהב"י שם ד"ה כל הכלים נראה דסובר בדעתו כן, וממיל' לפי הנחה זו יש לברר בס"ד גם דעת רבינו בזה דמדכתב כל כלי חרס כו' וגם מדהשמיט מלת בצונן בתר מותר להשתמש בהן מצה נראה בפי' דגירסת רבינו בגמ' כגירסת הרי"ף ומדהשמיט מלת בצונן דכ' הרי"ף מוכח בפי' דסובר הפשט בהא דשמואל כמ"ש הרא"ש דאפי' בחמין מותר להשתמש בהן מצה ובבית שאור דוקא בחמין אסור אבל בצונן מותר נמצא לפי"ז קיימו רבינו והרא"ש והטור בחדא שיטתא, וא"כ ק"ל עמ"ש רבינו אחר וכן עריבות כו' הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח נראה דאפי' ע"י צונן אין משתמשין בהן דהלשון ואין משתמשין בהן בפסח מורה דאין משתמשין בהן כלל הלא לפמ"ש סובר דאפי' בבית שאור מותר להשתמש בצונן ועריבות סוב' דהוי כבית שאור וא"כ אמאי לא משתמש בהן בצונן ומחמת קושיא זו רציתי לחזור ממ"ש דסוב' כהרא"ש ורציתי לומר דסובר לגמרי כהרי"ף והא דהשמיט מלת בצונן י"ל דסמך עמ"ש אח"כ גבי עריבות ואין משתמשין בהן בפסח אבל אח"כ ראיתי שהש"ג בסוגיתינו גכ"כ דרבינו והטור קיימו בחדא שיטת' וא"כ נשאר על רבי' קושיתינו אם לא שנאמר דכוונת רבינו דאין משתמשין בעריבות בפסח מה שדרך להשתמש בהן דהיינו לישה וכמ"ש רבינו אח"כ דלישה הוי כמו תשמיש דחמין כמובן. אבל עדיין ק"ל כיון דרבי' סובר כהרא"ש והטור דאין חילוק בין כלי שטף לכ"ח א"כ קשה לגירסת רבי' על שמואל דמדוע אמר כל כ"ח מדוע לא אמר כל הכלים בשלמ' להרי"ף דמחלק בין כלי שטף לכ"ח שפיר נקט שמואל כ"ח אבל לרבי' קשה, וי"ל דאי הוה אמר שמואל כל הכלים הי' מקום לטעות דכ"ח לא נכלל בהן ולשון כל פירושו כל גווני כלים ולא כל מינים וכיון דקאמר חוץ מבית שאור ע"כ קאמר כל הכלים כלומר בכל גווני כלי שטף מותר להשתמש בהן מצה בחמין חוץ מבית שאור וא"כ לא הוה ידעינן דאפי' בכ"ח הד"כ ע"כ קאמר כל כ"ח ודו"ק ולענין הלכה פסקינן בש"ע סי' תנ"א כשיטת רבינו והרא"ש והטור:

א"ל (ט) רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא כו', ג"ז בסוגי' שם אלא רבינו קיצר מלשון הגמ' כדרכו כמ"ש בהקדמתו והשמיט לדידי חדתא קא עבדינן דקא' רב אשי כיון דליכ' שום נפ"מ מזה וא"כ לכאורה מדוע לא השמיט גם מ"ש קתייהו בטינא כו' כיון דלית הלכתא כר"א בזה ולא הי' לו להביא אלא והלכתא אידי ואידי ברותחין כמו שהביאו הרי"ף והרא"ש, וי"ל כיון דרצה רבינו להודיענו את פשטו דגם והלכתא אידי ואידי כו' מדברי ר"א ע"כ הוכרח להביא א"ז, אבל לכאורה ע"ז גופא ק"ל דמה נפ"מ אי ר"א אמר והלכתא כו' הלא בלא"ה הי' פסקינן כיון דהגמ' אמר והלכתא וא"כ גם זה לא הי' לרבינו למימר וצ"ל כמ"ש החידושי מהרי"ק דנפ"מ לי"ש להחמיר על עצמו ללבן כר"א דאי לא הוה אמר ר"א והלכתא כו' אלא הגמ' אז לא הי' שרי משום דמחזי כיהורא כמובן, אבל עדיין ק"ל מנ"ל לרבינו דר"א אמר גם והלכתא כו' וצ"ל דלמד ממלת לדידי דקאמר ר"א דאי נאמר דלכ"ע סובר ר"א דבעי ליבון א"כ עדיין קשה על מלת לדידי נהי דמלת חדתא משני שפיר דכוונתו כעין חדתא אבל מדוע אמר לדידי הלא לכ"ע ס"כ בשלמא בהה"א דחדתא פירושו חדתא ממש שפיר אמר לדידי כיון דלכ"ע באמת לא הי' מחמיר לעשות חדתא אבל בתר דמפ' דחדתא כעין חדתא עדיין קשה על מלת לדידי אעכצ"ל והלכתא כו' ג"כ ר"א אמר וע"כ קאמר שפיר לדידי כלומר לדידי' הי' מחמיר בליבון אבל לכ"ע לא בעי ליבון אלא סגיא בהגעלה כמובן, אלא לפי"ז עדיין ק"ל על רבי' כיון דמלת לדידי הקוטב דר"א אמר גם והלכתא א"כ אמאי השמיט רבינו את תחלת דברי ר"א אעכצ"ל דלא הי' גירסתו בגמרא אלא כמו שהביא וא"כ ממנ"פ ק"ל על רבינו אי הי' גירסתו בגמ' כמו שהביא קשה עליו דמנ"ל דוהלכתא כו' ג"כ ר"א אמר ואי היה גירסתו כמו שאיתא לפנינו ובאמת ממלת לדידי למד את פשטו קש' מדוע השמיט את תחלת דברי ר"א כיון דמשם למד את פשטו:

וע"כ נ"ל בס"ד דלעולם הי' גירסתו בגמ' כמו שאיתא לפנינו ואת פשטו לא ממלת לדידי למד אלא מהיכא שלמד התו' חולין ח' ע"א ד"ה שליבנה עי' מהרש"א ומהר"ל שם ותראה דמהסתירה שהי' קשה להתו' אדרב אשי מע"ז דמחלק בין היתירא בלע לאיסורא בלע למד דוהלכתא כו' ג"כ ר"א אמר וכיון דרבינו ג"כ משם למד ע"כ השמיט שפיר את תחלת דברי ר"א, אלא על התו' גופא עדיין ק"ל דמדוע לא הביא ראי' לזה ממלת לדידי כמו שכתבנו כיון דעל הראי' מסתירה דע"ז איכא למיפרך כמו שמחלק הרי"ץ גיאת בין חמץ לנותר כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשם הרא"מ, וצ"ל בהתוספת כך דלכאורה קשה על ר"א דמדוע קאמר כלל לדידי חדתא כו' מדוע ל"ק תיכף קתייהו בטינא כו' הלא אמורא צריך לפ' דבריו וע"כ מחמת קושי' זו סובר התו' די"ל הפשט בר"א כך לדידי' באמת חדתא ממש עביד ולכ"ע סובר דבעינן כעין חדתא דהיינו ליבון וכיון דרצה לרמז לרבינא דלדידי' חדתא ממש עביד ע"כ קאמר לדידי חדתא כו' כלומר לדידיה עשה חדתא ממש ולכ"ע כעין חדת' וכיון די"ל הפשט במלת לדידי אפילו כשנאמר דר"א סובר דלכ"ע צריך ליבון ע"כ לא הביא התוס' ראי' ממלת לדידי אלא מהסתירה דע"ז אבל בתר דידעינן דוהלכתא כו' ג"כ רב אשי אמר באמת הפשט במלת לדידי כמו שכתבנו ועל הקושיא דאמורא צריך לפ' דבריו י"ל דלחדודי דרבינא אמר כן ודו"ק. ואח"כ ראיתי בחידושי מהרי"ק ובהרא"ם בביאורו כאן שכתבו ג"כ דרבינו מהסתירה דע"ז למד דוהלכת' כו' ג"כ ר"א אמר אבל המרש"ל בביאורו כאן ל"ס כוותייהו וצ"ל שהמרש"ל רצה לפרש את רבי' גם לפי שיטת הרי"ץ גיאת שהביא הרא"ם שמחלק בין נותר לחמץ ואע"ג דהרא"ם כתב שהוא דוחק לא הי' דוחק להמרש"ל כיון דגם הרמב"ן ס"כ מובא בר"ן בסוגיתינו וכיון דלפי שיטה זו ליכא סתירה ברב אשי מע"ז ע"כ לא מפרש המרש"ל כוותייהו אלא מפ' בענין אחר עי"ש ולכאורה קשה עליהם דמדוע לא מפרשו דממלת לדידי דאמר רב אשי למד רבינו אבל בהנ"ל אליבא דהתוס' ל"ק מידי כמובן, ובמו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן ראיתי שכ' דלא מחמת איזה נפ"מ לדינא מפ' רבינו דוהלכתא כו' ג"כ ר"א אמר אלא כדי שלא תקשה על הגמ' הקושי' שכתב עי"ש אבל לא זכיתי להבין את דבריו וכי עשה רבינו את חיבורו זה לתרץ איזה קושיא מעל הגמ' אם לא שיש נפ"מ לדינא אעכצ"ל כהנ"ל:

ודוקא (י) גבי חמץ דהיתירא בלע כו', נראה מרבי' ז"ל דבהיתירא בלע אין חילוק בין סכין גדולה לסכין קטנה ול"צ רק הגעלה אבל באיסורא בלע מחלק בין סכין גדולה לסכין קטנה דמדהביא את הירושלמי דאיירי באיסורא בלע ומחלק בין סכין גדולה לקטנה עכ"מ כמ"ש וא"כ צ"ל מ"ש אח"כ אבל לחתוך בה דבר חם צריך הגעלה כוונתו כשהיתירא בלע דהיינו חמץ בפסח, אבל לכאורה ק"ל על רבינו דלפמ"ש התוס' פסחים ל' ע"ב ד"ה והלכתא בשם הר"ת נראה דכשמחלק בין היתירא בלע לאיסורא בלע לא מחלק בין סכין גדולה לקטנה וכשמחלק בין סכין גדולה לקטנה לא מחלק בין היתירא בלע לאיסורא בלע וכ"ס התו' חולין ח' ע"ב ד"ה שליבנו וא"כ כיון דרבינו סובר כתירוצו הא' של הר"ת לחלק בין היתירא בלע לאיסורא בלע היכי הביא אח"כ את הירושלמי שמחלק בין סכין גדולה לקטנה, אבל אח"כ ראיתי דהתו' ע"ז ע"ו ע"ב ד"ה אמר הביא בשם הר"ת דקאמר ג"כ כרבינו וא"כ י"ל דרבינו סובר כהר"ת דע"ז, אבל לכאורה קשה על התוס' דע"ז גופא היאך הביא בשם הר"ת דלא כמו שהביא בפסחים וחולין אבל כבר עמד ע"ז המהר"ל בע"ז שם אלא המר"ל לא הקשה אלא מתו' חולין ובאמת כשתעי' שפיר בתוס' חולין י"ל שג"כ כיוון למ"ש התו' ע"ז דכיון שהביא התוס' חולין מקודם את החילוק בין היתיר' בלע לאיסורא בלע וע"ז כתב ועוד אר"ת כו' וי"ל דהכי פירושו ועוד אר"ת דאפי' כשאיסורא בלע ג"כ יש חילוק בין סכין גדול לקטן אבל בתו' פסחים ל"ל כן כיון שהביא להיפך מתחלה החילוק בין סכין גדול לקטן ואח"כ החילוק בין היתירא בלע לאיסורא בלע וא"כ עדיפא הי' מקשה המר"ל מהתוס' פסחים, אבל ראיתי במהרש"ל בח"ש פסחים שכ' לפ' את התוס' פסחים דסובר ממש כהתוס' ע"ז וא"כ י"ל דגם המר"ל סובר הפשט בתוס' פסחים כן וע"כ לא הקשה רק מתוס' חולין וכיון דלפי פשטינו הנ"ל באמת גם מתו' חולין ל"ק א"כ ל"ק הסתירה של המר"ל על התוס' מידי כמובן. אבל בח"ש הנ"ל ראיתי סתיר' גדולה עם מ"ש בביאורו כאן דבביאורו סובר הפשט בתוס' פסחים דגם סכין קטן צריך ליבון כשאיסורא בלע וגדול אפי' כשהיתירא בלע וזה דלא כמ"ש בח"ש דשם סובר דגם בגדול דוקא כשאיסור' בלע צריך ליבון ועוד סתירה ראיתי דבביאורו כתב הפשט במ"ש רבי' אבל לחתוך בו רותח צריך הגעל' דכוונתו כשהיתירא בלע דהיינו באיסור חמץ ובח"ש כתב להיפך דכוונתו כשאיסורא בלע וצ"ע:

אין (יא) לדקדק היאך מגעילין כלים כו', מפשטות לשון רבינו נראה שהקשה על הגעלת כלים דפסח כיון דמזה דיבר במל"ת זו וע"ז באמת ל"ק מידי כיון די"ל דבאמת לא שרי להגעיל אלא קודם זמן איסורו שעדיין היתר ואין כאן שוב שום ביטול איסור כמ"ש הט"ז והמג"א סי' תרכ"ו וא"כ מה הקשה רבינו אעכצ"ל דלא על הגעלת דפסח הקשה אלא על הגעלת כלים אסורים אבל ע"ז ג"כ ק"ל דמה שייכות יש לקושיא זו כאן בהל"פ וצ"ל כיון דרבינו רצה לברר כאן את כל דיני הגעלה ע"כ דיבר גם מקושי' זו, אבל עדיין על גוף הקושי' ק"ל דילמא באמת לא שרי להגעיל אלא כלים שאינם בני יומן ועל כלים שאינם בנ"י באמת ל"ק מידי די"ל כיון דהוי נותן טעם לפגם ע"כ שרי לבטל לכתחילה אבל אח"כ ראיתי דזה ל"ק מידי דלא מיבעיא כשסובר רבינו כהר' יוסף מובא בתוס' פסחים ל' ע"א ד"ה לשהינהו דצריך תרתי לטיבותא שיהא שרי לבטל לכתחילה נטל"פ וגם איסור משהו אבל משום נטל"פ גרידא לא שרי אז בודאי ל"ק מידי אלא אפי' כשסובר דמטעם נטל"פ גרידא ג"כ שרי לבטל לכתחילה ג"כ ל"ק מידי כיון דהגעלה ילפינן מכלי מדין כדאיתא בע"ז ע"ה ע"ב וכיון דהגמ' שם הקשה ולמ"ד נטל"פ מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא היכי משכחת לה ומשני לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אכ"מ דלמ"ד דנטל"פ מותר מוכח מגיעולי מדין דשרי להגעיל כלי ב"י וכיון דפסקינן דנטל"פ מותר ושרי להגעיל אפי' כלי ב"י ע"כ הקשה רבינו שפיר כמובן. אבל עדיין קשה מה הקשה רבינו הלא הא דאין מבטלין אלכ"ת אינו אלא מדרבנן גזירה דילמא אתי למיעבד בעינא כמ"ש הש"ך יו"ד סי' צ"ט ס"ק ז' בשם התו' ואף דהראב"ד סובר דמדאורייתא אסור כמ"ש הש"ך שם מכ"מ כיון דרבינו ג"כ מבעלי התו' ע"כ דגכ"ס כהתוס' וכיון דהגעלת כלים מכלי מדין ילפינן א"כ מדוע לא נאמר דגזה"כ היא, אבל כבר מתרצו א"ז הרא"מ והמרש"ל ז"ל בביאורם כאן אלא עדיין ק"ל על דבריהם דהיאך קאמרו דקושית רבינו דמדוע לא אסרו רבותינו מדרבנן שלא להגעיל הלא כיון דמכלי מדין ילפינן הגעלה א"כ הו"ל דבר המפורש בקרא וע"כ לא אסרו חכמינו ז"ל כמ"ש הט"ז או"ח סי' תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז מובא בי"מ סי' רצ"ה וגם הראה על התוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה תשיך שגכ"ס כהט"ז ואני הראיתי לדעת שגם מתוס' דף ס"ד ע"ב שם ד"ה ולא גכ"מ כהט"ז ואח"כ מצאתי שכבר קדמני בזה הח"ס יו"ד סי' ק"ט וכיון דרבינו ג"כ מבעלי התו' ע"כ דגכ"ס כהט"ז וא"כ קשה קושיתינו על תירוצם וצ"ל דסברו דזה לא הוי דבר המפורש בקרא כיון דל"כ הגעלה בפי' אלא תעבירו באש כתיב דהיינו ליבון אלא הגעלה ג"כ ילפינן משם כמ"ש רש"י פ' במדבר פל"א פכ"ג ועי' ח"ס יו"ד סי' ע"ג וח' ששי סנ"ב, ועמ"ש רבינו אין לדקדק ול"כ אין להקשות עי' חידושי מהרי"ק אות כ"ו שדיבר אריכות מזה:

ובפ"ק (יב) דחגיגה בירושלמי כו', בירושלמי שלפנינו ספ"ק דחגיגה איתא הכי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור והקשה הירושלמי ולא מתניתא היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור פי' הקה"ע ופריך ולא מתני' היא בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ומשני הירושלמי מתניתא בתרומה דרובה אתא מימר לך ואפי' בשאר כל הדברים פי' הקה"ע ומשני מתניתין בתרומה דחמירא דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד אתא ר"י לאשמעינן דאפי' בכל האיסורין הד"כ עכ"ל וכיון דרבינו הביא בשם הירושלמי דה"ה לכל האיסורים שבתו' נרא' בפי' דסובר דר' יוחנן [ולרבינו הי' הגירסא ר' אבהו בשם רב אחא אבל לפי גירסא שלפנינו גם בתרומות ספ"ה הלכה ג' איתא בשם רבי יוחנן] לא הוסיף על המשנה דתרומות אלא איסורי תורה אבל לא איסורי דרבנן ולכאורה מנ"ל כן דילמא הוסיף איסורי דרבנן ג"כ, וצ"ל דרבינו למד א"ז משום דהיה קשה לו מה הקשה הירושל' ולא מתניתא היא הלא י"ל דממשנ' לא הוה ידעינן אלא איסורי דאוריית' דומיא דתרומה ואתא רבי יוחנן להוסיף אף איסורי דרבנן וע"כ קאמר כל האיסורין כו' אעכ"מ דהירושלמי סובר דגם ר"י ל"ק אלא באיסורי דאורייתא, ואי"ל דהירו' באמת מתרץ כן דר"י הוסיף איסורי דרבנן דא"כ מדוע קאמר מתניתא בתרומה דרובה הול"ל סתם מתנית' בתרומה כדי שנוכל לפ' דכוונתו בתרומה דאורייתא ומדקאמר בתרומ' דרובה עכ"מ דצריך לפרשה כמו שמפ' הקה"ע הנ"ל דאפי' שאר איסורי תורה לא הוה ידעינן וע"כ שפיר למד רבינו בהירושל' כהנ"ל כמובן. ומה מאד י"ל בזה מדק"ל על רבינו כיון דהירושלמי שהביא במס' תרומות ג"כ אית' וכיון דרבי' דיבר מתחילה ממשנ' זו דתרומות אמאי לא מציין על הירו' דתרומות אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר דכשתעי' בירושלמי דתרומות תמצא דבדבר אחד שינה מירושלמי דחגיגה דבתרומות ליתא מלת דרובה אלא הכי איתא מתניתא בתרומה אתא מימר לך אפי' שאר כל דברים וכיון דליתא שם מלת דרובה הוה יכל"ל דהירושלמי באמת מתרץ דר' יוחנן אתא להוסיף איסורי דרבנן וכדי שלא נטעה כן ע"כ הביא רבינו את הירושלמי חגיגה להוכיח ממלת דרובה כהנ"ל ודו"ק.אבל עדיין ק"ל כיון דלפי הנ"ל צ"ל דכוונת רבי' להוכיח מהירושלמי דל"ת דדוקא תרומה אין מבטלין לכתחילה אלא ה"ה כל איסורין שבתורה וכמו שבאמת המשך לשון רבינו מורה ע"ז א"כ מדוע הוכיח א"ז מהירושלמי דוקא הלא גם מגמ' ביצה דף ד' ע"ב ג"כ הי' יכול להוכיח כן דמדלא משני הגמ' כן על הא דהקשה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה מוכח בפי' דלא בתרומה דוקא הד"כ וצ"ל דרבינו סובר דמגמ' ליכא הוכחה כל כך כיון די"ל דמשו"ה לא משני הגמ' כן כיון דדיבר שם מעצי מוקצה שאסורין מדרבנן ע"כ לא נחית לחלק בין תרומה לשאר איסורי דאורייתא אלא סגיא במה שמתרץ שם או י"ל כיון דרצה הגמ' להקשות אח"כ מר"א דסובר דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ע"כ משני אבל בדרבנן מבטלין כדי שיהא המשך להקושיא שהקשה אח"כ כמובן:

וי"ל (יג) דוקא לאכול האיסור כו', עי' בהרא"ם בביאורו כאן מ"ש בכוונת תירוצו של רבינו ולי"נ בס"ד דלפמ"ש הב"י יו"ד סי' פ"ד בשם א"ח וקבעו להלכה בש"ע שם סעיף י"ג דדוקא כשמכוין לאכול האיסור אין מבטלין לכתחילה אבל כשמכוין להתיר ההיתר ולהפריד ממנו האיסור מותר עי' ש"ך וט"ז ונחלת צבי שם וכ"ס הטור או"ח סי' תנ"ג עי' פר"ח שם א"כ י"ל דגם רבינו לזה כיוון וה"ק רבינו דאלו הי' נעשה דבר מן המים אז י"ל דמכוין לבטל האיסור ג"כ וע"כ היה באמת אסור אבל עכשיו דלא עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור י"ל דאין כוונתו לבטל האיסור אלא להכשיר הכלי והיכא דאין כוונתו לבטל האיסור באמת שרי לבטל ואפי' לשיטת הט"ז יו"ד סי' קל"ז סק"ד דדוקא היכא דא"א בענין אחר שרי לבטל בכה"ג וכן מרמז לזה שם סי' צ"ט ס"ק ז' ג"כ עולה כוונתינו בדעת רבינו יפה כיון דגם כאן א"א בענין אחר כמובן, ואח"כ ראיתי בר"ן ז"ל ע"ז פ"ב על המשנה נודות העכו"ם שכ' גבי דיני הגעלה לתרץ על הקושיא שהקשה ג"כ כרבינו כמו שכתבנו בדעת רבינו אלא מהר"ן נראה דאפי' כשעושין איזה דבר מהמים ג"כ י"ל סברת הא"ח הנ"ל אבל ברבינו י"ל דסובר דל"ל כסברת הא"ח אלא דוקא כשאין עושין שום דבר מהמים ועי' תו' פסחים ל' ע"א ד"ה לשהינהו שהקשה על קדירות בפסח קושית רבינו דהיאך מגעילין ומתרץ שני תירוצים וגם הר"ן שם מתרץ באופן אחר ובאמת על הר"ן קשה דמדוע לא מתרץ כמו שתירץ בע"ז עי' שעה"מ הל' מ"א פט"ו הלכ"ה שעמד ע"ז והניח בצ"ע ובדרך אפשר נ"ל דכשתעי' היטב בר"ן ע"ז תראה דמקודם שכ' ועוד שאפילו תאמר כו' לא הי' סובר סברת הא"ח הנ"ל שכתב אח"כ וא"כ י"ל דבפסחים מתרץ לרווחא דמילתא אפי' כשלא אמרינן כסברת הא"ח כמובן:

אומר (יד) ר' יעקב כו' בפסחים ל' ע"ב איתא בעי מיניה מאמימר הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא ומסיק הגמ' דאסור ולא מועיל להם הגעלה פרש"י ז"ל קוניא פלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר [וכן פי' בע"ז ל"ג ע"ב ודף ע"ה ע"ב ד"ה קוניא ובכתובות ק"ז ע"ב] הנה מ"ש רש"י ושל חרס הוא ע"ז לית מאן דפליג כיון דהגמ' קאמר על איבעיא דקוניא והתור' העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם מוכח בפי' כן אבל מ"ש רש"י וטוח באבר ע"ז פליג הר"ת ז"ל כיון דסו' דכשטוח באבר מועיל הגעלה אלא מפרש קוניא היתוך זכוכית כמ"ש רבינו ז"ל בשמו ועי' תו' כתובות שם ד"ה הני ובע"ז ל"ג ע"ב ד"ה קוניא שכ' דמדוע חולק על רש"י ושגם הארוך מפ' כר"ת, ועלה ברעיוני לספוקי אי גם רש"י משום שחולק על ר"ת וסובר דלקוניא שטוח בזכוכית מועיל הגעלה ע"כ מפ' שטוח באבר או דילמא גכ"ס כר"ת דלקוניא שטוח בזכוכית לא מועיל הגעלה ומה שמפ' שטוח באבר חדא מינייהו נקט או משום דסו' דממילא ידעינן היתוך זכוכית במכ"ש ומה שהביאני לזה הלא מילתא דפשיטא היא כיון דקוניא שטוח באבר דמועיל הגעלה לר"ת סובר רש"י דלא מועיל מכ"ש לקוני' שטוח בזכוכית שגם לר"ת לא מועיל בודאי דלרש"י ג"כ לא מועיל אבל לפי מה שראיתי בתוס' כתובות הנ"ל י"ל דכמו שהי' קשה לר"ת על פירושו של רש"י אם היה כולו מעופרת לא הי' נאסר ועכשיו שאין בו אלא עופרת מעט יאסר ומחמת קושיא זו ל"ס כרש"י עי"ש כמ"כ נמי י"ל להיפך דגם לרש"י הי' קשה על פירושו של ר"ת דאם הי' כולו של זכוכית לא היה נאסר ועכשיו שאין בו אלא זכוכית מעט יאסר וחילוקו של הר"ת לא היה ניחא לרש"י ומשו"ה לא מפר' כר"ת או דילמא מודה רש"י לחילוקו של ר"ת כן יש להסתפק בדעת רש"י. אבל אח"כ ראיתי דמרש"י גופא יש לפתור ספיקתינו דאי נא' דרש"י מחמת קושי' הנ"ל ל"ס כר"ת א"כ קשה על רש"י הלא גם כשטוח באבר ג"כ קשה קושי' זו כמו שבאמת הקשה ר"ת אעכצ"ל דלרש"י הי' איזה חילוק כשכולו מעופרת או כשטוח בעופרת וא"כ גם כשטוח בזכוכית ג"כ י"ל את החילוק זה, ואח"כ ראיתי בתשו' בעי חיי יו"ד סי' ק"ט שכ' ג"כ דרש"י לא חולק ער"ת אלא כשטוח באבר פליגי דלר"ת מועיל הגעלה ולרש"י גם בזה לא מועיל וכיון דרבינו לא הביא אלא את פירושו של ר"ת מוכח דסובר כוותי' וכ"נ מהמרדכי ז"ל פ"ב דפסחים סי' תקפ"ה שג"כ לא הביא אלא את הר"ת:

אבל הרמב"ם ז"ל הלחו"מ פ"ה הלכ"ה סובר כרש"י מדכ' כל כלי חרס כו' בין שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית כו' וגם בהל' מ"א פי"א הלי"ט כתב כלי חרס העושים באבר כו' ומדכ' באבר מוכח בפי' דסובר כרש"י הן אמת דהבעי חיי סי' הנ"ל אות י"ז מסופק בדעת הרמב"ם דאפשר דסובר כרש"י וה"ק שעושין אותן בהיתוך עופרת כעין זכוכית או אפשר דסובר כהר"ת וה"ק שעושין אותן בהיתוך זכוכית כעין זכוכית וכ"כ בחיבורו שיירי כנה"ג או"ח סי' תנ"א אבל מצאתי בהב"ח והפר"ח ז"ל שם שכתבו בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו וכ"ס ז"ל כרש"י הריטב"א בע"ז שם והר"ן בפסחים שם, אבל מהאשכול ז"ל בע"ז הל' הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם נראה דפסק לחומרא כהשני פירושים מדהביא גם את פירושו של הגאון עי"ש וזה באמת שיטת הרא"ש ז"ל בע"ז שם שג"כ הביא את השני פירושים וכ"נ דסובר בדעת הרא"ש הטור ז"ל בקיצור פסקי הרא"ש שם אות כ"ד. אבל לכאורה ק"ל על הרא"ש דבפסחים לא הביא אלא את פירושו של ר"ת וכיון דסתם שם כר"ת מדוע הביא בע"ז גם פירושו של רש"י וגם הק"נ שם הרגיש בזה אלא על הרא"ש י"ל דמשו"ה הביא בע"ז פירושו של רש"י לאשמעינן דר"ת חולק עליו ולהלכה סמך אסתימתו דפסחים או י"ל דסמך על מה שהביא את ר"ת באחרונה כמ"ש הכנה"ג הנ"ל אבל על הטור בקפה"ר דע"ז דסו' בדעת הרא"ש דפסק כתרווייהו ומשו"ה ל"כ בקפה"ר בפסחים מהשני פירושים כלום אלא כתב סתם דקוניא ק"ל בתרתי חדא דמדוע הביא הרא"ש בפסחים רק את פירושו של ר"ת ועוד מנ"ל הכרח לפירושו בדעת הרא"ש דילמ' באמת סובר כמו שכתבנו. ונ"ל בס"ד דהטור סובר דאי נאמר בדעת הרא"ש כפירושינו מדוע לא הביא לא בע"ז ולא בפסחים את שיטת הר"ת בשלימות כמו שהביאו רבינו והמרדכי הנ"ל מדוע השמיט מהר"ת דכשטוח באבר שרי בהגעל' אעכ"מ דפסק כתרווייהו ע"כ הביא את שיטתם בלשון שנראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומה שהביא בפסחים רק את הר"ת כוונתו ללמוד מיניה היתר בכלי זכוכית שלם כמ"ש הב"ח או"ח סי' תנ"א כמובן, וא"כ ק"ל על הטור או"ח שם דמדוע לא הביא שם אלא פירושו של רש"י וביו"ד סי' קל"ה הביא את הב' פירושים וי"ל כיון דהטור רצה לגלות את דעתו בדעת רש"י דלא פליג על ר"ת אלא נקט טוח באבר וכ"ש טוח בזכוכית כהנ"ל מחודש ט"ז ע"כ נקט גם הטור באו"ח פירושו של רש"י לרמז דכ"ש כשטוח בזכוכית דבטור עכצ"ל הפשט כן דאל"כ הי' סתיר' בדבריו מיו"ד ודוק:

וגם י"ל בס"ד בהנ"ל מדק"ל על הב"י או"ח סי' הנ"ל דמדוע הביא את הר"ת מהמרדכי מדוע לא הביא את הר"ת מהתו' ע"ז וכתובות ואי משום דרצה להודיענו דגם המרדכי סו' כהר"ת ומשו"ה פסק כר"ת נגד רש"י כיון שהם רבים הלא גם התוס' סובר כהר"ת ושפיר הי' יכול לפסוק כר"ת מחמת התוס' וא"כ אמאי לא הביא את הר"ת מהתו', אלא ע"ז י"ל דעל התוס' הוה יכל"ל דל"ס כהר"ת אלא ביין נסך אבל לא גם בחמץ בפסח וע"כ לא הביא את הר"ת מהתו' דלכאורה יש לדקדק דמדוע לא הביא התו' את הר"ת אלא בע"ז וכתובות מדוע לא הביאו גם בפסחים וגם הכנה"ג הנ"ל עמד ע"ז אלא הכנה"ג הקש' על הר"ת גופא דמדוע לא הקשה על רש"י גם בפסחים ועל הר"ת באמת איני רואה שום קושי' כיון דעכצ"ל שגם על רש"י פסחים הקשה דאל"כ היכי הביאו רבינו והמרדכי והרא"ש את הר"ת בפסחי' אלא אי קשה על התו' קשה ואפשר דגם הכנה"ג על התוס' כיוון ואח"כ ראיתי בבעי חיי סימן הנ"ל אות י"ז שיפה כתבנו בכוונת הכנה"ג כיון דשם כתב בפי' דעל התוס' הקשה וא"כ י"ל דהתוס' באמת ל"ס כהר"ת להתיר כשטוח באבר ע"י הגעלה אלא ביין נסך אבל לא בחמץ בפסח דחמיר שהוא בכרת וע"כ לא הביא התוס' את הר"ת אלא בע"ז וכיון די"ל אליבא דהתו' כן ע"כ לא הביא הב"י את הר"ת מהתו' כיון דהב"י על חמץ בפסח קאי אבל מהמרדכי הביא שפיר כיון דהמרדכי ג"כ בפסחים הביאו, אבל עדיין ק"ל על הב"י דמדוע לא הביא את הר"ת מהרא"ש כיון דגם הרא"ש בפסחים הביאו אעכצ"ל דהב"י סובר כיון דהרא"ש הביא בע"ז גם את רש"י והוה יכל"ל דפסק כתרווייהו וכמו שבאמ' סובר בדעת הרא"ש הטור הנ"ל ולא הי' סיוע מהרא"ש להר"ת ע"כ לא הביאו רק מהמרדכי וא"כ קשה על הב"י הלא גם המרדכי בע"ז פ"ב בהגהותיו הביא גם את רש"י וא"כ גם בהמרדכי י"ל דפסק כתרווייהו וא"כ נשאר עליו הקושי' מדוע לא הביא את הר"ת מהרא"ש. אבל לפמ"ש לפ' את הטור דמדוע סובר בדעת הרא"ש דפסק כתרווייהו באמת על הב"י ל"ק מידי כיון די"ל דאליבא דהרא"ש גכ"ס הב"י כמו שסובר הטור אבל אליבא דהמרדכי סובר דל"ל דמשום דהביא בע"ז גם את רש"י ע"כ פסק כתרווייהו כיון דהמרדכי הביא בע"ז וגם בפסחים גם מ"ש הר"ת דכשטוח באבר מותר בהגעלה וכיון דהביא את דברי הר"ת בשלימות לא כמו שהביא הרא"ש ממיל' תו ל"ל בדעת המרדכי כמ"ש לפ' את הטור בדעת הרא"ש וגם פשטו של הב"ח הנ"ל אליבא דהרא"ש ל"ל אליבא דהמרדכי כיון דלא בפסחים הביא את החילוק של כלי זכוכית שלם אלא בע"ז אעכצ"ל דבפסחים באמת סתם כהר"ת ומ"ש בע"ז גם פירושו של רש"י כוונתו לאשמעינן דר"ת חולק עליו וכיון דהמרדכי ג"כ פסק כר"ת ע"כ הביא הב"י את הר"ת מהמרדכי מהטעם הנ"ל ודו"ק:

אבל לכאורה ק"ל על הב"י קושיא אחרת כיון דסתם באו"ח סי' תנ"א כר"ת מדוע ל"כ כלום ביו"ד סי' קנ"ה על מה דפסק הטור שם כתרווייהו כשיטת הרא"ש הנ"ל ובש"ע יותר גדול אצלי התימא דבאו"ח שם סעיף כ"ג פסק כר"ת ואע"ג דנראה מהמג"א שם ס"ק מ"ה דהי' מסופק בהמחבר אי סובר כהמרדכי אבל באמת לא כך אני חושב בדעת המג"א דלכאורה קשה מדוע כתב המג"א בלשון אפשר הלא מהב"י שם נרא' בפי' דסתם כהמרדכי בשם ר"ת וע"כ נ"ל בס"ד דהמג"א כיוון בזה לפתור את ספיקתו של הבעי חיי בדעת הרמב"ם הנ"ל מחודש י"ז וכיון דהמג"א גכ"ס כהב"ח והפר"ח הנ"ל בדעת הרמב"ם דסובר כרש"י וכדי שלא נאמר דמהמחבר נר' דלס"כ כמ"ש הבעי חיי עכ"כ המג"א אפשר שכיוון כו' כוונתו דבכאן י"ל דלא על לשון הרמב"ם כיוון המחבר אלא עמ"ש המרדכי וכיון דהמג"א גכ"ס כהבעי חיי דדרכו של הב"י לתפוס בש"ע את לשון הרמב"ם עכ"כ המג"א בלשון אפשר עיין בבעי חיי ותראה שכוונתי בס"ד בדעת אמיתי של המג"א, וכיון שכן ממילא מוכח שגם המג"א סובר בדעת המחבר שסתם כר"ת וכיון דסתם המחבר שם כר"ת א"כ היכי כתב ביו"ד שם כשיטת הטור דפסק כתרווייהו וגם על החק יעקב והבאר היטב ק"ל דכ' בסי' תנ"א וז"ל הסכמת אחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר מדוע כתבו בשם הסכמת אחרונים הלא הש"ע גופא ביו"ד שם פ"כ וגם על הלבוש ק"ל דביו"ד שם פסק כתרווייהו וא"כ למה עשה באו"ח שם שני שיטות מהם וצ"ע. אבל אח"כ מצאתי שכבר עמדו על הש"ע בזה הפר"ח והכנה"ג או"ח שם והניחו בצ"ע וגם האלי' רבה שם דיבר מזה ומתרצו עי"ש, ולי"נ בס"ד ליישב דהמחבר סובר דרש"י חולק על הר"ת ולא כהנ"ל מחודש ט"ז והרא"ש והטור פסקו לחומרא כתרווייהו וע"כ פסק בש"ע יו"ד גכ"כ ובאו"ח כיון דרצ' לקצר ע"כ לא נקט אלא חד פירו' על קוניא וסמך עמ"ש ביו"ד והא דנקט את פירושו של הר"ת דוקא י"ל שכיוון בזה שלא נאמר כיון דהתו' לא הביא את הר"ת גם בפסחים מוכח דבפסח דהיתירא בלע לס"כ ע"כ הביא הש"ע בפסח את שיטת הר"ת ודו"ק, ודע דעל מלת דקוני' שכ' רבינו כתב הרא"ם וז"ל דקוני' פרש"י של חרס הן וטוחן באבר עכ"ל וק"ל היאך כתב על רבינו שהביא פירושו של ר"ת את פירושו של רש"י וצ"ע:

