Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) לענות יתום ואלמנה כו' שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון כו'. לכאו' ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע שינה מהקרא ונקט יתום תחלה ובקיצור הסמ"ג שלו דפוס פראג באמת איתא שלא לענות אלמנה ויתום אבל בקיצור הסמ"ג עם פי' נתיבות עולם איתא כמ"ש בחיבורו כאן אבל ברמזיו רמז מל"ת ח' נקט אלמנה תחלה וא"כ טעמא בעי דלמה שינה בחיבורו כאן וגם הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת רנ"ו ובחיבורו הל' דעות פ"ו הל' י' נקט ג"כ יתום תחלה וא"כ גם עליו קשה. ונ"ל לתרץ בס"ד בהקדים פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בלאו זה דהרמב"ם בסה"מ מנה יתום ואלמנה ללאו אחד אבל הרמב"ן בהשגותיו שם חולק עליו ומנה לשתים דז"ל כתב הרב המצוה רנ"ו שנמנעו מהכביד על היתומים והאלמנות והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון ואני אומר שאפילו נאות לדעת הרב ונאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו עכ"ל והזוהר הרקיע ז"ל מל"ת כ' אות י"ג כתב וז"ל הנה הרמב"ם ז"ל כלל יתום ואלמנה בלאו אחד כי הוא אצלו מן הלאוין שבכללות שאין נמנין הפרטים כל אחד בעצמו מפני שכללן הכתוב בלאו אחד ואמר כל אלמנה ויתום לא תענון אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו כו' אלא שאיני רואה דבריו במקום הזה שהרי אמרו בסנהדרין ובכריתות אוב וידעוני שהן חלוקין במיתה ואין חלוקין בלאו דחלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה והנלמוד מזה הוא שאם אינן חלוקים בלאו אפילו הן נחלקין בעונש אינה חלוקה והרמב"ן ז"ל עצמו כתב זה להשיב על הרמב"ם שחלק אוב וידעוני לשתי אזהרות מפני חלוקה דמיתה עכ"ל ועי' בדינא דחיי ז"ל מה שהקשה על הזוה"ר עכ"פ זה נראה מהזוה"ר דגם הוא סובר כהרמב"ם וכן סברו ז"ל החינוך העיר מקלט האלה המצות ומצות השם מצוה ס"ה וגם היראים שאכתוב לקמן בס"ד סובר כן, אבל הסמ"ק ז"ל סי' פ"ו פ"ז סובר כהרמב"ן ועל קושיות הרמב"ן הנ"ל כתב המגילת אסתר וז"ל נ"ל שאם הי' כותב לאו בפ"ע לכל אחד ואחד אז ימנו שתים אבל כשיצא אחד מהם בלבד בלאו בפ"ע עדיין לאו שבכללות הוא ולא ימנה כי אם לאחת כו' עי"ש וצ"ל בכוונת המג"א דמה דכתיב אם ענה תענה אותו האי אותו לא קאי אלא על יתום ולא על אלמנה ועל הרמב"ן צ"ל דסובר דאותו קאי גם על אלמנה וכ"כ הרמב"ן בפ' משפטים בפי' וע"כ השיג הרמב"ן לשיטתו שפיר אבל הרמב"ם י"ל דסובר דלא קאי אותו רק על יתום וכמ"ש המג"א וע"כ ניצל שפיר מהשגות הרמב"ן כמובן:
אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ן מקידושין כ"ט ע"א דאיתא שם איהי מנ"ל דלא מיחייבה דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה וכן בסוטה כ"ג ע"ב איתא האיש נתלה ואין האשה נתלית מ"ט אמר קרא ותלית אותו על עץ אותו ולא אותה וא"כ ה"נ נימא אותו ולא אותה, אבל כבר הקשה את זה הנר מצוה ז"ל סי' י"א אות פ"ב על תירוצו של הלב שמח שמתרץ את הרמב"ם מקושיות הרמב"ן וז"ל ואולם מ"ש אע"ג דמלת אותו בלשון יחיד נאמר אין בו רמז לשום אחד מהן כו' תמוהים דבריו בעיני דהא בפ' הי' נוטל דף כ"ג ע"ב אמרינן אותו ולא אותה וה"נ איכא למימר הכי אותו ולא אותה וי"ל כיון שכלל גם האלמנה בלאו זה אין לנו לומר אותו ולא אותה כדמוכח בפ' הי' נוטל שם עכ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ן באמת סובר כתירוצו של הנר מצוה ועל הרמב"ם י"ל דסובר כקושיתינו דאמרינן אותו ולא אותה וממילא שפיר י"ל אליבא דהרמב"ם כתירוצו של המג"א הנ"ל, אבל עדיין ק"ל על הרמב"ם דמנ"ל הכרח דלא אמרינן כתירוצו של הנ"מ וי"ל דהי' קשה להרמב"ם דמדוע לא כתיב יתום תחלה כיון שהם קטנים ואומללים יותר מאלמנה וכמ"ש בתהלים ס"ח אבי יתומים ודיין אלמנות וכן מצאנו הרבה פעמים בגמ' כשדיבר מיתום ואלמנה הזהיר יתום תחלה כדאיתא שבת י"א ע"א תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה וצ"ל דמשום דכתיב אח"כ אם ענה תענה אותו ואי הוי כתב יתום תחלה הוי אמרינן דקאי גם על אלמנה דלעיל מיניה ע"כ כתיב יתום לבסוף לאשמעינן דאותו לא קאי רק על יתום דסליק מיניה והוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו כתירוצו של המג"א כמובן' וא"כ ממילא שפיר י"ל דבשלמא בקרא כתיב אלמנה תחלה כדי להורות דהוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו אבל הרמב"ם דמנה לחד לאו באמת נקט יתום תחלה כדאיתא בתהלים ובגמ' הנ"ל וגם להורות בשינוי' זו דמאיזה מקום למד את לימודו שלא למנות רק לחד לאו וגם השאר מוני המצות הנ"ל דמנאו ג"כ לחד לאו נקטו ג"כ מהאי טעמא כן אבל הסמ"ק דסובר כהרמב"ן נקט באמת אלמנה תחלה כדכתיב בקרא כמובן, וא"כ ממילא גם על רבינו ל"ק מידי די"ל דבשלמא ברמזיו כיון דכ' וז"ל שלא לענות אלמנה ושלא לענות יתום שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון ומי שלבו נוקפו למנות בב' לאוין ימנה שלא להונות עבד שברח מח"ל לארץ שנ' לא תוננו עכ"ל נראה דברמזיו מסתבר לי' לרבינו למנות שלא לענות יתום ואלמנה לב' לאוין כהרמב"ן או עכ"פ הי' מסופק בזה וכ"כ הדינא דחיי וז"ל ובמפתחות נראה שפוסח על שתי הסעיפים ולא ברירא לי' מלתא אם ראוי למנותן לשתים או לאחד אבל בלאוין ק"פ הסכימה דעתו למנותן לאחד שכתב על אונאת הגר והעבד והדעת מכרעת שהם ב' לאוין ולא נמנה כל אלמנה ויתום לא תענון כ"א בלאו אחד כו' עכ"ל וכיון דברמזיו הי' מסופק ע"כ נקט שם אלמנה תחלה אבל בחיבורו דסובר כהרמב"ם ולא מנה אלא לחד לאו ע"כ נקט יתום תחלה ול"ק עליו מידי ודו"ק:
ודע דבקושי' גדולה קמו האחרונים ז"ל על רבינו בלאו זה הראשון הוא הפ"ד בד"מ ח"ב דף ס"ה ע"ד דבתר שהביא את מ"ש רבינו ברמזיו ובמל"ת ק"פ הנ"ל כתב וז"ל הרי שהסכימה דעתו שלא למנות אלמנה ויתום כ"א באזהרה אחת ולא ידעתי טעמו של הסמ"ג בזה דכיון שהוא מנה כל הנכללין באזהרה אחת כמספר הפרטים אף שאין בהם כ"א אזהרה אחת א"כ איפה אמאי לא מנה ג"כ יתום ואלמנה בשתי אזהרות ואי משום שכולם הם מטעם אחד דהיינו משום דנפשם שפלה או מפני דברית כרותה להם וכמ"ש הסמ"ג בחיבורו מל"ת ח' הרי רחיים ורכב מנה אותם בשתי אזהרות אף ששניהם הם מטעם אחד שהקפידה הכתוב שלא ימשכן דברים העושין בהם אוכל נפש' ופצוע דכא וכרות שפכה מנה אותם שתים והתם הכל הוא מטעם אחד דהיינו שהוזהרנו שמי שנפסדו ממנו כלי המשגל שלא יבא על בת ישראל, ואי משום דבהני שייך חיוב מלקות בכל א' מהם אבל באלמנה ויתום לית בהו מלקות אין זו טענה שהרי לגבי מנין המצות אין אנו מקפידין אם ילקה אם לאו ואין מניינינו אלא הדברים שהוזהרנו מהם, והסמ"ג בהקדמתו כתב שחלק על הרמב"ם במנין המצות וכתב שהוא מנה אלמנה ויתום לא תענון בלאו אחד ואם הרב כך הוא דעתו לא הי' לו להזכירו בכלל מה שחלקו עליו כו' וא"כ יש לתמוה על הסמ"ג שהוא הסכים למנות כל לאו שבכללות לשתים וגבי אלמנה ויתום לא מנאם כ"א באחד ולא ידעתי למה עכ"ל ונראה דהפ"ד הקשה על רבינו שתי קושיות חדא דאמאי לא מנה אלמנה ויתום לשתי לאוין ועוד הקשה על מ"ש רבינו בהקדמתו, והדד"ח ג"כ הקשה על רבינו וז"ל ותימא הוא אצלי מ"ש כל אלמנה ויתום לא תענון מעמוני ומואבי ונא ומבושל ושאור ודבש וזג וחרצן ואתנן זונה ומחיר כלב ופצוע דכא וכרות שפכה ורחיים ורכב שמנאן לשתים כל או"א במקומו ואלמנה ויתום לאחת, ועוד שאפילו שהי' דעתו כדעת הרמב"ם ז"ל שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחד מן הראוי בכאן שימנו בשתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וכמו שהקשה הרמב"ן בס' השגותיו וצ"ע עכ"ל וגם המגלת ספר ז"ל הקשה על רבינו בסגנון אחר וז"ל אך קשה דבהקדמת הלאוין כתב וז"ל וגם בחשבון המצות חולקין עליו שהוא מונה אלמנה ויתום לא תענון בלאו אחד כו' ובשם רש"י ז"ל בארנו במל"ת שאור ודבש בל תקטירו שהם במנין שני לאוין עי"ש בהקדמת הספר ואף דלשם לא הזהיר לזה הלאו דאלמנה ויתום הנה כמו כן לא הזכיר הלאו דכרות שפכה ופצוע דכא ואפ"ה מנאן לב' לאוין וראיתי שברמזים כתב [והביא ברמזיו מה שהעתקנו לעיל מחודש א'] ונראה שהי' לבו נוקפו למנותם בב' לאוין וחזר בו ממ"ש בהקדמתו וגמר בדעתו למנותם בלאו אחד אך קשה דמ"ש דבזה הלאו לבד נוקפו לבו ולא בשאר [כוונתו דמ"ש דבלאו אלמנה ויתום הי' לבו נוקפו למנותם לב' לאוין אמאי לא נוקפו לבו גם בעמוני ומואבי ובשאר הלאוין דמנה הדד"ח שמנאן לב'] כו' עיי"ש שהניח ג"כ בתימא:
ונ"ל בס"ד ליישב דרש"י ז"ל פ' משפטים פרשה כ"ב פ' כ"א כתב וז"ל כל אלמנה ויתום לא תענון ה"ה לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם עכ"ל לכאו' נ"ל דדברי רש"י תליא בפלוגתא דתנאי דבמכילתא פ' משפטים פרשה י"ח איתא וז"ל כל אלמנה ויתום לא תענון אין לי אלא אלמנה ויתום שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אלמנה ויתום שדרכם לענות בהם דיבר הכתוב עכ"ל נראה מפשטות לשון המכילתא דר"ע ור"י פליגי דר"י סובר דהלאו זה קאי על כל אדם ור"ע סובר דלא קאי רק על אלמנה ויתום ואי הפשט בהמכילתא באמת כן אז קשה על רש"י דהיכי פסק כר"י לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו שר"י קיבל מר"ע וכ"כ בפ' המשניות פ"ב דעדיות משנה ו' שר' ישמעאל תלמידו של ר"ע וא"כ היכי פסק רש"י כתלמיד במקום רבו ואפילו אי נאמר שרש"י לא סובר בזה כהרמב"ם שהי' תלמידו ג"כ קשה כיון דהלכה כר"ע מחבירו אעכצ"ל דרש"י סובר הפשט במכילתא דר"י ור"ע לא פליגי אלא במשמעות דורשין וכמ"ש הדינא דחיי וז"ל ובין ר' ישמעאל ובין ר"ע סוברים שה"ה לכל אדם אלא שר"י סובר שרבוי כל אדם הוא מדכתיב לא תענון כלומר אעינוי קפיד קרא בין שיהיה אלמנה ויתום בין שיהי' שאר כל אדם ור"ע סובר שא"צ לרבות כל אדם מדכתיב לא תענון שמה שתפס הכתוב אלמנה ויתום מפני שדרכם ליענות ותפס רש"י ז"ל דברי ר"ע מפני שהלכה כר"ע מחבירו כו' עכ"ל וכ"כ המגלת ספר וז"ל ולפי פשט הברייתא משמע דלענין דינא כ"ע מודו דה"ה לשאר כל אדם הזהיר הכתוב אלא משמעות איכא ביניהו דמר מפיק לי' מלא תענון ומר משמע לי' שדיבר הכתוב בהווה שדרכן לענות בהן לפי שהן תשושי כח אבל לאו בדוקא נקט אלמנה ויתום אלא ה"ה לכל אדם ורש"י תפס בלשונו כמשמעות ר"ע כו' עכ"ל וגם הסדר משנה ז"ל הל' דעות פ"ו הל' י' כתב דלא פליגי אלא במשמעות אלא שהביא בר' ישמעאל פשט אחר לא כמ"ש הדד"ח והמג"ס וז"ל ופירש בס' זית רענן דנפקא מדכתיב לא תענון באות נו"ן בסוף התיבה והי' די לכתוב לא תענו באות וא"ו לחוד בסוף התיבה ש"מ דאתי לרבות אפי' כל אדם עכ"ל ועיינתי בז"ר בפ' משפטים ולא מצאתי כמ"ש משמו אלא הכי כתב וז"ל ת"ל לא תענון פירוש דהול"ל לא תענון אלמנה ויתום ומדכתיב לא תענון לבסוף משמע לא תענון כל אדם עכ"ל ואת מ"ש הסד"מ בשם ז"ר מצאתי בפסיקתא זוטרתי פ' משפטים עי"ש עכ"פ יצא לנו מהנ"ל דלרש"י צ"ל דבין לר"י ובין לר"ע קאי הלאו זה על כל אדם. אבל להרמב"ם נראה בפירוש מסה"מ דסובר דלאו זה לא קאי רק על אלמנה ויתום מדכ' שהזהירנו מענות היתום ואלמנה וכן נראה מחיבורו הל' דעות וכ"נ דסברו החינוך והשאר מוני המצות הנ"ל מדלא כתבו דגם בשאר אדם מוזהרינן וגם מהרמב"ן דמנה אלמנה בפ"ע ויתום בפ"ע נראה ג"כ דסובר כן וא"כ לכאורה קשה עליהם מהמכילתא הנ"ל וצ"ל דהרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו לא סברו הפשט בהמכילתא כמו שסובר רש"י אלא סברו דר"ע פליג לגמרי על ר' ישמעאל וסובר דלאו זה לא קאי רק על אלמנה ויתום ולא דיבר הכתוב בהווה וכמ"ש הגור ארי' ז"ל פ' משפטים וז"ל ונ"ל לפרש דהכי פירושו מדכתיב כל אלמנה ויתום לא תענון ולא כתיב לא תענון יתום ואלמנה דהוי כמו כלל ופרט לא תענון כלל אלמנה ויתום פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל עכשיו דכתיב לא תענון בסוף הוי פרט וכלל ומרבה הכל אלא דק"ל למה הניח דברי ר"ע דהלכה כמותו נגד חבירו דסבירא לי' ביתום ואלמנה דיבר הכתוב שמצוי לענותן לכך מזהיר עליו ביותר ולא שדיבר הכתוב בהווה ואפשר כי רש"י מפרש כו' וכתב כמו שכתבנו לעיל אליבא דרש"י דר"ע ור"י לא פליגי אלא במשמעות ואח"כ כתב וז"ל אבל לא נראה לי פיר' זה דבהא פליגי הנך תנאי עכ"ל וא"כ י"ל דגם הרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו סברו הפשט בהמכילתא כמ"ש הג"א לדידי' שר"ע פליג על ר"י דלא קאי לאו זה רק על אלמנה ויתום דוקא ופסקו הם כר"ע, וא"כ יש לפנינו שני שיטות בלאו זה שיטת רש"י דקאי על כל אדם ושיטות הרמב"ם והרמב"ן ודכוותיהו דלא קאי רק על אלמנה ויתום ונ"ל דיש נ"מ בין הני שיטות מלבד הנ"מ דלרש"י קאי על כל אדם ולדידהו לא יש עוד נפ"מ דלשיטת רש"י כ"ע מודה אפילו הרמב"ן דלא יכלינן למנות לאו זה רק ללאו אחד כיון דמזהיר על כל אדם א"כ הוי כשאר לאו שמזהיר על כל ישראל דלא מנינן לכל מין אנושי ללאו פרטי אבל לשיטתם יש מקום לפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל אי למנות לחד לאו או לתרי לאוין, וא"כ ממילא יש ליישב בס"ד שפיר את רבינו מכל הקושיות הנ"ל דהמהרש"ל ז"ל בביאורו כאן על מ"ש רבינו ואעפ"י שפירש"י שה"ה לכל אדם כו' אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם כו' כתב המרש"ל ע"ז וז"ל ואע"פ שפירש"י כו' פירוש וא"כ למה צריך כל לרבות אלמנה של מלך ומשני שאתא לברית כרותה כו' עיי"ש שכ' גם פשט אחר אבל לפי הפשט זה נראה דהמהרש"ל סובר דרבינו סובר כרש"י דהלאו זה קאי על כל ישראל אלא שדיבר הכתוב בהווה וכיון דסובר כרש"י א"כ קשה על מ"ש דכל אתא לרבות אלמנה של מלך דלמה לי כל ע"ז הא הוי בכלל כל ישראל גם אלמנה של מלך וע"כ כתב רבינו שאתא כל לרבות לברית כרותה כן צ"ל הפשט ברבינו לפי פירוש ראשון של המהרש"ל וא"כ ממילא י"ל דלעולם סובר רבינו כהרמב"ן דבלאו שבכללות נמנה כל פרט ללאו בפ"ע וע"כ מנה עמוני ומואבי נא ומבושל והשאר לאוין שבכללות שהביא הדד"ח בשמו לשתים והא דלא מנה לאו זה לשתים י"ל דכיון דסובר כרש"י דהלאו זה קאי על כל אדם כהנ"ל ול"ק הקושי' הראשונה של הפ"ד והקושי' של הדד"ח הנ"ל וגם הקושי' של המג"ס ל"ק די"ל דמש"ה הי' נוקפו לבו בלאו זה משום דהי' מסופק הפשט בהמכילתא הנ"ל אי כרש"י או כהרמב"ם אבל אח"כ נתאמת אצלו לעיקר כפשטו של רש"י וע"כ כתב במל"ת ק"פ דלא הוי אלא חד לאו אבל באידך לאוין שבכללות לא הי' לבו נוקפו משום דבאמת סובר כהרמב"ן בהאי כללא דלאו שבכללות למנות לשתים כמובן, וגם הקושי' השני' של הפ"ד ג"כ ל"ק די"ל דבהקדמתו עדיין הי' סובר רבינו הפשט בהמכילתא כהרמב"ם ולפי שיטתו דסובר כהרמב"ן דלאו שבכללות נמנה לשתים ע"כ שפיר כתב בהקדמתו שחלקו על הרמב"ם אבל בחיבורו י"ל דמש"ה חזר מזה משום דנתאמת אצלו הפשט בהמכילתא כרש"י וכהנ"ל ודו"ק ועי' במעיין חכמה ז"ל דף כ"ז ע"ב שגם הוא מתרץ את רבינו בטוב טעם. ועי' ביראים ז"ל סי' נ"ד שכ' וז"ל הזהיר הכתוב בפ' ואלה המשפטים כל אלמנה ויתום לא תענון פי' לא יענה אותם לא בהונאת ממון ולא בדברים רעים ודבר זה אפילו בישראל אסור ולמה הוצרך להזהיר עליהם אלא לעבור עליהן בשני לאוין עכ"ל וצ"ל דמ"ש ודבר זה אפילו בישראל אסור כוונתו דיש לאו בישראל על אונאת דברים וגם על אונאת ממון ומדכ' דדוקא על אלמנה ויתום עובר בשני לאוין ע"כ מוכח דסובר הפשט במכילתא כהרמב"ם ודעמיה ופסק כר"ע ומדמנה היראים אלמנה ויתום בלאו אחד עכ"מ דסובר כהרמב"ם ולא כהרמב"ן בהאי כללא דלאו שבכללות הנ"ל כמובן:
אפילו (ב) אלמנותיו של מלך כו'. ובסד"מ הלכה הנ"ל ראיתי שהקשה על המהרש"ל שכ' דמתיבת כל למד רבינו דעל אלמנותיו של מלך ג"כ מוזהרינן דלמה לי כל הא ר' יהודא סובר בב"מ קט"ו ע"א גבי חבלות משכון דאפילו עשירה נמי אסור לחבול ואע"פ שגבי חבלות משכון ליכא הך רבוי של תיבת כל אפ"ה אמרינן דעשירה היא בכלל סתם אלמנה דקאמר קרא דמסתמא תיבת אלמנה כולל הכל וא"כ ל"ל הכא כל לרבות והניח בצ"ע, הנה מ"ש הסד"מ דהמהרש"ל כתב את זה עי' בקיצור הסמ"ג ותראה שרבינו בעצמו כתב שם דמתיבת כל למד אלמנותה של מלך ועל עיקר הקושי' של הסד"מ נ"ל בס"ד דלפי פי' הראשון של המהרש"ל הנ"ל רבינו בעצמו מיישב את הקושי' זו דכל אתא לברית כרותה ולפי פי' השני של המרש"ל י"ל דאי לאו כל ה"א כמ"ש רש"י דהטעם באלמנה ויתום משום תשושי כח וממילא היה מקום לומר דאלמנותה של מלך אינה בכלל וע"כ כתיב כל להורות דהטעם היא דתלי באלמנה ויתום ולא בתשושי כח וממילא גם אלמנותה של מלך בכלל עי' היטב במהרש"ל ותבין. ומ"ש רבינו במד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו כו' עד סוף המצוה לשון זה כמעט ממש כתב הרמב"ם הל' דעות ועל מ"ש אחד יתום מאב ואחד יתום מאם נחשב יתום כתב הדד"ח וז"ל דהכי קאמר קרא כל אלמנה ויתום בכל גוונא שיהי' יתום לא תענון עכ"ל ולכאורה הלא כל איצטריך לרבות אלמנת מלך וצ"ל דכל קאי גם על יתום והוי כאלו כתיב כל יתום וממילא נכלל כל מין יתום בין יתום של מלך ובין יתום מאב או מאם כמובן: