מ"ע (א) לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה כו'. נ"ל בס"ד דצריך לפרש את רבינו ז"ל כך מ"ע לקדש אשה כלומר לקדש אשה זה היא המ"ע ובמה מקדש ע"ז כתב אח"כ בכסף או בשטר או בביאה דאי"ל שהפשט ברבינו דלקדש בכסף היא המ"ע כיון דאז הי' ק"ל על רבינו דקדוק גדול דבקידושי כסף יש פלפול גדול בסה"מ שורש ב' בין הרמב"ם להרמב"ן ז"ל דהרמב"ם חושב קידושי כסף מדברי סופרים והרמב"ן השיג עליו בהשגותיו שם וגם בחיבורו הל' אישות פ"א הל"ב כתב הרמב"ם דקידושי כסף מדברי סופרים וטעמו כמ"ש בשורש ב' שאין הדברים הנדרשים בגז"ש או באחד מי"ג מדות נקראים ד"ת אלא ד"ס וכיון דקידושי כסף ג"כ בגז"ש דקיחה קיחה גמרינן ע"כ נקראי' ד"ס עי' בהרהמ"ג ובכ"מ ובלח"מ שם והדינא דחיי ז"ל במ"ע זו הוכיח מרבינו דסובר ג"כ כהרמב"ם מדכ' על קידושי שטר וביאה וז"ל ומה"ת מנין שמתקדשת בשטר כו' ומתקדשת בביאה מה"ת כו' ועל קידושי כסף כתב רבינו בכסף מנלן ול"כ בכסף מה"ת מנלן הוכיח מזה הדד"ח דרבינו סובר כהרמב"ם דקידושי כסף מד"ס עי"ש וגם ידוע הכלל שהשריש לנו הרמב"ם בסה"מ שורש ב' דאין למנות בין התרי"ג מצות מה שנלמד באחת מי"ג מדות אם לא שאמרו חז"ל בפי' שהן מגופי תורה כגון ערות הבת וכיוצא בהן, ואי נאמר דהפשט ברבינו כהנ"ל הי' קשה על רבינו דהיאך נקט מתחלה למ"ע זו כסף שהיא מד"ס שאין ראוי למנות למ"ע הו"ל למינקט שטר תחילה או ביאה שהם מה"ת ואי משום דבמתניתין ריש קידושין ג"כ נקט התנא כסף תחילה הלא באמת גם על המתניתין עמד הר"ן עי"ש מה שתי' ותראה שתירוצו אינו עולה יפה לרבינו כיון שהוא סתירה למניינו עי"ש ותבין אע"כ מוכח דצ"ל הפשט ברבינו כמו שכתבנו כמובן:

ודע שגם הרמב"ם בסה"מ מ"ע רי"ג מנה את המ"ע זו [אלא הרמב"ם כתב שצונו לבעול בקידושין] וכן מנאו ז"ל הסמ"ק סי' קפ"ג החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ" תקנ"ב הזוה"ר מ"ע ר"י אות ע"א הפוע"צ מ"ע רכ"ד הכ"ת מ"ע רל"ג המעיי"ח דף קפ"ז ע"א אות נ"ה עי' בכל המקומות שרשמתי ותראה דכולם סמכו את המ"ע זו על הפסוק כי יקח וגו' דפ' תצא פכ"ב פי"ג כמ"ש רבינו והמקור לזה שהיא באמת מ"ע כתב המגילת ספר ז"ל הרבה ראיות לזה חדא מהירושלמי ברכות פ"ט הל' ג' דאיתא שם כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה ויש אומרים קידושין בבעילה [וגם הזוהר הרקיע סי' הנ"ל הביא את הראי' זו אלא להזוה"ר היה הגירסא בהירושלמי המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הקידושין בבעילה ועי' במראה הפנים בירושלמי שם שג"כ דיבר מגירסא זו] ובהירושלמי יבמות פ"ה הלכה ב' איתא א"ר בא בר ממל הדא אמרה שמצוה לקדש ואח"כ לבעול ובגמ' דילן קידושין מ"א ע"א איתא האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו וגם עוד ראיות מש"ס הביא המג"ס עי"ש, וא"כ כיון דאית לן מקור להמ"ע זו מהירושלמי ומהגמ' גדול אצלי התימא על הבה"ג ז"ל סימן הנ"ל מ"ע ג' דמדוע לא מנה אותה ואף שכ' הבה"ג שם בין המנין הפרשיות המסורים לצבור גם פ' לקוחין ופרשת גירושין והדבר מצוה עשין סי' רי"ג סובר מחמת זה שהבה"ג באמת מנה את המ"ע זו אבל נ"ל דליתא כיון דאין שום שייכות למנין הפרשיות שמנה הבה"ג שם עם המנין המצות שמנה ג"כ שם [עי' במ"ע נ"ג שחזרתי מזה] וכיון דבמנין הרמ"ח מ"ע שלו שמנה שם לא מנה כלום ממ"ע זו ע"כ מוכח שהשמיט את המ"ע זו ועל זה באמת קשה דלמה וגם על היראים ז"ל ק"ל דמדוע השמיט את המ"ע זו, אבל כפמ"ש המעיי"ח סי' הנ"ל שהרא"ש ז"ל באמת חולק על הרמב"ם במנין מ"ע זו עי"ש את טעמו י"ל שהבה"ג והיראים ג"כ סברו כהרא"ש אלא שצריך לעי' אי באמת סברו כהרא"ש בהא דינא דברכת אירוסין ובהא שיכול לקיים מצות פו"ר ע"י פלגש שהביא המעיי"ח שם אבל אין לי כעת פנאי על זה ואי באמת סברו כן אז תירוצינו עולה יפה בס"ד כמובן, ועי' בדבר מצוה סי' הנ"ל שכ' להוכיח שמ"ע זו נוהגת גם בנשים מקידושין שם דאיתא במשנה האשה מתקדשת בה ובשלוחה ופריך הגמ' גם ע"ז כהנ"ל ומשני מצוה בה יותר מבשלוחה הרי דגם באשה קרוי מצוה אבל איני יודע דהיאך כתב את זה הלא מהר"ן שם מוכח בפי' להיפך דז"ל ואפ"ה אשמועינן דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצוה בפו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייע לבעל לקיים מצותו כו' עכ"ל ולכאורה מדוע ל"כ הר"ן שיש לה מ"ע של קידושין אע"כ מוכח דסובר דכמו דאין לה מ"ע של פו"ר כמ"כ נמי מ"ע של קידושין ג"כ אין לה ויותר גדול התימא אצלי שהדבר מצוה בעצמו צוה לעי' בהר"ן כאלו היה מהר"ן ראי' לדבריו וזה באמת ליתא כמו שכתבנו הגם די"ל דהר"ן סובר כהרא"ש הנ"ל אבל מקודם הי' לו לברר את זה וצ"ע ועי' במנ"ח ומהר"ש סי' הנ"ל מה שכתבו במ"ע זו:

אין (ב) הלכה כרב הונא דאמר חופה קונה כו'. בקידושין ה' ע"א איתא א"ר הונא חופה קונה מק"ו כו' ולפי מסקנת הגמרא באמת לא מק"ו יליף אלא במה הצד וכבר מתרץ העצמ"י ז"ל דמדוע קאמר ר"ה מק"ו עי"ש, וקאמר רבא ע"ז שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וד' לא תנן פי' במתני' איתא האשה ניקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה ובחופה לא קתני ועוד כלום חופה גומרת כו' א"ל אביי הא דקאמרת ג' תנן וד' לא תנן תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ודקאמרת כלום חופה גומרת כו' עי"ש, לכאורה נראה מפשטות סתימת הסוגי' דהלכה כר"ה כיון דאביי מיישב שפיר את השתי תשובות דקא' רבא ואפ"ה לא פסק רבינו כר"ה וראייתו מדקאמר הגמ' דף ג' ע"א שם מניינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין ומדקאמר הסתם גמ' ולר"ה ש"מ שאין הלכה כרב הונא וכ"ס התוס' בסוגייתינו ד"ה חופה מדכ' לדידן דחופה אינה קונה אלא התוס' לא הביא שום ראי' דמדוע ל"פ כר"ה וצ"ל דסמך עמ"ש ביבמות נ"ז ע"ב ד"ה רב דשם הביא התוס' ג"כ את הראי' שהביא רבינו וגם הוסיף עוד ראי' מדקא' הגמ' בסוגיתינו ור"ה כסף לא אשכחן בע"כ ומדקאמר הגמ' ור"ה הוכיח התוס' דלא פסקינן כר"ה עי' במהר"ל ביבמות שם ורבינו שלא הביא גם את הראי' זו צ"ל דסובר דמזה אין ראי' כיון די"ל דלישנא דשקלא וטריא של הגמ' הכי אזלא או י"ל דהני תרי ראיות של התוס' כחד חשיבי ליה וגם הר"ן בסוגיתינו ג"כ לא הביא בשם הבה"ג אלא הראי' שהביא רבינו אבל הרא"ש בסוגיתינו הביא ג"כ את הראי' זה וכתב עוד ראי' בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וכ"פ הרמב"ן דלא כר"ה דהקשה רבא על דבריו אע"ג דשנינהו אביי הלכתא כרבא ועוד דשנויי דאביי לאו אליבא דהלכתא סלקי כו' עי"ש דהיאך דחה את דברי אביי וגם עי' בק"נ שם חזינן מהרא"ש דלא סגיא ליה בהראי' שהביא רבינו עד שמדחה גם את דברי אביי וע"כ הביא את הרמב"ן וא"כ ק"ל על רבינו דמדוע סגיא ליה בהראי' שהביא ולא דיבר מהא דאביי כלום למדחי את דבריו וזה טעמא בעי:

ונ"ל בס"ד לברר א"ז דלכאורה ק"ל סתירה בסתימת סתם גמ' שהוא רב אשי דמסוגיתינו נראה דסתם כר"ה מדסתם כתירוצו של אביי ולא אמר על דבריו כלום ומדף ג' נראה דסתם דלא כר"ה מדקאמר ולר"ה דאמר חופה קונה וכדי ליישב את זה אקדים מדק"ל עוד בסוגיתינו דהיאך קאמר אביי ליישב את ר"ה מתשובתו של רבא תנא מלתא דכתיבא בהדיא קתני כו' הא קידושי כסף ג"כ לא כתיבי בהדיא אלא ילפינן בגז"ש דקיחה קיחה כמ"ש הגמ' ריש קידושין וא"כ אמאי ליהוי גז"ש כתיבא בהדיא טפי ממה הצד הלא שניהם מי"ג מדות הם ואח"כ ראיתי בהרמב"ן בהשגותיו על הסה"מ בשורש ב' שהקשה את הקושיא זו על הרמב"ם דהלכות אישות פ"א הל"ב דסובר דקידושי כסף מד"ס א"כ מה משני אביי והלח"מ הל' אישות שם מיישב דהרמב"ם סובר דגז"ש מקרי טפי כתיבא בהדיא ממה מצינו דהא עונשין ומזהירין מגז"ש ומשום מה מצינו וק"ו אין עונשין ומזהירין עי"ש, וגם מצאתי בס"ד ברש"י סנהדרין דף ע"ג ע"א ד"ה הקישא שכ' בפי' לחלק בין גז"ש לק"ו כהלח"מ, אבל לכאו' ק"ל על תירוצו של הלח"מ הא מגמ' סנהדרין נ"ד ע"א מוכח דאביי סובר דעונשין מה"ד מדקאמר הגמ' וקמפלגי בפלוגתא דאביי ורבא כו' עי"ש וא"כ אכתי נשארה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם דאביי לשיטתו מה משני כיון דל"ל אליבא דאביי כתירוצו של הלח"מ אבל אחר עיון קצת ראיתי דיפה מתרץ הלח"מ כיון דלפי סוגיית הגמ' סנהדרין דף ע"ו ע"א מוכח דאביי ל"ס דעונשין מה"ד אלא היכא דגילוי מלתא בעלמא היא דמדהקשה הגמ' אליבא דאביי וכי עונשין מה"ד ומשני גילוי מלתא בעלמא היא פירש"י ואין זה עונש מה"ד כו' וא"כ לכאורה קשה מגמ' דדף ע"ו על הגמ' דדף נ"ד דהיכי קאמר הגמרא שם דאביי סובר דעונשין מה"ד והקושיא זו היה קשה לי עד שמצאתי ביד רמ"ה ז"ל בסנהדרין דף ע"ו שג"כ עמד ע"ז וז"ל וההוא דאמרינן בפד"מ דף נ"ד ע"א בפלוגתא דאביי ורבא קמפלגי מר סבר עומה"ד ומ"ס אין עומה"ד דאלמא דאביי ורבא בעונשין מה"ד פליגי התם נמי גילוי מלתא בעלמא הוא וה"ק הגמרא מ"ס עומה"ד כל זמן שהנידן בא מכח הבא מה"ד דהא אחי אביו מכח אביו קא אתי ומ"ס אין עונשין מה"ד כלל עכ"ל וא"כ ממילא תירוצו של הלח"מ עולה יפה כמובן, אבל עדיין קושיתינו הנ"ל על הגמ' דסוגיתינו גופא בלא שום התקשרות עם שיטת הרמב"ם דהל' אישות הנ"ל במקומה עומדת על הרמב"ן גופא דל"ס כתירוצו של הלח"מ לחלק בין גז"ש לק"ו מדהקשה על הרמב"ם א"כ לפי שיטתו עדיין נשארה קושיתינו על הגמרא גופא דמה משני אביי מלתא דכתיבא בהדיא קתני הא קידושי כסף ג"כ לא כתיבי בהדיא:

וכדי לתרץ את זה נ"ל בס"ד לומר בסוגיתינו פשט חדש דבקידושין ג' ע"א איתא דרב יהודא אמר דרב יליף קידושי כסף מויצאה חנם אין כסף ובדף ד' ע"ב קאמר הגמ' ותנא מייתי לה מהכא דתניא כו' פרש"י וז"ל קידושי כסף דיליף להו רב יהודא דלעיל מאין כסף נפקי ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון עכ"ל נראה דסובר הגמ' דלרב יהודא פליג רב עם התנא דבריי' דהתנא דברייתא יליף קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה ורב יליף מויצאה חנם ולכאורה קשה דמדוע באמת לא יליף גם רב מגז"ש דקיחה קיחה וצ"ל דרב לא קיבל הגז"ש מרבו וע"כ יליף מויצאה חנם וא"כ צ"ל דמה דעביד הגמרא שם את הצריכותא לא עביד אלא אליבא דתנא דבריי' דלדידי' דאית ליה גז"ש דקיחה קיחה באמת יש שני לימודים על קידושי כסף כיון דהקרא ויצאה חנם דאיכא למיגמר מיניה קידושי כסף ג"כ כתיב וע"כ עבד הגמ' את הצריכותא אבל לרב דלית ליה גז"ש דקיחה קיחה באמת ל"צ שום צריכותא כיון דליתא לדידי' אלא חד קרא על קידושי כסף כמובן, וגם זה נ"ל דממתני' דריש קידושין אף דקתני האשה ניקנית ליכא הכרע דכמאן סוברת די"ל דסוברת או כרב או כהתנא דברייתא ואע"ג דהגמרא שם קאמר על המתני' משום דקא בעי למיתני כסף וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה כו' י"ל דהגמ' ל"ק את זה אלא כיון דבאמת סובר הגמ' כהתנא דברייתא ע"כ מהדר הגמ' למוקמי גם את המתניתין כן וע"כ משני כמו שמשני וגם צ"ל כמו שתירץ התוס' שם ד"ה וכסף מנלן עי"ש ותבין אבל אליבא דרב באמת י"ל דגם התנא דמתני' סובר כוותיה ועל קושיית הגמ' דמדוע קתני האשה ניקנית י"ל דסובר רב לתרץ כקושיית התוס' שם ד"ה וכסף מנ"ל ול"ס רב כתירוצו של התו' לחלק בין כסף דשדה לכסף דאשה או י"ל דלרב הי' איזה תירוץ אחר על קושית הגמ' דשער התירוצים לא ננעלו, וגם עוד הקדמה אחת צריך להקדים דלרב דיליף מויצאה חנם באמת הוו קידושי כסף כתיבא בהדיא אבל להתנא דברייתא דיליף מגז"ש דקיחה קיחה לא הוו כתיבא בהדיא כמובן, וממילא לפי הנחה זו י"ל דאביי הכי משני לרבא דלרב הונא שהוא תלמידא דרב ומסתמא סובר כוותיה דיליף קידושי כסף מויצאה חנם [כמ"ש הגמרא שבת דף קכ"ח והא רב הונא תלמיד דרב הוה כו' עי"ש וגם עוד בכמה מקומות בש"ס מזה] לדידי' באמת ל"ק ממתני' כיון דלדידי' י"ל דהתנא מילתא דכתיבא בהדיא דהיינו קידושי כסף דיליף מויצאה חנם קתני אבל מלתא דלא כתיבא בהדיא דהיינו חופה דיליף ממה מצינו לא קתני נמצא לפי"ז באמת ליכא בין רבא לאביי שום פלוגתא אלא רבא סובר דרב הונא ג"כ סובר כהתנא דבריי' דיליף קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה וע"כ הקשה ממתני' שפיר ואביי לא משני ליה אלא דעל רב הונא לשיטתו דסובר כרב ל"ק ממתני' אבל באמת לפי סתימת הגמ' דסתם כהתנא דבריי' דקידושי כסף ילפינן מגז"ש באמת גם אביי מודה לרבא דמוכח ממתני' מדלא קתני ד' אלא שלש דחופה אינה קונה כמובן, וממיל' לפי"ז באמת לא מוכח מסתימת הגמרא דסוגיתינו דרב אשי סתם כר"ה מדסתם כתירוצו של אביי כיון דאביי באמת לא מתרץ אלא אליבא דר"ה לשיטתו כמו שכתבנו ודו"ק:

נמצא לפי הנ"ל יש לפנינו שני פשטי' בתירוצו של אביי חדא הפשט הפשוט דאביי מדחה את דברי רבא לגמרי ואז צ"ל על קושיתינו הנ"ל דקידושי כסף ג"כ לא כתיבי בהדיא כתירוצו של הלח"מ הנ"ל וגם זה מוכח אז מסתימת הגמ' דסוגיתינו דרב אשי סתם כר"ה אבל לפי פשטינו החדש הנ"ל באמת לא מוכח מסתימת הגמרא דסוגיתינו דרב אשי סתם כר"ה וגם ל"צ לחלק כמו שמחלק הלח"מ, וכיון שיש לפנינו שני פשטי' בסוגיתינו עלינו להביא ראי' דאיזהו עיקר ונ"ל בס"ד דזה תליא דהיכי הפשט במ"ש הגמ' דף ג' ולרב הונא דאמר חופה קונה כו' דאי אמרינן דמשום דאמר הגמרא ולרב הונא מוכח דלא פסקינן כוותי' ואז ממילא מוכח מסתימת הגמ' דדף ג' דרב אשי סתם שם דלא כר"ה ממילא צ"ל הפשט בסוגיתינו בהא דאביי כפשטינו החדשה נ"ל כי היכי דלא ליהוי סתירה בסתימת רב אשי כקושיתינו הנ"ל מחודש ג' אבל אי אמרינן דממ"ד הגמ' דף ג' ולרב הונא כו' ליכא הוכחה דלית הלכתא כר"ה כמו שאכתוב לקמן בס"ד בשם הריטב"א ז"ל אז באמת שפיר י"ל בסוגיתינו בהא דאביי כהפשט הפשוט הנ"ל כיון דליכא הכרע מדף ג' לומר כפשטינו החדש באמת מצד הסברא מסתבר טפי למימר כהפשט הפשוט, וכשאמרינן כהפשט הפשוט דמוכח מאביי דהלכתא כר"ה אז לא יכלינן לפסוק דלא כר"ה עד שמדחינן את דברי אביי כמובן, וממיל' לפי הקדמה זו מיושב בס"ד הכל דהריטב"א בסוגיתינו כתב להוכיח דאע"ג דאמר הגמ' דף ג' ולר"ה ליכא הוכחה מזה דלית הלכתא כוותיה דהא אשכחן לקמן בפרקין דף כ"ח ע"ב דאמר הגמ' ולרב נחמן [להריטב"א ולהר"ן הי' הגירסא בגמרא כן] פירי לא עבדו חליפין מאי איכא למימר ואפ"ה הלכתא שם כרב נחמן אע"ג דקאמר הגמ' ולרב נחמן כמכ"נ י"ל דהלכתא כרב הונא אע"ג דקאמר הגמרא ולר"ה אבל הר"ן בסוגיתינו דוחה את הראי' של הריטב"א וז"ל ומדאמר ולר"ה כו' מכלל דאנן ל"ס לן הכי ואע"פ דאשכחן בפרקין בגמ' ולרב נחמן דאמר פירות לא עבדו חליפין מאכ"ל אעפ"י שהדבר ידוע שהלכה כרב נחמן כי מעיינת בה שפיר לא דמי דההוא לאו לישנא דגמרא היא אלא לתירוצה לדרבה איתמר אבל הכא משמע דגמ' הכי נקט דחופה אינה קונה כו' עכ"ל חזינן דהריטב"א והר"ן פליגי בהפשט במ"ד הגמ' דף ג' ולרב הונא, וא"כ י"ל דרבינו סובר במ"ד הגמרא ולר"ה כהר"ן וא"כ מוכח משם דרב אשי סתם דלא כר"ה וממילא צ"ל הפשט בהא דאביי בסוגיתינו כפשטינו החדש הנ"ל וע"כ לא דיבר רבינו מהא דאביי כלום כיון דליכא הוכחה לפום פשטינו החדש מהא דאביי דהלכה כר"ה כהנ"ל אבל הרא"ש י"ל דסובר במ"ד הגמ' ולר"ה כהריטב"א וא"כ סובר הפשט בהא דאביי דסוגיתינו כהפשט הפשוט הנ"ל וכיון דלא פסק הרא"ש כר"ה ע"כ איצטריך למדחי את תשו' אביי אבל רבינו כיון דסובר כפשטינו החדש בהא דאביי ע"כ ל"צ לדבר מתשובתו של אביי אע"ג דלא פסק כר"ה ודו"ק:

ומה מאד יש ליישב בזה בס"ד את שי' הרי"ף ז"ל שלא הביא את הא דרב הונא דחופה קונה אלמא דלא פסק כר"ה ואפ"ה קא' דמנינא דרישא למעוטי חליפין כדאמר הגמ' אליבא דר"ה ולשיטתו דל"ס כר"ה הול"ל למעוטי חופה כמ"ש הגמ' וכבר עמד הר"ן בסוגיתינו על זה אבל לפי הנ"ל י"ל דהיה קשה להרי"ף על מ"ד הגמ' מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין מדוע קאמר הגמרא כלל את זה למעוטי חופה ולר"ה כו' מדוע ל"ק הגמ' תיכף למעוטי חליפין כיון שהוא מיעוט לכ"ע וצ"ל דרב אשי שהוא מרא דתלמודא רצה ללמדינו דלית הלכתא כרב הונא ע"כ מתרץ מקודם למעוטי חופה כדי שיאמר אח"כ ולר"ה כו' דנשמע מזה דלית הלכתא כר"ה כמ"ש רבינו אבל באמת אי הוה ידעינן ממקום אחר דלית הלכתא כר"ה אז באמת לא הוה אמר הגמ' למעוטי חופה וא"כ י"ל כיון דהרי"ף לא הביא את מ"ד ר"ה חופה קונה ממילא נשמע מזה דלית הלכתא כר"ה ע"כ קאמר שפיר למעוטי חליפין ודו"ק:

תנן (ג) האיש מקדש בו ובשלוחו כו' וזה למדנו כו', המקור לזה קידושין מ"א ע"א דאי' שם שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח פירש"י ושלח ושלחה שני פעמים נאמר בעניין ועי' תוס' שם ואח"כ קאמר הגמרא אשכחן בגירושין בקידושין מנ"ל וכ"ת דיליף מגירושין מה לגירושין שכן ישנן בע"כ א"ק ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הוי' נמי משוי שליח כו' עי"ש, ולכאורה ק"ל ברבינו דקדוק גדול דהיכי קאמר על לשון המשנה שהביא וזה למדנו כו' הא ממתניתין לא ידעינן אלא שהבעל והאשה יכולים לעשות שליח אבל א"ז שגם השליח עושה שליח לא ידעינן ממתניתין כיון דלא דברה מזה כלום וכיון שכ' רבינו על לשון המתני' שהביא וזה למדנו כו' נר' דסובר דלא למדנו מויצתה והיתה אלא שהבעל והאשה יכולים לעשות שליח אבל לא שגם השליח יכול לעשות שליח וע"ז ק"ל הלא מהגמ' מוכח בפירוש שגם א"ז שהשליח דקידושין יכול לעשות שליח ג"כ ילפינן מויצאה והיתה כיון דבקידושין מנלן דקא' הגמרא קאי על כל גווני שליחות שדיבר הגמ' לעיל מיניה וכיון דלמד הגמ' מושלח ושלחה דשליח עושה שליח א"כ ע"כ דאשכחן בגירושין דקא' הגמ' קאי גם על זה דשליח עושה שליח ועל זה קאמר הגמרא אח"כ בקידושין מנ"ל ויליף מויצאה והיתה א"כ ע"כ מוכח מהגמ' דשליח עושה שליח בקידושין ג"כ ילפינן מויצאה והיתה וא"כ מדוע ל"ק רבינו ג"כ לשון זה שיהא מורה שגם השליח עושה שליח בקידושין כמו בגירושין והו"ל להביא תחילה את זה דבגירושין ילפינן מושלח ושלחה דגם השליח עושה שליח ואח"כ הול"ל דילפינן בקידושין מויצאה והיתה כמו שאיתא בגמרא ולמה שינה רבינו מהסדר של הגמ':

ונ"ל בס"ד ליישב דבהגהת מרדכי ז"ל ריש האיש מקדש אי' וז"ל פסק הקדוש מדרוש שהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קייל"ן שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט הכא נמי הא איכא מסירת הטבעת ולא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בעל כרחה ומיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הו"ל מילי עכ"ל והתוספות רי"ד ז"ל בקידושין שם גכ"ס לדינא כהקדוש אבל לא מטעמיה דעל מ"ד הגמרא אשכחן בגירושין בקידושין מנלן כתב וז"ל האי דילפינן בקידושין שיהא האיש מקדש ע"י שליח אבל לא שהשליח יעשה שליח משום דמילי נינהו שא' לו צא וקדש לי אשה ואפי' אם מסר לו שום חפץ לא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח לשליח לגרשה אבל חפץ הקידושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה לו משלו נמצא שעיקר השליחות מילי הוי והלכך לא ממסרן לשליח עכ"ל ונ"ל שגם לדינא יש נפ"מ ביניהם דלהתוס' רי"ד אם אמר לו בפי' שלא יקדש רק בטבעת זה או בכסף זה שנתן לו אז באמת יכול גם השליח לעשות שליח כיון דאינו יכול לקדשה רק בטבעת או בכסף זה א"כ שוב לא הוי מילי אבל להקדוש גם בכה"ג אינו יכול השליח לעשות שליח ולא משכחת לפום טעמו של הקדוש שום מציאות בקידושין שהשליח יעשה שליח ואת החילוק זה למדנו ממ"ש השלטי גבורים ריש האיש מקדש בשם הריא"ז וז"ל הי' השליח מקדשה בשטר וחלה השליח או שנאנס יכול השליח למנות שליח אחר תחתיו ומוסר לו שטר קידושין שמסר לו המקדש אבל אם הי' מקדש בכסף אין השליח יכול למנות שליח אחר שהרי לא נמסר לו אלא שליחות דברים שיכול לקדשה בכל כסף שירצה והדברים אינם נמסרין משליח לשליח אבל השטר נמסר משליח לשליח שהרי אינו יכול לקדשה אלא בשטר זה שנכתב מדעת המקדש בשם המקדש ובשם המתקדשת עכ"ל ומדמחלק הריא"ז בין קידושי שטר לקידושי כסף ע"כ מוכח דסובר כהתוס' רי"ד דאי הוה סובר כהקדוש אז גם בקידושי שטר אינו יכול השליח לעשות שליח אחר אע"כ מוכח דסובר כהתו' רי"ד וא"כ ממילא מוכח מהריא"ז החילוק שכתבנו בין הקדוש להתוס' רי"ד, ואח"כ ראיתי באה"ע סי' ל"ה שגם הרמ"א והחמ"ח והב"ש סברו את החילוק שכתבנו וגם בדינא דחיי ז"ל ראיתי אח"כ שכ' על הריא"ז וז"ל וזה כדברי זקנו הרב ז"ל [כוונתו על התו' רי"ד שהי' זקנו של הריא"ז] במה שנתן טעם דאין שליח קידושין יכול לעשות שליח אבל לדברי המרדכי ז"ל שכ' שהטעם הוא מפני שהאשה מתקדשת לרצונה ה"ה בקידושי שטר שאין השליח עושה שליח כלל עכ"ל אלמא שגם הדד"ח סובר את החילוק שביניהם שכתבנו וא"כ ק"ל על התו' רי"ד דמנ"ל הכרח לומר את טעמו דילמא באמת הטעם הוא כמ"ש הקדוש ואפי' כשאמר לו בפי' שיקדש בטבעת זה או בכסף זה או אפי' כשיקדש בשטר ג"כ אין השליח יכול לעשות שליח:

ונ"ל בס"ד דהתוספת רי"ד סובר דעכצ"ל דמשכחת גם בקידושין שיכול השליח לעשות שליח כיון דמגמ' מוכח דלכל גווני שליחות ילפינן קידושין מגירושין מדאמר הגמרא אשכחן בגירושין בקידושין מנלן נר' דמה דאשכחן בגירושין רצה הגמרא למילף גם בקידושין וכיון דאשכחן בגירושין שגם השליח עושה שליח כדיליף הגמרא מושלח ושלחה וע"ז קאמר הגמרא מקיש הוי' ליציאה ע"כ מוכח שגם בקידושין הדין כן וע"כ קא' התו' רי"ד את טעמו דלפי טעמו באמת משכחת גם בקידושין שהשליח יכול לעשות שליח כגון בקידושי שטר או כשאמר לו בפי' שיקדש בטבעת זה או בכסף זה, וזה ל"ק כיון דמקיש הוי' ליציאה דלמא באמת סובר הגמ' דכמו דבגירושין בכל גוונא יכול השליח לעשות שליח כמ"כ נמי יכול גם בקידושין ודלא כהתוס' רי"ד דע"ז י"ל כיון דבגירושין ג"כ הדין כן דכשהוי מילי אינו יכול השליח לעשות שליח דשליח לקבלה באמת אינו יכול לעשות שליח משום דהוי מילי שגם הרשב"א ז"ל בריש האיש מקדש לא מתיר אלא דוקא כשנטל רשות אבל בלא רשות לכ"ע השליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח עי' אה"ע סי' קמ"א סעיף מ"ג וכיון דבגירושין ג"כ לא בכל גוונא יכול השליח לעשות שליח ע"כ שפיר קאמר התוס' רי"ד את טעמו וליכא שום פירכא על דבריו מהגמ' אבל על טעמו של הקדוש כיון דליכא שום גוונא בקדושין שהשליח עושה שליח באמת קשה מגמ' הנ"ל וע"כ לא רצה התוס' רי"ד לומר כהקדוש ועי' בחמ"ח סי' ל"ה ס"ק ט"ו שמפ' ג"כ את התוס' רי"ד ועם מה שכתבנו תבין שפיר את דבריו. וא"כ לפי הנ"ל לכאו' קשה להיפך דמדוע ל"ק הקדוש כהתוס' רי"ד כיון דעל טעמו קשה מהגמ' הנ"ל וגם הב"ח ז"ל סס"י הנ"ל הקשה על הקדוש וז"ל ויש לתמוה דהתם אמר ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנלן כו' אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הוי' נמי משוי שליח כו' מבואר דהתלמוד משוה קידושין לגירושין והקדוש מחלק ביניהם כו' ודוחק לומר דס"ל להקדוש דההיקש לא אתא אלא לענין זה שהבעל עצמו יכול לעשות שליח אבל לא לענין שהשליח יכול לעשות שליח אחר דלענין קידושין הו"ל מילי כו' דמנ"ל הך סברא להקדוש ולחלק לומר כיון דאם לא תאבה האשה אינה מקודשת דלפיכך הו"ל מילי הרי לא אשכחן דבר זה בתלמיד וגם פשט ההיקש דלגמרי מקשינן הוי' ליציאה לענין שליחות וצ"ע עכ"ל:

אבל נ"ל בס"ד דהקדוש למד את סברתו מהגמ' גופא שהב"ח הקשה עליו מהיה קשה להקדוש על הגמרא בתרתי חדא דמה הקשה הגמ' אשכחן בגירושין בקידושין מנלן וכי לא ידע הגמ' מההיקש דהוי' ליציאה הא קידושי שטר לא ילפינן אלא מהיקש זה כמ"ש הגמ' קידושין דף ה' ע"א וכיון דאיתא במתני' דריש קידושין דהאשה נקנית בשטר א"כ ממילא מוכח משם דאיתקש הוי' ליציאה וא"כ מה הקשה הגמרא בקידושין מנ"ל ועוד היה קשה להקדוש על לשון הגמ' דמשני מקיש הוי' ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הוי' נמי משוי שליח דזה שפת יתר מדוע לא משני הגמרא בקיצור מקיש הוי' ליציאה ותו לא מידי דממילא הוה ידעינן דעל שליחות קאמר הגמרא את ההיקש כיון דע"ז קאי הגמ' שם ולמה האריך הגמרא וקאמר משוי שליח ומחמת קושיות הללו למד הקדוש את הפשט בגמ' דהכי הקשה אשכחן בגירושין דבכל גוונא אמרינן שליחות אפי' השליח יכול לעשות שליח בקידושין מנ"ל עכ"פ דהוא והיא יכולין לעשות שליח בשלמא אי הוה אמרינן דגם בגירושין אין יכולין לעשות שליח אלא הוא והיא אז שפיר הוה יכלינן למילף בקידושין מההיקש דהוי' ליציאה אבל כיון דאמרינן בגירושין דאפי' השליח יכול לעשות שליח ובקידושין באמת ליכא למימר כן כיון דמילי היא ומילי לא ממסרן לשליח וכיון דליכא למימר בקידושין דשליח עושה שליח א"כ שוב ליכא למימר דילפינן בקידושין שליחות הבעל והאשה מגירושין בההיקש דהוי' ליציאה כיון דאין היקש למחצה וע"כ הקשה הגמ' שפיר בקידושין מנ"ל ואח"כ קאמר הגמרא וכ"ת דיליף מגירושין כלומר וכ"ת דאמרינן כשיטת התו' רי"ד ואז ממילא משכחת גם בקידושין שהשליח יכול לעשות שליח וא"כ ממילא שפיר יכלינן למילף שליחות דקידושין מגירושין בההיקש דהוי' ליציאה ע"ז אמר הגמ' מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה וע"כ לא הוי בגירושין מילי אבל בקידושין דלא הוו אלא מדעתה ע"כ הוי מילי אפי' כשקדש בשטר כמ"ש הקדוש וא"כ תו ליכא למילף שליחות דקידושין מגירושין בההיקש דהוי' ליציאה כיון דאין היקש למחצה כהנ"ל וע"ז משני הגמ' מקיש הוי' ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הוי' נמי משוי שליח כלומר לא ילפינן מההיקש לענין פרטיות אלא לענין כלליות דכמו בגירושין משוי שליח בקידושין ג"כ יש דין שליחות וא"כ ליכא תו למימר אין היקש למחצה כיון דההיקש לא הוי אלא על שם שליחות נמצא לפי פירוש זה באמת מוכח סברת הקדוש מהגמרא גופא ול"ק עליו קושיית הב"ח ודו"ק:

וממילא לפי הנ"ל מוכח מהגמ' שההיקש הוי' ליציאה לא הוי אלא לענין שהבעל והאשה יכולים לעשות שליח אבל לא שגם השליח יכול לעשות שליח וא"כ י"ל שרבינו ג"כ סובר כהקדוש ואז צ"ל שגכ"ס הפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דהקדוש וע"כ קאמר רבינו שפיר וזה למדנו ממקרא זה ויצאה והיתה כו' כוונתו דדוקא זה שהבעל והאשה יכולים לעשות שליח ילפינן ממקרא זה אבל לא שגם השליח עושה שליח ול"ק על רבינו קושיתינו הנ"ל וגם הרווחנו בס"ד דיש להקדוש חבר טוב בסברתו וכשתעי' היטב בדברינו תראה שכוונתי בס"ד לדעת אמיתי של רבינו בזה. ולהלכה הביא הרמ"א אה"ע סי' ל"ה סעיף ו' את שיטת התוס' רי"ד בשם י"א ראשונה ואת שיטת הקדוש בשם י"א אחרונה וכפי הכלל שבידינו דהיכא דאי' בש"ע י"א וי"א נקטינן כי"א אחרונה עי' י"מ כללי הש"ע אות י"ג נמצא לפי"ז פסק הרמ"א כהקדוש אבל המחבר שם סי' ל"ו סעיף ה' כתב וז"ל יש מי שאומר דשליח דקידושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח עכ"ל ולפי פירושו של החמ"ח שם ס"ק ז' פסק גם המחבר כהקדוש אבל לפי פירושו של הב"ש שם ס"ק ד' פסק המחבר כהתו' רי"ד והרמ"א שם כתב על המחבר וז"ל ועי' לעיל סי' ל"ה סעיף ו' נתבאר עכ"ל ונ"ל דכוונתו כיון די"ל בהמחבר שני פירושים או כהחמ"ח או כהב"ש וכיון שהרמ"א רצה לגלות דאיזה פירוש הוא סובר בהמחבר ע"כ קאמר ועי' לעיל סי' ל"ה נתבאר כלומר כיון דשם פסק הרמ"א כהקדוש ממילא נתבאר משם שגם הוא סובר הפשט בהמחבר כהחמ"ח, וא"כ לכאורה קשה על המחבר והרמ"א דהיכי פסקו כהקדוש שהוא יחיד בשיטתו נגד התוספת רי"ד והריא"ז הנ"ל אבל לפי מה שכתבנו שגם רבינו סובר כהקדוש פסקם עולה יפה, ועי' לקמן מ"ע פ"ב בהלכות שלוחין שכתבנו שם קונטרס מיוחד בסוגי' דשליחות:

מסקי' (ד) בפ"ב דקידושין שהשליח נעשה עד לפיכך כו', כן היא ממש לשון הרמב"ם הל' אישות פ"ג הלט"ז ומקורם מקידושין מ"ג ע"א דאי' שם אמר רבא א"ר נחמן אמר לשני' צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וכן הלכה כמ"ש הגמ' מקודם הלכתא שליח נעשה עד אלא הגמ' מסיק דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממון שליח נעשה עד משום דהוו נוגעים בעדותן נמצא דלפי מסקנת הגמ' צ"ל דבקידושין ג"כ לא בכל קידושין שנ"ע אלא דוקא בקידושי שטר שאינו שוה פרוטה אבל בקידושי כסף או בקידושי שטר ששוה פרוטה לא אמרינן שנ"ע וכ"כ הרשב"א והר"ן שם וגם הוכיחו כן מהירו' דקידושין דאיתא שם א"ר אבון בר חייה נראין דברים בשקידשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו וכ"כ התוס' שם דהירושלמי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת וא"כ קשה על רבינו והרמב"ם דהיאך סתמו דבקידושין שנ"ע ולא מחלקו בין קידושי שטר לקידושי כסף והר"ן בקידושין שם כבר הניח על הרמב"ם את הקושיא זו בתימא. ונ"ל בס"ד ליישבם בהקדי' לטייל קצת בסוגיתינו מה שצריך לענינינו דאיתא שם רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי אין שנ"ע פרש"י שנ"ע וז"ל בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שניהם שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר עכ"ל ולכאורה יש לדקדק מדוע ל"ק דגם בגירושין סובר רב כן וצ"ל דרש"י סובר דממה דנקט ממון ממילא נשמע גם בגירושין במכ"ש כמו שנר' מהצריכותא שאמר הגמ' אח"כ אליבא דרב נחמן אבל אכתי קשה דלפי"ז אמאי נקט רש"י קידושין הא גם קידושין הוה יכלינן למידע במכ"ש מממון וצ"ל דקידושין נקט משום דקיימינן בהאי מס' דקידושין ואח"כ מצאתי בעצמ"י שכוונתי בס"ד בכל זה לדעתו, אבל אכתי ק"ל על רש"י דמנ"ל דרב סובר גם בממון שנ"ע דלמא באמת ל"ס אלא דוקא בקידושין ומשום הסברא שאמר הגמרא אח"כ בהצריכותא משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל בממון כיון דאיכא למימר דמיפלג פלגי באמת סובר רב דאין שנ"ע דהא חזינן דהגמ' אמר אליבא דרב נחמן דאי לא הוה אמר בפי' דגם בממון אמרינן הן הן שלוחיו והן הן עדיו מעצמינו לא הוה אמרינן דס"כ כיון דבממון איכא למימר דמיפלג פלגי וכיון דרב לא דיבר בפי' ממון א"כ דילמא באמת ל"ס אלא בקידושין אבל לא בממון, וי"ל דרש"י למד א"ז משום דאמורא צריך לפרש את דבריו וכיון דאמר סתם שנ"ע מוכח דגם בממון ס"כ אבל זה ליתא דא"כ הוה קשה על ר' נחמן ג"כ דמדוע לא אמר בקיצור בלשון סתם שלוחין נעשין עדים כיון דממילא הוה ידעינן דבכל דבר סובר שנ"ע מהטעם דאמורא צריך לפרש את דבריו אעכצ"ל דר"נ סובר דמהטעם דאמורא צריך לפרש אכתי י"ל גם להיפך דדוקא בקידושין ס"כ דאי לא הו"ל לפרש דגם בממון ס"כ וע"כ קאמר ר"נ בפירוש דגם בגירושין ובממון ס"כ וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דמנ"ל לרש"י דרב סובר שנ"ע גם בממון:

וי"ל דרש"י סובר דאי הוה אמרינן דרב סובר דבממון לא אמרינן שנ"ע אז היה צ"ל דגם בקידושין דוקא בקידושי שטר סובר שנ"ע אבל לא בקידושי כסף וכיון דבירושלמי דקידושין פ"ב הלכה א' איתא דרב עביד עובדא בקידושי כסף ע"כ מוכח משם דרב סובר גם בממון שנ"ע דהכי אי' בירושלמי א"ר אבון בר חייה נראין דברים בשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו א"ר יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו א"ר בא אתא עובדא קומי רב ועשה שליח עד עכ"ל וסובר רש"י דעכצ"ל דהאי עובדא דרב בקידושי כסף הי' דאל"כ מה אתא ר' בא לאשמעינן ואי"ל דאתא לאשמעינן לאפוקי מדרב אחא בריה דרבא דגמ' דילן דאמר דרב סובר דאין שנ"ע דא"כ קשה מדוע הביא הירושלמי את הא דר' בא בתר דר' יוסי הו"ל להביא את הא דר' בא בתר דר' אבון בר חייא כדי שלא נטעה לומר דעובדא דרב הי' בקידושי כסף ומדלא הביא הירושלמי את הא דר' בא אלא בתר דר' יוסי ע"כ מוכח דעובדא דרב בקידושי כסף היה ואת זה אתא ר' בא לאשמעינן דרב סובר כר' יוסי דגם בקידושי כסף אמרינן שנ"ע וכ"כ המרדכי בסוגייתינו בשם הראבי"ה והרשב"ם דעובדא דרב בקידושי כסף היה וכ"כ הר"י מטראני בחידושיו על הרי"ף בסוגייתינו וגם הכ"מ שם כתב דר' בא הביא את עובדא דרב להכריע דהל' כר' יוסי עי"ש וא"כ כיון שמוכח מהירושלמי דאפי' בקידושי כסף סובר רב דשנ"ע ע"כ שפיר י"ל שהוכיח רש"י מזה דגם בממון ס"כ כמובן:

או י"ל דרש"י למד מרב גופא דגם בממון ס"כ בהקדים מדק"ל עוד על רש"י דלפי מסקנת הגמרא דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לכ"ע לא אמרינן בממון שנ"ע א"כ לפי שיטת רש"י דשבועת היסת נתקן עוד בימי התנאים היכי יכול רש"י לומר אליבא דרב דגם בממון שנ"ע הא בימי רב כבר הי' התקנה דשבועת היסת וזה אצלי קושיא גדולה על רש"י, אבל נ"ל בס"ד ליישב דהחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ג' כתב דאם אין רק שליח אחד ועד אחד מבלעדי השליח מעיד ומסייעו שעשה שליחותו ונתן המעות ליד האשה אז תו לא הוי השליח נוגע בעדות כיון דאית ליה עד המסייע לפי שי' הרמב"ם דכל שהאשה מודה שקבלה הקידושין ואין כאן עסק שבועה הוי כקידושין בשטר ומקודשת ודאי א"כ גם כשאית ליה עד המסייע ג"כ הדין כן אבל לשי' הר"ן דאף שמודה האשה אין כאן קידושי ודאי כיון שצריכין אנו להודאתם א"כ ה"נ גבי עד המסייע כיון דאם העד המסייע היה מכחיש השליח והי' אומר כדברי האשה אז לא הי' כאן עדות כלל כיון דהשליח היה צריך להחזיר המעות או לישבע וא"כ אין כאן רק עד אחד בלבד שהוא העד המסייע ואין כאן קידושין בשני עדים ועוד עפ"י שני עדים כתיב ולא שיהי' אחד מועיל יותר מחבירו וכאן העד מסייע מועיל גם לעד השני ודמיא להא דאמרי' נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד כ"כ החמ"ח עי"ש נמצא לפי דבריו דלהרמב"ם גם בממון כשאית ליה עד המסייע אמרינן שנ"ע כמו בקידושי כסף אבל להר"ן לא אמרינן כן ועי' היטב בהרמב"ם והרשב"א והריטב"א והרא"ש והר"ן בסוגייתינו במה דפליגי כשהאשה מודה שקבלה הקידושי כסף אי שנ"ע ואז תבין דהיאך תלה החמ"ח כשאית ליה להשליח עד המסייע בהפלוגתא של הרמב"ם והר"ן. וא"כ י"ל דרש"י סובר כהרמב"ם דכשהאשה מודה שקבלה את הכסף שנ"ע וממילא גם בממון כשאית ליה עד המסייע להשליח הדין כן וע"כ שפיר י"ל דמ"ש רש"י מצטרף שליח עם עד להיות שנים זה קאי על ממון דלעיל מיניה או על קידושי כסף וכיון דמצטרף אחד עם השליח ע"כ שנ"ע אפי' בתר תקנה דשבועת היסת ומ"ש רש"י או אם שניהם שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר זה קאי על קידושי שטר ועי' בפנ"י ז"ל שכ' בריש סוגייתינו וז"ל ולשי' רש"י דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים איכא למימר דרב ור' שילא איירו בענין קידושי שטר עכ"ל ולכאו' פליאה לי עליו הלא רש"י כתב בפי' דרב קאי גם על ממון וא"כ היה לו להקשות על רש"י קושיתינו הנ"ל דהיאך קאמר דרב קאי על ממון כיון דלפום שיטתו הוי נוגע בעדותו אעכ"מ שגם הפנ"י סובר הפשט ברש"י כמ"ש ומ"ש הפנ"י דרב ור' שילא איירו בקידושי שטר את זה ל"כ אלא לפמ"ש רש"י דרב איירי בשני שלוחים דבשני שלוחים באמת לא אמרינן שנ"ע אלא בקידושי שטר כמובן, וא"כ י"ל דהי' קשה לרש"י דמדוע אמר רב שנ"ע בלשון יחיד מדוע לא אמר שלוחים נעשים עדים או כמ"ש רב נחמן אע"כ מוכח דרב דיבר בגוונא דעד אחר מצטרף עם השליח וזה לכאו' טעמא בעי דמדוע דיבר רב כן אעכצ"ל כיון דרצה לאשמעינן דגם בממון שנ"ע וכיון דבימ רב כבר היה תקנת שבועת היסת ע"כ נקט בלשון יחיד וא"כ ממילא מוכח מרב גופא מדנקט בלשון יחיד שנ"ע דגם בממון ס"כ וע"כ קאמר רש"י שפיר בין ששלח ממון ודו"ק:

ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל מדק"ל על התוס' ד"ה וכן שכ' וז"ל תימה דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא כו' עכ"ל ולכאורה מה הקשה התו' על רב נחמן מהירושלמי הלא בהירושלמי לא אמר את זה דבקידושי כסף לא אלא ר' אבון בר חייה כהנ"ל מחודש י"ג אבל ר' יוסי פליג על זה וגם מעובדא דרב שהביא ר' בא שם מוכח דגם רב פליג על זה וכ"כ הר"ן בסוגיתינו וז"ל ובירו' נחלקו בזה כו' עי"ש וכיון דאיכא פלוגתא בירושלמי בזה דלמא באמת סובר רב נחמן כר' יוסי ורב ולא כר' אבון ומה הקשה התוס', אבל בהנ"ל י"ל דהתו' סובר כשי' הרמב"ם וכר' יונתן הכהן שהביא הרא"ש בסוגיתינו דכשהאשה מודה שקבלה את הממון כיון דליכא כפירת ממון אז גם בקידושי כסף אמרינן דהן הן שלוחיו והן הן עדיו וא"כ י"ל דהתו' בקושיתו סובר דר' יוסי ורב בירושלמי לא פליגי עם ר' אבון בר חייה אלא ר' אבון ב"ח איירי בשני שלוחים דליכא עד המסייע וע"כ סובר דבקידושי כסף נעשה כנוגע בעדותו כוונתו דכל אחד ואחד מחמת חמדת ממון נעשה כנוגע בעדותו דכמו לאחר התקנה כשחייב שבועה שני שלוחים אינם נאמני' בממון משום דנוגעי' בעדותם הם כמ"כ נמי אפי' קודם התקנה סובר ר' אבון ב"ח דשני שלוחים מחמת חמדת ממון אינם נאמנים וע"ז בא ר' יוסי לפרש את ראב"ח ואמר מכיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו כלומר בשליח אחד גם ר' אבון ב"ח מודה דנעשה עד אפי' בקידושי כסף כיון דלאחר התקנה אם יש לו עד המסייע נאמן כמ"כ נמי קודם התקנה כשיש לו עד המסייע נאמן וכדי שלא יהא קשה דהיאך מועיל עד המסייע הא אין כאן רק עד אחד כמ"ש החמ"ח כהנ"ל לפום שיטת הר"ן ע"כ א"ר יוסי מכיון שהאמינתו התורה כו' כלומר כיון שבאמת מה"ת מהימן אלא אנן חיישינן דמחמת חמדת ממון הוי כנוגע ע"כ אם יש לו עד המסייע מהימן והוי שני עדים בקידושין ועובדא דרב נראה בפירוש דהיה בשליח אחד כמ"ש ועשה שליח עד, וא"כ ממילא י"ל דר' יוסי ורב לא פליגי על ר' אבון ב"ח אלא ראב"ח איירי בשני שלוחי' ובכה"ג גם ר' יוסי ורב מודים דאינם נאמני' ור' יוסי ורב מיירו בשליח אחד ומשום דיש לו עד המסייע נאמן וגם ראב"ח מודה בזה נמצא לפי פשט זה כ"ע סברו בהירושלמי דבשני שלוחים לא אמרינן בקידושי כסף דנעשו עדים וע"כ הקשה התוס' על רב נחמן שפיר וע"ז מתרץ התו' דרב נחמן איירי קודם התקנה והירושלמי איירי בתר התקנה ולא פליגי ודו"ק. וגם יש ליישב בס"ד בהנ"ל את הדקדוק גדול שהקשה העצמ"י דמדוע מעיקרא ל"ק הגמ' אלא מ"ט דבי ר' שילא ועל רב ל"ק מ"ט ואח"כ בתר שהקשה הגמ' אלא מעתה קידש אשה בפני שנים כו' מפרש הגמרא גם את טעמא דרב די"ל דמעיקרא היה סובר הגמ' דרב ל"ק שליח נ"ע אלא בשליח אחד וע"כ שפיר ידעינן את טעמו משום דהו"ל עד המסייע ולא הקשה הגמרא אלא מ"ט דבי ר' שילא אבל בתר שהקשה הגמרא אלא מעתה קידש אשה בפני שנים כו' מוכח דסובר הגמרא דפלוגתתם גם בשני שלוחים דאל"כ מה הקשה הגמ' מקידש אשה בפני שנים וכיון דגם בשני שלוחים סובר דנעשים עדים א"כ ל"ל דטעמו משום עד המסייע ע"כ מפרש הגמ' גם את הא דרב ודו"ק:

וא"כ לפי הנ"ל מחודש י"ד בשם החלקת מחוקק דלהרמב"ם אפי' לאחר התקנה כשיש לו עד המסייע גם בקידושי כסף שנ"ע א"כ ק"ל בהרמב"ם דקדוק גדול היכי כתב השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה כו' הן הן שלוחיו והן הן עדי הקידושין כו' היכי יכול ללמוד משליח אחד על שני שלוחי' דאמר לפיכך כו' דלמא דוקא בשליח אחד אמרינן נ"ע משום דאית ליה עד המסייע אבל בשני שלוחים באמת לא אמרינן דנעשים עדים וגם על רבינו קשה דקדוק זה, וע"כ נ"ל דרבינו והרמב"ם איירו בקידושי שטר דדוקא בקידושי כסף יש לחלק בין שליח אחד לשני שלוחים מהטעם שכתבנו כיון דשייך ביה החשש דנוגעים בעדותם אבל בקידושי שטר דלא שייך החשש זה באמת ליכא שום חילוק בין שליח אחד לשני שלוחים וכיון דרצו לרמז את זה דאיירו דוקא בקידושי שטר ע"כ כתבו לפיכך כו' וסמנו דממילא יש להוכיח מדכתבו לפיכך כו' דאיירו דוקא בקידושי שטר דאל"כ קשה קושיתינו הנ"ל וא"כ ממילא ל"ק עליהם גם קושית הר"ן הנ"ל מחודש י"ב די"ל דבלשון לפיכך כו' שכתבו מרמזו את דעתם הטהורה דדוקא בקידושי שטר סברו דנעשי' עדים כמו שכתבנו כמובן, וזה ל"ק דאמאי לא כתבו בפי' דבקידושי כסף אינם נעשים עדים די"ל כיון דכשהיו כותבין בפי' היו צריכים להאריך לחלק בין שליח אחד לשני שלוחים ומשום דרצו לקצר ע"כ כתבו מתחלה סתם השליח נעשה עד דפירושו דאפי' בקידושי כסף הדין כן כיון דאית ליה עד המסייע ואח"כ כתבו כיצד הדין בשני שלוחי' וכתבו א"ז בלשון לפיכך כדי להוכיח מזה דהדין של שני שלוחים שכתבו לא קאי רק על קידושי שטר ודו"ק:

ולפי שיטת הרהמ"ג והכ"מ בהלכה זו שם דסברו בהרמב"ם שגם בקידושי כסף אפי' לאחר התקנה השלוחים נעשים עדים י"ל הפשט במה שכתבו לפיכך כו' כך דהר"ן בסוגייתינו הביא בשם הרשב"א דאע"ג דלא בעינן בקידושין שיאמר אתם עדי אבל בעינן שיתן לה בפני עדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין בקידושין קבלתן ורצתה לשחק בו והר"י מטראני על הרי"ף שם מסופק אם קבלה קידושין בפני שנים ונמצאו פסולין והיו שם עדים כשרים אחורי גדר שאינה יכולה לומר רצתה לשחק בו שהרי היא לא ידעה בפיסולן של עדים מה דינה עי"ש וא"כ הי' מקום לומר דכששני שלוחים מקדשים בלא עדים אחרים יכולה האשה לטעון כיון דלא ראתה עדים אחרים והיא לא ידעה דשלוחים נעשים עדים רצתה לשחק בהם ולא קבלה לשם קידושין הן אמת דכשלא טוענת כך אלא אדרבא אומרת שקבלה לשם קידושין בודאי מקודשת כיון דשלוחים נעשים עדים אבל כשהיא טוענת שרצתה לשחק כיון דלא ידעה דשלוחים נעשים עדים אינה מקודשת, אבל באמת זה אא"ל כיון דפסקינן דשלוחים נעשים עדים א"כ שוב אין לנו לטענתה כלום דאל"כ גם כשמקדש בפני שני עדים כשרים ג"כ יכולה לטעון שהיא סוברת שהם פסולים ורצתה לשחק אעכצ"ל כיון שהם עדים כשרים מה"ת שוב אין לנו לטענתה כלום כמ"כ נמי כיון דהלכה דשלוחים נעשים עדים שוב אין לנו לטענתה כלום, וא"כ י"ל דלזה כיוונו רבינו והרמב"ם במה שכתבו לפיכך כו' כלומר כיון דפסקינן דשליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים כו' הן הן שלוחיו והן והן עדי הקידושין אבל עדיין איכא למיטעי דאת זה לא אמרינן אלא דוקא כשהאשה אינה טוענת שרצתה לשחק אבל כשטוענת שרצתה לשחק באמת אינה מקודשת וצריך לקדשה בפני שנים אחרים ע"כ מסיימו רבינו והרמב"ם ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים דזה לכאורה מיותר כיון שכבר כתבו והן הן עדי הקידושין אבל בהנ"ל מובן שפיר וא"כ קאי לפיכך כו' שכתבו על ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים שכתבו אח"כ והכי פירושו לפיכך כלומר כיון דפסקינן דשנ"ע ע"כ אין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים דכיון דפסקינן דשנ"ע שוב לא משגחינן על טענתה כלום כהנ"ל, וגם י"ל דלמדו את זה מר' נחמן דא' בקידושין ובגירושין ובממון שלוחים נעשים עדים ועביד הגמרא צריכותא דאי אשמעינן בקידושין משום דלמיסרה קאתי אבל גירושין ניחש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן גירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי צריכא ולכאו' קשה להיפך מדוע לא אמר ר' נחמן בממון וממילא הוה ידעינן בגירושין וקידושין אלא על גירושין איכא למימר ניחש שמא עיניו נתן בה אבל יאמר בממון וגירושין וממילא ידעינן בקידושין אעכצ"ל דאי לא הוה אמר בקידושין אז הוה יכלינן למימר נהי דילפינן קידושין מגירושין וממון זה דוקא כשלא טוענת כהנ"ל אבל כשטוענת באמת לא הוה ידעינן מגירושין וממון דמקודשת ע"כ א"ר נחמן בפי' גם בקידושין דהן הן שלוחיו והן הן עידיו להורות דאפי' כשטוענת שרצתה לשחק לא משגחינן בה והוי מקודשת גמירא ודו"ק:

ומ"ש רבינו אח"כ אמרי' בפ' ב' דקידושין שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו כו', כ"כ גם הרמב"ם הל' אישות פ"ג הלכ' י"ט עי"ש ותראה דאין חילוק בין רבינו להרמב"ם אלא בשינוי הסדר דהרמב"ם נקט מתחלה הדין באיש ורבינו נקט מתחלה באשה והמקור לזה בקידושין מ"א ע"א דאיתא במתני' האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו והקשה הגמ' השתא בשלוחו מקדש בו מיבעי' א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כו' איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדרב יהודא אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה כו' וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה כו' אבל בהא איסורא לית בה כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ומפרש הר"ן אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר וז"ל דמרישא לא שמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו דדילמא טעמא משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקידש ע"י שליח איסור' קא עביד שמא תתגנה עליו אבל כל שראה אותה תחלה דליכא למיחש להכי איכא למימר דאפי' לכתחילה בשלוחו אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ר"ל טב למיתב טן דו כו' עכ"ל וצ"ל להר"ן דלישנא קמא דגמ' ל"ס את הא דר' יהודא א"ר דאלת"ה היכי קאמר רב יוסף דמטעם מצוה בו יומ"ב קתני ברישא בו ובשלוחו אעכצ"ל כמו שכתבנו והאיכא דאמרי דסברו כר' יהודא א"ר באמת מוקי את הא דרב יוסף אסיפא וא"כ לפ"ז כיון דהרמב"ם כתב וכן האיש אין ראוי לקדש כו' והאי אין ראוי לקדש כו' שכ' היא מימרא דר' יהודא א"ר כמ"ש הרהמ"ג שם ומ"ש הרמב"ם אין ראוי לקדש כו' ול"כ בלשון אסור כמ"ש ר' יהודא א"ר כבר מתרץ א"ז העצמ"י עי"ש וכיון דהרמב"ם פסק כהא דר" יהודא א"ר א"כ עכצ"ל דפסק כהאיכא דאמרי דבו ובשלוחו דרישא נקט התנא משום איסורא וא"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו כו' הא בזה איסורא איכא ולא משום מצוה, ואי"ל דהרמב"ם סובר דבלאו איסורא גם משום מצוה איכא דא"כ אמאי אמר הגמ' וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר דילמא לעולם רב יוסף ארישא איתמר ואשמעינן דגם משום מצוה איכא אעכצ"ל דהיכא דאיכא משום איסורא שם ל"ל דגם משום מצוה איכא וא"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם גבי שליחות דאיש את הא דמצוה כלל, ואי"ל דלעולם סובר הרמב"ם כמו שכתבנו ומ"ש הגמ' וכי איתמר דרב יוסף כו' הטעם הוא משום דרב יוסף רצה למילף מהמתניתין דמצוה בו יומ"ב ע"כ אמר הגמ' דלרב יהודא א"ר ליכא למילף מהרישא דמתני' כיון דאיכא למימר דטעמא דרישא משום איסורא כהנ"ל בשם הר"ן אבל הרמב"ם י"ל דסובר דבתר דידעינן מהסיפא דמצוה בו יומ"ב באמת גם בהרישא אף דאיכא משום איסורא משום מצוה ג"כ איכא ועכ"כ הרמב"ם מצוה שיקדש אדם כו', אבל גם זה אא"ל דאם נאמר כן לא היה לו להרמב"ם למימר בלשון זה אלא מתחילה הי' לו לומר דמשום איסורא איכא ואח"כ הי' לו לומר דגם משום מצוה איכא ומדכ' הרמב"ם בלשון שכ' נראה בפי' דסובר דמשום מצוה גרידא אית ביה ולא גם משום איסורא וע"ז באמת קשה הא בשליחות דאיש איסורא איכא כדר' יהודא א"ר וגם כשתעיין היטב ברבינו תראה דגם עליו קשה קושי' זו:

אבל כבר הרגיש הלח"מ בקושיא זו ותירץ דמ"ש הרמב"ם מצוה זה מיירי במכירה ומ"ש אח"כ משום איסורא מיירי באינו מכירה אבל עדיין תירוצו צריך תבלין כיון דלפי דבריו קשה מדוע אמר הגמ' וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר נימא דלעולם קאי רב יוסף ארישא וברישא מיירי במכירה אבל באמת כבר הקשה התוס' את זה בד"ה אי איתמר ותי' דרב יוסף דלמד א"ז ממתני' לא מצי למילף מרישא כיון דאיכא למימר דרישא מיירי באינו מכירה ומשום איסורא אבל מסיפא למד שפיר וא"כ צ"ל דגם הלח"מ על התוס' סמך כמובן. אבל עדיין ק"ל על הרמב"ם כיון דכתב בשליחות דאיש דמצוה בו יומ"ב א"כ אמאי כתב עוד את זה גבי שליחות דאשה הלא ממילא ידעינן משליחו' דאיש בשלמא המתני' אף דאי' ברישא בו ובשלוחו קתני גם בסיפא בה ובשלוחה כיון דמרישא לא הוה ידעינן משום דאיכא למימר דהטעם הוא ברישא משום איסורא כמ"ש הגמ' באיכא דאמרי אבל הרמב"ם שכ' בפי' גבי איש דמצוה בו יומ"ב א"כ למה כתב עוד גבי אשה, אלא ע"ז י"ל דלא הוה יכלינן למילף שליחות דאשה משליחו' דאיש כיון דהר"ן בקידושין שם הקשה דהיכי קאמר הגמ' גבי אשה מצוה בה יותר מבשלוחה הא אשה אינה מצווה על פו"ר ותירץ מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וא"כ הוה יכלינן למימר דדוקא בבעל כיון שעושה מצוה שלימה ע"כ מצוה בו יומ"ב אבל באשה דליכא מצוה שלימה בזה לא אמרינן מצוה בה יומ"ב ע"כ כתב הרמב"ם גם בשליחו' דאשה כמובן, אבל לכאורה אכתי קשה מדוע ל"ק הרמב"ם בשליחות דאשה וממילא הוה ידעינן בשליחות דאיש במכ"ש משליחות דאשה וי"ל דאי לא הוה כתב אלא בשליחות דאשה הוה יכלינן למימר דהא דמצוה לאשה שתתקדש בעצמה זה דוקא כשאינה מכירתו משום הטעם כדי שתראה אותו דדילמא לא ימצא חן בעיניה ויהיה אח"כ קטטות ומריבות ביניהם ואע"ג דאיסורא באשה ליכא משום הטעם דטב למיתב טן דו כמ"ש הגמרא אבל משום מצוה עכ"פ שפיר הוה יכלינן למימר דאיכא אבל במכירתו עדיין הוה יכלינן למימר דליכא מצוה וממילא גם בשליחות דאיש הוה אמרינן דבמכירה ליכא מצוה אלא באינו מכירה איכא איסורא כמ"ש הרמב"ם אח"כ וא"כ לא הוה ידעינן במכירה או במכירתו דאיכא מצוה ע"כ כתב הרמב"ם בשליחות דאיש דמצוה בו יומ"ב וגבי איש עכצ"ל דמיירי במכירה כיון דבאין מכירה כתב הרמב"ם אח"כ דאיכא איסורא וכיון דידעינן בשליחות דאיש דאפי' במכירה איכא משום מצוה א"כ עכצ"ל דהטעם הוא כמ"ש רש"י ד"ה מצוה בו יומ"ב וז"ל דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי וא"כ ממילא ידעינן דגם באשה משום הטעם זה היא וכיון דמשום טעם זה היא ע"כ יכלינן למימר דגם בשליחות דאשה אפי' במכירתו ג"כ מצוה שתתקדש בעצמה משום הטעם דמצוה בה יומ"ב אבל אי לא הוה כתב הרמב"ם אלא גבי אשה הוה יכלינן למיטעי כמו שכתבנו ע"כ כתב הרמב"ם גם בשליחות דאיש כמובן. ומה מאד יש להבין בזה את הב"י אה"ע ריש סי' ל"ה שהקשה על הטור דמדוע ל"כ גבי קידושין דאיש שאע"פ שמכירה אפ"ה מצוה בו יומ"ב ותירץ הב"ח דהטור סמך עמ"ש אח"כ ריש סי' ל"ו דבשליחות דאשה מצוה בה יומ"ב דממילא ידעינן מזה גם בשליחות דאיש במכירה וגם הדרישה מתרץ על דרך זה עי"ש ולכאו' מתירוצו של הב"ח תימה על הב"י וכי לא ידע הב"י ממ"ש הטור אח"כ בסי' ל"ו, אבל בהנ"ל י"ל דהב"י הכי הקשה דמדוע סמך הטור על סי' ל"ו בזה הלא איכא למיטעי דגבי אשה ג"כ הטעם כדי שלא יהא בעלה מתגנה בעיניה אבל במכירתו או במכירה באמת ליכא משום מצוה בו יומ"ב כהנ"ל אליבא דהרמב"ם כמובן, וגם נ"ל בס"ד דמשום טעם זה כתב המחבר בש"ע שם סי' ל"ד גבי איש בפי' דאפי' במכירה איכא משום מצוה בו יומ"ב אף שכ' את זה גם גבי שליחות דאשה בסי' ל"ו כיון דלמד את זה מהרמב"ם כמו שכתבנו ודו"ק. ומ"ש רבינו המקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת כו' עי' מ"ש ע"ז לעיל מל"ת קל"ט מחודש ג' בשני חצאי לבנה:

בפ' (ה) המדיר א"ר אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו', בכתובו' ע"ד ע"א אי' א"ר עולא בר אבא אמר עולא א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל ד"ה צריכה הימנו גט א"ר יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אמי המקדש בפחות משו"פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט כו' פרש"י וז"ל ר' אמי פליג אדר"א ואמר המקדש בפחות משו"פ ובעל היא דצריכה גט אבל המקדש במלו' או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מ"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש"פ יהיו קידושין הלכך גמר ובעל לשם קידושין עכ"ל וגם הר"ן שם מפרש כן ועל מ"ד רב אמי אבל בהנך טעי כתב הר"ן וז"ל במלוה ותנאו תנאי קסבר יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נישאת וכי בעיל אדעתא דקידושין קמאי בעיל ולא לשם קידושין ובמלוה נמי אין הכל בקיאין בהלכות קידושין עכ"ל והרי"ף שם פסק כרב אמי וכמ"ש רש"י דדוקא המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט עי' בהר"ן דמדוע פסק הרי"ף כן והרמב"ם הל' אישות פ"ז הלכ"ג פסק בגוף הדין כר' אלעזר וגם פסק כר' אמי עי' ברהמ"ג ובכ"מ את טעמו וא"כ ק"ל על רבינו ז"ל ממנ"פ אי פסק כר"א א"כ גם בקידשה על תנאי ובעל הול"ל דצריכה גט כמ"ש הרמב"ם ואי פסק כר' אמי לא הול"ל דצריכה גט אלא במקדש בפחות מש"פ כמ"ש הרי"ף אבל לא במלוה, ובמגלת ספר ראיתי שכ' על רבינו וז"ל והסמ"ג היה גורס אף בראשונה ר' אמי [כוונתו דתחת ר' אלעזר היה גורס גם שם ר' אמי] ותרי אמוראי פליגי בסברתיה אבל בגירסת ספרינו בראשונה א"ר אלעזר כו' עכ"ל נר' שהמג"ס רצה לתקן במ"ש שרבינו גרס גם בראשונה ר' אמי שלא יהא קשה על רבינו קושיתינו הנ"ל אבל איני רואה שום תיקון בזה אלא אדרבא לפי דבריו קשה ביותר הממנ"פ הנ"ל אי פסק כר' עולא בר אבא אמר עולא א"ר אמי א"כ גם בקדשה על תנאי הי' לו לפסוק כוותיה דצריכה גט ואי פסק כהא דר' יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אמי לא היה לו לומר אלא במקדש בפחות מש"פ אבל לא במלוה כיון דר' אמי ל"ס אלא או כמ"ש עולא משמיה דבין בקידשה על תנאי ובין במלוה ובין בפחות מש"פ צריכה גט או דסובר כמ"ש ר' מנחם משמיה דדוקא בפחות מש"פ צריכה גט אבל בתנאי ובמלוה לא וא"כ קשה על רבינו ממנ"פ:

וע"כ נ"ל בס"ד דגם לרבינו הי' הגירסא בגמ' כמו שהיא לפנינו בראשונה ר' אלעזר ולא ר' אמי ופסק כר' אמי כהרי"ף משום הטעם שכ' הר"ן עי"ש אלא בזה פליג רבינו על הריף דרבינו סובר דר' אמי לא פליג עם ר' אלעזר אלא בקדשה ע"ת אבל לא במלוה דמ"ש ר' אמי בפחות משוה פרוטה ה"ה אפי' במלוה כמ"ש הריטב"א שם וז"ל ומסתברא דהא דנקיט ר' אמי המקדש בפחות מש"פ לאו דוקא דה"ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון כו' אלא ודאי דר" אמי נקיט פחות מש"פ וה"ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קידושי תנאי דתלי בקפידה דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקיט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוי לשון רבים [כוונתו וא"כ נר' דגם על מלוה פליג מדאמר אבל בהנך] משום דקידושי תנאי הוה טובא עכ"ל וא"כ י"ל גם ברבינו הפשט דמ"ש בפחות מש"פ הם דברי ר' אמי ומ"ש אח"כ או במלוה הם דברי עצמו כיון דסובר בר' אמי כמ"ש הריטב"א וכמו שצ"ל במ"ש רבינו אח"כ בפני עדים שדברי עצמו הם אלא שמפרש את דברי ר' אמי כן דגם הרמב"ם והרא"ש ג"כ סברו דבפחות מש"פ ובמלוה צריכה עדים עי"ש כמ"כ נמי שפיר י"ל דמ"ש רבינו או במלוה ג"כ דברי עצמו הם וממילא ל"ק על רבינו מידי וגם הרווחנו בס"ד די"ל שגם רבינו סובר כהריטב"א דבקידשה על תנאי אינה צריכה גט כמובן, ולהלכה פסקינן בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ט"ז במקדש במלוה ובעל צריכה גט מספק ובסי' ל"א סעיף ט' פסק המחבר במקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט והרמ"א סי' כ"ח שם פסק דגם בפחות מש"פ צריכה גט מספק ובסי' ל"ח סי' ל"ה פסק כן גם במקדש ע"ת ובעל ועי' בחמ"ח וב"ש סי' ל"א סעיף ט' את טעמו:

ומ"ש רבינו סמוך לסוף מ"ע זו הנושא אשה סתם ונמצא עליה נדרים תצא בלא כתובה כו', המקור לזה במשנה כתובות ע"ב ע"ב המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כו' ודברי רבינו ז"ל הנושא אשה סתם כו' הם הסיפא דמתניתן כנסה סתם כו' וא"כ ק"ל אמאי לא נקט רבינו גם את הרישא דמתני' לאשמעינן לענין קידושין גרידא בעודה ארוסה דאם קדשה ע"מ שאין עליה נדרי' ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כיון דעל דין זה ליכא מאן דפליג דרב ושמואל לא פליגי בגמרא שם אלא בקדשה ע"ת וכנסה סתם אבל בקדשה ע"ת ועדיין לא כנסה ונמצא עליה נדרים לכ"ע אינה מקודשת ולא צריכה גט וא"כ אמאי השמיט רבינו את הרישא. ונ"לבס"ד דרבינו סמך בזה עמ"ש לעיל במ"ע זו וז"ל המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כו' נשמע משם דבכל תנאי הדין כן וא"כ נכלל שם גם הדין של הרישא דמתני' וע"כ לא הביא כאן אלא את הסיפא, וזה ל"ק כיון דהתנא דמתניתן נקט השני דינים ביחד א"כ מדוע לא סידר גם רבינו כן די"ל דרבינו כותב כל אחד בהלכה שלו הרישא דמתני' דלא שייך רק לענין קידושין כיון דברישא לא צריכה גט לכ"ע ע"כ כתב רבינו את הדין זה ברמז בהל' קידושין כמו שכתבנו ואת הסיפא דמתני' דשייכת לענין כתובה וגט דממנ"פ אי איירי הסיפא בקדשה סתם וכנסה סתם לכ"ע צריכה גט גם לשמואל כמ"ש הגמ' שם אלא אפי' כשאיירי הסיפא בקדשה ע"ת וכנסה סתם ג"כ צריכה גט לרב דהלכתא כוותיה וע"כ כתב רבינו את הסיפא כאן בהלכות כתובות וגם הרמב"ם ז"ל הביא את הרישא דמתני' בהל' אישות פ"ז הל' ו' שדיבר שם מדיני קידושין ואת הסיפא הביא בפכ"ה הל"א שם שדיבר מדיני כתובה וא"כ שפיר י"ל גם אליבא דרבינו כמו שכתבנו כמובן:

אבל לכאו' ק"ל על רבינו וגם על הרמב"ם דבפכ"ה שם הביא את הדין זה כלשון רבינו הנושא אשה סתם כו' ולא מגלו דעתייהו דהיכי מיירו אי אפי' בקדש ע"ת וככסה סתם ג"כ צריכה גט ותצא בלא כתובה או דוקא בקדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט אבל בקדשה ע"ת וכנסה סתם סברו דאינה צריכה אפי' גט כיון דהל' כשמואל ואמאי לא מגלו דעתייהו בזה אלא על הרמב"ם י"ל דסמך עמ"ש בפ"ז הלכ' כ"ג שם דפסק כרב וכיון שכן ממילא ידעינן משם דמ"ש בפכ"ה הנושא אשה סתם כוונתו אפי' בקדשה ע"ת כיון דפסק כרב אבל רבינו דלא פסק בפירוש כרב באמת קשה דהיה לו לפרש דהיכי מיירי אי בקדשה סתם או אפי' בקדשה ע"ת וכנסה סתם, ואפשר שגם רבינו סמך על הכלל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי אבל זה דוחק וצ"ע. ולענין אם קדשה סתם ולא כנסה ונמצא עליה נדרים ג"כ לא מגלה רבינו את דעתו אי סובר דתצא בלא גט או צריכה גט מספק ונ"ל בס"ד דזה תליא בהשני תירוצים של התוס' דסוגייתינו בד"ה ע"מ שאין עליה נדרים דלפי תירוץ ראשון הדין הוא דאפי' אם קדשה סתם ולא כנסה ונמצא עליה נדרים תצא בלא גט אבל לפי תירוץ השני של התוספת צריכה גט מדרבנן עי"ש וא"כ י"ל דרבינו סובר כתירוצו הראשון של התו' וע"כ לא הביא את זה אבל הרמב"ם פ"ז הל' ח' שם פסק המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים או נמצא עליה אחד משלשה נדרים הר"ז מקודשת מספק וכתב הר"ן ע"ז וז"ל ונ"ל שחשש הרב ז"ל דדילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעי גיטא ה"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה נקטינן אבל אה"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק עכ"ל והרהמ"ג שם כתב שהרמב"ם פסק כרבא שהוא בתרא דאמר בכתובות שם תנא ספוקי מספקא ליה עי"ש ובטוש"ע אה"ע סי' ל"ט סעיף ה' פסקינן בזה כהרמב"ם:

ומ"ש רבינו באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו'. לכאו' ק"ל מנ"ל דבשאר נדרים חוץ מהני שלשה לא הפסידה כתובתה הלא מפשטות לשון הגמ' נראה דמ"ד ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים כו' לענין קידושין קאי אבל לענין כתובה באמת י"ל דאפי' בשאר נדרי' תצא בלא כתובה, וי"ל דרבינו למד א"ז מהרי"ף שם שכ' אבל נדרי' שאין בהן עינוי נפש כגון קליות ואגוזי' וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ולא קפדי בהו אינשי אינה יוצאה בלא כתובה כו' וכתב הר"ן וז"ל ולפי פשט הגמרא אקידושין קאי לומר דצריכה גט אבל כתב כן ללמדינו [כוונתו דהרי"ף רוצה ללמדינו] דבשאר נדרים אפי' כתובה יש לה ולפי דעתי דקדק כן מדאמרי' בגמ' לעולם ארישא ומידי דקפדי ביה אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידיה קפידא ואי אקידושין בלחוד קאי לא שייך האי לישנא אלא הול"ל דמסתמא כי אתני ואמר ע"מ שאין עליה נדרים לא קפיד אלא בהני אלא ודאי הכי קאמר דאפי' קפיד באחריני לאחר שכנסה ואמר אי אפשי באשה נדרנית לא הוי קפידיה קפידא ואם רצה לגרשה יתן כתובה כו' עכ"ל וא"כ צ"ל ברבינו ג"כ כמ"ש הר"ן ועי' בהרא"ש שם שג"כ פסק כהרי"ף והרמב"ם ג"כ סובר כהרי"ף דבפ"ז הל"ו שם הביא את הדין זה לענין קידושין וגם הטוש"ע אה"ע סי' ל"ט כתבו את הדין זה לענין קידושין ובסי' קי"ז סעיף ג' כתבו ברמז גם לענין כתובה עי"ש. אבל לכאורה ק"ל על רבינו דאמאי ל"כ דאם קידשה ואמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר וכנסה סתם אז אפי' נמצא עליה שאר נדרים ג"כ תצא בלא כתובה, והרמב"ם שם באמת פסק כן והוא מהירושלמי כמ"ש הרהמ"ג וא"כ אמאי ל"כ גם רבינו כן, ונ"ל בס"ד ליישב דלכאו' גם על הרמב"ם קשה דאמאי ל"כ את זה לענין כתובה ג"כ בפכ"ה שם וצ"ל דהרמב"ם סמך עמ"ש בפ"ז שם לענין קידושין דאינה מקודשת בכה"ג דממילא ידעינן מזה דגם לענין כתובה הדין כן דתצא בלא כתובה וא"כ גם על רבינו י"ל דכיון דכ' לעיל בריש מ"ע זו המקדש ע"ת אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מוכח משם דעל כל תנאי שמתנה הדין כן אפי' אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר דמ"ש תנאי זה משאר תנאים וכיון דכ' רבינו את הדין זה לעיל לענין קידושין דאינה מקודשת א"כ ממילא ידעינן משם דאם קידשה ע"מ שאין עליך כל נדר וכנסה סתם דגם לענין כתובה הדין כן דאם נמצא אח"כ אפי' שנדרה שלא תאכל חרובין ג"כ תצא בלא כתובה כמובן:

ואח"כ כתב רבינו את הדין הנ"ל לענין מומין דאם כנסה סתם ונמצא עליה מומין תצא בלא כתובה ולכאו' יש לדקדק דלמה נקט את הדין זה בתרתי בנדרים ובמומין וצ"ל כיון דבמתני' אי' ג"כ בנדרים ובמומין עכ"כ רבינו גכ"כ אבל לכאו' על התנא דמתניתין גופא טעמא בעי דלמה נקט בתרתי אבל אח"כ ראיתי בשט"מ שם שכ' בשם רש"י שכבר עמד על זה ותירץ וז"ל דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא עכ"ל ולי"נ בס"ד לתרץ את התנא דנקט בתרתי משום רישא וברישא י"ל דמש"ה נקט במומין ג"כ כדי לאשמעינן דלענין קידושין לא אמרי' דראה ונתפייס כמ"ש הרהמ"ג בפ"ז הל"ז שם אליבא דהרמב"ם דסובר ג"כ דלענין קידושין לא אמרינן דראה ונתפייס עי"ש ובלח"מ שם נמצא לפי שי' הרהמ"ג ל"צ לומר כתירוצו של הרשב"א שכ' התוס' דף ע"ה ע"ב שם ד"ה אבל במומין שבגלוי דהמתני' איירי במומין שלא ראה אלא המתני' איירי בכל מומין אפי' במומין שבגלוי והא דלא אמרי' דראה ונתפייס כקושית התו' י"ל משום דלענין קידושין לא אמרינן כן וא"כ י"ל דהתנא דמתני' רצה לאשמעינן דאפי' במומין שבגלוי לא אמרי' לענין קידושין דראה ונתפייס ע"כ נקט את הדין זה גם לענין מומין ומה שלא נקטו לענין מומין גרידא י"ל דגם נדרים משום רבותא נקט לאשמעינן דאע"ג דאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אפ"ה דוקא אם נמצא עליה נדרי עינוי נפש כגון שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונים היא דאינה מקודשת אבל בשאר נדרים מקודשת והטעם כמו שאמר הגמר' דדוקא לענין נדרי ענוי נפש קפדי אינשי וכדי לאשמעינן את כל הנ"ל ע"כ נקט התנא את הדין זה ברישא בתרתי ומשום דנקט ברישא בתרתי ע"כ נקט גם בסיפא כן, אלא כל זה י"ל אליבא דהתנא דמתני' אבל אליבא דרבינו שנקט את הדין זה בכנסה ולענין כתובה וכיון דבכנסה באמת אמרינן במומין שבגלוי דראה ונתפייס א"כ ל"ל אליבא דרבינו כתירוצינו אעכצ"ל אליבא דרבינו כתירוצו של רש"י הנ"ל כמובן:

אבל לכאו' ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את מ"ש הגמ' דף ע"ד ע"ב שם הלכ' אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת בשלמא על הלכ' אצל רופא כיון דאינה מקודשת לכ"ע שהרי לא נתקיים התנאי במה שהל' אצל רופא וריפא כמ"ש הגמ' שם ע"כ י"ל שנכלל הדין זה במ"ש רבינו לעיל במ"ע זו המקדש ע"ת אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אבל א"ז דאם הלכה אצל חכם והתירה כיון דמקודשת ע"ז באמת קשה דאמאי לא הביאו רבינו הלא הדין זה תליא בפלוגתא בגמרא שם וכיון דאיכא תנא דסובר דאינה מקודשת א"כ הו"ל להביא כדי לאשמעינן דהלכה כהאי תנא דמקודשת כמו שפסקו הרי"ף והרא"ש ושאר כל הפוסקים וגם הרמב"ם פ"ז הל"ח שם: ונ"ל בס"ד כיון דהדין זה אם הל' אצל חכם והתירה מקודשת או אינה מקודשת תליא בגמרא לפי תירוצו של רבה בפלוגתא דר' מאיר ור' אלעזר אי רוצה אדם שתתבזה אשתו בב"ד או לא דלר"מ דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מקודשת ולר' אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אינה מקודשת וכיון דהרמב"ם וכל הפוסקים הנ"ל פסקו כר"מ ע"כ פסקו דמקודשת אבל רבינו יש לומר דפסק כר"א ועכ"ס דאינה מקודשת וכ"ת ע"ז גופא קשה דמדוע פסק כר"א ע"ז י"ל דהלח"מ הלכ' אישות שם הקשה על הרמב"ם דהיכי פסק בהלכה אצל חכם כר"מ ובפי"ז הלי"ג שם פסק כר' יוחנן דכתובות צ"ז ע"ב דאלמנה מוכרת כתובתה שלא בב"ד ולא גרושה משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ותירץ דשאני בין ביזוי לביזוי עי"ש בפ"ז הלי"ג וא"כ י"ל דרבינו באמת ל"ס כתירוצו של הלח"מ אלא סובר דל"ש בין בזוי לביזוי וטעמי' דר' יוחנן באמת משום דסובר כר"א ולא כר"מ וכיון דפסק רבינו לעיל במ"ע זו בד"ה אלמנה בין מן האירוסין כו' כר' יוחנן [ומה שמחלק רבינו בין ב"ד מומחה לשאינו מומחה גם הרמב"ם בפי"ז הלי"ג שם מחלק כן ועי' בהרהמ"ג שכתב טעם לשבח לזה] ע"כ פסק גם כאן כר"א וכיון דסובר רבינו דאינה מקודשת ע"כ שפיר השמיט את זה כיון דממילא ידעינן את דעתו הטהורה בזה ממה דפסק לעיל כר' יוחנן דאין רוצה שתתבזה אשתו בב"ד כמובן. או י"ל דלעולם גם רבינו סובר כשאר הפוסקים דהלכה כר"מ ומה שפסק לעיל כר' יוחנן י"ל גם אליבא דרבינו כתירוצו של הלח"מ והא דלא הביא את הא דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת י"ל דסובר דממילא ידעינן א"ז ממ"ש במ"ע זו הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה כיון דנשמע מזה הא אם לא נמצאו עליה נדרים לא תצא בלא כתובה וכיון דכשהלכה אצל חכם והתירה הוי כאלו לא נמצאו עליה נדרים כיון דהחכם עוקר נדר מעיקרו א"כ ממילא נשמע הדין זה משם כמובן:

ומ"ש רבינו אח"כ וכן אמר שם שהכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נשים ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע בו ורצה תצא בלא כתובה כו' כיצד הי' מרחץ בעיר כו', גם זה מהסוגי' דמומין כתובות ע"ה ע"א אבל לכאו' ק"ל הלא הכיצד שכ' רבינו קאי לפרש עמ"ש הכונס אשה סתם ונמצא בה מומין שתצא בלא כתובה כיון דבעל נאמן לומר שלא ידע ממומין אלו וע"ז קאמר כיצד כלומר אימתי נאמן הבעל במומין שבסתר וליכא מרחץ בעיר וא"כ הול"ל מתחלה כיצד במומין שבסתר וליכא מרחץ נאמן [ואז היה הסדר של רבינו דומיא דמתני' שם שמפרש ג"כ מתחילה דבאיזה אופן נאמן] ואח"כ את הא דאם יש מרחץ בעיר ויש לו קרובים אינו נאמן אבל כמ"ש רבינו עכשיו לא הוי הכיצד פירושא דלעיל מיניה, ובדינא דחייא ראיתי שכ' על כיצד וז"ל משום דסיים לומר דאין יכול לטעון אלא דוקא בשאינו יודע בהן או שלא שמען בא לפרש עתה באיזה דבר יכול לטעון ובאיזה דבר אין יכול לטעון עכ"ל אבל גם בזה עדיין לא תירץ על קושיתינו כלום כיון דסוף סוף קשה דמתחילה הי' לו לפרש דבאיזה דבר יכול לטעון כדי שיהא הכיצד הפירוש של מה דסליק מיניה ורבינו עשה להיפך שמפ' מתחלה דבאיזה דבר אינו יכול לטעון וגם על הרמב"ם ז"ל הל' אישות פכ"ה הל"ב שגכ"כ כרבינו ק"ל ובאמת בש"ע אה"ע סי' קי"ז שהביא להל' את דברי רבינו והרמב"ם ומסדר ג"כ כלשון רבינו נזהר בזה ול"כ מלת כיצד בסעיף ה' שם. ונ"ל בס"ד לתרץ דמלשון רבינו הכונס אשה סתם נראה לכאו' דאיירי אפי' אם קידשה ע"מ שאין עליה מומין דאל"כ הול"ל קידש' וכנסה סתם ומדל"כ אלא כנסה סתם ע"כ מוכח דאיירי אפי' בקידש' ע"ת כיון דפסק כרב בכתובות ע"ב ע"ב כהנ"ל מחודש כ"א ועי' בדד"ח ד"ה הנושא אשה ונמצא עליה נדרים מ"ש בזה וא"כ קשה על רבינו קושית התו' בסוגייתינו דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל במומין כו' כו' דכיון שקידשה ע"ת מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי הואיל והתנה ע"מ שאין בה מומין וצ"ל דרבינו סובר כתירוצו של התו' בשם הרשב"א דכשהתנה לא על מומין שבגלוי נתכוין דאותן ראה ונתפייס אלא על מומין שלא ראה נתכוין וכשיש נמי מרחץ באותה העיר אית לן למימר שלא התנה אלא על מומין שאין נבדקין ע"י מרחץ עי' בתו' היטב וא"כ סובר רבינו דאפי' בקידשה ע"ת לא על כל מומין יכול לטעון אלא כמ"ש התו' וא"כ י"ל הפשט ברבינו כך כיון דממ"ש רבינו שהכונס אשה סתם מוכח דאפי' בקידשה ע"ת סובר דלא בכל מומין יכול לטעון וקשה ע"ז קושית התו' הנ"ל וצ"ל דסובר כתירוצו של התוס' דבקדשה ע"ת ג"כ אמרינן דראה ונתפייס ע"ז קאמר אח"כ כיצד כלומר כיצד אמרינן גם בקידשה ע"ת דראה ונתפייס זה דוקא כשיש מרחץ והיו לו קרובים וע"כ כתב רבינו שפיר מתחלה דעל איזה דבר אינו יכול לטעון כיון דלא קאי הכיצד על מ"ש לעיל מיניה ולא ידע הבעל במום זה אלא קאי על מה שכתבנו כמובן, וכל זה י"ל כשרבינו באמת סובר כתירוצו של התוס' אבל אי נאמר דסובר כהמרדכי מובא בהג' אשרי שם דאפי' במום שבגלוי כל שלא נכנס' לרשות הבעל י"ל דלא ראה את המום עי' במהרש"א שם וא"כ גם בקדשה ע"ת שפיר יכול לטעון גם על מומין שבגלוי ואי נאמר דרבנו באמת ס"כ ממילא תו ליכא למימר כפשטינו הנ"ל דהכיצד קאי על קידשה ע"ת כיון דבקידושין גרידא גם על מומין שבגלוי יכול לטעון ורבינו כתב דדוקא על מומין שבסתר יכול לטעון וא"כ הי' נשאר על רבינו קושיתינו הנ"ל אעכצ"ל דרבינו סובר כשיטת התוס' הנ"ל וכן היא באמת שיטת הטור אה"ע סי' ל"ו ועי' בב"ח שם שכ' על המרדכי הנ"ל וז"ל ונ"ל דכיון דשאר הפוסקים לא חלקו בכך כו' נראה מהב"ח שג"כ סובר בדעת רבינו כמו שכתבנו כיון דבשאר הפוסקי' שכ' נכלל גם רבינו כמובן:

נמצא לפי הנ"ל גם על הרמב"ם ל"ק מידי כיון דיש לפרש את הכיצד שכ' כמו שפירשנו אליבא דרבינו וא"כ ממילא יש להוכיח גם מהרמב"ם דסובר כשיטת התוס' הנ"ל אבל הרהמ"ג הל' אישות פ"ז הל"ז כתב שהרמב"ם סובר דמה דאמרינן דבמום שבגלוי או אם יש מרחץ ויש לו קרובים דראה ונתפייס זה לא אמרינן רק לענין כתובה דהיינו במום שבגלוי חייב ליתן לה כתובה אבל לענין קידושין כשקידשה ע"מ שאין בה מומין אף מומין שבגלוי מבטלין הקידושין דלא אמרינן לענין קידושין אף במומין שבגלוי דראה ונתפייס כ"כ הבדק הבית בב"י סי' ל"ט בכוונת הרמב"ם וא"כ מוכח דהרמב"ם סובר כהמרדכי דבארוסה לא אמרי' דראה ונתפייס דאי הוה סובר כהתו' אז אפי' לענין קידושין הול"ל במומין שבגלוי דראה ונתפייס וכיון שכן ממילא נסתר דברינו הנ"ל בכוונת הכיצד כיון דהרמב"ם ג"כ כתב כיצד ואפ"ה סובר כהמרדכי אעכצ"ל דאיזה כוונה אחרת הי' להרמב"ם בהכיצד כוונה שאינה סותרת את שיטת המרדכי וא"כ גם אליבא דרבינו י"ל דלעולם סובר כהמרדכי ובהכיצד הי' לו הכוונה של הרמב"ם כמובן. אבל אחר עיון קצת ראיתי דאא"ל שהרהמ"ג סובר בהרמב"ם דסובר כהמרדכי דאי הוה ס"כ אז קשה היכי כתב הרהמ"ג שם וז"ל וכשאמרו בגמ' והא ראה ונתפייס היא לענין כתובה כו' הלא הלשון היא לענין כתובה שכ' מורה שגם בארוסה לענין כתובה הדין כן כיון דלארוסה ג"כ אית לה כתובה ולשי' המרדכי באמת לא אמרינן דראה ונתפייס אלא דוקא כשהיא ברשות הבעל דהיינו בנשואה וא"כ היכי כתב הרהמ"ג לשון שמורה שגם בארוסה הדין כן אע"כ מוכח דהרהמ"ג באמת ג"כ סובר דהרמב"ם סובר כשיטת התו' אלא הרמב"ם מחלק בין קידושין לכתובה דלענין קידושין סובר דלא אמרינן דראה ונתפייס והוי מקח טעות ולא צריכה גט אבל לענין כתובה אפי' מן האירוסין סובר דראה ונתפייס וחייב ליתן הכתובה וא"כ יש חילוק גדול בין המרדכי להרהמ"ג דלהמרדכי אפי' במומין שבגלוי או אם יש מרחץ ויש לו קרובים לא אמרינן דראה ונתפייס אלא בנשואה אבל בארוסה אפי' לענין כתובה לא אמרינן כן אבל להרהמ"ג גם בארוס' לענין כתובה אמרינן כן אלא בזה סובר הרהמ"ג כהמרדכי דלענין קידושין גרידא לא אמרינן דראה ונתפייס ולא צריכה גט כמובן:

ומה מאד יש להבין בס"ד בהנ"ל את הב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א דבתר שהביא את שיטת התוס' והמרדכי והרהמ"ג הנ"ל כתב וז"ל לכן נ"ל להחמיר אפי' במומין שבגלוי עכ"ל כוונתו כיון דלהמרדכי והרהמ"ג לא הוי קידושין ע"כ נר' לו להחמיר דאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם דמראשון צריכה גט לחומרא משום שיטת התוס' ומשני צריכה גט לחומרא משום שיטת המרדכי והרהמ"ג עי' בבית מאיר ובמחצית השקל שם ולכאורה ק"ל על הב"ש הלא הב"ח שם ג"כ פסק מחמת שיטת התוס' והמרדכי דצריכה גט משניהם דבתר שהביא את שיטת המרדכי כתב וז"ל ונ"ל דכיון דשאר פוסקים לא חלקו בכך הו"ל ספק קידושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם עכ"ל וא"כ אמאי לא הביא הב"ש את הב"ח לאמת את דבריו, אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהב"ש ל"פ לחומרא אלא לענין קידושין כיון דלענין קידושין גם שי' הרהמ"ג מסייע להמרדכי כהנ"ל וע"כ פסק הב"ש לחומרא אבל לענין פלוגתת התוס' והמרדכי דהיינו בארוסה לענין כתובה באמת ל"פ הב"ש לחומרא אלא פסק כהתוס' כיון דלענין פלוגתא זו גם הרהמ"ג סובר כהתוס' כהנ"ל ומשו"ה בסי' קי"ז ס"ק י"ג ל"כ הב"ש ונ"ל להחמיר אלא הביא שם את שיטת התוס' והמרדכי וכתב אח"כ ועי' סי' ל"ט כוונתו דבסימן ל"ט דאיירי לענין קידושין כיון דאיכא נמי שי' הרהמ"ג שמסייע להמרדכי ע"כ פסק שם לחומרא אבל לענין כתובה ל"פ כן כן נ"ל בס"ד בכוונת הב"ש, אבל הב"ח סובר לענין פלוגתת התו' והמרדכי גרידא ג"כ לחומרא כי כן נראה בפי' מדבריו שם כיון שלא דיבר משיטת הרהמ"ג כלום וא"כ יש בין הב"ח והב"ש פלוגתא גדולה וע"כ לא הביא הב"ש את הב"ח לאמת את דבריו כמובן וממילא לפי"ז לא יפה עשה הבאר היטב סי' ל"ט במ"ש וז"ל ויש להחמיר אפי' במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל י"ל דלא ראה ב"ש עכ"ל דלפי הנ"ל באמת ל"ס הב"ש כן אלא לענין קידושין וכל מה שכתבנו נ"ל להל' אבל למעשה צריך למיחש לדברי הב"ח חוץ ממה שמיקל הבית מאיר סי' ל"ט עי"ש. ואי קשיא היכי יכול הרהמ"ג לומר בהרמב"ם דלענין מומין אמרינן דראה ונתפייס וחייב ליתן לה כתובה והיא תהא מותרת בלא גט הלא מצינו להיפך דגבי גט כיון דאיסורא היא אזלינן לחומרא ולגבי ממון אזלינן לקולא אבל דע שכבר הקשה קושיא זו הב"מ סי' ל"ט סעיף ד' ותי' כמ"ש הלח"מ בכוונת הרהמ"ג עי"ש וא"כ ממילא מוכח מהב"מ דסובר ג"כ בכוונת הרהמ"ג כמו שכתבנו דאי הוה סובר בכוונת הרהמ"ג דהרמב"ם סובר כהמרדכי ל"ק קושיתו על הרהמ"ג כיון די"ל דהא דחייב ליתן לה כתובה איירי בנשואה וצריכה באמת גט ג"כ והא דכ' הרהמ"ג דלענין קידושין סובר הרמב"ם דלא אמרי' דראה ונתפייס ולא צריכה גט זה איירי בארוסה ובארוסה באמת גם לענין כתובה הדין כן דל"צ ליתן וא"כ מה הקשה הב"מ אעכ"מ דסובר בכוונת הרהמ"ג כמו שכתבנו וגם מהלח"מ בפ"ז שם כשנדייק שפיר בדבריו יש להוכיח ג"כ דסובר בכוונת הרהמ"ג כמו שכתבנו וכן מוכח מהכ"מ שם מדכ' וז"ל ואע"פ שבפרק כ"ה לא איירי אלא לענין כתובה משם נלמד לענין קידושין כו' ואי הוה סובר בכוונת הרהמ"ג דהרמב"ם סובר כהמרדכי אז לא השיג כלום על הרהמ"ג דהיכי יכלינן למימר דנלמד לענין קידושין שהיא ארוסה ולא אמרינן דראה ונתפייס מכתיבה שהיא נשואה ואמרינן דראה ונתפייס אעכ"מ דגם הכ"מ סובר בכוונת הרהמ"ג כמו שכתבנו ולעצמו בודאי סובר הכ"מ בהרמב"ם דסובר כשי' התו' דאל"כ היכי כתב דגם לענין קידושין הדין כן, ובלאו כל זה עי' במחצה"ש על אה"ע סי' ל"ט שהביא פירוש א' בהרהמ"ג דסובר בהרמב"ם דגם לענין קידושין אמרינן דראה ונתפייס ודלא כמ"ש בכוונת הרהמ"ג החמ"ח והב"ש שם וגם המשרת משה הל' אישות פ"ז הביא את הפירוש זה בשם אחד קדוש ולפי פי' זה סובר הרהמ"ג ג"כ בהרמב"ם כהכ"מ דמשם נלמד לענין קידושין ואז בודאי צ"ל דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' וא"כ ממילא שפיר י"ל גם בהרמב"ם הפי' בהכיצד כהנ"ל וממיל' גם ברבינו עולים דברינו הנ"ל מחודש כ"ד יפה וגם הרווחנו בס"ד בהנ"ל דרבינו והרמב"ם סברו כשי' התוס' והטור וכ"ס המחבר והרמ"א והלבוש סי' ל"ט:

אבל לכאו' ק"ל על שי' התוס' הנ"ל ממ"ש התוס' בסוגייתינו ד"ה מי ששנה זו ל"ש זו שהקשה דאמאי לא נקט ברישא רבותא טפי דאפי' כשהיא ברשות הבעל על האב להביא ראי' לר' יהושע ותי' בשם הרשב"א דדוקא נקט הכי דכי היכי דפליגי רישא וסיפא בפלוגתא דר"ג ור' יהושע ה"נ פליגי בהכי דתנא דרישא סבר דדוקא עודה בבית אבי' צריך להביא ראי' אבל נכנסה לרשות הבעל אין צריך להביא ראי' דאפי' יביא הבעל עדים דעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו והאי ראה ונתפייס כו' עי"ש, ולכאו' ק"ל הלא בעודה בבית אבי' ג"כ ראה ונתפייס אעכצ"ל דהתנא דמתניתין דיבר ממומין שאינן נבדקין ע"י מרחץ כגון ריח הפה ונכפה הקבוע לו זמן כמ"ש התו' שם ד"ה אבל במומין וא"כ קשה היכי קא' הרשב"א דלהתנא דרישא כשנכנסה לרשות הבעל לא מועיל עדים משום חזקה אין אדם שותה בכוס כו' הלא אינו יכול לבדוק מומין הללו אעכצ"ל דהרשב"א סובר כהמרדכי דאפי' במומין שבגלוי כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל לא אמרינן דראה ונתפייס וע"כ מתרץ הרשב"א שפיר דלעולם איירי התנא דמתני' במומין שבגלוי ומשו"ה כשעודה בבית אביה על האב להביא ראי' משום דלא אמרינן כשעודה בבית אבי' דראה ונתפייס כמ"ש המרדכי אבל כשנכנסה לרשות הבעל אפי' כשהביא הבעל עדים אינו מועיל משום דאמרינן דראה ונתפייס כן צריך לפרש את דברי התו' כמובן, וא"כ לכאו' יש סתירה מהתוס' זה על מ"ש התוס' בד"ה אבל במומין שבד"ה אבל כתב התו' בשם הרשב"א דלא כהמרדכי כהנ"ל מחודש כ"ד ובד"ה מי ששנה זו כתב התו' בשם הרשב"א דסובר כהמרדכי אלא ע"ז י"ל דהתוס' בד"ה אבל כתב בשם הרשב"א דלא כהמרדכי אליבא דרבנן ואת מ"ש התוס' בד"ה מי ששנה זו בשם הרשב"א כתב אליבא דהתנא דרישא דאזיל אליבא דר' מאיר ואם באמת הי' כוונת התוס' כן אז לא הי' קשה על שיטת התוס' אלא להפנ"י בסוגיתינו שכ' דהתנא דרישא סובר כהחכמים עי"ש ותבין, אבל לכאו' ק"ל מהגמ' גופא על שיטת התו' דהגמ' הקשה שם על תירוצו של רבא דרישא כאן נמצא וכאן הי' ומשני משנתארסה משום דאיכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס כו' ולכאורה צריך להבין דמאיזה מומין דיבר' הגמ' אי דיבר' ממומין שבגלוי או ממומין שבסתר ויש לו קרובים ויש מרחץ אז אפי' כשעודה בבית אביה אמאי על האב להביא ראי' דאף דאמרינן כאן נמצא וכאן הי' הלא איכא למימר דראה ונתפייס אעכצ"ל דהגמ' לא דיבר' אלא ממומין שאין להם בדיקה כגון ריח הפה ונכפה א"כ היכי קאמר חזקה אין אדם כו' הלא אין יכול לבדוק מומין הללו אעכצ"ל דהגמ' סובר כהמרדכי ודיבר' ממומין שבגלוי ורישא דמתניתין כשעודה בבית אביה היינו טעמא דעל האב להביא ראי' משום דכשעודה בבית אביה לא אמרינן דראה ונתפייס אבל בסיפא כשהיא בבית בעלה אמרינן חזקה אין אדם שותה כו' וראה ונתפייס וא"כ קשה על שיטת התוס' הנ"ל הא מהגמ' גופא מכח כשיטת המרדכי, ואי"ל כיון דהגמרא אזיל שם אליבא דרבא שמתרץ רישא ר' יהושע וסיפא ר' גמליאל והרישא והסיפא שהקשה הגמרא אהדדי באמת ר' מאיר היא וע"כ נאמר דהגמרא אזיל שם אליבא דר"מ ואליבא דר"מ סובר הגמ' כהמרדכי וכמו שכתבנו לעיל אליבא דהתוס' והתוס' בד"ה אבל במומין נא' דלא קאמרי את שיטתם אלא אליבא דרבנן, דבאמת זה אא"ל חדא דהיכי יכלינן למימר דהשקלא וטריא של הגמרא אזלא אליבא דר"מ דלא כהלכתא כיון דהלכה כרבנן ועוד קושיית הגמ' מרישא לסיפא באמת אליבא דרבנן הקשה כיון דגם הרבנן מודים להדין של רישא והסיפא לר"מ דבעודה בבית אביה על האב להביא ראי' וכשהיא בבית בעלה על הבעל להביא ראי' כיון דהרבנן לא פליגי בזה על ר"מ אלא פלוגתתם במומין שבסתר ויש מרחץ כמ"ש התו' ד"ה וחכמים עי"ש וא"כ קשה על שי' התוס' כהנ"ל:

וע"כ נ"ל בס"ד דמ"ש התוס' בד"ה אבל במומין כו' דמומין שבסתר כגון ריח הפה או נכפה אין להם בדיקה ע"י מרחץ אין כוונתם דאין להם בדיקה כלל אלא כוונתם שאין להן בדיקה במרחץ ע"י קרובים כיון שאין להן בדיקה בנקל וצריך לזה בדיקה ביותר ואין דרך לעשות במרחץ בדיקה כזו ע"י קרובים אם לא שגם היא יודעת מזה דבשלמא מומין שבגלוי או מומין שיכול לבדוק במרחץ מומין אלו אפשר לבדוק באופן שהיא לא יודעת מזה דכשהן רוחצין ורואין זה את זה ערום יכולין לבדוק אותה בלא ידיעתה אבל ריח הפה או שאר מומין כזה א"א לבדוק בלי ידיעתה ובדיקה כזו אין הבעל עושה אלא כשרוצה לשתות מן הכוס וע"כ קאמר הגמ' שפיר חזקה אין אדם שותה בכוס כו' כמובן, או י"ל דהתו' סובר שהבדיקה של חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקה פירושו שהוא בעצמו בדקה כמ"ש המרי"ק שורש ק"ה וא"כ הוי חזקה זו באמת על כל המומין אלא חזקה זו סובר התוס' לא אמרינן אלא כשנכנסה לרשות הבעל כמ"ש התו' ד"ה מי ששנה זו כהנ"ל וסובר התוס' דלחזקה זו ליכא שום שייכות עם מה דאמרינן על מומין שבגלוי או על מומין שיש להם בדיקה במרחץ שראה ונתפייס, דחזקה שבדקה בקרובות או במומין שבגלוי דאמרינן שראה ונתפייס סובר התו' דאמרינן אפי' כשהיא בבית אביה אבל חזקה דאין אדם שותה בכוס כו' סובר התו' דלא אמרינן אלא כשנישאת ועי' ביד המלך פכ"ה מהל' אישות שג"כ מחלק בין חזקות הללו אלא הוא האריך בענין אחר אבל משם תבין היטב את דברינו וא"כ ממילא ל"ק על התו' מהגמ' מידי וגם מהתו' ד"ה מי ששנה זו ליכא שום סתירה ול"צ למימר דהתנא דרישא סובר כר"מ אלא י"ל כמ"ש הפנ"י הנ"ל אלא התו' והמרדכי בזה פליגי המרדכי סובר דכמו דלא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס כו' אלא כשנכנסה לרשות הבעל כמ"כ נמי לא אמרי' החזקה שבדקה בקרוביו כשיש מרחץ או במומין שבגלוי דראה ונתפייס אלא כשנכנסה לרשות הבעל והתו' סובר כהנ"ל ורבי' והרמב"ם לפי הנ"ל י"ל דסברו ג"כ כשי' התו' ודו"ק:

ומ"ש רבינו אח"כ כיצד היה מרחץ בעיר והי' לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו כו', הרמב"ם הלכו' אישות פכ"ה הל"ג הביא בשם הגאונים דסברי דאפי' הי' גר בעיר שאין לו קרוב כלל אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון שא"א שלא יהי' לו רעים ואמר לאחד מרעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו את פלונית אבל הרמב"ם חולק עליהם וסובר דאם גר בעיר שאין לו קרובי' אז אפי' יש מרחץ יכול לטעון עי"ש ומדכ' רבינו קרובים דוקא ולא קא' או מיודעיו נראה דסובר כהרמב"ם, אבל המגלת ספר כתב שרבינו סובר כהגאונים וראייתו מדכ' רבינו אח"כ ואם אין שם מרחץ טוען במומין שבסתר ובהרמב"ם בהלכה ב' שם אי' ואם אין שם מרחץ או שלא הי' לו קרובים ומדל"כ רבינו ג"כ או שלא היה לו קרובים הוכיח המג"ס מזה דסובר כהגאוני' דבמומין שבסתר לא תליא אלא במרחץ עי"ש, אבל לכאו' ק"ל על המג"ס דלפי דבריו קשה על רבינו דמתחלה כתב כיצד הי' מרחץ בעיר והיה לו קרובים נר' מזה דסובר דתרתי בעינן שלא יכול לטעון על מומין שבסתר ואח"כ כתב ואם אין שם מרחץ טוען במומין שבסתר נראה דסובר דבמרחץ גרידא סגיא וא"כ סותר את לימודו, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו באמת סובר כהרמב"ם כמו שנר' מתחלת דבריו ומה שהשמיט אח"כ או שלא היו לו קרובים י"ל דסמך עמ"ש אח"כ בתר דכתב דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות כו' וז"ל והוא שלא הי' שם מרחץ בעיר ושלא היה לו קרובים לבדוק בה כו' דזה נראה בעליל דכוונת רבינו במ"ש ושלא היה לו קרובים דפירושו או שהי' שם מרחץ אלא שלא הי' לו קרובים לבדוק בה דאי"ל דכוונתו דאפי' כשלא הי' שם מרחץ צריך ג"כ שלא יהי' לו קרובים בעיר דכיון דכשהי' לו קרובים אז אמרינן דבדקה ע"י קרובותיו אפי' שלא במרחץ כיון דקאי רבינו שם על מומין שבגלוי אלא שדרכה להתכסות עצמה בשוק אבל בביתה לא מתכסיא וע"כ אם הי' לו קרובים בעיר בודאי הי' שולח אצלה איזה קרובה לראות בערמה אם אין לה מום שבגלוי ועכ"כ רבינו דצריך להיות גם התנאי שלא היה לו קרובים בעיר, ואם באמת היה הפשט ברבינו כן אז לא הי' ראיה מכאן דסובר כהרמב"ם כיון די"ל דדוקא בדיקה זו שצריך להיות בביתה את זה א"א לעשות אלא ע"י קרובים וגם הגאונים י"ל דמודים לזה אבל בדיקת מומין שבסתר במרחץ כיון דשם ערומים הם י"ל דגם רבינו סובר כהגאוני' שהבדיקה זו יכול להיות גם ע"י מיודעיו ואפשר דהמג"ס באמת הי' לומד בכוונת רבינו כך וע"כ כתב כמו שכתב, אבל באמת זה אא"ל דא"כ היה לו לרבינו להביא את שיטת הגאונים ולומר בהם את הדין זה דבדיקה כהנ"ל גם הגאונים מודים שלא יכול להיות אלא ע"י קרובים כיון שהוא חידוש גדול שיש אופן שגם הגאונים מודים להרמב"ם ומדלא הביא רבינו את הגאונים כלל ובתחלת דבריו כתב והי' לו קרובים ע"כ מוכח דסובר כהרמב"ם וא"כ עכצ"ל הפשט ברבינו במ"ש ושלא הי' לו קרובים כמו שכתבנו. וגם נ"ל בס"ד להביא ראי' לפשטינו מהמרדכי דסוגייתינו סימן קצ"ח שהעתיק את לשון רבינו מד"ה הא דאמרת עד ד"ה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי אם אין מרחץ בעיר והשמיט המרדכי ולא העתיק את התנאי השני שכ' רבינו בדין זה ושלא היה לו קרובים לבדוק בה א"כ מוכח מזה בפי' דהמרדכי ג"כ סובר הפשט ברבינו כמו שכתבנו וע"כ סגיא ליה במה שהעתיק אם אין מרחץ בעיר כיון דכשליכא מרחץ אז תו ליכא למימר שבדקה ע"י קרובותיו אבל אם נאמר דסובר הפשט ברבינו כפשטינו הב' שכתבנו אליבא דהמג"ס אז היה קשה על המרדכי דמדוע לא העתיק גם את התנאי שלא יהי' לו קרובים בעיר כיון דכשיש לו קרובים אז אף דליכא מרחץ ג"כ אמרינן שבדקה ע"י קרוביו בביתה כהנ"ל אע"כ מוכח דהמרדכי סובר ברבינו כפשטינו הראשון כמובן, וגם יש ליישב בהנ"ל מה שדקדקנו בהמרדכי דמדוע הביא את הדין זה בשם רבינו דוקא הלא גם הרמב"ם והרא"ש סברו כן אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דאגב רצה המרדכי להודיענו הפשט ברבינו כדי להורות ע"י פשט זה שגם רבינו סובר כהרמב"ם כמובן, וגם ראיתי אח"כ בדינא דחיי שכ' ג"כ שרבינו סובר כהרמב"ם אלא הוא הקשה על השיטה זו וז"ל דאי כסברת הרמב"ם ז"ל דבקרובותיו בקרובות ממש קאמר אבל היכא דאין לו קרובות יכול לטעון כי היכי דמפלגי רבנן בין יש מרחץ באותה העיר לאין מרחץ ליפלגי נמי בין יש לה קרובות לאין לה קרובות ולא שסתמו הדבר ואמרו במצא במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול' לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אפי' במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה בקרובותיו ומשמע דהאי טעמא שבדקה בקרובותיו אינו זז ממקומו ולפי דברי הרמב"ם זז ממקומו שהרי אפשר שיהי' גר בארץ נכריה ואין לו קרובים והי' להם לומר אפי' במומין שבסתר אינו יכול לטעון אם יש לו קרובות מפני שבודקה בקרובותיו אלא ודאי עיקרא דמלתא כדברי הגאונים ז"ל וטענות הרמב"ם אינם טענות דכשאין לו קרובים ורוצה לקחת אשה מוציא כל מה שיש בלבו לאוהביו וחביריו כדי לבדקה וסומך עליהם יותר מקרוביו דטוב שכן קרוב מאח רחוק עכ"ל וכיון דרבינו גכ"ס כהרמב"ם א"כ גם עליו קשה קושית הדד"ח:

אבל נ"ל בס"ד לתרצם בהקדים מה שכתבנו על הרהמ"ג הלכ' אישות פכ"ה הל"ג שכ" על שי' הגאונים והרמב"ם וז"ל גם בזה אין ראי' מן הגמ' לא לדעת מקצת הגאונים ולא לדעת רבינו ובסברה הם חולקי' עכ"ל אבל לי"נ בס"ד דלא בסברה חולקים אלא לכל אחד יש ראיה לשיטתו מהגמרא דלהגאונים י"ל דסברו כמ"ש הדד"ח הנ"ל וא"כ יש להם ראי' ממתני' דקרובי' לאו דוקא ורבינו והרמב"ם י"ל דלמדו את שיטתם ג"כ ממתניתן דהיה קשה להם דלפי שי' הגאונים דבמומין שבסתר לא תליא אלא במרחץ ואם יש מרחץ לעולם אינו יכול לטעון א"כ הוי מומין שבסתר כשיש מרחץ דומין ממש למומין שבגלוי דבמומין שבגלוי לעולם אינו יכול לטעון וגם במומין שבסתר כשיש מרחץ הדין כן א"כ מדוע לא נקט התנא במתני' מומין שבגלוי ומומין שבסתר ויש מרחץ בחדא בבא למה מחלק וקאמר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה בקרובותיו למה נקט שני פעמים אינו יכול לטעון מדוע ל"ק בקיצור אבל במומין שבגלוי או כשיש מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון אעכצ"ל דמש"ה לא נקט בחדא בבא כיון דלא שוה דינם דבמומין שבגלוי לעולם אינו יכול לטעון אבל במומין שבסתר אף שיש מרחץ לא לעולם אינו יכול לטעון אלא דוקא היכא דאית ליה קרובים בעיר והא דלא קאמר התנא בפי' דהיכא דלית ליה קרובים יכול לטעון כמו שהקשה הדד"ח הנ"ל ע"ז י"ל דהתנא סמך דממילא ידעינן א"ז מדלא עירביניהו התנא ותני בחדא בבא כן י"ל דסברו רבינו והרמב"ם ול"ק עליהם קושי' הדד"ח הנ"ל כמובן, אבל הגאונים י"ל דסברו כמ"ש התוס' שם דף ע"ה ע"א ד"ה וחכמים שגם ר' מאיר מודה במומין שבגלוי דאינו יכול לטעון ולא פליג ר"מ אלא במומין שבסתר ויש מרחץ וא"כ י"ל דמשו"ה לא עירבינהו התנא להורות בזה דפירוש' דאינו יכול לטעון בתרא לא הוי כפירושא דאינו יכול לטעון קמא דפירושא דאינו יכול לטעון קמא דלכ"ע אפי' לר"מ אינו יכול לטעון ופירושא דאינו יכול לטעון בתרא דדוקא לחכמים אינו יכול לטעון וא"כ יש לכל אחד מהשני שיטות מקור מהגמ' ודו"ק. ולענין הל' הרא"ש והטור אה"ע סי' ל"ט פסקו כהגאונים והמחבר סי' קי"ז פסק כרבינו והרמב"ם והרמ"א שם הביא את שיטת הגאונים בשם יש אומרי' ובסי' ל"ט נראה דפסק כהגאוני' מדכ' בסעיף ד' ואם יש מרחץ בעיר כו' ומדלא דיבר מקרובים אלא ממרחץ ע"כ מוכח דפסק כהגאונים וכ"פ הלבוש שם וגם הדד"ח פסק כן וכתב שהריא"ז פסק ג"כ כן וא"כ ממילא כן הלכה:

ומ"ש רבינו כל המומין הפוסלין בכהנים כו', המקור לזה מדף ע"ה ע"א שם האי שומא ה"ד כו' א"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה וניפייס הוא א"ר פפא בעומדת לה תחת כפה של ראשה וזימנין דמתחזיא וזימני' דלא מתחזיא וא"כ קשה על רבינו מדוע לא הביא את הא דרב פפא בעומדת לה תחת כפה של ראשה וכן הקשה הר"ן בכתובות שם על הרמב"ם הל' אישות פ"ז הל"ז אבל לכאו' ק"ל דמדוע הקשה הר"ן על הרמב"ם דוקא מדוע לא הקשה גם על הרי"ף ואח"כ ראיתי שכבר עמד הב"י אה"ע סי' ל"ט על הר"ן בזה עי"ש ועל קו' הר"ן מתרץ הרהמ"ג שהרמב"ם סמך עמ"ש בפכ"ה שם דעל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון וא"כ ממילא ידעינן דצריך להיות השומא שלא במקום גלוי דאל"כ אמרינן דראה ונתפייס וא"כ ממילא גם על רבינו י"ל כן כיון שגכ"ס דעל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון. אבל לכאורה עדיין קשה על רבינו מדוע כתב אבל אם היתה שומא שיש בה שער בשאר הפנים כו' דנראה מזה דסובר דדוקא על הפנים הוי שומא מום הלא מגמ' מוכח דבכל מקום הוי מום אבל גם ע"ז כבר עמד הכ"מ על הרמב"ם ועי' בלח"מ מה שתירץ כי תירוצו עולה יפה גם על רבינו ועי' בשיירי קרבן בירושלמי כתובות פ"ז הלכה ז' מה שהניח בצ"ע על הרמב"ם גם לפי תירוצו של הלח"מ מהירושלמי דאיתא בפי' דשומא שיש בה שער הוי מום בין בפנים בין בגוף ודבר זה באמת צ"ע גדול גם על רבינו ולהלכה הטור אה"ע סי' ל"ט פסק דשומא גדולה כאיסר או אפי' קטנה ויש בה שער הוי מום בכ"מ בגופה אבל הש"ע שם לא דיבר בפי' אלא משומא קטנה ביותר והחמ"ח ס"ק ו' והב"ש ס"ק י"ב הביאו את השני דעות בזה ומהט"ז שם נר' דפסק כרבינו והרמב"ם דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים:

ומ"ש רבינו כיצד היא טענו' מומין כו' כגון אצבע יתירה כו', כ"כ גם הרמב"ם הל' אישות פכ"ה הל"ד ובש"ע אה"ע סי' קי"ז מובא להל' ומקורם מכתובו' ע"ו ע"א מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראי' כו' הב"ע ביתרת כו' פרש"י ביתרת אצבע יתירה ומרבינו והרמב"ם נראה שג"כ מפרשו כן אבל לכאו' ק"ל הלא אצבע יתירה על היד הוי מום שבגלוי ובמום שבגלוי אמרינן שראה ונתפייס וא"כ אמאי על האב להביא ראי' ואי"ל דמש"ה על האב להביא ראי' משום דאית ליה להבעל חזקה דאין אדם מתפייס במומין דבמומין שבגלוי באמת לא אמרינן כן דחזקה זו לא אמר הגמרא אלא נגד החזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו אבל במומין שבגלוי דחזקה שראה ונתפייס נגד זה באמת לא אמרי' חזקה אין אדם מתפייס במומין ועי' יד המלך הל' אישות פכ"ה שג"כ כ"כ וא"כ קשה קושיתינו הנ"ל, וצ"ל דרבינו והרמב"ם ורש"י דמפרשו יתרת אצבע יתירה כיוונו על אצבע יתירה דרגל וכ"כ הרשב"א שם בפי' וז"ל ביתרת ברגלי' שהן מומין שבסת' וכ"נ מהריטב"א שם מדכ' וז"ל והוא תחת כפה של אשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בה הבעל עכ"ל וגם המגלת ספר כתב שרבינו כיון על אצבע יתירה דרגלים אבל הדינא דחיי כתב וז"ל דאצבע יתירה מומין שבסתר הוי שהרי יכול' לכסות ידה ולא מיקרי מומין שבגלוי אלא כשהמום הוא בפנים דאז אמרינן חזקה ששמע ורצה כו' עכ"ל אבל מהרשב"א הנ"ל נראה בפי' דלא כהדד"ת ועי' בחמ"ח סי' קי"ז סקי"ג דממ"ש כך הולכת בשוק בידים גלויות נר' ג"כ דלא כהדד"ח וכן מוכח מהפרישה אה"ע סי' ל"ט וא"כ צ"ע לדינא:

היו (ו) בה מומין שאפשר שנולדו אחר האירוסין כו', כ"כ גם הרמב"ם ז"ל הל' אישות פכ"ה הל' ד' והמחבר אה"ע סי' קי"ז ומקורם ממשנה דכתובות דף ע"ה היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראי' שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה כו' והקשה הגמרא מרישא לסיפא ומשני ג' תירוצי' וחד מנהון תירוצו של רבא רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו פרש"י ז"ל וז"ל רבא מהדר לאוקמי כולה כר"ג דאוקמינן הלכתא כוותי' בפ"ק לעולם חזקה דגופא עדיף ורישא טעמא משום דכיון דבבית אביה נמצאו המומין איתרע חזקיה דאב דאיכא למימר כאן היו קודם אירוסין כו' עכ"ל ומרבינו והרמב"ם ז"ל נראה דפסקו כאוקימתא דרבא וכ"כ הרהמ"ג ז"ל אליבא דהרמב"ם וגם כתב שהרי"ף ז"ל ג"כ פסק כן מדהביא את המשנה כפשטה עי"ש וכיון דכ' הרהמ"ג דפסקו כרבא עכצ"ל דסברו דיש חילוק לדינא בין אוקימתא דרבא לאוקימת' דרב אשי והחילוק דלרב אשי דוקא בנערה כיון דכתובתה לאביה ע"כ אמרינן דאם היא בבית אביה על האב להביא ראי' ואף שטוען האב ברי משום דאמרינן דחזקת הגוף שלה לא מועיל לאביה כמו שכתב רש"י שם דף ע"ו ע"א בד"ה רב אשי דהוי כמנה לאבא בידך או כמ"ש הרמב"ן והרשב"א מובא בהרהמ"ג שם דרב אשי מוקי המתני' כשהאב טוען שמא וע"כ בנערה על האב להביא ראי' משום דברי שלה לא מועיל לאבי' אבל בבוגרת דכתובתה לעצמה באמת סובר רב אשי דאפי' כשהיא ברשות אבי' על הבעל להביא ראי' בין לשיטת רש"י בין לשיטות הרמב"ן והרשב"א הנ"ל משום דהוי כמנה לי בידך אבל לרבא אין חילוק בין נערה לבוגרת אלא החילוק ברשותן אם היא ברשות האב או ברשות הבעל, וא"כ לפי"ז כיון דסובר הרהמ"ג דהם סברו דיש חילוק בין רבא לרב אשי לדינא כמו שכתבנו א"כ קשה היכי כתב הרהמ"ג דפסקו כרבא הלא קשה עליהם דהיאך פסקו כרבא נגד רב אשי וגם בדינא דחיי ראיתי שעמד על הרהמ"ג בזה וכתב שרבינו והרי"ף והרמב"ם באמת סברו כשיטת הרא"ש בסוגייתינו דאין חילוק לדינא בין אוקימתא דרבא לאוקימתא דרב אשי דגם רבא מודה לרב אשי דדוקא בנערה כשהיא בבית אבי' על האב להביא ראי' אבל בבוגרת אפי' כשהיא בבית אבי' על הבעל להביא ראי' דכיון דאז הכתובה לעצמה אף שהיא ברשות אביה דהיינו שהיא ארוסה אפי"ה הוי כרשות הבעל ועל הבעל להביא ראיה וזה ל"ק דא"כ אמאי לא מחלקו רבינו והרמב"ם בין נערה לבוגרת די"ל דסברו דזה מעצמו מובן כיון דכשהיא בוגרת אז תו ליכא לחלק בין רשות האב לרשות הבעל וכיון דרבינו והרמב"ם מחלקו ברשותן ממילא מעצמו מובן דבנערה איירו וכיון דליכא חילוק בין אוקימתא דרבא לאוקימתא דרב אשי ע"כ נקטו כאוקימת' דרבא שהיא יותר מתיישב' על הדעת כ"כ הדד"ח עי"ש, אבל עדיין צריך תבלין דכיון דסוף סוף גם בלשון האוקימתא ג"כ הי' להם למינקט כרב אשי משום הכלל דכרב אשי פסקינן בכל מילי נגד רבא אם לא שיש איזה טעם הגון לזה שיהא נפ"מ גם אליבא דרב אשי אז שרי למינקט דלא כוותיה כמו שאכתוב לקמן בס"ד אבל בסתם באמת כרב אשי פסקינן וא"כ עדיין טעמא בעי דאמאי לא נקטו את האוקימתא דרב אשי:

וע"כ נ"ל בס"ד דמשו"ה נקטו כאוקימתא דרבא להורות לנו בזה את דעתם הטהורה דליכא שום חילוק לדינא בין רבא לרב אשי דאי הוה סברו דיש חילוק לדינא בין רבא לרב אשי אז היה קשה עליהם דהיכי פסקו כרבא נגד רב אשי אע"כ מדנקטו כאוקימתא דרבא מוכח מזה גופא דסברו כהרא"ש הנ"ל דליכא שום חילוק לדינא בין רבא לרב אשי וכיון דרצו להורות לנו את זה ע"כ נקטו כרבא דאי הוה נקטו כרב אשי לא הוה ידעינן את זה דהוה יכלינן למימר דלעולם סברו דיש חילוק לדינא בין רבא לרב אשי אלא הם פסקו כרב אשי ואי הוה אמרינן כן אז הי' נפ"מ גדולה לדינא כמו שאכתוב לקמן בס"ד וכדי שלא נאמר כן ע"כ נקטו את האוקימתא דרבא, ואי קשיא הלא גם לפי דברינו עדיין קשה דאמאי לא נקטו כאוקימתא דרב אשי ואי כדי שלא נטעה דסברו דרבא ורב אשי פליגי מה בכך כשהוה אמרינן כן הלא לא היה לנו מזה שום תקלה כיון שהם פסקו כרב אשי בשלמא כשנקטו כרבא אז יש נפ"מ לדינא בין אי אמרינן דפליגי או לאו דאי אמרינן דלא פליגי אז גם רבא מודה בבוגרת דעל הבעל להביא ראי' אפי' כשהיא ברשות אביה כמ"ש הרא"ש הנ"ל וממילא צריך לומר דגם רבינו והרמב"ם פסקו כן ואי אמרי' דפליגי אז סובר רבא דאין חילוק בין נערה לבוגרת וממילא גם הם סברו כן אבל אם הוה נקטו כאוקימתא דר' אשי' אז באמת לא היה לנו שום נפ"מ לדינא בין אי הוה אמרינן דפליגי או לא כיון דפסקו כרב אשי וא"כ אכתי קשה אמאי לא נקטו כאוקימתא דרב אשי. אבל באמת זה ל"ק כי נ"ל דכשפליגי רבא ורב אשי אז מלבד הנפ"מ בין נערה לבוגרת הנ"ל יש עוד נפ"מ ביניהם וזה היא דכשהבעל טוען על המומין לענין גירושין גרידא דהיינו שרוצה ליתן את כתובתה וליכא שום טענה ביניהם אלא לענין גט הבעל אומר שקודם שנתארסה הי' בה מומין הללו ורוצה לגרשה בשביל טענה זו והיא או אביה אומרי' שלאחר שנתארסה נולדו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו ולא יכול לגרשה וכיון דלא טענו אלא לענין גט א"כ לרבא גם אז הדין דכשהיא ברשות אביה על האב להביא ראי' כיון דכאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקת הגוף ואם היא בבית בעלה על הבעל להביא ראי' דעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו כיון דכאן נמצאו וכאן היו מסייע לחזקת הגוף שלה ולא מועיל גם בכה"ג להביא ראי' דמשנתארסה היו בה מומין הללו אע"ג דבכה"ג בודאי דכאן נמצאו וכאן היו גרידא יותר טוב מחזקת הגוף שלה והא ראי' דכשהיא בבית אבי' אף בכה"ג על האב להביא ראי' משום כאן נמצאו וכאן היו גרידא וא"כ לכאורה היה לנו לומר דבכה"ג סגיא ליה להביא ראיה דמשנתארסה היו בה מומין הללו כמו שהקשה התוס' דף ע"ו ע"א ד"ה וחדא במקום תרתי ותירוצו הראשון של התוס' שם ליכא למימר כיון דבכה"ג לית לי' להבעל חזקת ממון כיון שהוא רוצה ליתן את הכתובה א"כ שוב ליכא שום טענה לענין ממון אפ"ה נ"ל דצריך להביא ראי' גם בכה"ג דעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו משום תירוץ השני של התו' שם ולרש"י שם בודאי הדין כן עי"ש ותבין וא"כ לרבא גם בגוונא הנ"ל הדין כמו כשטענו גם לענין כתובה, אבל לרב אשי בכה"ג באמת הדין הוא דאפי' כשהיא ברשות אביה ג"כ על הבעל להביא ראי' לפום שיטת רש"י ותו' שם בד"ה רישא מנה לאבא בידך דתוס' שם ג"כ סובר כרש"י דרב אשי איירי בברי והא דעל האב להביא ראי' משום דחזקת הגוף שלה לא מהני לאב וא"כ י"ל דזה דוקא כשטענו לענין כתובה כיון דאז איכא להבעל חזקת ממון וע"כ ברישא על האב להביא ראי' אבל בגוונא דילן דלא טענו לענין כתובה באמת גם ברישא אף דחזקת הגוף שלה לא מהני לאבי' אפ"ה על הבעל להביא ראי' כיון דלית ליה חזקת ממון א"כ שוב אמרינן דברי ושמא ברי עדיף כמובן. אלא כל זה י"ל לפום שיטת רש"י ותוס' דרב אשי איירי בברי אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל מחודש ל"א דרב אשי איירי כשאביה טוען שמא ומשו"ה ברישא על האב להביא ראי' משום דברי שלה לא מהני לאביה לפי"ז גם בגוונא דילן אף שאין נפ"מ לענין ממון אפי"ה גם לרב אשי על האב להביא ראי' כיון דטוען שמא והברי שלה לא מהני לאביה נמצא לפי"ז לשי' הרמב"ן והרשב"א גם בגוונא דילן ליכא שום נפ"מ בין רבא לרב אשי אבל לשיטת רש"י ותוס' יש נפ"מ ביניהם כהנ"ל, וא"כ לכאו' ק"ל על הרא"ש הנ"ל דהיכי קאמר דכיון דגם רבא מודה בבוגרת ליכא שום נפ"מ בין אוקימתא דרבא לרב אשי הלא יש נפ"מ ביניהם בגוונא שכתבנו וגם הב"ש סי' קי"ז ס"ק ט"ו הקשה על הרא"ש כעין קושי' זו ומתרצו וגם הק"נ בסוגייתינו מתרץ את קושי' הב"ש יפה אבל תירוצם אינו עולה יפה על קושיתינו עי"ש, אעכצ"ל על קושייתינו חדא מתרתי או דהרא"ש סובר כשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל או דסובר דגם רב אשי סובר סברת רבא דכאן נמצאו וכאן היו ומה שאמר רב אשי תירוץ אחר כוונתו להורות את החילוק שבין נערה לבוגרת דאי לא הוה אמר רב אשי את תירוצו הוה אמרי' אליבא דרבא דליכא שום חילוק בין נערה לבוגרת כמו שבאמת סובר הרבינו מאיר הלוי ז"ל מובא בהרא"ש שם וע"כ א"ר אשי את תירוצו ללמוד מזה את החילוק שבין נערה לבוגרת אבל באמת מודה גם רב אשי לתירוצו של רבא בגוונא דלא שייך תירוצו כיון דלא פליגי וממילא לפי"ז גם בגוונא דילן דליכא נפ"מ לענין ממון גם לרב אשי כשהיא ברשות אביה על האב להביא ראי' כיון דגם לרב אשי אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כמובן. וא"כ לפי"ז באמת שפיר יכלינן למימר כהנ"ל בריש מחודש זה דמשו"ה נקטו רבינו והרמב"ם את אוקימתא דרבא כדי להורות לנו בזה דהם סברו דרבא ורב אשי לא פליגי דאי הוה פליגי לא היו נקטו כן כיון דהלכה כרב אשי אבל אי הוה נקטו כרב אשי אז הוה יכלינן למימר דרבא ורב אשי פליגי אלא הם פסקו כרב אשי ואי הוה אמרינן כן אז נהי דלענין הנפ"מ של הרא"ש הנ"ל לא הי' לנו שום נפ"מ לדינא כיון שהם פסקו כרב אשי כהנ"ל בריש מחודש זה אבל לענין הנפ"מ דילן באמת הי' נפ"מ גדולה בין אי אמרינן דפליגי או לא דאי אמרינן דפליגי אלא הלכה כרב אשי אז בגוונא דילן הבעל צריך להביא ראי' אבל אי אמרינן דלא פליגי וגם רב אשי מודה לסברת רבא אז בגוונא דילן על האב להביא ראי' ול"ק הקושי' שהקשינו עלינו בריש מחודש זה וגם על הרי"ף י"ל כן ודו"ק:

ועל קושית הדד"ח על הרהמ"ג הנ"ל מחודש ל"א דהיאך פסקו כרבא נגד רב אשי י"ל כיון שהקשה הגמרא על תירוצו של רב אשי מבריי' מודה ר"מ כו' והיה קשה להרי"ף והרמב"ם דאמאי הקשה הגמ' מברייתא זו על רב אשי ולא על רבא כמו שהקשה התוס' שם ד"ה אמאי ותירוצו של התוס' לא הי' ניחא להם אלא הם סברו דמשו"ה הקשה הגמ' על רב אשי דוקא להורות לנו בזה דבכאן הלכה כרבא וע"כ לא רצה הגמרא להקשות על רבא וגם הרהמ"ג הל' אישות פ"ד הל"ט כתב כעין סברא זו על מה שפסק הרמב"ם כאוקימתא דרבה בסוגיא דעל מנת שאין עליה נדרים ולא כאוקימתא דרבא וז"ל והטעם משום דמקשינן לרבא ואיצטריך לשנויי ולרבה לא אקשינן מידי הלכך לא סמכינן אשנויא דרבא עכ"ל וא"כ ממילא גם אליבא דרבינו י"ל כן כמובן, וכיון שבררנו בס"ד שגם שי' הרהמ"ג עולה יפה נמצא לפי"ז יש לפנינו שני דרכים לפרש את רבינו והרי"ף והרמב"ם וחילוק גדול יש לדינא ביניהם דלפמ"ש הרהמ"ג דרבא ורב אשי פליגי ופסקו כרבא לפי"ז צ"ל דסברו דלרבא אין חילוק בין נערה לבוגרת וגם בהנפ"מ בגוונא שכתבנו אין שום נפ"מ כיון שהם סברו דהלכה כרבא אבל לפי מ"ש הדד"ח הנ"ל צ"ל דסברו כהרא"ש דרבא ורב אשי לא פליגי וגם לענין הנפ"מ בגוונא שכתבנו צ"ל דסברו שגם רב אשי מודה לרבא כהנ"ל וגם את זה צריך למידע דלכל השני דרכים הנ"ל נ"ל דאין שום נפ"מ לידע דהיכי סברו רבינו והרי"ף והרמב"ם הפשט באוקימתא דרב אשי אי כרש"י ותו' הנ"ל או כהרמב"ן והרשב"א הנ"ל כיון דלפי דרך הרהמ"ג אין שום נפ"מ בזה כיון דפסקו כרבא ולפי דרך הדד"ח אין נפ"מ בזה כיון דפסקו כרב אשי כמובן:

אבל לכאו' ק"ל על רבינו דקדוק גדול דמדוע נקט מתחלה את הדין כשהיא ברשות הבעל ואח"כ כשהיא ברשות האב להיפך ממתני' דנקט מתחלה כשהיא ברשות האב ואח"כ כשהיא ברשות הבעל וגם על הרמב"ם הל' אישות פכ"ה הל"ד קשה דקדוק זה, ונ"ל בס"ד דבכיוון גדול עשו שינוי זו ומתחלה נ"ל לפרש לפום דרך הדד"ח הנ"ל דלכאו' ק"ל על אוקימתא דרב אשי לפי פירושם של הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דרב אשי מוקי לרישא דמתני' בנערה וכשאין האב טוען ברי וע"כ על האב להביא ראי' כיון דברי שלה לא מהני לאביה ובהסיפא דמתני' משו"ה על הבעל להביא ראי' כיון שטוענת בעצמה טענת ברי א"כ לפי"ז ק"ל אמאי ל"ק התנא דמתני' ברישא רבותא טפי דאפי' כשהיא בבית בעלה דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו אפי"ה כשטוענת שמא על האב או על עצמה להביא ראי' [וזה שהיא טוענת שמא משכחת כמו שאכתוב לקמן בס"ד] ובסיפא הול"ל רבותא טפי דכשהיא בבית אביה והאב טוען ברי על הבעל להביא ראי' ועי' בתוס' שם ד"ה מי ששנה זו שהקשה כעין קושי' זו על אוקימתא דר"א, וצ"ל אליבא דרב אשי חדא מתרתי או דהתנא סובר דכשהיא בבית בעלה אף שטוענת שמא על הבעל להביא ראי' משום חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו כמ"ש התוס' הנ"ל אליבא דר' יהושע עי"ש או צ"ל דמשום חזקה דכאן נמצאו וכאן היו סובר התנא דעל הבעל להביא ראי' אף שהיא טוענת שמא כיון דרב אשי לא פליג אדרבא כהנ"ל וע"כ לא נקט התנא אלא כמו שנקט ולפי תירוץ זה יצא לנו דין חדש דכשהיא בבית בעלה אף שטוענת שמא אפי"ה על הבעל להביא ראי', אבל לכאורה י"ל גם תירוץ אחר דמש"ה נקט התנא ברישא כשהיא בבית אביה ובסיפא כשהיא בבית בעלה משום דרצה למינקט את הדין כדרך הסדר דמתחלה כשהיא ארוסה היא בבית אביה ואח"כ כשנישאת היא בבית בעלה ולפי תירוץ זה באמת ליכא למישמע הדין חדש הנ"ל וכין דיש נפ"מ לדינא בין השני תירוצים ומשום דרבינו והרמב"ם סברו כתירוץ הראשון הנ"ל ע"כ נקטו מתחלה כשהיא נשואה ואח"כ כשהיא ארוסה להיפך ממתניתן לאורויי לנו בזה דלא כתירוץ השני הנ"ל דמדלא חיישו למינקט כסדר המתניתין ע"כ מוכח דסברו כן וא"כ ממילא נשמע הדין חדש הנ"ל וגם יש ראי' מזה להרא"ש הנ"ל וגם למה שכתבנו דגם רב אשי מודה לרבא וכיון דרבינו והרמב"ם רצו לאשמעינן את כל זה ע"כ נקטו להיפך ממתני' ודו"ק:

ולפום דרך הרהמ"ג הנ"ל דליכא לתרץ כהנ"ל נ"ל בס"ד דמשום כוונה אחרת נקטו להיפך ממתני' דלהר"ן ז"ל בסוגיתינו יש לו שיטה אחרת באוקימתא דרבא דרבא לא אמר כאן נמצאו וכאן היו אלא בטענת שמא אבל בטענת ברי כיון דאית לה חזקת הגוף אפי' כשהיא בבית אביה על הבעל להביא ראי' וקיי"ל כר"ג דבטענת ברי חזקת הגוף עדיף מכאן נמצאו וכאן היו אלא רבא סובר דהמתני' איירי בטענת שמא וע"כ מחלק בין רשות האב לרשות הבעל עי' בהר"ן שהאריך בשיטה זו, אבל לכאורה צריך להבין דהיכי יכלינן למימר דהסיפא דמתני' איירי בטענת שמא הלא בסיפא היא טוענ' וכשהיא בעצמה טוענת היאך יכלינן למימר שלא יודעת מתי נולד מום זה בשלמא הרישא דאיירי שאבי' טוען שמא שפיר יש להבין אבל הסיפא שהיא בעצמה טוענת היכי משכחת טענת שמא וצ"ל דמשכחת כשקידשה אביה בדרך והלך למדינת הים והיא לא ידעה מתי קידשה אלא איכא עדים שאומרי' שאביה אמר בפניהם שקידשה לפלוני ובכה"ג שפיר משכחת שטוענת שמא או י"ל כמ"ש הר"ן דאיכא מומין כגון ריח הפה שבאמת לא יודעת מתי נולדו, אבל לכאו' עדיין קשה מנ"ל לומר דדוקא בכה"ג איירי הסיפא הלא ברוב מומין היא טוענת ברי וזה שהיא טוענת שמא לא הוי אלא כמיעוטא דמיעוטא וא"כ מנ"ל הכרח לומר דהתנא דמתני' איירי בכה"ג דוקא דלמא באמת איירי בטענת ברי וצ"ל כיון דהרישא איירי בשמא ע"כ שפיר י"ל שגם הסיפא איירי כן כדי שיהא הסיפא דומיא דרישא וא"כ ממילא כיון דהמתני' כולה איירי בשמא ע"כ שפיר נשמע הדין של הר"ן הנ"ל, אלא כל זה י"ל לפי הסדר דמתני' שנקטה בריש' כשהיא בבית אביה ובסיפא כשהיא בבית בעלה אבל אי הי' נקטה מתחלה את הא דסיפא ואח"כ את הא דרישא אז בודאי הוה אמרינן דהרישא איירי בברי כיון דבאמת דוחק לאוקמי בטענת שמא כהנ"ל אלא מחמת הסדר דמתני' שלפנינו צריך לדחוק ולומר כן כדי שיהא הסיפא דומיא דרישא אבל אי הוה נקט התנא להיפך אז בודאי הוה אמרינן דהמתני' איירי בברי ואי הוה אמרינן כן אז לא הוה יכלינן למימר כשיטת הר"ן כמובן, וא"כ י"ל דמשו"ה נקטו רבינו והרמב"ם הסדר להיפך ממתני' להורות בזה דהם סברו דהמתני' איירי בברי כמו שהוה אמרינן כשהי' גם במתני' הסדר כן ודלא כשיטת הר"ן אלא סברו דאפי' בברי אמרי' כאן נמצאו וכאן היו ודו"ק. תבנא לדינא דלפי הנ"ל שיש לפנינו ברבינו והרי"ף והרמב"ם שני דרכים ויש נפ"מ לדינא ביניהם דלדרך הראשון סברו דאין חילוק בין נערה לבוגרת ולהדרך השני סברו דיש חילוק כהנ"ל סוף מחודש ל"ב וכיון דהמחבר סי' קי"ז סעיף ח' נקט ממש כלשונם א"כ גם בהמחבר יש להסתפק בהשני דרכים הנ"ל אלא כיון דהדינא דחיי הסכים לדרך השני בודאי שזה הוא הדרך אמיתי וא"כ יצא לנו לדינא דהמחבר סובר דדוקא בנערה הדין כן אבל לא בבוגרת כמ"ש הרא"ש הנ"ל מחודש ל"א וכ"כ הטור שם וזה ל"ק דמדוע ל"כ המחבר בפי' את החילוק שבין נערה לבוגרת די"ל גם אליבא דהמחבר כמ"ש הדד"ח אליבא דרבינו והרמב"ם דממילא ידעינן את זה כהנ"ל מחודש ל"א וגם החמ"ח והב"ש ס"ק ט"ו שם פסקו דבבוגרת אף שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראי':