פרשה רביעית: כריתת הברית (כ"ד, א'–י"ח) פיסקה ראשונה: ההוראות אל משה (פס' א'־ב') במה שקדם באו הדברים שנצטווה משה להגיד אל העם והמשפטים אשר נצטווה משה לשים לפניהם;

עכשיו בא הציווי השייך לו למשה במיוחד. לפיכך ניתן המשלים ואל משה לפני הפועל אמר, כדי להדגישו; וכך היא הכוונה: ואשר למה שהיה לו למשה עצמו לעשות, כך אמר לו ה': לאחר שתמסור לעם את כל דבריי, ולאחר שתסדר לפי דברים אלו את טכס כריתת הברית, תעלה שוב אלי; לשם מה, ייאמר לו במפורש אחר כך (פס' י"ב). בתחילה עלה אל ה' , בכוון אל ראש ההר ששם נתגלה ה' לישראל, אתה ואהרן נדב ואביהוא, שני בניו הראשונים של אהרן שכבר הציגם הכתוב לפנינו ברשימת היחס של משפחת משה ואהרן (ו', כ"ג), ושבעים מזקני ישראל, נציגות שלמה של העם במספר המסמל את השלמות (א', ה'), והשתחויתם כולכם, מנהיגי העם ונציגיו, לשם הבעת תודתו של העם לה' על שזיכהו בכריתת הברית, ולשם קבלת עול מלכותו על העם. אבל השתחויה זו תתקיים רק מרחוק, בהיותכם עדיין רחוקים מראש ההר.

ומשם והלאה יזכה רק משה לעלות: ונגש משה לבדו אל ה', אל מקום התגלות ה', כאשר זכה לגשת גם לפני כן (השווה את המלה נגש שלמעלה, כ', כ"א), והם, אהרן ובניו והזקנים, לא יגשו עד שם, והעם לא יעלו כל עיקר עמו, אלא יעמדו בתחתית ההר. פס' ב' מנוסח בגוף שלישי ולא בגוף שני, מכיון שגם בני לוויתו של משה מצוּוים להניח לו לבדו לעלות.

פיסקה שניה: פרטי ההסכם על כריתת הברית (פס' ג'–ח') משה עשה מה שהוטל עליו לעשות: ויבא משה מן ההר, שעליו היה עדיין עומד אחר עלייתו המסופרת בכ', כ"א. אל המחנה, ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, כלומר כל מה שכתוב לפנינו מן כ', כ"ב עד כ"ג, ל"ג, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, כלומר שקיבלו עליהם בהצהרה חגיגית את כל המשפטים ואת כל ההוראות והאזהרות ששמעו מפי משה.

ויכתב משה את כל דברי ה', כל מה שהגיד בעל פה לבני עמו רשם בכתב על קלף או על פפירוס. או אולי על לוח אבן, כמסמך שישמש עדות לדורות. וישכם משה בבוקר של יום המחרת, כי עניין חשוב שכזה אין לקיימו אחר שנעשו דברים אחרים באותו יום, ויבן מזבח, מזבח אדמה לפי כ', כ"ד, תחת ההר, במקום שהיה העם עומד בתחתית ההר (השווה י"ט, י"ז), ויקם שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (על שימוש הפועל בנה, המתאים בדיוק רק למושא מזבח ולא למושא מצבה, עי' למעלה, על ט', כ"ג, ועל כ', י"ח). בטכס העתיד להיערך ייצג המזבח את כבוד ה', והמצבות תייצגנה את שבטי ישראל: שני הצדדים כורתי הברית ייוצגו זה מול זה.

וישלח משה את נערי בני ישראל, כלומר את הצעירים הבכורים המשרתים עדיין ככהנים (עי' פירושי על י"ט, כ"ב),‏ ויעלו על המזבח עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (השוה כ', כ"ד: וזבחת עליו [על מזבח האדמה] את עולותיך ואת שלמיך). הצירוף וישלח… ויעלו פירושו וישלח להעלות, כדוגמת ב', ה': ותשלח את אמתה ותקחה. ובמיוחד מודגש שהקרבנות היו לה' בהתאם לכ"ב, י"ט: זובח לאלהים יחרם, בלתי לה' לבדו.

ויקח משה חצי הדם של הקרבנות וישם באגנות כדי לזרוק אותו אחר כך על העם או על המצבות המייצגות את העם (פס' ח'), וחצי הדם זרק על המזבח. זריקת דם הקרבנות מחציתו על המזבח המייצג את ה' ומחציתו על העם או על מה שמייצג אותו פירושה מעין שיתוף שני צדדים (communio), והיא מסמלת את ביצוע כריתת הברית ביניהם.

בין זריקה לזריקה נערך אישור סופי וחגיגי של תוכן דברי הברית על ידי קריאה בספר הברית והבעת הסכם מפי העם. בצירוף ספר הברית מתכוון הכתוב, לפי הפירוש הרגיל בימינו, לציין את הפרקים כ"א–כ"ג (עי' למעלה, הקדמה לפיסקות המשפטיות). אבל פירוש זה נתקל בקשיים אחדים: א) מיותר היה לחזור ביום זה דווקא על מה שלפי פס' ג' הגיד משה אל העם ביום הקודם; ב) לא נאמר במפורש שמה שקרא משה היה מה שהגיד לפי פס' ג', ולא שהיה מה שכתב לפי פס' ד'; ג) אילו היה ספר הברית רשימה בכתב של כל דברי הברית. מן הצורך היה לכלול בו לא רק את המשפטים, אלא גם, ובמיוחד, את עיקר הברית, כלומר את הדברים שהוצעו בי"ט, ה'־ו', ואת היסודות שבעשרת הדיברות. לפיכך יש לבאר את השם ספר הברית באחת משתי דרכים אלו: א) שהוא מציין מסמך כללי קצר, מעין עדות ומזכרת לכריתת הברית, כלומר הצהרה בכתב שהעם קיבל עליו לשמוע בקול ה' ולשמור את בריתו (י"ט, ה'), ותמורת זאת בחר בו ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים כממלכת כהנים וגוי קדוש (שם, ה'־ו'); או: ב) שהוא מציין מסמך מפורט ומפורש, הכולל בתוכו את הכל, כלומר את הדברים שבפרק י"ט ואת עשרת הדיברות ואת כל הנאום האלהי שמן כ', כ"ב, עד כ"ג, ל"ג. משום החזרה על המלים דברים, דברי, דבֵּר, נראית יותר הדרך הראשונה. מסופר כאן שמשה לקח בידו ספר זה, ויקח ספר הברית, ויקרא אותו באזני העם, ויאמרו בני ישראל: כל אשר דבר ה', כפי ששמענו מפיו ומפיך, נעשה ונשמע, כלומר כך נעשה וכך נציית (השווה כ"ג, כ"א: ושמע בקולו, ושם כ"ב: כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר).

אחר כך ויקח משה את מה שנשאר מן הדם, כלומר את מחציתו השניה, ויזרק על העם, אולי על המצבות המייצגות את שנים עשר שבטי ישראל, ויאמר, כדי ללוות את הפעולה הסמלית בהצהרה מפורשת של הוראת הסמל: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה הכתובים בספר הזה אשר קראתי לפניכם. החזרה החגיגית של המלה ויקח בתחילת שלושה פסוקים רצופים זה אחר זה מציינת שלושה שלבים חשובים בטכס כריתת הברית: בתחילה ובסוף זריקת הדם, ובאמצע קריאה בתעודת הברית והסכמתו של העם.

פיסקה שלישית: הראיון (פס' ט'–י"א) אחר גמר הטכס וכריתת הברית, זוכים נציגי העם כאילו להתקבל לראיון לפני מלכו של עולם, אשר בחר בהם ובעבודתם.

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, כפי הצו הכתוב בפס' א', והגיעו עד מקום מסויים בשיפוע ההר, כדי להשתחוות שם מרחוק, ושם זכו למחזה אלהים:

ויראו את אלהי ישראל וגו'. הביטוי ויראו את אלהי ישראל מתמיה לכאורה, שהרי אין ביטויים מוגשמים במידה זו שכיחים בתורה. ואולם סוף סוף אין הדבר הנאמר כאן שונה אלא בצורתו הפעילה של הפועל ראה ממה שנאמר בכמה מקומות בצורה סבילה. כגון: והנה כבוד ה' נראה בענן (ט"ז, י'), או בצורת משפט שמני, כגון פס' י"ז להלן: ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. וגם כאן הניסוח הוא זהיר: ולא נאמר ויראו את ה', בשם המפורש והמיוחד לה' בעצמו ובכבודו, אלא רק ויראו את אלהי ישראל, בשם הכללי המורה על כל עניין אלהי, ועוד אין שום רמז לעצם הדמות אשר ראו, אלא רק למה שראו תחת רגליו של אלהים, כדוגמת דברי הנביא (ישע' ו', א'), שסיפר על מחזה אשר ראה, ואמר: ואראה את אדני יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל; אף הוא לא השתמש בשם המפורש, אלא בכינוי אדני ואף הוא לא תיאר אלא את הכיסא ואת השוליים. הכוונה היא שראו כדמות מראה של אור או של אש, ותחת רגליו ראו כמעשה לבנת הספיר, דבר דומה למעשה רצפה של ספיר, המסמל את השמים בצבע התכלת שלו, כדוגמת הרקיע שראה יחזקאל תחת כיסא הכבוד (יחז' א', כ"ב), וכעצם השמים, כלומר כמראה השמים, כגוון השמים (השווה איכה ד', ז': אדמו עצם מפנינים), לטוהר, לזוהר. יש כאן כפל העניין במלים שונות, לפי הסגנון השירי, ומסורת שירית משתקפת גם במלה האחרונה, הנגזרת מן השורש טהר, הרגיל לבוא בשירה האוגריתית במשמעות זוהר הספיר. הסמל בא כנראה ללמד כי תחום האלהות הוא ממעל לשמים, כלומר ממעל לעולם הטבעי.

ואף על פי שראיית מחזה אלהים היתה נחשבת כסכנת מיתה לאדם שאינו ראוי לזכות זו, לא אונה לנציגי העם כל רע: ואל אצילי בני ישראל, אל אותם האנשים, שהיו האצילים והנבחרים מבני ישראל, והיו ראויים שיתגלה להם האלהים, לא שלח ידו; ויחזו את האלהים, (גם כאן השם הכללי אלהים: חזו מחזה אלהי), ובכל זאת ויאכלו וישתו בסעודת המצווה של זבחי השלמים כשחזרו אל המחנה. ואולי יש כאן רמז לכך, שאהרן ובניו והזקנים לא הגיעו לדרגתו של משה. שזכה להתקרב יותר מהם אל עולם האלהות ולהתרומם יותר מהם ממעל לחיים הרגילים של בני אדם. ובמשך ארבעים היום של שהותו על הר סיני לחם לא אכל ומים לא שתה (ל"ד, כ"ח; והשווה דבר' ט', ט', י"ח).

פיסקה רביעית: עלייתו של משה (פס' י"ב–י"ח) ויאמר ה' אל משה, לאחר שחזר משה עם אהרן ויתר חבריו אל המחנה: עלה אלי ההרה, כפי שכבר נאמר בפס' ב'; עכשיו הגיע זמן העלייה. ובא שוב זירוז בשעת המעשה. והיֵה שם, תתעכב שם, על ההר, זמן ממושך, ואתנה לך בהיותך שם את לוחות האבן והתורה והמצוה, כלומר את לוחות האבן ועליהם התורה והמצווה, אשר כתבתי להורותם, והם, כמו שיתבאר להלן (ל"ד, כ"ח) עשרת הדיברות. כשם שהם הושמעו מפי האלהים, כך גם מכתבם מן הראוי שיהיה מכתב אלהים חרות על הלוחות (ל"ב, ט"ז).

ויקם משה ויהושע משרתו, שליוהו לשרת אותו במשך הזמן שיהיה לו לחכות עד שיקרא אליו אלהים לעלות עד ראש ההר, ויתעלה מעל לדרגה של חיי יום יום, ולא יצטרך שוב למאכל ולמשתה. ואולי הכוונה היא שתקע יהושע אוהל בשיפוע ההר, ושם ישבו שניהם. כך קיים משה את הצו שניתן לו, ויעל משה אל הר האלהים.

ואחר שנאמר בדרך כלל שעלה משה אל ההר, באים פרטי העלייה, לפי השיטה של כלל ואחריו פרט. ואל הזקנים אמר לפני יציאתו מן המחנה: שבו לנו בזה, חכו לנו כאן, לי וליהושע, עד אשר נשוב אליכם; והנה אהרן וחור עמכם כממלאי מקומי; מי בעל דברים יגש אלהם.

ויעל משה לאחר שמסר לזקנים הוראות אלו, אל ההר, ובתחילה רק עד מקום מסויים בשיפועו (לא נאמר כאן הר האלהים), יחד עם יהושע, ויכס הענן, המבשר את התקרבות האלהים, את ההר.

ועכשיו באים שלושה פסוקים, המסיימים סיום חגיגי את הפרשה כולה. הם מתארים בסגנון פיוטי נשגב את ההתגלות האלהית על הר סיני ואת התקרבותו של משה אל מקום ההתגלות, על ראש ההר. במלה הראשונה, וישכן, ניתן כאן, בסוף הפרשה, מעין רמז מוקדם לנושא של הפרשה הבאה, הוא עניין מלאכת המשכן, ועל ידי כך נוצר קשר בין שתי הפרשיות: קשר לא רק חיצוני, אלא גם ענייני, כפי שיתבאר להלן. וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו, כלומר המשיך לכסותו, הענן ששת ימים, ימי הכנה נפשית למשה, ויקרא קול אלהי אל משה ביום השביעי מתוך הענן. על השיטה השכיחה של המשך פעולה ששת ימים רצופים עד שתבוא המסקנה ביום השביעי עי' מה שכתבתי למעלה, ט"ז, ה'.

ובו בזמן שהושמעה הקריאה באזני משה היה מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, וכולם ראו במו עיניהם את מראה האש, הוא מראה כבוד ה'.

ויבא משה לבדו בתוך הענן, ויהושע נשאר במקומו בשיפוע ההר. בתוך הענן נסתר משה מעיני העם, ויעל משה אל ההר, אל מרום ההר, ויהי משה בהר, כפי שנאמר לו (פס' י"ב: והיה שם), ארבעים יום וארבעים לילה.