פיסקה שמינית: המזבח (כ"ז, א'–ח') המזבח הנועד להקרבת הקרבנות היה תופס מקום מרכזי בפולחן, ולא היה אפשר לשום מקדש בלי מזבח. כז מובן מאליו היה הדבר, שגם במקדש הישראלי יהיה מזבח, ולפיכך בא כאן השם מתחילתו בה"א הידיעה.

מן הצורך היה, שתתאים צורת המזבח לשתי דרישות, שלכאורה מתנגדות הן זו לזו: א) שהמזבח יהיה, ככתוב למעלה (כ', כ"ד־כ"ה) מזבח אדמה או מזבח אבנים; ב) שהמזבח לא יהיה דבר ארעי, הנבנה כולו בכל חנייה וחנייה באדמת המקום או באבני המקום, אלא יהיה דבר של קיימא, הניתן להיטלטל ממקום למקום. מעין פשרה בין שתי דרישות אלו הושגה בדרך זו, שנקבעה צורת מזבח נבוב, מעין מסגרת חלולה של עץ מצופה נחושת, שקל היה למלאות אותה אדמה או אבנים כפעם בפעם. מסגרת זו לא יהיה לה גג, וכאן נזכרות רק קרנותיו וקירותיו, ולא גגו כפי שכתוב להלן על מזבח הקטורת (ל', ג': את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו). ואם כן אפוא, אין מקום להערה שהעירו חוקרים אחדים, שלא היה המזבח המתואר כאן יכול לעמוד אף יום אחד כשהציתו עליו את האש: האש לא הוצתה על הנחושת המצפה את העץ, אלא על האדמה או על האבנים שבאמצע.

גם כאן פותח התיאור במלה ועשית: ועשית את המזבח, בה"א הידיעה‏ משום הסיבה האמורה, חמש אמות ארך וחמש אמות רחב (הממדים ניתנים כאן באקוזטיב, ולא במשפט בפני עצמו עם הכינוי הסופי, לשם וריאציה מן הניסוח שבפיסקות הקודמות), ולפיכך רבוע יהיה המזבח בבסיסו, ושלש אמות קומתו.

ועשית קרנותיו על ארבע פנותיו, לפי המנהג הרגיל במזבחות של ארצות המזרח הקדמון (ולא במזרח בלבד). משמעותן המקורית של הקרנות שנויה במחלוקת, ואינה חשובה לענייננו מכיון שבימי המקרא היה המנהג כבר קבוע ועומד מדורי דורות, ובישראל נמשך כצורתו בלי שים לב לפריהיסטוריה שלו. ממנו תהיין קרנותיו, כלומר שלא תיעשנה בפני עצמן כדי להתחבר אל המזבח אחר עשייתן, אלא תהיינה מתחילת בריאתן המשכם הישיר של הלוחות שבצלעות המזבח. וצפית אתו נחשת על הצלעות ועל הדפנות. אף על פי שלא היה למזבח גג, כאמור למעלה, קרקעית של לוחות כנראה היתה לו, לשם חיזוק המבנה.

ועשית סירותיו, כלים רחבי פיות, מעין קדרות או יורות,‏ לדשנו, להריק לתוכן את דשן הקרבנות שעל המזבח ולהוציאו אל שפך הדשן, ויעיו, משורש יעה־יעי (ישע' כ"ח, י"ז) כלומר המגרפות שבהן גורפים את הדשן מעל גבי המזבח ושופכים אותו לתוך הסירות, ומזרקותיו, כלים המשמשים לקבל את דם הקרבנות ולזרוק אזתו על המזבח, וגם לתפקידים אחרים, ומזלגותיו (משחק מלים: מזרקות – מזלגות), מכשירים בעלי ידית ארוכה ושיניים גדולות, המשמשים להפוך ולסדר את הבשר על האש אשר על המזבח, ומחתותיו, לחתות גחלי אש מעל המזבח. לכל כליו, כלומר עם כל כליו (למ"ד של הכללה, כבברא' כ"ג, י': לכל באי שער עירו תעשה אותו נחשת.

ועשית לו למזבח מכבר, לשון כברה (רש"י), ופירושה בצדה: מעשה רשת נחשת. מקומה ותפקידה של הרשת יתבארו להלן. ועשית על יד השפה העליונה של הרשת ארבע טבעות נחשת, על ארבע קצותיו של המזבח, כלומר על ארבע זויותיו; וגם שימושן של הטבעות יתבאר להלן.

ונתתה אתה, את הרשת, תחת כרכוב המזבח מלמטה: הכרכוב, כפי שאנו למדים מתוך ההסתכלות במזבחות הקדומים שנמצאו לרוב בארץ ישראל ובארצות השכנות, הוא מעין בליטה מאוזנת, הסובבת את המזבח מכל צדדיו, בשליש או ברביע העליון של גבהו, ותפקידו כנראה אינו אלא לנוי.‏46 והיתה הרשת עד חצי המזבח; הכוונה כנראה היא זו: קירות המזבח לא היו שלמים, אלא חלונות חלונות היו בהם, ביחוד במחציתם התחתונה, כדי שייכנס האויר מתחת ויקל על הבערת האש שעל גבי המזבח (ומשום כך יש להניח שהעדיפו למלאות את חלל המזבח אבנים או צרורות, ולאו דווקא עפר מן האדמה), ואולי במחצית התחתונה לא היו אלא פסים של עץ סמוכים לארבע הזויות; וכדי שכל המבנה יהיה חזק ומוצק למרות החלונות שבו, היה מעשה רשת נחושת מקיף את כל החלק התחתון של המזבח, עד מחצית גבהו, ודרך הנקבים שברשת היה האויר יכול להיכנס לפנים בלי מעצור.

ועשית בדים למזבח, בדי עצי שטים וצפית אתם נחשת.

והובא את בדיו בטבעות (על שימוש המלית את עם פועל סביל השווה כ"א כ"ח: ולא יאָכל את בשרו). והיו הבדים על שתי צלעות המזבח לא בהתמדה, כבדי הארון, אלא רק בשאת אתו, בשעת העתקת המשכן ממקום למקום, כדי לשאת אותו בהם.

נבוב לוחות, חלול בתוכו, מעין מסגרת של לוחות, תעשה אתו. כאשר הראה אתך (פועל אימפרסונאלי, כאשר הראה אותך מי שהראה) בהר את כל הפרטים שלא נתפרשו לך כל צרכם בדברים הנאמרים לך, כן יעשו העושים במלאכה.

נאמר כאן במפורש איזהו מקומו של המזבח, אבל מסידור פיסקה זו לאחר שנגמר התיאור הפנימי של המשכן יוצא שמקומו בחצר, המקום המתאים לשרפת הקרבנות באש. וכן נאמר להלן (ל', י"ח) שהכיור יינתן בין אהל מועד ובין המזבח. ועוד עי' מ', ו', כ"ט.

פיסקה תשיעית: חצר המשכן (כ"ז, ט'–י"ט) בשם שדוּבר למעלה על מעשה המשכן לאחר שתיאר הכתוב את כלי הקודש שיינתנו בתוכו, כך מדובר כאן על מעשה החצר לאחר שתיאר הכתוב את המזבח שיעמוד בתוכו.

השם חצר, שיכול לשמש גם כזכר וגם כנקבה, מציין את השטח המוקף מחיצת קלעים שמסביב למשכן. הקלעים תלויים על עמודים ומחוזקים על ידי מיתרים (ל"ה, י"ח, ועוד) המקשרים אותם אל יתדות נחושת (כאן פס' י"ט, ועוד) תקועות בארץ מכאן ומכאן. כנראה הכוונה היא שיהיו הקלעים תלויים במוטות עץ המונחים על ווי כסף הנעוצים בראש העמודים (השווה מה שכתבתי למעלה על ווי העמודים של הפרוכת ושל מסך פתח המשכן), ויהיו קשורים אל העמודים לא רק למעלה, אלא גם למטה ובאמצעיתם, ועל כל זה עי' להלן. בצד המזרחי של החצר יהיה השער, וגם על זה עי' להלן.

התיאור ניתן בכתוב על כל צד וצד של החצר. ועשית את חצר המשכן: לפאת נגב תימנה, כלומר לצד דרום (השווה כ"ו, י"ח), קלעים לחצר שש משזר, לבנים כנראה, מאה באמה ארך לפאה האחת האמורה, הפאה הדרומית. הקלעים תפורים זה בזה, בשורה רצופה, ואין ארכם קבוע; על רחבם, עי' פס' י"ח.

ועמודיו של החצר עשרים, ממסודרים בריחוק חמש אמות בין זה לזה, ואדניהם עשרים נחשת, אחד לכל עמוד. ווי העמודים וחשוקיהם כסף; את צורת הווים ביארנו כבר למעלה (כ"ו, ל"ב), והחשוקים הם כנראה מעין טבעות המקיפות את העמודים בגבהים שונים, אחת למעלה ואחת למטה, ואחת, או יותר מאחת, באמצע, והמשמשות גם לנוי וגם לקשירת הקלעים אליהן, ברצועות או בחבלים דקים, כדי שלא יזוזו ממקומם מחמת הרוחות המנשבות.

וכן לפאת צפון בארך וגו', הכל כפי מה שנאמר על פאת דרום. ורחב החצר לפאת ים, מאחורי המשכן, יכלול קלעים חמשים אמה, כלומר שיהיה הרוחב כמחצית האורך.

עמודיהם עשרה, אף הם בריחוק חמש אמות זה מזה, ואדניהם עשרה.

ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה, לפני פתח האהל, יהיה גם כן ‏ חמשים אמה, אבל יחולק לשלושה חלקים, שניים משני הצדדים, הנקראים בשם כתף, ואחד באמצע, והוא שער החצר.

וזה יהיה משפטם: וחמש עשרה אמה קלעים לכתף, כלומר (הוי"ו שבמלה וחמש היא וי"ו של הסבר) שבאחד החלקים הסמוכים לצדי אורך החצר יסודרו קלעים במשך חמש עשרה אמה, עמודיהם שלשה ואדניהם שלשה, בריחוק הרגיל של חמש אמות ביניהם;

וכן בצד שכנגד: ולכתף השנית, הסמוכה לצד השני של האורך, גם שם חמש עשרה קלעים, כלומר חמש עשרה אמה של קלעים, עמודיהם שלשה ואדניהם שלשה.

נמצא שיישאר באמצע חלק שלישי, עשרים אמה ארכו, שישמש כניסה לחצר, ובו ייעשה מסך קבוע רק מלמעלה, שקל יהיה לאיש הנכנס להרימו ולעבור הלאה אל תוך החצר: ולשער החצר מסך עשרים אמה, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, מעשה רוקם, הכל כדוגמת המסך שבפתח האהל. ‏עמודיהם של עשרים האמה (על צורת הכינוי הזכרי במקום הצורה הנקבית השווה כ"ו, א', ז'), או אולי עמודיו של המסך, ונכתב עמודיהם במקום עמודיו בהשפעת פס' י"ב, י"ד, וט"ו, ובהשפעת המלה ואדניהם הבאה מיד אחר כך (והשווה גם אדניהם בפס' י"ח) ארבעה, כלומר שאף עמודים אלו יהיו מרוחקים זה מזה בחמש אמות, ואדניהם של העמודים יהיו ארבעה.

צורת החצר הריהי אפוא צורת מלבן, מאה אמה ארכה וחמישים אמה רחבה, ומניינם הכללי של העמודים הוא שישים. כל אחד מארבעת העמודים שבארבע הזויות נמנה כמובן רק פעם אחת במניין זה, אף על פי שלמעשה הוא משמש לשני צדדים מכאן ומכאן, כפי מה שצריך כדי להשלים את מניין הרווחים שבין העמודים. כדי שיהיו, למשל, בין העמודים עשרים רווחים של חמש אמות כל אחד, צריכים עשרים ואחד עמוד, אבל העמוד האחרון משמש גם כעמוד ראשון של הצד הסמוך, וכן הלאה סביב סביב עד שמגיעים שוב אל הצד הראשון שממנו התחלנו את סיבובנו, והעמוד הראשון של צד זה משמש כעמוד אחרון של הצד הקודם: נמצא שבעד שישים רווחים מספיקים למעשה שישים עמודים בדיוק. ובדרך זו מתבאר סידור העמודים של מסך שער החצר, שהרבה התלבטו בו המפרשים לחינם. בצד מזרח יש חמש עשרה אמה של קלעים בימין, חמש עשרה אמה של קלעים בשמאל, ועשרים אמה של המסך באמצע, וכל זה דורש עשרה רווחים של חמש אמות כל אחד בין עמוד לעמוד, ולפיכך אחד עשר עמודים, ואם אנו מביאים בחשבון את עשרת העמודים הנזכרים בכתוב כשייכים לצד זה (3+4+3) ואת העמוד שבאחת הזויות, שכבר נמנה עם העמודים של אחד מצדי האורך, אנו מגיעים דווקא לאחד עשר. ואין להגיד שעל ידי כך לא יהיה המסך באמצע: אדרבה, הוא דווקא באמצע. חמש עשרה האמה של הקלעים שבכתף אחת, הדורשים שלושה רווחים וארבעה עמודים, תלויים בשלושת העמודים הראשונים ובעמוד הראשון של המסך; המסך, הדורש ארבעה רווחים וחמישה עמודים, תלוי בארבעת העמודים שלו ובעמוד הראשון של הכתף השנית, והקלעים של הכתף השנית, הדורשים שלושה רווחים וארבעה עמודים, תלויים בשלושת העמודים של כתף זו ובעמוד הראשון של הצד הסמוך. והמסך נמצא בדיוק באמצעו של הצד המזרחי.

אחר שדובר על כל אחד מארבעת הצדדים של החצר, באה סקירה כללית על העמודים, להגיד שאף על פי ששיטת קביעתו של המסך אל עמודיו אינה שווה לשיטת קביעתם של הקלעים אל עמודיהם, על כל פנים העמודים עצמם כולם שווים: כל עמודי החצר סביב מחשקים כסף, כלומר מקושטים בחשוקים של כסף (פס' י'), וויהם כסף, ואדניהם נחושת.

בסוף הפיסקה באים שני פסוקים של סיכום וסיום: ארך החצר מאה באמה, ורחב חמשים בחמשים, כלומר חמישים במערב וגם חמישים במזרח אם אנו מצרפים יחד את מידת הכתף מזה ואת מידת הכתף מזה ואת מידת שער החצר, וקומה של העמודים ושל הקלעים (כלומר רחבם, שהוא קומתם כשהם תלויים על העמודים) חמש אמות, והם עשוים שש משזר, ואדניהם של העמודים הנושאים את הקלעים נחשת.

והוא הדין לכל כלי המשכן (על למ"ד זו של הכללה השווה למעלה, פס' ג', ופירושי שם), כלומר יחד עם כל המכשירים הצריכים בכל עבודתו, כגון פטישים, סדנים, סכינים, משׂורים, ועד ועוד, וכל יתדותיו של המשכן (השווה מה שכתבתי למעלה על סדר קביעתן של יריעות המשכן) וכל יתדות החצר, כל אלה ייעשו נחשת.

ההרמוניה המספרית והסימטריה היסודית ברורות בכל התיאור הזה. העיקר הוא השיטה העשרונית: אורך החצר הוא 100 אמה, רחבו 50 אמה; כל היקפו 300 אמה, העמודים הם 20 באורך, 10 ברוחב, 60 בסך הכל (עי' למעלה על מספר זה); חמש אמות, כלומר מחצית 10 אמות, היא קומת העמודים והקלעים. אולי יש כאן גם יסודות של שיטת השישים במניינם הכללי של העמודים ובמידת היקף החצר.

באיזה מקום של שטח החצר יינתן המשכן לא נאמר בכתוב. אם נדון על פי השיטה הסימטרית וההרמונית, תתאמת עלינו הדעה הרווחת, שעל פיה היה פתח המשכן נתון על הקו המחלק את אורך החצר לשני חלקים שווים: חמישים אמה אורך לפני המשכן וחמישים אמה משם ואילך, שלושים לאורך המשכן, ועשרים לאחריו; וכן ריוח של עשרים אמה משני הצדדים, בדרום ובצפון, בין המשכן והקלעים. ואם כך יהיה, יימצא הארון בדיוק במרכז המחצית המערבית של החצר; ואולי יוכל המזבח להיות נתון במרכז המחצית המזרחית. אבל אין אף רמז קל לכל זה בכתוב.

וכאן מסתיימות ההוראות העיקריות לעשיית המשכן. הוראות נוספות תסופחנה להלן, ועל סיבות סידורן שם נעמוד כשנגיע אליהן.

פיסקה עשירית: הוראות ראשונות בעד הכהונה (כ"ז, כ'–כ"ח, ה') סדר תצוה

מתחילה כאן שורה של פיסקות שייכות לכהנים ולעבודתם במשכן. והן פותחות, כדוגמת פתיחתן של ההוראות לעשיית המשכן (כ"ה. א' ואילך) בלשון לקיחה, ודווקא בשתי המשמעויות שבהן בא שם הפועל לקח: משמעות הפרשת דבר לשם תרומה לעבודת הקודש (כ"ז, כ': ויקחו אליך שמן זית זך), ומשמעות קבלת הדבר המופרש מידי תורמי התרומה (כ"ח, ה': והם יחו את הזהב וגו'). ההקבלה בין שתי השורות של ההוראה ברורה.

פיסקה זו כוללת שלוש פניות אל משה, המתחילות שלשתן במלה ואתה, ואחריה פועל בעתיד או ציווי. והראשונה שבהן, החוזרת כמעט מלה במלה בויק' כ"ד, ב'־ג', שייכת להעלאת נר תמיד. למעלה, בפיסקת המנורה (כ"ה, ל"א–מ'), מדובר רק על צורתה של המנורה ועל אופן סידור נרותיה עליה. ובפס' ל"ז שם, כשנאמר והעלה וגו', נאמר בסתם: והעלה המעלה, מי שיהיה. רק כדי לציין מיד איזהו מקומם ואיזהו כיוונם של הנרות על קני המנורה. וכל זה שייך לעשיית המנורה ולקשר כליה אליה מלכתחילה. ואילו בפיסקה חדשה זו מתייחד הדיבור על דרך שימושם של הנרות בעבודה המתמדת של המקדש, בכל יום ויום.

ואתה, משה, תשמע נא לפקודות שאני מוסר לך במיוחד, ושעליך להשגיח על קיומן: ולפי פקודתי תצוה את בני ישראל, ויקחו, כדי שיקחו, מתוך מה שיש להם, ויביאו אליך, מלבד השמן שיתרמו כתרומה חד־פעמית כפי נדבת לבם (כ"ה, ב', ו') להקמת המשכן ולהתחלת עבודתו, עוד תרומה מתמדת המוטלת עליהם בכל זמן, תרומת שמן זית זך כתית, עשוי על ידי כתישת הזיתים במכתש ולא על ידי דריכתם בבית הבד, שישמש למאור, כלומר להעלות נר תמיד. השם נר בא כאן בהוראה קיבוצית, נרות, או מנורה, והמלה תמיד כשהיא לעצמה ניתנת להתפרש על שתי פנים: או תמיד בלי הפסקה, כלומר שלא יכבה הנר לעולם, לא ביום ולא בלילה, או תדיר, כלומר שיהיה הנר דולק בכל לילה ולילה, ולא יחסר אורו בשום לילה, כדוגמת פירושו של הביטוי עולת תמיד. לפי פשוטו של מקרא נראה יותר הפירוש השני, שהרי נאמר בפס' כ"א: מערב עד בוקר, וכן בויק' כ"ד, ג'; והשווה עוד שמות ל', ז'־ח', וגם שמ"א ג', ג': ונר אלהים טרם יכבה. ביום לא היה צורך באור המנורה, הואיל ודרך המסך היה האור החיצוני נכנס במידה מספקת, ועוד שהיו הכהנים יכולים להרים את המסך כדי להאיר את הקודש פנימה. אין להקשות שבמדבר לא היה אפשר להשיג שמן זית זך כתית, שהרי כמות מועטת ככמות הדרושה להדלקת המנורה היה אפשר להשיג מידי השיירות העוברות דרך המדבר. ועוד שמצוה זו ניתנה לדורות (פס' כ"א: חקת עולם לדורותם).

באהל מועד, הוא המשכן (בשם זה ייקרא המשכן כמה פעמים מכאן ואילך, על שם מה שכתוב [כ"ה, כ"ב; כ"ט, מ"ב־מ"ג, ועוד ועוד] שה' נועד שם למשה ולישראל). מחוץ לפרוכת אשר על העדות, כלומר לפני ארון העדות, כפי הכתוב למעלה (כ"ו, ל"ה) יערך אתו, את הנר**, אהרן ובניו**: עכשיו מתברר מי הוא המעלה הסתמי המרומז למעלה (כ"ה, ל"ז). ויערוך אותו מערב עד בוקר, כלומר בכל ערב באופן שיהיה דולק כל הלילה, עד הבוקר שלאחריו, לפני ה', כלומר לפני קודש הקדשים. וזו תהיה חקת עולם לדורותם של אהרן ובניו, מעין תפקיד הנמסר להם, כמייצגי העם, מאת בני ישראל. בפסוקים הבאים יתרחב היקף תפקידם, וייעשה לתפקיד כללי של כהונה במקדש. כדאי לשים לב אל העובדה, שהפעולה הפולחנית הנזכרת ראשונה בסדר עבודות הקודש היא הדלקת נר תמיד לפני קודש הקדשים, ואילו קרבן התמיד לא ייזכר אלא בסוף (כ"ט, ל"ח–מ"ב). הסיבה לכך תתברר בפירושי לס' ויקרא.