במג"א ס"ק ט ואישתמיטתיה. נ"ב והתלונה גם על ר"י שבב"י וגם הרב ב"י לא דחאה אלא מהירושלמי ולא מש"ס דילן. ואולי הנוהגים היתר ס"ל כשיטת הסוברים דוקא מילי מילי ותני לה אסור ובהכי מיירי בהאי דסוכה דהיו אומרים ב' פעמים ליה זה אסור אבל אמר פסוקא פסוקא אינו אלא מגונה דמחזי כמשתטה ובציבור לא שייך הכי ומש"ה כופלים שמע ישראל. ועור נראה לי דס"ל כשיטת הרא"ש דפסק רמ"א ביו"ד סי' קמ"א סוף סעיף ד' דברבים ליכא חשדא ופסק כן המג"א לקמן סי' רמ"ד ס"ק ח' וא"כ ה"נ בציבור ליכא חשדא דשתי רשויות. והש"ס דסוכה אזלה לאידך לישנא דהש"ס דע"ז דף מ"ג ע"ב ופסקו הרי"ף והרמב"ם וכן הרב המחבר שם בש"ע יו"ד סי' הנ"ל כן ע"ש וק"ל. מ"מ היכא דלא נהונ לא נהוג עוד כן כמ"ש הש"ך ביו"ד שם ס"ק כ"ז דלכ"ע מכוער הדבר לרבים והכא נמי. ויש קצת עיון מהאי דתודוס שהנהיג בני רומי ורבים הוו ואפ"ה חשו לחשדא דמחזי כקדשים בחוץ וי"ל היינו דשלח ליה אלמלא תודוס אתה ר"ל דס"ל בעלמא ברבים ליכא חשדא שהרי דרש מה ראו המו"ע וכתבו התוס' משום דאנדרטי הוי משמע דסבירא ליה לתודוס כיון דהוי ברבים דכל ישראל השתחוו לא היה שייך חשדא והיה להם להשתחוות אי לאו משום ק"ו דצפרדעים וקידוש השם חמור אפילו בכה"ג ועיין פ"ק דמגילה דאמר רשב"י שנתחייבו כליה על שהשתחוו ולא למדו ק"ו זה. ואולי רשב"י מחמיר בק"ו טפי שהרי ס"ל עונשין מן הדין: