Brit Moshe, Positive Commandments
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"ע (א) שישחט מי שירצה לאכול בשר כו'. הפסוק פ' ראה פי"ב פכ"א, ודע דגם במ"ע זו פליגי המוני מצות ז"ל דהרמב"ם בסה"מ מ"ע קמ"ו ג"כ מנה אותה וכן מנאו היראים סי' קל"ז הסמ"ק סי' קצ"ז החינוך ואה"מ מצ' תנ"א הפוע"צ מ"ע ק"צ הכ"ת מ"ע קנ"ד העי"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' תנ"ב המעיי"ח דף קנ"ט ע"ב אות ב' אבל הבה"ג ז"ל לא מנה אותה וגם הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרמזי מצות דריש הרמב"ם דמדע רמז מ"ע קמ"ו השיג על מנין זה וגם בתוס' שבועות פ"ד ע"א ד"ה האוכל יש שני דעות בזה והזוהר הרקיע מ"ע ר"מ אות פ"ב הביא ראי' לשי' הבה"ג אבל האלה המצות סי' הנ"ל הקשה על הבה"ג דלפי שיטתו דלא מנה אותה לפי שסובר שאם ישב אדם כל ימיו ולא שחט לא הפסיד כלום א"כ גם מצות גירושין וחליצה למה מנה וגם הפרמ"ג בפתיחתו להל' שחיטה והמעיי"ח סי' הנ"ל דברו אריכות מפלוגתא זו, והפרטי דינים שכ' רבינו בהלכות שחיטה רובם מהרמב"ם הל' שחיטה ולהל' עי' טוש"ע יו"ד סי' א' עד סי' כ"ח:
ומ"ש רבינו בסוף הלכות שחיטה ואותו חכם שכ' הלכות ארץ ישראל אמר כמה חומרות מדעתו שכמו כן כתב שחט ולא בירך או ערום ששחט שחיטתו פסולה ואין הל' כן, גם הרמב"ם הל' שחיטה פ"א הל"ב פסק כרבינו בזה אלא הרמב"ם כתב שצריך לברך מקודם שחיטה ורבינו סמך בזה עמ"ש לעיל בסוף מ"ע כ"ז וז"ל כל מ"ע מברך עליהם קודם לעשייתן וכן באמת הלכה בש"ע יו"ד סימן י"ט אלא הרמ"א כתב דאם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך ודברי הרמ"א נובעים מהא"ז אבל לכאורה ק"ל ע"ז דלפמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דברכת שחיטה הוי ברכת הודאה אמאי לא יברך תחילה אפי' היכא דאתיליד ריעותא בשלמא הא"ז לשיטתו דפסק בשומע ואינו מדבר שאין אחר מברך כמ"ש הט"ז שם א"כ סובר דברכת שחיטה לא הוי ברכת הודאה ע"כ פסק שפיר שבאתיליד ריעותא לא יברך תחילה אבל הרמ"א מדלא פליג על המחבר בסימן א' ע"כ דסובר כהמחבר דבשחיטה אחר מברך לשומע ואינו מדבר וגם בהל' תרומות סי' של"א דג"כ לא כתב הרמ"א מידי עמ"ש המחבר שם סעיף ל"ב דשומע ואינו מדבר לא יתרום לכתחילה ולא מועיל אחר מברך עכ"מ דגם הרמ"א פסק כהרא"ש וא"כ עכצ"ל גם אליבא דהרמ"א כתירוצו של הט"ז סי' א' דברכת שחיטה הוי ברכת הודאה וא"כ היכי פסק בסי' י"ט לענין היכא דאתיליד ריעותא כהא"ז דלא יברך תחילה, וע"כ נ"ל בס"ד דאע"ג דברכת שחיטה הוי ברכת הודאה מ"מ מעיקרא הכי תקנו שאין לסמוך ברכה זו אלא לשחיטה כשרה וראי' לזה נ"ל מהירושלמי ברכות פ"ט הל' ג' דר' יוסי בן נהוראי סובר שלא לברך ברכת שחיטה אלא לאחר שחיטה ואי נימא דלא נתקן לסמוך ברכה זו לשחיטה כשרה דוקא אמאי סובר ר' יוסי דלא מברך תחילה אעכ"מ כמו שכתבנו, ואי"ל דר' יוחנן ור' יוסי בן נהוראי בירושלמי שם באמת בזה פליגי ר' יוחנן סובר דברכת שחיטה הוי ברכת הודאה ועכ"ס דמברך מקודם שחיטה ור' יוסי סובר דלא הוי ברכת הודאה דא"כ קשה חדא היכי פסק הא"ז דברכת שחיטה לא הוי ברכת הודאה דלא כר' יוחנן הלא גם מגמרא דילן פסחים ז' ע"ב מהא דבי רב אמרו מוכח כר' יוחנן דלברוך תחילה ועוד הלא הא"ז הל' כסוי הדם אות שפ"ז כתב דהיכא דאיכא ריעותא גם ר' יוחנן מודה דאינו מברך תחילה ואי כהנ"ל קשה אמאי לא אעכצ"ל דמעיקרא הכי תקנו, אבל אחר עיון קצת ראיתי דזה אינו ראי' די"ל דהא"ז לשיטתו דסובר דברכת שחיטה לא הוי ברכת הודאה באמת סובר דכ"ע סברו כן ולא בזה פליגי אלא פליגי אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ר' יוחנן סובר דאמרי' ולא חייש לקלקול בשחיטה ועכ"ס דיברך תחילה אבל ר' יוסי סובר כרבינא דלא אמרינן ועכ"ס דיברך לבסוף וע"כ כתב הא"ז שפיר דהיכא דאתיליד ריעותא כיון דאז איכא חשש טריפות ולא חשש קלקול בשחיטה גם ר' יוחנן מודה דלא יברך אלא אחר שחיטה אבל הרא"ש דסובר דברכת שחיטה הוי ברכת הודאה באמת מצי סובר דבזה פליגי ופסק כר' יוחנן ולהרא"ש באמת י"ל דאפי' באתיליד