וכשם שנאמר מה נעשה בכסף ובנחושת, נאמר גם מה נעשה בחומרים הנועדים לאריגה (גם כאן חלוקת הפרקים אינה נכונה, והחלוקה הנכונה היא חלוקת המסורה, המסמנת פרשה פתוחה אחר פס' א'):

ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (ל"א, י'), ויעשו בחומרים אלו ובשש, כפי מה שנאמר למעלה וכפי מה שייאמר שוב להלן, את בגדי הקדש אשר לאהרן, כאשר צוה ה' את משה.

ולאחר שדוּבר בדרך כלל על בגדי הקודש, ידובר על כל אחד ואחד מהם במפורט בפיסקה הבאה: כלל ואחריו פרט.

פיסקה שש עשרה: בגדי כהונה (ל"ט, ב'–ל"א) בפס' ב'–כ"א מדובר על האפוד ועל החושן. גם כאן אין אלא חזרה על מה שכתוב למעלה (כ"ח, ו' ואילך);ועי' פירושי שם. וגם כאן באים שינויים כדרך שבאו על עשיית המשכן וכליו: א) שינויים בצורה, למשל: שם פס' ז' שתי כתפות, וכאן רק כתפות; שם שם: קצותיו וחֻבר, וכאן: קצוותו (קצותיו קרי; ועי' ל"ז, א'-ט') חֻבר; שם פס' ח': כמעשהו ממנו יהיה, וכאן פס' ה': ממנו הוא כמעשהו; בפס' ט' כאן נפלו המלים עשו את החושן, והמלה כפול שבסוף; ועוד כיוצא באלה.

ב) שינויים שנשתנו מפני שכאן מדובר על ביצוע המלאכה, ורק על ביצוע זה; לפני המלים מעשה חושב שבסוף פס' ו' שם נוסף כאן בפס' ג' ביאור השיטה לאריגת פתילי הזהב בתוך חוטי הצמר והפשתים: וירקעו את פחי הזהב, כלומר שעל ידי הכאה בפטיש ריקעו את הזהב עד שעשו ממנו עלים דקים (פחים), וקצץ פתילים, כלומר שקיצצו את העלים האלה ועשו מהם פתילים פתילים, מעין חוטים או סרטים צרים, לעשות, לעבד אותם ולארוג אותם, בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש: תוכן פס' ט'–י"א שם בא כאן בפס' ו' בצורה מקוצרת, המספקת לבאר מה שעשו האומנים; וכן תכנו של פס' י"א שם מקוצר כאן בפס' ז'; וכן תכנם של פס' י"ג-י"ד שם בא כאן במלים קצרות בתחילת פס' ט"ז; פס' יב ופס' כ"ט-ל' שם, שאינם שייכים לעשייה, אלא לשירות, אינם חוזרים כאן; בסוף תיאור האפוד (פס' ז') ובסוף תיאור החושן (פס' כ"א) נוסף כאן כאשר צוה ה' את משה, כדי להדגיש שהכל נעשה בהתאם לציווי, כפי שנאמר כבר בדרך כלל בפס' א'. וסיום כזה יבוא גם להלן כשידובר על יתר בגדי הקדש.

בפס' כ"ב–כ"ו, המדברים על המעיל, חוזר הכתוב על כ"ח, ל"א–ל"ה; ועי' פירושי שם. גם כאן באים שינויים בצורה: למשל, מעשה אורג כתוב שם בפסוק השני, וכאן בפסוק הראשון; שם פס' ל"ג שוליו, וכאן פס' כ"ד שולי המעיל; ועוד כאלה. וגם כאן דוגמה של תיאור מקוצר. בפס' כ"ג לעומת פס' ל"ב שם, שהוא מפורט יותר; וגם כאן לא חזר הכתוב על הפסוק האחרון שבציווי (שם פס' ל"ה), המדבר על דרכי השירות, והובאה ממנו רק המלה הכללית לשרת. ושוב בא כאן הסיום כאשר צוה ה' את משה כבפס' ז' ובפס' כ"א.

על יתר בגדי הכהונה הארוגים מדובר בפס' כ"ז–כ"ט, לפני הציץ, שלא כסדר פרשת הציווי, מכיוון שכאן, בתיאור העשייה. לא היה מן הצורך להבחין בין בגדי אהרן לבין בגדי בניו, וכל הבגדים הארוגים באים ביחד, זה אחר זה.

גם כאן התיאור מקוצר, ונוסף רק פרט אחד, השייך לעשיית האבנט (פס' כ"ט): שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם. וגם כאן הושמטו הפרטים השייכים לסדר העבודה ולמילואים (שם פס' מ"א ומ"ג; פס' מ"ב הוא מן המקוצרים). הסיום שבסוף פס' כ"ט שווה לסיום השייך לכל אחד מבגדי הכהונה.

לבסוף מדובר על ציץ הזהב, לאחר שנגמר תיאור עשייתם של הבגדים הארוגים. יש כאן חזרה על כ"ח, ל"ו-ל"ז; ועי' פירושי שם. כאן בא חידוש, והוא הגדרת הציץ בשם נזר הקדש, ועל שם זה עי' בפירושי לכתוב המקביל. במקום הפועל פתח בא כאן הפועל הנרדף כתב. בפס' ל"א בא בצורה מקוצרת מה שנאמר בצורה מורחבת יותר בפס' ל"ז של פרק כ"ח. ההבדל בין ויתנו עליו פתיל תכלת (כאן פס' ל"א) ובין ושמת אתו על פתיל תכלת (שם פס' ל"ז) לפי הפשט אינו אלא וריאציה בצורה (הדרש ידוע), שהרי המלה על אין פירושה ממש ממעל, ואינה מורה אלא על הסמיכות. פס' ל"ח שם מדבר על דרכי השירות ולפיכך אינו חוזר כאן. הסיום שבסוף פס' ל"א שווה לסיומים הקודמים.

פיסקה שבע עשרה: גמר העבודה (ל"ט, ל"ב) בא כאן סיום חגיגי לתיאור העשייה: ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שני הנרדפים זה בצד זה לשם חגיגיות). כאן, ועוד יותר להלן, מזכירה לשון הכתוב את הסיום של מעשה בראשית. כשמסופר על יצירת עולמנו בידי האלהים מסיים הכתוב (ברא' ב', א'-ב'): ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים וגו'; וכאן, כשמסופר על יצירת מקדש האלהים בידי בני אדם, מסיים הכתוב: ותכל כל עבודת וגו'. עוד הקבלות למעשה בראשית, ברורות יותר, תיראנה להלן.

נוסחת הסיום בפיסקה סופית זו היא רחבה יותר וחגיגית יותר מן הנוסחאות המקבילות שבפיסקות הקודמות: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה, כן עשו (השווה ברא' ו', כ"ב, ועוד). נאמר כאן בני ישראל בכלל, מכיון שהאומנים פעלו את פעולתם בשם העם כולו, ובתרומה שנמסרה להם מידי העם כולו.

פיסקה שמונה עשרה: הבאת העבודה אל משה (ל"ט, ל"ג–מ"ג) ויביאו האומנים בשם כל בני ישראל את המשכן אל משה: את האהל ואת כל כליו וגו'. חוזרת כאן, עד סוף פס' מ"א, הרשימה שכבר נכתבה למעלה, בצורה מקוצרת, בל"א, ז'–י"א, ועוד, בצורה שלמה יותר, בל"ה, י"א–י"ט. חזרות רשימות מעין זו שכיחות בשירת העלילה של המזרח הקדמון, והן אחת התכונות האופייניות למסורת הספרותית המזרחית. כאן הרשימה שוות כמעט לזו שבפרק ל"ה: השינויים אינם אלא מועטים וקלים, ואף סדר העניינים אינו משתנה אלא במקצת, בתחילה. מכסה האהל, הנזכר בפרק ל"ה רק בקצרה (פס' י"א: ואת מכסהו) מתואר כאן בפרטות יתירה (פס' ל"ד: ואת מכסה עורות האילים המאדמים ואת מכסה עורות התחשים), ובגלל הרחבה זו היה מן הצורך להקדים קרסיו קרשיו (משחק מלים!) וגו'. פרוכת המסך (פס' ל"ד בסופו) מוקדמת כאן לארון (פס' ל"ה). ולאחר מכן הסדר שווה בכל פרטיו לסדר שבפרק ל"ה. תוספות כאן: בפס' ל"ג: ואת כל כליו [של האהל]; בפס' מ': ואת כל כלי עבודת המשכן אשר לאהל מועד; ביטויים כלליים הבאים לכלול את הכל, אף החפצים הקטנים שלא היה כדאי להזכירם בפרטות. ביטוי חדש כאן הוא נרות המערכה (פס' ל"ז), כלומר הנרות הערוכים כסדרם על קני המנורה; השווה למעלה, כ"ז, כ"א: יערך אתו [את נר התמיד, בהוראה קיבוצית], וכן ויק' כ"ד, ג': יערך אתו; שם פס' ב': יערך את הנרות; ותהלי' קל"ב, י"ז: ערכתי נר למשיחי. על חילוף הכינויים הסופיים בפס' מ', את מיתריו ויתדותיה, עי' למעלה, על ל"ה, י"ז.

אחר הרשימה, מציין שוב הכתוב שכל הדברים הכלולים בה נעשו בהתאם לציווי: ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה.

והפסוק האחרון מקביל שוב למה שנאמר בספר בראשית על סיום בריאת העולם: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה', כן עשו; השווה ברא' א', ל"א: וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. ויברך אתם משה; השוה ברא' א', כ"ב וכ"ח: ויברך אתם אלהים, ושם ב', ג': ויברך אלהים את יום השביעי. עוד הקבלה אחרת נציין להלן, כשנגיע אל מ', ל"ג.