חטה (טו) שנמצאת בעופות כו', כל מ"ש רבינו בזה היא מספר התרומות מובא במרדכי דפסחים סימן תקנ"ד אבל לכאורה ק"ל עמ"ש רבינו דאינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח נראה דסובר דמשש ולמעלה כרת הוא דליכא אבל לאו איכא דאל"כ הול"ל דאינו במשהו עד שיהא בלאו שזהו בפסח וא"כ קשה הלא רבינו פסק במל"ת ע"ו בלפני זמנו כר"ש דליכ' לאו אלא איסור גרירא אבל מצאתי במרש"ל בביאורו כאן שכ' ע"ז וז"ל פירו' לר' יהודא דלוקה אקודם זמנו עכ"ל וכ"כ החידושי מהרי"ק והרא"ם נראה בפי' שכיוונו בזה לתרץ את קושיתינו ועי' לעיל מחודש ז' שכתבנו דל"ס רבינו כהר"ן דאוסר במשהו אפי' משש ולמעלה ומכאן נראה בפי' שכוונתי בס"ד לדעת האמיתי של רבינו בזה, ומ"ש רבי' אינו חוזר וניער כו' כ"פ גם הרא"ש והמרדכי פ"ב דפסחים והסמ"ק סי' רכ"ב [ודע דמ"ש הב"ח או"ח רסי' תמ"ז בשם הסמ"ג זה ט"ס וצ"ל הסמ"ק בקו"ף] והגמ"יי הלחו"מ פ"א הל"ה ועמ"ש הרהמ"ג והכ"מ דהרמב"ם פ"ד הלי"ב שם פסק דחוזר וניער עיין ריא"ז בש"ג פ"ב דפסחים על המשנה חמץ של נכרי אות ד' שכ' דפסק בפי' דאינו חוזר וניער וכ"פ הטור סי' הנ"ל והרמ"א פ"כ בלח בלח אבל לא ביבש ביבש, והראי' שהביא רבינו מצמר גמלים המשנה היא בכלאים פ"ט מ"א וגם המרדכי והגמ"יי הביאו ראי' זו אלא הם כתבו ביותר ביאור כי כל מ"ש החידושי המהרי"ק אות ל"ט בזה גם הם כתבו ולכאורה ק"ל על הרמב"ם ממשנה זו אבל לפמ"ש החידושי אנשי שם במרדכי שם ל"ק מידי עי"ש ותבין:

ומ"ש רבינו וכן בשר מליח ישן כו' עי' חידושי המרי"ק אות מ' שמתרץ דמדוע כתב רבינו את הג' וכן אבל לא זכיתי להבין את תירוצו כיון דרבינו הביא ראי' דאינו חוזר וניער מצמר גמלים א"כ שוב ליכ' מקום לטעות לומר את חילוקו של המרי"ק כיון דצמר גמלים וצמר רחלים ג"כ היתר בהיתר ואפ"ה הביא רבינו ראי' משם דלא אמרי' חוזר וניער ממילא מוכח מהראי' גופא דרבינו סובר דאפי' כשנתערב כשהי' הכל היתר ג"כ לא אמרינן חוזר וניער וא"כ עדיין נשארה הקושי' דמדוע כתב את הג' וכן, וע"כ נ"ל בס"ד דל"כ וכן הב' אלא משום דרצה לאשמעינן את הדין דכ' גבי שומן ובוכן דחבית רצה לאשמעינן דשני חדשים סמוך לפסח באמת אסור כמובן ומ"ש רבינו כתב ר"ש בתוספתא דמנחות כו' עי' חידושי מהרי"ק אות מ"ב מ"ש ע"ז, ומ"ש ואותן חטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר כו' כ"כ התו' מנחות ס"ט ע"א ד"ה דבלע ובחולין צ"ז ע"א ד"ה אמר וכ"פ הטוש"ע או"ח סס"י תס"ז, ומ"ש רבינו בשם הרא"ם דנטל"פ בפסח אסור כ"כ ביראים סי' ק"ו מובא גם בהגמ"יי הלחו"מ פ"א אות ו' ועל גוף הסברא שכ' היראים משום דחמץ בפסח אסור במשהו עי' חידושי המרי"ק מה שמפלפל בזה מיין נסך, ומ"ש אבל מורי ר' יהודא כו' אומר דבכל מקום נטל"פ מותר כו' נ"ל מדהביא רבינו את שיטתם באחרונה מוכח דגכ"ס כוותייהו ועיי' בש"ג פ"ב דפסחים שהביא מתחלה את שיטת רבינו ובאחרונה הביא את שיטת היראים וא"כ נרא' דפסק כהיראים וכ"נ מהסמ"ק סי' רכ"ב והטוב"י או"ח סי' תמ"ז פסקו כהמתירים וכ"פ בש"ע אבל הרמ"א כתב דנוהגין כהמחמירים והמג"א כתב דבמקום שאין מנהג יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב והפרמ"ג בא"א פסק דאסור, ומ"ש רבינו דהרי"ף פסק כר"מ נ"ל בס"ד דכוונתו בזה לאפוקי משיטת הרב צמח גאון מובא ברי"ף שבת פרק כל הכלים דגם בכה"ג פסק כר' יהודא וכבר כתבנו מזה במל"ת ס"ה מחודש ע"ב וגם בספרי לשון משה כללי הש"ס כלל ר"מ ור"י הלכה כר"י, והרהמ"ג הלחו"מ פ"ה הלי"ג כתב שגם הרמב"ם פסק כהרי"ף וכן באמת פסקו כמעט כל הפוסקים עי' טוב"י וש"ע או"ח סי' תנ"ט, ומ"ש בהג"ה דשיעור מיל היינו רביע שעה וחלק אחד מכ' בשעה כתב מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל כן הוא בתוס' פסחים י"א ע"ב ד"ה אחד וכן בפ' מי שהיה טמא דמהלך אדם בינוני ביום אחד מ' מילין ויום אחד סתמא י"ב שעות נמצא הילוך מיל ברביע שעה וחלק כ' משעה עכ"ל ובש"ע סי' הנ"ל פסקינן ג"כ כן והח"י שם מברר את החשבון זה ביותר ביאור עי"ש: