אין (א) חייבין כרת אלא כו',. לכאורה צ"ט דמדוע לא התחיל רבינו ז"ל את המל"ת זו במלת שלא ונ"ל בס"ד ליישב דלשון רבינו כאן הוא ממש לשון הרמב"ם ז"ל הלחו"מ פ"א הל"ו וגם בסה"מ מל"ת קצ"ח כתב על דרך זה ומקורם ממשנ' פסחים מ"ב ע"א דאיתא שם ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת פרש"י ז"ל וז"ל ואין בהן כרת אם אכלן אבל לאו יש באכילתן כו' נראה מסתם משנה זו דעל אכילת תערובת חמץ עובר בלאו אבל בברייתא שם מ"ג ע"א איכא פלוגתא בזה דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר' אליעזר וחכ"א על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום ומפרש הגמרא דר"א יליף מכל מחמצת לא תאכלו ופסקו רבינו והרמב"ם כר"א כיון דסתמא דמתני' כוותי' וגם א"ז סברו דלר"א לא חייב מלקות אלא דוקא כשאיכא בתערובתן כזית חמץ בכדי אכילת פרס וע"כ מנאו איסור אכילת תערובת חמץ למל"ת בפ"ע וכן שיטת הבעה"מ ז"ל שם וגם רש"י פ' בא פי"ב פ"כ ס"כ עיין מזרחי ז"ל שם וכ"ס ז"ל החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' י"ב והדה"מ שער ד' פ"ט. אבל הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ מל"ת קצ"ח חולק על הרמב"ם והוכיח דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לכ"ע חייב כרת ג"כ אלא פליגי בדליכא כזית בכא"פ ר"א יליף מכל מחמצת שחייב מלקות כחכמים מוקי כל מחמצת לרבות כשנתחמץ מחמת דבר אחר ופסק כחכמים וע"כ לא מנה את המל"ת זו וז"ל בסוף דבריו שם והנה יחסר זה הלאו ממנין המצות שהוא מן הלאוין הרבים שבאו מחמץ ובשאור לתשלום איסורן וזה משלים איסור בחמץ עצמו בין שנתחמץ מאליו או שחמצו בדבר אחר ואינו נמנה וגם כתב שכ"ס הבה"ג והשאלתות ז"ל וגם במלחמות ריש אלו עוברין חולק על הבעה"מ ובפירושו עה"ת חולק על רש"י שם וגם הזוהר ז"ל מל"ת שנ"ב אות קמ"ו הסכים להרמב"ן והרהמ"ג ז"ל הלכה הנ"ל הולך גם בדעת הרמב"ם בעקבותיו של הרמב"ן דהלכה כהחכמים וע"כ הניח בתימא דהיאך מנה את המל"ת זו אבל הכ"מ ז"ל סובר בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו וע"כ מנאה שפיר והקושיא הב' של הרמב"ן דבכזית בכא"פ מדוע לא יהא חייב כרת מתרץ הכ"מ בתרי אנפין וגם בב"י או"ח סי' תמ"ב דיבר מזה וגם המגא"ס ז"ל מל"ת קצ"ח מתרץ את הרמב"ם על דרך שכ' הכ"מ והתי"ט ז"ל ר"פ א"ע כתב שהברטנורה ז"ל הסכים לחד תירוץ של הכ"מ עי"ש:

ועי' בר"ן ז"ל ר"פ אלו עוברין ותראה דלפי דבריו נסתר הטעם הנ"ל דמדוע פסקו רבינו והרמב"ם כר"א וגם המזרחי הנ"ל דיבר מזה וע"כ נ"ל בס"ד דטעמם דבמכילתא פ' בא פרשה י' איתא וז"ל כל מחמצת לא תאכלו למה נאמר לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה אין לי אלא אלו תערובתן מנין ת"ל כל מחמצת ל"ת עכ"ל והמגדל עוז ז"ל הלחו"מ פ"ד הל"ח הביא את המכילתא זו בנוסחא אחרת אבל לדברינו אין נפ"מ כיון דגם לנוסחתו סוברת דעל תערובת חמץ עובר בלאו דמה שמסיימת לנוסחתו יצאו אלו שאינן מין גמור כזו לעבור עליהן בל"ת עכצ"ל דפירושה לעבור עליהן בל"ת כמו בחמץ גמור דהיינו כרת דל"ל דפירושה לעבור עליהן בל"ת כלל דא"כ מדוע קאמר' יכול יהא חייבין עליהן כרת מדוע לא קאמר' יכול יהא חייבין עליהן לאו ותו הא קאמר' דכל מחמצת אתא לרבות כותח הבבלי ואי סוברת דאינו עובר עליהן בל"ת א"כ מה בא לרבות ול"ל דבא לרבות איסור גרידא דא"כ היכי קאמר הגמ' שם ורבנן דלית להו עירוב כל לא דרשי דילמא לעולם גם רבנן דרשי כל על תערובת חמץ אלא הם דרשי על איסור גרידא אעכ"מ דלכל הנוסחאות סוברת דתערובת חמץ בלאו כר"א, ובירוש' פסחים פ"ג הלכה א' איתא מהו שילקה פי' הקה"ע והפנ"מ דהאיבעיא קאי על הרי אלו באזהרה דמתני', אי ללאו גרידא מרבה או גם למלקות ושקלי וטרי שם הרבה אמוראים בזה וא"כ צ"ל דהירושלמי סובר דהלכה כסתמא דמשנה זו דאלת"ה אלא נאמר דגכ"ס כמ"ש הר"ן דהלכה כסתמא אחרינא דפרקין שיאור ישרף והאוכלו פטור היכי שקלי וטרי אליבא דסתמא דלית הלכתא כוותה אעכ"מ כמ"ש וא"כ י"ל כיון דהמכילתא והירושלמי סברו כר"א ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם כהאי סתמא ודו"ק. אבל לכאורה ק"ל על הכ"מ הנ"ל דהיאך יכל"ל דהרמב"ם פסק כר"א הלא בפי' המשניות ר"פ אלו עוברין כתב בפי' ואין הלכה כר"א וגם הרא"ם ז"ל בביאורו כאן עמד ע"ז ותירץ דהרמב"ם חזר בחיבורו ובסה"מ ממ"ש בפי' המשניות ואל תתמה ע"ז שהרי בכמה מקומות תמצא כן ועי' במעיי"ח ז"ל דף ח' ע"ב אות נ"ג מ"ש בזה, נמצא לפי הנ"ל יש לפנינו שני שיטות אי מונין את המל"ת זו או לא וא"כ י"ל כיון דלא כל המוני מצות סברו דמל"ת זו נימנית ע"כ לא התחיל רבינו את המל"ת זו במלת שלא כמו שכתבנו לעיל מל"ח ס"ד מחודש ט' בתירוץ הא' שם ולתירוץ הב' שם י"ל כמו שכתבנו במל"ת ע"ז כיון דגם במל"ת זו יש שינוי דלא נימנית לכ"ע כמובן:

בד"א (ב) כשאכל כזית חמץ כו', עי' חידושי מהרי"ק ז"ל מ"ש ע"ז, ודע דאע"ג דלשון רבי' כאן ממש כלשון הרמב"ם כהנ"ל מחודש א' אעפ"כ מצאתי קצת שינוי ביניהם דהרמב"ם כתב וז"ל במד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים ורבינו כתב בכדי אכ"פ ואפשר כיון דרש"י פסחים מ"ד ע"א ד"ה פרס חולק על הרמב"ם וסובר דכא"פ ד' ביצים ורבינו לא רצ' להכניס עצמו בפלוגתא זו כאן עכ"כ כלשון הגמ' ועי' נר מצו' ז"ל סי' י' אות צ"ז שקמציין היטב את כל המקומות דרש"י והרמב"ם פליגי בזה וגם מברר דהלכתא עם מי, ומ"ש רבינו אבל על פחות מכן אינו לוקה אבל מכין אותו מ"מ כו' מפשטות לשונו נראה דמלקות הוא דליכא בפחות מכן אבל איסור דאורייתא כמו ח"ש איכא וכ"נ מהרמב"ם בחיבורו שם וגם בסה"מ הנ"ל וכ"כ בפירוש החינוך והעיר מקלט מצ' י"ב אלא בריש דבריו כתב החינוך אליב' דהרמב"ם להיפך שאינו אסור מה"ת אלא מדרבנן וכבר הרגיש המר"א ז"ל בזה והניח בצ"ע וגם על הזוה"ר סי' הנ"ל ק"ל מאד דהיאך כתב אליבא דהרמב"ם שאם אין בו כזית בכא"פ אסור מדבריהם הלא מלשון הרמב"ם מוכח בפי' דאסור מה"ת כמו ח"ש וכ"כ בדעת הרמב"ם המעיי"ח סי' הנ"ל וצ"ע, ודע דפלוגתת הב"י והט"ז ז"ל או"ח סי' תמ"ב ס"ק א' בדעת הטור ז"ל אי אסור מה"ת או מדרבנן אינו ענין לכאן דהם דברו אליבא דחכמים אבל אנן כתבינן אליבא דהרמב"ם דפסק כר"א ואח"כ ראיתי בי"מ ז"ל כללי הדינים סי' רמ"ב שכ' בשם הפר"ח ז"ל סי' הנ"ל דגכ"ס בדעת הרמב"ם דח"ש ע"י תערובת כל שאינו אוכל כזית בכא"פ מותר מה"ת ועיינתי בפר"ח וראיתי שהאריך בזה וא"כ י"ל דהזוה"ר גכ"ס כהפר"ח:

כתוב (ג) בתור' לא יראה לך חמץ כו', בפסחים ו' ע"א איתא וא"ר יהודא א"ר חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר פרש"י משום היכר שלא ישכח ויאכלנו וכ"כ רבינו והרמב"ם פ"ד הל"ב שם שמא יבא להסתפק ממנו אבל לכאורה מנ"ל כן דילמא הפשט משום היכר כדי שלא יאמרו הרואים ששוהה חמץ בביתו וצ"ל דאז הי' קשה אמאי אמר רב ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיניה אעכצ"ל דמשום היכר פירושו כמו שמפרשו וא"כ איכא לספוקי בפת של עכו"ם היכא דלא אוכלין מה דינו אי להקדש מדמינן או לא אבל כבר דיבר מזה הרא"ם בביאורו כאן והעלה דדינו כשל הקדש, אבל עוד ספק יש לי בדעת רבינו דרש"י כתב על הא דרב וז"ל חמצו של נכרי המופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות דמותר לשהותו וכ"כ הרהמ"ג ז"ל בדעת הרמב"ם שם דהא דצריך לעשות מחיצה בשלא קיבל עליו אחריות היא אבל בשם בעל העיטור והרמב"ן וקצת מן האחרונים ז"ל כתב דבלא קיבל עליו אחריות לא בעינן מחיצה עשר' עי"ש וא"כ יש להסתפק בדעת רבינו דהיכי סובר בזה. אבל אחר עיון קצת ראיתי דאין כאן ספק כלל דמדכ' רבינו יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של עכו"ם או של הקדש ת"ל לא ירא' לך שאור כו' אבל צריך לעשות מחיצה כו' והאי יכול כו' שכ' רבינו ע"כ איירי בשלא קיבל עליו אחריות דעל חמץ שקבל עליו אחריות לא אמרי' שלך אי אתה רואה כמ"ש רבינו בהדיא לקמן דכשקבל עליו אחריות נעשה כשלו וחייב לבער וכ"כ הפשט ביכול כו' שכ' רבינו מו"ה יוסף מקרעמניץ ז"ל בביאורו כאן וכיון דיכול כו' שכתב רבינו איירי בשלא קבל עליו אחריות וע"ז קאמר אח"כ אבל צריך לעשות מחיצה מוכח בפי' דסובר כשיטת רש"י והרמב"ם וכן היא באמת שיטת הטור או"ח סי' ת"מ וכן הלכה בש"ע שם, ועי' בק"נ ז"ל פ"א דפסחים אות י"ט מה שהניח בצ"ע על הרמב"ם ובאמת איני רואה שום קושיא כלל כיון די"ל דהרמב"ם איירי שהפקיד אצלו בפי' בלא קבלת אחריות כמ"ש רש"י הנ"ל ודו"ק. ומ"ש רבינו מכאן למדנו שעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל כו' לכאור' יש לדקדק מה שייכות יש למכאן למדנו כו' עם הא דצריך לעשות מחיצ' מדוע ל"כ מכאן למדנו כו' לעיל בתר דכ' ת"ל בכל גבולך אבל כבר מיישב א"ז שפיר מו"ה יוסף מקרעמניץ בביאורו כאן עי"ש, ועוד יש לדקדק ברבינו כיון שדיבר במל"ת זו מדין תערובת חמץ וגם אחר הדין דקבלת אחריות שכ' גכ"כ מתערובת חמץ א"כ למה הפסיק ביניהם עם הדין קבלת אחריות ותו מה שייכות יש במל"ת זו מהא דבל יראה וב"י הלא לעיל במל"ת ע"ח מקום לזה וע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר דמד"ה כתוב בתורה לא יראה לך כו' עד ד"ה תנן אלו עוברין כו' אין כאן מקומו וט"ס היא וצריך להיות במל"ת ע"ח אבל אח"כ ראיתי שגם המגלת ספר מציין את ד"ה כתוב בתו' כו' שכ' רבינו על מל"ת זו ותמי' לי' שמדוע לא דיבר מהדקדוקים שכתבנו וצ"ע:

תנן (ד) אלו עוברין בפסח כו', משנה היא ר"פ שם ונר' מרבינו דהג' הראשונים חמץ דגן גמור ע"י תערובת הם והד' אחרונים חמץ נוקשה הם נמצא לפי"ז דזיתום המצרי לא הוי תערובת חמץ אלא נוקשה וא"כ צ"ל דרבינו סובר דממה דתני ר' חייא שם ארבעה מיני מדינה ושלשה מיני אומנות וכלל זיתום המצרי עם כותח שכר וחומץ לא מוכח דזיתום המצרי ג"כ תערובת חמץ די"ל כיון דזיתום המצרי ג"כ מין אומנות ע"כ כללו עמהם וכמ"ש רש"י שם וז"ל והא תני ר' חייא ויהיב סימנא בהני דמתני' ואמר ארבעה מיני מדינה שנינו בהם הצריכין לכל אדם בין אומן בין לא אומן שהרי למאכל או לרפואה עשויין כותח שכר וחומץ וזיתום אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין נייר עשוי מעשבים ע"י דבק עכ"ל אבל בגוף הדין באמת ל"ס רש"י כרבינו דבדף מ"ג ע"א שם כתב רש"י וז"ל כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן בכותח איכא פת ובהנך תלתא איכא שערי [לכאורה צ"ל דמדוע נקט רש"י כר' יוסף דף מ"ב ע"ב שם ולא כר' פפא דמפיק שערי ומעייל חיטי בזיתום המצרי עי' תו' ע"ז נ"ט ד"ה אמר ותראה דצ"ט וצ"ל כיון דרש"י רצה לקצר ולכלול הנך תלתא ביחד ע"כ נקט כר' יוסף אבל אח"כ ראיתי בפי' המשניות שם שג"כ נקט שערי כר' יוסף וצ"ע כיון דר"פ בתרא יותר מרבי יוסף כמ"ש התו' ע"ז שם ואפשר דלא פליגי אלא לענין רפואה אבל לענין שם גם ר"פ מודה דאפי' בתלתא שערי ג"כ זיתום המצרי נקרא כמובן] וכולהו בני אכילה ושתייה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה היא כו' עכ"ל אלמא דרש"י סובר דזיתום המצרי הוי ג"כ תערובת חמץ ולא נוקשה וכ"ס הבה"ג הל' פסח מדהביא את הבריי' דגמ' שלפנינו [את זה תבין עם מ"ש לקמן בס"ד] וכן סברו הר"ן והברטנורה שם וכן איתא בקיצור פה"ר שם וגם בטור או"ח סי' תמ"ב כ"כ, אבל האגור ז"ל בדיני חמץ ומצה כתב וז"ל וכל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי ודומיהן או חמץ בלי תערובת אלא שאינו חמץ גמור והיא שהחכמים קראו אותו חמץ נוקשה כגון זומן של צבעים ודומיהן כו' עכ"ל ולכאורה מדוע שבק גבי תערבות זיתום המצרי ואי משום דלא נקט אלא לדוגמא הו"ל למינקט כותח הבבלי לחודא כמו בסיפא דלא נקט אלא חדא ואפשר כיון דהי' מסופק בזיתום המצרי אי כרבי' או כרש"י ולא נחית בפלוגתא ע"כ שבק לגמרי כמובן:

אבל לכאורה ק"ל על רבינו דבדף מ"ב ע"ב שם קאמר הגמ' מאי זיתום המצרי תני ר' יוסף תלתא שערי תלתא קורטמי ותלתא מילחא אלמא דתערובת חמץ היא ולא נוקשה וגם הרא"מ בביאורו עמד על רבינו בזה וכתב עליו לא שמיע לי כלומר לא ס"ל ובאמת היא קושיא גדולה על רבינו, אבל נ"ל בס"ד ליישב בהקדים מדק"ל עוד על רבינו דשם מ"ג ע"א איתא תניא כוותיה דר' יהודא פרש"י דאמר חמץ גמור בתערובת חמור כל מחמצת ל"ת לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א היא ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית ליה אלמא דהברייתא והגמ' סברו בפי' דזיתום המצרי תערובת חמץ היא וא"כ היאך כתב רבינו נגד הבריי' והגמ' וגם על הרא"מ ק"ל דמדוע לא עמד בזה, וע"כ נ"ל בס"ד דבירושלמי פסחים ר"פ אלו עוברין איתא ברייתא זו כך כתיב כל מחמצת ל"ת לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי שיהו באזהרה יכול יהו בהכרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה עכ"ל אלמא דבירו' לא חשיב הברייתא זיתום המצרי בין תערובת חמץ וגם במכילת' שהביא המ"ע הנ"ל מחודש ב' ליתא זיתום המצרי ולכאורה צ"ט הלא כפמ"ש ר' יוסף הוי זיתום המצרי ג"כ תערובת חמץ וצ"ל דהבריי' דירושל' באמת סובר דלא הוי אלא נוקשה ורב יוסף דקאמר דהוי תערובת חמץ ל"ק אלא לפי הברייתא דגמ' דילן ובאמת בירושלמי לית' מהא דר' יוסף כלום אלא הכי איתא זיתום המצרי זייתיה ומפ' הפ"מ וז"ל זייתיה כך היו קוראין אותו אלמא דהירושלמי לא מפ' זיתום המצרי כר' יוסף אלא זייתיה ועל זייתיה באמת י"ל שהיא נוקשה ואף דהקה"ע שם מפ' זיתום המצרי כמ"ש ר' יוסף י"ל דהוא רצה להשוות את הירושלמי עם הגמ' דילן אבל באמת י"ל דזייתיה לא הוי כמ"ש רב יוסף אלא חמץ נוקשה וא"כ י"ל דלרבינו ג"כ היה הגירסא בהמכילתא כמ"ש המ"ע הנ"ל וכיון דהמכילת' גכ"ס כהבריי' דירושלמי ע"כ תפס רבינו לעיקר כהברייתא זו כמובן:

אבל עדיין צריך תבלין דהיאך תפס נגד הגמ' דילן הלא זה כ"ג דכפסקו של הגמ' דילן צריך למיפסק ונ"ל בס"ד דג"ז ל"ק דהר"ח ז"ל ש"ס ווילנא כתב וז"ל תאני ר' חייא ג' מיני מדינה הן הכותח והשכר והחומץ וארבעה מיני אומנות זיתום מעשה אומנות הרופאים וזומא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים עכ"ל אלמא דלא הי' גירסתו בר' חייא כמו שאיתא לפנינו וג"ז נראה מר"ח דלא מפ' כרש"י הנ"ל מדינה הצריכין לכל אדם ואומנות הצריכין לאומנים אלא מפ' אומנות מעשה אומנות כלומר מה שאומנים עושים ומדינה מה שכל אדם עושה וא"כ י"ל דגם רבינו מפ' מדינה ואומנות כר"ח ולרבינו הי' באמת הגירסא בר' חייא ד' מיני מדינה וג' מיני אומנות כמו שאיתא לפנינו והי' קשה לרבינו מדוע חשיב רבי חייא רק ג' מיני אומנות הלא גם זיתום המצרי מעשה אומן היא לר' יוסף אעכצ"ל כיון דר' חייא באמת סובר כהברייתא דירושלמי ע"כ ל"ס כר' יוסף אלא מפ' זיתום המצרי זייתיה כהירו' וזייתיה באמת סובר ר' חייא דלא הוי מעשה אומן וע"כ חשוב זיתום המצרי בהדי ד' מדינות וכיון דר' חייא גכ"ס כהברייתא דירושלמי ע"כ פסק רבינו כברייתא זו ועכ"כ שפיר דזיתום המצרי לא הוי אלא חמץ נוקשה ודו"ק. וגם י"ל בזה מדק"ל על הרמב"ם בסה"מ מל"ת קצ"ח שכ' וז"ל והוא אמרו כל מחמצת ל"ת לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהיו חייבין עליהן כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ כו' וזה ממש כלשון המכילתא שהביא המ"ע הנ"ל אלמא דבסה"מ ג"כ תפס לעיקר כהברייתא דירושלמי וכהמכילתא דזיתום המצרי לא הוי אלא נוקשה וא"כ גם על הסה"מ קשה כל הקושיות הנ"ל אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר:

