פיסקה שמונה עשרה: מינוי האומנים (ל"א, א'–י"א) לאחר שנאמרו כל ההוראות על מלאכת המשכן וכליו וניתוספו ההוראות על סדר העבודה שתתקיים בו, מדובר כאן על מינוי האומנים שיוטל עליהם תפקיד המלאכה. הפיסקה פותחת בנוסחה הרגילה לכל דיבור אלהי המובא בפני עצמו, וידבר ה' אל משה לאמר. המלה ראה רגילה לבוא לפני פועל המודיע על פעולה המתקיימת תוך כדי דיבור ובתוקף אותו הדיבור, כגון: נתתי (ברא' מ"א, מ"א; שמות ז', א', ועוד); אנכי נותן… היום (דבר' י"א, כו); הפקדתיך היום הזה (ירמ' א', י'), וכאלה. וכן כאן: קראתי בשם, כלומר אני ממנה היום בדיבורי זה הפונה אליך והמכנה אותו בשמו, את בצלאל בן אורי בן חור (י"ז, י', י"ב; כ"ד, י"ד; דה"א ד', ה'), למטה יהודה.

ואמלא אתו רוח אלהים, תכונות שכליות הניתנות מיד האלהות (יש לשים לב לכך, שלא נאמר רוח ה'), בחכמה, היא המומחיות בדרכי האומנות והכשרון להשתמש בהן, ובתבונה, היא הסגולה של הבנת דבר מתוך דבר ושל מציאת דרך לפתור כל בעיה שתזדמן במשך העבודה, ובדעת היא סכום הידיעות ההולכות ונוספות על החכמה היסודית מתוך הנסיון בעבודה. ובכל מלאכה, כלומר: וזה בכל מיני מלאכה. הכל ייעשה בידי אדם, בדרך הטבע. אמנם לפי האגדה המאוחרת, המתכוונת להגדיל ולהאדיר את הודו ואת הדרו של המשכן, המשכן נבנה מעצמו, בדרך נס. אבל אין זו כוונת פשוטו של מקרא. אדרבה, הכתוב בא כאילו להתנגד למה שהיו הכנענים מספרים על בניין היכלי אלהיהם בידי אחד מן האלים עצמם: התכונות שהיו הכנענים מייחסים לאל זה, כת'ר וח'סס, כלומר כשר ונבון, הין, כלומר מהיר במלאכתו, ד' חרש ידם, כלומר בעל חרושת ידים, מיוחסות כאן לבשר ודם.

ותכונות אלו תאפשרנה לבצלאל לחשוב מחשבות, כלומר לתכנן תכניות, ואחר כך לעשות, לבצע אותן, בכל מיני מלאכה: בזהב ובכסף ובנחשת,

ובחרשת אבן יקרה למלאת אותה בתוך מסגרת זהב, ובחרשת עץ, ובדרך כלל לעשות בכל מלאכה.

ועוד יהיה לו לבצלאל עזר כנגדו: ואני הנה נתתי אתו (הפועל נתתי, כפועל קראתי שבפס' ב', בא בצורת עבר ובהוראת הווה) את אהליאב, איש שאף שמו, הכולל רמז לאהל, נאה לו ולתפקידו, בן אחיסמך למטה דן. ועל יד שני האומנים האלה יעבדו עוד כמה פועלים, ואף הם כשרונותיהם במלאכתם יהיו מתת אלהים: ובלב כל חכם לב אני בעצמי נתתי חכמה. השם חכם לב ניתן להם כאן על שם סופם: נעשים חכמי לב מאחר שנתן ה' חכמה בלבם. כולם, בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, יעבדו יחד, ועשו את כל אשר צויתיך.

אחר הכלל, כל אשר צויתיך, בא הפרט: את אהל מועד ואת הארון לעדות ואת הכפורת אשר עליו, וגו' וגו', מעין רשימה מפורטת, הבאה לסכם את כל מה שנאמר מתחילת הפרשה ועד כאן.

רשימה זו כוללת גם דבר חדש, שלא נזכר למעלה: בגדי השרד שבפס' י'.

פירושה של המלה שרד סתום. אי אפשר לפי הפשט שיהיו אלה בגדי הקודש של הכהנים, מכיון שבגדי הקודש מובאים מיד אחריהם, וכן אי אפשר שיהיו הבגדים המשמשים לכסות את כלי המשכן בשעת המסעות. מכיון שנאמר להלן (ל"ה, י"ט; ל"ט, א', מ"א): בגדי השרד לשרת בקדש. אולי הם הבגדים שהכהנים היו לובשים אותם בימי החורף מתחת הכתונת, בשעת העבודה, להתגונן מפני הקור; לבישתם לא היתה חובה, אלא רשות, ולפיכך לא דוּבר עליהם למעלה. והביטוי לשרת בקודש בא כבר (כ"ח, מ"ג) בעניין המכנסיים, שאף הם לא היו בגדי קודש, ולא נתקנו אלא משום צניעות בשעת השירות במקדש. בגדי השרד נעשו כנראה מעשה סריגה (השורש שׂרד או סרד בארמית פירושו דומה ל-סרג, ובלשון המשנה נמצא שם המקצוע סָרָד, המורה על מי שעוסק במלאכת הסריגה). אחר הרשימה המפורטת, בא שוב ביטוי כללי, לכלול את הכל: ככל אשר צויתיך יעשו.

פיסקה תשע עשרה: שביתה ממלאכה ביום השבת (ל"א, י"ב–י"ז) אחר כל ההוראות השייכות לעשיית המלאכה, באה כאן אזהרה זו: אף על פי שצויתי אתכם לעשות את מלאכת המשכן, אל נא תשכחו שכבר אסרתי לעשות כל מלאכה ביום השבת, ודעו שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת; לפיכך בכל שבת ושבת תפסיקו אותה.

הנוסחה המוקדמת לפיסקה זו היא ויאמר ה' אל משה לאמר, ולא וידבר ה' וגו' כרגיל, אולי מפני שהפועל דבר בא מיד אחר כך בתחילת פס' י"ג:

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר. אמנם צויתי אתכם לעשות לי מקדש, אך, כלומר ואף על פי כן, את שבתותי, את כל השבתות שתחולנה בזמן מלאכת המשכן, תשמרו אותן, כי אות הוא השבת ביני וביניכם על בריאת העולם (פס' י"ז) ועל כריתת הברית (פס' ט"ז), לדורותיכם, בכל עת ובכל זמן, לדעת, כדי שתדעו תמיד, כי אני ה' מקדשכם, המקרב אתכם לקדושתי במצווה זו, המדמה את סדר מלאכתכם ושביתתכם לסדר מלאכתי בבריאת העולם ושביתתי מן המלאכה. ואין מן הראוי לבטל אות אחת של קדושה כדי להחיש את גמר עשייתה של אות אחרת.

לפיכך ושמרתם את השבת, כי קדש הוא לכם, ‏ואסור לחלל את הקודש. מחלליה מות יומת, כי כך גזירת החוק הקודם בעיקרו למצוות המשכן, ש-כל העושה בה בשבת מלאכה, ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה. וחוק השבת מובא במילואו בפס' ט"ז-י"ז, בצורה זו:

ששת ימים יעשה מלאכה (הפועל בא בצורת זכר מפני שהוא קודם לנושא), וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' (על בל המונחים והמושגים האלה עי' בפירושי לפרק ט"ז ולעשרת הדיברות); כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת.

ושמרו (מלה זו קשורה אל המלים ברית עולם שבסוף הפסוק: ישמרו אותה כשמירת ברית עולם) בני ישראל את השבת, לעשות את השבת (מעין משחק מלים: זוהי שמירתה, שלא יעשו מלאכה אלא יעשו את השבת; ואולי יש במלה לעשות גם רמז לסיום הפרשה הראשונה על השבת, בברא' ב', ג': אשר ברא אלהים לעשות), לדורותם (לזה רומזת המלה לדורותיכם שבפס' י"ג), כשמירת ברית עולם.

ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם (לזה רומז פס' י"ג, האומר כי אות הוא ביני וביניכם), אות על כך, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. ומלה פיוטית ונשגבה זו, וינפש, משמשת סיום נאה לדיבור האלהי. בוודאי אין זה דבר שבמקרה, שהביטויים משורש שבת (והביטוי המורכב שבת שבתון הוא אחד מהם) באים שבע פעמים בפיסקה. וכן אין לראות דבר שבמקרה בחזרה המשולשת של פועל שמר, של לשון קדושה, ושל הביטוי עשה מלאכה; הכל מתכוון לשם הדגשה.

פיסקה עשרים: מסירת הלוחות (ל"א, י"ח) נאמר כאן כי לאחר שניתנו למשה על הר סיני כל ההוראות שניתנו (ואין כוונת הכתוב שהובאו כאן כל ההוראות כולן. אלא רק אלה שהיה מן הראוי להביאן במקום זה לפי סדר הסיפור ולפי תכליתו), ביום האחרון לשהותו של משה בהר סיני, מילא ה' את הבטחתו שהבטיחהו מראש (כ"ד, י"ב), ויתן אל משה (הנושא, ה', לא נכתב במפורש, אבל הוא מובן מאליו בקלות), ככלותו לדבר אתו בהר סיני, שני לוחות העדות, מזכרת נצח המעידת על הברית שנכרתה בין ה' ובין ישראל, לוחות אבן כתובים באצבע אלהים. הניסוח זהיר מאד: לא נאמר כתובים ביד ה', אלא נאמר כתובים באצבע אלהים, כדי להגיד רק שהכתיבה היתה כתיבה אלהית, ומקורה מעולם האלהות. הלשון אצבע אלהים באה כבר למעלה (ח', ט"ו, ועי' פירושי שם) כרמז סתמי לכוח אלהי, וגם כאן זוהי הוראתו: כל מי שכותב אינו כותב באצבע אחת אלא ביד, ולכל הפחות בשתי אצבעות, ולפיבך בוודאי אין הכוונה לכתיבה ממש, והשם הכללי אלהים, שנבחר כאן במקום השם הפרטי ה', נבחר דווקא כדי שלא לייחס פעולה חמרית כזו אל ה' בכבודו ובעצמו.

לאחר שנמסרו לו שני הלוחות, מתכונן משה לרדת מן ההר. כוונת הכתוב היא שירד בבוקר, שהרי נאמר (כ"ד, י"ח) שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ומכיון שעלייתו היתה כרגיל בהשכמה, פירוש הדבר שירד בהשכמה, בבוקר של יום ארבעים ואחד. עלינו לתאר לנו את הדבר כך, שביום הארבעים קיבל משה את הלוחות, וכשבא הלילה נבנס לתוך מערה לנוח בה, ולן שם כל הלילה. כדי לרדת למטה בבוקר של יום המחרת. ומה שנאמר בדבר' ט', י"א (ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים, לוחות הברית) לא נאמר בצורה זו אלא כדי לחזור על הלשון הרגילה ארבעים יום וארבעים לילה.

ואולם, עד שיסופר לנו שמשה ירד מן ההר, עלינו לדעת מה שקרה בינתיים בתחתית ההר, ומה שעשו בני ישראל בהיעדר מנהיגם. וזה יסופר בפרשה הבאה.