Brit Moshe, Positive Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שיטהרו (א) כל הטמאי' במים כו'. וכן מנאו ז"ל הבה"ג סימן הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע ק"ט היראים סי' שי"ב החינוך האה"מ מצ' קע"ה הזה"ר מ"ע קנ"ד אות נ"ו הפוע"צ מ"ע פ"א הכ"ת מ"ע קמ"ב המעיי"ח דף ס"ט ע"א אות ל"ב העי"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' קע"ז עי' בכל המקומות שרשמתי ותראה דאין שום חילוק ביניהם אלא בזה דרבינו ז"ל סובר דהפסוק של המ"ע זו הוא ורחץ את בשרו במים דכתיב אצל מצורע בפ' מצורע פי"ד פ"ט כי כן כתב בפירוש ברמזיו וז"ל שיטהרו כל הטמאים במים אפי' במי מקוה שנ' ורחץ את בשרו במים כו' עכ"ל וגם הפועל צדק ואלה המצות נקטו את הפסוק זה אבל הרמב"ם בסה"מ נקט במ"ע זו את הפסוק ט"ז שם ורחץ במים את כל בשרו דכתיב אצל איש כי תצא ממנו שכבת זרע וכן נקט ברמזיו דריש הרמב"ם דמדע רמז מ"ע ק"ט וז"ל להיות הטהרה מכל הטומאות בטבילה במי מקוה שנא' ורחץ במים את כל בשרו למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת עכ"ל וגם החינוך והמצות השם ומהר"ם שיק נקטו את הפסוק זה, אבל לכאו' צריך טעם מדוע לא נקטו את הפסוק דמצורע דכתיב ברישא וצ"ל כיון דהגמרא עירובין דף ד' ע"ב למד את הדין טבילה במקוה בכל טמאי' חוץ מזב דבעי מים חיים מהפסוק ורחץ במים את כל בשרו דכתיב אצל בעל קרי [ומה דאיתא בגמ' שם ורחץ את כל בשרו במים זה ט"ס כי הפסוק זה ליתא וכבר תיקן את זה כמו שכתבנו הגליון הש"ס שם וגם בדף י"ד ע"א שם ובחגיגה דף י"א ע"א וביומא דף ל"א ע"א ובסוכה דף ו' ע"א שהביא הגמ' את הפסוק ורחץ בשרו במים זה ג"כ ט"ס וכבר כתב הנר מצוה בגליון הש"ס יומא שם מן הטעות זה ואמת אתו כיון דבכל המקומות שם למד הגמ' גם את השיעור מקוה מהפסוק זה ומדכתיב כל בשרו א"כ עכצ"ל דהגמ' לא דיבר אלא מהפסוק דכתיב אצל איש כי תצא ממנו ש"ז כי שם כתיב כל בשרו אבל בשאר טמאי' באמת ליתא כן ואח"כ ראיתי שגם הטורי אבן ז"ל בחגיגה שם דיבר מהראי' זו ונהניתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו אלא מ"ש הנר מצוה וז"ל וצ"ל ורחץ את כל בשרו במים הכתוב אצל איש כי תצא ממנו ש"ז עכ"ל זה ג"כ ט"ס כיון דלא כתיב כן אלא ורחץ במים את כל בשרו כתיב עכ"פ זה מוכח בפי' דבכל הגמ' הנ"ל יש ט"ס וצריך להיות כמו שאי' בפסחים דף ק"ט ע"א כי שם הביא הגמר' את הפסוק ורחץ במים את כל בשרו וכיון שכן א"כ ק"ל על החינוך והמצה"ש ומהר"ש דהיאך הביאו את הפסוק כמו שאיתא בגמ' עירובין דף ד' ע"ב ולא דיברו מזה שהוא ט"ס וצ"ע] וכיון דהגמ' למד את הדין טבילה במקוה מהפסוק דכתיב אצל איש כי תצא ממנו ש"ז ע"כ נקטו גם הרמב"ם ודכוותיה את הפסוק זה וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו ודכוותיה מדוע לא נקטו גם הם את הפסוק שהביא הגמ'. ונ"ל בס"ד ליישבם דבספרא פ' מצורע פרק א' פרשתא ב' איתא וז"ל ורחץ אפי' במי מקוה והלא דין הוא מה הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים ת"ל ורחץ במים אפי' במי מקוה עכ"ל ומפרש הקרבן אהרן ז"ל וז"ל אפי' במי מקוה דבמים יתר הוא אלא בא להכשיר כל מין מים אפי' שיהיו מי מקוה שהם מכונסים ולא נובעים ודין הוא שיהי' צריך חיים ולזה הוצרך קרא להכשיר מי מקוה עכ"ל וא"כ לכאו' קשה מדוע לא למד' הבריי' דגמ' הנ"ל ג"כ מהפסוק דמצורע וצ"צ כיון, הברייתא רצה ללמוד גם את זה שצריך להיות מים שכל גופו עולה בהן ואת זה בא מת לא ידעינן רק מכל בשרו דכתיב אצל בעל קרי ע"כ נקט הברייתא את הפסוק זה, אבל לכאו' עדיין על זה גופא קשה מדוע כתיב כל בשרו אצל בעל קרי דוקא וגם הר' בחיי ז"ל פ' מצורע פרשה ט"ו פט"ז עמד על זה עי"ש מה שתירץ אבל לי"נ בס"ד ליישב בפשיטות דאי הוה כתיב כל בשרו אצל מצורע לא הוה ידעינן גבי בעל קרי דקיל ממצורע דצריך ג"כ מים שכל גופו עולה בהם וגם מיושב בזה דמדוע כתיב אצל בעל קרי דסגיא במי מקוה הלא שפיר הוה ידעינן את זה בק"ו ממצורע די"ל כיון דצריך לגלות את שיעור המים ע"כ צריך למיכתב ורחץ במים את כל בשרו כמובן, נמצא לפי הנ"ל דלעניין המ"ע שיטהרו כל הטמאים אפי' במי מקוה באמת גם הבריי' דגמ' מודה להספרא דילפינן את זה ממצורע ומה שלא הביא את הפסוק דמצורע היא מהטעם הנ"ל וע"כ נקטו שפיר רבינו ודכוותיה למ"ע זו את הפסוק דמצורע ודו"ק:
אבל לכאו' עדיין ק"ל על רבינו דמדוע התחיל את המ"ע זו במלת מ"ע הלא ממילא הוה ידעינן שהיא מ"ע כיון שמנה אותה בין הרמ"ח מ"ע ובאמת בהרבה מקומות קשה על רבינו קו' זו וכבר דברנו מזה לעיל ריש מ"ע כי והנחנו בצ"ע אבל בסיומא דרמ"ח מ"ע נ"ל בס"ד ליתן טעם לשבח עכ"פ במ"ע זו דהרמב"ם בסה"מ סי' הנ"ל כתב וז"ל ואין הכוונה במאמר הטבילה מ"ע שיהא חייב כל טמא שיטהר עכ"פ כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר ולשון ספרי ורחץ במים יכול גזירת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה רומז על זה השרש שבארנו כי הוא דין לבד שכל מי שירצה לטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה ואולם לא שיהי' חייב טבילה עכ"פ אבל מי שירצה להשאר בטומאה ולא יכנס זמן רב למחנה שכינה הרשות בידו כו' עכ"ל אלמא דהרמב"ם סובר דאין פירושה דמ"ע זו כמו בשאר מ"ע שמצוה ליטהר לא כשירצה לטהר מצוה ליטהר במי מקוה ומהאי טעמא לא כתב בחיבורו הל' מקואות מלת מ"ע כמו שדרכו בכל דיני מ"ע שהביא בחיבורו וגם החינוך והעיר מקלט סי' הנ"ל הסכימו לזה אלא הם הביאו בשם הספרא את מ"ש הסה"מ בשם הספרי אבל לא מצאתי מזה לא בספרא עם הר"ש משאנץ ולא בספרא עם הקרבן אהרן, והזה"ר סימן הנ"ל כתב וז"ל ויש מי שאומר בתלמוד טבילה בזמנה מצוה ולדבריו ראוי לימנות מצוה זו כשאר מצות התלויות בזמה"ז ולדברי האומר שאין טבילה בזמנה מצוה מ"מ כיון שא"א לו לאכול בקדשים ולבא למקדש עד שיטבול א"כ דין זה מצוה הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל וא"כ לכאו' ק"ל על הרמב"ם דמה דחקו לומר כהנ"ל הלא בנדה דף ל' ע"א קאמר הגמרא דרבנן סברו טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי בר יהודא סובר דטבילה בזמנה לאו. מצוה וא"כ י"ל דהספרא או הספרי הנ"ל סובר כר' יוסי בר יהודא אבל אנן מהכלל שבידינו דיחיד ורבים הל' כרבים באמת פסקינן כרבנן דטבילה בזמנה מצוה וכמו שבאמת פסק הר"ח ז"ל בתו' שם ד"ה וש"מ וא"כ מדוע לא נאמר הפשט גם במ"ע זו כמו בשאר מ"ע, אבל אח"כ ראיתי דזה באמת ל"ק מידי כיון דבשבת דף ק"כ ע"ב אי' ג"כ פלוגתא זו ושם סברו הרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה כר' יוסי בר"י ור' יוסי סובר דטבילה בזמנה מצוה והרמב"ם בחיבורו הל' יסוה"ת פ"ו הל"ו באמת פסק כרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה עי' כ"מ ולח"מ שם וע"כ כתב בסה"מ שפיר כהנ"ל וגם י"ל דמחמת הספרא או הספרי הנ"ל פסק כרבנן דשבת ולא כרבנן דנדה כמובן, וכל זה י"ל אליבא דהרמב"ם אבל רבינו י"ל דפסק כרבנן דנדה דטבילה בזמנה מצוה כהר"ח הנ"ל וגם כשתעיין היטב בהלח"מ הל' יסוה"ת שם דמתחלה רצה להביא כמה ראיות שהרמב"ם פסק דטבילה בזמנה מצוה ואח"כ חזר מזה כיון דהרמב"ם פסק בפי' בהלכות יסוה"ת שם כרבנן דשבת דממה שהביא הרמב"ם שם את לשון הרבנן כורך עליו גמי וטובל מוכח דפסק כוותייהו וכדי שלא יהא סתירה בהרמב"ם ע"כ כתב הלח"מ דהרמב"ם סובר כהתוס' ביצה דף י"ח ויומא דף פ"ח דאפי' למ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ג"כ שרי לטבול ביו"כ עי"ש היטב, וא"כ לפי"ז כיון דרבינו לא כתב בשום מקום בפירוש כלשון הרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה כמ"ש הרמב"ם ואת הראיות שהביא הלח"מ מתחלה להוכיח מהרמב"ם דסובר דטבילה בזמנה מצוה באמת גם אליבא דרבינו יש להביא כיון דבמל"ת ס"ט פסק רבינו דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביו"כ ובמ"ע ר"ט בהל' עבודת יו"כ פסק רבינו דמזין על כ"ג בשלישי ובשביעי ובמ"ע רל"ב בהלכות פרה אדומה פסק רבינו דמזין עליו כל שבעה ימים וכיון דמוכח בפי' מכל הני מקומו' דפסק דטבילה בזמנה מצוה וליכא הכרח לומר גם אליבא דרבינו דסובר כהתוספ' ביצה ויומא כמ"ש הלח"מ אליבא דהרמב"ם א"כ ע"כ מוכח דרבינו באמת פסק דטבילה בזמנה מצוה וע"כ כתב שפיר מ"ע שיטהרו כל הטמאים במים כוונתו לאשמועינן במלת מ"ע דלא כהרמב"ם בסה"מ הנ"ל ודו"ק:
ומ"ש רבינו אבל שאר כל הטמאים אפי' במי מקוה כדתניא בתוספתא דמס' זבים חומר בזב מבזבה כו' גם בתוספתא דמגילה פרק א' איתא כן וז"ל אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים זבה אין טעונה באות מים חיים והרי"ף ז"ל בהל' נדה פ"ב דשבועות וגם הרא"ש ז"ל סוף פרק י' דמס' נדה הביאו את התוספתא דמגילה דזה לשונם וקיי"ל דנדה וזבה לא בעו מים חיים דתניא אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים אלא מי מקוה שכל הגוף עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי המקוה מ' סאה עכ"ל וגם הבה"ג ז"ל על הש"ס הלכו' נדה הביא את התוספתא דמגילה וא"כ באמת טעמא בעי מדוע לא הביא רבינו ג"כ את התוספתא דמגילה שקודמת וצ"ע. ומ"ש רבינו ותניא בת"כ כו' ק"ו לשאר הטמאי' שאינן טעונים הזיית מים חיים שאינן טעונין ביאת מים חיים כו' האי ק"ו ליתא בהספרא וכבר העתקנו את לשון הספרא במחודש א' אלא רבינו בעצמו קאמר את הק"ו זה וגם מ"ש רבינו על הספרא שהביא אח"כ אלא בגדיו ככל הטמאים במי מקוה כו' גם זה ליתא בספרא אלא רבינו מפרש את הספרא כן, אבל לכאו' צריך להבין מדוע הביא רבינו כלל את הספרא זה בשלמא אי הוה כתיב בפי' בהספרא דזבה אינה טעונה ביאת מים חיים כמו שאיתא בהתוספתא אז שפיר הי' מביא את הספרא להורות דגם משם ראי' דזבה אינה טעונה מים חיים אבל כיון דליתא בהספרא בפי' מזה כלום אלא רבינו מפרש את הספרא כן א"כ למה לו להאריך בפירושים הלא כבר הביא ראיה יפה לזה מהתוספתא דאי' בפי' כן. ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו כך דכשנדייק שפיר בלשון רבינו מריש המ"ע זו עד ד"ה ותניא בת"כ ומביא בפ"ק דעירובין וגם ברמזיו ובקיצור הסמ"ג שלו נראה בעליל דכוונת רבינו להוציא מהשיטה דסוברת דגם זבה בעיא מים חיים וע"כ האריך וכפל ומשלש את זה ברמזיו וגם בקיצור הסמ"ג שלו כי רש"י ז"ל בשבת דף ס"ה ע"ב ד"ה וסבר באמת הביא בשם הרבינו לוי ז"ל דסובר כן וגם התוס' שם ד"ה שמא הביא כן בשם יש מפרשי' אלא התוספ' חולק על זה והביא ראי' מהתוספתא דחומר בזב מבזבה שהביא רבינו [ומה שמייחס התו' את זה על הת"כ זה ט"ס כיון דבת"כ באמת ליתא זה אלא נ"ל דבתוספות הי' כתב מלת דבתוספתא בראשי תיבות כזה דבת' והמעתיק או המדפיס כתב אל תיבות דבת' אות כ' והב"י ז"ל יו"ד ריש סי' ר"א שמייחס ג"כ את זה להבריי' דת"כ אשגירת לישנא דתו' שלפנינו נקט אבל באמת ליתא זה בת"כ אלא בתוספתא דזבים ובתוספתא דמגילה כהנ"ל] וגם רש"י בשבת שם מדחה את הרבינו לוי מהתוספתא דזבים אבל בבכורות דף נ"ה ע"ב ד"ה מקוה מפרש רש"י בעצמו בלישנא קמא דזבה טעונה מים חיים וא"כ צ"ל דבבכורות חזר רש"י ממ"ש בשבת וסובר דיש מקום לפירושו של הרבינו לוי ואפשר דלזה כיוון הב"י הנ"ל במ"ש וז"ל ומ"ש ואפי' אינם מים חיים שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה וזבה פשוט בפ"ק דמקוואות וטעמא משום דלא כתיב מים חיים בטבילת שום אח' מהטמאים אלא בזב ואע"ג דבפ' בתרא דבכורות גבי אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות פירש"י בחד לישנא דזבה טעונה מים חיים ליתיה וכבר סתרו אותו פי' התוס' בפ' במה אשה והביאו בריי' דת"כ דקתני בהדיא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וכ"פ הרמב"ם בפ"א ובפ"ט מהל' מקוואות וכ"פ הרשב"א וכך הם דברי כל הפוסקי' עכ"ל ולכאו' ק"ל על הב"י חדא דמדוע מייחס את השיטה זו על רש"י ולא על הרבינו לוי ועוד מדוע כתב דהתו' סתרו את השיטה זו הלא רש"י בעצמו סתרה בשבת שם וא"כ טפי הי' לו לומר דרש"י בעצמו סתרה ועוד היכי מייחס כלל את השיטה זו על רש"י כיון דבאמת סתר רש"י את השיטה זו בשבת שם אבל לפי דברינו דרש"י בבכורות חזר י"ל דמשו"ה מייחס הב"י את השיטה זו על רש"י כדי לאשמועינן דרש"י בבכורות חזר וגם השאר קושיות הנ"ל מיושבין שפיר כמובן, אלא אם באמת זה הי' כוונת הב"י אז עדיין יש מקום להקשות דמדוע לא הביא את רש"י סנהדרין דף פ"ז ע"א ד"ה הלכות אחד עשר שכ' וז"ל ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים עכ"ל דמשם הי' ראי' טפי להב"י דרש"י חזר ממה שהביא מבכורות כיון דבבכורות הביא רש"י גם פי' אחר וגם בלאו כל הנ"ל באמת ג"כ קשה על הב"י דמדוע לא הביא מרש"י סנהדרין כיון דשם סתם בפי' כן:
וע"כ נ"ל בס"ד דהב"ח ז"ל בריש סימן שם כתב לפרש בדעת הרבינו לוי שלא יהא קשה עליו מהתוספתא הנ"ל דנהי דמן התורה זבה אינה טעונה מים חיים אבל מדרבנן החמירו שצריכה מים חיים וכתב שרבינו לוי למד את זה מהא דאבוה דשמואל דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן כיון דלא הי' לו פירוש אחר בהא דאבוה דשמואל אלא כמו שמפרש רש"י בהפי' הא' דבכורות עי"ש ותבין, ועם הב"ח שפיר יש להבין את רש"י דבכורו' אפי' כשנ' דלא חזר ממה שסתר את הרבינו לוי בשבת שם וגם הסתירה דקשה לי ברש"י דשבת גופא דמתחילה סתר את הרבינו לוי מהתוספתא ואח"כ בד"ה אין המים מטהרין בזוחלין הביא את פירושו הא' דבכורות ואח"כ ראיתי שגם המרש"א ז"ל בשבת שם עמד ע"ז אבל עם הב"ח הנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דמתחלה הי' סובר רש"י בדעת הרבינו לוי דמדאוריי' בעי זבה מים חיים ע"כ סתר את דבריו כיון דהי' קשה עליו מהתוס' אבל אח"כ סובר רש"י בדעת הרבינו לוי כמו שסובר הב"ח וע"כ הביא שפיר את פירושו הא' דבכורות כי גם בבכורות סובר רש"י בדעת הרבינו לוי כמו שסובר הב"ח וע"כ כתב שם את הפי' הא' שפיר כמובן, אלא כל זה י"ל בדעת רש"י בשבת ובבכורות כיון דשם קאי רש"י על הא דאבוה דשמואל אבל בסנהדרין באמת מוכח מרש"י דמדאורייתא בעיא זבה מים חיים כיון דשם קאי רש"י על דאורייתא עי"ש וא"כ ק"ל על הב"ח דמה יענה על רש"י דסנהדרין ועי' בישועות יעקב יו"ד ריש סי' ר"א שג"כ הסכים לפירושו של הב"ח וא"כ גם עליו קשה מרש"י סנהדרין וצ"ע, אבל על הב"י שפיר י"ל דמשו"ה לא הביא את רש"י סנהדרין כדי שלא נטעה דהב"י לא פסק כרש"י במה דסובר דמדאוריי' צריכה זבה מים חיים אבל מדרבנן גם הב"י מודה דצריכה ע"כ הביא הב"י את רש"י דבכורות וכוונתו דבכל אופנים דנא' הפשט ברש"י דבכורות לא פסק כוותיה ודו"ק, וממילא לפי הנ"ל דמרש"י סנהדרין מוכח דסובר דמדאוריי' בעיא זבה מים חיים וכן צ"ל דסובר בדעת הרבינו לוי התו' בשבת שם דאל"כ אלא נאמר דסובר כהב"ח מה הקשה עליו מהתוספתא וכיון שכן באמת קשה מאד על הרבינו לוי וגם על רש"י סנהדרין דמה יענו על התוס' וכמו שבאמת הקשו עליהם כל הפוסקים:
ונ"ל בס"ד ליישבם דבספרא פ' מצורע פרשתא ג' פ"ה אי' וז"ל וכי יטהר הזב מזובו כשיפסוק מזובו מזובו ולא [מזובו] מנגעו מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת ז' הלא דין הוא ומה אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת ז' לשתי ראיות זבה תוכיח שהיא מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת לשתי ראיות אף אתה אל תתמה על הזב שאע"פ שהוא מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת ז' לשתי ראיות ת"ל מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת ז' להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה עכ"ל ומפרש הקרבן אהרן הלא דין הוא דכיון דידעינן את זה דק"ו למה לי קרא ומתרץ הספרא דעל הק"ו י"ל זבה תוכיח וע"כ צריך מזובו עי"ש ומובא בריי' דספרא זו במגילה דף ח' ע"א וגם משם מוכח דהפשט בהבריי' כמ"ש הק"א, אבל לכאורה ק"ל על הברייתא זו הלא י"ל על זבה תוכיח מה לזבה שכן לא טעון ביאת מים חיים תאמר בזב בעל שתי ראיות שטעון ביאת מים חיים כמו שאיתא בפירוש כן בהספרא סוף פ' מצורע וכן אי' במשנה זבים פרק א' משנה א' ועוד ק"ל מדוע לא עביד הספרא את הק"ו בזה גופא וכך הי' לו לומר הלא דין הוא ומה אם טעון ביאת מים חיים בשתי ראיות לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות וכשהוה עביד את הק"ו כך לא הוה יכלינן למימר זבה תוכיח ואז ממילא הי' נשארה הקושיא בתקפה מזובו למה לי אעכצ"ל דהבריי' זו באמת סוברת דזבה גם כן צריכה ביאת מים חיים, ואין להקשות דא"כ נשארה הקושיא על התוספתא דסוברת דזבה לא בעיא מים חיים מזובו למה לי כיון דספירת שבעה לשתי ראיות איכא למילף מק"ו כמו שכתבנו דע"ז י"ל דהתוספתא סוברת דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל בהבריי' דספרא ליכא למימר כן דא"כ היה קשה מה הקשה הלא דין הוא אעכצ"ל על הברייתא דספרא דסוברת כמ"ש היד מלאכי סימן תי"ט דעל מה דלא אתיא אלא מריבויא לא אמרי' טרח וכתב לה קרא וכיון דהאי דרשה דמזובו ג"כ דרשה דריבויא היא כמ"ש הטורי אבן במגילה שם ע"כ הקשה הברייתא שפיר הלא דין הוא וא"כ על הבריי' באמרו קשה קושייתינו הנ"ל וא"כ עכצ"ל דסוברת דגם זבה צריכה מים חיים כהנ"ל אבל על התוספתא י"ל דלא סוברת כמ"ש היד מלאכי אלא סוברת דאפי' על מלתא דאתיא מריבויא אמרינן טרח וכתב לה קרא וא"כ על התוספ' באמת ל"ק קושייתינו הנ"ל, ועי' רש"י במגילה שם ד"ה מזובו וספר שכ' וז"ל להכי סמיך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות עכ"ל והט"א ז"ל שם עמד על רש"י דלמה דחק לפרש דרש סמוכין לכאן מדוע לא קאמר דמזובו לגמרי קרא יתירא הוא ומריבויא יליף אבל לפי דרכינו י"ל דרש"י לא סובר כהיד מלאכי אלא סובר דעל מלת' דאתיא מריבויא ג"כ אמרינן טרח וכתב לה קרא אלא על מלתא דאתיא מסמוכין סובר דלא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע"כ מפרש רש"י את הבריי' בדרש סמוכין כמובן, וכיון שהוכחנו בס"ד דאיכא בריי' בספרא דסוברת דגם זבה בעיא מים חיים א"כ י"ל דהרבינו לוי ורש"י סנהדרין באמת לא סברו כהתוספתא אלא כהבריי' זו ולא קשה עליהם מהתוספתא שהקשו כל הפוסקי' כמובן, וממילא מיושב בס"ד מה שהקשינו על רבינו בריש מחודש ג' דמדוע הביא כלל את הראי' מהספרא כיון שכבר הביא ראי' מהתוספתא די"ל כיון דאיכא בריי' בהספרא דלא כהתוס' וא"כ לכאו' ליכא להוכיח מהתוס' מידי כיון די"ל דהלכה כהברייתא דספרא ע"כ הוכיח רבינו דגם בהספרא איכא ברייתא אחריתא דסוברת כהתוס' וא"כ הוי הבריי' דספרא שהוכחנו דלא סוברת כהתוס' חדא במקום תרתי כיון דגם הבריי' דספרא שהביא רבינו סוברת כהתוס' וא"כ ממילא הלכה כהתוספתא ודו"ק. וגם יש להבין בהנ"ל את לשון הרי"ף והרא"ש הנ"ל ריש מחודש ג' שכתבו וקיי"ל דנדה וזבה לא בעו מים חיים כו' דלכאורה מדוע כתבו נדה הלא בנדה ליכא שום הו"א דבעיא מים חיים אלא על זה י"ל דכוונתם על נדה בזמה"ז דג"כ זבה היא אבל הלשון וקיי"ל עדיין צריך ביאור כיון דלשון זה לא שייך אלא היכא דיש פלוגתא במשנה או בגמ' אבל היכא דאי' בפי' בברייתא כן בלי שום חולק לא שייך לומר וקיי"ל אלא הוה להם למינקט את לשון הברייתא ואי"ל כיון דרב נטרונאי גאון מובא באשכול הל' מקואות אות נ' ורב פלטוי גאון מובא בב"ח יו"ד סי' ר"א וגם הרבינו לוי ורש"י הנ"ל סברו דזבה צריכה מים חיים ע"כ כתבו הרי"ף והרא"ש דקיי"ל כו' לאשמועינן דלית הלכתא כוותייהו דזה דוחק כיון דלא הביאו את שיטתם מקודם אבל לפי הנ"ל דבאמת יש ברייתא בספרא דסוברת כן כתבו שפיר וקיי"ל כמובן.
ועל הדקדוק הנ"ל ריש מחודש ג' דמדוע לא הביא רבינו את התוספתא דמגילה י"ל דאי הוה מביא את התוספתא דמגילה הי' צריך להאריך ולפרש דמדוע השמיט התנא במשנה דפ"ק דמגילה ולא חשיב בין האין בין דחשב שם גם האין בין זב לזבה דאיתא בתוספתא הנ"ל כדי שלא נאמר דהתנא דמתני' לא סובר כהתוס' וכיון דרבינו לא רצה להאריך ע"כ לא הביא אלא את התוס' דזבים ודו"ק, ומ"ש רבינו עוד פירשנו טעמים אחרי' בענין הנדה בספר מל"ת כו' כוונתו על מ"ש לעיל מל"ת קי"א כמה טעמים דטבילת נדה דאורייתא ועי' במה שכתבנו שם מחודש ז' ותמצא נחת:
ומ"ש רבינו ואומר רבינו יעקב שאע"פ שבפ' המוכר את הבית אמרינן דשאיבה דרבנן דוקא מקצת שאיבה אבל כולו שאוב פסול מה"ת כו' ומפני שכולו שאוב מה"ת גזרו שיהא המקוה פסול בהשלמת ג' לוגין מים שאובין כו' גם מהתו' ב"ב דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל נראה בפי' דסובר בדעת הר"ת דפסול דג' לוגין לא הוי אלא דרבנן כמ"ש רבינו אבל הגאון מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן כתב על רבינו וז"ל תימה דבמרדכי כתב וז"ל ור"ת כתב בספר הישר וכן פירש ריב"ן בפרק הגוזל דג' לוגין הלכה למשה מסיני ואומר ר"י דהא לא אשכחן בשום דוכתא עכ"ל לפי"ז קשה ר"ת אר"ת וצ"ע עכ"ל הביאור, נראה דבלא רבינו לא היה קשה לו על ר"ת כיון דהי' סובר בדעת הר"ת כמ"ש המרדכי דג' לוגין הל"מ אבל כפמ"ש רבינו בדעתו דג' לוגין דרבנן ע"כ קשה עליו הסתירה אבל לא זכיתי להבין את דבריו חדא מדוע לא הקשה את הסתירה זו על המרדכי גופא דבריש הל' מקואות הביא המרדכי מתחילה בשם הד"ת דפסול ג' לוגין דרבנן ואח"כ הביא את מה שכתב הר"ת בספר הישר דהל"מ הם ועוד הלא כבר מפרש הרא"ש בסוף נדה ריש הל' מקואות את הר"ת שפיר וז"ל ומה שפי' רבינו תם בספר הישר הא דאמר ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הל"מ היינו כשאין שם מים אבל בסוף אינן פוסלין אלא מדרבנן כו' עכ"ל וכ"כ הא"ז ז"ל הל' מקואות אות של"ד וא"כ גם ברבינו י"ל כן דמה דכתב בשם הר"ת דג' לוגין דרבנן היינו בסוף ומ"ש הר"ת בספר הישר היינו בתחלה וגם במרדכי עכצ"ל כן וא"כ ליכא שום סתירה בר"ת ואי"ל כיון דרבינו כתב סתם בהשלמת ג' לוגין מים שאובין ולא מחלק בין תחלה לבסוף ע"כ נר' דסובר בדעת הר"ת דאפי" בתחלה לא הוי אלא דרבנן וע"כ הקשה הביאור אליבא דרבינו דוקא כיון דעל זה ג"כ י"ל חדא הלא המרדכי ג"כ כתב סתם ועוד מדוע לא נא' דרבינו במלת בהשלמת שכתב באמת על פירושם של הרא"ש והא"ז כיוון דהיינו בסופו להשלים את המ' סאה וכמ"ש החידושי אנשי שם על הר"ן ז"ל פ"ב דשבועות שג"כ כתב בשם הר"ת שהג' לוגין דרבנן והר"ן אפי' כלשון רבינו לא כתב ואפ"ה מפרשו החא"ש דכוונתו כמ"ש הרא"ש דהיינו בסופו וא"כ מכ"ש דיש לפרש אליבא דרבינו כן וע"כ דברי הביאור צ"ע, ועי' ברדב"ז ח"א סי' פ"ה שמברר היטב בקיצור את השיטות בזה:
ואומר (ב) רבינו יצחק בר ר' שמואל דהא דתניא בת"כ המעיין מטהר בכל שהוא כו' אמנם לטבול אדם צריך אף במעיין ארבעים סאה כו' דהא ארעא חלחולי מחלחלא כו', כן כתב גם התוס' פסחים די"ז ע"ב ד"ה אלא ובנזיר דל"ח ע"א ד"ה בר מההיא והראי' שכ' רבינו מהא דארעא חלחולי מחלחלא כן איתא בחגיגה דף כ"ב ע"א ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא סל וגורגותני שמילאן כלים והטבילן טהורין ומקוה שחלקו בסל וגורגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ובעינן דאיכא מ' סאה במקום אחד פי' רש"י דהא ארעא כולה מחלחלא והמים הנובעין כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר דבעינן מ' סאה במקום אחד עכ"ל וגם התוס' הביא את הראיה זו והרא"ש סוף מס' נדה בהל' מקואו' שלו סוף סי' א' כתב שאין להשיב על ראי' זו ומחמת ראי' זו הסכי' לשיטת הר"י וגם מרבינו נראה שהסכים לזה מדלא הביא את שי' הרמב"ם הלכ' מקואות פ"ט הל"ח דמעיין מטהר גם אדם בכל שהוא דהיינו כל מקום שגופו עולה בבת אחת כ"כ הכ"מ שם בכוונת הרמב"ם וכן הוא שי' הראב"ד מובא בב"י ריש סי' ר"א אבל הרשב"א בת"ה ריש שער הטבילה כתב שהר"ת והר"ש ג"כ הסכימו דדוקא כלים מטהר מעיין בכל שהוא אבל לא אדם ושר"ת מביא ראי' לזה מפ"ה דמקואות משנה ו' מהא דגל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין אלמא מ' סאה בעינן וגל סתמא קתני ואפי' של מעיין מדלא קתני גל שנתלש מן הים ועי' בתי"ט שם שהביא את הראיה זו מדעת עצמו ותמה על הפוסקים שלא הביאו את הראי' זו ובאמת פליאה לי עליו הלא הרשב"א בשם הר"ת הביא את הראי' זו והר"י שלא הביאה י"ל דסובר כמ"ש התוספות חדשים על המשניות שם עי"ש ותבין ועי' בב"י סימן הנ"ל שג"כ לא הביא אלא את הראי' של הר"י אע"ג דמרמז שם גם על הרשב"א הנ"ל ואפשר דג"כ השמיטה מהטעם שכתבנו אליבא דהר"י עכ"פ הראי' של הר"י מגמ' חגיגה הנ"ל היא ראי' אלימתא שאין עליה תשובה וא"כ קשה על הרמב"ם והראב"ד מהראיה זו. אבל נ"ל בס"ד ליישבם דהם סברו הפשט בגמ' חגיגה כך דבמקואות פרק א' משנה ז' איתא למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין כו' ועי' בב"י סי' הנ"ל מה שהביא בשם המרי"ק בזה ותראה דממשנה זו מוכח דכשיש מעיין שמימיו מועטין ומחובר אצלו נהר שג"כ מימיו מועטין צריך להיות בהנהר מ' סאה לטבול בו ובמעיין סגי בכל שהוא לפום שי' הרמב"ם והראב"ד וא"כ י"ל דעל משנה זו כיוון רבא והכי קאמר דכשנאמר דלא בעינן כשפופרת הנוד א"כ קשה מדוע צריך בהנהר הנ"ל מ' סאה הלא מחובר למעיין נהי דבמעיין ג"כ ליכא מ' סאה הלא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ודו"ק, ועי' באשכול הלכות מקואות אות נ' שג"כ סובר כשיטת הרמב"ם ועל הראי' של הר"י כתב וז"ל ויש להשיב דכמה מימות יש בקרקע שאינם ממעיין עכ"ל וא"כ באמת דברי הרא"ש שכ' על הראיה של הר"י שאין להשיב צ"ע דמה יענה על התשובה של האשכול וגם על הראי' שהביא הר"ת הנ"ל השיב האשכול בכמה אופנים וא"כ גם התי"ט צ"ע, ולהל' פסקינן בש"ע ריש סי' ר"א כשי' הר"י כמו שפסק רבינו והשאר פרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' מקואות ולהלכה טוש"ע שם:
ומ"ש רבינו בסוף מ"ע זו גרסי' בפ' שני שעירי' ת"ר את משפטי תעשו כו' בגמ' שלפנינו יומא דף ס"ז ע"ב ליתא ואוה"ע משיבין עליהם אלא הכי איתא דברים שהשטן משיב עליהן אבל במדרש תנחומא פ' משפטים איתא דברים שיצה"ר משיב עליהן ואוה"ע משיבין עליהן וברבינו חננאל ז"ל ש"ס ווילנא הגירסא דברים שיצה"ר מקטרג עליהן ואוה"ע משיבין עליהן ובאמת במלת שטן ויצה"ר אין חלוק דרש"י ז"ל שם מפרש שטן יצה"ר אבל רבינו ז"ל נקט שטן כלשון הבריי' שלפנינו ואוה"ע כגירסת התנחומא וע"כ כתב גרסינן וגם מהרמב"ם ז"ל הל' מעילה פ"ח הל"ז מוכח שכך היתה גירסתו אלא כתב תחת שטן ויצרו של אדם וכן יראה מרש"י ז"ל פ' אחרי פרשה י"ח פ"ד ואח"כ מצאתי בספרא פ' אחרי פרק י"ג שאיתא ג"כ כן. או אפשר שרבינו ז"ל כיוון במלת גרסינן דהרמב"ם ז"ל הלכה הנ"ל חשב בין המשפטים שאילמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו גם כיבוד אב ואם וצ"ל דכך היתה גירסתו בגמ' והמרשא ז"ל בח"א יומא שם מפרש על דין הוא שיכתבו וז"ל ר"ל שאילו לא נכתבו לישראל בנתינת התורה דין הוא שיכתבו לפי שהם מצות בני נח ואלו הן ע"ז כו' אבל את חקותי תשמרו גם אחר שנכתבו השטן ואוה"ע משיבין כו' שלא ניתנו ליכתב עכ"ל ואת פירושו של המרש"א ליכא למימר אלא לפי גירסת רבינו והגמ' שלפנינו דליתא בהרישא דהברייתא אלא מצות בני נח אבל לפי גירסת הרמב"ם דאי' גם כיבוד או"א דליתא בבני נח באמת קשה היכי מפרש שאילמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו אלא על הרמב"ם י"ל דהי' גירסתו כמ"ש בשמנה פרקים שלו פרק ו' שאלו לא נכתבו ראוים הם לכתוב ומפרש מפני שהם מצות שכליות או אפשר שהרמב"ם מפרש דין הוא שיכתבו דקאמר הגמרא ראוים הם לכתוב מפני שהם מצות שכליות אבל רבינו י"ל דלא הי' ניחא ליה פירושו של הרמב"ם אלא פירושו של המרש"א ע"כ כתב גרסינן כוונתו לאפוקי מגירסת הרמב"ם דגם כיבוד או"א איתא בברייתא כמובן:
או י"ל בכוונת רבינו דהר"ח הנ"ל גרס בהסיפא דבריי' וז"ל ואת חקותי תשמרו דברים שיצה"ר מקטרג עליהן ואוה"ע משיבין עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז ורוק יבמה ושיער נזיר וציפורי מצורע ושעיר המשתלח והרבעת כלאים ושור הנסקל ופטר חמור ועגלה ערופה ובשר בחלב ושמא תאמר מעשה תוהו המה אני ד' חקקתים גזרה היא ואין לך רשות להרהר בהן עכ"ל וכגירסא זו איתא במדרש תנחומא הנ"ל רק חסר שם ושיער נזיר והמרש"א בח"א שם כתב על הגירסא שלפנינו וז"ל יש לעיין בזה למה נקט אכילת חזיר טפי משאר טמאים ונראה ע"פ מ"ש פרק כל הבשר כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה כו' אסר לן חזיר שרי לן מוחא דשיבוטא כו' והיינו דהשטן ואוה"ע משיבין עליהן דמאיזה טעם אסר לן זה ושרי לן דכוותיה וכן לבית שעטנז הוא איסור ודכוותיה תכלת בסדין מצוה וכן חליצת יבמה דהותרה אשת אח ומצוה לייבם ושוב ע"י חליצה תיאסר אשת אחיו וכה"ג איכא בפיוט של פרשת פרה מכלאי בגדים תכלת בסדין מאשת אח יבום האח כו' ע"ש וטהרת מצורע שצריך ב' צפרי' אחד לקרבן לד' ואחד לשלוח וכן שעיר המשתלח שהיו שני שעירי' אחוים ושוים הא' לד' והשני לעזאזל ובזה יתיישב דלא קחשיב הכא פרה אדומה דכתיב בה נמי חוקה דלא חשיב אלא הני דאיכא בהו דכוותיה כו' עכ"ל וא"כ י"ל דרבינו ג"כ סובר בכוונת הבריי' כמ"ש המרש"א וע"כ כתב גרסינן להוציא מגירסת המדרש תנחומא והר"ח הנ"ל. אבל לכאורה ק"ל על המרש"א מהמד' רבה חוקת פרשה י"ט דאי' שם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ארבעה דברים יצה"ר משיב עליהן דכתיב בהן חוקה אשת אח וכלאי' ושעיר המשתלח ופרה אדומה אשת אח דכתיב ערות אשת אחיך וגו' ובלא בנים יבמה יבא עליה וכתיב בערות אשת אח ושמרתם את כל חוקותי וכלאים לא תלבש שעטנז וסדין בציצית מותר וכתיב ביה חוקה את חוקותי תשמרו שעיר המשתלח דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו והוא עצמו מכפר על האחרי' וכתיב ביה והיתה זאת לכם לחקת עולם פרה מנין דתנן כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב בה חקה זאת חקת התורה עכ"ל חזינן דהמדרש ג"כ מפרש כהמרש"א שהיצה"ר משיב עליהן דמאיזה טעם אסר לן זה ושרי לן דכוותיה ואעפ"כ חשיב המדרש פרה אדומה ומפרש דאית ביה דכוותי' דהעוסקין בפרה מתחל' ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת וא"כ ליכא למימר כתירוצו של המרש"א וממילא נשארה קוש' המרש"א על הבריי' דמדוע השמיטה פרה אדומה ועל המד' ק"ל מדוע השמיט בשר בחלב וצ"ע, ועי' רמב"ם הלכה הנ"ל שכ' וז"ל והחוקי' הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמי' חוקי' שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואוה"ע משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח כו' עכ"ל נר' דג"כ פרט חמשה דברים כמו שאיתא בגירסא שלפנינו אלא הרמב"ם השמיט שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ועייל בשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה וא"כ נשארה הקושיא על הרמב"ם מדוע פרט רק הני כיון דליכא למימר אליבא דהרמב"ם לא כמ"ש המרש"א ולא כמ"ש המד' הנ"ל, ואפשר דלהרמב"ם ג"כ הי' הגירסא בהבריי' כמו שאי' בר"ח הנ"ל ולא נקט הני אלא לדוגמא או אפשר דלהרמב"ם היה ג"כ הגירסא כמו שאי' לפנינו אלא הרמב"ם לא סובר הפשט בהבריית' כמ"ש המרש"א אלא סובר כמ"ש התו' ישנים שם וז"ל אכילת חזיר ולבישת שעטנז כו' וכן יש הרבה אפר פרה וכיסוי הדם וכיוצא בהן עכ"ל כוונתו דתנא ושייר וכיון דהרמב"ם רצה לגלות דסובר הפשט בהברייתא כהתוס' ישנים ולא כהמרש"א ע"כ השמיט קצת מהני דברייתא ועייל אחריני תחותייהו וק"ל:
אבל לכאורה צריך להבין מדוע הביא רבינו את הבריי' זו כאן בסיומא דתרי"ג מצות בשלמא הרמב"ם הביאה שפיר בהל' מעילה כיון דשייכה לשם וא"כ גם רבינו הי' לו להביאה בהל' מעילה לעיל במ"ע ר"י מדוע המתין עמה עד כאן, ונ"ל בס"ד דרבינו כיוון שלא יתעקש המתעקש לומר דהתרי"ג מצות אינם אלא המצות שכליות ולא החוקי' כי החוקי' אינם חשובים כהמצות שכליות למנותם בין התרי"ג מצות ורבינו באמת מנה גם החוקים ע"כ הביא רבינו בסיומא דתרי"ג מצות את הבריי' זו לאפוקי מטעות זה ולהוכיח דגם החוקים חשובים כהשכליות כמובן. או י"ל דלפמ"ש האו"ח ז"ל על הפסוק של הבריי' זו בפ' אחרי פרשה י"ח פ"ד וז"ל עוד ירצה ע"ד מ"ש התנא האלקי הרשב"י ע"ה כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מ"ע ול"ת ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה ית' כי המצוה הוא אותיות שם הוי"ה חציו מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא וחציו מכוסה סוד עלמא דאתכסיא כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה ודבר ידוע הוא כי הקב"ה הוא שמו ושמו הוא בסוד אמרו ד' אחד ושמו אחד הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ד' בתוכו וז"א ללכת בהם וחזר ופי' מי הוא ההולך בהם ואמר אני ד' כאילו אמר ללכת אני ד' בהם והוא סוד ושכנתי בתוכם וכפ"ז ירצה אומרו בהם כפשטה כי בעשיית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה וזהו סוד אומרו והתהלכתי בתוככם ואתם הדבקים בד' אלקיכם עכ"ל נמצא דבפסוק זה מרומז הלימוד של עשיית התרי"ג מצות כמ"ש האו"ח ז"ל [וגם כפמ"ש מורי ז"ל הרב הגה"צ מו"ה יקותיאל יהודא ט"ב אבד"ק סיגוט יצ"ו בספרו ייטב לב על הפסוק דבריית' זו ג"כ מרומז בו הלימוד של עשיית התרי"ג מצות] וע"כ רצה רבינו להביאו כאן בסיומא דתרי"ג מצות וכיון שהברייתא זו שמדברת ג"כ מענין עשיית המצות הביאה את הפסוק זה ע"כ הביא רבינו את הברייתא זו כאן:
או י"ל דרבינו ז"ל רצה לתרץ בזה שלא יהא קשה עליו דמדוע מנה גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז הלא תכלית מניין המצות כדי ללמוד אותם כהנ"ל מ"ע י"ב מחודש ב' ועיקר תכלית הלימוד להביא לידי מעשה כמאמר חז"ל גדול התלמוד שמביא לידי מעשה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' אחרי על הפסוק של הבריי' זו ולפי"ז לא היה צריך למנות אלא הני מצות שנוהגות בזמה"ז כמובן וכדי לתרץ את זה הביא רבינו את הברייתא זאת, דבפסוק של הבריי' זו פ' אחרי פרשה י"ח דמצינו עשייה במשפטים ושמירה בחוקים כדכתיב את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ומהפסוק ה' שם למד הספרא ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים כמ"ש רש"י שם וכמו שמפרשו הברטנורה והמזרחי שם אבל לכאורה ק"ל מדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בשניהם את משפטי וחקותי תעשו ותשמרו ואז לא הי' צריך תו הפסוק ה' ואח"כ מצאתי בקרבן אהרן ז"ל על הספרא שם שג"כ עמד על זה ומתרץ עי"ש, ולי"נ בס"ד לתרץ דלכאורה צריך להבין דמה הוא פירושו של תשמרו בשלמא תעשו י"ל דפירושו לעשות את המצות אבל תשמרו מה היא ותו אמאי באמת לא כתיב בפסוק ד' גם גבי חוקים תעשו ונ"ל דמלת תשמרו יש לפרש בתרי אנפין או לשון שמירה כמ"ש התרגום תטרון או תמתינו מלשון ואביו שמר וכ"כ הייטב לב סוף פ' אחרי והשתא לפי פירוש הא' אתא שפיר דעל דבר שירא האדם שלא יטלו ממנו שייך לשון שמירה וכיון דעל החוקי' השטן ואוה"ע משיבין עליהן ע"כ כתיב ואת חקותי תשמרו אבל במשפטים דליכא למיחש לזה ולא בעי שמירה ע"כ לא כתיב בהו תשמרו אלא תעשו אך יען דמצינו דלדבר שצריך שמירה יש מעלה יתירה דאפי' ספק ספיקא לא מהני בו כמ"ש הרמב"ן ריש חולין גבי תרומה דבעי שימור עי"ש וא"כ היה מקום לומר דהחוקים גדולי' מהמשפטי' ע"כ כתיב בהפסוק ה' שם שמירה ועשייה בתרווייהו כמ"ש המשכיל לדוד שם להורות דשוים הם אלא על הפשט זה עדיין נשארה קושייתינו הנ"ל דמדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בתרווייהו, אבל לפי פי' הב' הנ"ל דתשמרו פירושו תמתינו באמת ל"ק מידי כיון די"ל הפשט בהפסוק ד' דבא ללמד את הדרך הלימוד לבזמה"ז דבמלת משפטים י"ל דנכללו כל המצות שכליות שנוהגים בזמה"ז ובמלת חוקים נכללו גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז כיון דעל הלימוד של הני מצות ג"כ השטן ואוה"ע משיבין דלא צריך וא"כ י"ל הפשט בהפסוק כך את משפטי תעשו כלו' המצות שכליו' שנוהגין בזמה"ז תלמדו ע"מ לעשות תיכף ואת חוקותי תשמרו כלומר והני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז תלמדו ע"מ לשמור דהיינו להמתין עם עשייתן עד שיבא לידו וכשילמדם על כוונה זו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם כמאמר חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אלא כל זה י"ל בהפסוק ד' כיון דלא כתיב שמירה ועשייה בתרווייהו ע"כ עכצ"ל הפשט כמו שכתבנו אבל בהפסוק ה' שם דכתיב שמירה ועשייה בתרווייהו באמת י"ל דקאי גם בזמן המקדש והפשט במלת ושמרתם כהפי' הא' הנ"ל וממילא ל"ק דמדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בתרווייהו כיון דבהפסוק ד' רצה להורות דרך הלימוד לבזמה"ז ולפי"ז שפיר מנה רבינו גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז ויען כי הקוטב של פשטינו הנ"ל הדרשה דברייתא זו ע"כ הביאה רבינו כאן ודו"ק:
אבל לכאו' עדיין טעמא בעי דמדוע מסיים רבינו את הרמ"ח מ"ע בהל' מקואות דוקא ואי"ל כיון דרבינו מנה כפי סדר הרמב"ם בחיבורו והרמב"ם ג"כ מסיים הלכ' קדשים וטהרות בהל' מקוואות דא"כ הי' לו למנות את המצות עשות של סדר נזיקין ומשפטים לבסוף ולסיים בהמצות עשות של הל' מלכים כמו שמסיים הרמב"ם ז"ל את חיבורו, ונ"ל בס"ד כיון שרבינו מנה בחלק הל"ת את הלאוין דנזיקין קודם הלאוין דקדשים וטהרות וטעמו י"ל על דרך שאמרו חז"ל במסכת שבועות דף ג' ע"א איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי להו וכיון דהכא נמי הלאוין של סדר קדשים וטהרות נפישי מהלאוין דסדר נזיקין ע"כ מנה להו לבסוף וע"כ מנה גם כאן בחלק העשין כן, או י"ל כיון דדיני סדר נזיקין נוהגים בזמה"ז משא"כ דיני סדר קדשים וטהרות ע"כ הקדימם רבינו בין בלא תעשון בין בעשין. או י"ל כיון דהמ"ע הראשונה שמנה רבינו היא להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא ד' אלוקינו שהוציאנו ממצרים שנאמר אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובכריתות ד"ט אי' דבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים נמצא לפי"ז מרומז במ"ע הראשונה טבילה ע"כ מסיים רבינו את העשין בדיני טביל' כדי לנעוץ סופו בתחילתו או י"ל כיון דהמל"ת הראשונה היא שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוקי זולתי ד' שנ' לא יהי' לך אלקי' אחרי' על פני ובדרך פקודיך ז"ל מל"ת כ"ו חלק המחשבה אות ד' כתב דמענפי הלאו זה דכשעבר אדם על איזה עבירה קלה נתן כח לע"ז שהיא הקליפה ר"ל ועבד עבודתה ח"ו ולהנצל מזה צריך קדושה יתירה וטהרה מביאה לידי קדושה כדאי' בבריי' ע"ז דף כ' ע"ב ע"כ מסיי' רבינו ז"ל את התרי"ג מצות במ"ע דמקוואות לרמז דע"י המ"ע האחרונה יכול לבא לידי קדושה לקיים גם את ענפי המל"ת הראשונה והשם ברחמיו הרבים יזכינו לקיים את התרי"ג מצות עם כל ענפיהם ושרשיהם בלי שום פנייה כלל בלתי לד' לבדו אמן: