פיסקה תשיעית: הכנות לחידוש הברית והתגלות ה' למשה (ל"ד, א'–י') מכיון שכבר הושגה הסליחה השלמה, אפשר עכשיו לחדש שוב את הברית שהופרה באשמת העם, ויחד עם חידוש הברית תתקיים ההתגלות שהובטחה למשה, התגלות מידות האלהים עד כמה שיוכל בן אדם לתפוס אותן.

הסימן המוחשי לחידוש הוא מסירת שני לוחות של עדות כראשונים שנשברו בשעת הפרת הברית הראשונה. והטכס יהיה דומה לטכס הראשון, אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנישואין השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנישואין הראשונים. הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.

ויאמר ה' אל משה, אולי לא בו ביום. אלא ביום המחרת או באחד מן הימים שאחריו: פסל לך, כדי להביאם אתך כשתעלה אלי, שני לוחות אבנים כראשונים; עד כמה שאפשר תשתדל לעשותם דומים לראשונים, אבל שווים לא יהיו: על הראשונים נאמר שהיו מעשה אלהים (ל"ב, ט"ז), ואילו השניים יהיו מעשה ידיו של משה. וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. ההלוחות הראשונים נשברו מפני שהיו מעידים על הברית הראשונה שהופרה: הכתיבה השניה תשמש עדות על הברית שתתחדש.

והיה נכון לבוקר כדוגמת מה שנאמר על הטכס הראשון (י"ט, י"א): והיו נכונים ליום השלישי, ואחר כך (פס' ט"ו): היו נכונים לשלושת ימים. ועלית בבוקר אל הר סיני, כשם שעלית בפעם הראשונה, ונצבת לי שם על ראש ההר (השווה ל'"ג, כ"א).

ואיש לא יעלה עמך, אפילו אהרן, שבטכס הראשון עלה עד מקום מסויים (י"ט, כ"ד): בנישואין השניים שאחר הגירושין אין מזמינים קהל גדול. וגם איש אל ירא בכל ההר, גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא: השווה יט י"ב-י"ג.

משה עשה מה שנצטווה, וסיפור פעולותיו מנוסח כנהוג במלים מקבילות לאלה שנאמרו לו: ויפסל שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבוקר (על מקומו של הנושא אחר הפועל השני עי' למעלה, ל"ב, ט"ו), ויעל אל הר סיני, כאשר צוה ה' אתו. ועוד: ויקח בידו שני לוחות אבנים; על זה לא נצטווה במפורש, אבל הדבר היה מובן מאליו. כתוב כאן שני לוחות אבנים בלי ה"א הידיעה אף על פי שהלוחות נזכרו כבר בתחילת הפסוק; וזה כפי הנראה כדי שהביטוי שני לוחות אבנים החוזר שלוש פעמים יהיה שווה בכל פעם; ושוויון זה נותן לביטוי מעין הוראה מיוחדת, כאילו היתה ה"א הידיעה כתובה במפורש.

וירד ה' בענן מן השמים על הר סיני כבמעמד הראשון המסופר בפרק י"ט: כתוב שם בפס' כ': וירד ה' על הר סיני, והענן נזכר שם למעלה בפס' ט"ז. ויתיצב עמו, עם משה, שם. על משה נאמר ונצבת (ל"ג, כ"א), או ונצבת לי (ל"ד, ב'), ואילו על ה' בא הפועל בבניין התפעל, מפני הכבוד, כדוגמת ההתפעל של הפועל דבר, הבא לפי ניקוד המסורה בבמד' ז', פ"ט, וביחז' ב', ב', ומ"ג, ו'. ויקרא בשם ה', הכריז על שמו ועל מידותיו, כלומר על פירוש שמו.

