Cassuto on Genesis, From Noah to Abraham
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ב. תולדות בני נח (י׳, א׳–ל״ב)
- פרק זה בא לציין בפרטות כיצד אירע מה שכבר נרמז בביטוי כללי בפתיחת הפרשה, כלומר שמשלושת בני נח נפצה כל הארץ, ומצאצאיהם נוצרו כל משפחות האדמה.
שוב יש כאן הבדל עקרוני מן המסורות של עמי הנכר, שלא היו מתארים לעצמם את יצירת האנושות החדשה אחר המבול בדרך טבעית. בעלילת אתרח׳סיס מסופר על יצירת שבעה זכרים ושבע נקבות מן ארבעה עשר גושים של טיט האדמה על ידי השבעות ופעולות מאגיות של האל אאַ ושל האֵלה מַמַ או מַמִ. וכיוצא בזה היתה המסורת היוונית על דבקליון מספרת שאחר המבול נוצרו אנשים מן האבנים שירה דבקליון לאחוריו, ונשים מן האבנים שירתה לאחוריה פירה אשתו. התורה אינה מספרת אלא על הולדה טבעית.
- רוב רובו של תוכן הפרק חוזר, כמעט בצורתו, בדברי הימים א א׳, ד׳–כ״ג. אבל אין שם תעודה עצמאית ומקבילה לפרקנו, אלא רק הבאה שהובאה מתוך פרקנו, בהבדלים אחדים. ואלה הם ההבדלים: א) מחבר ס׳ דברי הימים, שבתחילת ספרו לא היה מעוניין אלא בגיניאלוגיות בלבד, העתיק מכאן רק את החומר הגיניאלוגי ממש, והשמיט את הפתיחות ואת החתימות של הפרק ושל פסקותיו (פס׳ א׳, ה׳, החלק השני של פס׳ י״ח, פס׳ י״ט–כ׳, כ״א, ל׳–ל״ב), ואת מה שמסופר כאן על נמרוד אחר המלה בארץ (פס׳ ט׳–י״ב); ב) מלים אחדות כתובות שם בכתיב מלא, ואילו כאן בכתיב חסר (שם, פס׳ ז׳: ורודנים; פס׳ י׳: נמרוד, גבור; פס׳ י״ג: צידון); ג) במקום ה״א סופית שבשתי המלים וסבתה, ורעמה, בפס׳ ז׳ כאן, באה שם, בפס׳ ט׳, אל״ף סופית; ד) במקום לוּדִים, כמו שנמצא כאן בפס׳ י״ג, בא שם בפס׳ י״א (לפי רוב כתבי היד וההוצאות) לודיים כתיב, לוּדִים קרי; ה) במקום ותרשיש, כמו שכתוב כאן בפס ד׳, נמצא שם, פס׳ ז׳, ותרשישה, בתוספת ה״א המגמה אבל בלי הוראת המגמה; ו) וי״ו החיבור הסרה שם בפס׳ ח׳ לפני בני חם ולפני פוט; שמות בני ארם (כאן פס׳ כ״ג) באים שם, בפס׳ י״ז, כהמשך הרשימה של בני שם (ועוץ, בוי״ו החיבור, וגו׳); ח) הבדלים בצורת השמות: במקום ריפת, דֹדנים, מש, עובל, הרשומים כאן (פס׳ ג׳, ד׳, כ״ג, כ״ח), באים שם, לכל הפחות במקצת כתבי היד וההוצאות, השמות דיפת, רודנים, משך, עיבל. – ההבדל הראשון תלוי באופיים השונה של שני הספרים; ההבדלים ב־ו שייכים לצורה החיצונית בלבד; על ההבדלים ז–ח נחזור עוד בהמשך פירושנו. וכן נעמוד בפירושנו על ההבדלים שבתורת השומרונים ובתרגום השבעים.
- זהו אחד מן הפרקים שבו הרבו המפרשים והחוקרים לטפל ביותר ועל אודותיו נוצרה ספרות שלמה. ואולם, רוב הדברים שנכתבו עליו לא הועילו הרבה להבנתו. ואם גם אפשר להצדיק במידה מסויימת את השם לוח העמים (Völkertafel, Table of Nations, וכיוצא באלה), שבו רגילים לכנותו, קשה להסכים לכל ההשקפות שנתלו בשם זה.
לפי הדעה הרווחת במחקר המקרא, יש כאן מעין נסיון ״מדעי״ כביכול לבאר את התהוות העמים בארץ ולמסור סידור אתנוגרפי של כל חלקי האנושות. גונקל, למשל, מרגיש בפרק זה רוח של למדנות (Gelst der Gelehrsamkeit). ורואה בו מעין התחלה ראשונה של אתנוגרפיה (ein erster Anfang der Ethnographie). אילו היתה זו באמת הכוונה, בוודאי היה הנסיון נסיון פרימיטיבי, תמים וחסר ערך. אבל, אם נשתדל להבין את הכתוב על בוריו, ייראה לנו שלא זו כוונתו. פרק זה לא בא ללמדנו אתנולוגיה, כמו שהפרשה הראשונה של ספר בראשית לא באה ללמדנו גיאולוגיה ולא פאליאונטולוגיה ולא מדעים אחרים. עלינו להיזהר מלהכניס מהרהורי לבנו לתוך הכתובים, ולחשוב שפרקנו מיוסד על מושגים דומים למושגי תקופתנו, כגון קרבה גזעית, קרבה לשונית, מצב גיאגרפי, יחסים היסטוריים, וכאלה.
אמנם השתמשה התורה, כמו שיתברר להלן, בידיעותיהם של בעלי ה״חכמה״ הבין־לאומית, האוגרים שמועות על עמים שונים ורחוקים מפי נוסעים וסוחרים, אבל לא התכוונה למטרה עיונית, ולא באה למסור לקוראיה ידיעות לשם ידיעות. היא הביאה מתוך אותו החומר מה שהיה מועיל לשם ביצוע תכניתה הכללית, והידיעות על העמים אינן בה העיקר, אלא רק אמצעי להגיע אל העיקר.
והעיקר הוא אחר. בבואו לציין כיצד משלושת בני נח נפצה כל הארץ, מתכוון הפרק כוונה משולשת: א) להראות שההשגחה האלהית משתקפת בחלוקת העמים על פני הארץ לא פחות מאשר ביתר הפעולות של בריאת העולם והנהגתו; ב) לקבוע את היחס שבין עם ישראל לבין יתר העמים; ג) להורות את אחדותה של האנושות שלאחר המבול, היוצאת כולה מזוג אחד כאנושות שלפני המבול. נעמוד קצת על כל אחת משלוש נקודות אלו.
- כדי להראות את פעולת ההשגחה האלהית בתפוצת העמים שבארץ, מתאר הכתוב את התפוצה הזאת תיאור הרמוני, מסומן ומסומל בהרמוניה המספרית השוררת בכל הפרק. ההרמוניה שבתפוצת האנושות משמשת כאן ראיה על כך, שהתיישבותם של בני אדם בארץ לא אירע באופן מקרי, לפי התנאים המקריים של פריה ורביה יתירה או פחותה במשפחה מסויימת או במשפחה אחרת, אלא התקיימה לפי תכנית אלהית מחושבת מראש, שהלכה ונתגשמה מבלי שבני אדם ירגישו בכך.
ההרמוניה המספרית ניכרת גם בכללותו של הפרק וגם בפרטיו. אשר לכללותו, ידוע הדבר שהמסורת הפרשנית היהודית והנוצרית מצאה בו מניין שבעים אומות, או שבעים ושתים אומות. וכנראה עמדה מסורת זו על עצם כוונת הכתוב, שהרי מתאים הדבר למנהג שכיח במזרח הקדמון בכלל ובישראל בפרט: מנהג השימוש במניין השבעים, שבע כפול עשר, כדי לציין את רוב הבנים של משפחה מבורכת בפריה ורביה. כך, למשל, לפי ההשקפות של הכנענים על התיאוגוניה ועל שלשלת היוחסין של האלים בפנתיאון שלהם, היתה משפחת האלים בני אל ובני אשרה כוללת שבעים נפש (שבעים בני אשרה בלוח האוגריתי II AB, ו, 46). אין אמנם בידינו רשימת שמותם של שבעים האלים, ואפשר הדבר שנמצאות היו רשימות שונות זו מזו במקצתן, ובלבד שהמספר הכללי, שבעים, יישאר קבוע. וכך המנהג בישראל. מספר בני יעקב יורדי מצרים נקבע בשבעים נפש (בראשית מ״ו, כ״ז; שמות א׳, ה׳; דברים י׳, כ״ב). ואף על פי שיש הבדלים אחדים בין הרשימה שבבראשית מ״ו ובין רשימות אחרות הבאות במקרא, ואף על פי שיש איזה ספק בפרטי החשבון, המספר הכללי שבעים נחשב לעיקר שאין לזוז ממנו. כדי להגיע למספר זה כוללים גם את יוסף ואת בניו שכבר היו במצרים, וכדי שלא ימעט המספר מפני מותם של ער ואונן בארץ כנען, מכניסים במקומם חצרון וחמול (על כל זה דיברתי בפרטות במאמרי על מעשה תמר ויהודה, בציונים לזכרונו של י. נ. שמחוני ז״ל, ברלין תרפ״ט, עמ׳ 96 ואילך). אולי גם ברשימת המשפחות של בני ישראל בבמדבר כ״ו הכוונה היא למניין שבעים, לכל הפחות בקירוב, כמספר עגול: אמנם אין שם אלא שישים וחמשה שמות משפחות, אבל מספר זה סמוך לשבעים, ואם נצרף עוד את משפחות הלויים הנזכרות בפרק ג׳ שלא הובאו בפרק כ״ו נגיע אל שבעים חסר אחד. וכך מדובר בספר שופטים (ח׳, ל׳; ט׳, ב׳), על שבעים בניו של גדעון, ומניין זה נשאר קיים גם כשנאמר אחר כך (שם ט׳, ה׳ שאחד מהם הרג את אחיו שבעים איש, ועוד אחד מהם, יותם, נותר בחיים כי נחבא: סימן לכך, שמניין שבעים אינו מדוייק, אלא משמש לפי שיטה מסורתית להורות על משפחה שלמה במספר בניה. וכיוצא בזה מדובר במלכים ב י׳, א׳, ו׳, ז׳, על שבעים בניו של אחאב. וגם למסורת הכנענית של שבעים בני אל ואשרה יש המשך בישראל. הביטוי בני אל, כמו שכבר ראינו (ח״א, עמ׳ 200–202), בא לישראל בירושה מן הכנענים, וקיבל בישראל את ההוראה של מלאכים, בני פמליה של הקב״ה. והנה נקבע גם במסורת היהודית מספרם של המלאכים הסובבים את כסא הקב״ה דוקא בשבעים. לפי כל זה, אם אנו מוצאים שגם בפרקנו מגיע מספר בניהם של שם חם ויפת דווקא לשבעים (עיין על זה להלן), עלינו לראות במספר זה לא מקרה בעלמא, אלא דוגמה נוספה של השימוש האמור במספר המסורתי שבעים: משפחת בני נח מתוארת כמשפחה שלמה במספר בניה, והאנושות כולה, הכוללת את שבעים האומות שיצאו מאותם הבנים, כיצירה שלמה במספר חלקיה. ואין לחשוב שמספר שבעים האומות יצא רק מתוך עריכה מאוחרת, שהרי ההקבלה האוגריתית מוכיחה שהשיטה היא קדומה.
מתאים לזה מה שכתוב בשירת האזינו (דברים ל״ב, ח׳): בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (לפי תרגומים קדומים למספר בני אל, ועל זה עיין להלן). הקשר בין פסוק זה ובין פרקנו יוצא ברור מתוך ההקבלה הניכרת בביטויים שבשניהם: לא רק במלים כלליות כמו גוים וגבולות, אלא גם בביטוי אופייני כמו השורש פרד. אפשר אפוא לראות באותו פסוק עדות קדומה להבנת פרקנו בדרך האמורה: מנין אומות העולם הוא שבעים, כמו שמניין בני ישראל הוא שבעים. והוא הדין לגירסה למספר בני אל, הנמצאת בתרגום השבעים ובתרגומו של סומכוס ובתרגום הלטיני (בת״י א׳ משתקפות שתי הגירסאות כאחת): גם בני אל, כלומר המלאכים הסובבים את כסא הכבוד והמשמשים כשרי האומות, היו נחשבים לשבעים.
אמנם נראה לכאורה שהשמות הבאים בפרק זה, מחוץ לשמותיהם של נח ושלושת בניו, שכמובן אין למנותם עם מייצגי האומות, זה שבעים ואחד, ולא שבעים בדיוק. ואולם, כבר ראינו שמניין שבעים יכול להיות לא מדוייק, ואחד פחות או יותר לא מעלה ולא מוריד. ועוד, כנראה יש להוציא את נמרוד מן המניין, מכיון שנמרוד אינו נזכר כאומה, אלא כאיש שמשל על ערים רבות, ואם נוציא אותו, יישאר מניין שבעים בדיוק (אחרים הציעו להוציא מן החשבון את פלשתים או את יקטן, בלי טעמים מספיקים).
ואין להקשות שמניין שבעים אינו נזכר במפורש בכתוב, שהרי זו תופעה שכיחה, שההרמוניה המספרית אינה מודגשת במלים מפורשות, ורק הקורא המעיין מוצא אותה מתוך עיונו. וכך ראינו כבר בכל הפרשיות הקודמות, וביחוד בספר תולדות אדם.
ההרמוניה המספרית ניכרת כאמור גם בפרטיו של פרקנו. בולטים בו למדי, אף על פי שאינם נזכרים במפורש, גם מספרים אחרים: מספר שבע, שהוא מספר השלמות כידוע, ומספר שתים עשרה. גם מספר זה, כשמדובר על עמים או על שבטים, הוא סימן שלמות, שהרי רגילים היו העמים והשבטים, גם במזרח וגם במערב, להתחבר באמפיקטיוניות או איגודים בעלי שנים עשר סניפים. איגודם של שנים עשר שבטי ישראל אינו אלא דוגמה אחת של שיטה זו. ואנו רואים שהמספר הכללי היה נשאר קיים אף אם היה ההרכב משתנה. אם שבט יוסף נחשב כאחד, אז נמנה גם שבט לוי, ואם בני יוסף נחשבים כשני שבטים, אז שבט לוי אינו נמנה. וכן מוצאים אנחנו במקרא שנים עשר נשיאי ישמעאל (בראשית י״ז, כ׳; כ״ה, י״ג־ט״ז), שנים עשר בניו של נחור (בראשית כ״ב, כ׳–כ״ד), ושתי רשימות של אלופי אדום המיוסדות בעיקרן כנראה על מספר י״ב: הראשונה )בראשית ל״ו, ט״ו–י״ח), כוללת אמנם י״ג שמות, אבל כנראה ניתוסף אלוף עמלק (המתייחס על בן אליפז מפילגשו) על האיגוד העיקרי של י״ב אלופים; והשניה (שם פס׳ מ׳–מ״ג) כוללת י״א שמות. שונים במקצתם מאלה שבראשונה, ואולם אף היא מיוסדת על ארגון עיקרי של י״ב אלופים, אלא שאחד מהם מפני סיבה מסויימת נעלם או יצא מתוך האיגוד. ואם יש להוסיף ברשימה זו את שמו של צפו, הנמצא בתרגום השבעים במקום שמו של עירם, יהיה גם שָׁם סך הכל י״ב בדיוק.
בקשר לזה, כדאי לציין שהמסורת היוונית היתה מייחסת את ייסוד האמפיקטיוניה הדֶלְפִית, הכוללת דווקא י״ב שבטים, לאמפיקטיון בנו של דבקליון גיבור המבול: הקבלה מעניינת לפרקנו, התולה כמה איגודים של י״ב עמים או שבטים בתולדותיו של נח אחר המבול.
נעיין נא כיצד מסודרים השמות בפרקנו, וניוכח שהמספרים שבע ושתים עשרה תופסים בו מקום בראש. בני יפת הם שבעה (גומר, מגוג, מדי, יון, תובל, משך, תירס), ובני בניו גם כן שבעה (אשכנז, ריפת, תוגרמה, אלישה, תרשיש, כתים, דודנים); בין הכל ארבעה עשר. בשושלת בני חם, בניו ובני בניו של כוש הם שבעה (סבא, חוילה, סבתה, רעמה, סבתכא שבא, דדן); בני מצרים הם שבעה (לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, פתרוסים, כסלוחים, כפתורים), ועליהם נוספו פלשתים שיצאו מן כסלוחים; בני כנען הם שנים עשר (צידון, חת, יבוסי, אמורי, גרגשי, חוי, ערקי, סיני, ארודי, צמרי, חמתי, כנעני [עיין להלן בפירושי). ומזה יוצא סך הכל של בני חם: כוש ושבעה בניו ובני בניו שמונה מצרים ושבעה בניו ופלשתים תשעה, פוט בלי בנים אחד, שבטי הכנעני שנים עשר; בין הכל שלושים. בניו ובני בניו של שם, עד פלג, הם שנים עשר; בניו של יקטן הם שלושה עשר, ועם יקטן ארבעה עשר, פעמיים שבעה. בסך הכל, בני שם הם עשרים ושישה. ואם כן אפוא, כל בני שם וחם ויפת הנזכרים בפרק הם 26+30+14 =70. על חילופי תרגום השבעים, שאינם מפריעים את ההרמוניה המספרית ואינם משנים את סך הכל, עיין להלן, בפירושי על פס׳ ל״א.
אפשר אולי להוסיף הערה על מספר החזרות של המלים האופייניות שבפרק. המלה האופיינית ביותר, (ו(בני, חוזרת שבע פעמים בחלקו הראשון, מפס׳ א׳ עד פס׳ ז׳, ועוד שבע פעמים בחלקו האחרון, מפס׳ כ׳ עד הסוף; בין הכל י״ד פעמים. ואם אנו מוסיפים עליהן יתר המלים האופייניות לגיניאלוגיה, אבי, בנים, תולדות וצורות הפועל ילד, מגיעים אנו לכ״ח פעמים, ארבע פעמים שבע. אולי אין זה מקרה. אבל בוודאי המספר הכללי של העמים והמספרים הפרטיים של משפחותיהם אינם דברים שבמקרה.
את שלמות האנושות מציין אפוא הכתוב על ידי ההרמוניה המספרית, ואין כוונתו להזכיר את שמותם של כל העמים זה אחר זה. אלה הקובעים מראש שכוונת פרקנו היתה למסור רשימה שלמה של כל העמים, והמוצאים בו מתוך הנחה זו כמה חסרונות מכיון שהרשימה אינה שלמה באמת, לא הבינו אותו על בוריו. במלים מפורשות מעיד הכתוב על עצמו שלא בא להזכיר את כל העמים. נאמר, למשל, בפס׳ ה׳, על בני יפת: מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגויהם, כלומר, שיש עוד בעולם כמה עמים אחרים המתייחסים על יפת, ואין מן הצורך לפרט את שמותם. וביטויים דומים לאלה באים אחר כך על בני חם (פס׳ כ׳), על בני שם (פס׳ ל״א), ועל כלל בני נח (פס׳ ל״ב). הכתוב לא דאג אלא למלאות את המספר של שבעים שמות, ולכלול בתוכו את שמות העמים הראשיים הקרובים לישראל, או הנמצאים באיזה יחס שהוא לישראל, או הידועים באיזה אופן שהוא לישראל.
- בזה אנו עוברים אל העניין השני מאותם שלושת העניינים שראינו בהם את עיקר כוונתו של הפרק, כלומר עניין היחס שבין ישראל לעמים. לפני שיסופר בפרקים הבאים על אבות ישראל ועל יחסיהם אל הכנענים ואל הפלשתים ואל המצרים ואל עמים אחרים, מן הראוי היה להציג לפני הקורא את העמים האלה ולציין את מקומם בתוך משפחות האדמה. כמו כן היה מן הראוי לקבוע מראש את גבול הכנעני (פס׳ י״ט), כלומר גבולותיה של הארץ העתידה להיות מובטחת לאברהם ולזרעו (י״ב, ז׳). ועוד היה מן הראוי להכין מעכשיו מה שייאמר אחר כך בפס׳ ח׳ של שירת האזינו שכבר הבאנו למעלה (גם להלן ייראו לנו קשרים אמיצים בין ספר בראשית ובין ספר דברים). שם מודגשת הקבלת מספר העמים למספר בני ישראל (או לפי נוסחה אחרת למספר בני אל, שרי האומות, בניגוד לה׳ המשגיח על ישראל בעצמו ובכבודו), ההרמוניה הכללית שבתולדות העולם מקבילה אל ההרמוניה הפרטית שבתולדות ישראל. שבעים אומות מכאן, שבעים בנים ושבעים משפחות מכאן. עם ישראל תופס בתכניותיה של ההשגחה העליונה מקום דומה בזעיר אנפין לאנושות כולה, והוא מעין עולם בזעיר אנפין, מיקרוקוסם הדומה בצורתו למאקרוקוסם.
העניין השלישי המכוון בדברי הכתוב ברור: האנושות החדשה שנוצרה אחר המבול אחידה גם היא, כזו שקדמה למבול; גם היא יצאה כולה מזוג אחד בלבד, וכל העמים אחים הם זה לזה. השקפה זו היא המשמשת יסוד ליעוד הנבואי לאחרית הימים שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, יעוד המובא כבר בדברי ישעיה ובדברי מיכה כמסורת קדומה בישראל.
- כדי שנוכל להבין את הפרק על בוריו עלינו לעמוד על ההוראה שבה משמשים בתוכו השמות אב ו־בן והפועל ילד.
מתוך כתובים כגון פס׳ ד׳, המציין כ״בני״ יון תחילה את אלישה ואת תרשיש, שהם בוודאי מושגים גיאוגרפיים, ואחר כך את כתים ואת דודנים, שצורת הריבוי מוכיחה עליהם שהם עמים או שבטים, יוצא ברור שהשם בן אינו בא כאן בהוראתו הרגילה והפשוטה. והוא הדין לפועל ילד שבכתובים מעין פס׳ י״ג ואילך: ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים וגו׳. מצרים הוא שם של עם או של ארץ, ויתר השמות הם שמות של עמים, ולפיכך בוודאי אין הוראת הפועל ילד כאן כהוראתו במשפטים מעין שמע לאביך זה ילדך (משלי כ״ג, כ״ב). כיוצא בזה אנו קוראים אחר כך, בפס׳ ט״ו ואילך: וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי וגו׳: צידון הוא שם עיר, והשמות שאחריו הם שמות עמים או שבטים. בוודאי משמשים המונחים הגיניאלוגיים בפרקנו בהוראות מושאלות. והוראות מושאלות כאלה באות לרוב ברשימות היחס שבס׳ דברי הימים. שם נאמר, למשל, ששובל היה אבי קרית יערים (דברי הימים א ב׳, נ׳), או ששלמא היה אבי בית לחם (שם פס׳ נ״א), או שבני שלמא היו בית לחם ונטופתי וגו׳ (שם פס׳ נ״ד), ועוד כאלה. ברור הדבר, שבכתובים אלו שבס׳ דב״י ״אבי״ עיר מסויימת הוא מייסדה או מחדשה או האֶפונימוס שעליו מתייחס השבט היושב בה; וה״בנים״ שלו אינם בנים ממש, ואינם נקראים בנים אלא בדרך השאלה. גם מחוץ לתחומיו של עם ישראל אנו מוצאים שימושי לשון כאלה. למשל, במטבעות של צידון נקראת עיר זו בשם ״אם״ של ערים או משובות פיניקיות אחרות, וביניהן צור (לצדן אם ככב אפא כת צר), ובמטבעות של צור נקראת צור ״אם״ צידונים (לצד אם צדנם); והשווה שמואל ב כ׳, י״ט: עיר ואם בישראל. בדרך זו יש להבין בפרקנו את המונחים אב, בן, ילד. ואין להתפלא על העובדה, שבפרק זה מטושטשים הגבולות שבין איש לבין שבט או עם ולבין עיר או מדינה. החוקרים המייחסים לפרק זה תפיסה תמימה ופרימיטיבית, כאילו תהיה כוונתנו להגיד שאיש בשם מצרים הוליד איש ששמו לודים ואיש ששמו ענמים ועוד אנשים אחרים בעלי שמות מעין אלה, או שאיש הנקרא בשם כנען הוליד איש ששמו צידון ואיש ששמו חת ואיש ששמו היבוסי וכאלה, אינם אלא טועים בהבנת המלים שבכתוב.
בדרך זו אפשר להבין גם את הכפלת השמות של חוילה ושבא, החוזרים בפרק פעמיים, בתחילה בין בניו ובני בניו של כוש, ואחר כך בני יקטן (השם לודים בפס׳ י״ג יכול להורות על עם שונה מלוד שבפס׳ כ״ב). אמנם לאיש אחד אין אלא אב אחד, אבל שבט מסויים יכול להיות מורכב מיסודות שונים, ובמקרים אלו היתה כנראה הכוונה להגיד, שבאותם השבטים היו כלולים יסודות אתניים מתייחסים על כוש ויסודות אתניים אחרים מתייחסים על יקטן. מעין מה שכתוב בס׳ דברי הימים על המנחתי, המתייחס בחציו על שובל (דברי הימים א ב׳, נ״ב, והשווה בראשית ל״ו, כ״ג), ובחציו על שלמא (דברי הימים א ב׳, נ״ד). וכמובן, שני היסודות השונים נמנים כשנים במנין הכללי של שבעים אומות.
- לפי תורת התעודות הרווחת אין הפרק אחיד. אלא מורכב הוא מקטעים של המקור J ומקטעים של המקור P. מלבד הוספות מאוחרות. זוהי הדעה השלטת מן ולהויזן ואילך (לפניו היו הדעות חלוקות בזה, אם לייחס את הפרק למקור J או למקור E או למקור P). על הרוב מייחסים ל־P את הפסוקים אא, ב׳–ז׳, כ׳, כ״ב–כ״ג, ל״א–ל״ב, ואת השאר ל־J (לפי פפייפר ל־S), חוץ מפסוקים אחדים או שברי פסוקים אחדים הנחשבים להוספות מאוחרות.
אבל בעצם העובדה שמבנה הפרק מראה סימנים מובהקים של הרמוניה מספרית גם בכללו וגם בפרטיו, כמו שכבר עלה לנו מתוך עיוננו בסעיף 4, יש לנו הוכחה ברורה על כך, שהפרק כולו הוא חטיבה אחת ולא תוצאת הרכב מקרי של קטעים קטעים והוספות מאוחרות. לפיכך רשאים היינו אולי לוותר על כל דיון על הנימוקים שהובאו לחלוקה האמורה של הפרק. ואולם כדי לצאת ידי חובתנו במילואה, נעיין נא בנימוקים אלו ונבדוק אותם אחד לאחד.
הנימוקים, כמו שמסכם אותם גונקל בפירושו, הם אלה: א) יש פתיחה כפולה לתולדות בני שם, פס׳ כ״א מכאן ופס׳ כ״ב מכאן; וגם פתיחה כפולה לכל ה״לוח״ כולו, ט׳ י״חא–י״ט מצד אחד, ו־י׳, אא מן הצד השני; ב) שמות שבא וחוילה חוזרים פעמיים )פס׳ ז׳ ופס׳ כ״ח–כ״ט); ג) אופיים של פסוקים אחדים שונה בהחלט מאפיים של פסוקים אחרים: מצד אחד באות רשימות יבשות של שמות, ומן הצד השני נשמע הד של אגדות קדומות על נמרוד; ד) נמרוד בן כוש, שעליו מסופר בפס׳ ח׳–י״ב, אינו נזכר בין בני כוש בפס׳ ז׳; ה) ניכרים בפסוקים אחדים סימני סגנון מיוחדים ל־P: מלים מעין תולדות, או למשפחותם; בי״ת הביאור: נוסחאות פתיחה וחתימה כגון אלה תולדות, בני, ובני, אלה בני; ו) בפסוקים אחרים ניכרים סימני סגנון מיוחדים ל־J: הפועל ילד בהוראת הוליד וצורותיו בבניינים סבילים (פס׳ א׳, ויוָלדו; פס׳ כ״א וכ״ה: יֻלד); שם ה׳, בפס׳ ט׳ פעמיים; נפצו בפס׳ י״ח; בֹּאכה בפס׳ י״ט ול׳. – על כל זה יש להעיר:
הפתיחה המיוחדת לתולדות בני שם בפס׳ כ״א, מלבד הפתיחה הרגילה שבפס׳ כ״ב, באה מפני חשיבותו המיוחדת של שם, אבי כל בני עבר, ולפיכך אביהם של בני ישראל. ואילו הפתיחה שלמעלה, ט׳, י״ח–י״ט, אינה שייכת לפרקנו, ורק לפי שיטה שרירותית אפשר לקשור אותה לפרקנו כדי להגיד אחר כך שיש בו כפילות מיותרת.– ב) הקושיה שבהכפלת שמות שבא וחוילה אינה מתורצת על ידי חלוקת הפסוקים בין התעודות השונות. השערת החלוקה אינה אלא מעבירה את הקושיה מן אחריותו של המחבר אל אחריותו של העורך, וביחס לעורך במקומה היא עומדת. כיצד יש לבאר הכפלת שמות אלו כבר אמרתי בסעיף שלפני זה. – ג) הבאת חומר מן האגדות הקדומות בתוך רשימות ״יבשות״ נהוגה במזרח הקדמון; די להזכיר את הדוגמות המרובות של חומר אגדי המובא בתוך רשימת המלכים השומרית. ועיין מה שכתבי על זה בח״א, עמ׳ 125–126. – ד) בפס׳ ז׳ נזכרים העמים המתייחסים על כוש, ובפס׳ ח׳–י״ב מדובר על נמרוד כאיש חשוב מבני כוש; ומובן מאליו שלא היה מן הראוי להביא את שמו של האיש בתוך רשימת העמים. – ה) הדעה שמלים כגון תולדות או למשפחותם, או מליות כגון בי״ת הביאור, או נוסחאות כגון אלה תולדות, (ו)בני פלוני, אלה בני פלוני מיוחדות הן לסופר מסויים או לחוג מסוים של סופרים, ואסורות בהנאה לסופרים אחרים או לחוגים אחרים אינה יכולה להיחשב רצינית אלא בעיני מי ששוכח שסופרי המקרא היו מדברים וכותבים עברית כלשון חיה, ושולטים בכל היקפה, ועל אחת כמה וכמה בביטויים פשוטים כאלה. – ו) הוא הדין לביטויים הנחשבים כמיוחדים למקור J. מפני מה כתוב בפס׳ ט׳ שם ה׳ ולא אלהים אבאר בפירושי לאותו פסוק. על הפועל ילד בבניין הקל בהוראת הוליד כתבתי בארוכה בספרי האיטלקי La Questione della Genesi, עמ׳ 102–104, ובספרי העברי תורת התעודות, עמ׳ 39–42. ושם הוכחתי שהשימוש בקל או בהפעיל של פועל זה תלוי בהלכות הלשון המקראית בכללותה והסגנון העברי בכללותו, ואינו עניין מיוחד לאיזה סופר או לאיזה מקור כל שהוא. וכיוצא בזה כתבתי על המלה בֹּאכה בספרי האיטלקי הנ״ל, עמ׳ 148–149. ומכיון שעד עכשיו לא פרסמתי בעברית את הערותי על מלה זו אחזור כאן על פרט מעניין, והוא זה: שמתוך חמש הדוגמות של מלה זו בס׳ בראשית, אחת נמצאת בתוך פיסקה מיוחסת בכללותה למקור P ובעלי תורת התעודות מסירים אותו הפסוק מתוך הפיסקה דווקא מפני שהוא כולל מלה זו שהם רוצים לייחס למקור J בלבד; שיטה של מיטת סדום הבאה לבטל בכוח את עדותם המפורשת של הכתובים. ואם כן אפוא, אין אף אחד מן הנימוקים שהובאו בעד החלוקה האמורה של הפרק מחזיק מעמד בפני הביקורת.
- מקורות הפרק אינם אפוא תעודות מעין J או P או כיוצא בהם, שמהם הועתקו קטעים באופן מיכני. בוודאי נבע החומר ממקורות שונים, אבל כל החומר המגוון הזה הוצק והותך יחד באש היצירה הספרותית כהיתוך כסף בתוך כור, ואי אפשר להכיר עכשיו ביצירה שלפנינו כל אחד מן היסודות השונים שנתמזגו בתוכה, כשם שבמי הירדן הנשפכים לים המלח אי אפשר להבחין בין המים שבאו מן הירמוך לבין המים שבאו מן היבוק ולבין המים שבאו מיתר הנחלים. ואולם אם גם אי אפשר להבחין ולהפריד את הכל בדיוק, אפשר לכל הפחות להכיר סוגים אחדים של מקורות. אחד מהם הוא המסורת של בעלי ה״חכמה״, אף היא מורכבת יסודות שונים, ובתוכם הידיעות הנאספות בחוגי הסוחרים הכנענים. ההקבלות שבין פרקנו לבין ספר יחזקאל, וביחוד לבין הקינה על צור, המפרטת את מקומות מסחרם של בני צור, והמיוסדת, כפי שמה הוכיח מקרוב ב. מייזלר, על תעודות פיניקיות, תרשינה לנו, כמו שנציין בפרטות בהמשך פירושנו, לעמוד על יסודות אלו שבפרק. סוג אחר של חומר הוא מה שנבע מתוך השירה האֶפית, שירת העלילה הקדומה. כשם שברשימת המלכים השומרית הוכנסו כמה פעמים לתוך הנתונים הרשמיים על שמות המלכים ועל ערי מלכותם ועל שנות מלכותם רמזים למעשי הגבורה של המלכים המפורסמים ביותר, שאובים מאוצר השירה האֶפית המיסופוטמית, כך הוכנסו הנה רמזים למעשי גבורתו של נמרוד מתוך שיר אפי שהיה מאריך לספר עליו ועל מפעליו. בפירושנו נעמוד בפרטות על רמזים אלו, על צורת הבאתם, על אפייה ועל תכנה ועל תכונותיה של השירה הקדומה על נמרוד, עד כמה שיהיה אפשר לנו לבררם.
- על זמן חיבורו של הפרק אין כאן המקום לדבר. בעיה זו אינה אלא חלק בלתי נפרד של הבעיה הכללית על זמן חיבורו של ס׳ בראשית, והמקום הראוי לדיון על עניין זה יהיה במבוא לספר כולו שאתן אחר כך אי״ה. כאן די יהיה להעיר הערה כללית אחת, והיא זו, שהידיעות על העולם הקדמון שזכינו לרכוש לנו מתוך התעודות שנתגלו ונתפרסמו בשנים האחרונות עשויות להביאנו לכלל דעה, שיש להקדים, ולא לאחר, את זמן חיבורו של פרקנו. עמים שעד לפני זמן מה לא היו ידועים לנו אלא מתוך תעודות מאוחרות נודעו לנו עכשיו מתוך תעודות יותר קדומות, ולפיכך אין לראות בהזכרתם בפרקנו ראיה לאיחור זמן חיבורו או עריכתו הסופית. ועוד כמה פרטים בתוכו מובנים יפה רק על סמך ההנחה שזמנו קדום. על סימנים אחרים ממין זה נעמיד להלן בפירושנו: מקומו של הדיון על כלל הבעיה יהיה, כאמור, במבוא.
- כדאי להקדים עוד דברים אחדים על השיטה הנדמית לי נכונה בפירוש פרק זה.
רוב המפרשים, החושבים שכוונת הכתוב היא למסור חלוקה אתנוגרפית של האנושות, הקדישו את עיקר מאמצם לנסיונות זיהוי של העמים הנזכרים בו. קל מאד היה להציע הצעות לשם כך, וקשה מאד היה ברוב המקרים להגיע לידי דרגה מסויימת של הסתברות. באוצר הגדול ורחב הידים של השמות האתניים והגיאוגרפיים שבתעודות ובספרויות של עמי המזרח ושל העמים הקלאסיים, קל היה לכל חוקר למצוא בעד כל אחד מן השמות שבפרקנו כמה שמות דומים לו פחות או יותר: לא היה לו אלא לבחור. ולא תמיד בחרו הבוחרים מתוך זהירות כראוי; יש שלא הקפידו כל צרכם בהלכות הפוניטיקה והסתפקו בדמיון כל שהוא בצלצול השמות, ויש אשר לא היססו לתקן ולשנות את צורת השמות שבכתוב כדי שתתאים יותר למה שברצונם להציע. לפיכך רבו כמו רבו נסיונות הזיהוי, והחומר שהצטבר בפירושים ובמחקרים על פרק זה הוא מן הדברים שאין להם שיעור. ואולם, רבים מנסיונות אלו אינם אלא השערות בעלמא, ורבים נתבדו בזמן האחרון הודות להרחבת ידיעותינו בעולם הקדמון. וגם במצב הנוכחי של ידיעותינו למרות כל התאמצותם של כמה חוקרים להגיע לידי זיהוי השמות, הרבה נשאר עדיין סתום.
לפי דעתי, כמו שאנסה להוכיח בהמשך פירושי, פרטים אחדים היו סתומים אף מעיקרם, ובהם לא התכוון הכתוב אלא למסור רמזים מעורפלים ולא יותר, סתם רמזים לעמים רחוקים, שרק הד קלוש של שמם הגיע לבני ישראל, בלי ידיעה מדוייקת בטיבם ובמקומות מושבותיהם. שמות אלו שימשו לתורה רק חומר לבניין מבנה מסויים, ואמצעי להבעת רעיון מסויים. לעמוד על המבנה שרצה הכתוב לבנות, ועל הרעיון שהוא רצה להביע, זהו, אם אינני טועה, עיקר תפקידו של המפרש.
לפיכך, בפירושי לא יוקדש לבעיות הזיהוי של שמות העמים מקום יותר חשוב ממה שראוי להן. אסתפק בהזכרת ההצעות המתקבלות על הדעת, על הרוב בלי הזכרת שמות המציעים, שיבואו אחר כך בביבליוגרפיה; ורק לפעמים, כשאראה סיבה מיוחדת לכך, אוסיף רמז קל להצעות יותר רחוקות. על השמות שאין להם הכרע, אגיד בפשטות שאין בידינו לזהותם. הקורא שיתעניין בפרטיהן של תולדות המחקר בבעיות הזיהוי יוכל למצוא אותם בפירושים אחרים או בחיבורים מיוחדים לעניין זה (בעברית אלה של ראובני ושל גרינץ) שארשום אותם בביבליוגרפיה. מחקר זה חשוב אמנם כשהוא לעצמו, אבל לדעתי אינו העיקר בפירוש הפרק. הבעיות העיקריות והחשובות ביותר להבנת הפרק הן אחרות, ולהן לא שמו לב המפרשים שקדמוני: הן הן כאמור הבעיות השייכות למבנהו של הפרק ולכוונתו בכללותו ובפרטיו. לבעיות אלו אקדיש את עיקר עבודתי בפירושי, כמו שכבר הקדשתי להן את רוב סעיפי הקדמתי.
- לביבליוגרפיה אקבע מקום בסוף הכרך, כמו שכבר העירותי במה שקדם.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדתֹ בְּנֵי נֹחַ
ואלה תולדֹת וגו׳. הוי״ו של ואלה משמשת קשר לסוף הסיפור הקודם בפרשה זו. נח נפטר מן העולם, אבל בניו ובני בניו נשארו בחיים, וייסדו אנושות חדשה שמילאה את הארץ, כפי מה שנאמר בסיפור הקודם: שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. בפרשה הקודמת ובפרשה שאחר זו באה הכותרת לסמן עניין חדש, וכתוב בה אלה תולדֹת בלי ו״יו. והשווה בפס׳ ב–ד בני בתחילת הפיסקה, ואחר כך ובני בהמשכה, וכן להלן בפרקנו.
שם חם ויפת. אין כאן תמורה (אפוזיציה) לביטוי בני נח כמו שמבינים כמה מפרשים, שהרי אילו היתה זו הכוונה, היה כתוב, להיפך, אלה תולדֹת שם ויפת בני נח. וכן קשה להסכים לפירושם של אלה המבינים: ואלה תולדֹת בני נח: שם חם ויפת, שהרי אין שם חם ויפת תולדות בני נח, אלא רק בני נח. הדרך הנכונה להבנת הכתוב היא לחשוב ששלושת השמות באים בפני עצמם (כמו בתחילת ס׳ דברי הימים: אדם שת אנוש וגו׳), ומשמשים מעין רשימה של אנשי הדור הראשון אחר המבול.
ויולדו להם בנים אחר המבול. אמנם לא היו אלא שלושה כשיצאו מן התיבה, אבל אחר כך נולדו להם בנים, ומספר בני אדם נתרבה.
אחר המבול. בפרשת המבול נזכרו רק נשיהם ולא בניהם, וכדי לבאר את העניין מציין הכתוב במפורש שלא נולדו להם בנים אלא אחר המבול.
בביטוי אחר המבול יש עוד קשר נוסף לסוף הפרק הקודם (ט׳, כ״ח: ויחי נח אחר המבול).
פיסקה ראשונה: בני יפת
בני יפת. יפת נחשב לגדול שבבני נח, כמו שראינו למעלה בפירוש לט׳, כ״ד. ולפיכך באה רשימת תולדותיו תחילה. על הוראת המלה בני, המציינת לא בנים ממש, אלא עמים מתייחסים על יפת, עיין בהקדמה לפרק זה, סעיף 6, עמ׳ 124–126. לא כל העמים האלה ניתנים להזדהות בבירור, אבל עד כמה שאפשר לדון יש צד שווה ביניהם, והוא זה, שכולם היו גרים בארצות הצפון.
גֹּמֶר. עם זה, הבא כאן לפני מגוג, נזכר ביחזקאל ל״ח, ו׳, כאחד מבעלי בריתו של גוג ארץ המגוג. כנראה הם הם הקימֵרים (Κιμμέριοι) של היוונים, שהיו אולי קרובים קרבה גזעית אל הסקיתים. הם שכנו בתחילה מצפון לים השחור, ולאחר זמן עברו לאסיה הקטנה, וכיושבים שם נזכרים בתעודות אשוריות בשם Gimirrai.
ומגוג. כך שם ארצו או עמו של גוג ביחזקאל ל״ח, ב׳, ול״ט, ו׳. על הזיהוי של מגוג, כמו על זה של גוג, הוצעו כמה וכמה הצעות שונות, אבל כולן נתקלות בקשיים רבים, ואין להכריע. על כל פנים נראה ששייך מגוג לסוג העמים הסקיתים (על הסקיתים עיין עוד בפירוש לפס׳ ג׳). מחקרי הזמן האחרון הוכיחו שבסביבה שבה חי עם ישראל היתה מציאותם של הקימַרים והסקיתים ידועה בתקופה הרבה יותר קדומה ממה שהיה נחשב לפנים.
ומדי. הוא העם הידוע, השוכן ממזרח לאשור, והנזכר כמה פעמים במקרא. בשם Manda נזכרו כבר חיילים מבני מדי בימי שושלת אכד (מחציתו השנייה של האלף השלישי לפני סה״נ). שמם הרגיל ביותר בתעודות אשוריות הוא Madâ, המקביל לשם העברי. בתעודות על מפלת נינוה בידי בבל ומדי חוזר השם הקדום Manda.
ויון. הוא שבט היוֹנים, אחד משבטי הגזע שאנו רגילים לכנות, דרך הכללה, בשם גזע היוונים. מתיישבים יוֹנים ייסדו שתים עשרה מושבות במערב אסיה הקטנה. היה מי שחשב ששם זה נמצא בצורה ימאַן בכתבי אוגרית, אבל הדבר מוטל בספק.
ותֻבל ומשך. שני עמים אלו נזכרים תמיד זה בצד זה במקרא (יחזקאל כ״ז, י״ג; ל״ב, כ״ו; ל״ח, ב׳־ג׳; ל״ט, א׳), ובישעיהו ס״ו, י״ט, בא תובל על יד יון, ולפניהם נזכרים מושכי קשת, רמז למשך, ובשבעים ממש משך. (בתהלים ק״כ, ה׳, אין משך בוודאי העם הנזכר כאן, ובדברי הימים א א׳, י״ז, כתוב ומשך בטעות במקום ומש). גם בכתובות אשוריות בא זכרה של ארץ Tabâl ליד זכרה של ארץ Mushkuאו Musku, וכנראה קרובות הן לארץ חלך (קיליקיה של היוונים) באסיה הקטנה. גם הרודוטוס מזכיר את שני העמים Μόσχοι ו־Τιβαρηνοί (או Τιβαροί) זה בצד זה. בזמנו היו גרים כנראה בחבל ארץ יותר צפוני, על החוף הדרומי של הים השחור. על התנועה U/O שבצורות האשוריות היווניות של שם משך השווה את הצורה מושך שבתורת השומרונים ו־Μόσοχ שבתרגום השבעים.
ותירס. הוצע לזהותו עם העם הנזכר בתעודות מצריות בשם Twrwsh` או Tywr'sh, בין גויי הים שהתפרצו נגד מצרים בסוף המאה הי״ג ובתחילת הי״ב לפני סה״נ והם אולי ה־Τυρσοηνοί של היוונים, כלומר האטרוסקית). אבל אין הדבר ברור.
על כל העמים האלה עיין עוד מה שכתוב בסוף הפירוש לפס׳ ד׳.
ובני גֹמר. כלומר עמים שנחשבו כענפי גזע גומר, או שהיו תלויים בו תלות מסויימת.
אשכנז. נראה ששם זה מורה על בני הארץ הנקראת בשם Ashguza או Ishkuza בתעודות אשוריות, ושהם הסקיתים (עיין למעלה, על גֹּמֶר). בירמיהו נ״א, כ״ז, מוזמנות ממלכות אררט מדי ואשכנז להתנפל על בבל, כמובן מן הצפון.
וריפת. אי אפשר לזהותו. הוצעו כמה הצעות, אבל אינן מסתברות. בהוצאות הרגילות של דברי הימים א א׳, ו׳, כתוב ודיפת בדל״ת; אבל בכמה כתבי יד והוצאות קדומות, וכן בתרגום השבעים ובוולגאטה, בא השם ברי״ש גם בס׳ דה״י כמו כאן.
ותֹגרמה. בתעודות חתיות נמצא שם המחוז והעיר Tagarama, Tegaram(m)a (או גם Takarama), ומתוך דברי ימיו של המלך החתי מֻרשלשׁ השני (מאה י״ד לפני סה״נ) נראה שהיה מחוז זה מצפון לדרך שבין חרן לכרכמיש. כנראה זו היא תוגרמה של המקרא. ביחזקאל ל״ח, ו׳, נזכר בית תורגרמה ירכתי צפון בין בעלי בריתו של גוג. וביחזקאל כ״ז, י״ד נזכר בית תוגרמה בין העמים המקיימים יחסי מסחר עם צור.
גם על בני גֹמֶר עיין מה שאכתוב בסוף הפירוש לפס׳ ד׳.
ובני יון. על פירושה של המלה ובני עיין מה שנאמר למעלה, על פס׳ ב׳ ועל פס׳ ג׳.
אלישה ותרשיש כתים ודֹדנים. שמות אלו מסודרים בשני זוגות. שני השמות שבכל זוג קשורים זה בזה בוי״ו החיבור, ואין קשר כזה בין זוג לזוג. בזוג הראשון באים השמות שאין להם סיומת הריבוי, והם שמות גיאוגרפיים; ובזוג השני באים השמות שיש להם סיומת הריבוי, והם שמות של עמים.
אלישה. כנראה היא היא Alashiya שבתעודות אכדיות וחתיות (שם היחס אַלת׳י נמצא בכתבי אוגרית), כלומר אי קיפרוס, או חלק ממנו. התגליות הארכיאולוגיות האחרונות מעידות על יישובים יווניים בקיפרוס כבר במאות הט״ו–הי״ד לפני סה״נ, אם לא גם קודם; ולאחד מן היישובים האלה מתכוון כאן הכתוב. הצעות אחרות שהוצעו על זיהוי אלישה אינן מתקבלות על הדעת. איי אלישה נזכרים גם ביחזקאל כ״ז, ז׳.
ותרשיש. הכוונה כנראה למושבה יוונית באיזור שבו נוסדה לאחר זמן מושבה פיניקית בשם זה: אולי תרשיש המפורסמת שבספרד (Ταρτησσός), שמבצרה נבנה לפי הרודוטוס בידי הפוקֵאים שמארץ יוֹניה, או אולי מושבה פיניקית אחרת בשם זה בסרדיניה (עי׳ אולברייט, BASOR, חוב׳ 83, אוקטובר 1941, עמ׳ 21–22). ראשית היישובים הפיניקיים באיי הים התיכון נחשבת היום הרבה יותר קדומה ממה שחשבו החוקרים לפני עשרות שנים אחדות. – שם תרשיש נזכר, כידוע, כמה פעמים במקרא.
כתים. כנראה יישוב יווני אחר באי קיפרוס, מלבד זה הנרמז קודם בשם אלישה. גם שם נוסדה לאחר זמן מושבה פיניקית, ידועה בשם כתי או כת (ביוונית Κίτιον נית או Κίττιον היום לרנקה). השם כתים בא כמה פעמים במקרא, גם בהוראות רחבות יותר.
ודֹדנים. בדברי הימים א, ז׳ לפי מקצת כתבי היד וההוצאות**: ורודנים**. וגם כאן גורסת תורת השומרונים רי״ש במקום הדל״ת הראשונה. הכוונה אולי לתושבי אי רודוס (כבר בשבעים: Ρόδιοι). הצעות אחרות שהוצעו אינן מסתברות, גם ברודוס נודעים לנו עכשיו יישובים יווניים קדומים כמו בקיפרוס.
לשם הבנת פסוקים אלו, ב׳–ד׳, חשובות מאד ההקבלות שבינם לבין ספר יחזקאל, ולפיכך כדאי לעמוד על העניין בפרטות. בנבואה על גוג פונה הנביא אל גוג ארץ המנוג נשיא ראש משך ותובל (ל״ח, ב׳–ג׳; ל״ט, א׳), ובין בעלי בריתו של גוג הוא מונה את גֹּמֶר וכל אגפיה, בית תוגרמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו (ל״ח, ו׳), ובהמשך דבריו הוא מזכיר גם את סוחרי תרשיש (פס׳ י״ג). בקינה על צור (יחזקאל כ״ז) בין העמים הקשורים לצור קשרי מסחר באים איי אלישה (פס ז), תרשיש (פס׳ י״ב), ועוד זה בצד זה בפסוק אחד (פס׳ י״ג) יון תובל ומשך, ומיד אחריהם (פס׳ י״ד) בית תוגרמה. ועוד כתוב ביחזקאל ל״ב, כ״ו, בתיאור השאול: שם משך תובל וכל המונה. בוודאי יש יחס מה בין דברי יחזקאל ובין פרקנו (עיין גם להלן). והנה ידוע עכשיו, מתוך ההקבלות שבין ס׳ יחזקאל ובין כתבי אוגרית, שהיה יחזקאל יודע פרק בתרבות הכנענית ובמסורות הכנעניות (דָּנִאֵל שהוא מזכיר בפרק י״ד יחד עם נח ואיוב, ושוב בפרק כ״ח בדבריו אל נגיד צור הכנעני, איננו, כנראה דָּנִיֵּאל גיבור הספר המקראי הנקרא על שמו, אלא דנאִל של העלילה האוגריתית); וזה מקרוב הוכיח ב. מייזלר בהרצאה שהרצה בכינוס למדעי היהדות (קיץ תש״ז) שהפרטים על המסחר הבין־לאומי הנמצאים בקינה על צור מיוסדים על תעודות פיניקיות, כלומר כנעניות. מותר אפוא לשער, שעל סמך הידיעות שרכשו להם הסוחרים הפיניקיים בקשריהם עם עמי ארצות רחוקות נוצרה ונפוצה בארץ כנען, ונתקבלה אף בחוג בעלי ה״חכמה״ בישראל, מסורת קבועה על שמות העמים היושבים בארצות הצפון והעמים המתייחסים עליהם. מסורת זו משתקפת כנראה גם בפרקנו וגם בספר יחזקאל. אי אפשר לחשוב שדברי יחזקאל תלויים אך ורק בפרקנו, שהרי יש בהם יותר ממה שיש כאן, כגון שמות עמים שאינם נזכרים כאן, ופרטים על תכונות העמים ועל מסחרם שאין להם כאן אף רמז קל. כמובן, הידיעות הנפוצות בישראל על העמים הרחוקים ביותר היו רק ידיעות כלליות ומעורפלות: על הרוב שמות ולא יותר. ובנבואה על גוג אין כוונת הנביא, לפי הנראה, אלא לרמוז לעמים רחוקים מאד, שהזכרת שמם לבדה מעוררת חרדה ואימה דווקא מפני שאינם ידועים, ולובשים בדמיונו של העם מעין צורה אגדית. וכן פסוקים אלו שבתורה אינם באים אלא לרמוז רמז כללי וסתמי לעמים שבמרחקי העולם. כמו שכתבתי בהקדמתי, מתכוון פרק זה להראות את ההרמוניה השלמה שבהתהוות משפחות האדמה לפי תכנית אלהית מחושבת מראש, ולא למסור ידיעות ״מדעיות״ באתנוגרפיה. אם יבוא מי שהוא לתאר בשביל קהל רחב של קוראים את היופי הנהדר של השמים המלאים כוכבים מזהירים בלילה בהיר, יזכיר אולי בתיאורו שמות כוכבים אחדים לדוגמה, אבל לא יחכה לכך, שהקרואים הפשוטים ידעו ויבינו את מהותם של אותם הכוכבים ואת מקומם במערכת השמים, או שילמדו מדבריו פרק באסטרונומיה. כיוצא בזה היתה כוונתם של פסוקים אלו, וגם של אחדים מן הפסוקים שאחריהם, כשהם מביאים שמות של עמים רחוקים מאד מיישובם ומידיעתם של בני ישראל. די לו לכָּתוב בהזכרת השמות של העמים, ואין הוא מתכוון למסור ידיעות על טיבם ועל מקום ישיבתם. ואנחנו אין לנו לחפש בכתוב יותר ממה שהוא מתכוון למסור לקוראיו.
מאלה נפרדו וגו׳. זהו סיום הפיסקה, המקביל לסיומים של שתי הפיסקות הבאות (פס׳ כ׳ ופס׳ ל״א), הדומים לו בעיקרם והנבדלים ממנו רק בשינויים ובגיוונים במלים אחדות, לפי השיטה הרגילה (עי׳ עוד להלן). מכאן ברור שהמלה מאלה אינה מכוונת, כמו שרבים חשבו, לבני יון בלבד, אלא לכל בני יפת בכלל, כשם שבפס׳ ל״ב נאמר ומאלה נפרדו וגו׳ על כל משפחות בני נח בכלל. סיום זה שבפס׳ ה׳ בא להגיד שאלה שנזכרו בשמם אינם כל משפחות בני נח בכלל. סיום זה שבפס׳ ה׳ בא להגיד שאלה שנזכרו בשמם אינם כל העמים שיצאו מבני יפת, אלא רק העיקריים, ומהם נפרדו כמה עמים אחרים שאין מן הצורך לפרטם.
נפרדו. השווה בראשית ב׳, י׳: ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים: כשם שהנהר היוצא מעדן היה נפרד, כלומר מתפלג ומסתעף, לארבעה ראשים, כך מצאצאי יפת הנזכרים למעלה נסתעפו עוד כמה עמים שונים. השווה עוד דברים ל״ב, ח׳: בהפרידו בני אדם.
איי הגויים. העמים שבאיי הגוים, כמו שלהלן (י״א, א׳) כל הארץ פירושו כל בני אדם שבארץ. הכוונה לא רק לאיים דווקא, אלא לכל הארצות שעל הים התיכון מצד מערב וצפון: השם איים מורה בכלל על הארצות השוכנות על הים, מעין הצירוף מדינת הים בלשון חז״ל.
בארצֹתם איש ללשֹנו למשפחֹתם בגויהם. כולם ביטויים דיסטריבוטיביים: מאלה נפרדו העמים שבאיי הגויים, כל אחד ואחד בארצו, כל אחד ואחד מדבר בלשונו, כל אחד ואחד מתחלק למשפחותיו, כל אחד ואחד מסודר בארגונו המדיני. המושגים הדיסטריבוטיביים האלה חוזרים, בשינויים אחדים כאמור, בסיום הפיסקות שאחר זו (פס׳ כ׳: למשפחֹתם ללשֹנֹתם בארצתם לגויהם; וכמעט כך בפס׳ ל״א, בשינוי המלה האחרונה, לגויהם במקום בגויהם).וכיוצא בזה כתוב גם בסיום הפרק כולו, על כל משפחות בני נח (פס׳ ל״ב: לתולדֹתם בגויהם).
מספר העמים הנזכרים בפיסקה זו הוא ארבעה עשר, פעמיים שבעה: שבעה בני יפת ושבעה בני בניו. על חשיבות של מספר שבע ושל יתר המספרים בפרק זה עיין למעלה בהקדמה, עמ׳ 119–121.
פיסקה שניה: בני חם
ובני חם. אחר תולדות בני יפת, הגדול בבני נח, מעביר לפנינו הכתוב את תולדות בני חם, הבן השלישי, כדי שיישאר בסוף, כאחרון חביב, שֵׁם, שהיה אמנם האמצעי לפי סדר הלידה, אבל החשוב שבכולם, מכיון שהוא אבי אבותיה של האומה הישראלית. התורה מביאה תחילה לידי גמר את תולדות יפת וחם כדי להיפרד מהם ולא לחזור עוד עליהם להלן, ואילו תולדות צאצאיו של שם, שהם עיקר העניין, תימשכנה בפרקים שאחר זה. לפי שיטה זו יסופר על תולדות ישמעאל תחילה (כ״ה, י״ב–י״ח) כדי לעבור אחריהן אל תולדות יצחק, שהן החשובות ביותר (כ״ה. י״ט ואילך), וכן על תולדות עשיו תחילה (פרק ל״ו) כדי לעבור אחריהן אל תולדות יעקב (ל״ז, ב׳ ואילך).
כוש ומצרים ופוט וכנען. גם כאן מחולקים השמות לשני זוגות. כמו בפסק ד׳. בכל אחד משני הזוגות בא תחילה שם קצר, ואחריו שם יותר ארוך, לפי השיטה שכבר דיברתי עליה למעלה, עמ׳ 112–113. בדברי הימים א א׳, ח׳, החלוקה לשני זוגות בולטת יותר, מתוך העדר וי״ו החיבור לפני פוט, כדוגמת פס׳ ד׳ כאן.
כוש. קשה לזהות כוש זה עם כוש הידוע, השוכן מדרום למצרים, או עם הכשים ששלטו זמן רב על דרום מיסופוטמיה במחציתו השנייה של האלף השני לפני סה״נ. מסתבר יותר שהכוונה לשבטים שמיים־מערביים הנזכרים בשם Kwshw בכתבי המארות המצריים, סדרה שניה, השייכת למחציתה השניה של המאה הי״ט לפני סה״נ. כנראה היו שבטים אלו יושבים בדרום של ארץ ישראל או של עבר הירדן, ובמשך הזמן נבלעו בתוך מדיָן (השווה אשה כושית בבמדבר י״ב, א׳, וכושן בתקבולת ל־מדין בחבקוק ג׳, ז׳).
Kush It would be difficult to associate this Kush with the well-known Kush dwelling to the south of Egypt, or with the Kushites that ruled over south Mesopotamia for a lengthy period of time during the second half of the second century BCE. It is more probable that the reference is to western Semitic tribes described as Kwshhw in the second collection of Egyptian execration texts which date back to the second half of the nineteenth century BCE. It appears that these tribes dwelled in the south of the land of Israel or of Jordan and were eventually absorbed by Midian (compare, a Kushite woman, in Numbers 12:1; and the mention of Kushan parallel to Midian in Habakkuk 3:7).
ומצרים, כאן בוודאי הכוונה למצרים הידועה, ולא, כמו שחשבו רבים, לשבט Musri שמדרום לארץ כנען, או ל־Musri שבאסיה הקטנה. אי אפשר שזכרו של עם חשוב כל כך בתולדות ישראל כעם מצריים ייעדר בפרק זה.
ופוט. נזכר כמה פעמים במקרא, אבל אי אפשר לזהותו. רבים חשבו שזהו שם הארץ הנקראת במצרים בשם Pwn.t, כנראה באפריקה המערבית. אבל קשה להסכים שבאה בעברית טי״ת במקום תי״ו של סיומת הנקבה. אולי הכוונה, לארץ Pûta הנזכרת ברשימת כיבושיו של דריוש הראשון, היא ארץ קיריני באפריקה הצפונית.
וכנען. שם זה מורה כאן על כלל העמים תושבי הארץ הנזכרת בהמשך הכתוב בשם ארץ כנען, כארץ העתידה להיעשות ארץ ישראל (י״ב, ז׳; והשווה כבר י״א, ל״א). מה הם בפרטות העמים הכלולים כאן בשם כנען ייראה בפס׳ ט״ו–י״ט, ומשם יֵצא בבירור שהשם כנען משמש כאן בהוראתו הרחבה ביותר.
ובני כוש סבא וגו׳. כל שמות בני כוש הם שמות של שבטים ערביים, או של מקומות ערביים, כנראה בצפון ערב. ההצעות שהוצעו לזיהויים המדוייק אינן אלא השערות בעלמא, ואין כאן מן הצורך לעמוד עליהן בפרטות.
שבא. ידוע כשם ממלכה חשובה בדרום ערב, אבל מושבו של עם שבא היה בתחילה בצפון ערב, וכנראה, לא עבר אל הדרום עד המאה השמינית לפני סה״נ.
ודדן, כנראה אל־עולַי בצפון ערב, מרכז מסחרי רב החשיבות.
כמה מן העמים הרשומים בפסוקים אלו (ו׳–ז נזכרים גם במקומות אחרים של המקרא, וביחוד בס׳ יחזקאל. ועיין על זה מה שכתבתי בסוף פירושי לפס׳ ד׳. על שבא ודדן בבראשית כ״ה, ג׳, עיין בפירושי שם לכשיתפרסם.
פסוק זה והבאים אחריו עד י״ב ועד בכלל, מהווים מעין הערה צדדית על נמרוד ועל פעולותיו.
וכוש ילד את נמרֹד. כבר באה למעלה רשימת בני כוש ובני רעמה בן כוש. כלומר רשימת העמים המתייחסים על כוש. כאן בא הכתוב ומוסיף לדבר בפרטות על איש מפורסם (לא עם) מבני כוש. אולי אין הכוונה שנולד איש זה ישר מכוש ומאשתו, אלא ששייך היה לאחד העמים ״בני״ כוש. והואיל ועד עכשיו דובר על ״בנים״ בהוראת עמים, וכאן מדובר על איש מיוחד, כדאי היה להכניס כאן וריאציה בביטוי, ולפיכך בא כאן הפועל ילד, המתאים יותר לעניין. הנושא קודם לפועל לפי השיטה שכבר דיברנו עליה בפירושנו על א׳, ב׳ (ח״א, עמ׳ 11), כאילו להגיד: ואשר לכוש הנזכר למעלה, יש עוד להוסיף שהוא ילד את נמרוד וגו׳.
נמרֹד. כנראה, היה נמרוד דמות מפורסמת של גיבור קדמון, ועליו היתה שירת העלילה הישראלית מרבה לספר. אפשר לשער שכאן, בחלק השני של פס׳ ח׳ ובחלק הראשון של פס׳ ט׳, ופס׳ י׳–י״ב, מובאות שורות אחדות משיר עלילה על נמרוד, אולי דוקא מבין שורותיו הראשונות, הבאות לציין מראש את הנושא של השיר, כפי השיטה הרגילה בשירה האפּית. בהמשך השיר היה מסופר בפרטות, עד כמה שאפשר לחשוב, על מעשי גבורתו של נמרוד בציד החיות והמפלצות, על מסעי המלחמה והכיבושים שלו בארץ בבל ובארץ אשור, ועל הערים אשר בנה. אולי משתקפים היו באותו השיר זכרונות מלחמותיהם וכיבושיהם של ה״אמורים״ בבבל ובאשור. כידוע, פלישות אחר פלישות של ה״אמורים״ הביאו בתחילת האלף השני לפני סה״נ לידי חורבנה של ממלכת שוּמר ואכד; עיר בבל נעשתה, כנראה במאה הי״ט, לעיר הבירה של ממלכה ״אמורית״, וסמוך לסופה של אותה המאה נלכדה גם עיר אשור, בירת ממלכת אשור, בידי כובש ״אמורי״. בלשון האכדית היו קוראים לכובשים האלה בשם אַמֻרוּ (אמורי), והכוונה בשם זה לחוג העמים שאנו מכנים היום בשם שמיים־מערביים, ושבטי הכושים שבדרום הארץ היו כנראה שייכים דווקא לקבוצת העמים השמיים־מערביים (כידוע המונח ״שמי״ הרגיל במדע של תקופתנו נוצר אמנם על סמך פרק זה שבס׳ בראשית, אבל אינו חופף בדיוק את חוג העמים הנזכרים כאן כבני שם; הכנענים, למשל, נמנים במדענו על העמים השמיים, אף על פי שכאן רשומים הם בתוך בני חם). כבר ראינו למעלה (עמ׳ 126–127) שהבאות מעין זו מן השירה האפית בתוך רשימות של שמות בני אדם חשובים נמצאות גם בכתבי המיסופוטמיים. וכן עמדנו למעלה (עמ׳ 98–99) על הקשר שבין מה שמסופר כאן על נמרוד ובין מעשה דור הפלגה שיבוא בתחילת פרק י״א.
הוא החל להיות גבֹּר בארץ. כנראה מסופר היה בשיר העלילה כי אחר המבול היה נמרוד הראשון שהתחיל לעשות מעשי גבורה נפלאים.
הוא היה גבֹּר ציד. הלוחמים האדירים היו מראים את כוחם בציד החיות הנוראות והמפלצות האיומות; די להזכיר את מעשיהם של גילגמש ושל אֶנְכִּדֻ ידידו.
לפני ה׳. כשהיה ה׳ מביט על הארץ ועל מעשיהם של בני אדם, היו מעשי הגבורה של נמרוד בולטים במיוחד לנגד עיניו. השווה בראשית ו׳, י״א: ותשחת הארץ לפני האלהים, ויונה ג׳, ג׳: ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים. בא כאן השם המיוחד ה׳ מפני ששיר העלילה שממנו הובאו פסוקים אלו היה יצירה ישראלית מובהקת. על שימוש שם אלהים בו׳, י״א, ובכלל בפרשת המבול, עיין למעלה, עמ׳ 23–24. ואשר לביטוי שביונה ג׳, ג׳, הוא שייך כנראה לסוג הביטויים מעין חתת אלהים, חרדת אלהים, נפתולי אלהים, ארזי אל, הררי אל, וכיוצא בהם, המעדיפים את השמות הכלליים של האלהות.
על כן יאמר וגו׳. כאן מובא פתגם עממי נפוץ בישראל, ומיוסד על דברי שיר העלילה לשבח נמרוד. כשהיו רוצים לגמור את ההלל על גבורת מי שהוא בציד החיות היו אומרים עליו שהוא כנמרוד, גבור ציד לפני ה׳.
ותהי ראשית ממלכתו בבל וגו׳. כלומר שכיבושיו הראשונים, שהניחו את היסוד לבניין ממלכתו, היו בערים אלו ובסביבותן. עי׳ מה שכתבתי למעלה (לפס׳ ח׳) על כיבושי ה״אמורים״.
בבל. העיר הידועה בדרום מיסופוטמיה, שעלתה לגדולה ונעשתה למרכז אימפריה רחבת ידיים בימי השושלת הראשונה של מלכיה, השושלת ה״אמורית״, ביחוד הודות לח׳מורבי, הגדול שבמלכי שושלת זו.
וארך, עירו של גילגמש (אֻנֻכּ בשוּמרית, אֻרֻכּ באכדית). שם המקום היום הוא וַרְכָּה, כמאתים קילומטר מדרום־מזרח לבבל. ברשימת המלכים השוּמרית נזכרת כאחת מערי המלוכה הראשונות אחר המבול, וגילגמש רשום בה כשלישי בשורת המלכים שמלכו עליה. נכבשה בידי ח׳מורבי ונספחה לממשלתו. למצור ארך בידי ה״אמורים״ רומז הסיפור השוּמרי על לֻגַלְבַּנְדַ ואָנְמֶרְכַּר.
ואכד. עיר באיזור הצפוני של ארץ בבל, על יד האפיק הקדום של נהר פרת. איפה היה מקומה לא הוברר עדיין בדיוק. היא היתה מרכז האימפריה הגדולה שנוסדה בידי סרגון הראשון במאה הכ״ד לפני סה״נ. ונפלה תחת הלחץ של הברברים הגוּתים במאה הכ״ב. גם היא היתה כלולה באימפריה של ח׳מורבי.
וכלנה. אין עיר בשם זו ידועה לנו במיסופוטמיה: העיר כלנה שבעמוס ו׳, ב׳ (או כלנו בישעיהו י׳, ט׳) היא אחרת, בסוריה הצפונית. כדי לבאר מלה זו הוצעו כמה הצעות. בין השאר היה מי שחשב שהכוונה לעיר ניפור (כך כבר יומא י׳ ע״א), והסתמך על ההשערה המוזרה שהכתיב האידיוגרפי ENLILki נקרא בטעות KI-ENLIL. אחרים סברו שאין כאן שם של עיר, ושיש לגרוס בתנועות שונות מאלה שבכתיב המסורה; כך, למשל, בזמן האחרון פאבל (1942) וכָל־נָוֶה; ואולברייט (1944): וכֻלָּנָה ואי אפשר להכריע.
בארץ שנער. באכדית Shankharu ובמצרית Sngr (כנראה היתה העי״ן מעיקרה غ. אמנם היה שם זה, עד כמה שאפשר לדון, מורה על חבל ארץ שמצפון־מערב לארץ בבל, אבל בספרות הישראלית הוא משמש בהוראה רחבה יותר וכולל גם את ארץ בבל; עיין, למשל, להלן, י״א, ב׳ וט׳; ודניאל א׳, ב׳.
מן הארץ ההוא יצא אשור. יש מי שמפרש: אשור יצא מן הארץ ההיא: ויש מי שמפרש: מן הארץ ההיא יצא נמרוד אשורה. הפירוש השני נראה יותר, מפני שלאחר שקראנו את הפסוק הקודם של ראשית ממלכתו של נמרוד, מחכים אנחנו שייאמר לנו דבר מה על ההמשך של אותה הראשית. והשווה מה שכתבתי למעלה, בפירושי לפס׳ ח׳, על כיבושי ה״אמורים״. על סמך פירוש זה והצעתי שלמעלה מתבארת יפה גם התקבולת שבין ארץ אשור ובין ארץ נמרוד במיכה ה׳, ה.
ויבן. אפשר להבין מלה זו בהוראת בניין ראשון או ייסוד, ואפשר להבינה בהוראת בניין חדש אחר הריסה, כמשמעותו של הפועל בנה כמה פעמים במקרא ובכתובת מישע.
את נינוה. היא העיר הידועה על נהר חדקל, שהיתה, אחר עיר אשור, העיר הראשית של ממלכת אשור.
ואת רחֹבֹת עיר. אולי זו צורה עברית של Rêbit Ninâ, שם אחד מפרברי נינוה, בצפון־מזרח של העיר.
ואת כלח. אחת הערים החשובות של אשור, Kalkhu באשורית. חרבותיה נמצאות במקום הנקרא עכשיו, על סמך פסוק זה, בשם תל־נמרוד, והיא מדרום לנינוה.
ואת רסן. מקומה של עיר זו לא הוברר עדיין. על הצורה האכדית של השם מורה אולי שם עיר אחרת, Risnu שהיתה נמצאת במיסופוטמיה הדרומית.
היא העיר הגדֹלה. כבר העירו בצדק חז״ל: איני יודע אם נינוה העיר הגדולה אם רסן העיר הגדולה; כשהוא אומר: ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים (יונה ג׳, ג׳) הוי אומר נינוה היא העיר הגדולה (יומא י׳, ע״א). כנראה הכוונה היא שעד רסן, ועד בכלל, היה משתרע הגוש הענקי של בנייני העיר הגדולה נינוה.
ומצרים ילד וגו׳. כאן באים שמות של עמים, ולא של אישים כמו שבא שם איש מיוחד בפס׳ ח׳, ולפיכך אפשר היה לכתוב גם כאן, כמו בפיסקה הראשונה ובתחילת פיסקה זו, ובני. אבל, מכיון שכבר נאמר בפס׳ ח׳ וכנען ילד, גרר ביטוי זה אחריו ביטוי דומה לו בפסוק זה, המקביל לפס׳ ח׳. ועוד יש להעיר שבנייה זו, המקדימה את הנושא לפועל, באה כאן, כמו בפס׳ ח׳, כדי לעורר שוב את תשומת הלב על ה״אב״ הנזכר למעלה, ולהגיד: ואשר למצרים, יש להוסיף כי הוא ילד את לודים וגו׳. בדרך כלל, כתוב ובני פלוני כשהכוונה להדגיש את שם הבנים, וכתוב ופלוני ילד כשהכוונה להדגיש את שם האב.
השמות שבפס׳ י״ג–י״ד מורים על חלקים מסויימים של האוכלוסיה המצרית, על יישובים מצריים מחוץ לארץ מצרים, ועל יישובים אחרים תלויים במצרים תלות מה. רשימתם הובאה כאן כדי לציין את ייחוסם של פלשתים ושל כפתורים, העתידים להיזכר להלן. הפלשתים ייזכרו בתולדות האבות ועוד בס׳ שמות (י״ג, י״ז: ארץ פלשתים; ט״ו, י״ד: יושבי פלשת; כ״ג, ל״א: ים פלשתים); והכפתורים בדברים ב׳, כ״ג, בתוך פרשה קשורה קשר אמיץ בס׳ בראשית, כמו שהוכחתי בספרי La Questione della Genesl, עמ׳ 365–374.
מתוך רשימה זו נראה ברור, ששימוש שמות יחס מעין אלה כשמות עצם פרטיים, בלי ה״א הידיעה, אינו מיוחד לשמות פלשתים וכפתורים כמו שכתוב בדקדוק של גיז׳־קאוטש, סעיף 125e.כנראה זהו כלל גדול בלשון העברית, ששמות היחס כאלה בריבוי יכולים לשמש או כשמות עצם כלליים, ואז מקבלים לפניהם את ה״א הידיעה, או כשמות עצם פרטיים, ואז אי אפשר להם לקבל את ה״א הידיעה. השווה גם שמואל א ה׳, ג׳: וישכימו אשדודים ממחרת. ביחיד משמשים שמות אלו רק כשמות כלליים; עי׳ פס׳ ט״ז–י״ט.
השמות סודרו כאן לפי השיטה שכבר דיברנו עליה למעלה (עמ׳ 112–113): ראשית כל בא השם הקצר ביותר, לודים, בעל שתי אותיות שרשיות (הוי״ו האילמת, שלא היתה נכתבת בכתיב העתיק, אינה נחשבת, כמובן); אחריו באים שמות בעלי שלוש אותיות שרשיות, ענמים ולהבים, ולבסוף שמות בעלי ארבע אותיות שרשיות, נפתחים, פתרסים, וכו׳.
לודים. חוץ מפסוק זה, בא במקרא רק השם הקיבוצי לוד ביחיד. הכוונה היא כנראה (אך למותר להזכיר הצעות אחרות שאינן מסתברות) לעם הנקרא בפי היוונים Αύδιοι, השוכן באסיה הקטנה. מתוך ירמיהו, מ״ו, ט׳, ויחזקאל ל׳, ה׳, יוצא שהיו בני ישראל מכירים את הלודים כקשָּׁתים המשרתים בצבא המצרי. לפיכך רשומים הם כאן בין העמים התלויים במצרים. לוד הנזכר להלן (פס׳ כ״ב) בין בני שם אולי הוא עם אחר, ועיין שם.
ענמים. הוצעו כמה הצעות לזיהוי עם זה, ורובן בלי יסוד מספיק. כדאי לשים לב להשערתו של אוברייט (JPOS, כרך א׳, [1921], עמ׳ 191–192), שהכוונה לתושבי האיזור שנקרא אחר כך בשם קירינאיקה, על שם העיר הראשית קיריני, באפריקה הצפונית.
להבים. אולי הם הלובים, יושבי ארץ לוב שבצפון אפריקה, על חוף הים התיכון, בין מצרים ובין קירינאיקה. על צורת השם בה״א נוספת השווה את הריבוי האוגריתי בהתם, כלומר בתים, משורש בית.
נפתחים. לשם זו הוצעו פירושים שונים על סמך הלשון המצרית. הקרוב שבכולם הוא זה הרואה בנפתחים את תושבי מצרים התחתית, על סמך ביטוי מצרי שפירושו ארץ הצפון.
פתרסים. תושבי פתרוס (ישעיהו י״א, י״א; ירמיהו מ״ד, א׳ ט״ו: יחזקאל כ״ט, י״ד; ל׳, י״ד), והיא כנראה מצרים העילית.
כסלחים. גם שם זה מוטל בספק, רבים חשבו שהוא מורה על חבל הארץ שמסביב להר המכונה בפי היוונים הר כָּסִי (Κάσιον ορος) בין החוף המצרי ובין החוף של ארץ כנען, נראה יותר שהכוונה לאיזור של עיר סְכִּילַכֶּי (Σχθλαάχη) באסיה הקטנה (עי׳ להלן, על פלשתים). אין להתפלא על כך, שחוזר הכתוב למקום קרוב למקומם של לודים הנזכרים ראשונה, שהרי אין סדר השמות סדר גיאוגרפי, אלא סדר אחר לגמרי, כמו שכבר צינתי בפירושי לפס׳ י״ג.
אשר יצאו משם פלשתים. כנראה יש לזהות את פלשתים, כפי דעתו של אולברייט (JPOS, כרך א׳ [1921], עמ׳ 57), עם אנשי האוכלוסיה הפרי־הלינית שהיוונים קראו להם בשם פלסגים (Πελασογοί). ומה שנאמר כאן על מוצאם של פלשתים מן כסלוחים מתאים לרמז שבדברי הרודוטוס לפלסגים היושבים בסכילכי (א׳, 57: χαί των…Σχθλάχην Πελασγών οίχησάντων; ועי׳ למעלה, על כסלחים).
ואולם שתי קושיות בדבר, הראשונה היא זו, שממקומות אחרים במקרא יוצא ברור, שלפי המסורת הרווחת בישראל מקום מוצאם של פלשתים היה אי כפתור (ירמיהו מ״ז, ד׳; עמוס ט׳, ז׳; השווה דברים ב׳, כ״ג, ומכיוון שכפתור היא כרֵתה, כמו שייראה להלן, גם יחזקאל כ״ה, ט״ז, וצפניה ב׳, ה׳). נעשו נסיונות הרמוניסטיים שונים כדי ליישב את הסתירה; למשל זה של הרמב״ן, המשער ששם כסלוחים מורה על עיר אחת בארץ כפתור, או זה של דליטש, המשער שבתחילה התיישבו בארץ פלשת עולים מכסלוחים ואחר כך התיישבו בה עולים מכפתור, או זה של דילמן, המשער שעלייתם הראשונה של פלשתים לחבל התיישבותם בארץ כנען התקיימה דרך החוף המצרי, ודווקא דרך אותו החלק של החוף שלפי אחת הדעות נקרא בשם כסלוחים (עי׳ למעלה על שם זה). אבל כל הנסיונות האלה דחוקים. זה של הרמב״ן אין לו על מה שיסמוך, ואלה של דליטש ושל דילמן אינם כדאי ליישב את הסתירה, מכיון שגם כסלוחים בפסוקנו וגם כפתור בכתובים הנ״ל נזכרים כמקום מוצאם היחידי של פלשתים (ועוד שאי אפשר להבין יצאו מכסלוחים בהוראת עברו דרך כסלוחים כמו שמציע דילמן). רוב האחרונים סוברים שיש להעביר את כל המשפט אשר יצאו משם פלשתים אל סוף הפסוק, אחר כפתרים, או לחשוב אותו להערת גליון, שייכת לשם כפתרים, שנכנסה לפנים שלא במקומה. אבל גם שיטה זו אינה מתקבלת על הדעת: יישוב הכתובים בעל כרחם, על ידי שינוי שרירותי בניסוחם, אין שמו יישוב.
הקושייה השנייה היא זו, שגם כאן וגם להלן בסיפורים על האבות ובמקומות אחדים של ס׳ שמות שכבר הבאנו למעלה יש זכר לפלשתים בתקופה קדומה, ואילו מצד אחר יש יסוד לדעה, שהתיישבותם של פלשתים על חופי ארץ כנען לא נתקיימה אלא אחר כיבושיהם של בני ישראל בארץ. בתעודות המצריות על התפרצויות ״גויי הים״ נזכרים פלשתים לראשונה בימי רעמסס השלישי, בתחילת המאה הי״ב לפני סה״נ, וכנראה רק אחר הדיפת התקפה על מצרים התיישבו פלשתים אלו על חופי הארץ מתוך הסכם עם הממשלה המצרית, שניסתה להרחיק על ידי כך את הסכנה מעל גבולותיה. משום כך חושבים רוב החוקרים שכל מה שנאמר על פלשתים בס׳ בראשית ובס׳ שמות אינו אלא אנאכרוניזם, תיאור מעשים קדומים לפי המצב המאוחר שהיה קיים בתקופה שבה נכתבו הכתובים. וגם זה קשה. אמנם אפשר להבין כאנאכרוניזם ביטוי מעין דרך ארץ פלשתים (שמות י״ג, י״ז), כלומר שדרך זו נקראה כך על שם סופה, כדוגמת מה שמסופר על אברהם שרדף את אויביו עד דן (בראשית י״ד, י״ד), אבל קשה לחשוב שכל עצם הסיפורים על היחס שבין אברהם ויצחק ובין הפלשתים, ואף הרקע שלהם, אינם אלא דברים בדויים מן הלב. לפני זמן מה (1921) הביע אולברייט את ההשערה, שהפלשתים של האבות לא היו בעצם פלשתים, אלא כרתים או כפתורים (עי׳ להלן), ורק בניסוח המאוחר של הכתובים נקראו בשם פלשתים, שם ״מודרני״ יותר מן השמות העתיקים כרתים או כפתורים, ועלול לשמש כנרדף להם מכיון שגם הפלסגים־פלשתים באו לחופי הארץ מכפתור, לאחר שישבו באותו האי במשך כמה דורות. ואולם לא קל להבין מדוע הזניח הכתוב את השם הנכון והשתמש בשם נרדף לו.
זה מקרוב (1944: ועי׳ להלן בביבליוגפיה) הציע תלמידי י. מ. גרינץ הצעה חדשה, שיש בה כדי לתרץ בבת אחת את שתי הקושיות, גם הראשונה וגם השניה. כמדומני שהצעתו מתקבלת על הדעת. מעיר הוא על כך, שפלשתים שבימי האבות נבדלים מפלשתים שלאחר התנחלות בני ישראל מכמה בחינות. מקום מושבם שונה: אלה ישבו בארץ הנגב, בין קדש ובין שור (בראשית כ׳, א׳), ואלה בארץ החוף, בעזה ואשקלון ואשדוד ועקרון וגת. משטרם המדיני גם הוא שונה: בתקופת האבות נזכר מלך פלשתים, ובתקופה המאוחרת חמשת סרני פלשתים, ואם יש זכר למלך, אינו אלא מלך של עיר אחת בלבד. וכך שונים תנאי החיים הכלכליים והחברתיים: פלשתים שבימי האבות היו רועים ועובדי אדמה; אבל מדינתם של הסרנים היתה מדינה צבאית. גם היחס לישראל שונה: האבות כורתים עם פלשתים ברית שלום, ואילו סרני פלשתים ונתיניהם הם אויבי ישראל בנפש. על סמך כל זה מגיע גרינץ לכלל מסקנה, שפלשתים שבימי האבות לחוד, ופלשתים של הסרנים לחוד. והוא קובע שלושה גלים של עלייה והתיישבות, זה אחר זה. הראשון בזמן היה זה של שבטי פלשתים־פלסגים שיצאו מן כסלוחים, והתיישבו בארץ הנגב, והם הם אותם פלשתים הנזכרים בימי האבות ובימי יציאת מצרים; השני היה זה של כפתורים שיצאו מכפתור והתיישבו מדרום לעזה (עי׳ להלן), והשלישי היה זה של שבטי פלשתים־פלסגים שעלו במאה הי״ב, בימי רעמסס השלישי, לאחר שישבו זמן מה בכפתור, והתיישבו בארץ החוף וייסדו שם את המדינה של חמשת סרני פלשתים.
כפתורים (במצרית Kftyw, והם תושבי אי כפתור, הוא אי כרֵתה, באכדית Kaptara, באוגרית כפתר). אולי נמנים הם כאן על בני מצרים מפני היחס שביניהם ובין המדינה המצרית; או אולי הכוונה למתיישבים כרתים בארץ מצרים (עי׳ גרינץ, תרביץ, י״ז [תש״ו], עמ׳ 38–39). אותם כפתורים שעליהם מדובר בדברים ב׳ כ״ג, הם לדעת אולברייט (JPOS, כרך א׳ [1921] עמ׳ 187–194) כרתים שעלו מכרתה והתיישבו מדרום לעזה כמושבה צבאית בשירות מצרים, אולי כבר בימי ההיקסוסים, או אחר כך בימי השושלת הי״ח (מאה ט״ז לפני סה״נ). ואפשר הדבר, שלהם מכוון כתובנו. על המסורת הרואה בכפתור את מקום מוצאם של פלשתים, הנקראים גם בשם כרתים או גוי כרתים, עיין למעלה.
וכנען ילד וגו׳. על נוסחה זו עיין למעלה, בפירושי לפס׳ י״ג.
רשימה זו לא באה להורות על קרבה גזעית בין העמים והשבטים הכלולים בה, אלא רק לציין מי היו תושבי הארץ הנקראת בתורה בשם ארץ כנען, ולקבוע על ידי כך את תחומיה של הארץ שנועדה לבני ישראל.
צידֹן, העיר הפיניקית המפורסמת. ידוע הדבר שהפיניקים עצמם, וגם הפונים שבקרת־חדשה, היו חושבים את עצמם לבני כנען (Χνά אצל פילון מגבל וסטיפנוס מביזנטיה). במטבע של לודקיה חקוקה הכתובת: ללאדכא אם בכנען.
בכֹרו. כך נקרא האֶפונימוס של צידון מפני חשיבותה המיוחדת של צידון בתוך הערים הפיניקיות. בצורה אחרת בא אותו הרעיון לידי ביטוי בכתובת שעל גבי מטבע צידונית, המכנה את צידון בשם אֵם לערים ומושבות פיניקיות (צדן אם ככב אפא כת צר).
חת. אין הכוונה לממלכת החתים הגדולה שבאסיה הקטנה, אלא ליישובים חתיים שהלכו ונוסדו בתוך תחומה של ארץ כנען. להלן מסופר שנפגש אברהם בבני חת בחברון )פרק כ״ג), ושנשא עשיו שתי נשים מבנות חת (כ״ו, ל״ד); ועל נשים אלו נאמר שהן מבנות חת... מבנות הארץ (כ״ז, מ״ו), או מבנות כנען (ל״ו, ב׳; ואמנם שם מכונה אביה של אחת מהן בכינוי חוי ולא חתי). על יתר הכתובים המקראיים המזכירים את החתים או אנשים חתים מסויימים אין מן הצורך לדבר כאן. אבל כדאי להזכיר את יחזקאל ט״ז, ג׳: כה אמר אדני ה׳ לירושלם: מכורותיך ומולדותיך מארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית; ושם פס׳ מ״ה: אמכן חתית ואביכן אמורי.
היבוסי. בעלי ירושלים וסביבותיה. גם הם כנראה לא היו ״כנענים״ לפי גזעם, אלא ממוצא אחר, אולי חורי או חתי.
שם זה ואלה שאחריו באים ביחיד בהוראה קיבוצית, ומכיון שעוד לא פקע מהם האופי של שמות כלליים, ניתנת לפניהם ה״א הידיעה.
האמֹרי. שם זה מציין כאן, כנראה, את תושבי האיזור ההררי, משני עברי הירדן. לפי נ. ה. טור־סיני הם הענקים, הרפאים, על יחזקאל ט״ז, ג׳, מ״ה, עי׳ למעלה, לשם חת.
הדעה הרווחת בזמננו שבכמה כתובים מקראיים בא שם האמורי להורות על כל תושבי הארץ בכללותם, ושיש בשימוש זה סימן מובהק למקור E, אינה יכולה לעמוד בפני ביקורת רצינית, כמו שהוכחתי בספרי La Questione della Genest, עמ׳ 123–132, מתוך עיון מדוייק ומפורט בכתובים. אין כאן המקום לחזור על כל אותו הדיון, שנמשך בספרי האיטלקי עשרה עמודים שלמים. בפסוק שלפנינו ברור מאליו הדבר, שאין האמורי כאן אלא חלק מסוים של האוכלוסיה. על כל פנים, בהמשך פירושי על ס׳ בראשית תהיה לי הזדמנות ליחד את הדיבור על עניין זה.
הגרגשי. כנראה העם הנקרא בשם Karkisa, מבעלי בריתם של החתים. עם זה היה גר באסיה הקטנה, סמוך לחתים, וכנראה גם ממנו באו מתיישבים לארץ כנען, הקשר של הגרגשי עם המושבה הפיניקית הידועה קרת־חדשה שבאפריקה הצפונית, לפי אגדות חז״ל עם הגירת הגרגשי לאפריקה, תלוי אולי רק בדמיון שבין שני השמות. ואולם עובדה היא שבכתובות קרת־חדשה (מס׳ 343, 365, 448 באוצר של סלושץ) נמצאים השמות גרגש ו־גרגשם.
החוי. בני אדם מגזע חוי וערים שייכות לעם זה בארץ כנען נזכרו כמה פעמים במקרא, החל משכם בן חמור נשיא שכם (בראשית ל״ד, ב׳). בתרגום השבעים מתחלף שם זה כמה פעמים בשם חתי או חורי.
הערקי. תושבי עיר ערקה שבלבנון.
הסיני. אולי תושבי Sin(na) הסמוכה לערקה.
הארודי. תושבי עיר ארוד והאיזור הסמוך לה. העיר היתה מפורסמת בציה ובמסחרה הימי. שוכנת היתה על אי קטן סמוך ליבשה (במרחק של שלושה ק״מ בקירוב), מצפון לשפך נהר אל־כביר. במכתבי אל־עמארנה נקראת Arwada, בתעודות חתיות Yaruwaddas, ובתעודות אשוריות ובבליות Aruda, Armada ועוד; היום Ru'âd.
הצמרי. כנראה תושבי העיר הנקראת Sumur במכתבי אל־עמארנה, Simirra בתעודות אשוריות והיא מצפון לערקה.
החמתי. קשה לקבוע אם הכוונה לתושבי אחת הערים הנקראות בשם חמת, ולאיזו מהן. מוטב יהיה לחשוב שהכתוב מתכוון, בהתאם לנטייתו הכללית בפסוקים אלו (עי׳ עוד להלן), לרמוז לנקודה המרכזית בגבול הצפוני של ארץ היעוד, המצויינת בכמה כתובים במלים לבוא חמת, היא כנראה הנקראת היום לַבּוֶה, בצפון בקעת הלבנון (על קביעת מקום זה ועל השאלות הטופוגרפיות של הגבול הצפוני, עי׳ מאמרו של ב. מייזלר בידיעות, י״ב[תש״ו], עמ׳ 91–102).
ואחר נפֹצו משפחות הכנעני. כלומר שאחר כך, במשך הזמן, נסתעפו ונוצרו יישובים אחרים המכונים בשם הכללי כנעני והעתידים להיזכר להלן דווקא בשם זה, החל מן י״ב, ו׳. אם אנו מבינים כך את הכתוב, ומחשבים את הכנעני הזה כיחידה אחת בין ״בני״ האֶפונימוס כנען, עולה לנו בסך הכל מניין י״ב יחידות אוכלוסיה כרגיל (עי׳ למעלה, בהקדמה).
הפועל נפֹצו מקביל לצורות השונות של פועל זה הבאות למעלה (ט׳, י״ט) ולהלן כמה פעמים במעשה דור הפלגה.
ויהי גבול הכנעני וגו׳. הרבה נתלבטו המפרשים בפירוש פסוק זה. וכנראה לא יכלו לעמוד על פירושו הנכון מפני שלא שמו לב אל עיקר כוונתו, שהוא לציין מעכשיו את גבולות ארץ כנען המובטחת לישראל כמו שיסופר להלן. רק בשים לב לכך נוכל להבין את הכתוב על בוריו: אין כאן ידיעות גיאוגרפית אובייקטיביות, לשם למדנות גרידא, אלא חוליה בשלשלת האחידה של פרשיות ס׳ בראשית. הגבולות רשומים כאן ובמקומות אחרים (ביחוד כדאי לציין במדבר ל״ד, א׳–י״ב: ארץ כנען לגבולותיה וגו׳) בהתאם לגבולות הפרובינציה המצרית המכונה בשם כנען.
מצידֹן. כשם שהתחילה הגיניאלוגיה מצידון )פס׳ ט״ו), כך מתחיל כאן תיאור הגבולות מצידון, והוא הגבול הצפוני. ברור הדבר, שאין הכוונה לעיר צידון עצמה, אלא לארץ צידון בכלל, כלומר לארץ פיניקיה, שהרי כבר נזכרו מקומות הנמצאים בצפון לעיר צידון, כגון ארוד ועוד. עד היכן מגיעה ארץ פיניקיה לפי תפיסה זו, יוצא מן השם החמתי שבפס׳ י״ז, הרומז כאמור לנקודה המרכזית בגבול האידיאלי של ארץ ישראל מצד צפון, הידועה בשם לבוא חמת (השווה גם יהושע י״ג, ה׳, ושופטים ג׳, ג׳), והיא כשבעים ק״מ מצפון לדמשק. ובסיפור על מסעו הצבאי של אברהם נאמר שהוא הגיע עד חובה אשר משמאל, כלומר מצפון לדמשק (בראשית י״ד, ט״ו, ועיין בפירושי שם לכשיתפרסם).
באכה גררה עד עזה. רגילים להבין את המלה באכה, כאן ובחלק השני של הפסוק, כאילו תהיה הוראת הבכיוון ל־: בכיוון לגרד, כלומר בדרום־מערב, מגיע גבול הכנעני עד עזה, ובכיוון לסדום ועמורה וגו׳, כלומר בדרום־מזרח, מגיע הוא עד לשע. אבל כנראה אין זה נכון. המלה באכה אינה אלא קיצור של הצירוף עד באכ(ה), או בכתיב יותר מלא עד בואכ(ה), המציין לא רק את הכיוון בלבד, אלא גם, ובעיקר, את הנקודה הסופית של הפעולה או של המצב. די להזכיר כתובים מעין שופטים ו׳, ד׳: וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה, או מלכים א י,ח, מ״ו: וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה. ולפעמים באה המלה בלי עד לפניה. לא רק במקרים כמו אלה שבפסוק זה, המוסיפים עוד ציון מקום אחר במלה עד, אלא אפילו בלי סיבה זו, למשל בפס׳ ל׳ של פרק זה: באכה ספרה הר הקדם, או בבראשית י״ג, י׳: כי כלה משקה, לפני שחת ה׳ את סדֹם ואת עמֹרה, כגן ה׳ כארץ מצרים, באכה צֹער. וכן כאן: בפנים הארץ משתרע גבול הכנעני עד שאתה בא לגרר, ועד בכלל, ועל חוף הים הוא מגיע עד עזה, התחנה האחרונה בדרך מצרימה, עד בכלל (מדרום לעזה ישבו, כאמור, הכפתורים בשירות הממלכה המצרית). אמנם נתיישבו פלשתים בגרר ובסביבותיה והשתלטו עליהן, אבל בזה לא פקעה זכותם של הכנענים אדוני הארץ מלפנים, ושל בני ישראל העתידים לרשת את זכויותיהם, כפי ההצהרה החגיגית שבשמות ו׳, ד׳: וגם הקימותי את בריתי אתם [את האבות] לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ודוקא על גרר ועל ארץ פלשתים הודגש וחזר והודגש שאברהם גר שם (בראשית כ׳, א׳: ויגד בגרר; כ״א, ל״ד: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים), ועל יצחק כתוב, שבהיותו בגרר נאמר לו מפי הגבורה (כ״ו, ג׳): גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, ועוד (פס׳ ד׳): ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. ועוד יש לשים לב לסימני מזכרת לאלהי ישראל שנקבעו באותה הארץ בידי אברהם (כ״א, ל״ג: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם) ובידי יצחק (כ״ו, כ״ה: ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה׳), וכן לחפירת הבארות שם ולעקשנות בהחזקת בעלותן (כ״א, כ״ה–ל״ב; כ״ו, ט״ו–ל״ג), וגם לעבודה החקלאית של יצחק שם (כ״ו, י״ב). עוד יותר: פסוק זה מתאים בדיוק, כמו שייראה בבירור בשורות הבאות, למה שמסופר על אברהם בהמשך הספר.
קביעת מקומה של עיר גרר שנויה במחלוקת. אבל אין לנו צורך להיכנס כאן אל מחלוקת זו, מכיון שכאן אין השם גרר מורה על העיר עצמה, אלא על כל ארץ גרר, כלומר על האיזור הגובל עם מצרים (גרינץ, בתרביץ, י״ט [תש״ח], עמ׳ 64).
באכה סדֹמה ועמֹרה ואדמה וצבֹים עד לשע. גם כאן אין לפרש כדרך הפירוש הרגיל: בכיוון סדום ועמורה וגו׳, אלא: עד לכלול את האיזור של ארבע הערים האלה (צירוף שמותיהן מציין את כל האיזור בכללותו, ומשמש כמושג אחד ואחיד), ומשם עד לשע, ועד בכלל. ארבע הערים הן ערי הככר, הסמוכות לים המלח. בעיה מסובכת היא בעית קביעת מקומן, אם מצפון לים המלח או מדרום לו, ובבעיה זו נטפל להלן בהמשך פירושנו לס׳ בראשית, פסוק זה, הבא להגיד שעד שם הגיע גבול הכנעני, מסייע לדעה שהיו בדרום, כי מן הסתם היה כל הככר כלול בתוך הגבול. עוד מוסיף הכתוב ואומר שהיה הגבול משתרע עוד הלאה, עד לשע. עיר זו אינה ידועה לנו ממקום אחר, ואי אפשר לזהותה. ההצעות שהוצעו לשם זה אין להן על מה שתסמוכנה, והתיקונים שגם כן הוצעו (לשם, ליש, לעש, צער) על אחת כמה וכמה. כנראה הכוונה למקום קיצוני, מהלאה לצוער. מדברי הכתוב שלהלן (י״ג, י׳): כגן ה׳ כארץ מצרים באכה צֹער, יוצא שעד צוער היתה מגעת האדמה המבורכת בפוריות. וכנראה היה היישוב הכנעני נמשך עוד הלאה, עד מקום מסוים הנקרא בשם לשע, אולי בקצה המדבר, הכתוב מציין כאן את הנקודה הקיצונית ממזרח, על יד המדבר, כמו שהחלק הראשון של הפסוק מציין את הנקודה הקיצונה מצד מערב, על חוף הים.
כל זה מתאים למסופר להלן בס׳ בראשית. במעשה פרידת לוט מעל אברהם נאמר (י״ג, י׳–י״ב): וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה, לפני שחת ה׳ את סדֹם ואת עמֹרה... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן... ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדֹם. אם כן אפוא, נמצאו שניהם, אברהם ולוט, לפני פרידתם, במקום שממנו היה אפשר לראות את ערי הככר. ואחרי הפרידה אמר ה׳ לאברהם (שם, פס׳ י״ד–ט״ו): שא נא עייניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. מכאן שערי הככר, הנראות ממקום שאברהם היה שם, כלולות היו בתחום ארץ היעוד. ועוד כתוב בפרק י״ד שניצח אברהם את מלכי המזרח לאחר שכבשו את סדום ויתר ערי הככר, ולפיכך זכות הקניין שהם רכשו להם בכיבושם עברה לידי אברהם בנצחונו, ונשארה קיימת לזכות קניין אידיאלי על אותו האיזור (אף על פי שהערים עצמן נהפכו ונשמדו) לאברהם ולזרעו לדורי דורות.
גם הקשר שבין ערי הככר שבמזרח ובין ארץ גרר שבמערב נמצא בסיפורים על אברהם כמו שנמצא בפסוק זה. כתוב להלן (כ׳, א׳): ויסע משם אברהם ארצה הנגב... ויגר בגרר. משם, כלומר במקום קרוב לערי הככר, שממנה היה אפשר לראותן (י״ט, כ״ח: וישקף על פניה סדֹם ועמֹרה ועל כל פני ארץ הככר, וירא והנה עלה קיטֹר הארץ כקיטֹר הכבשן). מאותו המקום, סוף הגבול מצד מזרח, עבר אברהם לגור בגרר, סוף הגבול מצד מערב, ובזה קבע את זכויות זרעו על כל הארץ אשר גר בה, מן הקצה אל הקצה.
אלה בני חם וגו׳. על הביטויים שבפסוק זה עיין בפירושי לפס׳ ה׳.
גם פיסקה זו בנוייה על יסוד המספרים שבע ושתים עשרה. בניו ובני בניו של כוש הם שבעה; בני מצרים הם שבעה; והעמים או השבטים שברשימת בני כנען הם שנים עשר, כפי מה שראינו.
פיסקה שלישית: בני שם
ולשם יֻלד גם הוא. על בני שם מדובר באחרונה, כאמור, מכיון שהם החשובים ביותר לתולדות עם ישראל, ומכיון שהמשך הספר ידבר על תולדות בני שם, ואחר כך כל התורה תדבר על בני ישראל, שהם מבני בניו של שם. על שיטה זו עיין למעלה, בפירוש על פס׳ ו׳.
דווקא מפני חשיבותו המיוחדת של שם לא הסתפק הכתוב בביטוי פשוט כגון ובני שם לפתיחת הפיסקה, כמו שנאמר למעלה בני יפת, ובני חם, אלא הקדים לרשימת בני שם את כל הפסוק הזה, כעין פתיחה חגיגית, המביאה יחד עם שמו של שם גם את כל כינוייו.
אבי כל בני עבר. כלומר: אבי אבותיהם הראשון של כל העמים הנכללים בשם בני עבר או עברים, ובתוכם בני ישראל. הכינוי עברי ובריבוי עברים, בא במקרא ביחוד כשם הניתן לבני ישראל ולאבותיהם מפי הגויים או כשם שהם נותנים לעצמם כשהם מדברים עם הגויים (בראשית י״ד, י״ג: אברם העברי, לגבי הפליט; וכן כמה פעמים בסיפורים על יוסף ועל בני ישראל במצרים וכן ביונה א׳, ט׳). אין כאן המקום לדון על השאלה המסובכת של היחס שבין הכינוי עברי לבין הכינויים חַ׳בִּרֻ או חַפִּרֻ באכדית ולבין הכינויים הדומים (בעי״ן בתחילה, ואחר כך בפ״א במקום בי״ת) במצרית ובאוגריתית. כינויים אלו שבלשונות הגויים מורים על מעמד מסויים של בני אדם בחברה של המזרח הקדמון.
אחי יפת הגדול. אין פירושו של ביטוי זה: אחיו הגדול של יפת, אלא: אחיו של יפת, שהוא הגדול, הבכור. והוא כינוי של שם, וחלק משמו, לפי השיטה הקדומה של הפראטריארכאט או משטר האח הגדול. לפי שיטה זו נקראים בני אדם על שם האח הבכור כמו שלפי שיטת הפּאטריארכאט או משטר האב נקראים על שם האב (פלוני בן פלוני). עיקבותיה של שיטה זו ניכרים בכמה מקומות במקרא (עיין, למשל, בראשית כ״ב, כ״א: את עוץ בכורו ואת בוז אחיו; כ״ח, ח׳: את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות; שמות ו׳, כ״ג: את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון; ט״ו, כ׳: מרים הנביאה אחות אהרן, וכאלה; והשווה גם להלן, פס׳ כ״ה: ושם אחיו יקטן).
עילם. העם הידוע השוכן ממזרח לבבל. ואין שום קושי בדבר, שלא היה עם זה עם שֵׁמי לפי מושגי זמננו. הזיהוי עם עאמו של המקורות המצריים, שהציעו אותו חוקרים אחדים (ראובני, גרינץ), אינו מתקבל על הדעת.
הכתוב מקדים את עילם לכל יתר בני שם כדי להדגישו הדגשה יתירה ולהקל בזה את הבנת הרמז שבדברי נח: ויהי כנען עבד למו (ט׳, כ״ו), כפי מה שפירשתי שם.
ואשור. העם הידוע השוכן מצפון לבבל.
וארפכשד. בפרק י״א (פס׳ י׳–י״ג) מדובר על ארפכשד כעל איש מיוחד, וכך אולי גם להלן בפרק זה (פס׳ כ״ד); אבל כאן, בתוך שמות על עמים, מורה שם זה על העם המתייחס על ארפכשד כעל ה״אב״ שלו. איזה עם הוא זה, מוטל בספק. ההצעות שהוצעו, כגון זו הרואה בשם ארפכשד שם מורכב בשם כשד, והמסיקה מזה שהכוונה לעם הכשדים, או זו החושבת שהכוונה לאיזור עיר אַדַּפְּחַ׳ה (היום כֶּרכּוּכּ) הסמוכה לנוזי, ממזרח לעיר אשור, אינן חורגות מגדר השערות בעלמא.
ולוד. קשה לזהותו. כנראה שונה הוא מן לודים שברשימת בני מצרים (פס׳ י״ג). הציעו: Lubdu של האשורים, כנראה על גדות חדקל העליון. ואין אפשרות להכריע.
וארם. בשם ארמים היו נקראים כמה שבטים, שנעו ונדו זמן רב באמצע ה״קשת הפוריה״, ולאחר שהשתקעו ביישובי קבע הגיעו לידי חשיבות מדינית. יציאתם מקיר הנזכרת בעמוס ט׳, ז׳, שייכת כנראה לאחת התנודות המאוחרות. שבטים ארמיים מכונים בשם זה בתעודות אשוריות החל מן המאה הי״ב לפני סה״נ; אבל בוודאי נמצאים היו בקרבת המקום כבר זמן רב לפני זה.
ובני ארם. בדברי הימים א א׳, י״ז (חוץ מכתב־יד אחד, שתוקן לפי פסוקנו), חסרות המלים ובני ארם, ולפני שם עוץ באה וי״ו החיבור. לפי גירסה זו כולם בני שם; אבל מתוך הקשר שבין עוץ ובין ארם בבראשית כ״ב, כ״א, נראה שאינה אלא טעות סופרים, שדילגו מן ארם אל ארם, ואחר כך הוסיפו את וי״ו החיבור.
עוץ וחול וגתר ומש. קשה לזהות עמים אלו. אין כאן שמות של יישובים ארמיים ידועים לנו מתוך תעודות היסטוריות, וכנראה משתקף כאן מצב קדום מאד. עוץ, כנראה, אינו עוץ האדומי (איוב א׳, א׳; איכה ד׳, כ״א). על זיהוי חול וגתר אי אפשר להגיד מאומה. גם על מש קשה להכריע. אמנם הוצע לראות כאן את שם ההר שהיוונים קראו לו Μἀσɩоν ӧᵨоς במיסופטמיה הצפונית, או את הרי מָש הנזכרים בעלילת גילגמש (לוח ט׳, טור ב׳, שו׳ 1–2; וטור ד׳, שו׳ 40–41), והם אולי לבנון ומול־לבנון; אבל הכל מוטל בספק. במקום ומש כתוב בתורת השומרונים ומשא, וכנראה אין גירסה זו אלא טעות, על יסוד השם משא שבפס׳ ל׳. בדברי הימים א א׳, י״ז (חוץ מכתבי־יד אחדים) כתוב ומשך, וכן בתרגום השבעים גם כאן וגם שם; ואף בזה אין לראות אלא טעות, שגרם לה השם משך שבפס׳ ב׳.
על הקשר שבין רשימת היחס של בני ארם הבאה כאן ובין רשימת היחס של בני נחור הניתנת בבראשית כ״ב, כ׳ ואילך, והכוללת בתוכה את השמות עוץ וארם ואת שם מעכה הידוע כשם שבט ארמי, נדבר כשנגיע לשם.
וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר. גם כאן, כמו ברובו המכריע של הפרק, הגבול שבין לידת ילדים ובין התהוות עמים מטושטש. אבל בפסוק זה בולט המושג הראשון קצת יותר, מכיון שכל שלושת השמות שבו באים בפרק י״א (פס׳ י׳–י״ז) כשמות אישים מיוחדים. לפיכך מעדיף כאן הכתוב את הביטוי ילד, כשם שכבר העדיף אותו, מפני סיבה דומה לזו, בפס׳ ח׳. וכשם ששם, בפיסקה השנייה, הלך ונמשך גם אחר כך השימוש בפועל זה, כך הוא הולך ונמשך גם בפיסקה זו.
בתרגום השבעים: וארפכשד ילד את קינן, וקינן ילד את שלה, בהקבלה לתולדות בני שת שבפרק ה׳. וכך מספר ס׳ היובלים על קינן בן ארפכשד. אבל כנראה אין זו אלא הוספה מאוחרת. ועי׳ להלן, על פסי ל״א.
שלח. נעשו נסיונות לבאר שם זה כשם מקום, או כשם אלהות, או כשם כללי שנעשה לשם פרטי, ואינן אלא השערות בלי יסוד בעובדות.
עבר. עי׳ למעלה, על פס׳ כ״א.
ולעבר ילד שני בנים. גם כאן מתרחבת הנוסחה, כמו שהתרחבה בפס׳ כ״א, מפני חשיבותו המיוחדת של עבר לגבי כל אלה שנקראו על שמו בני עבר.
פלג. אולי זה הוא שם מקום, סמוך לשפך נהר חבור אל נהר פרת, Φἀγα של היוונים.
כי בימיו נפלגה הארץ. העניין סתום קצת. קוראים שם לילד הנולד לפי מה שקורה בזמן לידתו, אבל כיצד אפשר לקרוא לו לפי מה שעתיד לבוא בימיו, כלומר במשך חייו? ועוד, כל מה שקרה בימיו קרה גם בימיהם של כמה אנשים אחרים, ואינו עניין מיוחד לו. אולי הכוונה לאמור, שהשם פלג, שניתן לו מפני סיבה מן הסיבות מזמן הולדתו, נאה היה לו ומתאים לקורות חייו, כמו שהוכיחו המאורעות אחר כך, כי בימיו נפלגה הארץ. וכך אפשר להבין כמה מקרים אחרים של מדרשי שמות.
ושם אחיו יקטן. על שיטת הפראטריארכאט, כלומר על תלות האחים באחיהם הבכור (פלג נזכר כבכור, בי״א, ט״ז) עי׳ למעלה, על פס׳ כ״א. על יקטן ועל בניו השווה יקשן, הנזכר בבראשית כ״ה, ב׳–ג׳, כבן אברהם מקטורה, וכאבי שבא ודדן. בפירושנו שם נעמוד על בעית היחס שבין שתי הרשימות.
ויקטן ילד. לשון ילד, שבאה בפס׳ כ״ד מפני הסיבה המבוארת שם, וכן בפס׳ כ״ה, גררה אחריה לשון זו גם בהמשך.
שמות בני יקטן הם כנראה שמות ערביים. ברובם מתבארים על סמך הדיאלקטים הערביים, ואחדים מהם מקבילים לשמות של מקומות ערביים או של שבטים משבטי ערב. עד כמה שידוע לנו, רובם שייכים לדרום ערב, אבל יש לשים לב לדבר, שהשבטים היו רגילים לעבור ממקום למקום, ואפשר הדבר שבתקופה קדומה יותר מן הידיעות שבידינו היו גרים באיזורים אחרים של ארץ ערב (עיין גם למעלה, לפס׳ ז׳, על שבא). על הכפלת השמות שבא וחוילה, המובאים גם בפס׳ ז׳, עיין מה שכתבתי בהקדמה עמ׳ 125.
על כל אחד מן השמות הוצעו כמה הצעות, ואין כאן מן הצורך להיכנס אל הפרטים. אזכיר רק מה שנראה קרוב יותר.
אלמודד. שם זה כולל כנראה את מלית היידוע הערבית אַל ואת השם מודד, ידיד. הצעות אחרות, המבוססות על שינויים בתנועות, אינן מתקבלות על הדעת.
שלף. לשם זה השׁווּ שִׁלְף, שם מחוז בתימן, ועוד שַלְף או שֻלְף שם של שבט תימני. אולי נמצא השם שלף באוסטרקון שנתגלה לפני זמן קצר באילת (דרייבר, BASOR, חוברת 90 [אפריל 1943], עמ׳ 34).
חצרמות, מתאים בדיוק לשם הידוע חצ׳רמות או חצ׳רמת, מחוז בדרום ערב.
ירח. הוא שם אל הלבנה, הנערץ במיוחד בקרב הערבים.
הדורם. פירושו של שם זה כנראה: האל הד הוא רם. שם דומה נמצא בדרום ערב.
אוזל. בתורת השומרונים איזל (וכיוצא בזה בשבעים: Αίξήγ) לפי מסורת מאוחרת, ערבית ויהודית. כך היה שמה של עיר צנעא, בירת תימן.
דקלה. פירושו תמר, גם בערבית.
עובל. (בתורת השומרונים עיבל וכן בדברי הימים א א׳, כ״ב). אולי מקביל שם זה אל עַאבִל, שם של מחוז ושל כמה מקומות בתימן,
אבימאל. פירשוהו, על סמך הלשון הערבית הדרומית, שבה משתמשת המלית ma כלשון חיזוק כמו האכדית: אבי, אכן, הוא האל.
שבא. עי׳ למעלה, על פס׳ 7.
אופִר. ספק הוא אם יש קשר בין אופיר זה ובין ארץ אופיר, ארץ מוצא הזהב; מכל מקום מעניין הדבר שגם שם חוילה, הבא מיד אחר כך, הוא שם של ארץ שממנה היו מביאים זהב (בראשית ב׳, י״א).
יובב. הציעו לקשר שם זה בשם יֻהַיְבִב, שבט בדרום ערב, ועוד הצעות אחרות יותר רחוקות.
כל אלה בני יקטן. נוסחה של סיום, אחר הרשימה הארוכה. והיא נחוצה כדי שיהיה ברור למי שייך הכינוי שבמלה מושבם, בפסוק שאחר זה.
ויהי מושבם וגו׳. כאן ניתנות, כדוגמת פס׳ י״ט, הנקודות הקיצוניות של גבול בני יקטן. מושבם, כלומר השטח שבתוכו היו שבטים אלו נעים ונדים ממקום למקום,
ממשא באכה ספרה. קשה לזהות מקומות אלו, וכל ההצעות שהוצעו עומדות בסימן שאלה. מה שאפשר להגיד הוא זה, שכנראה השם משא מורה על הנקודה המערבית ביותר, אולי על איזה מקום הסמוך לים סוף (הים האדום), וספרה לאיזה מקום במזרח ערב (קדם = מזרח). אם נקודות אלו היו בצפון או בדרום אין לברר.
הר הקדם. אין כאן נקודה שלישית, כמו שרבים חשבו: אילו היה הדבר כך, היה כתוב, בהתאם לפס׳ י״ט: באכה ספרה עד הר הקדם. אין הר הקדם אלא אפוזיציה אל ספרה: ספרה, שהיא הר הקדם, או אולי: ספרה, שהיא בהר הקדם. הר הקדם, כלומר ההר המזרחי, הוא ביטוי כללי, ויכול להורות על כמה הרים שונים, כשם שהביטויים קדם או ארץ קדם או ארץ בני קדם יכולים להורות על ארצות שונות במזרח. אף אם נזכה לקבוע מה קדם שבסיפור שאנהת המצרי, ומה הם הררי קדם של בלעם, לא נוכל להסיק מזה מסקנה בנוגע להר הקדם שבפסוקנו. על כל פנים כדאי לציין שבנוגע לבני הפילגשים אשר לאברהם, שכבר הזכרנו בקשר להקבלה יקטן־יקשן, נאמר (בראשית כ״ה ו׳): וישלחם... קדמה אל ארץ קדם, על עניין זה נחזור עוד להלן, בפירושנו לפרק כ״ה.
אלה בני שם וגו׳. סיום הפיסקה. על צורתו עיין למעלה, על פס׳ ה׳.
גם במבנה פיסקה זו חוזרים המספרים שבע ושתים עשרה. לפי נוסחת המסורה בניו ובני בניו של שם, עד פלג, הם שנים עשר. בשם יקטן, אחיו של פלג, מתחילה סדרה חדשה, הסדרה של השבטים הערביים, יקטן ושלושה עשר בניו: בין הכל ארבעה עשר, פעמיים שבעה. לפי נוסחת השבעים, המוסיפה את קינן בן ארפכשד לפני שלח, והמשמיטה את עובל מבין בני יקטן, המספרים הפוכים: ארבעה עשר בניו ובני בניו של שם עד יקטן ועד בכלל, ושנים עשר בני יקטן.
אלה משפחֹת בני נח וגו׳. כשם שבא סיום בסוף כל אחת משלוש הפסקות של הפרק, כך בא סיום דומה גם בסוף כל הפרק כולו. המלים שבפסוק זה (משפחֹת, לתולדֹתם בגויהם) דומות לאלה שבאותם הסיומים. ועוד דומה הביטוי ומאלה נפרדו לסיום הפיסקה הראשונה (פס׳ ה׳: מאלה נפרדו). לא נאמר כאן בארצֹתם כמו ביתר הסיומים, אלא בארץ, כי שם הכוונה לארצות השונות של העמים השונים, וכאן הכוונה לכל הארץ בכללותה.
בה בשעה, מקביל סיום זה לפתיחתו של הפרק ולפתיחת הפרשה כולה. כתוב כאן אלה משפחֹת בני נח, בהקבלה למה שכתוב בפתיחת הפרק (י׳, א׳): ואלה תולדת בני נח. ומבנהו של פסוק זה דומה למבנה הפסוק השני של פתיחת הפרשה (ט׳, י״ט): שלושה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ. שָׁם ציין הכתוב את הנושא באופן כללי, וכאן, לאחר שניתן תיאור מפורט של העניין, בא סיום זה להבליט שכמו שצויין למעלה כך נעשה. מלבד כל זה, מקביל הביטוי אחר המבול שבסוף פסוקנו לסוף הפסוק שבפתיחת הפרק (י׳, א׳), וכן לסיום הסיפור הקודם (ט׳, כ״ח), ולסוף הפסוק שבתחילת הפרשה הבאה (י״א, י׳).