פיסקה שלישית: מי מריבה (י"ז, א'–ז') הוא הסיפור השלישי בשורת הסיפורים על סיפוק צרכיהם של בני ישראל במדבר בידי ה'. הסיפור מתחיל בנוסחה הרגילה לתיאור המסעות במדבר: ויסעו… ויחנו. ויסעו כל עדת בני ישראל (גם זו, כאשר ראינו, נוסחה קבועה) ממדבר סין (ט"ז, א') למסעיהם, שאין מן הצורך לפרטם כאן אחד לאחד, כמו שפירטם הכתוב בבמד' ל"ג, י"ב–י"ד,‏ על פי ה', לא לפי ראות עיניו של משה (ט"ו, כ"ב), אלא לפי הדרכת ה', שרצה להראות להם פעם שלישית את עזרתו, ויחנו ברפידים, כנראה אחת מנאות המדבר, שקשה לזהותה בדיוק. ואין מים לשתות העם. הם קוו למצוא שם מים, אבל כיזבו מי הואדי באותם הימים וקרה מעין הדבר המתואר באיוב ו', ט"ו–כ'. הפעם היה המצב חמור יותר מן המצב המתואר בשני הסיפורים הקודמים; במרה מצאו בני ישראל מים מרים, ואחר כך במדבר סבלו מפני צמצום המאכלות, אבל עכשיו באה עליהם הצרה הנוראה של הולכי מדברות: המים חסרים לחלוטין.

והפעם לא הסתפקו העם בתלונות סתם, אלא וירב העם עם משה, כלומר שהתקוממו עליו בני ישראל כבעלי ריב התובעים את שלהם, ויאמרו בריבם: תנו לנו מים ונשתה, אתה ואהרן (יש גם גירסה תנה ביחיד, בכתבי יד אחדים, וכן בתורת השומרונים ובשבעים ובפשיטתא) הוצאתם אותנו ממצרים, ולפיכך מחוייבים אתם לתת לנו מים לפי צרכינו. ‏ויאמר להם משה: מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה' (על פירוש המלה מה עיין למעלה, על י"ד, ט"ו, וט"ו, כ"ד); הריב שאתם מריבים עמדי אין לו הצדקה. לפי פקודת ה' הוצאתי אתכם ממצרים, וריבכם מוכיח שאין אתם בוטחים בו בטחון מלא, וכאילו באתם לנסות היש ה' בקרבנו אם אין (פס' ו'). אבל מן הדין הוא שהוא ינסה אתכם (ט"ו, כ"ה; ט"ז, ד') ולא שאתם חלילה תנסו אותו. דבריו של משה מכינים את מדרשי השמות שיבואו בפס' ז'.

ויצמא שם העם למים וגו', אינו מגיד דבר חדש, ואינו מביא מהדורה אחרת של הסיפור. הוא מביא, לפי השיטה הרגילה, את הפרט אחר הכלל שבפס' ב', ומבאר מה היו דברי הריב והתלונה שהטיח העם כלפי משה. ובהתאם לסגנון המקראי, המעדיף את איחוי המשפטים על שעבודם, נאמר ויצמא שם העם למים בהוראת משפט משועבד: מכיון שצמא העם למים, התלונן על משה וגו'. החזרה על חומר המצב היתה צריכה הואיל והופסק הסיפור בהבאת תגובתו של משה. וילן העם על משה ויאמר: למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא? אחר הכנוי הסופי בריבוי במלה העליתנו בא היחיד אתי כדי שאפשר יהיה להבליט במיוחד את צער הילדים, שהרי אילו היה נאמר אתנו היו כבר גם הבנים במשמע. ויש כאן הקבלה ברורה אל ט"ז, ג'.

משה התפלל, ויצעק משה אל ה' (השוה י"ד, י'; ט"ו, כ"ה) לאמר: מה אעשה לעם הזה? איני יודע מה לעשות לעם הזה (הכינוי הרומז כולל נעימה של התמרמרות נגד העם); עוד מעט וסקלוני, הם התקוממו נגדי וכמעט הגיעו לידי הריגתי בסקילה. לא לחינם נאמר למעלה וירב העם עם משה, ולא נאמר‏ במשה: העם משמיע טענות נגד משה, ומשה משמיע טענות נגד העם. הריב הוא הדדי.

תשובתו של ה' אל משה נאמרת בטון נשגב ונהדר, ואינה מתערבת בריב שבין העם ומשה, לא בתלונות העם על משה ולא בתלונות משה על העם: משל לאב שבניו שרויים בצער, ומתקוטטים זה עם זה בצערם, והוא אינו שם לב אל דברי הקטטה, ואינו משתדל אלא להציל את בניו מצרתם. וכך הוא אומר למשה: עבור לפני העם, כלומר: עלה הלאה בואדי, בכיוון המסומן על ידי עמוד הענן, והקדם את שאר העם (על הביטוי עבר לפני פלוני השווה ברא' ל"ב, י"ז, כ"ב; ול"ג, ג'), וקח אתך מזקני ישראל, שיהיו עדים לדבר, ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת, עד שאתן לך סימן.

וזה יהיה הסימן: הנני עומד, כלומר: עמוד הענן שלי יהיה עומד, לפניך שם על הצור בחורב, סמוך למקום התגלותי הראשונה אליך בסנה, והכית בצור במטך כשם שהכית את היאור (המלה הכית חוזרת פעמיים זו אחר זו, פעם לרעה ופעם לטובה, בחינת אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא), ויצאו ממנו מים ושתה העם, וכשם שההכאה ביאור היתה סימן למחסור מים לשתות, כך תסמן עכשיו ההכאה בצור את ההיפך. גם בפיסקה זו מסופר מעשה פלאים על סמך תופעה טבעית, ושוב עלינו להעיר מה שהעירונו בדבר הניסים שסופרו למעלה. וביחוד בדבר קריעת ים סוף (פרשה שביעית, פסקה שישית). כבר הזכירו מפרשים אחדים מעשה שהיה בזמננו, שעל ההר הנקרא בפי הערבים בשם ג'בל מוסי (הר של משה) והמזדהה לפי מסורתם בהר סיני, נפתח פתאום זרם מים חיים מתוך מעיין על ידי שבירת שכבה דקה של סלע. וזה מקרוב כתב קצין אנגלי שראה במו עיניו, בתוך ואדי בדרום חצי־האי סיני, גדוד של חיל הגמלים הסודאני שהיה חופר בחצץ הצבור על יד כותל של סלע כדי לחפש את מקור המים שהיו נוטפים טיפות טיפות מבין הצרורות; והנה פתאום, אחר הכאה חזקה בגרזן ששברה את פני הסלע החיצונים, נתגלו חורים רבים בתוך הסלע, ומאותם החורים התחילו נוזלים בשפע מים רבים.22 משה עלה במעלה הואדי, והגיע לצור שבחורב, הוא כנראה המקום שבימים כתיקונם היו נובעים ממנו מי הואדי שלפי שעה נחסמו, ויעש כן משה כאשר נצטווה, לעיני זקני ישראל, ויצאו מים רבים מן הסלע. הואדי חזר לזרום בדרכו, והגיעו מימיו עד מקום חניית העם, והעם שתה ממנו כפי צרכו.

הפיסקה מסתיימת במדרשי שמות: ויקרא הקורא שם המקום שבו חנה העם מסה ומריבה. אפשר הדבר, שהשמות קדמו לעניין. ולא בא הכתוב אלא להגיד: נאים לה לאותה הסביבה שמות אלו, מכיון שהם מתאימים למה שאירע שם לבני ישראל, וכאילו הם רומזים על אותו המאורע, על ריב בני ישראל עם משה ועל נסותם את ה' בדברי תלונתם. שפירושם כאילו לאמר: ננסה ונראה היש ה' בקרבנו אם אין. ובזה חוזרים דברי הכתוב על תחילתם (פס' ב'), ומשמיעים לנו בחתימה מעין הפתיחה. סיפור דומה לסיפור זה שבתחילת מסע בני ישראל במדבר בא במקום אחר בתורה (במד' כ', א'–י"א), בסופו של המסע. מבחינה ספרותית, יש כאן דוגמה מעניינת של ההרמוניה שהסגנון המקראי אוהב ליצור על ידי הקבלה בין הפתיחה והחתימה; ומבחינת התוכן יש לראות בהכפלה זו את הכוונה לאשר ולהדגיש את המסורת על ההשגחה שהשגיח ה' לסיפוק צרכי עמו במדבר, מראשית דרכו עד סופה.

פיסקה רביעית: מלחמת עמלק (י"ז, ח'–ט"ז) פיסקה זו מתכוונת להראות, שכשם שדאג ה' להציל את בני ישראל מכל סכנה הנשקפת לו מפאת הכוחות ח שבטבע הדומם; כך דאג להצילם מידי בני אדם הקמים עליהם כאויבים אחר שנושעו מידי המצרים. עמלק היה עם של בדואים, הנעים והנדים במדבר שמדרום לארץ כנען, כעדות הכתוב בברא' י"ד, ז', המזכיר את שדה העמלקי על יד קדש, ובמקומות אחרים המדברים על עמלק כיושב בסביבות הנגב (במד' י"ג, כ"ט; י"ד, כ"ז, מ"ג), אבל אין להסיק מכאן שמקום רפידים היה סמוך לקדש. אדרבה, כתוב כאן ויבא עמלק, כלומר שלא היה שם מושבו, ובא ממקום רחוק. הואיל והיה יושב במבואות ארץ כנען מצד דרום, ובוודאי שמע שלשם היו פני ישראל מועדות, רצה להקדים רפואה למכה, ושלח גדוד להתקיף את ישראל בתחילת דרכו. לפי המסורת המשתקפת במקום אחר בתורה (דברים כ"ה, י"ח: ויזנב בך כל הנחשלים אחריך) היתה ראשית פעולתו של גדוד זה התנפלות על המאסף של מחנה ישראל, על החלשים והעייפים שלא היו יכולים להתגונן. כאן נאמר וילחם עם ישראל, ולא בישראל, הואיל ופסוק כללי זה מתכוון גם להתקפה שכנגד, מצד ישראל, העתידה להיזכר במפורט אחר כך (השווה למעלה, פס' ב': וירב העם עם משה: מריבה הדדית כמו שפירשתי). ומקום המלחמה היה ברפידים.

משה, בהיותו זקן בא בימים. לא היה יכול לצאת למלחמה בראש העם, ולפיכך מסר תפקיד זה ליהושע: ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים תקיפים וראויים להילחם,‏ וצא הלחם בעמלק. אמנם לא נזכר עדיין יהושע בספר שמות, אבל ידוע היה שמו במסורת ישראל, והקורא היה מבין בקלות על מי מדובר. לפיכך אפשר היה להביא כאן כצורתם את דברי המקור (אולי השיר האפי הקדום על יציאת מצרים) בלי תוספת ביאור. ועוד אמר משה אל יהושע שאף הוא יעשה את שלו: מחר, כשתצא למלחמה, אנכי נצב על ראש הגבעה הנשקפה על שדה הקרב, ומטה האלהים בידי, לעודד אתכם בהזכרת נפלאות ה' שנעשו בסימני המטה,לבקש מאת ה' שיחדש שוב את נפלאותיו לטובתכם.

ויעש יהושע כאשר אמר לו משה, לבחור אנשים ולצאת אתם להלחם בעמלק, ומשה, ואתו אהרן וחור (גם חור לא נזכר עדיין בספר שמות, ועל הזכרתו אפשר לאמור מה שאמרנו על הכרת יהושע) עלו ראש הגבעה.

והיה (ה"עבר" הקשור בוי"ו מורה כאן על המשך הדבר בעבר) כאשר ירים משה ידו במטהו, היו הלוחמים הישראליים מתעודדים ומתחזקים, וגבר ישראל, ולהיפך כאשר יניח ידו, והם היו רואים אותו עייף ויגע, גם כוחם היה מתמעט, וגבר עמלק.

אבל משה. אף על פי שהיה עוד חזק ואמיץ ברוחו, לא יכול לעמוד בהתמדה וידיו מורמות למעלה, וידי משה כבדים אולי צורה דקדוקית קדומה בסיומת זוגית ־ים), ויקחו אהרן וחור אבן וישימו את האבן תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה (השווה ביטויים מעין ויהי כל הארץ שפה אחת, ברא' י"א, א') עד בא השמש, עד שהחשכה שמה קץ לקרב.

וכך גבר ישראל ונחל נצחון, ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו (כלומר: את צבאו) לפי חרב. אם נשים לב לכך שכנראה גם פיסקה זו וגם הפיסקה על עניין עמלק שבבמדב' כ"ה, י"ז–י"ט, תלויות במקור משותף, הוא שיר העלילה על יציאת מצרים, נוכל להניח שהיה באותו שיר מעין משחק מלים בין המלה נחשלים שבתחילה ובין המלה ייחלש שבסוף: אמנם ניסה עמלק לנצל את חולשתם של הנחשלים, אבל סופו היה שבעזרת ה' גבר עליו יהושע ויחלוש אותו ואת עמו לפי חרב. אף על פי שנסיונו של עמלק לא הצליח, מציאות אויב שכמותו על גבולה הדרומי של הארץ עלולה היתה ליצור סכנה מתמדת לישראל בעתיד. לפיכך ראה ישראל בעמלק את אויבו הנצחי, ובהשמדת עמלק חובה לאומית מוטלח עליו. עד שמילא אותה המלך שאול. מתוך מצב זה אפשר לעמוד על משמעותם של פס' י"ד–ט"ז:

ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת, מה שקרה עכשיו ומה שאני עומד להגיד לך (כי מחה אמחה וגו') זכרון בספר (ידוע כללי, באותו הספר שבו תכתוב, כלומר בספר זכרון מיוחד לכך; ואולי פירושו של השם ספר כאן הוא כתובת, כתובת זכרון)24 ושים באזני יהושע, כלומר: ומלבד כתיבת הדבר בספר למד אותו ליהושע בעל פה, כדי שיישמר לדורות גם בכתב וגם בעל פה. תכתוב ותמסור ליהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק, כלומר את שמו של עמלק,‏ מתחת השמים.

וכמובן כך עשה משה. ויבן משה מזבח בו במקום, לזכר המאורעות אשר קרו שם, ואולי חקק עליו את הכתובת, אם יש להבין את השם ספר בהוראה האמורה, ויקרא שמו של המזבח ה' נסי: יהי מזבח זה לעד כי ה', המסומל במטה האלהים שבידי, היה לנו לנס על הגבעה, ולמקור האומץ ללבנו עד התשועה והנצחון.

ויאמר משה: כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. פסוק שירי זה מובא כנראה מלה במלה מתוך השיר האפי ששימש מקור לפיסקה. חלקו הראשון סתום, אך נראה לי שכך יש לפרשו: אכן (כי) יהיה מזבח זה יד, כלומר מצבת זכרון, על מחשבתו ותכניתו של ה' (כס מלשון כסס, מנה, חשב) למחות את זכר עמלק. ולשם מטרה זו תהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, עד שיימחה זכרו של עמלק מתחת השמים. ואולי לא מקרי הוא הדבר, שהמלה יד חוזרת בפיסקה זו, בשתי הוראותיה, שבע פעמים.