ריעותא סובר ר' יוחנן דמברך תחילה והא דלא פליגי בפי' כן י"ל משום דר' יוסי, לאשמעינן דאפי' ליכא ריעותא סובר דלא יברך תחילה וא"כ ממילא ליכא ראי' מהירו' לומר דמעיקרא הכי תקנו שלא יברך אלא על שחיטה כשרה כמובן, אבל נ"ל ראי' לזה מגמ' פסחים הנ"ל דעל הא דבי רב אמרו חוץ מן הטבילה ושופר פריך הגמרא מ"ט דילמא מיקלקלא תקועה א"ה אפי' שחיטה ומילה נמי ולכאורה לשיטת הרא"ש מאי פריך הגמ' משחיטה אעכ"מ דאע"ג דהוי ברכת הודאה מעיקרא לשחיטה כשרה אסמכוה ודו"ק. ועי' בש"ך שם ס"ק ג' שהסכים להלכה להרמב"ם דבכל הברכות כשלא מברך עובר לעשייתן תו אינו יכול לברך ואפ"ה פסק דהיכא דאיכא ריעותא כיון דלא יוכל לברך תחילה מברך לבסוף עי' פרמ"ג ש"ד שם ולכאורה הראי' שהביא הש"ך מטבילה אינה ראי' דבשלמא בטבילה י"ל דמעיקרא הכי תקנו אבל בשחיטה כיון דמעיקרא תקנו לברך עובר לעשייתן מדוע לא נא' דהיכא דלא יוכל לברך מקודם מאיזה טעם שיהי' אפי' מחמת ריעותא תו אינו יכול לברך בשלמא הא"ז שפיר פסק דהיכא דאיכא ריעותא מברך לבסוף כיון דאזיל לשיטתו דבכל הברכות סובר דכשלא מברך תחילה מברך לבסוף אבל הש"ך דפסק כהרמב"ם באמת קשה אבל ואח"כ מצאתי בחידושי רע"ק שם שג"כ עמד ע"ז והניח בצ"ע, ועי' בנב"י יו"ד סי' ב' מ"ש על הל' ארץ ישראל הנ"ל:
ופסוקת (ב) הגרגרת ברובה נחלקו האמוראים אם צריך רוב חללה כו'. על מה דאי' במשנה חולין מ"ב ע"א אלו טריפות בבהמה נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת ובבריי' שם דף מ"ד ע"א כמה פסוקת הגרגרת ברובה הביא הגמרא שם את מחלוקת האמוראים שכ' רבינו ז"ל והראש יוסף במשנה שם הביא בשם ת"ח ומהר"ם שיף שדקדקו דמדוע לא תני ניקב הושט נפסק הגרגרת כמו ניקב קרום של מוח ונ"ל בס"ד דלשי' הרמב"ם והרשב"א דלא פליג התנא דמתני' עם התנא דבי ר' ישמעאל דח"י טריפות נאמרו למ"מ ודלא כמ"ש התוס' דף מ"ג ע"א שם ד"ה הנך א"כ צ"ל גם לתנא דמתניתין דכל הנקובות לא חשבינן רק לחדא וכן הפסוקות כמו שמסיק הגמרא שם אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל וכיון דהתנא דמתני' רצה לרמז את זה ע"כ קאמר אלו טריפות כו' נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת כלומר כל הנקובות שפרט אח"כ נכללים בנקובת הושט וכל הפסוקות נכללים בפסוקת הגרגרת ומה שחסר מהח"י טריפות נכלל בזה הכל כמובן:
ועי' בצרור החיים ממורי הגאון הצדיק מו' שמואל שמעלקא זצ"ל שהביא בשם קושי' העולם דלרב אחא בר יעקב שם דף ל"ג דאין מזמנין נכרי על בני מעיים למה ליה לתנא למיתני פסוקת הגרגרת הלא מיד כשנשחט הקנה הויא הריאה כמאן דמנחה בדיקולא וכיון דפסוקת הגרגרת ברובה הו"ל ניטל הריאה וכבר חשיב במתני' שם ניקב הריאה א"כ מכ"ש ניטל כמ"ש התו' שם וממילא ידעינן דפסוקת הגרגרת טריפה עי"ש מה שתירץ בגודל חריפתו כדרכו אלא כדי להבין את הקושיא זו עדיין צריך קצת תבלין כיון דהמתניתין דאלו טריפות קאי אליבא דר"ע דקודם חזרה עי' תוס' ד"ה אלו טריפות ובמהרש"א שם וא"כ י"ל דמשו"ה נקט התנא פסוקת הגרגרת כדי שלא נטעה דפסוקת הגרגרת הוי נבילה אפי' לר"ע קודם חזרה אבל באמת זה ליתא כיון דכבר שמעי' מהמתני' דלעיל שם דף ל"ב ע"א דלר"ע קודם חזרה לא הוי פסוקת הגרגרת אלא טריפה וע"כ הקשו שפיר. אבל נ"ל בס"ד לתרץ דלסוגי' דגמ' שם דף מ"ה ולשיטת הר"ן שם ולפמ"ש המרש"ל בח"ש שם גם רש"י סובר כהר"ן דאם ניקב הגרגרת בהיקף נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובא עם השלם שביניהם כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב ועי' רש"י שם ד"ה מצטרפין דנקבים שאין בהם חסרון לא הוי אלא כפסוקה א"כ משכחת טריפת פסוקת הגרגרת אפי' כשלא נפסק רובה וזה דבר פשוט אצלי דבכה"ג כשלא נפסק רובה אלא בצירוף השלם שביניהם לא אמרינן דהריאה כמאן דמנחה בדיקולא דמיא כיון דבאמת עדיין לא נפסק רובה וא"כ י"ל דהמתני' אתיא לאשמעי' דפסוקת הגרגרת טריפה אפי' בכה"ג כיון דאת זה לא הוה ידעינן מניטל הריאה כמובן:
באופן ב' נ"ל בס"ד די"ל דרב אחא בר יעקב סובר דפסוקת הגרגרת דמתניתין פירושו לארכה וגם סובר כרב שם דף מ"ה דאם לא נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה טריפה וכמ"ש רש"י שם דחוליא היינו שלש טבעות ומה דאיתא במתני' שם דף נ"ד הגרגרת שנסדקה כשירה פירושו כשנשתייר חוליא למעלה וחוליא למטה אבל היכא דלא נשתייר חוליא למעלה וחוליא למטה י"ל דנקרא פסוק' וטריפ', ואי"ל דהלשון פסוקת הגרגרת אינו סובל לפרש כ"א לרחבה דזה אא"ל כיון דבתוס' שם פ"ג איתא פסוקת הגרגרת לרחבה הרי זה פסולה ואי נימא דסתם פסוקת הגרגרת פירושו לרחבה מדוע לא כתבה התוספתא ג"כ סתם אעכ"מ דהיכא דאיתא סתם באמת יכלינן לפרש גם לארכה וע"כ מפרש התוספתא לרחבה וממילא לפי"ז כיון דבמתני' איתא סתם באמת שפיר י"ל דראב"י סובר דפירושו לארכה וכמו שכתבנו דהיכ' דלא נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה נקרא פסוקה וטריפה והיכא דנשתייר נקרא נסדק וכשרה וגם את זה סובר ראב"י דדוקא היכא דנפסק רובה לרחבה אמרינן דהריאה כמאן דמנחה בדיקולא דמיא דומיא דשחיטה אבל היכא דנפסק לארכו כיון דטריפה אפי' כשלא נשתייר אלא מעט פחות מחוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה וגם לא הוי דומיא דשחיטה בזה לא אמרי' דהריאה כמאן דמנחה בדיקולא דמיא וא"כ שפיר צריך התנא לאשמעי' פסוקת הגרגרת כיון דפירושו לארכה כמובן. אבל לכאו' עדיין נשארה קושיית העולם על ראב"י מהתוספתא כיון דקאמרה בפירוש פסוקת הגרגרת לרחבה ואי"ל כיון דבתוספתא איתא פסולה עכצ"ל דסברה דפסוקת הגרגרת הוי נבילה וא"כ ממילא ל"ק קושיית העולם כיון דמחמת ניטל הריאה לא הוי אלא טריפה והתוספתא רצה לאשמעינן דהוי נבילה אבל באמת זה ליתא כיון דלשיטת הכ"מ הל' שחיטה פ"י צ"ל דניטל הריאה ג"כ נבילה דאל"כ עדיין קשה על הרמב"ם דמדוע לא מנה גם ניטל הריאה ואפי' לשיטת הח"צ סי' ע"ז דהתי' והרא"ש והרשב"א והטור אף דמודים להרמב"ם דניטל הלב הוי נבילה אבל בניטל הקיבה והריאה והדקין סברו דלא הוי אלא טריפה ג"כ ליכא למימר דר' אחא בר יעקב ג"כ סובר כן ובהתוספתא סובר דפסוקת הגרגרת הוי נבילה כיון דבהתוספתא שם איתא גם על הני שהם טריפה ג"כ לשון פסולה וא"כ עכצ"ל דהתוספתא סוברת דלשון פסולה פירושו טריפה וא"כ עדיין קשה קושיית העולם על ראב"י מהתוספתא. אבל אחר עיון קצת ראיתי דמהתוספתא באמת הקושיא מעיקרא ליתא כיון דבהתוספתא שם סובר הת"ק דניקב הריאה כשר דהכי איתא שם נימוקה הריאה ואין חוט השדרה קיים פסולה ר' יעקב אומר אפי' ניקב, וזה נראה בעליל שט"ס יש בהתוספתא דמה ענין השדרה לנימוקה הריאה אלא כך צריך להיות נימוקה הרואה ואין קרום שלה קיים פסולה דלקמן בהתוספתא שם גבי ואלו כשרות איתא הכי נימוקה הריאה וקרום שלה קיים כשרה וא"כ עכצ"ל דברישא גבי ואלו טריפות צריך להיות ואין קרום שלה קיים וזה אצלי דבר ברור בס"ד, וכיון דר' יעקב אמר אפי' ניקב עכ"מ דהת"ק סובר דניקב הריאה כשר אלא דוקא נימוקה הריאה ואין קרום שלה קיים טריפה וא"כ ממילא מוכח דהת"ק סובר דגם ניטל הריאה כשר כיון דהתוס' בד"ה ניקב לא קאמר אלא היכא דניקב טריפה אז ניטל בודאי טרפה אבל היכא דניקב כשר אז באמת גם ניטל כשר וכ"כ הרמב"ם פ"ו הל"כ שם והרשב"א ריש אלו טרפות וא"כ י"ל דנקטה התוס' פסוקת הגרגרת אליבא דת"ק דניקב או ניטל הריאה כשר ודו"ק:
באופן ג' נ"ל בס"ד לתרץ דבדף מ"ד שם יש פלוגתא אליבא דרב בפסוק' הגרגר' חד אמר דבעינן רוב עוביה וחד אמר דבעינן רוב חללה וא"כ י"ל דראב"י לענין טריפות סובר כחד מהם דברוב עוביה או ברוב חללה טרפה אבל לענין שחיטה סובר דבעינן תרתי רוב עוביה ורוב חללה דהא בוושט אע"ג דבנקב משהו טרפה אפ"ה לענין שחיטה בעינן רוב ה"נ י"ל סובר ראב"י לענין גרגרת דלענין שחיטה בעינן רוב עוביה ורוב חללה וכמ"ש אביי שם דף כ"ט ע"א וא"כ י"ל היכא סובר ראב"י דהריא' כמאן דמנחה בדיקול' זה דוקא כשנשחט או נפסק רוב עוביה וגם רוב חללה אבל לא בחד רוב וע"כ צריך התנא לאשמעינן פסוקת הגרגרת טרפה כיון דלא הוה ידעינן מניטל הריאה ודו"ק:
באופן ד' נ"ל בס"ד לתרץ דראב"י סובר כהי"א שהביא רש"י שם דף מ"ד ד"ה רוב עוביה דאם נפסק רוב עובי הדופן ג"כ טרפה ומה שהקשה רש"י ע"ז דא"כ יהא חמור הקנה מהושט ע"ז י"ל דראב"י באמת פליג על רבה וסובר דגם בוושט אם ניקב זה בלא זה טרפה וע"כ צריך התנא לאשמועינן פסוקת הגרגרת כיון דבכה"ג כשנפסק רוב עובי הדופן לא אמרינן דהריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ודו"ק:
ניקב (ג) הלב לבית חללו כו', לשון זה ממש איתא במתניתן דריש אלו טריפות והתו' שם ד"ה ניקב כתב דמשו"ה נקט התנא חללו כדי שלא נאמר דבלב שהוא עב סגיא אם ניקב בעומק אבל הר"ן כתב דמש"ה נקט חללו לומר דבאיזה חלל שניקב בין בחלל גדול בין בחלל קטן טרפה ולכאורה צ"ט מדוע ל"כ הר"ן כהתוס' ונ"ל בס"ד דלכאו' קשה על התוס' דהיכי כתב דאי לא הוה נקט התנא חללו הוה אמרינן דאפי' אי לא ניקב לחללו אלא בעומק טרפה הלא ממתניתין דאילו כשרות ג"כ הוה ידעינן דאינה טריפה אא"כ ניקב לחללו כיון דאיתא שם ואלו כשרות כו' ניקב הלב ולא לבית חללו ול"ל דכוונת התוספות דאי לא הוה נקט התנא חללו באלו טרפות וגם באלו כשרות כיון דאכתי לא דיבר התוספת שם מאלו כשרות כלום, אעכצ"ל בכוונת התוספות דאי לא הוה נקט התנא אלא ניקב הלב הוה אמרינן דמתניתין דאלו טרפות עם המתניתין דאלו כשרות פליגי המתניתין דאלו טרפות סוברת דאפי' אם לא ניקב אלא בעומק ג"כ טרפה ומתניתין דאלו כשרות סוברת דאינה טרפה עד שתנקב לחללו וכיון דהני תרי סתמות פליגי ולא איפשיטא אי הלכה כהאי סתמא או כהאי סתמא הוה פסקינן לחומרא ע"כ קאמר התנא לבית חללו כמובן, אלא כל זה י"ל אי אמרינן דהיכא דתרי סתמי סתרין אהדדי אזלינן לחומרא אבל אי לא אזלינן לחומרא אז באמת ל"ל כהתוספ' ועי' ברש"י שם דף מ"ג ע"א ד"ה אמוראי ובחי' הרמב"ן ובראש יוסף וגם בתוספ' שם ד"ה והא מה שהביא בשם הר' יעקב מאורליינש ובלב ארי' שם שכ' שהר' יעקב סובר דבתרי סתמי דסתרין אהדדי לחומרא אזלינן, וא"כ י"ל דהתוספות דריש אלו טריפות סובר כהר' יעקב וע"כ כתב שפיר כהנ"ל אבל הר"ן סובר כרש"י דלא אזלינן לחומרא וע"כ ל"כ כהתו' כיון דהי' קשה עליו קושיתינו הנ"ל ודו"ק. ומה מאד יש לפרש בזה בס"ד מד"ק רש"י בד"ה לבית חללו וז"ל ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה עכ"ל דלכאורה ק"ל על רש"י הלא גם ממתניתין דריש אלו טרפות ממה דקאמר התנא לבית חללו ג"כ שמעינן דאם לא הגיע לחלל כשרה וא"כ למה הביא רש"י עוד את הסיפא לזה ואי"ל דרש"י סובר דבלא הסיפא הוה אמרינן אפי" אם ניקב סמוך לחללו ג"כ טרפה משום דסופו לינקב כמ"ש התוס' שם ד"ה ניקב הלב ועכ"כ רש"י ואם לא כו' דזה באמת ל"ל כיון דרש"י רצה לפ' שם דמה רצה התנא לאשמעי' במד"ק לבית חללו דהרי רש"י עמד על ד"ה לבית חללו וכשהוה אמרי' בכוונת רש"י כן אז לא הי' מפ' רש"י כלום ע"ז בשלמא התוס' ד"ה ניקב שהקשה דל"ל סיפא ע"ז מתרץ שפיר כן אבל על רש"י קשה, אבל בהנ"ל י"ל דרש"י סובר כהר"ן דבמלת חללו אתא התנא לאשמעינן דבאיזה חלל שניקב טרפה אלא עדיין הי' קשה לרש"י דמנ"ל לומר כן דילמא באמת הפשט כמ"ש התוספ' דנקט לבית חללו כדי שלא נטעה דאפי' כשלא ניקב אלא לעומק ג"כ טרפה עכ"כ רש"י ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה כוונתו דא"ז לאפוקי שלא נטעה כמ"ש התו' מסיפא שמעינן כיון דלרש"י ל"ל כמו שפירשנו אליבא דהתוס' כיון דרש"י סובר דבתרי סתמי דסתרין אהדדי לא אזלינן לחומרא כמובן, ועי' בר"ן דמתחילה כתב כרש"י הנ"ל ד"ה לבית חללו ואח"כ כתב ע"ז פשטו הנ"ל וכפמ"ש היד מלאכי בכללי הר"ן דדרכו של הר"ן להביא בכ"מ את דברי רש"י בסתם א"כ י"ל דגם הר"ן כיוון למה שכתבנו עי"ש היטב ותבין, וגם יש לפ' בס"ד בהנ"ל את הרשב"א ז"ל בד"ה נקובת הושט שמתחילה כתב לפ' בהא דלבית חללו כהתוס' ואח"כ כתב אי נמי ומפ' כהר"ן ולכאו' מדוע לא היה ניחא ליה בפירושו של התו' אבל בהנ"ל י"ל דגם להרשב"א היה קשה על פירושו של התוס' קושיתינו הנ"ל דמסיפא ידעינן דבעינן שתינקב לחלל ולומר כתירוצינו הנ"ל לא הי' ניחא ליה להרשב"א כיון דסובר כרש"י דבתרי סתמי דסתרי אהדדי לא אזלינן לחומרא ועכ"כ אי נמי והביא פשטו של הר"ן כמובן:
ואח"כ כתב התוס' ד"ה ניקב הנ"ל וז"ל והא דתנן גבי ואלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו כו' ולכאורה יש לדקדק הלא בלא שום הקדמה הי' יכול התוס' להקשות דלמה לי סיפא וכבר עמדו המר"ם שיף והלב ארי' ע"ז, ולי"נ בס"ד ליישב דבלא הקדמה דבשאר אברים פשיטא דבעינן שתינקב לבית חללו לא הי' קשה דל"ל סיפא כיון דהי' יכל"ל דסיפא אשמעינן דדוקא בלב אם לא ניקב לבית חללו כשר אבל בשאר אברים טרפה ואי"ל הלא את זה מהרישא הוה ידעינן מדלא קא' התנא אלא בלב עד שתינקב לבית חללו מכלל דבשאר אברים אפי' כשלא ניקב לבית חללו ג"כ טרפה דע"ז י"ל דמה דנקט התנא לבית חללו בלב דוקא משום דרצה לאשמעינן דבלב טרפה אפי' לאיזה חלל שתינקב בין לחלל הגדול בין לחלל הקטן כהר"ן אבל לעולם גם בשאר אברים בעינן שתינקב לחללו דוקא וע"כ צריך לאשמעינן בסיפא דבשאר אברים טרפה אפי' כשלא ניקב לחללו וא"כ לא היה קשה מידי ע"כ הקדים התו' דזה פשיטא דבשאר אברים לא מיטריף עד שתינקב לבית חללו ואחר הקדמה זו הקשה שפיר דל"ל סיפא כמובן, ומה שהפסיק התו' והביא מתחילה את הא דניטל פשיטא דטרפה ולא הקשה מיד בתר דקא' דבכל אברי' בעינן שתינקב לבית חללו דל"ל סיפא ע"ז י"ל כך דהרשב"א כתב דראיית התו' דניטל פשיטא דטרפה מדליתא במתניתין דאלו כשרות כל הני נטולים דכשרה כמו ניטל הטחול דלכאו' ק"ל עד שהביא ראי' מהסיפא דטרפה יכול להביא ראי' מהרישא דכשרה דמדליתא במתניתין דאלו טרפות כל הני נטולים דטרפה ש"מ דכשרה בשלמא על ניטל הלב י"ל דמשו"ה לא חשיב התנא ברישא משום דלא חשיב אלא אותן טרפות שיכולין לחיות קצת משא"כ ניטל הלב דא"א להתקיים אפילו שעה אחת ולא נק' טרפה אלא נבילה ונבילות לא חשיב ומה שחשיב נקובת הושט ופסוקת הגרגרת היינו קודם חזרה כמ"ש התו' ד"ה אלו טרפות והמרש"א שם וכ"כ הכ"מ הל' שחיטה פ"י על הרמב"ם ועי' בח"צ סימן ע"ד אבל על ניטל הריאה והדקין או שאר אברים באמת קשה אדדייק מסיפא דטרפה נדייק מרישא דכשרה אעכצ"ל דמתניתין דאלו טריפות משו"ה ל"ק דניטל טריפה כיון דפשיטא היא דכמו דליתא במתניתין דבשאר אברים בעינן שתינקב לבית חללו משום דפשיטא היא כמ"כ נמי י"ל על ניטל, וא"כ ממילא הסידור של התו' עולה יפה דמתחלה כתב דבשאר אברים פשיטא דבעינן שתינק לבית חללו ואח"כ כתב דכמו דזה פשיטא וע"כ ליתא במתניתין כמ"כ נמי פשיטא הוא דניטל טרפה ומשו"ה ליתא במתניתין ובתר הקמה זו שפיר הביא התוס' ראי' ממתניתין דאלו כשרות דכל הני נטולי' טרפה כיון דל"ק קושיתינו הנ"ל ואח"כ הקשה התוס' שפיר דלמה לי סיפא כהנ"ל ודו"ק. וגם מיושב בס"ד שפיר מדק"ל דמה הכריח את הרשב"א לומר שהתוס' הביא ראי' דכש"כ ניטל טרפה מדלא תנא במתניתין דאלו כשרות דזה באמת ראיית הר"ן הלא בהתו' ליתא שום רמז מראי' זו וא"כ דילמא סובר התו' כהרמב"ם והרא"ש דפשיטא היא דכל היכא דניקב טרפה ניטל בודאי טרפה וניטל הטחול היינו טעמא דכשרה משום דלא בכ"מ ניקב טרפה וא"כ מנ"ל להרשב"א דהתו' סובר כהר"ן דוקא, אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דהרשב"א למד א"ז מההמשך לשון התוספ' כיון דצ"ל הפשט בההמשך לשון התו' כהנ"ל וא"כ ממילא מוכח דצ"ל דהתוספת סובר דניטל טרפה ילפינן ממתני' דאלו כשרות כמ"ש הרשב"א ודו"ק:
דרוסה (ד) טריפ' כו' ובס' התרומה פסק כו', עי' רש"י במשנה דריש אלו טריפות ד"ה ודרוסת הארי בגסה שכ' וז"ל ות"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה עכ"ל ולכאורה צריך להבין דאמאי ל"ק רש"י דר' יהודא לפרש את הת"ק אתי כמו שאמר ר' בנימין בר יפת א"ר אלעא בגמ' שם דף נ"ב ע"ב וכלישנא בתרא דגמ' שם דרב לא פליג עליה וכמ"ש הברטנורה שם, אבל לפמ"ש הרשב"א והר"ן שם בדעת התוספת דכיון דאיכא תרי לישני בגמ' וספיקא דאוריי' היא נקטינן כלישנא קמא לחומרא דת"ק סובר דלזאב יש דריסה אף בגסה וכמ"ש רבינו בשם ספר התרומה א"כ י"ל דרש"י ג"כ ס"כ ועכ"כ דת"ק פליג עם ר' יהודא אבל הברטנורה י"ל דפסק כהרי"ף והרמב"ם שהביא רבינו שפסקו כלישנא בתרא ע"כ מפרש דר' יהודא לפרש את הת"ק אתא וגם נ"ל דלזה כיוון הב"י יו"ד סי' נ"ז במ"ש דרש"י סובר ג"כ כהתוס' דלכאורה מנ"ל כן הלא בסוגי' דדרוסה לא מוכח מרש"י דהיכי סובר ואח"כ מצאתי דגם הב"ח שם כתב להוכיח מרש"י זה דסובר כהתוס' ונהניתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, אבל לכאו' עדיין ק"ל היכי יכלינן למימר דמדמפרש רש"י כן מוכח דסובר כהתוס' הלא הרמב"ם הל' שחיטה פ"ה הל"ד פסק דלזאב אין דרוסה בגסה כלישנא בתרא דגמ' וכמ"ש רבינו בשמו וא"כ עכצ"ל דסובר דר' יהודא לפרש את הת"ק אתא ואפ"ה כתב בפירוש המשניות שם אליבא דת"ק דסובר דלזאב יש דרוסה בגסה כמ"ש רש"י נהי די"ל דהרמב"ם בחיבורו חזר ממ"ש בפי' המשניות כדרכו כמ"ש היד מלאכי בכללי הרמב"ם אבל מה נעשה עם הר"ן דפסק בפי' כלישנא בתרא בסוגי' דדרוסה ואפ"ה מפ' במתני' כרש"י דהת"ק סובר דאלים זיהריה למקלייה נמי בגסה וצ"ע:
ודרוסה (ה) הוא שזורק ארס כו' והטעם אומר התלמוד זיהרא מיקלא קלי ואזיל פי' זיהרא הארס הולך ושורף כו', והתו' במשנה שם ד"ה דרוסת הנץ כתב וז"ל וטעמא לא משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתני' דמיא לדיותא ודמיא לבישרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופו למות עכ"ל ומפ' המר"ם שיף בכוונת התוספ' דכיון דהוי בכלל נקובה ל"ל למתני תו דרוסה וא"ל כיון דטעמו משום דסופו לינקב ולא הוי נקובה ממש ע"כ חשיב התנא דרוסה באפי נפשה דא"כ דמיא לדיותא ודמיא לבישרא גבי ריאה דטעמן ג"כ משום דסופו לינקב ליחשבי' ג"כ אע"כ דאין חילוק בין סופו לינקב לבין נקובה ממש וא"כ למה חשב דרוסה באפי נפשה אי טעמו משום דסופו לינקב אע"כ דטעמו משום דארס שורף וסופו למות כן כוונת המר"ש בכוונת התו' עי"ש, אבל אכתי קשה להבין דמדוע כשהי' תני במתניתין דמיא לדיותא אז הוה אמרינן דסופו לינקב לא הוי כנקובה ממש ועכשיו דלא קתני דמיא לדיותא אמרינן דהוי כנקובה ממש ותו מה נפ"מ אי הוה אמרינן דדרוסה משום סופו לינקב או משום שהארס שורף וסופו למות, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת התוס' דהפרמ"ג סי' ל' בש"ד סק"ה מסופק בהני טרפות שנטרפה משום סופו לפסוק או משום סופו לסתור אי מועיל בספק טרפות דידהו שהיית י"ב חודש כוונתו דלשיטת הרשב"א ריש אלו טרפות דלמ"ד טרפה אינה חיה מועיל בספק טרפה שהייה י"ב חדש אי גם בספק טרפה דסופו לפסוק או לסתור ג"כ מועיל מי נימא שבתוך י"ב חדש מיום שנולד המכה בודאי תמות או דילמא שבודאי תוך י"ב חדש סופו לסתור הקרום ומשם ואילך לא יחי' י"ב חדש וא"כ צריך בספק טרפות דידהו שהייה כ"ד חדש עי"ש, ונ"ל בס"ד דמתוס' הנ"ל יש לפתור ספיקתו די"ל הפשט בהתו' כך וטעמא לא משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא כלומר וא"כ למהחשיב דרוסה בפ"ע וא"ל דהתנא דמתניתין סובר דיש חילוק בין סופו לינקב לנקובה ממש לענין שהייה י"ב חדש וע"כ חשיב דרוסה בפ"ע דא"כ דמיא לדיותא דג"כ משום סופו לינקב היא הו"ל למיחשב ג"כ בפ"ע ומדלא חשיב התנא דמיא לדיותא בפ"ע עכצ"ל דהתנא דמתני' סובר דגם לספק טרפה של סופו לינקב ג"כ מהני שהייה י"ב חודש ואי נימא דטרפת דרוסה משום סופו לינקב למה חשיב דרוסה בפ"ע אעכצ"ל דטעמא דרוס' משום שהארס שורף וסופו למות כנ"ל בס"ד בכוונת התוס' וממילא נפשט ספיקתו של הפרמ"ג דאין חילוק בין נקובה לסופו לינקב דבכל גוונא מהני בספק טרפות שהייה י"ב חודש כמובן. אלא אכתי ק"ל על התו' דילמא לעולם טרפת דרוסה משום סופו לינקב ולענין שהייה י"ב חודש באמת אין נפ"מ דבכל גוונא מועיל וע"כ לא קתני במתני' דמיא לדיותא אבל דרוסה משו"ה קתני אע"ג דהוי בכלל נקובה משום דאמרי' שם דף נ"ג דיש דרוסה בסימני' וגם אמרינן שם דף נ"ד דבקנה דרוסתו במשהו וא"כ צריך התנא לאשמעי' דרוסה כיון דיש נפ"מ לענין קנה דלא הוי טרפה מחמת פסוקה או נקובה אא"כ נפסק רובה או ניקב כאיסר ובדרוסה אפי' במשהו טרפה וצ"ע:
גרסינן (ו) בפרק השוחט מעשה באווז אחת שהיתה בבית רבה שנמצא צוארו מלוכלך בדם כו' עוד יש מעשה כו', המעשה הראשונה שהביא רבינו מדף כ"ח ע"א שהיתה בבית רבה בגמ' שלפנינו איתא רבא וכל מ"ש רבינו ע"ז וגם על רש"י איתא גם בתוספ' שם ד"ה אתא ושיטת הריב"א שם לגמרי כשיטת רבינו דלדרוסה אין לוושט בדיקה ולנקב יש לו בדיקה מבחוץ וכ"פ הטור יו"ד סי' ל"ג שאין אודם הארס ניכר אלא מבפנים וע"כ בעוף יש תקנה לבדוק הקנה ולשחוט ואח"כ לבדוק הוושט אבל בבהמה אין תקנה ובשם בעל העיטור כתב שגם בבהמה יש לבדוק אחר שחיטה מבפנים וכתב עליו הטור שדבר קשה להתיר בבהמה שהוא מתלכלך בדם השחיטה ואין קורט הארס ניכר בו והב"י כתב דדם השחיטה יכול להעביר ע"י הדחה ואז יהא ניכר קורט הארס שאינו עובר ע"י הדחה והד"מ כתב על הב"י אם קבלה היא נקבל אבל מעיקר הדין חולק עליו, והגהות יד שאול ביו"ד שם כתב וז"ל הב"י כתב כאן שע"י הדחה מדם יהי' ניכר הארס שאין הארס עובר ע"י הדחה וד"מ כתב ואם קבלה הוא מקבל ולפענ"ד ראי' להב"י מדברי התו' חולין דף כ"ח שכתבו דיש חולי המאדים כמו דרוסה והקשה המרש"א דלמה לא כתבו התוס' בשביל דרוסה ולפמ"ש אתי שפיר דע"י דרוסה היה מקום לבדוק ע"י הדחה והארס יהי' ניכר ויוכל לאכול ע"י בדיקה מבפנים כמ"ש הבעל העיטור אבל אם יש חולי המאדים כמו דרוסה לא יועיל בדיקה עכ"ל הי"ש, אבל ק"ל עליו קושיא גדולה הלא תירוצו של התוס' שם אזיל לשיטת ריב"א וע"ז הקשה המרש"א דלמה לא משני התוס' משום דרוסה ולשיטת ריב"א באמת ליכא לתרץ כמ"ש הי"ש כיון דהריב"א לא סובר כהבעל העיטור וכרש"י אלא סובר דלדרוסה אין בדיקה בבהמה לאחר שחיטה כמ"ש התוספ' שם דף מ"ג ע"ב ד"ה ההיא וגם הב"ח סי' הנ"ל ד"ה ומ"ש ובעל העיטור כו' כתב בפי' שהריב"א לא סובר כהבעל העיטור וזה אצלי קושיא גדולה על הי"ש. וע"כ נ"ל בס"ד ליישבו כך דמ"ש רש"י שם מ"ג ע"ב דלדרוסה יש בדיקה מבפנים היינו דוקא בבהמה אבל בעוף גם רש"י מודה שאין לו בדיקה וטעמא דמילתא כיון דלבהמה אין לה דרוסה אלא מזאב וארי וכיון שהארס שלהם רחב וניכר ע"כ יש לו בדיקה אבל בעוף הארס כ"כ קטן שאינו ניכר הלכך אין לו בדיקה וכן יש להוכיח מלשון רש"י שם ד"ה ההיא שכ' וז"ל אם עוף הי' בודק הקנה תחילה כו' ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו עכ"ל ואי נימא דגם בעוף סובר רש"י דיש בדיקה לדרוסה אמאי כתב גבי עוף שישחוט הקנה תחילה אמאי ל"כ גם בעוף שישחוט את השני סימנים כדינא בתחילה ויבדוק לאחר שחיטה כמו בבהמה אעכ"מ דבעוף באמת סובר רש"י דאין לדרוסה בדיקה וכן מצאתי בח"ס ז"ל יו"ד סימן כ"ז ושמחתי שכוונתי בס"ד לדעת קדשו, ועוד ראי' לזה נ"ל בס"ד מסוגיא דדף כ"ח ע"א שם דתוספות ד"ה אתא הקשה על רש"י דמפרש דהחשש הוא משום נקב ולא משום דרוסה דמאי נפ"מ וכן הקשה הרא"ש שם ואי נימא דרש"י סובר דגם בעוף יש לדרוסה בדיקה מה הקשה התו' הלא נפ"מ גדולה יש דאי הטעם משום דרוסה יש לו בדיקה גם לאחר שחיטה מבפנים ואי הטעם משום נקב אין לו בדיקה לאחר שחיטה אעכ"מ כמו שכתבנו וכיון דהתם בעוף איירי ע"כ הקשה התוספת שפיר, וממילא לפי"ז לא מוכרחינן לומר שהריב"א חולק על רש"י כמ"ש התוס' שם מ"ג ע"ב ד"ה ההיא וכמ"ש הב"ח הנ"ל אלא י"ל שגם הריב"א סובר כרש"י דבבהמה יש לדרוסה בדיקה וע"כ שפיר הביא היד שאול ראי' מהתוס' להב"י ודו"ק, וגם לפמ"ש היריעות שלמה סי' ל"ג ס"ו להכריח שהריב"א סובר כרש"י דלדרוסה יש לה בדיקה ג"כ ל"ק על הי"ש עי"ש ותבין:
ואת קושיית המרש"א שהביא היד שאול הנ"ל נ"ל בס"ד לתרץ בחדא מחתא עם קושי' הראש יוסף בסוגי' דרוב שהקשה על התוס' דסוגיתינו דדף כ"ח דאמאי לא הקשה התוס' על רב אשי שהוא מקודם בגמ' דהיכי רצה להוכיח משחיטה עצמה דאזלינן בתר רוב הא אפשר ע"י בדיקה מבחוץ לפום שיטת הריב"א ונ"ל ליישב דבדף נ"ג ע"ב שם איתא בעי אילפא יש דרוסה לסימנים או אין דרוסה לסימנים ועי' בסוגי' שם ותראה דמההוא בר אווזא דהוה בי' רב אשי מוכח דרב אשי סובר דיש דרוסה לסימנים וא"כ ממילא ל"ק קושי' הראש יוסף דעל רב אשי לא מצי התו' להקשות כיון די"ל דרב אשי באמת רצה למילף דאזלינן בתר רוב מטעם דרוסה כקושי' המרש"א הנ"ל כיון דסובר דיש דרוסה לסימנים אבל ר' מאיר י"ל דסובר דאין דרוסה לסימנים מש"ה הקשה התו' לר"מ דוקא וע"כ הוכרחו התוספות לתרץ חולי המאדים ומיושב קושית המרש"א ודו"ק:
באופן ב' נ"ל בס"ד לתרץ דהט"ז סי' ע"ט סק"ה מסופק אם נדרסה האם והולד בתוכה אם מזיק הדרוסה את הולד וא"כ י"ל דהתוס' באמת סובר שאינו מזיק וע"כ אא"ל דקו' הגמ' דר"מ היכי אכל בישרא מחשש דרוסה היה כיון די"ל דבאמת לא אכל כ"א מבהמה שנשמרה מדרוסה משעת לידה וא"ת שמא נדרסה אמה הלא אינו מזיק להולד וע"כ מתרץ התו' חולי המאדים דוקא ומיושב קושיית המרש"א וגם קושי' הראש יוסף ודו"ק:
באופן ג' נ"ל בס"ד לתרץ את קושי' המרש"א דהמלא הרועים בסוגי' דטרפה חיה אות ל"ג כתב דאפי' למ"ד דטרפה חי' מודה בדרוסה דאינה חי' והטעם מדכתיב לכלב תשליכון אותו משמע דאינה ראויה אלא לכלב ובאות ל"ה כתב דאפי' למ"ד דטרפה אינה חי' ומיעוט טריפות חיים אבל בדרוסה י"ל דלכך כתיב לכלב תשליכון אותו לאורויי דאפי' מיעוט אינם חיים נמצא לפי דבריו י"ל דאפי' למ"ד דטרפה מוליד בדרוסה מודה דאינו מוליד דמדכתיב לכלב תשליכון אותו משמע דאינו ראוי אלא לכלב ואע"ג דרש"י והרמב"ם לא סברו כן אבל מהתו' יש להביא ראי' כן די"ל דהתוס' לא רצה לתרץ דקושי' הגמרא על ר' מאיר מחשש דרוסה הי' כקו' המרש"א כיון די"ל דר"מ באמת לא אכל אלא מבהמה ששהתה י"ב חודש או ראה שמוליד וע"כ תירצו התו' דהגמ' הקשה מחולי המאדים ודו"ק:
ובאופן ד' נ"ל דהמרש"א בבכורות דף כ' ע"ב הקשה דלסברת התוס' שם דהיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט אף לדידן אזלינן בתרה א"כ אמאי לא הקשה הגמרא חולין דף י"א לדידן היכי אכלינן בישרא כיון דחזקת בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת מסייע למיעוט טרפה ותירץ דהך שמא במקום נקב שחט טרפה הוי ולא נבלה וליכא חזקת איסור ותמה עליו הפרמ"ג סי' ל"ג בש"ד סק"ה דהלא מבואר בכל הפוסקי' ובהרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה לאחר שחיטה עכ"פ עי"ש, ועם הקדמה זו נ"ל בס"ד לתרץ את קושיית המרש"א הנ"ל בהקדים מדק"ל על התו' שתירצו דקושיית הגמ' אזלא לר"מ דהיכי אכל בישרא מחשש חולי המאדים הלא חשש זה לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש הח"ס יו"ד סימן כ"ד דכל חשש נקובת הושט לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא [ומה שיש להקשות עליו עי' בחתן סופר בסוגיא דרוב] וא"כ בחולי המאדים בודאי דלכ"ע לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא וא"כ מה הקשה הגמרא וע"כ נ"ל דאע"ג דדרוסה בסימנים לא הוי רק טרפה כמ"ש הרמב"ם אבל חולי המאדים כמו דרוסה הוי נבילה כיון דטרפות דידה מטעם נקובה היא וכמו דנקובת הושט הוי נבלה לשיטת הפוסקים דסברו כן חולי המאדים ג"כ נבלה נמצא לפי"ז אית ליה לחשש חולי המאדים גם חזקת איסור כיון שהיא נבלה אבל לחשש דרוסה ליכא חזקת איסור כיון שהיא טרפה כהנ"ל בשם המרש"א דבכורות, וממילא ל"ק קושיתינו על התוספות כיון די"ל דלעולם חולי המאדים לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא ואפ"ה כתב התוס' שפיר דקושיית הגמ' על ר"מ מטעם חולי המאדים הי' כיון דאית לה נמי חזקת איסור ממילא י"ל כסברת הפנ"י דריש גיטין דמיעוטא דמיעוטא עם חזקה הוי כמיעוט גמור וא"כ ל"ק קושיית המרש"א דאמאי לא מתרץ התוספת משום חשש דרוסה כיון דדרוסה לא הוי אלא טרפה וליכא חזקת איסור כמ"ש המרש"א בבכורות וא"כ לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא ע"כ כתב התו' דקושיית הגמ' אזלא מחשש חולי המאדים דהוי נבלה כמובן, וממילא גם קושי' המרש"א דבכורות מיושב שפיר די"ל דלדידן באמת ל"ק דהיכי אכלינן בישרא כיון דאיכא מיעוט וגם חזקת איסור דכיון דהגמ' לא הקשה על ר"מ רק מחשש חולי המאדים כמ"ש התוספ' א"כ קשה קושיתינו הנ"ל הלא לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא אעכצ"ל כמו שתירצנו דחולי המאדים הוי נבילה ועם חזקת איסור הוי מיעוט גמור כמ"ש הפנ"י הנ"ל וממילא לדידן דלא חיישינן למיעוטא באמת גם למיעוטא דמיעוטא עם חזקה ג"כ לא חיישינן כיון דלא הוי אלא מיעוט וע"כ לא הקשה הגמ' אלא על ר"מ ודו"ק: