במחבר ס"א אין מראין סכין וכו'. נ"ב בשב יעקב רצה לאסור לשחוט בהמת גוי דהרי נו"נ ודאי יאכלו ממנו אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קא זכו הוא בכלל לכם ולא לגבוה ה"נ כיון דמנכרי קא קונים הבשר הוי ליה לכם ולא לנכרים. ועוד הואיל ואי מזדמן ליה שררה שיקח כל הבהמה ולא יתן לישראל כלום ע"ש והנוב"י קמא חלק או"ח סי' כ"ט כתב שמשיטת התוס' בביצה כ"א ע"א ד"ה חזינן מוכח דשרי ע"ש. ולא שת לבו לתרץ הך דנו"נ. ונ"ל דלק"מ מנו"נ דשאני התם שגם אחר שחיטה עדיין אסורין להדיוט ער אחר זריקה ועמ"ש התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי וכו' ולר"י נראה וכו' ע"ש ומכל מקום ראייתו של הנוב"י מתוס' ביצה הנ"ל יש לדחות דהתם כיון שבשכר טרחות אפייה ובישול יהבינן לתינוק נמצא הו"ל כמו שותף עם הנכרי בהעיסה או בבהמה שהרי בשכר פעולתו יש לו לישראל חלק ושותפות בגוף הדבר. ולפ"ז מה שנוהגים בכל גלילותינו שישראל השותף נוטל לעולם מהטבח הכרכשתא בטרחתו א"כ הו"ל כשותף עם הגוי וגם אם אפילו יזדמן שררה ויתן להשר הבהמה כולה מכל מקום הכרכשתא שייך להשוחט א"כ מותר לשחוט לגוי בי"ט ומנהג ישראל תורה היא:

(שם במג"א ס"ק ט"ז) יש לה חזקה זו. נ"ב יש לחלק דעוף הזה היה לו חזקת היתר שחיטה ביו"ט משא"כ עגל שנולד היום ועיין ספ"ק דערכין:

(שם ס"ק כ"ח) במג"א קמח בקמח מקרי לח בלח. נ"ב עיין מ"ש לעיל על הגליון סי' ש"י במג"א סק"ח:

(שם בט"ז סקכ"א) בד"ה וראיתו לרש"ל במקום אחר בפני עצמו. נ"ב והא דלא חיישינן כן באמת היינו טעמא משום דקיי"ל דלח בלח יש בילה ועיין בר"ה דף י"ז ע"ב ומיהו בחו"י סי' ק"ד הקשה מש"ס מכות דף ד' ע"א שלשה לוגין שנפל לים הגדול וכו' ע"ש. אמנם בריטב"א בשם הראב"ד כתב שם דדוקא במי ים שהם מלוחים לא מתערב יפה משא"כ לח בלח בעלמא: