והנה ניתנת לו מיד תשובה מעודדת ומאשרת את ההבטחות שהובטחו לו בתחילה.

ויאמר ה' אל משה: עתה, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה; תראה כי ביד חזקה, מפני היד החזקה שלי (עִי' פירושי על ג', י"ט) ישלחם, ויתר על כן, ביד חזקה שלו ושל עמו יגרשם מארצו: לא רק זה, שיתן להם רשות לצאת. אלא גם זה, שיכריח אותם לכך. כך נראה לפרש את הביטוי ביד חזקה, במחציתו השניה של הפסוק, מפני שקשה לחשוב שבתקבולת יבוא פעמיים ביטוי שווה בהוראה שווה, וגם מפני הכתוב הדומה (שכבר ציינו רש"י בצדק): ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (י"ב, ל"ג).

בסוף פיסקה זו יש להכיר הקבלה ללשונות עשייה שבאה בסוף כמה פיסקות אחרות בפרשה; ואין בכך רק הקבלה חיצונית, אלא גם קשר פנימי ברעיונות הבאים לידי ביטוי בכתוב. פרעה עומד תמיד בדרישתו למעשיהם ולעבודתם של בני ישראל: הוא אומר (פס' ד'): למה, משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו; ואחר כך (פס' ט'): תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ובשמו מכריזים הנוגשים (פס' י"ג): כלו מעשיכם דבר יום ביומו. בניגוד לכל זה, אומר עכשיו שופט כל הארץ, הבא להעניש את הרשע כרשעתו, מידה כנגד מידה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה. מבנה הפרשה מושלם ומשוכלל. פותחת היא בפסוקים בנויים בקצב שירי (דברי משה ואהרן בפס' א', ודברי פרעה בפס' ב'), ומסתיימת בפסוקים בנויים בקצב שירי (דברי משה בפס' כ"ג. ודברי ה' ב־ו', א'). ושש פיסקותיה קשורות זו בזו בהקבלות ובחזרות שעל מקצתן עמדנו כבר, ועל מקצתן נעמוד בשורות הבאות. הלשונות המורות על המושגים העיקריים שבפרשה חוזרות בה שבע פעמים, והן: השם לבנים יחד עם הפועל לבן, לשון עשייה, ולשון הליכה. וההזכרה המפורשת של מספר שלוש בפס' ג' (דרך שלשת ימים) מורה על חשיבות החזרות המשולשות הבאות בפרשה לשם הדגשה: שלש פעמים שלח בשני הפסוקים הראשונים והשמעת מעין בת־קול לפועל זה בפיסקה האחרונה; שלוש פעמים נלכה (ו)נזבחה; שלוש פעמים תמול שלשום; שלוש פעמים נרפים; שלוש פעמים הפועל גרע, ושלוש פעמים לשון רע והרעה.

פרשה חמישית: אקדמות לפעולה המוצלחת (ו', ב' – ז, ז') פיסקה ראשונה: הצהרת ה' (ו', ב'–ט') אחר תשובתו המעודדת של ה' שוב שקט משה: נכון לבו בטוח בה'. וכעבור זמן מה (כמה זמן עבר, אין הכתוב מגיד לנו) פונה דבר ה' אליו ומשמיע לו הצחרה חגיגית ומפורטת על מה שהוא עתיד לעשות, לשחרור עם ישראל ולהבאתו לארץ המובטחת לאבותיו.

וידבר אלהים אל משה – כך מתחילה הפרשה – ויאמר אליו אני ה'. ההצהרה פותחת אפוא במלים אני ה'. נוסחה כזו היתה רגילה במזרח הקדמון בהצהרותיהם של המלכים המכריזים על מעשיהם ועל גבורתם, כמו שמעידות לנו כתובותיהם. הכתובת של מישע מלך מואב, למשל, פותחת: אנך משע בן כמש[– – ] מלך מאב הדיבני; וכן הכתובת של יחומלך מלך גבל: אני יחומלך מלך גבל וגו'; וכן זו של כלמו מלך יאדי: אנך כלמו בר חי מלך גבר על יאדי וגו'; וכן זו של אזתוד שנתגלתה בזמן האחרון: אנך אזתוד הברך בעל עבד בעל וגו'; וכן הלאה. כאן, בפסוק שלנו, מודיע מלכו של עולם על כוונתו ועל תכנית פעולתו המפליאה בעתיד הקרוב, ולפי השיטה הנהוגה דיברה תורה כלשון בני אדם, ופתחה את ההצהרה בהתאם להתחלת הצהרותיהם של מלכי בני אדם. החוקרים שראו בפסוק זה גילוי שם חדש שלא היה ידוע מקודם לא שמו לב לארבעה דברים: א) שכך היה מנהגם הרגיל של מלכי המזרח, להתחיל את הצהרותיהם בנוסחה אנכי פלוני, אף על פי ששמם ידוע היה יפה לעולם; ב) שאילו היתה הכוונה כפי סברתם, היה כתוב שמי ה, ולא אני ה' ; ג) הנוסחה אני ה' שכיחה מאד במקרא, ביחוד בפרשת קדושים ובספר יחזקאל, וברור הדבר, שאי אפשר להבינה כהכרזה חוזרת וחוזרת כמה פעמים ששם אלהי ישראל הוא ה', או כהבעת הכרה חוזרת וחוזרת שזהו שמו; ד) שנוסחה זו נמצאת שוב שלוש פעמים בהמשך פיסקתנו (פס' ו', ז', ח'), ושם אי אפשר בשום אופן להבינה כגילוי של שם ה'. ב הפתיחה בנוסחה אני ה' באה גם כן, כמו שייראה לנו מיד בפירוש הפסוק שאחר זה, לעורר את תשומת הלב על הוראתו של שם ה', המתבאר בתורה, כמו שראינו (עי' למעלה, על ג', י"ד–ט"ו) ההווה עם הבריות, וההווה תמיד שווה לעצמו, כלומר נאמן לדברו ומקיים הבטחותיו. אני ה', וכהוראת שמי כך תהיה פעולתי. וכיוצא בזה הוא פירוש הנוסחה אני ה' בכל מקום במקרא: היא באה לקשר את החוק או את היעוד עם תכונותיו של האלהים המרומזות בשם ה'. תכונות מי שמשגיח על שמירת חוקי המוסר ומי שמקיים בנאמנות מלאה מה שהוא מבטיח או מה שהוא מבשר מראש על ידי נביאיו. ובספר יחזקאל אנו מוצאים גם את הנוסחה המלאה: אני ה' דברתי ועשיתי (י"ז, כ"ד; כ"ב, י"ד; ל"ו, ל"ו); וכך בבמד' י"ד, ל"ה: אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה. בתחילת הפסוק נאמר וידבר אלהים ולא וידבר ה', מפני טעמים סגנוניים, או לשם מניעת הטאוטולוגיה וידבר ה'…אני ה' או כדי להבליט יותר את שם ה' בהצהרה שבפתיחת דבריו.

גם מה שכתוב בפס' ג' מתבאר על סמך השיטות הרגילות במזרח הקדמון. נאמר בו: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. אמנם הסיקו חוקרים רבים מלשון זו שהפסוק נבע מתוך תעודה שלפיה לא ידעו האבות את שם ה', ומתוך כך נעשה הפסוק לאחד מעמודי התווך של השערת התעודות. ואולם, גם הפעם אפשר להגיד שאילו היתה זו הכוונה, היה הכתוב מנוסח ניסוח אחר: היה נאמר בו ושמי ה' לא הודעתי להם, או ושמי ה' לא נודע להם, ולא, כמו שכתוב לפנינו, לא נודעתי להם. התרגומים העתיקים, המתרגמים כאילו היה כתוב לא הודעתי, אינם מעידים על גירסה שונה מגירסת המסורה, אלא רק מפרשים את הכתוב לפי סברתם, הואיל ובצורתו היה נדמה להם סתום. אבל דווקא הגירסה הקשה ביותר היא עדיפה, לפי הכלל של lectio difficilior; ומלבד זה קדמותה של גירסת המסורה מתאשרת מתוך מה שכתוב ביחז' כ', ט'–י', בפיסקה תלוייה בוודאי בפיסקתנו: ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצרים, ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר. מהו הפירוש הנכון של הכתוב יוצא לנו שוב, כאמור, מתוך העיון בשיטות הנהוגות במזרח הקדמון. רגילים היו עמי המזרח לייחס לכל אחד מן האלים שלהם שמות שונים ותכונות שונות, ובכל שם ושם היו מקשרים מושגים מיוחדים ותכונות מיוחדות. בטכסטים מצריים, למשל, כתוב שאל מסויים רגיל לעשות פעולה מסויימת בשמו פלוני, פעולה אחרת בשמו אלמוני, פעולה שלישית בשמו פלמוני, וכן כיוצא בזה. ויש להשוות גם תהיל' ס"ח, ה': סלו לרוכב בערבות ביה שמו. מנהג דומה לזה קיים היה גם בישראל. בשם שדי (תהיה האטימולוגיה של שם זה מה שתהיה, ועיין עליה מה שכתבתי באנציקלופדיה המקראית, כרך א', עמ' 290–292) היו בני ישראל רגילים לקשר את המושג של האלהות השולטת בטבע והנותנת לבני האדם פריה ורביה. כמו שיוצא מכל פסוקי התורה שבא בהם שם זה, כגון ברא' י"ז, א'–ב': אני אל שדי… וארבה אתך במאד מאד; שם כ"ח ג': ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך; שם ל"ה, י"א: אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך; וכן שם מ"ח, ג'–ד'; מ"ט, כ"ה (בברא' מ"ג, י"ד, יש גם רמז לשכול, כאילו הכוח המעניק פריה ורביה יפעל לפעמים גם לבטל אותה, וכן בס' רות א', כ'–כ"א). מתוך זה אפשר להבין על בוריו את הכתוב שלפנינו: אני נגליתי לאברהם ליצחק וליעקב בתכונתי הבאה לידי ביטוי בשם שדי, והפריתי והרביתי אותם ונתתי להם בנים ובני בנים, אבל בשמי ה' (שמי בא כאן כאקוזטיב של זיקה, ופירושו בשמי), בתכונתי הבאה לידי ביטוי בשם זה, לא נודעתי להם, כלומר שהם לא זכו להכיר אותי במקיים הבטחותי, הואיל וההבטחה לקניין הארץ שהבטחתי להם עוד לא קיימתיה. אמנם אחת מן התכונות הקשורות בשם ה', תכונת מי שהווה עם הבריות, נתקיימה אף12 בהם, אבל במילוי הוראתו של שם זה, הוראת המקיים הבטחותיו, לא נודע אלהים לאבות. ואם אנו מבינים כך את פס' ג', מתבאר לנו בבירור גם הקשר שבינו ובין מה שכתוב אחריו, בכל הפיסקה כולה.

פס' ד' ופס' ה', המתחילים שניהם במלה וגם, באים להורות על שני דברים מקבילים זה לזה: מצד אחד הקימותי וגו', ומצד שני שמעתי וגו'. על הוראת הביטוי הקים ברית עמדתי כבר בפירושי על בראשית ו', י"ח: הוראה זו אינה שווה להוראת הביטוי כרת ברית, כמו שרגילים לחשוב רוב המפרשים, וביחוד מפרשי זמננו, שראו בחילוף בין שני הביטויים עדות וסימן לחילוף מקורות. הביטוי הקים ברית פירושו קיום הברית שכבר נכרתה. דע לך, משה. שאני הקימותי את בריתי אשר כרתי אתם. המלה אתם אינה תלוייה בפועל הקימותי, אלא בשם ברית, כמו שמוכיח ב', כ"ד: ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. והברית היא ההבטחה (על הוראה זו של השם ברית, כהבטחה חד־צדדית, עיין פירושי לברא' ו', י"ח), לתת להם, לאבות ולזרעם אחריהם, את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. את ההבטחה הזאת אני הקימותי, השארתי אותה תמיד בתקפה, תמיד קיימת לפני. אמנם לא זכו האבות לראות בעיניהם את ביצועה, אבל בעיניי היתה קיימת תמיד.

וגם, מלבד זה, אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם. ומפני שני הנימוקים האלה קמתי ואזכר את בריתי, ואמרתי לקיימה עכשיו. והרי כאילו נתגלה כאן במפורש למשה מה שהתרחש בישיבה של מעלה, כפי שכבר סיפרה לנו התורה (ב', כ"ד). במלים כמעט שוות: וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב.

לכן – כך ממשיך הדיבור האלהי להגיד למשה – אמור לבני ישראל כדברים האלה אשר אני דובר אליך. כשם שאני פתחתי את הצהרתי אליך בנוסחה אני ה', כך אתה תפתח בנוסחה זו את ההצהרה שתמסור להם בשמי: אני ה', ההווה עמכם והמקיים בכם את ההבטחה אשר הבטחתי לאבותיכם. ואחר כך תבשרם בשורת הפעולה שאני עתיד לפעול לטובתם.

הפעולה האלהית לטובת ישראל מתוארת בשבעה משפטים, הפותחים בשבעה פעלים בגוף ראשון, קשורים בוי"ו השימוש והוצאתי – והצלתי – וגאלתי – ולקחתי – והייתי – והבאתי – ונתתי. שלושת הראשונים (פס' ו') מציינים את השחרור; שנים האמצעים (פס' ז') קובעים את היחס ההדדי בין ה' ובין ישראל; ושנים האחרונים (פס' ח') שייכים לקניין הארץ. ראשית כל, נאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ובזה שומעים אנחנו מעין הד של מה שכבר קראנו, לשון הוצאה (ג', י', י"א, י"ב) ולשון סבלות (א', י"א; ב', י"א; ה', ד', ה'). אחר כך נאמר והצלתי אתכם מעבדתם, וגם כאן בא הד ללשון הצלה (ג', ח'; ה', כ"ג) וללשון עבודה, שחזרה פעמים בפרשה הראשונה, ועוד בב', כ"ג; ה', ט', י"א; ו', ה'. והמשפט השלישי של שחרור הוא וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ביטוים אלו לא באו קודם לכן (חוץ מלשון שפט בעניינים אחרים), אבל עתידים הם לבוא להלן כמה פעמים. על זרוע עוזו של ה' מדברים כמה כתובים שיריים במקרא כעל אמצעי להטלת פורענות ה' על הרשעים ולהצלת הצדיקים מידם (ישע' נ"א, ט': עורי עורי לבשי עז, זרוע ה', עורי כימי קדם, דורות עולמים, הלוא את היא המחצבת רהב וגו'; תהיל' פ"ט, י"א: אִתה דכאת כחלל רהב, בזרוע עזך פזרת אויביך; שם פס' י"ד: לך זרוע עם גבורה, תעוז ידך תרום ימינך; והשווה דבר' ל"ג, כ"ז); וכנראה שכיח היה ביטוי זה בשירי העלילה הקדומים שלא הגיעו לידינו. והשפטים הגדולים הם פעולות צדקו של שופט כל הארץ, המשלם לרשע רע כרשעתו, והמציל מידו את הצדיקים המשועבדים תחת עולו.

על סמך השחרור, נקבע היחס שבין ה' ובין ישראל: ולקחתי אתכם לי לעם סגולה מכל העמים (י"ט, ה'–ו'), ובהקבלה לכך והייתי לכם לאלהים (שוב רמז לשם ה', משורש היה–הוה), כלומר שאתם תעריצוני וידעתם כי אני ה' אלהיכם, ולא תהיו כפרעה שאמר לא ידעתי את ה' (ה', ב'), אלא תכירו אותי ותדעו כי אני ה' וכשמי כך אני, ההווה אתכם והמקיים דברי, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (כפי המשפט הראשון במשפטי השחרור).

ומארץ זו אעלה אתכם והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי, כלומר אשר נשבעתי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב (הזכרת שמות האבות מקשרת את סוף הדיבור לתחילתו), ונתתי אתה לכם מורשה: לא רק שאביא אתכם אליה. אלא שאתננה לכם לאחוזת עולם. ולבסוף, כמי שבא לחתום על מסמך או לקבל עליו אחריות על דבר מה, חוזר ה' על הנוסחה שבה פתח את דבריו: אני ה', ושמי זה יהיה לכם ערובה לקיום הבטחתי. ושוב על ידי חזרה זו נעוץ סוף הדיבור בראשיתו, ואף באמצעיתו. כל הדיבור כולו, בסגנונו הנשגב והקרוב לקצב השירי, בחזרה המשולשת (ואפשר אולי להגיד אפילו מרובעת) על הנוסחה החגיגית אני ה', בשבע לשונות ההבטחה שבו, הבאות זו אחר זו כהכאות בפטיש, ואף בחזרה המשולשת על שם הארץ ועל דבר נתינתה, מוסר רושם עז ותקיף וראוי לרמתו הנשגבה של העניין.

משה עשה כפי מה שנצטווה: וידבר משה כן, כפי הדברים אשר שם ה' בפיו, אל בני ישראל, אבל בני ישראל, אף על פי שהאמינו לו ושמעו בקולו כשהביא להם את הבשורה הראשונה, הפעם לא היטו אוזן ולא שמעו אל משה. אחר האכזבה שנתאכזבו מפני כשלונו של הנסיון הראשון, ואחר החמרת עבודתם, היו מדוכאים ומיואשים, ולא מצאו תנחומים במה שהגיד להם משה בשם ה', מקצר רוח ומעבודה קשה, מפני שקצרה נפשם (קוצר רוח הוא ביטוי עברי וגם אוגריתי להורות על מצב מדוכא) ומפני שעבודתם נעשתה עוד קשה יותר משהיתה. שוב מעצור בדרכו של משה. כך קורה בנוהג שבעולם לכל מי שעוסק במפעל רב החשיבות ומסובך בקשיים: יש לו שעות של עלייה ושעות של ירידה; וגדלו ייראה דווקא בכך, שלא תביאנה אותו שעות הירידה לסטות מדרכו ולהתיאש מן ההצלחה הסופית.

פיסקה שניה: משה ואהרן מצווים לבוא אל פרעה (ו', י'–י"ג) אף על פי שברגע זה אין בני ישראל נוטים להקשיב לדברי משה ולקבל מהם תנחומים לצרותיהם, לא תיפסק הפעולה משום כך. הגיע עכשיו הזמן לפנות ישר אל פרעה. ואין לאחר. וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו.

ואולם, עמדתו האדישה של העם מעוררת שוב פקפוק בלבו של משה. מתוך ענוותו תולה הוא את העניין בחוסר כשרונותיו לדיבור, ומביע את החשש שמא יגרום חוסר זה לכשלון שליחותו אל פרעה; וידבר משה לפני ה' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים. אין כאן (כמו שרגילים לחשוב רוב מפרשי זמננו) כפילות לפקפוק שכבר הביע משה בחורב; יש כאן, כמו שהדבר שכיח בסיפורים מעין זה, חזרה של מצב דומה למצב שהיה קיים לפני זמן, אבל בדרגה אחרת. בתחילה היה משה חושש שמא לא ישמעו לו אחיו בני ישראל, ועל חשש זה כבר התגבר, וכבר נוכח למעשה שבעזרת אהרן אפשר היה לו לרכוש לעצמו את האימון של העם (ד', ל"א). אבל עכשיו אירעה עובדה חדשה: אחר החמרת עול העבודה חזר בו העם מן האימון ולא שמע אליו עוד. וכשניתנה לו מפי הגבורה הפקודה לבוא ולדבר אל פרעה, דווקא לדבר, שוב התעורר בו החשד בכוחות הדיבור שבו, בצורה חדשה וחמורה יותר מן הראשונה: אם לא הצליח בפני עמו. על אחת כמה וכמה שלא יוכל להצליח בפני המלך.

ואז באה תשובת ה' להרגיעו. כשפקפק לראשונה בהצלחתו לפני עמו, השקיטה אותו התשובה האלהית שאהרן אחיו יוכל לדבר אל העם בשמו. וכך היה הדבר; כיוצא בזה נאמר לו עכשיו, שגם בשליחותו אל פרעה יוכל אהרן לעמוד על ידו. עד עכשיו לא נמסר לאהרן התפקיד להיראות לפני פרעה, אלא רק לפני בני ישראל; עכשיו הוא מצוּוה גם לדבר אל פרעה: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, אל שניהם בשווה, ויצום, את שניהם, לא רק אל בני ישראל, אלא גם אל פרעה מלך מצרים, כדי שפעולתם המשותפת תצליח להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

פיסקה שלישית: יחוסם של משה ואהרן (ו', י"ד–כ"ז) פיסקה זו נדמית בעיני כמה חוקרים כגוף זר בתוך הסיפור, המפסיק את מהלך העניינים. אבל הם לא שמו לב לדבר, שלא כדרכי המחשבה האירופית של תקופתנו דרכי המחשבה המזרחית הקדומה. בספר מודרני היה אולי (אני מדגיש את ה"אולי") מסופר על יחוסם של משה ואהרן לפי הסדר, למעלה, כשבא הדיבור על לידתו של משה. אבל לפי דרכי המחשבה המזרחית הקדומה, שאינה מקפידה בקפדנות יתירה על הסדר הכרונולוגי, נדמה היה, כמו שכבר אמרנו, ששם היו הנתונים הגיניאלוגיים עלולים להסיח את דעתנו מן העניין העיקרי הנשגב, ואף לא היו צריכים באותו רגע, ומשום כך לא הובאו. אבל כאן, לאחר שכבר רפתה המתיחות הדרמטית של הסיפור, ולאחר שדובר על עלייתם של משה ואהרן לדרגה חשובה בחברה האנושית, כמייצגי עם ישראל לפני המעצמה המצרית, כדאי היה להביא שורות אחדות על יחוסם בתוך עמם, כדי שידע הקורא בפרטות מי הם האנשים האלה, ומהו מצבם בתוך שבטי ישראל. ואולי גם בספר מודרני היתה כאן במקומה מעין דִיגְרֶסְיָה, העוזבת לפי רגע את העניין המרכזי כדי לדבר על עניין צדדי זה, ולחזור אחר כך אל העניין המרכזי, בנקודה שבה הופסק הדיבור על אודותיו.

רשימת היחס הבאה כאן מזכירה לפני בני לוי, שבטם של משה ואהרן, גם את בני ראובן ואת בני שמעון. וזה לא מפני שהועתקה כאן באופן מיכני תחילתה של מגילת יחס של כל שבטי ישראל, כמו ששיערו רבים. השערה זו אינה מתקבלת על הדעת, שהרי אנו רואים שדווקא על בני לוי במיוחד, ודווקא על משפחתם של משה ואהרן במיוחד שבמיוחד, ניתנים פרטים שאינם ניתנים על יתר השבטים, ומכאן ראיה שנכתבה הפיסקה דווקא לשם ענייננו. הכוונה היא להודיע לא רק את יחסם של משה ואהרן בתוך שבט לוי, אלא גם את יחסו של שבט לוי בתוך עם ישראל, כשבט שלישי אחר השבטים שכללו את צאצאי שני בניו הראשונים של יעקב. ואין בני ראובן ובני שמעון נזכרים כאן אלא בקיצור נמרץ, בשמותיהם בלבד, עד כמה שהדבר מספיק לציין את מקומו של שבט לוי. ואילו על שבט לוי מתרחב הדיבור לרווחה.

יד–טו הפיסקה מתחילה: אלה ראשי בית אבותם של משה ואהרן הנזכרים בפיסקה הקודמת. מלים אלו מהוות מעין כותרת לכל הפיסקה כולה. ואחריהן כתוב בני ראובן בכור ישראל וגו', כלומר: כדי לציין בבירור את מצב בית אבותם של משה ואהרן מן הראוי יהיה להתחיל ולהזכיר את שמותיהם של אלה שקדמו להם בלוח היחס של בני יעקב. על שמות אלו עיין בפירושי על ברא' מ"ו לכשיתפרסם; כאן לא יהיה מן הצורך להתעכב עליהם בפרטות. הביטויים אלה משפחות ראובן ו־אלה משפחות שמעון המסיימים את פס' י"ד ואת פס' ט"ו, באים כאילו להגיד: אלה הם המשפחות של אותם השבטים, ובאלה לא נטפל עוד. אחר כך, בנוסחה מפורשת ומפורטת, נאמר:

ואלה שמות בני לוי לתולדותם, ועל לוי ניתנים לא רק שמות הבנים בלבד כמו שניתנו למעלה על ראובן ועל שמעון, אלא גם שמות בני הבנים ובני בניהם של הבנים, ועוד הלאה עד כמה שהיה מן הראוי מפני הסיבות שעוד נעמוד עליהן להלן. גם על שמות אלו אין מן הצורך להתעכב כאן בפרטות. ודי יהיה לנו לטפל בשתי בעיות השייכות לעצם תכנה של הפרשה, וביחוד באחת מהן, היא הבעיה הכרונולוגית. וזו היא הבעיה. נאמר כאן (פס' ט"ז): ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה, ואחר כך (פס' יח): ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה, ועוד להלן (פס' כ'): ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה. אבל אין מספרים אלו מתאימים למה שכתוב בסדר בא (י"ב, מ'): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ואף לא אל המספר העגול של 400 שנה הנזכר בברא' ט"ו, י"ג. הקושיה מנוסחת בפירוש רש"י בלשון זו: "קהת מיורדי מצרים היה; חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה, לא תמצאם ארבע מאות שנה. והרבה שנים נבלעות לבנים בשני האבות". התירוץ הידוע, שמניין ארבע מאות שנה, או ארבע מאות ושלושים, מתחיל משנת לידתו של יצחק או משנת ברית בין הבתרים, מיוסד על שיטת הדרש, ואף ההוספה שבתורת השומרונים ובתרגום השבעים בשמות י"ב, מ' (בשומרוני: אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים; בשבעים: אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען, ובכתבי יד אחרים עוד: המה ואבותם) משקפות דרש מעין זה. לפי פשוטו של מקרא יש ליישב את הכתובים בדרך אחרת. כמו שכבר הראיתי בפירושי על ס' בראשית, המספרים שבתורה הם ברובם מספרים עגולים או סמליים, ומתכוונים להורות דבר מה בהרמוניה שבהם. וכן הבאתי שם (ביחוד בעמ' 169–179 של החלק הראשון, מאדם עד נח) שהשיטה המונחת כיסוד למספרים אלו היא שיטת השישים, שהיתה תופסת במזרח הקדמון מקום דומה למקום השיטה העשרונית בימינו. היחידה הכרונולוגית לפי שיטה זו היתה תקופה של שישים שנה, הנקראת בפי הבבלים בשם "שר". שר אחד כולל שישים שנה, ושני שרים כוללים מאה ועשרים שנה, צירוף שנשתמר קיים בישראל עד עכשיו. כדי להגיד שדבר מסויים נמשך זמן רב מאד, או שכלל מספר רב מאד של יחידות, היו משתמשים באחד המספרים העגולים המורים על כמות גדולה לפי שיטת השישים, כגון 600, 6000, 600.000, או 300, 3000, 300,000, או 120, 360, 1200, 3600, וכיוצא באלה. ועוד הוכחתי שם שאם היו רוצים לציין כמות עוד יותר מרובה, היו מוסיפים על מספרים אלו עוד שבע או כפולה של שבע. המספר 127, למשל (ברא' כ"ג, א'; אסתר א', א'; ח', ט'; ט', ל'), מיוסד על שיטה זו. והנה, מסורת היתה בישראל שמושב בני ישראל במצרים נמשך 430 שנה, כלומר 360 (=60X6) ועוד 70: תקופה ארוכה עד מאד, שש יחידות של ששים שנה, ועוד שבעים שנה, עשר פעמים שבע. מלבד זה, מסורת היתה בישראל שבמצרים ישבו ארבעה דורות, והדור הרביעי חזר לארץ ישראל (ברא' ט"ו, ט"ז: ודור רביעי ישובו הנה), ולא היה קל להביא שתי מסורות אלו לידי התאמה ביניהן. הפיסקה שלנו מתכוונת להגיע לידי הסכמה זו, וליישב את שתי המסורות. הדורות הם ארבעה. א) לוי; ב) קהת; ג) עמרם; ד) אהרן, שזכה לצאת ממצרים ולהגיע עד גבולות ארץ היעוד. ואשר למניין השנים, אין לנו לנכות את שנות הבנים המובלעות בשנות האבות. אלא לחבר זה לזה את המספרים הניתנים כאן בכתוב, כמו שהם. ורשאים אנחנו לחשב חישוב זה על סמך שני נימוקים: א) שכל אחד מן הדורות סבל את סבל הגלות במשך כל זמן היותו בגלות, וסבלו לא נתמעט משום שדור אחר היה סובל כמוהו בחלק מסויים של אותו זמן; ולפיכך מי שיבוא לחשב את האורך הכללי של סבל הגלות יוכל במידת מה של הצדקה להביא בחשבון את סבלו של כל דור ודור בשלמותו; ב) ששיטה דומה לזו ומקבילה לה נוהגת בחשבונות הכרונולוגיים המיסופוטמיים: ברשימת המלכים השוּמרית נזכרות זו אחר זו שושלות מלכים שמלכו במקצתן בזמן אחד, אחת בעיר מסויימת ואחת בעיר אחרת, ונחשבות כאילו מלכו זו אחר זו; ולפיכך מי שיחבר יחדיו את שנות מלכותן של שושלות אלו יגיע לסכום שהוא באמת סך הכל של תקופת מלוכתן, אף על פי שהוא עולה על הזמן שעבר מתחילת השושלת הראשונה עד סופה של האחרונה. ואם נבוא ונחבר יחדיו את כל הנתונים שבפיסקה זו 137+137+133), ונוסיף עליהם את 83 שנותיו של אהרן (ז', ז'). הבכור שבדור הרביעי, יהיה סך הכל 490, ואם ננכה ממנו, כדי להתחשב בזמן ישיבתם של לוי ושל קהת בארץ כנען לפני רדתם למצרים, יחידה אחת של זמן, כלומר שישים שנה, נגיע בדיוק אל 430 שנה, שהוא הוא המספר הרשום בשמות י"ב, מ'. הבעיה השניה היא: מדוע ברשימת היחס של שבט לוי נזכרו כל אלה, ודווקא אלה, שאנו מוצאים כאן את שמותם? על בעיה זו הציע כבר הרשב"ם פתרון נכון, והוא שהכתוב דאג להציג לפנינו מעכשיו את כל הלוויים שיבוא עוד זכרם בתורה, כדי שבקראנו את שמם להלן נדע כבר מי הם ומה מצבם בתוך משפחתם. ועיין את הפרטים בפירושו של רשב"ם. – על הכינוי אחות נחשון בפס' כ"ג עי' בפירושי על ברא' י', כ"א. כסיום לרשימה באה הנוסחה אלה ראשי אבות הלויים למשפחותם, מעין חזרה על נוסחת הפתיחה אלה ראשי בית אבותם שבפס' י"ד.

לבסוף באים שני פסוקים, המסבירים בבירור מהי מטרת הפיסקה: הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כלומר: אנשים אלו, הרשומים ברשימה זו בשם אהרן ובשם משה, הם הם אותו אהרן ואותו משה שלהם נמסר מידי ה' התפקיד הנשגב לשחרר את בני ישראל מן השעבוד ולהוציא אותם מארץ מצרים, לא כעבדים הבורחים מבית אדוניהם, אלא כעם חפשי ההולך בדרכו מסודר לצבאותיו.

הם המדברים אל פרעה מלך מצרים: הם הם שהתיצבו לפני המלך הגדול לשם מילוי תפקיד זה, להוציא את בני ישראל ממצרים. ושוב, כמסקנה סופית: הוא משה ואהרן. בפס' כ"ו, מיד אחר מגילת היחס, מקדים הכתוב את הבכור לפני הצעיר, וכאן, אחר הזכרת התפקיד, מקדים הוא את הצעיר, מכיון שדווקא על הצעיר היה מוטל מילוי התפקיד בעיקרו.

פיסקה רביעית: חזרה אל הסיפור (ו', כ"ח–ל') לאחר שנתיחד הדיבור על יחוסם של משה ואהרן, והופסק בזה לפי רגע הקו העיקרי של הסיפור, חוזר הכתוב אל עצם סיפורו, וכדי שתהיה חזרה זו ברורה, רומז בקצרה למה שנאמר בפסוקים שלפני ההפסקה.

ויהי, כמו שכבר שמעתם, מעשה שהיה ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כך היה:

וידבר ה' אל משה לאמר אני ה', כלומר שמסר לו את ההצהרה המתחילה והמסתיימת בנוסחה זו (פס' ב'–ח') ואחר כך אמר לו: דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (לפי פס' י'–י"א), ואז הביע משה את פקפוקו (לפי פס' י"ב)

ויאמר משה לפני ה': הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. ולאחר שעל ידי כך נקשר שוב הקו שהופסק לפי רגע, יכול הסיפור להימשך כדרכו. ובפיסקה הבאה תיכתב בפרטות תשובתו של ה' על פקפוקו של משה, שלמעלה, בפס' י"ג, ניתנה רק בקיצור.