פיסקה עשירית: התראה על מכת הבכורות (י"א, א'–ח') דבריו של משה הבאים בפס' ד'–ח' הם בוודאי המשך הדיבור המתחיל בסוף הפיסקה הקודמת, בפס' כ"ט. והפסוקים הקודמים, א'–ג', יש להבינם כמין הערה הניתנת בסוגריים לשם הסבר העניין.

כשאנו קוראים כאן ויאמר ה' אל משה לא נוכל לחשוב שהכוונה היא להתגלות ממש של ה' בנוכחותם של פרעה ועבדיו. בכל הכתובים שלפני זה ושלאחר זה ההתבודדות היא תנאי מוקדם לכל התגלות אלהית; ואי אפשר שעל התגלות שלא כדרכה ידובר במלים הפשוטות והרגילות ויאמר ה' אל משה. וכן קשה להניח שהפיסקה סודרה כאן שלא במקומה, שהרי תכנה מתאים יפה לעניין; וקשה גם להבין את הפועל ויאמר בהוראת עבר רחוק (וכבר מקודם אמר), שהרי אין עבר רחוק שכזה בסגנון הסיפורי המקראי. מצד שני, נכון הוא שאין כאן שום חידוש; כל הדברים האלה היו כבר ידועים למשה, מן היום שניתנו לו ההוראות המוקדמות על כל שורת המכות וביחוד על המכה האחרונה (עיין למעלה, עד ד', כ"א–כ"ג). לפיכך נראה שאין כוונת הכתוב אלא לרמוז למה שהתרחש באותו הרגע בתוך לבו של משה. כששמע משה את איומו הקשה של פרעה התעורר בו זכרון ההוראות שניתנו לו מזמן על המכה העשירית המכרעת, והרגיש שהגיעה עכשיו שעת ביצוען. ונדמה היה לו כאילו אותם הדברים חזרו ונשנו לו באותו רגע, וכאילו הזכיר לו ה' באותו רגע שהמכה העתידה לבוא בקרוב תהיה האחרונה: עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים; אחרי כן ישלח אתכם מזה (השווה ג', כ': ואחרי כן ישלח אתכם), ואז, כשלחו, מיד כשיגמור בנפשו לשלח, ישלח שילוח גמור בלי שום הסתייגות, מעין גירוש שלם: כלה גרש יגרש אתכם מזה (השווה ו', א': כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו).

וכן התעורר בנפשו של משה זכרון הדבר שנאמר לו (ג', כ"ב) בעניין ההכנות ליציאה, המתקרבת עכשיו: דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. דבר זה, שלכאורה יוכל להיראות שלא במקומו כאן, מרומז בכתוב מפני שבמסורת הקבועה (השווה ג', כ"א־כ"ב, וי"ב, ל"ה־ל"ו), קשור הוא במושג של מציאת חן בעיני מצרים, ומושג זה חשוב להבנת פיסקתנו,

שהרי על ידי המשפט ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים נאמר גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם המצרי, וזה מבאר לנו כיצד היה אפשר לו למשה לדבר לפני פרעה כמו שדיבר.

אחר הסבר זה באים דבריו הקשים של משה אל פרעה, המשך דבריו שהובאו למעלה (י', כ"ט). בחביון נפשו הרגיש משה שרוח ה' מפעמת אותו. וה' הוא המדבר מתוך פיו, ולפיכך פתח ואמר: כה אמר ה', ובשם ה' המשיך לדבר בגוף ראשון. כחצות הלילה, כשיבוא יום הפקודה, אני יוצא, כמלך היוצא למלחמה באויביו, בתוך מצרים,

ואז תחול על מצרים מכה נוראה, ומת כל בכור בארץ מצרים, מן הנשגב ביותר עד המסכן ביותר, מבכור פרעה היושב על כסאו, כלומר העומד לשבת על כסאו של אביו אחרי מות אביו, או היושב עכשיו על כסא הנסיכות שלו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים. ביטוי זה, השפחה אשר אחר הרחים, שכיח בספרות המצרית להורות על העני שבעניים (הוא נמצא, למשל. בסעיף הראשון של משלי פתח־חתפּ). אתה אמרת שאני, משה, ביום ראותי פניך אמות, ואולם אני מגיד לך בשם אלהי שלא אני אמות, אלא כל בכורי מצרים ימותו, ואף בנך בכורך ימות. ולא רק הבכורות שבבני אדם ימותו, אלא גם כל בכור בהמה, אפילו בכורות הבהמות אשר אתם מייחסים להן אופי אלהי, כשוורים של ח'עפי ופרותיה של ח'תח'ור; ואז תראה כי בכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

והיתה בלילה ההוא צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. אשר כמוהו, כגודל זה, לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף (הגירסה כמוהו לא באה אלא להקל, ואין לחשוב אותה למקורית). כך יקרה בכל ארץ מצרים, חוץ ממחוז אחד, מקום מושבותם של בני ישראל; שם לא יהיה אסון ולא תהיה צעקה.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו; אף ניבוח כלב ושינון לשונו של כלב לא יישמעו נגד בני ישראל,18 ואף לא נגד בהמתם, למאיש ועד בהמה. וכל זה למען תדעון מה היא ההפליה אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.

ואז, בלילה הנורא ההוא, יבואו וירדו כל עבדיך אלה, כל משרתיך העומדים עכשיו סביבותיך באולם זה, אלי, אל ביתי (כאן מדבר משה בשמו הוא), לבקש אותי שאצא ממצרים עם כל עמי. לא אצטרך לחזור לראות פניך כדי להגיש לפניך את בקשתי; אתם תגישו לפני את בקשתכם. לא אני אבוא להשתחוות לפניכם: הם יבואו והשתחוו לי לאמר: צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ההולך בעיקבותיך, העם כולו, כפי מה שאמרתי: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך. ואחרי כן, אחרי שתפול עליכם הפורענות הראויה לכם על אכזריותכם כלפינו (השווה אחרי כן בפס' א), אצא עם העם אשר ברגלי. כך מסיים משה את דיבורו, המנוסח ניסוח נשגב ובמקצתו פיוטי, ובמלה האחרונה אצא משמיע הוא מעין הד למה שאמר בשם ה' (פס' ד'): אני יוצא בתוך מצרים. ומיד לאחר שגמר לדבר, קפץ משה ויצא מעם פרעה (עוד פעם הפועל יצא) בחרי אף, לא כמי שמגורש מאת פני המלך, אלא כמי שאינו רוצה עוד לעמוד לפניו, ויוצא כפי רצונו, מתוך חרון אפו.

סיום הפרשה (י"א, ט'־י') ט־י שני פסוקים אלו נחשבו בעיני כמה מפרשים כמיותרים או כעומדים חוץ למקומם. אבל הם מתבארים יפה כסיכום וכסיום של פרשת המכות. בפרשה הבאה לא ישתנה רק מהלך העניינים בלבד, אלא גם הרקע ישתנה, וגם חוג הנפשות הפועלות ישתנה. עד עכשיו היה עיקר העניין המשא והמתן שהתנהל בין משה ואהרן מצד אחד ובין פרעה ועבדיו מן הצד השני, בהיכלו של פרעה או בסביבותיו. אבל מכאן ואילך הגיבור הראשי בפעולה יהיה עם ישראל בכללותו, והמבט יתרחב. משה ואהרן לא יישלחו עוד אל פרעה, אלא אל עם ישראל, כדי להכינו ליציאה ולהוציאו. ולא יצטוו עוד לפעול פעולות לשם הבאת המכות, כי המכה האחרונה תתגשם מאליה, בידי מלך ה'. ומכיוון שהעניין העומד להתחיל הוא עניין חדש, וחשיבותו חשיבות יסודית, כדאי הוא לנו שלפני קריאתנו בעניין חדש זה נפנה לרגע את מבטנו לאחור, ונסקור סקירה כללית במאורעות שהתרחשו עד עכשיו, ובמצב הקיים לאחר שהתרחש מה שהתרחש. סקירה זו ניתנת לנו בפסוקים אלו. כבר מראש הודיע ה' למשה: לא ישמע אליכם פרעה, וסירובו יימשך למען רבות מופתי בארץ מצרים ובכדי שילמדו מהם לקח גם פרעה וגם עבדיו וגם בני ישראל.

ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה, כמו שסופר למעלה בפרטות, ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו (על הנוסחה הרגילה נוספת כאן המלה מארצו, לשם הרחבה מתאימה לסיום). כך נשאר המצב, בלי שינוי לטובה, אחר המכה התשיעית. ועכשיו בפיסקה הבאה, יסופר כיצד חל שינוי יסודי במצב כשהביא ה' על פרעה ועל מצרים את המכה העשירית, מכת בכורות.

כבר ראינו בפיסקות אחדות של פרשה זו הרמוניה מספרית, בחזרת שם המכה שבע פעמים (ערוב, ארבה), או ארבע עשרה פעם (ברד). הנטיה להרמוניה המספרית המיוסדת על מספר שבע ועל שיטת השישים ניכרת גם בכללותה של הפרשה. במחזור הראשון חוזרים שמות המכות 21 פעמים, שלוש פעמים שבע (דם 5 פעמים, צפרדע 11, כנים 5), ועם פיסקת התנין (3 פעמים) 24, פעמיים תריסר; במחזור השני 12 פעמים (ערוב 7, דבר 1. שחין 4); במחזור השלישי 24 (ברד 14, ארבה 7, חושך 3); בסך הכל 60 פעם. קשה לראות בכל זה רק דבר שבמקרה.