וכיצד הכריז, נאמר בפס' ו', לפי השיטה של כלל ואחריו פרט. ויעבר ה' על פניו של משה, כפי שנאמר לו מראש (ל"ג, י"ט ואילך), ויקרא: ה' ה' וגו'. חשיבות רבה נודעת להכרזה זו של שלוש עשרה מידות במסורת היהודית, וגם לפי פשוטו של מקרא הריהי בעלת חשיבות רבה, כאחת ההוראות העיקריות שפרשה זו באה להורות. פירושם של שני השמות הבאים בתחילה, ה' ה' , הוא כנראה: ה' הוא ה', ואי אפשר להגדיר את מהותו במלים אחרות (השווה ג', י"ד: אהיה אשר אהיה). בהמשך הדיבור נזכרות המידות המתארות את פעולותיו, את "אחוריו", אבל את "פניו" אי אפשר לתאר: ה' הוא ה', ודי בכך. הכרזת המידות באה כאילו לסכם בצורה סינתיטית מה שיוצא מסיפור הדברים שקדם. ואלה הן המידות: א) בראש ובראשונה אל רחום וחנון, מידות החנינה והרחמים, שכבר נענו לבקשותיו של משה בעד העם (השווה גם ל"ג, י"ט: וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם); ב) ארך אפים, כלומר שחרון אפו מתארך ואינו ממהר להטיל עונש על החוטא, כדי שיוכל החוטא לחזור בתשובה, כפי מה שקרה הפעם; ג) ורב חסד ואמת, מידה אחת מכיון שחסד ואמת שנים שהם אחד, חסד של אמת, חסד אמיתי ונאמן: הוא מקיים באמונה שלמה את הבטחות החסד והטוב שהבטיח. וכך הוא מקיים אותן במקרה זה;

ד) נוצר חסד לאלפים: את חסדו הוא שומר (נוצר) אפילו לאלפי דורות, לבני בני בניהם של אלה שניתנו להם ההבטחות, וכך יעשה הפעם לעם ישראל; ה) נושא עון ופשע וחטאה, כפי שנעשה כבר למשה כשהתפלל שישא חטאתם של ישראל (ל"ב, ל"ב); קשה אמנם לקבוע את ההבדל שבין שלושת השמות הנרדפים עון (מן השורש עוה, המורה על הטיית המעשים מן הדרך הישרה), פשע (בעיקרו לשון מרד), וחטאה (לפי האיטימולוגיה פעולה שאינה קולעת אל המטרה הדרושה והרצויה), אבל אולי אין הכוונה כאן לשלושה מינים שונים של עבירות, אלא רק להבאת נרדפים שונים כדי לכלול את הכל (והוא הדין לשני הנרדפים עוננו וחטאתנו שבפס' ט'); ו) ונקה לא ינקה, כלומר שמידותיו הראשונות של ה', מידות הרחמים והחנינה, אינן סימנים לחולשה ואין בהן עיוות הצדק: החטא אינו נמחק לחלוטין על ידי הרחמים, והעונש תלוי, ואם האדם ישוב ויחטא ייפרע ה' ממנו על החטא החדש וגם על החטא הקודם (השווה למעלה, ל"ב, ל"ד: וביום פקדי וגו'); ז) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים: אף אם יחכה דורות אחדים. והבנים או בני הבנים יחטאו, יפקוד עליהם גם את עוון אבותם; ומכל מקום השפעת הרעה מוגבלת ואינה פועלת אלא על דורות מועטים, על שלשים ועל רבעים, ואלו השפעת הטוב מגיעה עד לאלפי דורות, כפי הנאמר למעלה: נוצר חסד לאלפים (על כל זה עי' למעלה, בפירושי על כ', ה').

וימהר משה, כשהתחיל לשמוע את דברי ה', ויקד ארצה וישתחו,

ויאמר, כשנסתימו דברי ה': אם נא מצאתי חן בעיניך, כלומר בבקשה ממך (עי' למעלה, על ל"ג, י"ג), אדני (זהו הביטוי הרגיל בפנייה אל האלהים), ילך נא אדני (נוסחת דיבור של כבוד, בגוף שלישי) בקרבנו תמיד: לא רק עכשיו כפי שכבר הבטחתני, אלא אף בעתיד, תהיה התנהגותו של העם מה שתהיה, כי אמנם עם קשה עורף הוא ועלול לחטוא גם להבא, אבל בכל זאת אני מקווה, ואני מתפלל לפניך על כך, שמידות רחמיך אשר הודעתני תתגברנה על מידת הדין, וסלחת לעוננו ולחטאתנו, שני נרדפים לכלול את הכל, ועם הכינוי הסופי של גוף ראשון בריבוי, משום שמשה, מתוך חיבתו לעמו, משתף את עצמו לכלל פעולותיהם של בני ישראל, ומונה גם את עצמו עם הפושעים; ונחלתנו, ותקבל אותנו, את כולנו, לעם נחלתך.

התשובה על בקשה זו באה בפס' י' (אינה חסרה כפי שסברו רבים). והיא לא רק מסכימה לבקשה, אלא מוסיפה עוד יותר. ראשית כל, נאמר: הנה אנכי כורת ברית, עומד אני עכשיו לכרות פעם שניה את בריתי עם בני ישראל כעם נחלתי, ומלבד זה אני מבטיחך כי נגד כל עמך אעשה נפלאות (כאן ברור מתוך העניין שבמלה עמך אין הכוונה לשלול מישראל את כינוי הכבוד עמי, אלא להדגיש שהוא העם של משה, העם שזכה למנהיג ולסניגור כמשה); נגד כולו, ולא רק נגד משה (ל"ב, י') יעשה ה' נפלאות (השורש פלא והשורש פלה הבא בבקשתו של משה, ל"ג, ט"ז, קרובים זה לזה, ודוברי עברית הקדמונים לא נמנעו מלהשתמש בשניהם לשם משחק מלים ורמז הדדי), כלומר מעשים נפלאים בהגנתם בפני סכנות הדרך, בהספקת מים ומזון במדבר, בהגברתם על אויביהם, ובכיבוש הארץ משני עברי הירדן, יותר ממה שהובטח לאבות, שלא הובטחו אלא על העבר המערבי: כל אלה יהיו מעשים נפלאים ומפליאים, אשר לא נבראו עד עכשיו, מעין בריאה חדשה שעדיין לא היה כמוה בכל הארץ ובכל הגוים (בבקשתו של משה, ל"ג, ט"ז: מכל העם אשר על פני האדמה). וראה כל העם (עוד פעם הדגשת כללותו של העם) אשר אתה בקרבו (עוד פעם הדגשת אישיותו של משה) את מעשה ה', את הנפלאות האמורות, כי נורא הוא המעשה הזה אשר אני בעצמי ובכבודי, בלכתי עמכם, עושה עמך: חזרה משולשת על שורש עשה לשם הדגשה. בדבר הצורה התחבירית וראה… כי נורא הוא אפשר להשוות כתובים מעין ותרא אתו כי טוב הוא (ב', ב').

פיסקה עשירית: הוראות לשמירת הברית (ל"ד, י"א–כ"ו) כשם שבכריתת הברית הראשונה ניתנו הוראות מפורטות המתכוונות להרחיק את בני ישראל מעבודת האלילים (פרק כ"ג), כך ניתנות עכשיו, בכריתת הברית השניה, הוראות מפורטות לאותה תכלית, והן חמורות יותר מן הראשונות מכיון שכבר חטא העם חטאה ממין זה.

לפיכך אין להתפלא על העובדה, שפיסקה זו מקבילה, בוריאציות אחדות בניסוח הדברים ובסדר המלים ובסדר הפסוקים, למה שכבר נאמר למעלה בפרק כ"ג. חזרות מעין זו רגילות בספרויות המזרח הקדמון, ואין מקום לכל ההשערות המסובכות שהוצעו על עריכות שונות של הפיסקות המקבילות האלה בשלבים שונים, בזמנים שונים, ובחוגים שונים. התחדשות הברית דורשת כאן, לפי השיטות של חיבור הספרים במזרח הקדמון, חזרה על ניסוח תנאי הברית. מי שמנתח את הספר איברים איברים, ורואה בכל פיסקה ופיסקה חטיבה בודדת בפני עצמה, מוצא קושי במציאות שתי פיסקות דומות, אבל מי שמביט אל הספר כאל יצירה ספרותית אחידה, אם כי מורכבת יסודות שונים קדומים, אינו מוצא שום קושי בדבר.

על דבר ההשערה שלפיה יש כאן, בפס' י"ד–כ"ו, צורה קדומה של עשרת הדיברות, עי' למעלה, הקדמה לפיסקה רביעית: עשרת הדיברות פרק כ'.

מאחר שכבר פירשנו את פרק כ"ג, לא יהיה מן הצורך לפרש כאן פיסקה זו לפרטיה. לפיכך נפרש רק את החידושים ואת השינויים: ועל הפסוקים שהם שווים, או כמעט שווים, למה שכתוב בפרק כ"ג נסתפק במראה מקום. וממה שכתבתי שם ייראה כיצד עיקר תכליתן של שתי הפיסקות המקבילות הוא להרחיק את בני ישראל מהשפעתה של הדת הכנענית.

כשם שבפרק כ"ג בא כמה פעמים השורש שמר, בקל או בנפעל, כך מתחילה פיסקתנו בפועל זה. שמר לך, משה, שמירה מעולה את אשר אנכי מצוך היום כדי שתלמד את בני ישראל. הנני גורש מפניך וגו'; עי' כ"ג, כ"ג, כ"ח.

השמר לך וגו'; עי' כ"ג, ל"ב. אתי אתה כורת ברית, ולפיכך השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה לרשת אותה ולהיות עליה אדון, פן יהיה לך יושב הארץ למוקש אם יישאר בקרבך ויהיה אפשר לו להדיחך מאחרי ולהביאך לידי עבודת אלוהיו. עי' כ"ג, ל"ג, ובין השאר עי' מה שכתבתי על ההבדל שבין כריתת ברית את פלוני ובין כריתת ברית לפלוני.

כי אם, להפך, את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון (עי' כ"ג, כ"ד) ואת אשריו תכרתון. האשרים הם חפצים פולחניים עשויים עץ, שנקראו כנראה על שם האַלה הכנענית אשרה, והיו מייצגים ומסמלים אותה או את פוריותה. מה היתה צורתם אי אפשר לקבוע; על פי הרוב סוברים שהיו מעין גזעי אילנות או עמודי עִץ, המוצבים אצל המזבחות (השווה דבר' ט"ז, כ"א: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל59 מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך). ולזה מתאים הפועל כרת הבא כאן והפעלים הנרדפים גדע ו-נתש הבאים במקומות אחרים במקרא. משום כך, ומשום שכאן הכל נאמר בדרך כלל ולא ביחס לפולחנם של אלים מסויימים, נראה שפירושו של השם אשרים בפסוק זה איננו פסלי האלה אשרה, כפי שסברו מפרשים אחדים.

המלה כי שבתחילת פס' י"ד מביאה את סיבת הציוויים שבפס' י"ג: תתוץ את המזבחות וגו' יען כי אסור לך פולחן העמים, ו-לא תשתחוה לאל אחר בלתי לה' לבדו (בעלי המסורה קבעו במקום זה רי"ש רבתי במלה אחר כדי שלא תתחלף במלה אחד), כי ה' קנא שמו, ובשם זה הוא כינה את עצמו בעשרת הדיברות (כ', ה', ועי' בפירושי שם), וכשמו כן הוא: אל קנא הוא. ומכאן ראיה שפסוק זה תלוי בנוסח עשרת הדיברות שבפרק כ'.

המלה פן שבתחילת פס' ט"ו אינה באה להזהיר מפני הפעולה הנזכרת מיד אחריה, תכרת ברית ליושב הארץ, כי על זה כבר באה האזהרה בפס' י"ב, אלא באה היא להזהיר מפני הפעולות הנזכרות אחר פעולה ראשונה זו, כתוצאותיה, כלומר וזנו וגו'. בנייה דומה לזו נמצאת בדבר', י"ט: ופן תשא עיניך השמימה… ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, ושם ח', י"ב–י"ד: פן תאכל ושבעת… ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הפועל זנה בא כאן להורות על עבודת האלילים משום הרעיון שהיחס שבין בני ישראל ובין האלהים דומה ליחס שבין אשה ובין בעלה, ולפיכך עבודת האלילים היא מעין זנות (ומכאן גם המושג קנא האמור למעלה). ועוד יש בפועל זה גם רמז לטכסים המיניים שבפולחן העמים. התוצאות הרעות, שכריתת ברית ליושבי הארץ עלולה לגרום, מתוארות כאן בצורה של שלבים שונים הבאים זה אחר זה, כחוליות בשלשלת. השלב הראשון הוא: וזנו יושבי הארץ אחרי אלהיהם, וזבחו קרבנות לאלהיהם, וקרא לך מישהו מהם, כלומר יזמין אותך להשתתף באכילת בשר זבחו בסעודת הקודש שלו (החילוף בין ריבוי ליחיד רגיל בסגנון המקראי, ואין לראות בו סימן למקורות שונים), ואכלת מזבחו, אכילה זו תוכל להיות התחלת תהליך מסוכן מאד, כי מתוך ההרגל לאכול עם הנכרים תתיידד אתם, וההתיידדות תוכל לגרום לשלב שני, והוא ההתחתנות:

ולקחת מבנותיו לבניך. ושלב זה יוכל לגרום לשלב שלישי: וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. הפעלים הבאים בתיאור תהליך זה הם שבעה: וזנו – וזבחו – וקרא – ואכלת – ולקחת – וזנו – והזנו.

עוד אזהרה מפני פעולה מסוכנת: אלהי מסכה לא תעשה לך, שום דמות, אפילו כדי לסמל את ה' אלהיך, כי דבר זה יוכל לגרום לתוצאות נפסדות, כפי שראית במעשה העגל. כמובן לא רק אלהי מסכה במובן המדוייק של הביטוי כלולים באיסור זה, אלא כל פסלים במשמע, מכל חומר שהוא, אלא שדיבר הכתוב בהווה.

את חג המצות תשמר. על עניין זה, ועל הקשר לחגי העמים, עי' כ"ג, ט"ו.

הזכרת חג המצות גוררת אחריה, מפני סמיכות העניינים, את דיני הבכורות, המובאים במפורט כדי לברר עד כמה מותר להתנהג באופן דומה למנהגי הכנענים ועד כמה לא. ביחוד חשוב החידוש בבכורות האדם, שהכנענים היו, לכל הפחות במקרים מסויימים, זובחים אותם לאלהיהם. כל פטר רחם לי וגו'; עי' י"ג, ב' י"ב-י"ג. הפועל תזכר מורה על הבהמה היולדת, ומשום כך בא בצורת נקבה. כל דיני הבכורות, מן כל פטר רחם עד תפדה השני, הם מעין מאמר מוסגר, ובפרק כ"ג אינם. ולא יראו פני ריקם, אלא תביא אתך את בכורות צאנך ובקרך; ועי' כ"ג, ט"ו, בסופו. הביטוי ראות פנים בא כאן בהוראה שונה מהוראתו בל"ג, כ"ג. ופירושו כאן: היכנס למקדש.

ששת ימים תעבד וגו'. השוה כ"ג, י"ב. כאן בא עניין השבת מיד אחר עניין חג המצות משום שחג זה מסמן את התחלת הקציר, והכתוב רצה לקבוע שעבודת הקציר, למרות חשיבותה, אינה דוחה את השבת: אפילו בחריש ובקציר תשבת.

וחג שבועות תעשה לך וגו', וחג האסיף וגו'; עי' כ"ג, ט"ז. כאן בא שם חג שבועות במקום שם חג הקציר הנמצא שם, כדי להבליט יותר את שיטת מספר שבע השוררת בסדר הזמנים המקודשים. תקופת השנה כתוב כאן במקום בצאת השנה שבכ"ג, ט"ז, והעניין אחד. השורש קוף, הסמוך לשורש נקף, פירושו סבב, חזר במחזור; וכאן: כשנגמר המחזור של השנה החקלאית. השווה שמ"א א', כ'; דה"ב כ"ד, כ"ג, וכן השורש נקף באוגריתית.

לאחר שנזכרו שלושה חגים אלו, ניתנות מצוות אחדות השייכות להם, ובתחילה (פס' כ"ג-כ"ד) מצוות עליית הרגל, המשותפת לשלשתם. היא פותחת ומסתיימת בשווה, במלים שלש פעמים בשנה, היוצרות מעין מסגרת מסביב לעניין. על פס' כ"ג עי' כ"ג, י"ז. כאן מודגש לא רק הכינוי אדון הבא גם שם בפרק כ"ג בניגוד לכינוי הכנעני בעל, אלא גם הכינוי המיוחד אלהי ישראל. פס' כ"ד בא להשקיט את דאגותיו של מי שיחוש שמא תבוא אחוזתו לידי סכנה בשעת עלייתו למקדש:

כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך, ותהיה אחוזתך רחוקה מאד ממקום המקדש, אף אז אין לך לדאוג: אנכי אגן על שלך, ולא יחמד איש את ארצך, לא רק שלא יקחנה, אלא שאף לא יעלה על דעתו לחמוד אותה ולהתאוות אותה (עי' למעלה, בפירושי על כ', י"ז), בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, שלש פעמים בשנה.

ולבסוף, דינים שייכים לחגים מיוחדים. לא תשחט על חמץ וגו', ולא ילין לבוקר וגו': עי' כ"ג, י"ח. שם נאמר חגי, ואילו כאן נאמר במפורש חג הפסח. החוקרים המבחינים בין חג הפסח של הנוודים לבין חג המצות של התושבים הקבועים מוצאים קושי בדבר, שלמעלה בפס' י"ח נקרא חג זה בשם חג המצות וכאן הוא נקרא בשם חג הפסח; ולפיכך הוצע לגרוס כאן חגי כבפרק כ"ג, או זבחי. אבל מתקבלת יותר על הדעת המסקנה, שבזמן כתיבת פרשה זו כבר נתאחדו שני החגים והיו לחג אחד.

ראשית בכורי אדמתך וגו', לא תבשל גדי וגו': עי' כ"ג י"ט.

פיסקה אחת עשרה: כתיבת תעודות הברית (ל"ד, כ"ז–כ"ח) לאחר שנגמרו ההוראות לשמירת הברית, מתחיל כאן דיבור אחר, ולפיכך מוקדמת לו הנוסחה ויאמר ה' אל משה. המצווה הניתנת עכשיו למשה היא: כתב לך על ספר, על מגילה מיוחדת, לשם מזכרת לדורות. את הדברים האלה, כלומר את ההוראות שמסרתי לך לשמירת הברית, כי על פי הדברים האלה, על פי תנאים אלה (השוה כ"ד, ח'), כרתי אתך ברית ואת ישראל. החוקרים הסוברים שבסוף הפיסקה הקודמת באה הנוסחה של עשרת הדיברות הקדמונים רואים בפסוק זה ובסיפא של פס' כ"ח עניין כתיבתה של נוסחה זו; אבל פירוש זה אינו מסתבר, שהרי נאמר כאן כתב לך ולא נאמר על הלוחות, ואילו בפס' כ"ח נאמר על הלוחות ולא נאמר לך, ומתוך כך ברור שהכוונה לשני דברים שונים. ועוד יש הפרש ברור בין דברי הברית (פס' כ"ח) ובין הדברים שעל פיהם נכרתה הברית כפי מה שכתוב בפס' כ"ז.

ויהי משה שם, על הר סיני (פס' ד'), עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, כזמן שהותו שם במעמד הראשון (כ"ד, י"ח). אבל הפעם נאמר עם ה', אולי משום שהפעם זכה להתגלות מיוחדת במינה (פס' ה'-ו') ובזכות מסירותו לעמו עלה במעלה יתירה והתקרב אל ה' התקרבות יתירה. לפיכך נאמר עוד כאן: לחם לא אכל ומים לא שתה, לציין שנתעלה על דרגת חיי יום יום והתקרב התקרבות של ממש אל עולם האלהות. ועל סמך זה יתבאר לנו מה שכתוב בפיסקה הבאה על קירון עור פניו. ויכתב על הלוחות אשר הביא משה בידו אל ראש ההר את דברי הברית, עשרת הדברים. הנושא של הפועל ויכתב הוא כנראה ה' (פס' א': וכתבתי על הלוחות). אבל בכוונה סתם הכתוב לפי שיטתו הזהירה, ונמנע מלהגיד במפורש שה' כתב, כדי שלא לייחס ממש פעולה חמרית לה' בעצמו ובכבודו, והניח את הדבר כאילו בתוך ערפל מסתורי. ואולי אפשר להבין את הפועל ויכתב כפועל סתמי אי-פרסונאלי, בהוראה דומה להוראת הפועל הסביל: וייכתבו על הלוחות דברי הברית.

פיסקה שתים עשרה: קירון עור פני משה (ל"ד, כ"ט– ל"ה) פיסקה זו כתובה בסגנון נשגב, כמעט שירי, באריכות אפית, ובקצב דומה לקצב השיר.

פס' כ"ט מחולק לשלושה חלקים, וכל חלק הוא משולש: ויהי / ברדת משה / מהר סיני // ושני לוחות העדות / ביד משה / ברדתו מן ההר // ומשה לא ידע / כי קרן עור פניו / בדברו אתו. בפסוק זה מדובר על שני עניינים: א) על לוחות העדות שהביא משה אתו ברדתו מן ההר (חלק א-ב של הפסוק); ב) על קירון עור פני משה (חלק ג). החזרה על רדתו של משה בתחילתו ובסופו של העניין הראשון, וכן החזרה המשולשת על שמו של משה, באו בכוונה מלאה לשם נויו ויופיו של הפסוק ולשגב סגנונו. הפועל קרן נגזר מן השם קֶרֶן בהוראות קרן אור כפי הכתוב בחבק' ג', ד': קרנים מידו לו. לפי השקפתם של עמי מיסופוטמיה היה זיו מזהיר (melammu) זורח מפניהם של האלים, הדומים בצורתם לפני בן אדם, והנבדלים מהם דווקא בזיו זה. הנביא הישראלי אינו מדבר על "פנים" ממש של ה', אלא על זיו בלבד. ומשה, מכיון שזכה להתקרבות מיוחדת אל האלהים ולדיבור אתו (נאמר אתו ולא נאמר את ה' מפני הכבוד, כדוגמת חסרון הנושא של הפועל ויכתב בפס' כ"ח) נשאר בו מקצת מזיו השכינה, ובזעיר אנפין אף הוא קרנים מידו לו, מסביב לפניו. בתרגומו היווני של עקילס ובוולגאטה הלטינית מתורגם הכתוב כאילו כוונתו לקרניים ממש, מעין קרני השור; וכך מצוייר משה באמנות האירופית. זה מקרוב הגן א. יירקו על פירוש זה. מכיון שהקרניים היו במזרח הקדמון סמל לכוחם ולגבורתם של האלים, וסבר שהיה משה שם על פניו מעין מסכה מעוטרת בקרניים כשהיה מתקרב אל האלהות (על עניין המסכה עי' עוד להלן). פירוש זה אינו מתקבל על הדעת, מפני שהנושא של הפועל קרן הוא עור פניו, ומפני שנאמר ומשה לא ידע, ועל הכל מפני שאין כאן מקום לסמל אלילי, ומכל שכן לקרני שור, שעלולות היו להזכיר דווקא את מעשה העגל.60

פס' ל' מתחלק לשני חלקים, אף הם משולשים: וירא אהרן / וכל בני ישראל / את משה // והנה קרן עור פניו / וייראו מגשת אליו. כלומר: וכשראו אהרן וכל בני ישראל את פני משה, והכירו כי קרן עור פניו, נתמלאו יראת הכבוד, ופחדו מלהתקרב אליו, ונסוגו אחור (משחק מלים: ויראו – וייראו).

בפס' ל"א יש חלק ראשון משולש, ואחריו סיום קצר בעל שלוש מלים: ויקרא אלהם משה / וישובו אליו / אהרן וכל הנשיאים בעדה // וידבר משה אלהם. משה קרא לכולם, מתוך חיבה וענווה, כדי שיגשו אליו, ובתחילה שבו וניגשו אהרן אחיו ונשיאי העדה, ומשה דיבר אליהם כדברו יום יום, כי האיש משה עניו מאד ולא היה מתגאה על הכבוד שניתן לו.

פס' ל"ב מתחלק לשני חלקים משולשים: ואחרי כן / נגשו / כל בני ישראל // ויצום / את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני. לאחר שניגשו אהרן והנשיאים באו וניגשו אל משה גם ההדיוטות, ומשה מסר להם מה שנאמר לו מפי הגבורה. אין הכוונה שהוא הגיד להם את הכל בבת אחת, בפגישה ראשונה זו, והמלה כל לאו דווקא (עי' למעלה, על ט' ו', ועוד). על מסירת המצוות השייכות למלאכת המשכן יסופר להלן, בפרק ל"ה ואילך.

פס' ל"ג, ויכל משה מדבר אתם / ויתן על פניו מסוה, מורגש הקצב השירי. ופירושו: ולאחר שגמר למסור להם מה שמסר מדברי ה' (על המלה ויכל ועל שימושה עי' בפירושי על ברא' ב', ב'), נתן על פניו, לשם ענווה וצניעות, מעין רדיד, כדוגמת הרדידים או מטפחות הראש שהנשים רגילות לשאת על פניהם בארץ ישראל בימי הקיץ להתגונן מפני קרני השמש המזהירות ביותר. רדיד כזה מרשה לראות בעדו, אבל יכול הוא להתיש את כוחן של קרני האור. גם קרני השמש הבאות מן החוץ וגם קרני אור הבאים מבפנים כקרני עור פניו של משה. חוקרים אחדים ראו במסווה של משה מעין מסכה כמסכות שהיו הכהנים של עמים פרימיטיביים אחדים רגילים לשים על פניהם בשעת הפולחן. ומעין המסכה בעלת הקרניים שבהשערתו האמורה של יירקו61. אבל גם זה לא ייתכן. מכיון שהדבר הוא הפוך. דווקא כשהיה משה מדבר אל העם כשליחו של מקום וכשהיה מתייחד עם השכינה (פס' ל"ד) לא היה שם את המסווה על פניו, ובחיי יום יום היה מכסה את פניו במסווה. ומשום אותו הטעם עצמו קשה להסכים להשערתו של ולהויזן, המשווה את המסווה של משה אל הצעיף שהיו החוזים הערבים מכסים בו את פניהם בשעת חזיונותיהם. וגם זה קשה מפני הטעם הנ"ל.

פס' ל"ד ופס' ל"ה מתארים את שיטתו הרגילה של משה מאותו היום ואילך, ולפיכך באים הפעלים בצורת "עתיד" או "עבר מהופך". גם בפסוקים אלו ניכר קצב שירי, משולש במקצתו: ובבא משה / לפני ה' / לדבר אתו // יסיר את המסוה / עד צאתו // ויצא /וידבר אל בני ישראל/ את אשר יצוה. וכל זמן שהיה משה בא אל אהל מועד לדבר עם ה' (גם כאן לא נאמר אלא אתו, כבפס' כ"ט), היה מסיר את המסווה מעל פניו והיה נשאר בפנים מגולות עד סיום הדיבור האלהי ועד צאתו, וגם אחר צאתו היה משאיר את פניו מגולות כשהיה מגיד לבני ישראל מה שנצטווה להגיד להם. וראו בני ישראל / את פני משה / כי קרן עור פני משה // והשיב משה את המסוה / על פניו עד באו לדבר אתו. כלומר: ובשעת דיבורו של משה אל העם היו בני ישראל רואים את הזיו האלהי המזהיר מעור פניו, ורק אחר סיום דבריו אליהם היה משה (גם בפסוק זה, כבפס' כ"ט, חזרה משולשת על שמו של משה) משיב את המסווה על פניו, והיה משאירו על פניו עד שהיה נכנס שוב אל אהל מועד להתייחד שם עם השכינה (גם כאן אתו). האופי השירי של הפיסקה ניכר לא רק מן הקצב ומן החזרות שכבר עמדנו עליהן, אלא גם מחזרות הרמוניות אחרות: שלוש פעמים נזכר קירון עור פניו של משה (פס' כ"ט, ל', ל"ה) שלוש פעמים נזכר המסווה (פס' ל"ג, ל"ד, ל"ה); שלוש פעמים דיבורו של משה אתו, כלומר את ה' (פס' כ"ט, ל"ד, ל"ה); שלוש פעמים דיבורו של משה אל בני ישראל (פס' ל"א, ל"ג, ל"ד), ופעם אחת דיבורו של ה' אל משה (פס' ל"ב): בסך הכל שבע לשונות של דיבור.