ומסיים (ה) בסיפא זה הכלל כו', מ"ש רבינו בשם הירו' דבכולן בעינן תערובת מים משום דמי פירות אין מחמיצין כ"כ בריש אלו עוברין א"ר מני וכולהון ע"י מויי פי' הקה"ע הני ד' שהן חמץ גמור ע"י תערובות דוקא בדאית בהו מים אבל לית בהו מים אלא שנעשין ממימיהן אין בהן אזהרה דמי פירות אין מחמיצין וגם הרא"ש שם מביא את הירושלמי זה ועי' בק"נ אות י', ומ"ש רבינו ומשמע דהך סיפא לפרושי עוברין דרישא אתי גם הרא"ש שם הביא את הראי' זו בלשון משמע אבל התוס' שם ד"ה ואלו לא הביא אלא את הראי' הב' של רבינו והרא"ש ואפשר דהתו' סובר דעל הראיה א' י"ל דהרי אלו באזהרה לא קאי רק על אכיל' כמ"ש רש"י שם אבל רבינו והרא"ש צ"ל דסברו כמ"ש הק"נ שם אות ג' ועכ"כ ומשמע עי"ש ותבין. ומ"ש רבינו ועוד דחמץ מעורב בעיניה אפי' באכילה לא מיחייב כו' נראה מזה דהקשה על רש"י מתערובת חמץ ג"כ וגם מהרא"ש שם מוכח דהקשה כן אבל מהתו' שם לא מוכח שהקשה מתערובת חמץ ג"כ דמדכ' וז"ל ואין נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבי' מכל מחמצת ל"ת כו' י"ל דכל הנך דכ' התוס' כוונתו על הנך דהוו נוקש' וגם הר"ן והמרא"ם חלאוה ז"ל ר"פ אלו עוברין סברו דל"ק על רש"י אלא מנוקשה אבל לא מתערובת חמץ דהם סברו כיון דאיכ' בתערובת כזית בכא"פ באמת עובר עליו בב"י וב"י וא"כ צ"ל דרבינו סובר דאפי' כשאיכא בתערובת כזית בכא"פ ג"כ אינו עובר על ב"י וב"י דאל"כ היאך הקשה על רש"י מתערובת חמץ הלא גם רבינו סובר דבתערובת דמתני' איכא כזית בכא"פ דאלו לא הי' כבכא"פ גם על אכילתם לאו ליכא כמ"ש רבי' ריש מל"ת זו וכיון דכ' רבינו בקושיתו על רש"י אפי' באכילה לא מיחייב אי לאו דרבינהו בקרא כו' עכ"מ דרבינו דיבר בכשאיכא כזית בכא"פ וא"כ מה הקשה על רש"י אעכ"מ דרבינו סובר דאפי' בתערובת שיש כזית בכא"פ ג"כ אינו עובר על ב"י וב"י וזה באמת צ"ט דמדוע לא עובר ותו ק"ל הלא לקמן כתב רבינו בשם ר"ת דבשכר שלנו עובר בב"י לכ"ע כיון שיש בו כזית בכא"פ וא"כ סותר את למודו. אבל לפמ"ש במחודש א' מוכח דצ"ל דרבינו גכ"ס כהכ"מ שהבאתי שם שכ' דאיכא תרי גווני כזית בכא"פ ובזה מיישב את הרמב"ם שם עי"ש וא"כ י"ל גם ברבינו כן דבריש דבריו ובכאן דיבר מתערובת דכשאכל שלא כדרך אכילת בני אדם איכא כזית בכא"פ אבל כשאכל כדרך אכילת בני אדם ליכא כזית בכא"פ וע"כ אינו עובר על ב"י וב"י והא דשכר שלנו שכתב בשם ר"ת דלכ"ע עובר שם הטעם כיון דאיכא כזית בכא"פ אפילו כשאכל כדרך אכילה עי' היטב בכ"מ הנ"ל ותבין, ואח"כ ראיתי שהקושי' משכר שלנו היא קושיית העולם והמרי"ק והרא"מ והמרש"ל בביאורם ג"כ מתרצו כמו שתירצנו ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעתם וגם מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן דיבר מקושיא זו אלא הוא מתרץ דרבי' סובר כשיטת הרי"ף דהלכה כחכמים ובריש דבריו דיבר רבינו אליב' דחכמים ובהקושיא שהקשה על רש"י דיבר אליבא דר"א וע"ז באמת ק"ל כמו שמצאתי שהקשה המרש"ל דלפי דבריו דרבינו פסק כחכמים נשאר' על רבינו קושיית הרמב"ן הנ"ל מחודש א' דהיאך מנה את המל"ת זו, ועי' בהרהמ"ג וכ"מ ולח"מ פ"ד הל"ח שם שכתבו דלענין ב"י וב"י לא בעינן כזית בכא"פ וגם המג"א רס"י תמ"ב דיבר מזה אבל מרבינו נראה בפי' דל"ס כן:

ומ"מ (ו) לא נברך על השכר בפה"א כו', לשון זה ממש כתב רבינו גם במ"ע כ"ז ובאמת דבריו תמוהים מאד כמו שהקשה עליו הרא"מ בביאורו דליכא מ"ד דמברכין אקמחא דשערי בפה"א אלא לכ"ע מברכין שהנ"ב כמ"ש ר"ז א"ר מתנא אמר שמואל בברכות ל"ו ע"א ופלוגתא דר' יהודא ור' נחמן שם אינו אלא בקמחא דחיטי וגם עמ"ש רבינו דהתם ודאי אישתני לעילויא ג"כ הקש' דלא אמרי' אישתני לעילוי' אלא ביין ושמן עי"ש שהניח בתימ', ועל הקושי' הא' נ"ל בס"ד בדרך אפשר דרבי' סובר דר"י ור"נ בברכות שם באמת גם בקמחא דשערי פליגי ולא נקט הגמ' קמח' דחיטי אלא משום ר"נ לאשמעי' דגם בקמחי דחיטי סובר דמברך שהנ"ב אבל לר' יהוד' דמברך בפה"א באמת גם בקמחי דשערי ס"כ וגם קצת ראי' לדברינו נ"ל מהרי"ף שם שכ' וז"ל קימח' דחיטי ר"י אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קמחא והכין פסקו רבוואתא וכן קמחא דשערי נמי שהכל דא"ש קרא חייא קימחא דשערי מברכין עליהן שהכל עכ"ל ולכאורה מדוע כתב וכן קמחא דשערי כו' דאמר שמואל כו' הלא בקמחא דשערי גם ר' יהודא מודה אבל כשנ' דגכ"ס דבקמחא דשערי ג"כ פליג ר"י אז שפיר כתב וכן כו' כנ"ל ליישב מחמת חומר הקושי' אע"ג שנר' מכל הפוסקים שם כהרא"ם אבל על הקושיא הב' הנ"ל לית לי שום פירוקא וגם בלא"ה ק"ל דמדוע כתב רבינו א"ז כאן כלל הלא בהלכות ברכות מקומו ושם באמת כבר כתבו כהנ"ל וצ"ע:

למדנו (ז) מכאן שמותר לקיים בפסח כו', נראה מרבינו דאפי' איסור דרבנן ליכא א"כ צ"ל דסובר כהטעם הב' של התוס' ריש פסחים דמשום דהחמירה תורה לעבור בב"י וב"י ע"כ החמירו חכמים לבדוק ולבערו וכיון דרבינו סובר כהר"ת דעל תערובת חמץ ונוקשה אינו עובר בב"י וב"י עכ"ס דאינו חייב לבער אפי' מדרבנן דאי הוה סובר כהטעם הא' של התו' דמשום גזירה שלא יבא לאכלו החמירו חכמים לבדוק ולבער אז הי' קשה הלא גם בתערובת חמץ ונוקשה איכא ג"כ גזירה זו אעכ"מ דסובר כמ"ש וגם אז צ"ל דרבינו חולק על הרשב"א שהביא התוס' שם דגם לפי הטעם הב' גם בתערובת ונוקשה החמירו וכ"ס הר"ן והברטנורה ר"פ אלו עוברין והביאו ראי' לזה ממשנה מ"ח ע"ב שם שיאור ישרוף דאמאי ישרוף ישהה עד אחר הפסח עי"ש וגם הרא"ש שם סובר בזה כרבינו וא"כ קשה עליהם ממשנה דשיאור ישרוף וצ"ל דמשו"ה ישרוף כדי שלא יהי' חמץ גמור ואח"כ ראיתי שכוונתי בזה בס"ד לק"נ שם אות ח' ועי' טור סי' תמ"ב שפסק כרבי' והרא"ש אבל מהמחבר שם ליכא ראי' כיון דפסק כרש"י והרמב"ם דבתערובת חמץ ג"כ עובר משום ב"י וב"י כמובן. ודבר תימה ראיתי בהרא"ם כאן דעמ"ש רבינו אלא פי' ר"ת אלו עוברין מעל השלחן כו' כתב וז"ל פי' אבל להשהותן מותר דמהיכי תיתי לאסור וקשה מברייתא דפ"ק דשבת דלא ימכור אדם חמצו כו' ר' יהודא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח דמשמע דלכ"ע אסור להשהותו בביתו בפסח וצ"ע עכ"ל וק"ל חדא דמדוע כתב פי' כו' הלא רבינו בעצמו כתב אח"כ למדנו מכאן שמותר לקיים בפסח דבר שיש בו חמץ מעורב וכן חמץ נוקשה כו' וא"כ ע"ז הי' לו להקשות את קושיתו לא על מה שלמד מדיוקא מפירושו כיון דאי לא הוה כתב רבינו בפי' דמותר להשהותן באמת משום דיוקא מפירושו לא הייתי אומר דרבינו ס"כ אלא אדרבא הייתי אומר דסובר כשיטת הרשב"א והר"ן הנ"ל ולפי שיטתם באמת ל"ל כמ"ש הרא"ם דמהיכא תיתי לאסור כמובן, ועל גוף הקושי' של הרא"ם ק"ל קושיא גדולה הלא הך ברייתא שהביא הרא"ם משבת איתא בפסחים כ"א ע"ב ג"כ ושם כתב התו' בפי' דלא כהרא"ם עי"ש וכיון דרבינו סובר בפירושא דאלו עוברין כר"ת עכצ"ל דגם בפירושא דר' יהודא דכותח גכ"ס כר"ת שהביא התוס' בפסחים וא"כ ממילא תו ל"ק קושיית הרא"ם על רבינו מכותח והיאך נעלם מהרא"ם דברי התוס' הללו וצ"ע. ועי' בפנ"י ר"פ אלו עוברין ד"ה ובתו' בד"ה ואלו שכ' שהר"ת לעצמו ל"ס כהרשב"א הנ"ל דאסור להשהות תערובת חמץ, ובאמת מהתוס' כ"א ע"ב שם ד"ה ר' יהודא מוכח בפי' דסובר גכ"כ מדכ' ואתי שפיר אף לר"ת עי"ש ותבין ובזה נ"ל בס"ד ליישב את הסתיר' דק"ל בתוס' זה עם מ"ש התוס' ריש פסחים הנ"ל בשם הרשב"א די"ל דבריש פסחים כתב התוס' דהרשב"א לעצמו דגכ"ס כהר"ת בפירושא דאלו עוברין סובר דאסור להשהותו והתוס' דדף כ"א ע"ב דסובר דמותר להשהותו כתב א"ז אליבא דר"ת לעצמו ודו"ק:

אמרינן (ח) בפסחים שאין אסור כו', לכאורה צ"ט מדוע כתב רבינו את הא והם שני מיני חיטין כו' ושלשה מיני שעורין כו' בשלמא הברייתא שם כתב א"ז משום הנפ"מ לענין תרומה שכ' רש"י שם שאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין חיטין על כוסמין ובמנחות ע' ע"א כתב רש"י דנפ"מ לענין חלה כמ"ש התוס' פסחים שם וכ"כ הר"ן שם והפנ"י כתב שם על הב' נפ"מ דלקושטא דמילתא דא ודא אחת היא וכיון דהברייתא ל"ק א"ז אלא משום הנפ"מ לענין חלה או תרומה א"כ מדוע כתב רבינו א"ז כאן בהל' חמץ וגם על הרמב"ם הלחו"מ פ"ה הל"א קשה קושי' זו, ואי"ל דסברו דגם בבברייתא הנפ"מ משום חו"מ דהללו שהן מין אחד מצטרפין לכזית מצה או לכזית חמץ אבל לא חיטין ושעורין כיון דהר"ן שם דחה א"ז והוכיח מגמ' מנחות דלענין חו"מ כל החמשה מינין מצטרפין, וע"כ נ"ל בס"ד דגם לענין פסח יש נפ"מ דלפי מסקנת הגמ' פסחים מ' ע"א דלותתין חיטין בפסח אבל לא שעורין יש נפ"מ לידע דאיזה מין חיטין ואיזה מין שעורין לענין לתיתה והא דלא מפ' רש"י והתוס' את הנפ"מ זו י"ל דהם רצו לומר בהבריי' נפ"מ אפי' להה"א של רבא שם דאף חיטין אין לותתין אבל לפי המסקנא דלותתין את החיטין באמת גם רש"י ותוס' מודו לנפ"מ זו וכיון דרבינו והרמב"ם פסקו דלותתין את החיטין אבל לא את השעורין ע"כ הביאו שפיר את הברייתא זו בהלכות חמץ ודו"ק:

אבל (ט) מיני קטנית כו', כ"כ גם הרמב"ם הלכה הנ"ל אבל המרדכי פ"ב דפסחים סי' תקפ"ח הביא בשם גיסו הסמ"ק דאוסר קטניות משום גזירה כיון דקטניות מעשה קדירה ודגן נמי מעשה קדירה כדייסא דילמא אתי לאחלופי להתיר דייסא וגם האגור בדיני הגעלה הביא א"ז בשם הסמ"ק אבל הכל בו הל' חו"מ הביא בשם ר' פרן שהוא הגהות הסמ"ק כמו שבאמת איתא בהגהות הסמ"ק סי' רכ"ב אלא בסוף הג"ה זו איתא וז"ל עד כאן הליקוטין ואפשר דבהסמ"ק של הכלבו לא הי' ע"כ הליקוטין ועכ"כ בשם הר' פרץ אבל באמת היא מהסמ"ק גופא כמ"ש המרדכי וגם הב"י או"ח סי' תנ"ג הביא א"ז בשם הסמ"ק אלא כתב עליו דלית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים ובש"ע שם קבע סתם להתיר ול"כ מהמנהג אשכנזים כלום ואפשר משום דסמך על הטור דכ' דחומרא יתיר' היא ולא נהגו כן אבל הרמ"א כתב והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות ועי' בש"ע תניא שמברר היטב דאיזה זרעים נכללים בכלל קטניות ולענין שעת הדחק עיין ח"א כלל קכ"ז וח"ס או"ח סי' קכ"ב ולעשות יין שרף של פסח ממיני זרעים וקטניות עי' נ"א שאלה ל"ב שאוסר ולענין קפאי וטייא עי' שעת"ש שם. ומ"ש רבינו וכל שאין חייבין עליו משום חמץ אין אדם יוצא בהן משום מצה שנ' כו', דרשה דתנא דבי ר' ישמעאל היא בפסחים ל"ה ע"א ועי' ברא"ם בביאורו כאן מה שמפלפל בזה וגם עי' במהרש"א שם מה שהניח בקושיא על ר"ש ולכאורה לפי תירוצו של הרא"ם מה הקשה המרש"א אבל עי' צל"ח פסחים על דף כ"ח ע"ב ד"ה אמר מר שכ' כלל חדש בהא דאין היקש למחצה ולפי כללו עולים דברי הרא"ם וגם קושיית המרש"א יפה אלא הצל"ח בסוגיתינו מתרץ היטב ועי' באבני צדק ממורי ז"ל או"ח סי' ס"ה שכ' דברים עתיקים בסוגיא זו, ולענין הלכה פסק הטוש"ע סי' תנ"ג דאינו יוצא משום מצה אלא בחמשה מיני דגן ודלא כר"י בן נורי ולענין שאר מינים כשיש בהם כזית בכא"פ מחמשת המינים עיין מקור חיים שם ולענין שעת הדחק לעשות מצות מקמח של טירקישען ווייץ הנקרא טענגערע עי' ח"ס או"ח סי' קכ"א ולענין חולה שאב"ס עי' מהר"ם שיק או"ח סי' רמ"א:

חמשה (י) מיני דגן כו', בפסחים מ' ע"א גבי חצבא דאבישנא פליגי אביי ורבא אי פירות מחמיצין ופסק רבינו כרבא דאין מחמיצין משום הכלל דהלכתא כרבא חוץ מיע"ל קג"ם וכיון דמגמ' זו מוכח דמי פירות אין מחמיצין ושרי אפי' באכילה ע"כ הביא רבינו מגמ' זו ולא מדף ל"ה ע"א שם ממ"ד רבב"ח אר"ל עסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת אע"ג דמסיק שם הגמ' דטעמא דר"ל משום דמי פירות אין מחמיצין כיון דמשם ליכא ראי' אלא שאין חייבין על חימוצו כרת אבל אכתי יכל"ל דלאו אית ביה כמו שבאמת שיטת רש"י כן אלא רבינו סובר כר"ת דשרי אפי' באכילה ע"כ הביא ראי' מהא דרבא וגם התו' ל"ה ע"ב שם ד"ה מי פירות הוכיח כשיטת ר"ת ולא כרש"י מהא דרבא וכן הרא"ש שם הקשה על רש"י מראי' זו, אבל לכאו' צ"ט דמדוע לא הביאו תוס' והרא"ש את ראייתם מהא דרבא גבי תרי שבולי שאיתא בגמ' דף מ' ע"א מקודם חצבא דאבישנא בשלמא על רבינו ל"ק כיון דכ' סתם דהכי קסבר שם רבא ע"כ י"ל דבאמת כוונתו על רבא דתרי שבולי או י"ל דכוונתו על תרתי אבל התוס' והרא"ש שהביאו בפי' ראייתם מרבא דחצבא דאבישנא באמת קשה, אלא על התוס' י"ל דמהא דרבא דתרי שבולי אכתי הי' יכל"ל כשיטת רש"י כיון די"ל דרבא ה"ק כיון דמילתא דלא שכיחא היא דנפקי מיא מהאי שבולתא ובלע אידך כיון שאין מונחים בכלי דאל"כ אפי' חדא נמי דילמא נפק מהאי רישא ובלע אידך רישא אעכצ"ל דמילת' דלא שכיחא היא אלא בתרתי שכיח יותר מבחדא ע"כ גזר אביי בתרתי אבל באמת גם בתרתי מילתא דלא שכיחא היא וכיון דמי פירות לא הוי אלא איסור לאו ולא כרת ע"כ לא גזר רבא כלל ועי' תוס' מנחות נ"ג ע"ב ד"ה אין שמדחה גם הראי' מחצבא דאבישנא על דרך שכתבנו אבל התוס' פסחים צ"ל דל"ס כהתוס' מנחות אלא סובר דבחצבא דאבישנא לא הוי מילתא דלא שכיחא לגזור דילמא נפק מיא מהא ובלע אידך כיון דמונחים בכלי אבל בתרי שבולי באמת גם התוס' פסחים סובר דהוי מילתא דלא שכיחא כיון דלא מונחים בכלי וע"כ לא הביא התו' ראי' מרבא דתרי שבולי אלא מחצבא דאבישנא עי' היטב תוס' מנחות ותבין, אבל על הרא"ש ל"ל הכי כיון דהלך בעקבותיו של הרי"ף ולא הביא בדף מ' ע"א את הא דחצבא דאבישנא כלל אלא את הא דרבא דתרתי שבולי וע"ז קאמר שם וקיי"ל כרבא ואי נאמר דגם הרא"ש דף ל"ה ע"ב לא הביא את ראייתו מהא דרבא דתרתי שבולי מהטעם שכתבנו אליבא דהתוס' הי' קשה על הרא"ש מדוע ל"ק בדף מ' את הא דקיי"ל כרבא על חצבא דאבישנא כדי שלא נטעה דחיוב לאו אכתי איכא אעכצ"ל דהרא"ש סובר דגם הגזיר' דתרתי שבולי מילתא דשכיחא הוא וא"כ הדרא הקושיא מדוע לא הביא בדף ל"ה את ראייתו מרבא דתרתי שבולי דאיתא ברישא ואפשר דלעולם גם אליבא דהרא"ש י"ל כמ"ש אליב' דהתוס' ומה שלא הביא בדף מ' את הא דרב' דחצבא דאבישנא י"ל דסמך עמ"ש בדף ל"ה דסובר כר"ת דמי פירות אין מחמצין כלל ושרי באכיל' דממילא ליכא למיטעי מידי ודו"ק:

מי (יא) פירות הן כמו יין כו', כ"כ גם הרמב"ם הלחו"מ פ"ה הל"ב ומ"ש אלא אפי' דבש דבורים כו' צ"ט דמהיכי תיתי נאמר דדבש דבורים לא הוי מי פירות אבל כבר מתרץ א"ז יפה החידושי מהרי"ק עי"ש, ונראה מרבינו דמותר לאכול דבש בפסח אבל הסמ"ק סימן רכ"ב והמרדכי פ"ב דפסחים והכלבו הל' חו"מ אסרו ולזה הסכים המרש"ל בביאורו כאן ועי' מג"א סי' תס"ז ס"ק ב' ובשיירי כנה"ג שם אות ד' שכ' אריכות בזה להלכ', ומ"ש רבינו בד"א שלא נתערב בהן שום מים כו' כל זה כתב גם התוס' מנחות נ"ג ע"ב ד"ה אין ועיין בהגמ"יי הלחו"מ פ"ה אות א' ובש"ג פ"ב דפסחים על המשנה אלו דברים אות ג' שמברר היטב את שיטת רבינו בהא דמי פירות אין מחמיצין ולהלכה עי' טוש"ע סי' תס"ב, ומ"ש רבינו ומעשה כו' מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אחד כו' לכאורה נראה ממעשה זו סתירה למ"ש הרמ"א או"ח סימן תנ"ה שאין לשפוך מים שלנו מחמת מת וכתב המג"א הטעם דשומר מצוה לא ידע דבר רע אבל לפמ"ש המרש"ל בביאורו כאן לחלק דדוקא מים שלנו למצות מצוה אין צריך לזרוק אבל מים שלנו לשאר מצות צריך י"ל דגם הרמ"א דיבר ממים שלנו למצות מצוה ועי' ט"ז שם שג"כ מחלק על דרך זה קצת, ומ"ש רבינו אעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו את העיסה כו' לכאו' צ"ל הלא רבינו כתב לעיל דמי פירות עם מעט מים מחמיצין ואמאי לא אמר גם שם שבטל המעט מים במי פירות וצ"ל דשם איירי שנתערב בשעת לישה וע"כ אסור אבל כאן איירי שנתערב קודם ליש' וגם המרש"ל בביאורו כאן והמג"א סי' תס"ב סק"ג מחלקו כן ולהל' פסקינן בזה בש"ע שם כרבינו:

חכמים (יב) הראשונים היו נזהרים בדגן כו', המקור לזה בפסחים מ' ע"א ורבינו פסק כשיטת הרי"ף שם דבעינן שמירה משעת קציר' וכ"פ הרמב"ם הלחו"מ פ"ה הנ"ט אבל הרא"ש פסק שם דסגיא משעת טחינה וכ"ס רש"י חולין ז' ע"א ד"ה דבמצוה והיראים סי' ק"ח, וגם זה נראה מרבינו דלאו דוקא מצה של מצוה בעי שימור אלא ה"ה שאר מצות מדכ' בדגן שהיו אוכלין ממנו בפסח לשמרו משעת קצירה וכ"מ מלשון הרי"ף והרמב"ם אבל הר"ן שם הביא ראי' מבצקות של עכו"ם שממלא אדם כריסו מהן דבשאר מצות לא בעי שימור וכ"ס הגמ"יי הלכה הנ"ל אות ח' וכ"כ הא"ז הל' פסח אות רמ"ט וכן יש להוכיח מהיראים סי' ק"ח מדל"כ הא דצריך שימור אלא גבי מצות של מצוה שדיבר מזה שם וכן יש להוכיח מהסמ"ק סימן רי"ט וכן באמת הלכה בש"ע או"ח סי' תנ"ג אבל המרש"ל בביאורו כתב דלכתחיל' ראוי לעשות שימור בכל הדגן והח"י סי' הנ"ל אות ט"ו כתב דישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות:

דגן (יג) שנטבע בנהר כו', דברי רבינו בכאן תמוהים מאד אצלי דהמקור לזה פסחים מ' ע"ב ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא לזבוני לנכרים איתיביה כו' הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכלי' קמי פיסחא אלמא דלמסקנת הגמ' לא שרי רבא לזבוני לעכו"ם כלל אלא לישראל מעט מעט וא"כ ה"ק רבינו דלעכו"ם שרי למכור מעט מעט ולישראל שרי אפי' הרבה כשמודיעו, אבל אח"כ ראיתי שהרמב"ם הלחו"מ פ"ה הל"ט כתב ממש כלשון רבינו וכבר עמד הרהמ"ג ע"ז ומתרצי וא"כ צ"ל גם אליבא דרבינו כן ולהלכה עי' טוש"ע סימן תס"ז. ומ"ש דגן שנפל עליו דלף כו' בגמ' שלפנינו ל"ט ע"ב שם איתא קמח שנפל לתוכו דלף אבל הרמב"ם הלכה י' שם כתב כרבי' והרהמ"ג כתב שכך הי' גירסתו ולהלכ' עי' טוש"ע סי' תס"ו, ומ"ש רבי' מד"ה כתב בה"ג אסור למילש מצה אלא במיא דבייתי עד ד"ה לא תשב האשה תחת השמש המקור לדינים אלו בפסחים מ"ב ע"א וכבר האריך הב"י סי' תנ"ה בזה וגם הביא מ"ש הרא"מ בבביאורו כאן ע"ז, ומ"ש לא תשב האשה תחת השמש ותלוש כו' ג"ז מימרא דרבא שם ומ"ש לאו דוקא תחת השמש כו' כ"כ גם הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הלכה י"ב שם, ומ"ש ומטעם זה ראוי להזהר קצת כו' כ"כ גם הגמ"יי אות נ' שם בשמו וכ"כ הרמ"א סי' תנ"ט ועי' בחידושי מהרי"ק אות נ"ט שמפ' את הגמ' דיומא ואיני יודע דמה ענין זה לכאן:

גרסינן (יד) בירושלמי מצה ישנ' כו', דברי רבינו בכאן תמוהים מאד כיון דסובר הפשט בירושלמי דאפי' כשלא עשה הסוכה לשם החג ב"ה מתירין וא"כ עכצ"ל דהירו' סובר דגם במצה ישנה הד"כ וא"כ היכי הביא רבינו אח"כ את הראיות מהא דחלות תודה ומהתוספתא הלא משם מוכח דלא שרי אלא כשעשאה לשם מצה וגם הרא"ם בביאורו עמד ע"ז, ועוד קשה היכי כתב רבינו בשם הירו' דמצה ישנה כשרה הלא בירושל' פסחים פ"ב סוף הלכה ד' איתא להיפך דז"ל מצה הישנה פלוגתא דב"ש וב"ה א"ר יוסי דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר ברי שלא דיקדק בה ומפ' הקה"ע וז"ל ד"ה הוא הכא במצה ישנה אפי' ב"ה מודו דפסולה אלמא דלמסקנת הירושלמי מצה ישנה פסולה וא"כ היכי הביא רבי' את תחלת דברי הירושלמי ולא הביא גם את דברי ר' יוסי וגם בקושי' זו כבר דשו בה רבים המרש"ל והמגלת ספר בביאורם כאן עי"ש מה שתירצו כי לא זכיתי להבין את דברי קדשם דעל תירוצו של המג"ס ק"ל כיון שכתב דגם לפי מסקנת הירושלמי ג"כ הי' יכול רבינו להוכיח דמצה ישנה שרי א"כ עדיין קשה מדוע באמת לא הוכיח רבנו ממסקנת הירו' ועל תירוצו של המרש"ל ק"ל דאי באמת סובר רבינו הפשט בירושלמי כמ"ש המרש"ל הי' לו להביא גם את דברי ר' יוסי ולפרש דסתם ירוש' חולק עליו:

וע"כ נ"ל בס"ד לפ' את שיטת רבינו כך בהקדים מ"ש הטור או"ח סי' תנ"ח וז"ל ואבי העזרי הביא תוספתא יוצאין במצה ישינה ובלבד שיעשנה לשם פסח וכתב דירושלמי פליג אתוספתא ואוסר אפי' עשאה לשם פסח וכיון דירושלמי אוסר ראוי להחמיר שלא לעשות קודם חצות כו' עכ"ל וגם אבי העזרי והטור תמוהים מאד כיון דמירושלמי מוכח בפירוש דכשעשאה לשם פסח באמת שרי כן הקשו המרש"ל בביאורו והב"ח שם אבל מתרצו יפה עי"ש [אלא עדיין ק"ל על הטור והאבי העזרי נהי דמהתוספתא ליכא להביא ראי' להתיר כיון דהירושלמי חולק עליה אבל אכתי איכא ראי' להתיר מהא דחלות תודה שהביא רבינו כיון דמשנה מפורשת היא בפסחים ל"ה ע"א הן אמת דגם המרש"ל הרגיש בזה וכתב וז"ל ומלחמי תוד' אין קשה עליו אפשר דסובר דהתם בדיעבד איירי להיות יוצא בהן אבל לכתחילה אסור עכ"ל אבל ע"ז גופא עדיין ק"ל כיון דאבי העזרי כתב בשם הירושלמי דאסור עכ"מ דסובר דירושלמי אפי' בדיעבד אוסר וצ"ע] ותראה דאפילו לפי תירוצם מוכח מהטור דכשאמרינן דהירושלמי סובר דמצה ישנה אסור אז ליכא להביא ראי' מהתוספתא דשרי כיון דירושלמי חולק עליה, וא"כ י"ל בדעת רבינו כך דלכאו' יש לדקדק מדוע כתב גרסי' בירו' אעכצ"ל לאפוקי מאיזה גירסא אחרת וע"כ נ"ל דרבינו באמת לא גרס בירושלמי את הא דר' יוסי הנ"ל כלל וא"כ ליכא הוכחה מהירושלמי דלא כהתוספתא וע"כ הביא שפיר ראיה מהתוספתא וממילא ל"ק עליו קושית הרא"מ הנ"ל די"ל דאין כוונת רבינו במה שהביא את הירושלמי להוכיח דגם כשעשה שלא לשם פסח שרי אלא כוונתו לאפוקי מגירסתו של אבי העזרי כדי שלא נוכל לומר דהירו' חולק על התוספתא כמובן, וגם נ"ל בס"ד ראי' לדברינו מהמרדכי ספ"ק דפסחים שג"כ לא הביא מהירושלמי אלא כמו שהביא רבינו וגכ"כ מדגרסינן בירושלמי כו' א"כ מוכח שגם להמרדכי לא הי' בגירסתו מהא דר' יוסי כלום וגם הגמ"יי הלחו"מ פ"ו אות ז' כשהביא בשם רבינו א"ז לא שכח מלכתוב וכן בירושלמי דגרס כו' עי"ש ותבין וא"כ ממילא שפיר י"ל בדעת רבי' כמ"ש ודו"ק ולהלכה עי' ש"ע סי' הנ"ל:

אמר (טו) רב קבא מלוגנאה לפסחא כו', המקור לזה בפסחים מ"ח ע"ב ועי' רש"י שם וגם הרא"ש בביאורו כאן עשה את החשבון יפה עי"ש ולהלכה עי' טוש"ע סי' תנ"ו ותנ"ז, ומ"ש רבינו אין עושין סריקין המצויירים בפסח כו' בגמ' שם ל"ז ע"א איכא תרי לישני בזה ללישנא קמא לא של כל אדם אסרו אלא של נחתומין וללישנא בתרא לא של נחתומין אסרו אלא של כל אדם ופסק הרמב"ם הלחו"מ פ"ה כלישנא בתרא ובדעת הרי"ף פליגי הרא"ש והר"ן שם אבל הרהמ"ג כתב דהרי"ף ג"כ פסק כהרמב"ם אבל מרבינו נראה דמדסתם פסק לחומרא כתרי לישני דאסור לכ"ע וגם הש"ג שם כתב בדעת רבי' כן ולהלכה עי' טוש"ע סי' תס"ו:

מי (טז) תשמישו של נחתום כו', במשנה פסחים מ' ע"ב איתא מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין פרש"י מי תשמישו שמצנן בו את ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה ישפכו וכ"פ הר"ן והברטנורה שם אבל הפי' המשניות שם כתב וז"ל ומי הבצק שנוטלין בהם הידים וכלי הבצק ישפכו כו' וכ"כ בחיבורו פ"ה הלט"ז שם ונ"ל דמר אמר חדא ומר מר חדא ולא פליגי ומשו"ה כתב רבינו סתם וגם המרש"ל בביאורו הביא את השני פירושים, ובגמ' שם מ"ב ע"א איתא תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האישבורן ותניא אידך שופכין במקום האישבורן ל"ק הא דנפישי דקוו הא דלא נפישי דלא קוו פרש"י כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מעוטות לא קוו ורבינו כתב סתם במקום מדרון ולא חולק בין נפישי מים ללא נפישי וזה צ"ט אבל גם הרי"ף והרמב"ם כתבו כרבי' והרא"ש והר"ן שם כתבו דטעמם משום דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי והרהמ"ג כתב דלא רצו לחלק בין נפישי ללא נפישי לפי שאין הכל נזהרין אבל טעמים הללו עדיין צריכין תבלין כיון דגמ' מחלק בפי' היכי יכלו שלא לחלק בלא שום ראי', וע"כ נ"ל בס"ד דראייתם מהירושלמי ספ"ב דפסחים שג"כ הקשה את השני ברייתות אהדדי ומשני א"ר יוסי מ"ד שופכן במקום אשבורן בשהי' אשבורן גבוה מ"ד במקום קטפרס בשהי' קטפרס גדול עי' בפ"מ שם ולכאו' קשה מדוע לא מחלק הירושלמי כמו שמחלק הגמ' וצ"ל דהירושלמי סובר דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי או צ"ל דסובר כמ"ש הרהמ"ג וע"כ לא הביאו רבינו והרי"ף והרמב"ם אלא את התנאי דמקום מדרון דבמלת מקום מדרון ממילא נכלל החילוק של הירושלמי כמו שמפ' הפ"מ שם ודו"ק:

גרסי' (יז) במנחות מצה שתבלה כו', כן איתא שם כ"ג ע"ב וכ"פ הרמב"ם הלחו"מ פ"ה הל"כ אבל הראב"ד משיג עליו עיין בהרהמ"ג וב"י או"ח סי' תנ"ה, והרא"ש פ"ב דפסחים סי' ט' כתב בשם הר' יהודא בר י"ט שקיבל מרבותיו שכח התבלין גורם לעיסה להחמיץ והתפארת שמואל שם הקשה ע"ז מגמ' מנחות הנ"ל והניח בצ"ע וא"כ גם על רבינו קשה קושיית הת"ש כיון דגם רבינו הביא במל"ת ע"ח את הא דהר"י בר י"ט אבל כבר מתרץ א"ז יפה המרש"ל בביאורו כאן ולפי דבריו גם על הרא"ש ל"ק ומ"ש המרש"ל דפלפלין אסור כ"כ גם הטור או"ח סי' תנ"ה בשם הרוקח ועי' בב"ח שם מה שמפלפל בזה ולהלכה עיין בש"ע שם: ואברך על המוגמר, לאל עלי גומר, ברוך ד' אשר עד כה לא עזב חסדו מעמדי, המון רחמיו העצומים עלי גברו מעודי, לפנים עוד כאשר רך בשנים הייתי כמעט אבדתי כי ביו"כ חולי גדול ר"ל נחלתי, וכל היו"ט וגם כל החורף מפתח ביתי לא יצאתי, אך בזכות אבותי זצ"ל היה ד' גם אז בעזרתי, ע"כ פה בהלאוין דמועד מחדושים כמנין שמותיי עשיתי, [במל"ת ס"ה שמ"ה מחדושים כמנין שמי "משה" ומהלכו' יו"כ עד סוף ל"ת זו ס"ח מחודשים כמנין שמי "חיים" הנתוסף לי אז] יוצרי בחסדך עזרינו לסיים את אשר החילותי,