(יג) יכול ישברנו ודאי. שהוא מצוה לשברו כמו שהוא בנותר דכתיב "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר" דהתם ודאי מצוה ששבירתו הוא כמו שרפת הנותר שהוא מצוה, והכא נמי אפשר שנאמר כן. ועל זה משיב דהנה בזב גם כן נאמר "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" ושם גם כן יכול ישברנו ודאי דהיינו שהוא מצוה לשברו מדכתיב "ישבר" – תלמוד לומר "אותו תשבורו" דהיינו שלפיכך דקדק הכתוב בעניננו וכתב "אותו תשבורו" למעט בשל זב שאינו מצוה. ומעתה יש לדון בעניננו בקל וחומר שאינו מצוה. ומה אם הנוגע וכולי – אלא ודאי בין בשרץ ובין בזב אינו טעון שבירה ומאי "תשבורו" דקאמר - מלמד שאין לו וכולי:

אלא שבירתו. כלומר אם אתה רוצה לטהרו שברהו שאין לו טהרה אחרת אלא שבירה אבל אם רצה לקיימו בטומאתו - מקיימו. וכן ישבר דכתיב גבי זב נמי להכי אתא. ומעתה דהפסוק מיירי לענין טהרה יש לנו לדעת דהאי "אותו" בא למעט אותו אתה שובר לטהרתו (דהיינו שהוא נטהר על ידי שבירה), ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן (שאף על פי שפיררן לפירורים דקים נשארו בטומאתן). [העתקתי מהראב"ד וכזה ממש איתא בשבת בשה"ג סביב המרדכי בפרק ג' בהגהות בשם רבינו תם ולדידהו מה שכתוב בפנים דבר אחר אותו – האי דבר אחר אינו מדוקדק ואולי לא גריס הראב"ד "דבר אחר". גם הגר"א בהגהותיו לא גריס "דבר אחר":