כתיב (איוב יא, יב) איש נבוב ילבב, ואמרו רז"ל (ב"ב יב:) קודם שיאכל אדם יש לו ב' לבבות ואחר האכילה יש לו לב אחד, וכתיב (תפילת שחרית דש"ק) ישמח משה במתנת חלקו כו' כליל תפארת כו'. הנה יש שני לבבות וכולם נכללין בחד, מה שהבן נחקק על לב אביו תמיד ומתפאר בו נקרא לב אחד, ומה שהבן גורם לאביו תוספת תענוג הוא לב הב', והעובדא של הבן שמזה בא לאביו תוספת תענוג ע"י העובדא, הרי כולם נכללין בלב אב, ונקרא 'כל' לשון התכללות וזהו ע"י העובדא, וז"ש (שם) עבד נאמן קראת לו. והנה (זהר ח"ג עג.) הקב"ה וישראל ואורייתא חד הוא ובכל אחד יש סתום וגליא, בישראל השכל והתענוג הוא סתום והדיבור הוא באיתגליא, וכן בהשי"ת, שאמרו בתיקונים (קלה ע"ב) כתר איהו אוכם קודם עילת העילת, נמצא כשהוא במדריגה עליונה הוא סתום וכשנמשך למדריגה תחתונה איהו איתגליא, וזהו (זהר ח"א טז: ועוד) מטי ולא מטי, כשהוא בהתכסיות נקרא לא מטי וכשהוא באיתגליא נקרא מטי. והנה יש באדם לבושו פנימיות, וכשרוצה להשיג התענוג מהפנימיות צריך להשיג תחלה התענוג מהלבוש.

וזה קודם שיאכל אדם יש לו ב' לבבות, צריך לעבור דרך הלבוש ודרך פנימיות, ואחר כך כשאכל ועבר דרך הלבוש אינו צריך לעבור אלא דרך פנימיות, וזהו אין לו אלא לב אחד: