פיסקה רביעית: החזרה לארץ כנען

ויעל אברם ממצרים. כאן, סמוך לסיום הסיפור, בא ביטוי מקביל הקבלה ניגודית למה שנאמר בתחילתו. נאמר שם (פס׳ י׳): וירד אברם מצרימה; וכאן נאמר במלים מקבילות: ויעל אברם ממצרים.

הוא ואשתו וכל אשר לו. כל אלה שיצאו אתו ממצרים וכל מה שהוציאו אתם משם עלו לשלום למקומם.

ולוט עמו. עד כאן לא נזכר לוט בפרשה זו, ולפיכך סוברים רוב המפרשים שלפי עיקר צורתה של הפרשה לא ירד לוט מצרימה עם אברם, ורואים בשתי מלים אלו, ולוט עמו, או אפילו בכל הפסוק כולו, תוספת של עורך מאותר. ואולם, לפי השיטה הספרותית הנהוגה בס׳ בראשית, לא רק שלא היה מן הצורך להזכיר את לוט למעלה, אלא שהיה מן הצורך שלא להזכירו. כבר ראינו (עיין למעלה, עמ׳ 188–189, 191–192) שבכל מקום ומקום נזכרים בני אדם שמן הראוי להעיר עליהם שם את תשומת לבו של הקורא, ואינם נזכרים אלה שאף על פי שנמצאו יחד עם הנזכרים נשארים מן הצד ואינם עומדים בשורה הראשונה של הנפשות הפועלות; וכן בפרשת עלייתו של אברם מחרן (י״ב, א׳–ט׳) לפעמים נזכר אברם לבדו, כראש המשפחה העולה, ולפעמים נזכרים במפורט כל בני המשפחה, הכל לפי מה שצריך כפעם בפעם בהתאם לעניין: נזכר רק אברם כשעיקר העניין הוא דבר העליה כשהוא לעצמו, ונזכרים כולם בשעיקר העניין הוא קביעת המשתתפים בעלייה. והוא הדין בפרשתנו: בתחילתה עיקר העניין הוא הירידה למצרים כשהיא לעצמה, ולפיכך נזכר שם אברם לבדו, כראש המשפחה היורדת; להלן, כשמדובר על היציאה ממצרים (י״ב, כ׳), מן הצורך היה להזכיר במפורש את אשתו של אברם משום מה שמסופר עליה בפסוקים הקודמים, ואילו יתר בני המשפחה, ולוט עמם, לא היו מעניינים אלא בכללותם, כדי לציין ששום איש מאנשי בית אברם לא נתעכב במצרים, ודי היה לכלול את כולם בביטוי כל אשר לו. אבל כאן, כשמדובר על החזרה לארץ כנען, מתחיל לוט להיות חשוב גם מבחינה אישית, מכיון שמן הצורך היה להכין מעכשיו את הסיפור על פרידתו מן אברם, שיבוא בפרשה שאחר זו, ולפיכך לא די בזה, שיחזרו הביטויים שבאו כבר בעניין היציאה ממצרים (י״ב, כ׳: הוא ואשתו וכל אשר לו), אלא שנוסף עליהם ולוט עמו כדי לציין במפורש שבכלל כל אשר עמו גם לוט במשמע.

הנגבה. בכיוון לאיזור הנגב, שבדרום ארץ כנען. כנראה עבר כבר זמן הרעב, ואפשר היה לחזור לשם בבטחה. במלה הנגבה, הסמוכה לסוף הפרשה, יש הקבלה לסיום הפרשה הקודמת (י״ב, ט׳). אמנם שם מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הצפון וכאן מדובר על נסיעה כלפי הנגב מן הדרום, אבל המלה הנגבה שווה בשני הפסוקים.

ואברם כבד מאד, במקנה בכסף ובזהב. המלה כבד מקבילה הקבלה ניגודית למה שכתוב בתחילת הפרשה (י״ב, י׳: כי כבד הרעב בארץ): אז היה אברם סובל משום שהיה הרעב כבד; עכשיו הוא כבד מאד ברכושו. על ההקבלה לגורלם של בניו, שיצאו ממצרים ברכוש גדול (ט״ו, י״ד) עי׳ בהקדמה לפרשה זו, וגם פסוק זה משמש הכנה למה שיסופר בפרשה הבאה.

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. לאחר שהגיע לנגב, לא נתעכב שם, אלא הוסיף ללכת בדרכו צפונה, למסעיו, מסע אחר מסע, לרגל המלאכה אשר לפניו, ומגיע עד בית אל. גם במלים הללו יש הקבלה לסוף הפרשה הקודמת (י״ב, ט׳: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה).

עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, בין בית אל ובין העי. המקום מצויין כאן בדייקנות, מכיון שדייקנות זו חשובה לשם ההקבלה, שכבר עמדנו עליה. בין המסורת על מסעיו של אברם לבין המסורת שבס׳ יהושע על מקום הקרב הראשון. כשם שחנה שם אברם בעלותו מחרן ובחזרתו ממצרים להיאחז בארץ כנען, כך התחילו שם בני בניו את שורת מלחמותיהם לשם כיבוש הארץ.

אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה. אברם הגיע ממש אל מקום המזבח אשר בנה בעלותו מחרן, אל המקום החביב על לבו במיוחד משום שעליו היה עומד אותו המזבח, המזכרת השניה (הראשונה שהוא מוצא עכשיו בבואו מן הדרום) לכיבושה הסמלי של הארץ ולהקדשתה לה׳ אלהיו.

ויקרא שם אברם בשם ה׳. מיד כשחזר, לאחר ההפסקה של ירידתו למצרים, שב אברם לפעולתו לשם ייסוד דתו החדשה ומכריז שם, אצל המזבח, על שם ה׳ אלהיו (עי׳ למעלה, בפירושי על י״ב, ח׳). חזרתו אל ארץ כנען אינה הגירה פשוטה של רועה נודד ממקום למקום; היא החזרה של איש שהקדיש את עצמו ואת זרעו לאמונה חדשה, אל הארץ הנודעה לתפקידו ולתפקיד צאצאיו. ולפיכך, מיד כשהוא חוזר בלי פגע אחר המבחן הקשה שהוטל עליו במצרים. מחדש הוא את פעולתו לשם מילוי תפקידו, ומאשר את הקנייה הסמלית של הארץ בשם ה׳ על ידי עלייתו אל המקום אשר בנה שם את מזבחו בראשונה ועל ידי חידוש ההכרזה בשם ה׳ שכבר התחיל בה במקום ההוא (י״ב, ח׳). ההקבלה לסוף הפרשה הקודמת איננה רק הקבלה בצורה, אלא גם הקבלה בתוכן העניינים. והסיום הוא סיום חגיגי מבחינה עניינית ונאה מבחינה ספרותית.

פרשה שלישית: פרידתו של לוט מן אברם (י״ג, ה׳–י״ח)

1. בפרשה זו מסופר כיצד הציע אברם ללוט, מפני דרכי שלום ולשם מניעת מריבות בין רועי מקנהו ובין רועי מקנה לוט, להיפרד ממנו. גם זה מבחן ונסיון לאברם: הוא היה מחכה להיעשות לגוי גדול (י״ב, ב׳), ועכשיו, אף על פי שעדיין הוא חשוך בנים, מוכרח הוא, משום אהבתו לשלום, להיפרד מבן אחיו שהיה לו כבן.

הוא מניח ללוט את זכות הבחירה במקום שירצה, ולוט בוחר בשטח הפורה ביותר, ארץ סדום ובנותיה, אף על פי שזהו קצה הגבול של ארץ כנען (עיין בפירושי למעלה על י׳, י״ט, עמ׳ 147), רחוק ממרכזה של ארץ היעוד, ואף על פי שתושביו רעים וחטאים לה׳ מאד. אברם שומר אמונים לארץ כנען שהובטחה לו מפי ה׳: אינו להוט אחר הארץ השמנה ביותר, אלא לארץ שהובא אליה בחסד עליון, וה׳ מאשר לו את ההבטחה לקניין הארץ ולרוב הזרע העתיד ממנו. אחר המבחן, ניתנת לו לאברם נחמה בדיבור האלהי המחדש לו את היעוד ואת הברכה.

2. גם בפרשה זו נמשכת השיטה של תיאור מעשה האבות כסימן לבנים. לוט מואס בארץ כנען ומתיישב בקצה גבולה, ובהתאם לזה לא יהיה לצאצאיו, בני מואב ובני עמון, חלק בה. אחר כך יסופר (י״ט, ל׳) שיצא לוט גם משטח הגבול שבחר בו בתחילה, מכיון שירא היה לשבת בו, והתישב בהר, כלומר ברמת עבר הירדן המזרחי שבה עתידים היו להתיישב צאצאיו. ובזה כאילו נקבע גורלם. הוא מואס גם באיזור ערי הככר ומוותר עליו בעדו ובעד בניו. כשאומר אברם ללוט הלא כל הארץ לפניך וגו׳ מוותר בדרך כלל על הארץ שיבחר לוט לעצמו, וכמובן חל ויתור זה במיוחד על הארץ שיבחר לוט לבסוף, היא רמת עבר הירדן. וגם זה אחד ממעשי האבות שיש בהם סימן לבנים. מסופר בס׳ דברים כי כשיצאו בני ישראל מארץ מצרים, כשם שיוצאים עכשיו ממצרים אברם ולוט, נאמר להם מפי האלהים שאסור להם לנסות לכבוש את ארץ מואב (דברים ב׳, א׳): ויאמר ה׳ אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. הקבלת העניין ברורה. וקריאת המואבים בשם בני לוט מדגישה עוד יותר את ההקבלה. והוא הדין לבני עמון. בהמשך הכתוב נאמר שם (פס׳ י״ט): וקרבת מול בני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה, כי לבני לוט נתתיה ירושה. גם כאן מודגש השם בני לוט, ולא לחינם. אברם מראה בהתנהגותו כלפי לוט מה שצריכה להיות התנהגותם של צאצאיו כלפי צאצאי לוט.

אמנם עתיד דויד להטיל את מרותו על בני מואב ועל בני עמון, אבל גם בימי השלטון הישראלי ימשיכו המואבים והעמונים לשבת בארצם, ולא יגורשו ממנה, כי היא נחלתם, שנקבעה להם מלכתחילה.

ובזה נראה גם הקשר שבין פרשה זו לבין הפרשה הקודמת, המספרת על ישיבתם של אברם ולוט בארץ מצרים. המשא והמתן בין שניהם בדבר חלוקת הארץ התנהל אחר יציאתם ממצרים, כשם שהאזהרות הנ״ל ניתנו לבני ישראל אחר שיצאו משעבוד מצרים.

3. עיקר הפרשה הוא אישור ההבטחה על קניין הארץ, הניתן לאברם בפס׳ י״ד–י״ז באריכות ובפרטות שבוודאי אינן מקריות. וכמו כן אין לראות דבר שבמקרה בחזרה על המלה ארץ שבע פעמים בפיסקה זו, כרגיל במלה העיקרית של פרשה מסויימת. לפי השיטה שכבר עמדתי עליה כמה פעמים בפירושיי.

הבטחה זו כוללת גם את שטח ערי הככר. אמנם היה אברם מוכן לוותר עליו לטובת לוט, אבל הדיבר האלהי מאשר לו את היעוד לקניין הארץ כולה, עד שם ועד בכלל. נאמר למעלה וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן וגו׳, ומכאן יוצא ברור שאברם ולוט בשעת פרידתם היו נמצאים במקום גבוה, שממנו היה אפשר לראות את ככר הירדן (באיזו הוראה בדיוק משמש כאן מונח זה, ייראה להלן). והנה דבר ה׳ אומר לאברם: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם (הרמז למקום מודגש בכוונה) צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. השטח שבחר בו לוט כלול במפורש בהבטחה זו.

4. יש עוד עניין שהכתוב מדגיש אותו כאן כסימן לבנים, והוא עניין התיישבותו של אברם בחברון. אמנם ברור הדבר, שהקשר בין אברם ובין חברון היה קבוע במסורת, ומיוסד על זכרונות קדומים מימי האבות, ואולם הזכרת הדבר כאן, מיד אחר הבטחת קניין הארץ לארכה ולרחבה אומרת דרשני. כנראה זוהי כוונת הכתוב, שאם מיד לאחר שנאמר לאברם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה הביאה אותו ההשגחה העליונה לידי התיישבות בחברון, היה בזה רמז לכך, שדווקא בחברון תקום ממלכה שתשלוט על כל ארץ ישראל כולה. הדיבור האלהי הפונה עכשיו אל אברם נתקיים בדויד, שייסד את מלוכתו בחברון. בחברון התיישב אברם מיד לאחר ההבטחה, וחברון יהיה מרכז הפעולה שתביא לידי קיומה של הבטחה זו.

פיסקה ראשונה: המריבות

וגם ללוט וגו׳. המלה וגם קושרת פרשה זו אל הפרשה הקודמת, ובמיוחד אל פס׳ ב׳, ששימש כאמור מעין הכנה לסיפור הניתן בפרשה זו.

ההלך את אברם. לא לחנם נכתבו כאן מלים אלו. באות הן להזכיר מה שנכתב למעלה (י״ב, – – –)²⁷

footnotes: ²⁷ {המחבר נפטר באמצע כתיבת הפירוש.}