Brit Moshe, Negative Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא (א) לרגל בחבירו שנ' לא תלך רכיל בעמך כו'. לכאורה י' לדקדק ברבינו ז"ל דאמאי ל"כ שלא לרכיל בחבירו כלשון הקרא או הול"ל כמ"ש הסמ"ק ז"ל סי' קכ"ד וז"ל שלא לילך רכיל דכתיב לא תלך רכיל ובכלל זה נמי אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה רכיל פירוש רך לי כו' עי"ש והרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת ש"א כתב וז"ל הזהיר מהיות רכיל והוא אמרו לא תלך רכיל בעמך אמרו לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה דבר אחר שלא תהא כרוכל שטוען דברים והולך ובכלל לאו זה אזהרה מהוצאות שם רע עכ"ל והחינוך ז"ל מצוה רל"ו כתב וז"ל שנמנענו מן הרכילות שנ' לא תלך רכיל כו' ואמרו רז"ל בפי' רכיל רך לזה וקשה לזה ד"א לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך כו' וכן היראי' ושאר מוני המצות ז"ל ג"כ נקטו כלשון הקרא ולא כתב אחד מהם לרגל אלא הרמב"ם בחיבורו הל' דעות פ"ז הל' א' כתב ג"כ המרגל בחבירו עובר בל"ת כו' וגם ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת ש"א כתב שלא לרגל ודלא כמ"ש בסה"מ ושינוי זו באמת ג"כ טעמא בעי:
ונ"ל בס"ד ליישבם דרש"י ז"ל פ' קדושים פרשה י"ט פ' ט"ז כתב וז"ל לא תלך רכיל אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרים לה"ר הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל הולכי רגיל [אויסשפיונען] כו' לכך אני אומר שהלשון הולך ומרגל שהכ"ף נחלפת בגימ"ל כו' עי"ש וא"כ לכאורה קשה אמאי באמת לא כתיב לא תלך לרגל בעמך [ובביאורי הסמ"ג מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל הקשה ג"כ כעין קושי' זו עי"ש מה שתירץ] ול"נ דכיון שהכ"ף נחלפת בגימ"ל הוי כמו שנכתב לא תלך לרגל' או י"ל דבספרא פ' קדושים פרשה ד' איתא לא תלך רכיל בעמך שלא תהי' רך דברים לזה וקשה לזה דבר אחר שלא תהי' כרוכל שהוא מטעים דברים והולך עכ"ל ורש"י י"ל שמפרש את הספרא על אזהרת לה"ר גרידא מפרש שלא תהיה רך דברים לזה לספר לו מה שאמר חבירו עליו וקשה לזה שאתה מספר לה"ר משמו ואת הלשון אחר של הספרא מפרש רש"י שלא תהיה כרוכל הזה שטוען דברים והולך מזה לזה וכמ"ש הירושלמי פ"ק דפאה דף ג' ע"ב תני ר' נחמי' שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה וא"כ ממילא י"ל דמש"ה לא כתיב רגל אלא רכיל כדי לאשמעינן את הא דספרא, והרמב"ם בסה"מ והחינוך שהביאו את הספרא במצוה זו כהנ"ל בשמם עכ"מ שגם הם מפרשו את הספרא על אזהרת לה"ר גרידא וכן כתבו ז"ל הדינא דחיי והגהות מהרי"ד על הספרא עי"ש אבל רבינו דלא הביא את הספרא במל"ת זו נראה דל"ס את הדרש של הספרא ולכאורה טעמא בעי דלמה וצ"ל דסובר הפשט בספרא כמ"ש הקרבן אהרן ז"ל וז"ל שלא תהא רך לזה לפי שנכתב לאו זה בין לאוי הדיינים הוצרכו חכמינו עליהם השלום לדרשו שהוא ג"כ אזהרה לדיין ולזה דרשו אותו נוטריקון רך לזה וירצה שלא תהיה רך לזה וקשה לזה ואע"ג דמן הנראה הר"ז בכלל מה שדרשו בצדק תשפוט נאמר דאינו דומה דהתם הוא הצדק והשווי אשר יהי' בבע"ד או בדבורים או באופן מצבם וזה הוא השווי אשר יהיה בדיין בעצמו שיהיה שוה בקושי או ברכות לשניהם ועל דבר אחר כתב הק"א לפי שכפי הפי' הראשון לא יתישב מלת לא תלך לזה חזרו ודרשו אותו מלשון רוכל ויראה שלא תהיה מטעים הדברים לאחד מהבע"ד כלומר מטעימו לבעל הדין הדברים אשר ישיב כדי שלא יתחייב עכ"ל נראה מק"א דהספרא לא דיבר אלא מאזהרת דיין, והזוהר הרקיע ז"ל מל"ת פ' אות ל"ב כתב רז"ל התורה אמרה לא תלך רכיל בעמך ופי' ז"ל לא תהא רך לזה וקשה לזה והוא אזהרה לדיין שלא יכבד לאחד מבעלי דינין יותר מחבירו בדברי טענותיהם עוד אמרו דבר אחר לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך והיא אזהרת הרכילות כו' עכ"ל נראה מהזוה"ר דבחדא סובר כקרבן אהרן ופליג עלי' בחדא והזית רענן ז"ל בפ' קדושים כתב על הלשון אחר של הספרא וז"ל נ"ל דקאי אבעל דין שלא יטעים דבריו יותר מדי לדיין עכ"ל נראה מז"ר שגם הוא סובר שהלשון אחר קאי לענין דינין ולא על רכילות, וא"כ ממילא שפיר י"ל דגם רבינו סובר כקרבן אהרן דהספרא קאי כולה על אזהרת דיין ולפי פירוש זה צ"ל דהספרא סובר כר' נתן דכתובות מ"ו ע"א דאי' שם אזהרה למוציא שם רע מנלן ר' אלעזר אמר מלא תלך רכיל ר' נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע כו' ור' נתן מ"ט לא אמר מהאי כלומר מלא תלך רכיל ההוא אזהרה לב"ד שלא יהא רך לזה וקשה לזה ופירש"י ז"ל ורכיל לשון רך לי תהיה, וכיון דהספרא סובר בפירושא דלא תלך רכיל כר' נתן עכצ"ל דאזהרת מוציא שם רע ג"כ יליף מונשמרת כר' נתן וא"כ ממילא י"ל כיון דרבינו במ"ע נ"ה סובר כר' אלעזר לענין אזהרת מוציא שם רע מלא תלך רכיל ע"כ לא מצי סובר כהספרא וע"כ לא הביא את הספרא כאן וכיון שבררנו בסד"ד שרבינו ל"ס כספרא א"כ נשאר אליבא דרבינו הקושי' הנ"ל דאמאי לא כתיב לא תלך לרגל אע"כ צריך לתרץ אליבא דרבינו כתירוצינו הראשון הנ"ל דכיון דהכ"ף נתחלף בגימ"ל הוי כמו דכתיב לא תלך לרגל ועל כן נקט רבינו שלא לרגל אבל הרמב"ם בסה"מ והחינוך דסברו כהספרא וכפירושו של רש"י בהספרא הנ"ל באמת לדידהו י"ל כתירוצינו השני הנ"ל וע"כ לא נקטו שלא לרגל אלא כלישנא דקרא כמובן:
אבל הרמב"ם בחיבורו י"ל דסובר ג"כ הפשט בספרא כקרבן אהרן וממילא לפי"ז לפי מה שפסק הרמב"ם הל' נערה בתולה פ"ג הל' א' כר' אלעזר דכתובות הנ"ל דאזהרת מוציא שם רע מלא תלך רכיל עכצ"ל דל"ס כהספרא [והא דכ' הרמב"ם הל' סנהדרין פ' כ"א הל' א' ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות נראה לכאורה דסובר כר' נתן וממילא לפי דרכינו הנ"ל צ"ל דסובר גם כהספרא ע"ז י"ל כמ"ש המעיין חכמה ז"ל דף פ"ב ע"א אות ל"ז וז"ל ונ"ל הטעם שפוסק כר"א משום דאמרינן התם ור' נתן ההוא לא תלך רכיל מיבעי לי' לכדתניא מנין לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ת"ל לא תלך רכיל ודבר זה איכא למשמע מקרא דבצדק תשפוט עמיתך רק י"ל דלהך תנא ס"ל דבצדק תשפוט לא קאי אדיין [וכמ"ש הק"א הנ"ל] אבל לדעת הרמב"ם שפיר ילפינן לה מבצדק תשפוט וע"כ לא תלך רכיל אזהרה למוציא ש"ר עכ"ל וא"כ י"ל דאת מד"כ הרמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל יליף מבצדק תשפוט ולא משום דסובר כר' נתן וממילא שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דל"ס כהספרא ועי' בספרי פני משה בהל' סנהדרין שם מה שכתבנו ליישב מעל הרמב"ם דהיאך כתב רכות קשות כר' נתן הלא הוא פסק בהל' נערה כר"א אבל לפי מ"ש המעיי"ח באמת גם זה ל"ק כמובן] וכיון דהרמב"ם ל"ס כהספרא ממילא צ"ל גם אליבא דהרמב"ם על הקושי' הנ"ל דאמאי לא כתיב לא תלך רגל כתירוצינו הראשון הנ"ל וע"כ נקט בחיבורו המרגל ודו"ק:
ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל את היראים ז"ל שכ' סי' מ"א וז"ל הזהיר הקב"ה בפ' קדושים לא תלך רכיל בעמך ואמרינן בפ' נערה שנתפתתה אזהרה למוציא ש"ר מנין ת"ל לא תלך רכיל בעמך ר"נ אומר מונשמרת ור"נ מ"ט לא אמר מלא תלך רכיל ההוא אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ד"א שלא יהא כרוכל שמטעים דבריו כו' עכ"ל ולכאורה ק"ל הלא הד"א שהביא היראים הם דברי הספרא הנ"ל וא"כ אמאי הביא את הד"א בתר ר' נתן הלא בגמ' דכתובות ליתא להאי ד"א, אבל בהנ"ל מיושב שפיר בהקדים מ"ש הדינא דחיי בתר דהביא את הספרא הנ"ל וז"ל ובעל קרבן אהרן פירשה כולה באזהרת דיין יעי"ש ואין דבריו נכונים שמה שהביאו לזה הוא הגירסא שמצא שלא תהא כרוכל הזה שהוא מטעים דברים והולך וכיון דמצא הגירסא בספרא מטעים במ"ם פירשו מלשון טעם אבל הגיייסא הנכונה מטעין בנו"ן והיא אזהרת הרכילות וכן הביא הגירסא הרמב"ם בסה"מ והזוהר הרקיע והחינוך כו' עכ"ל ולפי דבריו צ"ל דדבר זה אי הפשט בהלשון אחר של הספרא דקאי ג"כ על דיין כמ"ש הק"א או דקאי על רכילות כמ"ש הזוה"ר הנ"ל דבר זה תליא אי הגירסא בספרא מטעים במ"ם או מטעין בנו"ן וגם לזית רענן הנ"ל נראה דהי' גירסתו מטעים במ"ם וא"כ י"ל דהיראים רצה להביא ראי' ע"ז דעכצ"ל כהגירסא מטעים במ"ם ולא מטעין בנו"ן כיון דאז צ"ל הפשט בספרא דהד"א קאי על רכילות כמ"ש הזוה"ר הנ"ל וממילא גם בפירוש ראשון של הספרא סובר היראים דצ"ל אז דקאי ג"כ על רכילות כיון דזה לא מסתבר לי' לומר כזוה"ר הנ"ל אלא סובר או דתרווייהו קאי על רכילות או דקאי על דיינים וכיון דהיראים סובר דהפירוש ראשון של הספרא כר' נתן דכתובות כמו שכתבנו לעיל א"כ עכצ"ל דפירוש ראשון של הספרא קאי על דיינים כמ"ש ר' נתן בפירוש וממילא כיון דפירוש ראשון קאי על דיינים ע"כ דגם הלשון אחר קאי על דיינים וע"כ הביא היראים תיכף בתר ר' נתן את הד"א להורות לנו דמר' נתן מוכח דצריך לגרוס בהד"א של הספרא מטעים במ"ם וע"כ הביא באמת היראים כהגירסא מטעים במ"ם כמובן, וממילא מיושב בזה ג"כ מה שכתבנו לעיל דהרמב"ם בחיבורו ל"ס כבסה"מ די"ל דכשכתב את הסה"מ הי' לפניו ספרא עם הגירסא מטעין בנו"ן וע"כ סובר בסה"מ הפשט בספרא דכולה קאי על אזהרת רכילות דגם הרמב"ם סובר כהיראים דלא מסתבר לחלק את השני פירושים כהנ"ל אבל בחיבורו הי' לו ספרא עם הגירסא מטעים במ"ם ומשום ראיות היראים הנ"ל הסכים לגירסא זו וע"כ שפיר י"ל דסובר בחיבורו כהנ"ל כמובן:
ואע"פ (ב) שאין לוקין על לאו זה כו'. ולא כתב רבינו הטעם דמדוע אין לוקין וצ"ל דמשום דהוי לאו שאב"מ דהא הרמב"ם בהל' דעות ג"כ כתב ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו כו' ובהרמב"ם עכצ"ל הטעם משום דהוי לאו שאב"מ דבפ' י"ח מהל' סנהדרין הל' א' כתב וז"ל אבל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל וגם החינוך כתב בפירוש כן א"כ בודאי דגם ברבינו משום טעם זה הוא וכ"כ הדד"ח על מ"ש רבינו ואע"פ שאין לוקין וז"ל שאין בו מעשה, וא"כ לפי"ז נראה לכאורה מכאן בפירוש דרבינו סובר דעקימת פיו לא הוי מעשה וממילא קשה מכאן על מה שכתבנו לעיל מל"ת ה' מחודש ב' בשם הביאור מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה וגם הבאתי שם ראי' לדבריו וגם במל"ת ו' מחודש ה' חזקתי את דבריו אבל מכאן נראה בפירוש דלא סובר כן, אבל אחר עיון קצת ראיתי שגם מכאן ליכא הוכחה דלא כהביאור והטעם שכתב כאן דאין לוקין י"ל משום דהוי לאו שבכללות דלאו זה כולל שלשה ענינים נפרדים חדא רכילות שטוען דברים מזה לזה כמ"ש הרמב"ם או כמ"ש רבינו מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה כו' והשני לשון הרע שמספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת והשלישי מוציא ש"ר כמ"ש רבינו במ"ע נ"ה דאזהרת מש"ר דלא מצא לבתך בתולים מלא תלך רכיל וכיון דגמרינן מלאו זה שלשה ענינים נפרדים הוי לאו שבכללות וע"כ סובר רבינו דאין לוקין עליו דל"ל דהני ג' ענינים הכל שם חד דא"כ קשה היכי אמר הגמר' כתובות הנ"ל דר' נתן לא יליף אזהרת מש"ר דלא מצאתי לבתך בתולים מלא תלך רכיל כהנ"ל מחודש א' הלא שם חד הוא אעכצ"ל דלאו שם חד הוא מש"ר דלא מצאתי לבתך בתולים עם רכילות אלא ר"א יליף גם מש"ר מלא תלך רכיל אף דלא הוי שם חד וא"כ הוי לאו שבכללות או י"ל דהביאור סובר דרבינו באמת ג"כ סובר כהספרא הנ"ל וסובר הפשט בספרא כמ"ש הקרבן אהרן הנ"ל דקאי על דיינים והא דלא הביא רבינו את הספרא י"ל דנכלל במד"כ מנין לדיין כו' ועי' בביאור כאן ותראה שבאמת סובר בדעת רבינו דסובר כהספרא וגם עי' במהר"ם שיק ז"ל מצוה רל"ז מחודש ב' ותראה דגם הוא סובר דכשאמרינן דלא תלך רכיל קאי גם להזהיר על דיינים שלא יהא רך לזה וקשה לזה אז באמת הוי לאו שבכללות וא"כ ממילא דברי הביאור עולים יפה במ"ש דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה כמובן:
והואיל דאתא לידן אדבר עוד הפעם בענין זה לברר בס"ד לאמיתה דלכאורה ק"ל על הביאור דבתמורה ג' ע"א על הא דאמר ר' יוחנן משמיה דריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם איתא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה ולכאורה קשה הא ר' יורזכן לשיטתו דסובר דחסמה בקול חייב משום דעקימת פיו הוי מעשה כמ"ש הגמ' ב"מ צ' ע"ב א"כ אמאי אמר ר"י לתנא לא תתני מימר דוקא אמאי לא אמר גם על נשבע ומקלל לא תתני כיון דגם בנשבע ומקלל איכא עקימת פיו אעכצ"ל כמו שכתב התוס' בב"מ שם ד"ה ר' יוחנן דדוקא גבי חסמה בקול וממיר סובר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה כיון דבחסמה בקול נתעביד ע"י דיבורו מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכן במימר נתעביד ע"י דיבורו מעשה כמ"ש רש"י בתמורה שם שעושה מחולין קדשים אבל בנשבע ומקלל הלא לא נתעביד בדיבוריה שום מעשה וליכא אלא עקימת פיו גרידא ועקימת פיו גרידא באמת גם ר' יוחנן מודה דלא הוי מעשה עי"ש בתוס' היטב וע"כ לא אמר ר"י לתנא אלא לא תתני מימר אבל לפי הביאור הנ"ל דרבינו סובר דעקימת פיו גרידא הוי ג"כ מעשה א"כ צ"ל דל"ס רבינו כהתוס' דב"מ אלא סובר בדעת ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אפילו כשלא נתעביד מעשה ע"י דיבורו ופסק כר' יוחנן א"כ נשאר קושי' הנ"ל דמדוע לא אמר ר"י לתנא לא תתני נשבע ומקלל ג"כ אלא עכ"מ דלא כהביאור. אבל אח"כ ראיתי שגם לקושי' זו עדיין יש תרופה די"ל דהביאור סובר בדעת רבינו כמו שכתבנו בספרינו פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' דר' יוחנן בתמורה לא אמר לא תתני מימר אלא לפום שיטת התנא דסובר דעקימת פיו לא הוי מעשה וע"כ אמר לי' דאפילו לשיטתו לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה שעושה מחולין קדשים עי"ש שכתבנו בס"ד בזה דבר נאה ומתקבל אבל עכשיו ראיתי בשט"מ ז"ל בב"מ שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל וז"ל אלא הא קשיא לי הא דא"ר יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דא"ר יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים וי"ל דההיא משום ריה"ג הוא דאמר לה ר"י דס"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה אבל לר"י גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו עכ"ל הראב"ד וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לריה"ג ???? א"כ מ"ש מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס' א"כ אין עוד קושי' לר' יוחנן מהנך דר"י עקימת פה דאית בי' מעשה קאמר בחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר משא"כ בנשבע ומקלל וכמ"ש בתוס' ומעתה מה שאמרו במס' שבועות בגמר' דבני מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בל"ת הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאב"מ כך הלכה דכל לאו שאב"מ ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו והראב"ד הלך בזו לשיטתו וכתב דלר' יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו עכ"ל השט"מ, נר' דפלוגתא ישנה הוא זה בין הראב"ד להרשב"א אי ר' יוחנן סובר דעקימת פיו גרידא הוי מעשה או דוקא היכא דמעשה בא בפיו כגון בחסימה ומימר שם סובר דהוי מעש' דהרשב"א סובר כהתוס' דב"מ הנ"ל והראב"ד סובר דאפילו בעקימת פיו גרידא סובר ר"י דהוי מעשה ופסק כוותיה ועל קושיות הרשב"א מגמ' דתמורה צ"ל דהראב"ד באמת סובר כמו שכתבנו בפ"מ הנ"ל דר"י להתנא לשיטתו קאמר דעכ"פ מימר לא תתני דגבי מימר מעשה בא ממנו אבל ר"י לדידי' באמת סובר דאין חילוק בין מימר למקלל וממילא ל"ק קושיות הרשב"א על הראב"ד כמובן, ואחר שראיתי את השט"מ זה שמחתי מאד שכוונתי בס"ד לדעת קדושת הראב"ד וכתבתי תיכף בגליון פ"מ שלי שמצאתי את זה בשם הראב"ד וא"כ ממילא יש מקום להביאור הנ"ל די"ל דרבינו ג"ם סובר כהראב"ד ול"ק מתמורה כהנ"ל:
אבל אחר שכתבנו את זה עיינתי עוד הפעם ברבינו בכל המקומות שרשמתי במל"ת ה' וראיתי דיש מקום להקשות עוד על הביאור גם מהני מקומות שרשמתי והבאתי שם ראיה לדבריו דבמל"ת קפ"ד כתב רבינו וז"ל חסמה בקול ר' יוחנן אמר חייב כו' והלכה כר"י והטעם מפני שבדיבורו נעשה מעשה וכן מצינו בתמורה כו' אמר ר"י לתנא אל תשנה מימר מפני שבדיבורו נעשה מעשה ואי נא' דרבינו סובר כמ"ש הביאור וכהראב"ד הנ"ל דבעקימת פיו גרידא ג"כ הוי מעשה א"כ קשה למה שינה רבינו מלשון הגמ' דב"מ דבגמ' איתא ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ורבינו כתב מפני שבדיבורו נעשה מעשה וגם במל"ת רפ"ב כתב וז"ל הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה פי' משום דבדיבורי' מתעביד מעשה כדאמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורי' מתעביד מעשה גם שם שינה מלשון הגמ' אעכ"מ דמשום דסובר כהתוס' דב"מ וכהרשב"א הנ"ל דדוקא היכא דבדיבורי' מתעביד מעשה דומיא דחסמה והנהיגה בקול ומימר שם עקימת פיו הוי מעשה אבל היכא דליכא אלא עקימת פיו גרידא שם באמת לא הוי מעשה ומשום דסובר כן ע"כ שינה מלשון הגמ' ולא קאמר עקימת פיו הוי מעשה, ותו יש להקשות על הביאור ממל"ת שמ"ה דמדוע הביא שם רבינו את מה דאמר ר' יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו כו' הלא אי נאמר דרבינו סובר כהראב"ד הנ"ל אז באמת גם נשבע ומקלל ג"כ הוי לאו שיש בו מעשה וא"כ היכי הביא את הא דריה"ג ואי קשיא הלא אפילו כשנאמר דסובר כהתוס' וכהרשב"א הנ"ל ג"כ קשה ממימר ע"ז י"ל הא באמת הביא אח"כ את מה דאמר ר"י לתנא לא תתני מימר עי"ש אבל אי נא' דסובר כמ"ש הביאור אז קשה היכי הביא את הא דריה"ג הגם דיש לדחוק דמש"ה הביא משום דרצה להביא אח"כ את מה דאר"י לא תתני מימר וגם על הקושי' הראשונה י"ל דמש"ה שינה וקאמר מפני שבדיבורי' נעשה מעשה משום שהביא אח"כ את הא דר"י דתמורה שאמר כן אבל כל זה יש לדחוק כדי להעמיד את דברי הביאור על תילו שלא יהא נראה כטועה לגמרי אבל האמת יורה דרכו דמלשון רבינו מוכח דסובר כתוס' ורשב"א הנ"ל וגם ממל"ת זו כאן מוכה טפי לומר דל"ס כהראב"ד הנ"ל כיון דדוחק גדול לומר דסובר שהלאו זה הוא לאו שבכללות ובפרט לפי הכלל שבידינו מובא במלא הרועים בכלל לאו שבכללות אות ז' דז"ל אבל היכא שכולל ענינים שאוסרין משם אחד אע"פ שהם פרטים משונים מ"מ לא הוי לאו שבכללות כו' עי"ש ונאמר דרבינו סובר כהספרא וכמו שכתבנו בשם המר"ם שיק הנ"ל גם זה דוחק גדול כמו שהוכחנו לעיל מחודש א' דרבינו לא יוכל לסבור כהספרא ותו דאפילו כשנאמר כן אכתי קשה דהיכי קאמר רבינו שאין לוקין על לאו זה דמשמע מלשון זה דבשום פעם אין לוקין ואי נאמר דמשום לאו שבכללות אין לוקין קשה הלא כשעובר על הג' עניינים על רכילות ולה"ר ומוציא ש"ר בבת אחת בודאי דחדא מיהא לקי כדין כל לאו שבכללות עי' בסה"מ שורש ט' וא"כ היכי קאמר לחלוטין דאין לוקין אעכ"מ דל"ס רבינו כמ"ש הביאור וגם על עיקר ראיתו של הביאור שהכריחו לומר ברבינו דסובר כן הבאתי לעיל מל"ת ד' מחודש ד' דמדכתב רבינו במל"ת ה' ואין לוקין על לאו זה הוכיח הביאור מלשון זה דבלאו דנסיון סובר רבינו דלוקין באמת גם לראי' זו אית ט' פירכא ממל"ת זו כיון דגם כאן כתב רבינו אין לוקין על לאו זה אלמא דרהיטת לישנא של רבינו לומר כן וגם במל"ת י"א כ"כ וע"כ נ"ל דבאמת סובר רבינו כהתוס' וכהרשב"א דב"מ הנ"ל וא"כ יפה כתב הדינא דחיי כאן וגם במל"ת ד' ובמל"ת ו' בטעמא דרבינו דאינו לוקין משום דהוי לאו שאב"מ ודו"ק:
צא (ג) ולמד מה אירע לדואג האדומי כו'. וכתב הדד"ח ע"ז וז"ל שע"י שהלשין לאחימלך לשאול הרג את כל כהני נוב ונהרג שאול וג' בניו והוא ג"כ נטרד מן העולם כדאמרינן בפ' חלק ונר' מדברי הרב המחבר והרמב"ם ז"ל שענין דואג האדומי רכילות היה ולא לה"ר ובפ' חלק (סנהדרין דף ק"ו ע"ב) נראה דענין דואג לה"ר מיקרי דאמרינן התם א"ר יצחק מה דכתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופ' מספרי לה"ר מה אתה דורש בהם ושמא הא דנקט ופרשת מספרי לה"ר לאו דוקא והכונה לומר כשמגיע לפרשת לא תלך רכיל מה דורש בו עכ"ל הנה מ"ש הדד"ח שענין דואג האדומי רכילות היה ולא לה"ר זה אמת שענין זה שהלשין דואג לאחימלך למלך שאול י"ל דסברו דרכילות הי' וכ"כ הכ"מ ז"ל הל' דעות וז"ל המרגל בחבירו כו' דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנות דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואלו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבא חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו כו' עכ"ל נר' בפירוש דגם הכ"מ סובר דענין דואג על אחימלך רכילות הי' אבל בלאו עון זה הי' בדואג גם עון לשון הרע כדאיתא בפירוש בסנהדרין צ"ג ע"ב ויען אחד מהנערים וגו' ואמר ר"י אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלה"ר כו' ופירש"י שהי' מספר בשבחו של דוד כדי שיקנא בו שאול ויהרגהו וא"כ לפי"ז היה בדואג תרתי רכילות וגם לה"ר וא"כ ממילא שפיר קאמר הגמ' סנהדרין הנ"ל כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לה"ר מה אתה דורש בהם די"ל דפ' מרצחים שאמר הגמ' קאי על רכילות שדיבר דואג על אחימלך ופ' מספרי לה"ר קאי על לה"ר שדיבר על דוד ורש"י קאמר בפירוש שם על פרשת מרצחים וז"ל שהרג נוב מוכח מרש"י דפרשת מרצחים קאי על מעשה דאחימלך וממילא ל"ק מידי כמובן. אבל לכאורה לפי הנ"ל בשם הכ"מ והדד"ת דרבינו והרמב"ם סברו דהמלשינת של דואג על אחימלך רכילות היתה א"כ קשה היכי כתבו רבינו והרמב"ם שם הלכה ג' וז"ל ועוד אמרו ג' לה"ר הורגתן כו' כונתם בזה על מ"ש הגמרא ערכין ט"ו ע"ב במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי נראה מלשונם דהפשט בהגמ' דדוקא לה"ר הורג ג' אבל לא רכילות עי"ש היטב ותראה דסברו כן הלא גם רכילות הורג ג' כמעשה דדואג עם אחימלך [ועי' ילקוט משלי כ"ה שכ' וז"ל ולמה נקרא לשון שלישי שהוא הרג שלשה האמרו והמקבלו ומי שנאמר עליו ובימי שאול הרג ד' דואג שאמר שאול שקבל אחימלך שנא' עליו ואבנר בן נר למה נהרג עכ"ל וכן איתא בירושלמי פאה פ"ק דף ד' ע"א עי"ש] ותו ק"ל דהראב"ד בהשגותיו הל' דעות שם סובר דרכילות דוקא הורג ג' וצ"ל דקסבר הפשט בגמרא דערכין דלשון תליתאי קאי על רכילות וראייתו י"ל מהירושלמי ומהילקוט הנ"ל וכן באמת סובר רש"י בערכין שם ד"ה לישנא תליתאי וז"ל זה לשון הרכיל כו' וגם בד"ה לאמרו כתב לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו עכ"ל ועל רבינו והרמב"ם צ"ל דסברו בגמ' דערכין דדוקא לה"ר הורג ג' וכמ"ש הכ"מ ליישב את הרמב"ם מהשגות הראב"ד עי"ש וא"כ כשנא' כמ"ש הדד"ח הנ"ל נשאר על הרמב"ם קושיות השגות הראב"ד דהראשון היינו רכיל קשה מלשון הרע והשגה זו גם על רבינו קמה וגם נצבה וגם קשה עליהם קושיתינו הנ"ל דמדוע אמרו דדוקא לה"ר הורג ג' הלא גם רכילות הורג ג' [ועל הכ"מ שם ק"ל דמתחלת דבריו נרא' דסובר בדעת הרמב"ם דהא דדואג עם אחימלך רכילות היתה כהנ"ל בשמו ובסוף דבריו שם צ"ל דסובר בדעת הרמב"ם דלא רכילות אלא לה"ר היתה דאל"כ לא מיישב כלום על הרמב"ם מהשגות הראב"ד עי"ש ותבין דצ"ע] אעכצ"ל דרבינו והרמב"ם סברי דענין דואג עם אחימלך לה"ר היתה ולא רכילות ודלא כהדינא דחיי וא"כ קשה עליהם דהיכי כתבו צא ולמד מה אירע לדואג האדומי כו' דכוונתם בזה להביא ראי' על מה שכתבו שהרכילות גורם להרוג נפשות רבות הלא מדואג ליכא להביא ראי' על זה כיון דהא דדואג לה"ר היתה אלא על רבינו י"ל דכיון דכ' ואע"פ שאין לוקין על לאו זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל כו' צא ולמד מה אירע לדואג האדומי כו' ומדלא כתב כלשון הרמב"ם ואע"פ שאין לוקין על דבר זה אלא כתב על לאו זה י"ל דכוונתו שהלאו זה גורם להרוג נפשות משום דבלאו זה נכלל גם לה"ר וכוונתו על לה"ר שגורם להרוג נפשות וע"כ הביא שפיר ראי' לזה מדואג האדומי' אבל הרמב"ם שכ' על דבר זה נראה בפירוש דקאי על רכילות דוקא א"כ באמת נשאר עליו הקושי' דהיכי הביא ראי' דרכילות גורם להרוג נפשות מדואג האדומי' ובדרך אפשר י"ל דלעולם סובר הרמב"ם דהא דדואג רכילות היתה כמ"ש הכ"מ בתחילת דבריו והדד"ח הנ"ל אלא סובר דרכילות אינו אלא גורם להרוג נפשות וכמ"ש בפירוש וגורם להרוג נפשות וע"כ הביא שפיר ראי' מדואג כיון דגם שם הי' דואג גורם להרוג נפשות אבל לה"ר סובר שהורג שלשה ואינו גורם וממילא יש נ"מ גדולה בין רכילות ללה"ר ומיושבים כל הקושיות הנ"ל וגם הכ"מ וגם ברבינו י"ל כן ודו"ק:
תני (ד) רב דימי לעולם אל יספר בטובתו של חבירו וכו' פירוש אל יספר בטובתו בפני שונאיו כו'. אבל היראים סי' הנ"ל מפרש את הגמרא בענין אחר וז"ל לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו כו' פירוש אל ירבה לספר שמתוך שמרבה בא לומר גנות זה יש בו אבל סיפר טובה בלא רבוי מותר כדתנן חמשה תלמידים כו' עכ"ל ולדינא יש נ"מ גדולה ביניהם דלרבינו בפני אוהביו מותר אפילו להרבות בשבחיו אבל להיראים אפי' בפני אוהביו אסור ועי' רש"י ב"ב קס"ד ע"ב ד"ה בא ותראה דסובר כהיראים, ומ"ש רבינו ת"ל מאהל מועד לאמור לאו אמר כו' עי' בביאור על הסמ"ג מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל מ"ש ע"ז: