נהר א - בסוד האמונה:

עם היות כי כל עיקרי ענייני התורה הם צורך האמונה, וכל שלא יאמין אפילו בשום אות מאותיות התורה ויכחישה הוא יקרא כופר, וה"ה בתורה שבע"פ וכן בדרשותיה אחר שהוחזקו הענינים ההם בתורה שבע"פ המכחיש יקרא כופר, זולתי אם נחלקו רז"ל בענין מן הענינים שיוכל לתפוס הלכה כמו פלוני אם לא נפסק ההלכה בתלמוד, וע"כ בעניינים שאינם הלכה אלא מדרשים והעניינים התלוים בתורה ונחלקו רז"ל במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה, ויתקרב לשכל האדם ענין מאותן עניינים כדעת אחד מאותן החולקים ויתפוש כדעת א' מהם זהו לא יקרא כופר, המשל בזה שנחלקו רז"ל בענין איוב י"א היה וי"א לא היה י"א ישראל היה וי"א גוי היה, הרי הבחירה ביד האדם לתפוס כדעת אחד מדעות הללו, בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כח להכריח הדעות מן הסברא או מדעת הפלוסופים וכיוצא, וזמש"ל:

נהר ב - במציאות העולם ארכו ורחבו:

כפי מה שפירשו רז"ל במעשה בראשית, אורך העולם מהלך ת"ק שנה ורחבו מהלך ת"ק שנה ועוביו ת"ק שנה, ידעתי שאם אתה בקי בדברי החוקרים במדת העולם כנודע בספרי התכונה יקשה לך מאוד בדבריהם שאמרו מדת העולם הוא ת"ק שנה, מפני שאתה רואה בחוש הראות שמוכחש זה בהכחשה גמורה, שהרי ממש הולכי (דרכים) [ימים] הסובבים דרך ים מן המערב דרך הדרום עד המזרח והולכין מכנגד הקו משוה היום, וסובבים כל הדרום ורואים הקוטב הדרומי ונעלם אז מעיניהם הקוטב הצפוני, ובאים אל המזרח ונעלם מעיניהם אז הקוטב הדרומי, וחוזרים אל קוטב הצפוני. וזהו הכחשה גמורה שהרי מהלך מכל זה הוא בג' או בד' חדשים דרך ים, או דרך יבשה ג"כ אם ירצה האדם במהלך זה בזמן מועט, וא"כ היאך אפשר שהעולם יהיה מהלך ת"ק שנה, והטבעיים הכריחו מהחקירה שמהלך העולם כלו הוא כ"ד אלף מיל סביב:

ועתה אכריח מדברי רז"ל שדבריהם אמת ואתקן לך כל זה בס"ד, וראשונה צריך שנשכיל כי השמים שהם כלל כל הגלגלים כולם תשעה אשר מנו התוכניים, והשבעה רקיעים שמנו חכמים, האחד מהם הוא לבד כלל הכוכבים והמזלות והחמה והלבנה וכל מה שהשיגו התוכניים, וכן פירשו בפירש עוביו ת"ק שנה, ומן הארץ עד צד מטה מהרקיע ת"ק שנה, ונמצא מהלך הכוכבים כולם גדולים וקטנים עוביו ת"ק שנה, נמצא מכלל הנאמר שהם רחוקים ממזרח למערב או מצפון לדרום העולם עובי הארץ, ות"ק שנה לכל צד דהינו אלף ות"ק, ועוביו של הרקיע שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות ת"ק, נמצא מקצה הרקיע הזה עד קצהו השני, אלפים ות"ק שנה, מפני שהם משטח הארץ ועד הרקיע ת"ק ועביו ת"ק הם אלף וכן לכל צד וצד, ועובי הארץ ת"ק הרי הכל אלפים ות"ק שנה, ונמצא נקודת הארץ אל הרקיע בחומש המדה כאשר תסיר קו עובר מגובה הרקיע ועביו של רקיע, ואויר העולם עד עוביו של הארץ, ואויר העולם ועביו של רקיע אלפים ות"ק וחמישיתו הארץ כזה:

ובזה נפל טעותם בכל מכל כל כי הם חשבו שהשיגו מדת הארץ, ודנו מדת הרקיע ושיעור חמה ולבנה לפי אותו המדה, וטעו בזה כי אין הארץ כמו שחשבו שחציו ממש תוך המים וחציו חוץ למים ודנו העולם כפי אותו החלק שמדדו כן:

אמנם הארץ אינה חציה חוץ למים אלא היא כמעט כלה כמעט תוך המים, ועדות לזה כי אותם ההולכים בדרומו של עולם אינם הולכים על קצה הארץ כלל, שעדיין יש ביניהם לבין דרומו של עולם ניסין בתוך הים הרבה מאד עד שאינם מתרחבים לאותו צד, א"כ תראה בדעתך שאין מן הארץ חוץ למים אלא חלק מעט וצורתו כזה:

והרי זה החלק לבד חוץ למים. וכן פירשו רז"ל בפירש כי צף ים של אוקינוס שלישי של עולם, ר"ל מה שהיה מגולה תחלה מן הארץ נטבע אותו שליש עוד בתוך המים:

ואחר היות זה אני אומר לך עוד בענין אחר שהטעם במדותיהם שהם חשבו היות המים במרכז העולם, ואינו, אלא המים מצד א' והארץ מצד אחד וכמש"ה יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, הרי כי המים היה מקומה ידוע סביב הארץ מרכז העולם, והארץ מרכז המים, ועברו המים מצד אחד ונקוו חוץ להמרכז, וצד המים מטה לארץ נקווין כמש"ה כונס כנד מי הים, ונשארה הארץ במרכז האמיתי, והמים חוץ להמרכז ואותו הצד שהם מהלכים ע"ג הארץ ופני המים הקרובים לארץ הם המרכז האמיתי, אבל צד המים למטה מן הארץ חוץ מן המרכז יורדים עוד חוץ מן המרכז הראוי להיות למים, מפני כי המים להם הוא מרכז בפ"ע ונאספו עוד מים על מים ונתגלה הארץ במרכזה הרי המים ממש חוץ למרכז האמיתי אפילו המרכז אשר להם כ"ש מרכז הארץ כזה:

הרי שלשתן על מרכז האחד ובמאמר יקוו יצאו המים מצד מרכז לצד מטה ונקוו ונעשו להם כניסה ואסיפה והרי הם חוץ מן המרכז, וע"כ אין הארץ נכנסת למים, אלא המים רוצים לכנס למקומם לארץ ולזה לא אמר אשר שמתי חול גבול לארץ שהארץ בגבולה עומדת, אלא המים רוצים ליכנס אל מקומם לארץ שהם חוץ ממדתם ומקומם כזה:

ואין בני אדם הולכים לצד המים רק סביב לארץ על אותן המים אשר שטוחין על פני הארץ, ואפילו מזה נשאר להם רחוק כמה ניסין בתוך הים כנזכר, והם בקשו לזה טענות וטעו בכמה עניינים אשר בחוש נראה טעותם:

ועתה בזה נוסיף עוד לבאר סוד נעלם מעיניהם, גילהו רבי אלעזר הגדול בפרקיו ובו תלוי עיקר טעותם במדה זו המבואר, ובזה תדע כי הארץ היתה תחלה עגולה כמו תפוח, אמנם הקב"ה כדי לתת קצת נחמה אל המים היוצאים מטבעם חוץ למרכז שלהם כדפי', עשה עוד ענין אחד שעשה צד גבנונית הארץ העליונה שתהיה מין הר, וצד הארץ מצד מטה שתהיה בקעה עמוקה כדי שיהיו המים שוקעים תוך בקעה הזאת קצת כדי שיהא נתונים בארץ כמין קערה, וזו צורת הארץ על הדמות הזה:

הרי מדה הראשונה היתה עגולה כעין תפוח, ואח"כ כשנקוו המים, עשה אותה בקעה מצד מטה וההר מצד מעלה, והדרים דרים בצד ההר, והמים בצד הבקעה, וז"ש המאמר בפרקי ר"א תחלה היתה מישור כבקעה והיה המים מכסים על פני כל הארץ, וכשיצא הדיבור מפי הקב"ה (ש)יקוו המים עלו מקצת הארץ הרים והגבעות ונתפזרו על פני כל הארץ, ונתגלגלו המים ונקוו לעמקים כמש"ה ולמקוה המים קרא ימים, ר"ל במקום שקוו המים קרא ימים [שבאותו מקום שנקוו המים קרא ימים] כי מלת ים הוא לשון עמוק אשר המים נתונים בו כמש"ה כמים לים מכסים:

ועתה נאמר בזה שצריך שיהיה הגבונונית הזה אשר לארץ מצד מעלה מרכז קטן מאוד לערך ארץ הנבלעת תוך המים, ולזה כשהיו באים למדוד הארץ ע"פ שיעור ההוא ימדדוה קצרה וקטנה לפי זה שהחלק ההוא אילו תשוער הארץ כל מציאותה לפי מרכזה המעט ההוא, ידונו בה שיעור כ"ב אלף מיל, אמנם שיעור האמיתי אינה זה אלא מרכז הארץ גדול מאד מאד כזה:

תצייר שני עגולים אחד קטנה ואחד גדולה והגדולה נעלמת והקטנה גלויה, וכל המשער מדת הגדולה שבתוך המים לפי שיעור גדולה אינו משער שיעור האמתי, ויוצא חוץ מן השורה, וזהו שיעור כל הציור יחד המים והארץ המכוסה והארץ הנגלית, ובזה נ"ל שלא נשאר שום ספק שיהיה בדברי רז"ל אלא כלם נכוחים למבינים, והכסילים במדותם בחושך יתהלכו ושיערו מה שאינו נראה בנראה, אבל רז"ל שיערוהו שיעור אמיתית מכוונת. וח"ו המסתפק בדבריהם נענש אלא ראוי לחשוד בהשכל ולא בהקבלה, וגם התוכנים בעצמם העידו שכל דברים אינם כ"א על צד השערה, ואם ימצא דרך אחרת היו שבין ותפסין דרך אחרת, הלא תראה סברות המרעיש אשר חידש תכונה אחרת ורוב העולם שבו לסברתו רק שלא הספיק להשלים את כל החכמה בדבריו, וכן אין כל התוכנים נוחים לפלסופים מהם ובהם בעצמם והמשכיל יבין, וזמש"ל:

נהר ג - לבאר משארז"ל כי העולם מהלך ת"ק שנה:

היינו משטח הארץ עד הרקיע, דהיינו נמי כל העובי ב' יסודות אויר ואש מהלך ת"ק שנה, אמנם מהלך ב' יסודות ארץ ומים מהלך ת"ק שנה, אלא שאלו הת"ק של אויר ואש הם כפלים מת"ק שנה של עפר ומים, מפני שהם ת"ק שנה מכל צד, א"כ לפי זה הדרך תשער שהמים הרבה מאד מן הארץ, כי כן הוא הדרך שכל יסוד יתרבה מחבירו וכל מה שיקיף האחד את חבירו גדול מחבירו, יסוד העפר מעט, יסוד האש יותר ויותר אמנם פני חצי העולם שהוא מחציו לצד המים לא הלך בהם אדם, מפני שהם רחוקים הרבה מאד מן הישוב ואין ב"א הולכים אלא סביב סביב לישוב או על שטח הארץ קרוב מאוד עד מוצאים ניסין תוך הים, ואם לא שיפליגו יותר מדאי אז יפגעו בים אוקיינוס כמשרז"ל בעניין זה כי שיעור הארץ לערך המים הוא מעט מאד מאד, ועד"ז פי' רז"ל ואמרו כל העולם עומד על סנפיריו של לויתן, ובזולת שהרמז עמוק ונסתר הוא בענין זה, הגשמי כפשוטו ג"כ שהרי לויתן הוא דג בים וכל העולם בערכו עומד בסנפיריו, שהוא רבוץ בטיט קרקעית הים וסנפיריו באותו טיט ושאר אבריו בים עצמו, ומצד רבוי המים על הארץ הוא כדג קטן בתוך המים, וזו משארז"ל כל העולם עומד על סנפיר א' של לויתן והלויתן שוכן תוך המים התחתונים כדג קטן בתוך הים, והמים התחתונים עומדין על מי בראשית כמעין קטן על שפת הים, ומי בראשית עומדים על מימי אוקיינוס כמעיין קטן על שפת הים, ומימי אוקינוס עומדים על מי בוכים כמעין קטן על שפת הים, כזה:

והנה בזולת שנסתרו עמוק מאד, עם כל זה הפשט במקומו עומד כי יש ממש במציאות המים אלו והבחינות האלו, שהם ארץ, לויתן, מים תחתונים, מי בראשית, מי אוקיינוס, מי בוכים, כציור הנזכר:

והנה המים הבוכים הם העליונים שהרקיע ממש הפריד בין מים למים אשר אלו העליונים ואלו התחתונים, כמש"ה יהי רקיע בתוך המים וגו', ותחתיהן מי אוקינוס שהם המים הבולעין כל אותן המים הנכנסין לים, אמנם הנראין על שטח המציאות הם מים בוכים שהם הגלגל העליון ע"פ המים, ומימי אוקינוס למטה מהן, ועוד מי בראשית למטה מהן, היינו שאלו המים הבוכים ומי אוקינוס אינם נקראים מי בראשית מפני שמי בראשית נקראו אותן שהיו קודם על פני כל הארץ וכבשן הש"י יחד תוך מי אוקינוס, נמצאו מי אוקיאנוס הם המים הטבעיים שם קודם ומי בראשית הם אותם שהיו על פני הארץ וכבשן הקב"ה שם תחת המים הטבעיים שם, והם כבושים תחת ים אוקינוס כמו שפי' בב"ר, ומים התחתונים הם המים הקרובים לארץ ממש הנוגעים על שטח הארץ שאלו הם טבע מים אחרים, מפני שהם מתהווים מן הארץ ומתהפכים לארץ ממש וטבעם ניכר יותר מכולם עד שהם דבוקים בארץ:

והם ארבעה מיני מימות, האחד הם מים התחתונים המשותפים ביסוד העפר הדבוקים בו ולכן הם כמו השמרים היורדים למטה מהכל, ומי בראשית עליהם הם המים שהיו מצד הארץ על ארץ וגער בהם הקב"ה וכבשן תחת מי אוקיינוס, וז"ל בב"ר רבי יהודה בשם ר' לוי ור' ברכיה בשם ר"ש אמר כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מהו עושה להם מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית א', כך הקב"ה דרך על מימי בראשית וסלקן לים אוקינוס הה"ד הן יעצור במים ויבשו וגו' ודורך על במתי ים עכ"ל. וקושיא שהקשה ר"י הוא כדפירשנו שהארץ לא עלתה למעלה ממרכזה והמים לא עלו מן המרכז הניתן להם, ואם כן מים האלו האיך נכנסו באין מקום, וז"ש כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, היכן הוא המקום הזה והמים לא יצאו ממרכזן, ופי' שהמים הם חיים והם נפוחים וכי יש להם דקות בתוך עוביה, ועתה המיתם הקב"ה והסיר כוח רוחניותם בענין שיכולים להיות כבושים במקום מועט, ומים אלו הם מתים כי הרוח שהיה בהם שהיו נפוחין יצא מהם ומתו והם מים המתים, למטה מהמים הם מי אוקינוס, וזה שאמר דרך הקב"ה מעל מי בראשית וסלקן לים אוקינוס ושם נטבעו תחת ים אוקינוס בענין שהם ד' מיני מים, כי היותר עליונים שהם על מי אוקינוס הם מי בוכים מפני שהם אותן שנתפרדו מן העליונים, דהיינו שטח המים התחתונים הדבוק בעליונים היותר דק שבהם שהיו מתיחדים עם העליונים. והמשכיל יבין:

יש בדברי רז"ל ב' סברות, האחת הדעת שזכרנו לעיל שהסכימו דעת הפילסופים בהם עם דעת התוכניים, שהמציאות כלו הוא כגלגל כמו גלדי בצלים זה תוך זה וגם זה דעת הזוהר, וכפי זה כל ז' הארצות כבטן של הארץ, אמנם יש דעת אחרת האומרים הארץ הוא רקיע והיא מצע על מצע ולמעלה מונח הרקיע ככיפה לבד, וזש"ה ואגודתו על ארץ יסדה דהיינו אגודת הרקיעים מיוסדת על פני הארץ, וכנפי הרקיעים נוגעים על המים ולכן יהיה הציור ע"ד אחרת כזה:

ועד"ז הם הז' ארצות זו למטה מזו והתהומות זה למטה מזה וכל אחד מתפשט מחבירו, וכל תהום תחתון הוא גדול מן העליון, מפני שהם מתרחבין כל תהום נגד רקיע העליון, ולזה יהיו המים העליונים נוגעים עם המים התחתונים בתחתית כיפת הרקיעים, וכן פרש"י בגמרא. אמנם הנראה שיצדק בדברי חכמינו ז"ל ויסכים עם השכל הוא שהם ממש כגלדי בצלים מכל וכל, דהיינו שהארצות הם בבטן הארץ והארץ היא מוקפת מהרקיע מכל צדדיה, ויש בבטן הארץ הזאת כל ז' תהומות זה בתוך זה, והגדול בכמות ביותר היא הארץ העליונה שהיא כיפה העליונה על הז' ארצות:

אמנם קשה לזה שהרי ארקא היא הארץ השלשית וספרו בה בברייתא של מעשה בראשית שיש בה ז' מדורין, בכל מדור ומדור מהלך ג' מאות שנה בגובה ובעוביו וזה אי אפשר לפי דרך זה, שהרי כל מציאות העולם היא ת"ק שנה, והאיך יהיה בכלל ת"ק שנה שבעה פעמים אורך ג' מאות שנה וגובה ג' מאות שנה בארץ הג' מהז', ויהיו כולם בבטן האדמה וזהו מן הנמנע בלי ספק. ועוד קשה לסברה זאת האומרים כי הרקיע סביב לכל, כל מה שתשאל מה למטה היינו מה למעלה שאין מטה אלא נקודת הארץ, ובנקודת הארץ אין חשש אם תשאל מה למטה ותדרוש עד שתגיע לגוף אטום ויהי שיעורו כמו גרגיר חרדל, ואם היינו אומרים כאותה דעת אפשר להיות משום שהארץ הזו העליונה דהיינו עולם זה שהוא תחת רקיע הראשון מהלך ת"ק שנה, אמנם השני שכנגד הרקיע השני מהלך יותר מפני שהוא נגד העולם הזה והאויר ועובי הרקיע שהוא אלפים ות"ק כנ"ל, וכן השלשי וכן הרביעי כזה:

נמצא הארצות כל זמן שיורדות הם מתרחבות עד שיהיה כל ארץ וארץ מוספת על אותה שלמעלה ממנו כנגד אויר ועוביו של רקיע עד שיהיה קצתה חוץ לרקיע ראשון משני צדדיה, וכן הב' והג', אמנם מקצתה תחת כל הז' רקיעים והז' ארצות, וראה ותמצא שלפי הדרך הזה יהיה הארץ שאנו בה תחת ז' רקיעים ועל ז' ארצות, והארץ אשר למטה ממנה קצתה בגריעות למטה מהארץ הזאת וקצתה בשבח יותר ממנה, שהיא למטה מן הרקיע הב' ואינה תחת הרקיע הא', וכן יוסיפו הארצות עד שתמצא השביעי גרועה תחת הששה הארצות, וקצותיה בשבח קודש מקודש תחת רקיע הז' גלגל ערבות, וזה זר מאד מאד מצד אחד, [ונתקצר מצד אחד] ויש קצת מאמרים המתיישבים על דרך זה וקצת אינם מתיישבים:

ועד"ז יהיו המים התחתונים אלו שתחת הארץ הזאת אשר אנחנו בה שהם מתפשטים עד המים העליונים נגד עובי של רקיע, ולזה יצדק היות הלויתן באותן המים כמו דג קטן והארץ היא על סנפיריו, מפני שיש במים כמו שיעור הארץ והאויר שבינה לבין הרקיע ועובי הרקיע ואויר קצת שבין רקיע א' לרקיע ב', כי המים מעל לרקיע ולויתן כדג קטן בשיעור הרב הזה מכל צדדין והוא ממש תחת הארץ רובן בטיט הנעשה בארץ, ולפי זה ניחא שאין שואלין מה למטה כי ממש לצד מטה יש מקום שאין שואלין בו מה למטה ממנו. אמנם קשה מאד שהרי נראה בחוש הפך זה שהרי אנו רואים העגלה סובבת בדרום על צירה וכן העקרב בצפון סובב על צירו, וכל זמן שאדם מתקרב לצד צפון ציר צפוני עולה לנוכח ראשו, וגלגל מקיף סביבו, וכן כשיתקרב לדרום ציר דרומי עולה על ראשו וגלגל מקיף סביבו וגלגלי הכוכבים מהלכים סביב סביב וזה אי אפשר אלא כדעת התוכניים שהגלגל הוא כדור שלם ומהלך ג"כ תחת הארץ:

וענין ז' ארצות לפי הנראה בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויצא וז"ל ר' חייא ור' יוסי הוי אזלי באורחא וגו' יתבי גבי בקייעי טינראי סליק לון חד בר נש, תווהי, אמר ר"י מאן אנת, א"ל מאנשי ארקא אנא, א"ל ותמן אית בר נשא אמר ליה זרעין וחצדין ואכלין, ומינייהו בחיזא אחרא משניא מינאי, וסליקנא לגבייכו למינדע מנייכו מה שמיה דארעא דאתון בה וגו' עד שאמר ודאי קב"ה בעי לאתערא לן במלה. הרי מפורש שם שאין אותן העומדים שם גשמיים כמונו בעוה"ז, שאלו היו גשמיים כמונו כמו שאין לנו רשות לרדת שם אליהם כן לא היה רשות להם לעלות אלינו, והרי זה עלה וירד מתוך עובי הארץ דרך עובי שתי ארצות שהרי ארקא היא למטה, וידמה עניינם כשדים וכיוצא בהם כאשר נבאר עוד בס"ד, וא"כ לפי זה אותן ארצות הם מדור תחת הארץ לאלו הבריות המשונות בגופם ובבניינהם, והמים שלהם הם מעין קצת דקות יסודותם:

והנה בז' ארצות לר"ש בפ' בראשית שמותם ע"ז הסדר וז"ל ואינון ארץ, אדמה, ארקא, גיא, נשיה, ציה, תבל אמנם בברייתא דמעשה בראשית חולקים קצת ואומרים בזה הסדר ארץ, אדמה, חרבה, יבשה, ארקא, תבל, חלד:

עוד לדעת הרב ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום יש בני אדם בכל הארצות, ובברייתא לא הזכיר דיורין מבני אדם אלא בששית לחוד, וז"ל שס"ה מיני בריות יש בתבל, יש מהם שראשו דומה לארי וגופו לאדם, ויש מהם שראשו דומה לאדם וגופו כארי, ויש מהם שראשו לנחש וגופו לאדם, ויש מהם שראשו דומה לשור וגופו לאדם, ויש שגופו דומה לשור וראשו כאדם, ויש מהם שיש להם ב' ראשים וד' ידים וגוף אחד וכרס אחד וב' רגלים וכשיושבין הם דומים לב' בני אדם, וכשהן מהלכין דומין לאדם א' ולא עוד אלא בשעה שהם אוכלים ושותים דומין לשני בני אדם וכשהם אוכלים עושים מריבה זה עם זה ואומרים זה לזה אתה אכלת יותר ממני ואתה שתית יותר ממני. ע"כ לשונו:

והנה לדעת ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום נמצאו בני אדם בארצות אלו, ואמר כד נפק אדם מגינתא דעדן ואתתרך מתמן אתרמי לההוא אתר דאיקרי ארץ, דאיהו אתר חשך דלית תמן כלום ולא משמש כלום, והטעם מפני שמרוב שפלותה למטה אין דרך להאיר לה שום אור בשום מציאות, ורוב הארצות מאירות מאור השמש. ולאותו הדעת שפירשו שהארצות כיפות זו על זו ניחא שיתיישב ענין זה, שהיו מאירות ממש מאור החמה ומאור הלבנה, אמנם לאותו הדעת שהם עגולות כמו גלדי בצלים קשה מהיכן יכנוס להם האורה:

ואפשר לומר זה בב' דרכים אחד יובן מתוך דבריו לקמן דהיינו שיש בקיעה או ענין (מה) שדרך שם יכנוס להם האור ההוא ויהנו ממש מאלו המאורות שלנו, והב' הוא שיש להם אור שברא הקב"ה להאיר שם ליושבי הארצות ההם, אמנם ארץ זו התחתונה מכלם אין בה שום אור מפני שאינה מיושבת משום בריה ואינה אלא להעניש בה את החוטאים, כדרך שירד שם אדם הראשון לאחר שחטא ומרוב דוחק לא הוליד בה שום תולדה אלא שהיה מצטער ונצטרף שם, וז"ש בזוהר בראשית לא משמש כלום [וגו']. וידעתי שיפלא המעיין ויתבהל על הענין הזה, וכאשר ידמה כמה חשב הקב"ה מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וברא גיהנם לרשעים לתקנתם וברא גם אלו הארצות בסוד הגלגול, שיתגלגלו בהם הרשעים וישכנו בז' ארצותיה האלו עד שישובו לקדמותם, ומכאן הארץ הז' יעלו הנשמות למעלה לשכון בעליונים, או ירדו למטה אל הארצות התחתונות וילבישם בתוהו ההוא, כאמרו יעלו בתוהו ויאבדו, וכתיב מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה העולה היא למעלה וגו', והיינו סודה למטה ממש מן הארץ הזאת להתגלגל כפי בחינתה בז' הארצות, והאדם יתן אל לבו בחייו. ודע כי יש בני אדם בארץ זו העליונה כמו בני אדם בארץ התחתונה ממש, מפני שארץ עליונה כלולה מן הכל ע"כ נקרא תב"ל על שם מבוללת בכל, וזמש"ל:

נהר ה - לבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה והקרבן:

וצריך להקדים ב' הקדמות, הא' דע כי טבע המציאות כולו בכלל המציאו הקב"ה ברצון ולא בהכרח, והמציא ההויות היות שלימות שיכולין שאת, ואם ירדו משלימותם הוא מסבת עצמם, כי בהכנת הנמצאות שפעו והויותו נמצא בהם, ואם ימנע אורו ושפעו מהם הוא להעדר הכנתם, כי מדרכו לעולם להטיב ולהמציא ההויות היותר בשלימות הטוב האפשרי, וא"כ הייחודים וקישור העולמות גורמים (היותר טוב שנמצא) [היותו נמצא] בהם, וכאשר ימנעו הייחודים מהם ח"ו הם מעצמם יגרמו סילוקו מהם, וז"ש בכמה מקומות בזוהר שהוא ית' מקור האור אשר לא יעדר ולא יוסיף לעולם ולא יפסוק שפעו ואורו לעולם מפני שמצדו להטיב לעולם, וההויות הבלתי מוכנות הם בלתי מקבלות:

והנה חלקי העולמות הם ד' אבי"ע, אמנם עולם האצילות מקבל אור הא"ס ממש בלי מסך ומלבוש כלל, כמשל הנשמה שמתפשטת בכל הגוף, וכל העשר ספירות הם מלבוש אליו, והוא נשמה אליהם, משא"כ בשאר עולמות שהם יונקות אורו ע"י מסך ומלבוש כמו הלבוש לגוף והגוף אל הנשמה. והנה עולם הב' הוא עולם הכסא והם גם כן עשר ספירות ואלו לבוש לאלו, ואלו יקבלו אור הא"ס ע"י אמצעות הספירות. ועולם הג' הוא עולם המלאכים ואלו יקבלו אור הא"ס ע"י האמצעות ב' המסכים שהם עולם הספירות ועולם הכסא. ועולם הד' הגשמי הוא לבוש לעולם המלאכים ויקבלו למטה שפע אור א"ס באמצעית המסכים מג' עולמות הנ"ל:

והקדמה הב' צריך לדעת כי כל הנמצאות בעולם השפל הזה יחלק לג' חלקים, ב' חלקים מהם כוללים ג' עולמות בי"ע, וחלק א' מהם כולל כל אבי"ע, והנה החלק הא' הוא הצמחים אשר בהם ימצאו דברים רבים וצורות חלוקות אלו מאלו, משא"כ בדומם שישתנה צורתו אל אשר ירצה האדם, ורצוני בזה באמרי צורתו הכוונה ברבוע ואורך ורוחב וכיוצא אשר לא ישמור הדומם הצורה כלל, אמנם הצומח ישמור צורותו באבריו עד שהם משפחות משפחות לבד, והנה הם כוללים את עולם העשייה מצד הגשם המורכב מד' יסודות, והרכבתם מסיבוב הגלגלים כאשר ביארו הטבעיים, והם ג"כ כלולים מעולם המלאכים כמש"ה אם תשים משטרו בארץ וארז"ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו שוטר מלמעלה והרי כח המלאך ההוא ניתן בו, וגם הטבעיים הודו בזה שמפני שראו שהם פועלים בסגולה מכח המלאכים, וזהו סוד איסור כלאי הכרם וכלאי זרעים שמורה לעירוב כוחות העליונים, וכלולים הם גם מכסא הכבוד וכחו ניתן בהם ,יוכרח מענין הקרבן והקטרת שנעשה בהם לקשר העולמות כולם, ואם אין קשרם בעליונים לא היו מתייחדים כלל, כאשר יתבאר עוד לקמן בס"ד, אמנם אינם כלולות מן הספירות להיות שאין הספירות נקשרת על ידם אם לא על ידי הכוונה כמ"ש בס"ד, ומה שאמרנו כלולות אין כוונתינו שיהיה בהם נפש ורוח מהם ח"ו, אלא הכוונה כי עניינה בעשיית המצות עולה עד הכסא ומציאותם מתאחד ע"י תנועת או העסק במצוה, ושרשם שהוא הרוחניות המופקד עליהם משתרש ומתעלה עד הכסא, אמנם משם ולמעלה אין להם יחוס ואין להם יחוד אלא בדברים אחרים יתלוו אליהם כדי להשלים חסרונם, וזהו כוונתינו באמרנו מורכבות וכוללות הג' עולמות:

וכן החלק הב' שהם הבהמות הם מורכבים גם כן מג' חלקי בי"ע כי הם כוללים עם מציאות גופם המורכב מד' יסודות, והם מורכבים מן המלאכים, וד' חיות המרכבה יוכיחו, והיינו טעם איסור כלאי בהמה שלא לערבב הכחות, והם מורכבות מהכסא מן הטעם שבארנו, ואינם מורכבין מהספירות ג"כ מטעם שבארנו מקודם. והחלק הג' שהוא כולל כל אבי"ע הוא האדם, ובפרט הטובים מבני ישראל שיכללו הנמצאים כולם במציאות גופם עד שנעשה צורתם ותכונתם בסוד צלם אלקים, ויכלול עוד בו גם כן סוד נר"ן דאצילות:

ודע עתה כי הקרבן אינו כשאר המצות וזה כי הקרבן יהנו ממנו כל העולמות, והטעם לזה כי להיות הקרבן נעשה בגוף המין ההוא הנרצה, אם היה מצמח האדמה הנה בעת הקטרת הצמח ההוא, כמו הסמים אשר לקטורת החומר הגשמי העולה עשן הוא קושר כל מדריגות העשייה, ואח"כ מציאותם ברוחניות אשר להם קושר כל בחינות עולם המלאכים, כמו שע"י חומר הסמים קשר כל בחינות עולם השפל כן ע"י רוחניותם בסוד אשר תשים משטרו בארץ קושר כל מערכת המלאכים, וכן ע"י מציאותם שיש בכסא הכבוד הוא קושר כל מרכבות הכסא, אמנם בספירות לא יקשרו אם לא ע"י כוונת האדם דהיינו מעשה הכהן וכונתו ישלים חסרון הסמים, ואין ספק שאם נפלו הסמים מאליהם באש לא יקשרו כלל וכן אם יעשה הכהן בלי כוונה לא יועילו, אמנם ע"י הכוונה יקשרו הספירות ועל ידי שעולה קשר הספירות יעלה ג"כ קשר שאר מערכות כדפי'. וכן הוא ע"י בעל חי כי הבהמה תרמוז אל סוד החיות וע"י גופה יקשור מעשה בראשית וע"י הרוחניות שבו יקשור המלאכים בהחיות, וע"י רוחניות יותר יקשור בכסא, וע"י הכהן בכוונתו יקשור בהספירות כמ"ש, ונמצא מעשה הקרבן בעת עלייתו יקשור וייחד הקדושות כלם אבי"ע וכולם נהנים ממעשה הקרבן. וכן בתפלה כמ"ש בזוהר פקודי שבתפלה תקשר ותייחד ההיכלות זה בזה ותעלה אותם, כי הוא ממש ענין של הקרבן וכמשארז"ל תפילות כנגד תמידין תקנו:

אמנם שאר מעשה המצות אשר יעשה האדם לא יקשור ולא יתייחד שום מערכה מאלו המערכות בעלותה, ולא ירמוז בהם רק יקשור הספירות, וזה יגרום להיות השפע נשפע בכל המדריגות כנזכר, ולפיכך הצדיק אשר יעסוק במצותיו לא יצטרך לכווין לא למלאכים ולא לכסא, כי לא יתייחדו ולא יקשרו בעשיית המצוה ולא יהנו ממנה המלאכים וכל שכן שאר הדברים מהמצות, אמנם יהנו ממנה הספירות העליונות כי יתקשרו ויתייחדו במצוה ההיא, וכל קשר הספירות אינו אלא ע"י המצות לבד, ואין ספק כי בעת עלות רצון המצוה לפני קונו אח"כ בתת השפע אין ספק שיושפעו כל העולמות ויתברכו, אמנם כן לא יתייחדו ולא יקושרו בעשיית המצוה:

ודע כי עם היות המערכות הנזכרות כלם נקשרות במעשה הקרבן, אין הקליפות בכלל מפני שאין בדברים המותרים חלק אל החיצונים כלל אם לא בבריות הטמאות שהם חלקה, ולכן בהקריב קרבן אין להם שום קשר שם, שאם ח"ו היה שם קשר וייחוד להקליפות נמצא הכל פסול, כי קשר הקליפות חלילה יגרמו פירוד בהקדושה כמש"ה לא יגורך רע, ופי' לא יגור במגורך רע:

ודע כי כוונת הכהן בעבודתו בפיסול הרי גרם לקשור שם הקליפה ואם לא כוון לא קשר ח"ו, מפני שאין הקשר בידם אם לא שיכניסוהו בידים בענין כי אין הקליפות כשאר המערכות אשר נקשרות מעצמם אפי' בלא כוונה, אבל הם ממש כספירות, כמו שהספירות תלוי בכוונת הכהן ורצונו כן הקליפה אם יכווין בה יתקשר ואם לאו לא יתקשר, והטעם לזה כמו שפי' כי כמו שאין לספירות חלק בחי ההוא או בצומח ההוא כן אין חלק לקליפות וענין זה תלוי בבחירת הכהן וכוונתו. והסיבה לזה להיות כי מערכת הקליפות צד הרע בפני עצמה ואינה בכלל שלשלת שאר מערכת הנז', וזה כי זה העולם השפל הוא בית קיבול או למלאכים או להקליפות ושניהם יחד לא שייכי ביחוד, וזה כי אם האדם יסגור פתח היכל לבנת הספיר אז יפתח הנוקבא דתהומא רבא שבצדו ויתפשטו החיצונים ויגרמו מה שיגרמו, זהו ענין המבול ודבר ומגפה ב"מ וכיוצא, ואם האדם יסגור נוקבא דתהומא רבא אז יפתח פתח היכל לבנת הספיר ותתפשט הקדושה אז בעה"ז וימנע אז הקליפה, וזהו סוד יום וסוד לילה, כי ביום יסתם פתח נוקבא דתהומא רבא ואז תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון וגו', ואז יצא אדם העליון לפעלו היא צד הקדושה, ובלילה יסתם פתח היכל לבנת הספיר ונפתח פתח דתהומא רבא ואז תרמוש בו כל חיתו יער ויתפשטו החיצונים בעולם, וכל העולם טועמים טעם מיתה כמ"ש בזוהר בכמה מקומות, וענין זה הוא ממש בעבירות ויותר קשה מהם, בענין שהעולם הזה כלי מוכן לקבל הקדושה ומטעם זה במורגל הוא היות ע"י הקרבן קשר המדרגות הקדושות, אמנם כשירצה האדם יוכל להשליט שם הקליפה ח"ו וזהו טעם אחיזת החיצונים בדברים רבים ובצד אחד הם קדושים ודי למבין ואין להאריך, וזמש"ל:

נהר ו - לבאר מעלת התורה על המצוה:

דע שיש שבח התעוררות התורה על התעוררות המצוה כמה חלקים, והענין כי התעוררות המצוה ישלוט בו החיצונים והיינו אם יעבור האדם עבירה ישקלו המצוה עם העבירה, והחיצוני המתעורר עם העבירה יעשה סרכה למצוה המעכב עלויה ולא תעלה להתייחד ע"י המצוה, והיינו עבירה מכבה מצוה, דהיינו נר שהיא מלכות הנדלקת בהתלהבות התעוררות המצוה, מתכבת ומתעכבת עלייתה, וכן הנר שבו דהיינו חיותו נפשו ורוחו מתכבים דהיינו מיתתו, והטעם מפני שגרם כיבוי אל הנז', אבל אם היתה התעוררות מצד התורה אין עבירה מכבה אותו ואדרבה העבירה מתבטלת ע"י יסורין וכיוצא, והתעוררות התורה קיים לעולם. וכתב (האר"י) האלקי הרי"א זלה"ה כי עסק התורה הוא גדול מן התענית, וזמש"ל:

נהר ז - לבאר מעלת העוסק בתורה:

הענין שעם היות שיעסוק האדם במצות ויטיב דרכיו לא יועילהו זה לבד לעה"ב, מפני שכל עסק האדם בעולם הנשמות אינו אלא בתורה וא"כ עיקרו הוא שיעסוק בתורה, ואז ע"י התורה יזכה לעולם הנשמות שהוא עה"ב, ולזה אם לא ידע לעסוק בתורה חייב לגלות דהיינו גלגול, ופדיון הגלגול והגלות הוא התורה מפני שאין ראוי שיהיה בין הצדיקים כאבל ושותק בלי תורה. וסוד הענין כי תורה שבכתב ת"ת, וסוד תורה שבע"פ מלכות, ונשמה מבריאה, ורוח מיצירה, ונפש מעשייה, ושלשתן אינם חיים ומאירים חיי עלמא דאתי אלא באמצעות ת"ת ומלכות, ואין נפש רוח ונשמה מרויחין ענין זה אלא בעולם השפל, ולזה אם לא עסק בתורה צריך להתגלגל ללמוד תורה, אמנם כשיתגלגל עבור זה יתגלגלו נפש רוח ונשמה יחד ואין קשר השלשלת ניתר ח"ו, משא"כ בשאר המתגלגלים בסיבת עון שלא הצליחו בעבודה כמש"ה הן אלה יפעל אל, פעם ראשונה מתחדשת הנפש בנפש חדש והראשון נכרת, וגלגול הב' ברוח חדש והרוח הקודם עם נפש הקודמת נכרתים, ובגלגול הג' הנשמה משתנה ומתחדשת ברוח ונפש חדשים, וזהו טורח גדול כנז' בתיקונים, וז"ס ג' גלויות שגלו ישראל ואינם נגאלים כי אם בזכות התורה כדי להיות גאולתם שלימה, וזמש"ל:

נהר ח - לבאר מעלת העוסק בתורה:

הענין כי העוסק בתורה ובפרט ברזין דחכמתא שזה יתעלה על הכל, וסתם כל העוסקים כולם הם נדבקים בעץ החיים דהיינו ת"ת, וסתם כולם שכינה עמהם מפני שדרך השכינה להדבק עם הת"ת, וכיון שרואה מי שעוסק בתורה דבק בעץ החיים מיד היא קופצת עליו כדי להדבק עם הת"ת, זולתי אותם העוסקים שלא לשמה לקטגוריא ח"ו שאין ייחוד השכינה עמהם ונוח להם שלא נבראו, אמנם מי שעוסק בתורה לשם עושר אפשר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, דהיינו שהקליפה אינה קשה כ"כ ואפשר שיכנס ממנה אל הקדושה, וזמש"ל:

נהר ט - לבאר מעלת הפלפול בתורה:

הענין כי כמו שיש בחטה מזון הגוף ד' קליפות, וצריך טורח בדישה ובטחינה ובהרקדה פעם אחר פעם כדי להבדיל הקליפה מן הסולת שהוא הקדושה, כמש"ה ועשירית האיפה סולת, כן בהלכה נהמא דנשמתא היא מלובשת בקליפה שהם ד' קליפות וצריך לטחינה והרקדה כדי שיהנה הנשמה מאותו לחם, וז"ש רז"ל משנה מדה שמקבלים עליה שכר, תלמוד מדה שאין למעלה ממנה, והענין כי המשנה מאכל לנשמה כמי שאוכל סובין ומורסן עם קמח מעורב שאינה נהנה ממנה כראוי ולפעמים מזיק קצת הסובין לגוף, כן המשנה ממש בלי פירוק הקושיות, אמנם התלמוד הוא מאכל לחם סולת נקייה בלי קושיות כלל כהבדל מסולת הנקי מן הסובין והמורסן, והיינו הנאת הנשמה כראוי, ולכן צריך לטחון מילי דאורייתא היטב, וזמש"ל:

נהר י - לבאר מעלת שורש התורה:

דע שסוד התורה נרמז בספירות, האותיות מן הבינה ולמטה, והנקודות אור החכמה בתוכה, והטעמים אור הכתר בתוך האותיות והנקודות, והרי אלו הם ראשי הנהגה בספירות שהם בינה חכמה וכתר,הנה התורה המחוברת מזה מגדת לנו רצון הא"ס שהוא גזירות המאמרים הנאמרים לנו מאת א"ס ב"ה שאומר לישראל תעשו כך וכך ואתם משתעשעים לפני כך וכך, ולא תעשו כך וכך שלא תגרמו הרחק שעשוע והחשק, וז"ס התורה ממש רצון הא"ס מתגלה לנו כדי להראות שעשוע אלינו, וזהו מהות התורה ממש השעשועים. אלא שלמעלה אינם כמו שנאמר לנו למטה או הנעשה, שהרי למעלה כל סוד החותם נחתם בשעה קלה כלומר בבת אחת הוא כל החותם יחד ומשתעשעים יחד כאחד, אמנם אנחנו בני אדם קבלנו התורה מצוה מצוה ניתנה לנו:

והנה המסור לנו היא קצה חוטי שלהבת של התורה עליונה, והמשל בזה התורה היא ראשה אחד תקועה למעלה את פני הפנים הראשונים המאירים מא"ס, ומשתלשלים בהספירות ומגיעים מהספירה האחרונה היא מדת המלכות אלינו היינו התורה הכתובה ושבע"פ שהיא ניתנת אלינו, והיינו סוד אומרו ה' קנני ראשית דרכו וגו' עד ועתה בנים שמעו לי, דהיינו אותן הנאחזים בקצוות החוטים האלו,והיינו לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, והנה סגולת התורה שכולה אחת מה שנאחז בידינו עם מה שנאחז בקצה העליון, ולכן יש בכח מעשינו לנענע הספירות ולהכינם אל השעשוע והשחוק כפי מה שאנו נהיה מעוררים בקצוות החוטים האלו אשר בידינו במעשה התורה והמצוה לעבדה ולשמרה, ולכן לא היתה התורה ברואה כשאר הנבראים ח"ו, שאלמלא כך לא היה בנו כח לעורר הספירות מלמעלה אלא המתעסק בה כמתעסק בשאר עניינים הנבראים, אבל היתה התורה נתונה לנו, וירצה לשון מתנה זו שתהיה נתינה שלא כדרך השתלשלות, אלא בדילוג שדלגה התורה מאצילות אלינו ממש, וז"ס לשון נתינת התורה המורגלת בפי רז"ל, וכן הכתובים מורים התורה בלשון מתנה ראה נתתי לכם וכו' וממתנה נחליאל וכיוצא באלו, זה הכלל כל הכתובים המורים על התורה בלשון נתינה הוא מן הטעם הזה שבנתינה ממש היה ענין התורה מלמעלה במתנה לא בדרך הטבע, והכוונה בנתינתה להיות עבודתינו עבודה היותר מובחרת שהיא עבודת היחוד, וממש בנו תלוי התעוררות העליונים, אנחנו ממש המעוררים המייחדים הייחוד העליון, וזמש"ל:

נהר יא - באותיות התורה ומספרם ולבוש התורה הגשמי:

רבים חשבו היות אותיות הקדש הסכמיות, וסימנים מונחים לחלקי מוצאי תנועות כלי הדבור כאותיות שאר הלשונות ושההסכמה שהונחה בהם היתה מפי מרע"ה בעצת רוח נבואיי, ולפ"ז לא יהיה עיקר ברושם האותיות אלא גילוי כוונת המדבר בלבד, אמנם אחרי הבנת רצון הכותב לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל, וגם כן לפ"ז אם יטרח האדם כמה שנים ללמוד דברי ספר ולא יבין או לא יזכור ממנו להבל תשש כחו אבד ממנו זמנו לריק ואין שכר בעמלו. ואין הדברים כן ח"ו אלא שיש באותיות הקודש פנמיות ורוחניות וחיות עולם, וכן הם מתייחסות בצורתן הגשמיית לפנמיות נשמתן, כי כל אות ואות רומזת בצורתה לרוחניות ידוע ולבחינות ידועות מבחינת הספירות העליונות, ולכל אות ואות יש צורה רוחניות ואור נכבד אצול מעצם הספירה, משתלשל ממדריגה למדריגה כדרך השתלשלות הספירות עד שיגיע ויתלבש אור ההוא באות ההוא ונמצא שההאות ההוא כסא והיכל לרוחניות ההוא, ולפי זה כאשר האדם יזכור ויניע אות אחד מאותיות התורה בשפתיו אזי בהכרח יעורר הרוחניות ההוא עד שמהבל פיו תהיינה צורות קדושות עולות ומתקשרות בשרשן בעצם האצילות, ולא זו בלבד אלא אף בכתיבתן יהיה רוחניות העליון שורה ומתלבש בהם, וזהו סוד קדושת הס"ת, ומ"ם וסמ"ך שבלוחות שהיו עומדות בנס וסוד פריחת האותיות הנזכר בשבירת הלוחות וכיוצא,ומכל מקום יש הפרש בין אותיות הנכתבות לבין האותיות הקבועות בפה, כי הנכתבות הם בדמיון גוף והקבועות בפה הם רוחניות להם, וכן הקבועות בפה כדמיון הגוף בערך אותיות המחשביות בלב המשכיל הישראלי:

והנה ענין זה יהיה בערך האותיות כל אחד בפני עצמו, אמנם כאשר יתחברו כאחת בתיבה מהתיבות לפי שיעור התיבה ומספר אותיותיה כן יהיה שיעור רוחניותיה, ואח"כ יתוסף וירכב עליהם רוחניות של כלל כולם, ולא מפני זה יחסר הכח שיש לכל אות ואות בפני עצמה אלא שמצד חיבורם יתהווה מציאות יפה ונבחר יותר מכל אות לבדה, מפני זה כשיזכור האדם תיבה מן התיבות יניע כח האותיות המצטרפות בה, ומסבת תנועות הכוחות ההם והכאתם זה בזה ע"י פטיש הנשמה זולת מה שיתערבו הם בשרשם העליון לפעול פעולה ההוא, עוד יתהוה ממנו מהבל פיו רוחניות ומציאות חדש, יהיה כמו מלאך שיעלה ויתקשר בשרשו עד שימהר לעשות פעולתו בזריזות, וזהו סוד הזכרת השמות וכוונת התפלה:

ולהבין היטב ענין זה, דע שענין התיבות והאותיות הוא ממש כעין מציאות אלו המרקחות שהפשוט לא יפעול כמו המורכב מהם, מפני שיעשה מהם מציאות חדש, כך ממש הוא בענין האותיות, כי אות אחד לעצמו הוא ענין פשוט אבל כשתתחבר לאות אחרת אזי נולד הויה חדשה מבין שניהם ויעשו הויה מחודשת ויקבלו צירוף וההוראה והרמז יותר ממה שיקבל אות הפשוט, ולכן יעשו אותיות הרכבות ועניינים ורמזים וצרופים כאשר יתרבו, כפי רבוים כך תתרבה הוראתם, מפני שרבוי האורות שיתקבצו שם יעשה מציאות חדש ויתרבו האורות שבו ויעשו מציאות ועניינים חדשים, זה הכלל כפי רבוי האותיות שבתיבה כן יורה צירופים ויורה ענינים מחודשים, וכפי מספר שיתרבה באות יורה מספרם וקיבוץ אותיות, וכפי ריבוי התיבות שבפסוק כן יתרבה הוראותיו ורמיזותיו, וזהו סוד תורה שעתיד הקב"ה לחדש לישראל, שהרי התיבות מצטרפים על דרך משל לישועתך קויתי ה' לישועתך ה' קויתי כו' כעין שעשה רשב"י ע"ה בצירופי מלת בראשית בכמה סודות יתחדשו בעולם, ולערך זה תבין בכל התורה כולה, וזהו חידוש תורה שעתיד הקב"ה לחדש, כי התורה במקומה עומדת אלא (שבתחילה נצטרף) שנצטרפה בצירוף זה הגשמי' לצורך עולם הגשמי הזה, ולעתיד כאשר יתפשטו בני אדם מן הגוף זה העכור ויתעלו אל סוד הגוף שהיה לאדה"ר קודם שחטא הרי ישכילו סוד התורה בלבוש הנעלם ההוא וכשיתעלו יותר אחר אלף הששי (נ"א אחר השביעי) הרי יתעלו וישכיל עוד יותר סוד התורה במציאות הנעלם ההוא, ויוכל שכל האדם להשכיל בנפלאות התורה וצירופי נסתריה עד שישכיל כמה מציאות נובעות סודות הם נעלמות כעת בתורה ויתגלו אז לדורשיה, זה הכלל התורה נתלבשה בלבוש גשמי כמו האדם ממש, וכמו שלעתיד יעלה האדם מלבוש הגשמיי ללבוש דק כך תתעלה התורה מלבוש הגשמי שלה ותהי מושגת להם ברוחניות ענייניה ממציאות אל מציאות, והרי הלבוש הזה יהיה עד זמן של התחייה, ואח"כ יהיו זכים ואינם חוזרים לעפרם וישכילו בלבוש הפנימי, והלבוש הזה לאותם העומדים בעפרם יתעלו בשנת השמיטה לעילוי גדול ואז התורה תתעלה, וכמו שבני אדם יתפשטו מן הגשם כן התורה תתפשט מגשם ויהיו פניה הנעלמים מאירים והצדיקים מתעסקין בהם, ולעולם התורה אחד היא מה שהיתה מקודם ולעולם תעמוד ואינה משתנת ח"ו אלא ישכילוה בני אדם כפי כחם ומציאותם בעת ההיא:

והנה עם מה שנתבאר תמצא שכל זמן שיקרא אדם בדברי תורה אעפ"י שלא מבין אותם על בוריים או ישכחם מ"מ לבסוף אין יגיעתו לריק ח"ו ולא איבד זמנו ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו, אמנם מ"מ אינו דומה הקורא בתורה ומבין בה למי שקורא בתורה ואינו מבין בה, כי בודאי ע"י ההשכלה מושך בכח השכלותו רוחניות האותיות יותר בשלימות ויותר בדקות, עד שיתייחסו בערך נשמה אל הרוחנית והמושך מי שאינו מבין, וכן יש הפרש בין הרוחניות שתהיה מושך למי שלומד דרך פשט להרוחניות הנמשך למבין סוד הדברים ע"ד האמת, וכן יש הפרש בין הרוחניות המושך מבין סוד הענין לרוחניות המושך המבין סוד צירוף האותיות וחיבורם וגלגולם כגלגול אלפ"א בית"א שבס"י שבהם יכולים לברוא עולמות, ובעולם הבא יוכלו הצדיקים להשיג מדריגה זו, ומצרוף אותיות שם הוי"ה וזולתו מן שאר השמות מזה נמשך ידיעת פעולות השמות, ומפני שנעלם ממנו צירןפם לזה נעלמה ממנו ידיעת פעולת השמות ואם ימצא אדם ממנו איזה דבר אזי ימצא מרורות פתנים בדבשו כי אפשר לו להרכיב רע בטוב או לפחות לבלל יצועי אביו ואז יחלל ויקצץ ח"ו, ועכ"ז רשאי אדם להשתדל אחרי ידיעתם כדי לדעת גדולת השי"ת, ושיהיה בן העה"ב עם אותם המשיבי טעם בידיעת ספר תורה אבל לא שיכוון לעשות מעשה:

ומצאתי בספר כתיבת יד קדמון וז"ל:

דע כי מספר האותיות אל"ף בי"ת עם אותיות מנצפ"ך וכל אות ואות ומילויה ומילוי מלואה יעלה יחד לס' רבוא כמספר בני ישראל, ודע כי אותיות התורה בס"ת אינם יותר מל"א רבוא, וסוד הענין הוא כי לאחר שהוקם המשכן צוה הקדוש ב"ה למשה שימנה אותיות התורה שהם חיילותיו של הת"ת כי התורה שבכתב הוא סוד הת"ת, וכן צוה לו שימנה ג"כ כמה המה בני ישראל שהם חיילי המלכות, ומשה במנין זה לא מנאם כי אם באותיות התורה ומצאן שוין, וכשידע שאותיות התורה עלו ס' רבוא ידע שישראל היו ג"כ ס' רבוא, ובעבור שנמנו באותיות התורה לא שלט בהן עין הרע במנין הזה. ופירוש אותיות התורה בס' רבוא אין הכונה לאותיות הס"ת כי אותיותיה אינם יותר מל"א רבוא, אלא הכונה הוא לחשבון האותיות האלפ"א בית"א עם האותיות מנצפ"ך אשר כל אות ואות נכתב במילוי ומילוי דמילוי על דרך זה, א' אל"ף אל"ף למ"ד פ"א, וכל אלו הי"ב אותיות הם מילוי אות האל"ף, ודע כי חשבון אות הפ"א ארוכה הוא ח' מאות, ואות פ"א כפופה שמונים, וכשתמנה חשבון כל הי"ב אותיות ביחד הרי ח"י מאות וי"ח, ואז תדע כמה עולה סכום אות אל"ף לבדה, ועל דרך זה תמנה כל שאר אותיות עכ"ל וצ"ע, וזמש"ל:

נהר יב - לבאר סוד התורה שתתגלה לעתיד, וסוד מלבוש התורה וסודותיה, וסוד נתינתה, וסוד הקדושה שנמשלה לאגוז:

והענין הוא שהקדושה תלובש בעשרה לבושים שהם י' קליפות חיצונות, והם מתדמים אל הקדושה כמו הקוף לפני פני אדם, ונודע היות הקדושה י' מדריגות נכללות בד' בסוד ד' אותיות שם הוי"ה דהיינו סוד חגת"ם שהם ד' הנהגות חסד דין רחמים והכולל, כן החיצונים נכללים בד' והם עו"ן משחית א"ף וחמ"ה, שאלו נגדיים למיכאל גבריאל רפאל אוריאל שבמרכבת הקדושה, ולהיות שבטבע האגוז היות בה ד' מוחות פנימיים בסוד ד' ראשי הקדושה כנזכר ועליהם ד' קליפות כנודע, לכך הקדושה בקליפותה אנו מכנים באגוז כמש"ה אל גינת אגוז ירדתי גו':

והארבע קליפות הנזכרות אין מהותם וענינם שוה כמו שאין ענין רמז הקדושה הנגדיית שוה, ולזה זו קשה מזו וזו מזו, והאגוז בטבעה יוכיח אשר הקליפה הראשונה שבה היא רכה וקלה ביותר שהיא דקה, אמנם כן הד' והוא האויר הריקן שבין הג' קליפות אל המוח שהיא חשוך וארוך עד שיכנו בזוהר אליה סוד גלות זה המר והארוך:

האמנם ביחוס הענין בקושי של הקליפות גילה לנו הכתוב והוא אמר והוא רחום ברחמיו יכפר עון ויבטלו כמו ואיש חכם יכפרנה, והיינו שיתבטלה מכל וכל. וכן גם כן ולא ישחית, לא אמר שיבטל ההשחתה אלא שלא יפעל בה, הרי שכח החיצונה זו יותר קשה מכח עו"ן. אמנם הקליפה הג' שהיא א"ף אמר והרבה להשיב אפו, שהכונה שהיא קשה הרבה שצריך להרבות ההשבה וכולי האי ואולי. וקליפה ד' שהיא חימה קשה מכולם שבה נאמר ולא יעיר כל חמתו, מפני שהיא קשה ואם היתה מתעוררת אי אפשר לסובלה, ולזה נצח שתיהן מרע"ה וזה שנאמר סלח נא לעון העם הזה גו', ואחר כך בהשחתה נאמר למה יאמרו מצרים גו', אמנם באף וחמה נאמר כי יגורתי מפני האף והחמה אשר לרוב קושיותם פחד מהם מרע"ה, ולזה בהיות באי העולם התחתונים מתלבשים בחומר בסוד עון אדם הראשון משועבדים ומלובשים בד' קליפות הנזכרים בעור הנחש ממש, ושולטים בעולם הקללות, דהיינו ל"ט קללות הם י' לחוה וי' לאדם וי' לנחש וט' לארץ שהם נגד ד' קליפות כנודע, כי העולם משועבד לד' קליפות האלו והעולם המשועבד לד' קליפות האלו אינו יוצא משעבוד זה עד לעתיד שיתבטלו הקליפות, ולכן גזרה החכמה האלקית היות אלקותו מתפשט אל התחתונים וגם תורתו מתלבשת בד' קליפות האלו, שאם לא תתלבש התורה בלבושים אלו אזי אין מציאות [לאדם] להורידה לעולם התחתון, כי העולם משוקע בעמקי הקליפה ואיך ירד דבר רוחני למטה שלא תתלבש בד' לבושים אלו, על כן הוכרח התורה להיות מלובשת בד' לבושים אלו:

וכמו שהאדם משוקע ומלובש בהן ובעצם הנשמה שובר ומכתת את הקליפות לעלות מטיט היון אל האור הבהיר שהיה בו קודם חטאו, וזהו תכלית העבודה להדבק בהאלקות הפשוט ולהתפשט מן המלבושים המלוכלכים האלו, כן ראוי אל האדם לעשות אל התורה להפשיטה מן המלבושיה ולשבור קליפותיה ולהבין עמקה ורוחניותיה הנעלמת ועל ידי ענין זה הוא סילוק הנשמה, והנה האדם יוכל לשבור בקלות הקליפה הא' שהיא נוחה לכבוש ולשבר שהיא קליפת עו"ן, אמנם הקליפה השנית לא יוכל מפני שהיא קשה ומכ"ש הקליפה הג' וד' שלא יוכל לשברה, ולכן בתורה כשישבור הא' ישכילנה השכלה א' ודרך א', אמנם יתרבה ויתוסף חלק ההשכלה זאת עד אין תכלית מפני שיפשיטו התורה בלי ספק מכל הקליפה הנזכר' וידקדק ההלכה על אמיתתה ולא ישיג לתכלית רק אחר הגלות כמש"ה הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו', ואמרו רז"ל שלא יהיה הלכה פסוקה במקום אחד אבל סוף סוף קודם לכן לא היתה הפלאה זו:

אמנם הקליפה הב' קשה לשבר ואין בנמצא מי שיפשיט את התורה מקליפתה כ"כ מפני שהיא קשה יותר, וכ"ש הקליפה הג' וק"ו הד' שאין דרך לשברה רק אחר שיצא העולם משעבוד הקללות וישבר הקדוש ב"ה הקליפות ויבטלם מכל וכל, כי אז יושכל התורה בלי מלבוש חיצוני, וז"ס התורה ששעתיד הקב"ה לחדש, כי אין התורה מתחדשת ח"ו רק שישתברו קליפותיה כולם ונשיג אז התורה בבחינה היותר הפנימי אשר להשגה ההיא ולמתיקותה ולנעימותה אין תכלית, וזמש"ל:

נהר יג - בענין חדושי התורה:

הענין כי התורה היא מתלבשת למטה בלבוש זה אשר נתלבשה, ויש בתוכה אורות גדולות והם סודותיה, ויש כמה וכמה סודות אשר עדיין נעלמים שעדיין לא נאמרו בעולם, ובהם התורה מתעלמת ואין אורה מתפשט. וכאשר יש למטה בעולם הזה בני אדם המחדשים סודות התורה בזה הם גורמים שאותו הענף שסוד התורה רומז בו מתפשט ומתגדל, וגורם חדוש חידוש לכל התורה כולה, שכלה מאירה מאור עליון וע"י כך מוסיף חדוש לכל התורה ולאותו ענף להתפשט, ועוד גורם ייחוד למטה, ולהיות אור זרוע לצדיק ודי למבין, וזמש"ל:

נהר יד - בענין המחדש בדברי תורה:

הענין הוא כל מה שהאדם מחדש בדברי תורה אינו מעצמו מה שהוא מחדש, שאין מי שיוכל לחדש דבר בתורה ח"ו כי מי יוכל לשנות חותם המלך או לחדש בו דבר, אמנם התורה היא סוד הדע"ת מן הכתר אל החכמה, ומן החכמה אל הבינה, ולכן נקרא התורה ראשית כנודע, והאדם המשתעשע בד"ת ומנענע בהם הוא גורם להמשיך ר"ז סוד מהמוח העליון בסוד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא ר"ז או"ר זרוע לצדיק, ובהמשך אור הזה הוא לוקט אותו האור דרך היכל הרצון ע"י מלאך רזיא"ל הפותח דלתות שערי הסודות למטה, והוא מושך אור זה הנעלם ופועל בו סודות התורה, וזה טעם מעלת הרשב"י עליו השלום, והיינו טעם שחדושי התורה חוזרין ועולין למעלה וגורמים לנטוע שמים וליסוד ארץ כנזכר בזוהר בראשית:

והענין ודע כי סודות התורה ועניניהם הם ענפים המסתעפים מהמדות העליונות, המשל בתורה יש פרשיות ובכל פרשה יש רוחניות מקובצת מחלקים רבים מקובצים כמו הפסוקים שקבוצם יעשו פרשה אחד, וכן קיבוץ התיבות נעשה פסוק אחד, וקיבוץ האותיות נעשה תיבה אחת, וא"כ נמצא לפי זה כי האותיות הם ענפים דקים, וחוטי שלהביות המתפשטים מן התיבה שהיא רוחניות, והתיבה היא ענף הגדול שממנו ישקו כל הענפים הדקים, והאותיות יונקים מן התיבה, והתיבה יונק מן הפסוק, והפסוק יונק מן הפרשה, והפרשיות יונקים מעצם התורה, והכל רוחניות ואצילות מתאצל זה מזה והכל בספירות, ומפני שיש בכל ספירה וספירה כמה בחינות וענינים ומציאויות ויניקות שלא יעלהו המשכיל בשכלו מפני עוצם רבויים וחלוקם לבחינותיהם, לכן ירבו בכל תיבה ותיבה כמה פירושים בכנוייה בספירות, וכן בדרך זה בכל פסוק ופסוק ומכ"ש על כל פרשה ופרשה עד עלות סודות בתורה לאין תכלית, והם עמוקים ונעלמים ואיש תבונות ידלנה בסוד נשמתו, והטעם כי הנשמות והתורה יחד הם נאצלים ממקום אחד ומקור אחד, והנה כולם נאצלים מהשרשים העליונים אלא בהתפשט אצילותם יתחלקו הנשמות לצד א' והתורה לצד א', כי הנשמה היא מעצם הבינה, והתורה היא מה שנשפע מהבינה למטה בת"ת עד שנמצאת הנשמה היא עיקר והתורה היא תולדות הנשמה וענף אליה, ולכן הנשמה תתלבש ותרכב על התורה:

והנה בהיות אדם מחזיר נשמתו למקום אצילותו, ומשם ישפיע וימשוך שפע דרך הצינורות הנה אז ישיג מעלת התורה וסודותיה הפנימיים, כי הוא קושר ומייחד נשמתו במקורה ומקום התורה, ולכן ישיג משם כל הדברים הסתומים ונעלמים בה, ובודאי ישפיעם ויגלם למטה בסוד ההמשכה שהיא דרך מציאות נשמתו ממציאות למציאות ומענין לענין עד רדת כל המדריגות כולם, וזה טעם יכולת האדם ואפשרותו לחדש בתורה מה שלא שמע ולא נתגלה מעולם, ועיין מה שכתנו לקמן בנהר כ"א בס"ד, וזמש"ל:

נהר טו - במעלת הקם בחצות הלילה:

לתיקון המלכות מפני שהיא מדת לילה והיא סוד השינה, והרי אלו הם מדות הדין, הלילה חושך, והשינה מיתה, וכאשר יהפך האדם הלילות לימים ממש משים חושך לאור ומתקן אותה בתקון זה, וכאשר האדם אינו נותן שינה לעיניו ממש היא מתעוררת משינת הדין והמיתה ונקשרת בעץ החיים. ובזוהר פרשת בראשית נראה שע"י התורה והברכות שהאדם מברך משקם בחצות הלילה ואילך שהוא קושר המלכות בבינה, והיינו מי זאת עולה מן המדבר על ידי הדבור עולה זא"ת למ"י, וזמש"ל:

הנה כל עסק התורה שהאדם עוסק בתחלת הלילה עד החצות לילה היא מסוכנת, כמו שהנשמה היא מסוכנת, אם כשרה תעלה, ואם נטמאה תדחה, כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, והנה מה שיקרא האדם בתחלת הלילה הוא בסילוק הנשמה הטהורה ממנו, כעין בני אדם שהם נפש בלי רוח, או נפש ורוח בלי נשמה, כך זה אפילו שהוא צדיק כמו דוד המע"ה שלא ישן שינת הסוס, נשמתו מסתלקת למעלה להתייחד שכינה בה כנזכר בזוהר, ולכך אין התורה צלולה בתחלת הלילה מפני שהנשמה אינה עם הגוף, ועיקר התחכמות האדם הוא בהנשמה. ועם כל זה מה שעוסק בתורה ובמצות ובמעשים טובים עולים למעלה דרך רוחו לנשמתו אשר שם, אם נשמה אינה נדחית גם תורה זו אינה נדחית, ואם נשמתו ח"ו נדחית אז תורתו ג"כ נדחית ואינה מתייחדת למעלה כיון שאינו נקי כפים ובר לבב כמש"ה מי יעלה בהר ה' ומי יקום וגו'. אמנם מחצות ואילך הנשמה שלוחה אל בני אדם מלמעלה אם כשרה ואם רעה מ"מ מתפשטת ובאה אל הגוף, אם קם בחצות לילה שאז היא נטהרת ונתקדשת ונעשית ימנית כנזכר בזוהר פרשת לך לך, וזמש"ל:

נהר יז - בבחינת העוסקים בתורה:

בחינות העוסקים בים התורה הנקרא ים הגדול בעצמו, ורחב ידים בחינות פירושיה ודרכים אשר בה שהם ידי אחיזה בסודותיה. והנה בחינות העוסקים בה הם ד' זה גדול מזה, האחד הם כללות עם ה' שהם עוסקים בה ותלמודם בתורה תמיד ומתגדלים בה, והיינו קטני בני ישראל שכל חיותם בה כדגים שבים, והם מינים ממינם שונים, כל אחד ואחד כפי שיעורו ועליהם אמר הפסוק שם רמש ואין מספר:

הב' הם אחר שגדלו בתורה ועסקו בה ואלו הם העוסקים ומרחיבים בה יותר, דהיינו חיות קטנות עם גדולות, רב עם תלמידיו הנושאים ונותנים בתורה ויורדים לעומקים יותר ומרחיבין יותר, ואלו הן סוד הנשמות, ובהם יתגלה סוד הספירה הזאת הנקרא לויתן כדמפרש לקמיה בס"ד:

הג' לויתן והיינו סוד השעשוע שהקב"ה משתעשע בעסק התורה וסודותיה, והיינו מה שפירשו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, וסוד המחול הזה שיתקבצו כל הנשמות יחד אל הייחוד העליון, בענין שיהיה העסק בתורה בסוד המתגלה לעתיד:

והד' הם בני אדם שאינם בקיאים, והם כאניות שהולכים אל הים על פניה הנגלים ואינם נכנסים אל תוכה שהם חשובים כאניות, והם הולכים לבטח בלי פחד במעט המושג להם מן התורה:

עוד יש בעוסקים בתורה ארבע בחינות זו ע"ג זו, הא' אותן שאין בהם כח לפלפל רק לומדים מה שקבלו מרבן שזהו גדר חכם ולא נבון, ואלו הם כמו בעלי אומנות העומדים לפני האומן הגדול שהוא מתקן להם וחותך מכאן ומכאן והם תופרים במצות האומן הגדול, ואלו המשתדלים בתורה לשמה הם, אמנם אין בכחם להוסיף או להקשות או לפרק, אלא הם בעלי אומנים לגבה שאין מוסיפין כלל:

הב' אותן שידעי לפלפל והם ג' בחינות, הא' דפסקין אבנין, דהיינו שלוקחין המשנה בדין אחד פסוק, והדין דין אמת שאין צריך אוקימתא אחריתי אבל יש בו קושיות, והב' מקשים והורסים ואח"כ מתקנים אותם ומתרצים הקושיא, ועם היות לענין הדין לא נפקא לן מידי עכ"ז גדול כחם, מפני שהראשונים שלומדים פסקות פסקות אינם שלימים לבנות בנין נאה, אלא בונים אבנים סתם, אמנם אלו בונים אבנים שלימות הלכות שלימות אחר סתיתתן ותיקונם שהם הקושיות שהם פסולת המחסר שלימותם, והסתת מסתת את האבן על שלימותו ואלו בונים היכל נאה ובנין מתוקן, כי הם מסתתין כל פסולת וקליפה, כי הקושיות אל הפסק הם קליפות על האור העליון, אמנם הראשונים שלומדים בלי פירוק קושיות הם בונים בנין אבנים שאינם שלימות, שאינם יכולין לבנות רק בנין החומות החצונות מפני שיש בהם קליפות, אמנם אלו אשר הם מתקנים באבנים שלימות עבדין להקב"ה כמה בנינים וחדרים ומשכיות חמדה לדיורא דמלכא ומטרוניתא בינייהו ממש מגיעין אל תוכיות עצם היחוד למלכו"ת ותפארת:

הג' הם המתקרבין יותר שהקודמין נוגעין לתקן בית דירה, אבל אלו הם בגופא דמטרוניתא בלבושין דילה, והיינו אותם שעוסקין במשנה, וצריך לתקן אותה בתני, או בחסורי מחסרי, או הכי קאמר, או הכי במאי עסקינן, והם חותכים המשנה לחלקים ואחר שחותכים חוזרים ותופרים, ואלו פנימיים יותר ויותר שאומנתם גדולה מן הקודמים משום דאוקמא הלכתא על תיקונא, והיינו שלא היתה ההלכה על תיקונה, ומתקנין אותה בתכשיטה וגורמין לתקן תכשיטי המלכות בלבושיה ליחדא בת"ת. ויש פנימה ללבושים אלו עצם המלך והמלכה שהוא מעלה יותר עליונה מהקודמין שהם תיקונא דגופא, כי אלו הנז' אין בהם לחדש משנה או הלכה מכח דרש הכתובים והם כאמוראים העוסקים בפרוש המשנה:

אמנם המדרגה הד' הם אותם המחדשים חדושי הלכות מדרש כתובי התורה, כענין התנאים העוסקים במשנה על חידוש ההלכה ודורשים אותה כפי מה שנמסר אליהם מהמדות שהתורה נדרשת בהם, ואלו מעלתן גדולה מהקודמין שאינם מתעסקין בלבוש אלא בעצם הגוף, כפי מה שמחייבת התורה שימצא האבר הזה וההלכה הזאת כך וכך ואלו מעלתם גדולה מהקודמין. אמנם אלו צריך שיסכים הקב"ה עמהם בדין להאיר ההלכה כפי רובם, וכענין נצחוני בני נצחוני וכיוצא, וכל זה נרמז בתיקונים:

ועוד יש ה' בחינות בענין עסק התורה והעבודה, הא' המשובחת מכולם היא אותם הדוחים מאליהם שכר מצות בעולם הזה ואינם רוצים אלא בעניות ויסורים על התורה ועוסקין בה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה לבד. הב' קרובה לזה אותן שהם מחזיקים ידיהם ועל אלו נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה כדפירשו רז"ל. הבחינה הג' הוא היא אותם העוסקין בה לשם שכר עולם הזה ועולם הבא דהיינו קרן ופירות. הד' היא אותן שאין שמים על לבם שכר עה"ב כלל, אלא על מנת שאהיה עשיר ואקרא חכם ורבי, ויכבדוני בני אדם ויהיה לי למשיב נפש. הבחינה הה' היא אותם שאינם מחזיקין לומדי תורה אלא מתעסקין להשחיר, וזמש"ל:

נהר יח - לבאר כללות של כל הנשמות מישראל הם ס' ריבוא:

דע כי כללות כל הנשמות הם ס' רבוא, והתורה היא שורש הנשמות של ישראל ולכן יש כנגדה ס' רבוא פירושים, אשר כפי כל אחד מהפירושים משם נתהווה שורש נשמה אחת מישראל. ולעתיד לבא כל אחד ואחד מישראל יקרא וידע כל התורה כפי הפירוש המגיע לשרשו אשר על ידו נברא, וכן הוא בגן עדן. אמנם יש נשמה שכוללת כמה וכמה פירושים, והנה נשמת משה רבינו עליו השלום היתה כוללת כל הס' רבוא ולכך ידע כל הס' רבוא פירושים:

גם בלילה בעת השינה מי שזוכה לעלות הוא קורא שם אותו הפירוש המגיע אל שורשו והכל לפי מעשיו:

ודע כי הרב האלה"י כמוהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה היה רואה במצח האדם הפסוק והפירוש השייך בו כפי נשמתו, והיה מבארו לו כי בזה תתעלה נשמתו למעלה לאין קץ, ויתגלו לו דברים אחרים, והחומר לא ירגיש בזה. ודע כי ס' ריבוא פירושים הנזכרים הם כפי הפשט, וכנגדם יש גם כן ס' רבוא באגדה, וכנגדם ס' רבוא בקבלה, וכן כיוצא בזה אין לך נשמה שאינה כלולה מכולם. מהרי"א זלה"ה, וזמש"ל:

נהר יט - בסוד המגיד וסוד הנבואה:

דע כי מן העסק שעוסק האדם בתורה ובמצות מזה נבראו מלאכים קדושים, וזה כפי ערך עסק התורה שאם תהיה לשמה אז יהיה המלאך הנברא משם קדוש מאד ונאמן בדבריו, וג"כ אם יהיה עסק התורה בלי שיבוש וטעות ח"ו, וכפי מה שחסר מאותו המצוה כן חסר אור המלאך ההוא. והענין כי בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, הנה בודאי אין שום דבר שאין לו ממש ואפילו קול היוצא מהכאת המטה וכיוצא בזה אינו לבטלה כנזכר בזוהר שלח לך שאינו הולך לבטלה, אמנם הכל לפי המעשה וכפי בחינת הנשמות:

ודע כי גדול כח המלאך הנעשה מן התורה יותר מאותם הנעשים מן המצוה, וזה סוד המלאכים המגידים לאדם ומודיעים להם עתידות וסודות הנסתרים, כי הלא המה הנעשים מהמצות של האדם, ויש אנשים שאינם מתגלים להם כל עיקר, ויש שמתגלים להם. ויש מגידים אמיתיים והם נעשים מתורה והמצוה שנעשו בשלמות בלי חסרון. ויש מגידים שהם משקרים במקצת, והטעם כי אע"פ שהוא מלאך קדוש מ"מ הוא כלול מטוב ורע כפי בחינת המעשה והמצוה שאינה שלימה:

ודע כי יש מגידים שהם מעולם העשיה שהם נבראים ע"י מצות מעשיות בלי כונה, ויש מהן מן עולם היצירה הנבראים ע"י עסק התורה, ויש מגידים שהם מן העולם הבריאה הנבראים ע"י כוונה טובה ומחשבת התורה והמצות. ובכל עולם ועולם מאלו יש כמה וכמה חלקים משונים זה מזה כנודע ואין להאריך בזה, והסימן למי שראוי להאמין בו ובדבריו הוא כאשר יהיה אמיתי בדבריו כולם וכל דבריו יהיו לש"ש ולא יבטל אפילו אות אחד, ושידע לבאר רזי התורה וסודותיה [וסתריה], לזה ודאי יוכל האדם להאמין בו וכפי דבריו וענינו וידיעתו יוכל האדם להכיר מעלתו:

ודע כי סוד הנבואה הוא קול שלוח מלמעלה לדבר עם הנביא ההוא, וכן רוח הקדש באופן זה, וזה הקול העליון הרוחני אי אפשר לבדו להתגשם ולכנס באזני הנביא ההוא, אם לא שיתלבש תחלה באותו קול הגשמי שיצא מתחלה מפי האדם בעסקו בתורה ובתפלה, ומתלבש בו הקול העליון ובא לאוזן הנביא ההוא ושומע אותו, ויש שיתלבש בקול צדיק זולתו ויכנס באוזן הנביא וזהו מצד שהוא שרש נשמתו, או שעשה איזה מצוה כפי גדר של הצדיק ההוא, ולכן בא ושורה עליו, וזה הצדיק או יהיה מן הראשונים שקדמו לו הרבה, או מאותם שבזמנו, ובו יתלבש הקול העליון:

ויש בנבואה מדריגות זו למעלה מזו, והענין שיש באדם בחינת קול, ודיבור, והבל, והקול גדול מדיבור, והדיבור גדול מהבל, והנה זה הקול או הדיבור או הבל שכבר נעשו ממנו מלאכים ורוחין קדישין הם הקול שאנו אומרים עליו שהוא הקול העליון של הנבואה, וזה הקול הנזכר הוא בא עתה ומתערב בזה הקול של עכשיו של זה האדם היוצא ממנו בעת ששורה עליו הנבואה, וזש"ה רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כי הרוח והמילה הראשונה שורה עתה על לשונו, ויוצא ממנו בחינת קול או דיבור מתוך גרונו ומדברים, ואז האדם שומע אותו. ויש בזה הרבה בחינות או שהקול שעבר הראשון שלו הוא מתלבש בקולו של עתה, וזאת המעלה היא היותר גדולה שבמדריגות הנבואה והיא מדריגת משה רבינו ע"ה, כי היו שתי הקולות הראשון ואחרון שלו ולא הוצרך כלל לאחרים. ואחר זה יש מדריגה אחרת והיא מדרגות שמואל הנביא ע"ה, והיא שהיה הקול שלו הראשון מתלבש בדיבור של עתה ושניהם שלו. ויש שהקול שעבר יתלבש בהבל של עתה או דבור שעבר בקול של עתה, או הבל מתלבש בקול, הבל בהבל, או הבל בדבור, וכן שאר הבחינות שהמשכיל יבינם מעצמו, וכן על דרך זה ממש בקול ובהבל ובדבור של צדיקים אחרים עם הקול דבור שלו עתה, ואלו הם המדריגות שאר כל הנביאים:

אמנם ההפרש שבין נבואה לרוח הקדש הוא זה, כי הנבואה הוא מקול או הדבור שעבר שהוא מתלבש בקול או דבור והבל של עתה אמנם רוח הקדש הוא מן הבל שעבר יהיה שלו או של זולתו, אמנם דוד המלך ע"ה היה ראש לכל המדברים ברוח הקודש, והוא שהיה מתלבש הבל שלו ממש הראשון בהבל שלו של עכשיו, ומדרגתו במדריגות רוח הקודש כמו מדרגת מרע"ה בנבואה, אמנם שאר בעלי רוח הקודש שהיו מהבל צדיקים אחרים, ויש בהם מדריגות כנזכר, וגם כן יתחלפו מדריגות הנביאים ובעלי רוח הקדש כפי מקום אחיזתם בתפארת ומלכות ולא נוכל לבאר יותר. מהאר"י ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כל המקומות שעוסקים בדברי תורה אותו מקום מקבל קדושה בלי ספק ומתקדש, ובתי כנסיות ובתי מדרשות יוכיחו, וכן שאר דברים שהם תשמישי קדושה. והנה בהיות הצדיק עוסק בד"ת במקום ידוע אותו המקום מתקדש על ידו, ואותה הקדושה נאצלת מנשמתו ממש, ומה גם בהיות אותה הקדושה בסוד תורה המחודשת על ידו, כי אותן חידושים פועלים למעלה קדושה יותר גדולה כי מהם נעשים שמים חדשים וארץ חדשה כנזכר בזוהר בראשית, וא"כ ראוי שימצא שם מציאות קדושה שהיא קדושה אחוזה במציאות נשמתו, ובהיות הצדיק גובר בקדושתו בזמנים ידועים אז יפקוד קדושתו בכל אלו המקומות שנתקדשו על ידו, כי כ"כ [כביכול] יכול מציאות ניצוץ נשמתו שם, והוא בא לחדש אורו מדי זמן לזמן כנזכר, ומה גם בהיות שם עסק התורה אחרת שאז מצא קדושה לקדושה ומאירה זו בזו ולא ירחק (ממנו, כי) [ש]הקדושה הזאת שנתוספה על ידי אלו יעורר הקדושה הקודמת, ואותה הקדושה היא תעורר נשמת הצדיק הנאסף ואז מאירה וסלקא ההוא רוחא לעילא כנזכר בזוהר פ' פקודי בהיכל הששי ע"ש ואם היה ממש אותה הממרא ואותם הדברים שיחודש שם אז יוסיף הענין קדושה על קדושה ונשמת הצדיק ירוץ שם דהא קיימא לן כי שפתותיו דובבות בקבר ונשמתו מתעוררת ורצה אל מקום חידושו ומוצאה שם אלו הצדיקים העוסקים שיעוררהו והיינו הנז' טולא הנז'בפ' פנחס מהזוהר. וזמש"ל:

נהר כא - לבאר שכל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה:

והענין כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא ובחינותיהן שוה, והעד ע"ז כי התורה בת"ת ובה סוד ישראל שהם ס' רבוא, ובכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שא"א שתתגלה ע"י זולתו, אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותה הנשמה לא גילה אותם הסודות אין הקב"ה מגלה אותם לצדיקים כלל זולתי למשה רבינו ע"ה, שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל, וזהו בכל ביתי נאמן הוא, והיינו דאמר ליה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אליעזר בני (כך אומר) [מטהר] עקיבא בני כך אומר, ר"ל דהיינו אותה הנשמה ראוי לגלות לו כך וכך בתורה, אמנם אל שאר הצדיקים שאינן במדרגת משה רבינו עליו השלום ודאי אין הקב"ה מגלה להם סודות שעדיין לא גילה הצדיק, אלא אותם שגילה כבר ואומר אותה בשם אומרו. והנה לפעמים ישאלו שאלה מה בגן עדן ועדיין לא גילה אותו הצדיק ואמר הקב"ה פלוני יוכיח או כאומרם בזוהר פר' פנחס הא בר יוחאי יימא מפני שהיה חלק נשמתו, וזה הענין הוא תועלת המלכות:

והענין כי בהיות ישראל עוסקים בתורה ומגלים סודותיה למטה בכח נשמתם המלכות מקבלת אותו הסוד ומתקשטת בו והת"ת משפיעה והוא מתייחד בה בקישוטיה אלה, ואם היה הת"ת מגלה אותו הסוד קודם שיחדשו הצדיק בלי ספק היה אז השכינה מתקשטת מלמעלה בלתי התעוררות תחתון, ואז השכינה ח"ו בבושת פנים נוטלת השפע, אמנם כאשר יתגלה הסוד ע"י הצדיק למטה אז תתקשט בו השכינה, ותשאל השפע בלי בושה כלל, אדרבה תאמר לפניו ראה בן שילדתי וגדלתי לך שחידש בתורה חדוש זה וקישט קישוטין אלו. וזמש"ל:

נהר כב - בסוד ירידת נשמות הצדיקים ממקום מנוחתם להתחבר עם הצדיקים העוסקים בתורה בעולם הזה:

הענין הוא כי הנשמה היא מבינה, והתורה מת"ת, ונמצאת התורה לבוש אל הנשמה, ובעת היות הצדיקים עוסקים בעולם הזה בתורה, אותם הקולות מתהוים מהם אותיות רוחניות משתלשלות ממטה למעלה בסוד אבי"ע ממדריגה למדריגה עד עלייתם לג"ע מקום הקב"ה עם הנשמות, כאומרו חבירים מקשיבים לקולך השמיעני, וכשמוע הצדיקים ענין זה מתלבשים בסוד אותיות התורה שהתחתונים עוסקים, ומה גם אם הוא דבר שהם עסקו בו בהיותם בחיים, ובסולם מדריגות עליות הקולות רוכבים הם ויורדים למטה ומזדווגין עמהם, והטעם כי סוד הייחוד לקב"ה בשלימות הוא ע"י נשמות עולם זה ועולם העליון כנזכר בזוהר תרומה, ולזה הצדיקים שהם בעולם העליון יורדים לעולם התחתון להשתתף עם הצדיקים שהם למטה כדי שיהיה היחוד שלם, וזהו סוד מלאכים המוני מעלה שהם נשמות הצדיקים עם עמך ישראל קבוצי מטה שהם התחתונים כדפירש בתיקונים. וזמש"ל:

נהר כג - לבאר ענין דברי תורה:

הענין הוא כי האדם הוא כללות העולם, שהאדם (שב)עולם והעולם אדם הנזכר בספר יצירה, ואם כן ילמוד סתום מן המפורש כדרך שאדם קיומו בסוד הבל זה היוצא ובא, כן העולם יש בו סוד הבל רוחני דק השורה בו שעל ידו חיותו וקיומו, והיינו משך שכינה למטה והאלה"ות הנמצא בתחתונים, וכמו שבאדם הבל נכנס והבל יוצא כן העולם בסוד חיותו הבל נכנס דהיינו הרוחניות העליון, והבל יוצא, והיינו אומרו הבל הבלים אמר קהלת ופירוש הפסוק לפי זה הבל מאותם ההבלים העליון שהם חיות לעולם שהוא מתקיים בהבל הבלים, בהבל א' היורד ונמשך מאותם ההבלים העליונים, והענין כי על ידי ניצוץ הנשמה האחוזה בחבלי אבי"ע מתאחד מציאות במציאות ומתמצא שם ומאיר דיוקנו בתוך האצילות, וע"י (הבל) [חבל] הניצוץ הזה המתנוצץ עולה קול התורה ובקע רקיעים בחזקה, כי יתהוו מאותם המלות אותיות וקלין, ואז אין כח במקטרגין לעקלו ולעכבו, אמנם בהיות מגמגם בתורה אין האותיות מתהוים באויר כי הם חלושות. וזמש"ל:

הענין כי העולם נברא בסוד כ"ב אותיות, ואותיות אלו נחלש כוחם ומתמוטטות מפני פגם התחתונים ולזה צריך להחזיקו ולהעמידו ולחדשו, הא כיצד הבל זה של תינוקות הוא כלול מאותיות התורה עולה ומתהווה ממנו רוחניות מצורף מאותיות, והמלאכים נוטלים אותו ומעלים אותו אל סוד הייחוד העליון, ואפילו שיהו האותיות בלי צירוף כגון שקורין א' ב' ג' ד' איתעביד מיניה רוחא חדא, והיינו אות ממש בהוצאתו מפיו וסלקא ההוא רוחא לעילא כנזכר בזוהר פקודי בהיכל ששי. וזמש"ל:

נהר כה - לבאר מדריגות התורה וירידתה:

הענין כי השכינה יורדת בעונותינו בסוד הגלות מדרגה אחר מדריגה וישראל יורדים ונופלים, ולזה נק' סוכת דוד הנופלת שלעולם נופלת מדריגה אחר מדרגה כל זמן ימי הגלות, ולזה מיום שחרב בית המקדש אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה משל חבירו, וכן התורה יורדת ממדריגה למדריגה, ממשנה לברייתא, ומברייתא אל מדרגות האמוראים והוראתם, ומשם אל מדריגת הוראת רבנן סבוראי, ומשם אל מדריגת הגאונים, ומשם אל מדריגת המפרשים, ומשם אל מדריגת הפוסקים, עד שיתמעט הידיעה וברדת אל תכלית השפלות ונפלה הסוכה הזו אין לה עוד מעמד יתבין לרגלין כנזכר בזוהר פקודי, ואז מה כתיב קומה עזרתה לנו, ונמצא כי סוד המשנה, והברייתא, ותלמוד, ורבנן סבוראי, והגאונים בהלכות, והמפרשים, והפוסקים, הכל הם סוד עליון בסוד אור התורה היורדת מלמעלה מנקודת היכל קודש הקדשים ויורדת מדרגותיה מדריגה אחר מדריגה, ואשריו העומד להם בפרץ להם לישראל באור תורתו להחזיק אורה שלא תכבה ח"ו אור התורה כי בזה הוא כמי שמקים סוכת דוד הנופלת ועושה לה סעד וסמך. וזמש"ל:

נהר כו - לבאר חילוקי חדושי תורה:

דע כי חידושי התורה יתחלקו לב' חלקים, הא' יהיה בחידוש פירוש הפסוקים וכיוצא בזה אשר התיבות הכתובות בפסוקים יורה לענין הזה, ובחינה זו היא במדריגות מלכות, כי תורה שבכתב היא סוד ת"ת ופירוש התורה היא סוד מלכות, לכן חלק זה הוא במלכות והוא נקרא בספר הזוהר מילי דאורייתא. והחלק הב' הוא חידוש שאינו בפשטי הכתוב אמנם הוא בסוד הדרושים כענין חידוש שיתחדש בהקדמות החכמה, וזה נקרא בזוהר מילי דחכמתא. וענין זה יתעלה על ענין הקודם הרבה, כי ענין זה סלקא על רישא דצדיק, והנה רוב דברי הזוהר הם פירוש הכתובים, ורוב דברי התיקונים הם מילין דחכמתא:

נהר כז - לבאר מהות התורה ומהות קליפותיה ומספרם:

הענין כי התורה הוא עצם האצילות רוחניות עליון ונתפשט אל התחתונים והיא השגה אלה"ית, וא"א להיות מושג לתחתונים זולת ע"י נבואה, מפני שאינה השגה מושגת בכח הדעת של הגשמי, ואין התחלותיה מהשכל הגשמי כענין הטבעיים שהתחלותיו מן החוש המושג, אבל התורה אלקית התחלותיה מן הנבואה, ואם ח"ו יכחיש המכחיש הנבואה אזי יכחיש ג"כ הדת, ולכן היתה הראיה הראשונה לישראל מהקב"ה על התורה השגת הנבואה כולם אפילו קטנים שבמעי אמן כנודע. והאצילות הזה המתפשט הוא יתפשט מהספירה הידועה שהיא הת"ת ומקורה מן החכמה העליונה ותתפשט דרך בינה, ולזה יוכלל מחכמתו ומבינתו מה שלא יושג ותתפשט דרך הספירות עד שתרד לתחתונים בסוד התלבשות מדרגה אחר מדרגה:

והנה הדברים הרוחניים בהתגשמם יחייבו מצות שיהיו בקצת רוחניות ובקצת גשמיות, והנה מצד הגשם התורה למטה יתגשמו המצות, ומצד רוחניותה ממעלה יהיו רוחניות. וכשידקדק המעיין עתה בדבר זה ישיג כי תורה הזאת היא רוחניות, ולא מציאות כעולם האצילות מציאות נבחר לא ישיגהו ולא ידעהו אלא בסוד נשמות אצילות, והנשמות האצילות יתחלקו, כי הנשמה שהוא מן הבינה תשיג דרך אחד דק, והרוח שבת"ת תשיג דרך אחר דק לא כקודם, והנפש שהיא מן המלכות תשיג ג"כ בה דרך דק אבל לא כדרכים הקודמים, ונשמה תודיע לרוח מאותה הידיעות הרוחניות הנעלמות, והרוח יודיע אל הנפש. והיא ע"ד שהבינה משפעת אל הת"ת והת"ת למלכות, ואצילות הבינה נעלם ודק מאצילות הרוח שבת"ת, והת"ת נעלם ודק מאצילות המלכות כנודע. וג' דרכים אלו הם ג"כ בבי"ע אשר מתמן נשמתין ורוחין ונפשין:

ואחר כל זה נתלבשה התורה בסוד ד' קליפות, המשל כשאמרה התורה לא תלבש שעטנ"ז נודע כי אם לא נתלבש אדה"ר בסוד עור הנחש ובחומר העכור הזה לא היתה התורה מתלבשת באמירת לא תלבש שעטנ"ז, כי מה לבוש שעטנ"ז שייך בנשמה הרוחניות המלובשת בלבוש רוחני, אמנם היה פירוש המצוה קודם חטא אדם הראשון כזה לא תלבש שעטנז שט"ן ע"ז מצ"ר ותפשי"ם, והכוונה לאדם הראשון שלא יתלבש ויחליף לבוש אור שבו ללבוש עור הנחש דהיינו הקליפות שהם נקראות ודאי שט"ן ע"ז וקשה בלי ספק ובו צרה וצוקה ותפשים באדם ומושכים אותו לגיהנם, ומי גרם לו שיעשה צירוף שעטנז צמר ופשתים מפני שנתלבש בעור הנחש כנזכר. ועד"ז בשאר המצות שהם גשמיות, ועד"ז התורה תזדכך ותתעלה ותתתפשט מהגשמיות הזה שיעור לא נדעהו מה שיהיה אחר התחייה מפני שאנו מלובשים בחומר, וכמו שלא נוכל לדעת מהות גופינו איך שהי' קודם חטא אדם הראשון או איך שיהיה לאחר התחייה רק רמז מעט נוכל לדעת כמו שרואה אור מבין סדקי המחט:

ודע כי הקליפה הראשונה היא המעלמת ומסתרת התורה שברוה נביאינו וחכמינו בעזרת שוכן סנה, ואין לנו ספק במעשה המצות ובדינים ובכל תלמודנו ולא ישתנה מן התורה דבר לעתיד ואפילו בדברי המפרשים, ואם יבא משה רבינו ע"ה ואליהו הנביא ז"ל עם משיח צדקינו לא יחדשו לנו דבר בבמעשה המצות, רק שיפרשו לנו את הספיקות כמו התיק"ו שבתלמוד בענין שלא ישאר בהתורה קליפה הראשונה של האגוז כלל. אמנם הקליפה הב' שהיא קשה כאבן לא היו יכולין לשברה מכל וכל, ולכך מסודות הקבלה משיגים דבר מועט מהרבה, ולא נוכל לדבר בקבלה מבלי שיתערב בה סוד הפשט הגשמיות, אמנם יש דרך אחר אשר כל מציאותו נעלם כענין ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום שפי' באדרא שמתפשטים המלבוש הפשוט אל הרוחניות ואינו אלא דרך משל לדבר הדק ביותר כדי שישיגהו שכל המעיין, ולעתיד ישבר הקליפה הזאת מכל וכל ויתברר לנו מציאות התורה בסודותיה בלי אמצעי, ויתעלה השכל ונשכיל (אז ה)דבר (אשר) לא נשערהו מפני שלא ידענו מהו. וזמש"ל:

נהר כח - בענין עסק התורה בלא הבנה ובלא פלפול:

דע שאם תהיה עוסק כל ימיך בתורה בלי להשכיל בה רק שתקרא בה, הנה בזה אתה אוכל החטה עם הסובין שלו והמוח עם הקליפה, כי קושיין דהלכתא אינון קליפין ואתה מחוייב להקשות ולשבר הקליפות ולהוציא המוח ולתרץ ולדקדק המלה ולהבין נעלמה, ועל המדקדק בה נאמר יעשה למחכה לו כנזכר בזוהר, ולהיות העוסק כך בתורה בלי הבנה כל מה שאפשר בידו הוא מערב קודש בחול וחול בקודש, ועליו נאמר ודלא מוסיף יסיף שח"ו חייב מיתה כיון שבידו לפלפל בתורה ואינו עושה, בזה הוא מחזיק הקליפות ומעמידן:

והענין דע כי התורה הוא עצם האצילות המתפשט והיא היתה המצאה אלקית שבה ידבק האדם בהאלקים ולהזדכך הנשמה לאור החיים האמיתית, דהיינו הדבקות באלקותו בעה"ז ובעוה"ב, וז"ש הכתוב ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום, אפילו היום בהיותם בעולם הזה ומכ"ש בעולם הבא. והדבקות בו צריך שיהיה בלי מסך מבדיל בינך ובין תורתו וכיון שאתה מעיין בתורתו והיא רחוקה מידיעתך ונעלמת ממך ע"י קושיות שהם הקליפות המכסים את התורה ומעלימים אותה מעין שכלך, הרי הקליפות הם (מחיצות) [מחבת] ברזל בינך לבינו, ולכן אם חשק האהבה שקועה בלבך להדבק בו צריך שתחפש אחר הקושיא לשבר אותה ולבטלה ותדבק בתורה הנעלמת בתוך אותן קליפות, והעושה כך הרי הוא דבוק בתכלית הדבקות, וזו היא ההתבודדות הגדולה אשר מקרב אותך להש"י בלי מסך מבדיל בינך לבינו, ואף אם אתה עושה כך אם תפריד מחשבתך מן התורה ומן העיון בה הרי אתה באותה שעה חשוב כאחד משאר בני אדם בענין התדבקות בהש"י, מפני שאין דבקותך עמו אלא כל זמן שאתה מחשב בתורתו, אמנם כשתפריד מחשבותיך מן התורה הרי מיד הקליפות מזומנות להמצא בינך ובינו, ולכן אסרו רז"ל לת"ח לעמוד במקום המטונף כדי שלא יפריד מחשבתו, כי המחשבה בתורה אסורה שם ובפירוש פירשו במעשה תורה דרבי כי ההרהור בבית הכסא יהיה בחשבו בשפלותו ובזיון גופו שיהיה כאלו אומרים אוי לך שעון אדם גרם לך להצטרך לדברים הגשמיים, והרי עתה לעת כזה שקוע בתכלית הבזיון, גוף נגוף במה תתגאה, והרי הוא ממש מכניע את הקליפות וכל זה להיות האדם מתדבק בקדושה ובאלקותו ולא יהיו החיצונים מפרידין בינו ובין הדביקות:

וכ"ש שצריך האדם בהיותו נכנס לקדושה אל הדבקות הנפלא בעיון התורה לחשוב שעונותיו גורמים לו ח"ו כמה מכשולים בקושיות, וצריך שיתחזק האדם כנגדם לבטלם כדי שלא יהיו מפרידין בינו לבין קונו, ע"ד שפי' בתיקונים שכאשר יראה האדם הקושיות מתחזקות לפניו בהלכה ישכיל שהם הקליפות המבדילות בינו לבין קונו, וצריך לדעת שזה גרמו לו עונותיו, ויתחזק בתשובה ובעסק המצוה וצדקה ויתמיד העיון ואז ישכיל:

והנה בהיות האדם חוזר ועוסק בדבר וחוזר עליו ומעיין הרבה פעמים בו זהו סיבת שבירת הקליפות מפני שהתורה היא בסוד הבל פה האדם ממש האותיות הקבועות בפה של אדם הם מתגלמות באויר והם עולות בסוד אבי"ע ממציאות למציאות, וע"י עלייה זו שהיא עולה להדבק בשרשה אז אין ספק שאותן האותיות הם עולות ובוקעות את האויר ופותחות פתח למעלה ומדבקין בעל העסק באלקות ומשפיע בו הבנה והדקות וישכיל אשר לא היה בתחלה בכחו להשכיל וזהו פשוט. וזמש"ל:

נהר כט - לבאר חלקי התורה:

הענין כי יש ב' חלקים בתורה האחד סוד האצילות דהיינו ממלכות ולמעלה, והב' סוד בריאה יצירה עשיה, והנה סוד התורה שממלכות ולמעלה אין כח באדם להוסיף בה דבר אלא בסוד הנבואות המתחדשות אל הנביאים המגלים סודותיה ואין תלוי ע"פ הרוב אלא על פי הקבלה העליונה, ומשגיחין בבת קול דהיינו המלכות בסודותיה דתמן תליא מלתא, ואין לאדם רשות להוסיף מדעתו דבר מה שהוא היפך הקבלה אם לא ע"י נביא וע"פ בת קול כגון הרשב"י ע"ה וחביריו שהיו מיורדי המרכבה ומשיגים ענינים נסתרים בסודות:

אמנם התורה שמצד ג' עולמות בי"ע זה נמסר להתחתונים דתמן מיימינים ומשמאילים, ושם בבריאה הוא סוד לשכת הגזית ששם שבעים סנהדרין ושם תלוי הכל ע"פ הרוב, ולכן בזה חלק התורה דבי"ע כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט, וכשיסתפק לנו דין מן הדינים יתקבצו אז כל חכמי ישראל וידונו ע"פ הרוב משום דבהכי תליא מילתא, ואין משגיחין בבת קול אלא בתורה דאצילות אשר שם הגזירות כולם אינם ע"פ הרוב אלא הכל תלוי בגזירת הקב"ה:

ועוד יש חילוק אחר והוא כי התורה דבי"ע אין בכחה לבטל קושיות כלל, והטעם כי הקושיא היא סוד הקליפה הקשה ויש להקליפה כח לעלות בכל הג' עולמות בי"ע, ומה גם בסוד הגלות נאמר בתלמוד תיק"ו שהוא משום שאין כח לתרץ את הקושיות ולפשוט האבעיות, ונאמר קשיא לפלוני קשיא, עם היות דבריו דברי אלקים חיים מ"מ נתחזקה שם הקליפה ואין כח לבטלה כלל, אמנם מצד בת מלך שהיא אורייתא דאצילות נאמר שם אני ה' הוא שמי וגו' אין בה קושיא ולא תיק"ו כלל שיש בה לבטל הקליפות:

נהר ל - לבאר סדר הלימוד:

סדר הלימוד הוא כך המקרא נחלקת לג' חלקים תורה נביאים כתובים. ואח"כ המשנה וברייתא ותוספתא שהיא תורה שבעל פה. ואח"כ ספר תורת כהנים שיש בו קע"ב פרקים בסוד עק"ב תיבות שיש בעשרת הדברות, ומי שזוכה ומתעסק בספר הזה יתברך בעק"ב ברכות כמנין פרשיותיו ונחשב לו כאלו קיים כל הי' דברות והש"י שומר אותו בכל עת ובכל מקום. אח"כ מדריגה הג' והוא תלמוד ירושלמי ובבלי והמדרשים והאגדות. ואח"כ המדריגה הד' קבלה מעשה בראשית ומעשה מרכבה ושיעור הקומה וכסא הכבוד:

ודע כי כל ת"ח הדורש באגדה יש לו כח למחול כל עוונותיהם של ישראל, ועוד אם מוסיף ואומר הקדיש על האגדה נמחלו כל עונותם אפי' אם נחתם גזר דינם הקב"ה מוחל ומכפר עונותיהם, וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת הקבלה הנקראת אגדה נמחלו לו כל עונותיו:

ודע כי שם ידו"ד דאלפי"ן המשיג מדריגה א' שהוא מקרא זוכה לנפש כלולה מששה ניצוצות שהיא אות ה"א מלא. והזוכה למקרא ולמשנה זוכה להשגת נפש ורוח, הנפש כלולה מן ו' ניצוצות הנז', ורוח כלול מי"ג ניצוצות כמנין וא"ו מלא הרומז לת"ת, ובין כלם הם י"ט ניצוצות. והזוכה גם למדריגת ג' שהיא חכמת אגדה הרמוזה בבינה שהיא אות ה"א ראשונה זוכה לשלימות הנשמה כלולה מו' נצוצות כחשבון אות ה"א, ובין כולם כ"ה נצוצות. והמשיג מדריגת הד' שהוא שלימות חכמת האמת זוכה לנשמה דנשמה כלולה מן כ' ניצוצין כמנין יו"ד מלא הרומז למדת החכמה, ובין כולם הם מ"ה ניצוצין כמנין אד"ם בסוד י"י מ"ה אד"ם ותדעהו ומטעם זה נקרא אד"ם. וזמש"ל. מספר כתב יד:

נהר לא - לבאר מעלת המתחבר לחכמים ועובדי השי"ת:

הענין לפי מה שיתקרב האדם אל העובדים כן הוא מתדבק בסוד החיים הנצחיים, כי אם יתדבק במארי מקרא הנה יתדבק בסוד רוח ה' המתלבשת באופנים. ואם יתדבק במארי המשנה הנה יתדבק בסוד החיים הנצחיים המתלבשת בחיות, ואם יתדבק במארי התלמוד יתדבק בנשמת ה' [ראשונה] אשר מתנהגת בשרפים, והיינו סוד לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, מפני שמצוה זו אין לה שיעור כי הוא הכלי להתדבק בה' ולהתקרב אליו ולכך אין לה שיעור, וא"כ כל הון ביתו לאין נגדו ולכך ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח כי משם יתדבק, וזהו מצות ובו תדבק ממש בו ע"ד הנזכר, ונודע כי א"א להדבק בנשמה אם לא באמצעות הרוח ואף לא ברוח אם לא באמצעות הנפש, ולכן אמרו רז"ל לא מצא בת ת"ח ישא בת מלמדי תינוקות שהם מארי מקרא, וכן בת גבאי צדקה שיש בהם נפש, בענין שירדוף עד שידבק כפי הכנתם או כל מה דאפשר. והטעם שלא ימשכו להאדם החיים הנצחיים אלא מצד הדביקות בהשי"ת כמש"ה ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום, כי לפי מה שיתדבק האדם כן יזכה לחיים נצחיים:

והענין כי האדם הוא בעל בחירה ורצון אם יטיב מעשיו ויהיה ממארי מקרא יזכה לנפש והרי חיים המתלבשים בו ממדריגת האופנים, ואם יזכה עוד להיות ממארי המשנה יעלה למדריגת חיות, ואם זכה עוד למארי תלמוד עלה למדרגת השרפים לנשמה והרי החיים מתלבשים בו ממדרגת השרפים, וכשיזכה עוד להיות ממארי קבלה בסתרי תורה עלה למדרגת אצלות וזכה לנר"ן דאצילות , וכל זה בתנאי שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו ועל זה אמר ואתם הדבקים משאר הנמצאים כולם, ועל ידיכם כל העולמות מתדבקים, ובהיותכם דבוקים בה' אלה"יכם כנזכר חיים כולכם היום, החיים יתפשטו בכל חלק וחלק שבכם וזש"ה כולכם ר"ל כל חלקיכם בגוף ונפש ורוח ונשמה כנזכר. וזמש"ל:

נהר לב - במעלות המחזיק ידי ת"ח:

הענין כי הת"ח איהו נקרא בן המשמש לאביו שלא על מנת לקבל פרס ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומה גם סיטרא דאצילות שלא יתגשם כלל, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום. ומה עושה עם הארץ עושה את עצמו תיק ולבוש להת"ח במה שמאכילהו ומשקהו, והטעם דלית ליה מדיליה מידי מדה כנגד מדה שהוא צדיק ביסוד דלית ליה מדיליה כלום, וביום השבת שאין מבשלים בו שמאכל יום השבת רוחני ולא גשמי ואין עושין בו צורך אוכל נפש, והענין כי תוספות הנשמה שיש לשאר בני אדם ביום השבת היא מה שיש לת"ח בימי החול, והטעם לפי שהוא נעשה בשבת בזמן שהיה לאביו נשמה יתירה ובאותו שימוש שעושה נשתתף בו נשמה יתירה דשבת כנזכר בזוהר תרומה קל"ו, באופן שלעולם לת"ח יש לו תוספת נשמה וביום השבת יש לו כפליים, ואם עם הארץ סביל ליה בממוניה להאכילו ולכל צרכיו ביום השבת שחול מכין לו ומושיט לו מאכל יפה מיום חול וכסות נקייה מיום חול, ואח"כ לקבל דבריו בתורה לאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, בזכותו יושיע ליה מן מלאך המות שלא ישלוט בו השטן וגהינום סכין פגום שהצדיקים מתים על ידי סכין בדוק שהוא סטרא דקדושה, ולכן הם נקרבין לקרבן ע"ג המזבח למעלה בסוד ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון וכו'. וזמש"ל:

נהר לג - לבאר סוד הקבלת פני רבו, וסוד ראיית הרגל, וסוד ראיית ספר תורה, וסוד ראיית ארץ ישראל:

ראוי לדעת מהו מעלת הרואה ארץ ישראל מרחוק אם לא יכנס בה, כי מצינו שאמר הכתוב אם יראה איש באנשים האלה את הארץ וגו', כי נראה שהראייה היא מעלה, ועוד שמשה רבינו ע"ה למעלה גדולה ניתן לו זה סמוך למיתתו שיראה את הארץ כמש"ה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ וגומר, וכתיב ויעל משה וגו' ויראהו ה' את כל הארץ וגו', מורה כל זה היות מעלה קצת לרואה אותה ואף אם לא יכנוס בה:

והענין יובן במה שפירשו בזוהר בפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך בפ' וילך כי העינים הם מבוא אל הצורות המדומות אל השכל, תחילה יצייר בשכלו את הדבר ההוא בדעתו ובשכלו והנה הצורה ההוא מצטיירת שם, ואם הצורה ההיא מהדברים הפחותים אזי יגשים השכל ויורידוהו ממעלתו, וזהו האיסור להסתכל בנשים ובעריות שאף אם לא ידמה בשכל לעבור עבירה סוף סוף יצייר בשכלו הצורה ההיא ויהרהר במה שאינו ראוי אף אם לא יפעול פעולה רעה, והטעם כי הצורה המצטיירת בשכלו יפגום הנפש או יתקנה אם יהיה צורה טובה וימצא בזה כמה דברים טובים בענין העבודה, והנה כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה הנה אותו הצורה הקדושה ההיא שידמה בדעתו ישלים שכלו, וז"ש ר' אבא בפ' משפטים שהיתה צורת רבי שמעון מצטיירת לפניו והיה משיג עי"ז השגות גדולות, וזה טעם והיו עיניך רואות את מוריך, וזהו טעם אל תפנו אל האלילים כי אסור להסתכל בע"ז כי הצורה ההיא הנבזת פוגם השכל, וזה טעם אסור להסתכל בפני אדם רשע:

ולא זו בלבד אלא גם היות צורת האדם מצויירת בשכל הנכבד ממנו הוא ישיג מעלה גדולה ונפלאה, וזה טעם שארז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כי יצטייר עצמו בשכל רבו, והיינו דפירשו רז"ל בפסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו, דהיינו שעמד בפני אליהו רבו, ובהיותו עומד לפני אליהו ודאי יצוייר את צורתו בדעת אליהו, ואליהו עומד ומשמש לפני קונו, ומרוב דביקותו בנבואה נמצא עומד תדיר לפני ה' וכיוצא בזה רבים. והיינו טעם יראה כל זכורך את פני האדון ה', בזולת טעמים אחרים, כי יצייר הזכר צורתו ומציאתו בהשכינה העומדת שם, ואף עם היות כי השגחת השם הוא בכל מקום עכ"ז לא יתבודד האדם לחקוק צורתו בהשכינה כמו בהיותו מתראה במקום הקדש, וזה הטעם ולא יראה פני ריקם, וכה"ג טובא באורייתא:

והנה בהיות איש רואה את אוהבו בלי ספק יקנה בנפשו שמחה גדולה ויחוקקו צורתם זה בזה וזה בזה מרוב אהבתם ויקנו בדעתם צורתם וירבה שמחתם ואהבתם וההפך להפך בשונא, וזה הטעם לא יגורך רע, וכן מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, כי יעוררו השנאה בלי ספק, וכן גם כן טעם אם יראה איש באנשים האלה את הארץ וגו' כי אחרי שהם סיפרו בגנות הארץ ושנאוה אין ראוי שתהיה צורתם חקוקה בה, כדי שלא יזכו לחזות בנועם דקותה ורוחניותה, וכן מן טעם הזה לא יוחקק צורתה בהם, ועוד כיון שהם שונאים לא יוחקק צורתם בה כדי שלא יעוררו שנאה במקום אהבה. אמנם משה רבינו ע"ה בו לא היה הדבר כן אלא ויראהו ה' את כל הארץ וגומר, ופי' בזוהר פרשת בראשית כי מה טעם ראה כל זה כי אי אפשר כלל ועיקר להשיג בעין הראות הגשמיות כל זה, ופירשו שהראהו הקב"ה באור ראשון הגנוז מששת ימי בראשית שבו יכולין לראות מסוף העולם ועד סופו, ועתה בהקדמות אלו יובן עוד מה שמראין פני כתב הס"ת אל העם אשר ענין זה נעשה ג"כ בבית המקדש של מעלה כנזכר בפרשת בלק בזוהר ע"ש:

הענין כי הנשמות שבג״ע מביאי׳ המשנה של מעלה שהם מילות קצרות כמו משנה. ואחר כך מאריכים עם ביאורים כמו התלמוד וזהו משא ומתן שלהם ומי שנודד שכלו בהשכלת עניינים אלו בעולם הזה בלימודו אזי ישכיל יותר בעולם הבא ויהי׳ ראש ישיבה לכמה וכמה שלא הצליחו כמותו וזהו טעם ריש מתיבתא דקאמר בזוהר:

נהר לה - לבאר סוד חכם עדיף מנביא:

הענין כי הנבואה לנביאים תהיה מן הספירות התחתונות שהם נצח והוד, ונודע שבהיות נביא בנבואתו כל כוחותיו וחושיו מתבטלים ואין בו יכולת להשיג במראה הנבואה רק אותו ענין הנפקד עליו מלמעלה, אמנם דעתו אז בלתי מכוון לשאלות וקושיות להקשות זה למה או זה למה אלא כפי חפץ האלקי השופע אז עליו בנבואתו, והבחירה המחקרית ניטלה ממנו עד שכמעט אין בו דעת באותה שעה רק להבין ענין ההוא, אמנם לא יחקרהו. ואין כן החכם היודע המבין שיחקור הדבר בבחירת הדעת אשר בו, והטעם לזה להיות ענין החכם על הנביא תוספות מעלה להיות הנבואה משני מדות התחתונים נ"ה כנזכר, והחכמה לחכם מלמעלה בסוד התבונ"ה והחכמ"ה ודע"ת, נמצאת הידיעה בחכמה היא מעלה יותר גדולה מן הידיעה שבנבואה, וא"כ השגה שישיג החכם בהאלקות היא יותר נבחרת בבחינות האלו מן ההשגה שישיג הנביא, עם היות שהנביא יסתכל וישיג עין בעין וזש"ה ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ר"ל השכל והמחשבה שבלב ראה הרבה יותר מהנבואה חכמה ודעת, והטעם מפני שמזימת חכם ובחירתו בידו להתיעץ באשר יבין ולחקור בו, אבל לא כן הנביא כי תתבטל בשעת נבואתו כח בחירתו כנזכר. ועוד טעם אחר כי נשמת משה רבינו ע"ה אשר מעלתו רמה מעל כל הנביאים נשמתו מתפשטת בנשמת הצדיקים החכמים המלובשים בגוף בעולם הזה התחתון ושפע חכמתו מתפשט בהם כניצוץ השמש המתפשט בככבים, ובכחו של משה עליו השלום הם משיגים ומחדשים בתורה:

נהר לו - בסוד מרז"ל כי כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ובמעלת משה רבינו ע"ה:

אחר אשר קדם לנו כי הקליפות הם המבדילית בין האדם ובין התורה דהיינו ממש בין האדם ובין האלקות, ראוי שנאמר כי הדבוק היותר נמצא שבעולם הוא המשכיל היותר, וא"כ לפי זה משה רבינו עליו השלום שנתדבק באלקות יותר הוא שהשיג בתורה יותר מכל באי עולם, וכמו שהוא רב לכל ישראל בכלל ולכל הנביאים, כן ראוי שנאמר שמה שהוא חידש בתורה היא מה שאנחנו מחדשים (בה) ואין בה דבר שיתחדש במציאות שלא ידע הוא בטוב השכלתו, ולזה כוונו ז"ל באמרם אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר הכל למשה רבינו עליו השלום:

האמנם נאמר במשה רבינו עליו השלום בכל ביתי נאמן הוא שאם היה משה רבינו עליו השלום רוצה לגלות לנו המרכבה כמה וכמה יותר ויותר היה מחדש לנו מיחזקאל הנביא, אמנם הקב"ה גילה למשה רבינו עליו השלום וא"ל דע שנביא אחד יעמוד לישראל ממשפחה פלונית וזאת נבואתו ומכוחך והשפעתך הוא מתנבא כך וכך, ולא נתן למשה רבינו ע"ה רשות לגלות הסוד ההוא עד שעמד יחזקאל וגילה לנו הקדוש ב"ה על ידו, ועד"ז לכל התורה הוא מה שמחדשים בה מן הפירושים והדינים ופירוק הקושיות מפני שיש עת לכל חפץ וכענין שיר השירים שנתגלה ע"י שלמה המלך ע"ה בבנין בית המקדש וכיוצא בזה:

והסוד בזה הוא במה שנודע כי התורה והנשמות והזמן הם הספירות המתגלגלות למעלה ענין אחד ויחוס אחד להם, כי הזמן הוא סוד גלגול הספירות, ביום ספירה פלונית, ובלילה ספירה פלונית, ובשבת ספירה פלונית, וזמן שהיה מיום שנברא העולם ונתגלגלו הספירות אינו הזמן מתגלגל ואילך אלא בחינות חדשות כי סדר הזמנים אין לו תכלית. ועד"ז יש בסוד התורה שאפילו יעמדו כל צדיקי עולם בעולם הזה וכל הצדיקים שבעולם הבא מיום שנולד אדם הראשון ועד עתה, לעולם הם מוסיפין ידיעה על ידיעתם ומשיגים יותר ויותר, ועדיין ישיגו וילכו וישיגו השגה אחר השגה עד אין תכלית כי אין לו סוף, וזש"ה רחבה מצותך מאד, ולכן סוד הנשמות אין תכלית לגלגולם ולעולם הם נובעים ומתחדשים וכל אחד ואחד מביא סוד חלק בתורה מפני שכל נשמה ונשמה אצולה מבחינה ידועה מבחינה שאין לה סוף:

ובהיות שהצדיקים עוסקים בתורה ומלמדים זה לזה חלק תורתו פלוני חידש כך ופלוני חידש כך וממש נכללים הבחינות העליונות ואור הנשמה זו בזו, וזהו שלימות העליון שאין למעלה הימנו והוא האחדות והקשר ההיכלות בהספירות, וז"ס מה שארז"ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כי מאיר ממש אותה בחינה שגילה סוד זה בענין שמתגלה בה המקור ומוסיף בתורה ובאחדות:

ונודע שלא ימצא בענף מה שלא ימצא בהשרש, ואחר שכן הוא יקשה למה לא נתגלה אור זה ע"י השרש שהוא מרע"ה ונתגלה ע"י הענף, אלא שיש יחוס לאותו אור להתגלות ע"י הענף ההוא ולא יתגלה ע"י זולתו, כי כמו שכל הסודות כלולות בת"ת אשר בו כלל עצם התורה ומתפשטים ממנו בסוד הענפים ומתגלים ע"י ענף פלוני ופלוני, כך התורה בסוד הנשמות, נשמת משה רבינו עליו השלום כולל הכל ומתגלים ע"י נשמת פלוני ענין פלוני, והכל נתגלה למשה רבינו עליו השלום שהוא שרש בחינות עליונות, ובהיות נמצא נשמה פלונית התלויה בענף פלוני המתגלגל בזמן פלוני יתגלה סוד פלוני, והכל נתגלה ע"י השרש שהוא משה רבינו ע"ה והת"ת וזמן נתינת התורה שאז נמצא בחינות זמן גלוי התורה והת"ת מתפשט ומתגלה בכלל, א"כ נתבאר שאין דבר מתחדש בתורה שלא יהיה הכל מתגלה ע"י משה רבינו ע"ה. וזמש"ל:

נהר לז - בביאור סוד השפעת נשמת משה רבינו ע"ה והראתו בנשמת תלמידי חכמים:

הענין כי אפילו בזמן הזה נשמת משה רבע"ה מתפשט פנימה לנשמות ומאירה בהם ומשפיעם סוד התורה, ועם היות שהוא מתעלם ומתלבש בסוד הגלות הוא מאיר בנשמת החיים בסוד חיותו ואור תורתו המתפשט ומסתעף בכל הנשמות. והענין כי מלכות משה רבינו עליו השלום על ישראל היא רוחניות בסוד הנשמות דוגמת הנשמה שבגוף, וכמו שהנשמה מלך על הגוף ומתפשטת בכל האברים ולא יתנועע שום אבר בלי כחה, כן הענין בנשמת משה תתנוצץ בנשמת ישראל שהם כלם גוף אחד, וכמו שאור הירח הוא אור השמש כן אור התורה המאיר בת"ח אפילו בדורות הללו הוא אור תורת משה רבינו עליו השלום, ולכן אנו קוראים אותו רבינו. אמנם השפע ואור הזה נמשך ממשה רבינו ע"ה להת"ח אינו כירח וככבים כי ממש הירח מאיר מהשמש וכן הכוכבים, אמנם ע"י אמצעים רבים והוא כדמיון האילן היונק לחות ע"י השרשים והיינו שמשה רבינו ע"ה האיר בדור המדבר ודור המדבר שופע מן האור ההוא בבניהם והבנים לבניהם אחריהם, וכן דור אחר דור עד הגיע האור ההוא אל כל הנמצאים בחיים עתה. וזמש"ל:

נהר לח - לבאר סוד עשיית המצות בזמן הגלות:

הענין כי עתה בגלות אין אור מצות ישראל מאירים כראוי, אבל בעת הגאולה יאירו המצות, והיינו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה ממש, כל המצות אור הנמצא ומתאצל בעשייתם חשוך עד זמן הגאולה בב"א:

נהר לט - בבחינות בני אדם בעשיית המצות:

הענין כי בני אדם יבחנו בענין התורה לג' בחינות. הא', הוא העוסק בתורה ומעמיק בה ויודע מקורות הדין בלתי נסמך לדעת אחרים, וזהו בסוד האצילות ונשמתו מהאצילות ונקרא בן ולא עבד, כי מפני יודעו התורה הוא עוסק בה לשמה שלא על מנת קבל פרס. הב', במי שאינו יודע בתורה אמנם נסמך על פסק ומעשה שדורשים ומורים להם החכמים והם אומרים נעשה ונשמע והם בסוד עבדים והם בסוד פני לבנה המקבלת מהחמה:

הג', במי שהוא עם הארץ מכל וכל והוא עבד מביש והוא כגויי הארץ ונשמתו מן החיצונים. וג' מדרגות אלו הם בסוד אצילות בריאה חיצונים. ודע שהתפלה והמצוה שהיא עם עסק התורה היא מיוחדת שאין למעלה הימנו מפני שעסק התורה מכפר עון ובזולת זה שמזהיר האדם מן העון ואינו בא לידי חטא, ועוד שמלמדו דרך העבודה, ועוד שהוא מכוון באותו תפלה ומצוה ומעיין בה ואין עניניו כגופים מתים בלי נשמה. וזמש"ל:

נהר מ - לבאר כי יתחלפו המצות כפי חילוף עושיהם:

הענין כי כמו שהשגת אדם בתורה ובאלו"ה הוא לשעורין, כי כל אחד ואחד משיג כפי דקות נשמתו, ויש שאינו משיג כל כך מפני שאין נשמתו במדריגה ההיא, כן סוד מעשה המצות תעלה שיעור המצוה או תרד כפי ענין דקות או עוביות המקיים המצוה. והמשל מצות תפילין ימצא כסא בגוף הצדיק ומרכבה להקב"ה בסוד תפלה של ראש, ומרכבה לשכינה בסוד תפלה של יד, אמנם עמי הארץ מכניעין בסוד התפילין היצר הרע אבל לא יוכלו לעשות כסא ומרכבה לשכינה כנזכר בר"מ פ' פנחס, כן כיוצא בו לשאר מצות. וזמש"ל:

נהר מא - לבאר סוד הברכות והשפעתן:

הענין כי הנשמה היא נעשית סולם לעלות הברכות ממטה למעלה בבחינת אבי"ע וכן היא סולם להוריד הברכות מלמעלה למטה דרך אבי"ע, ולכן בכל מקום שהברכות לעולם הוא כסא ובסיס לברכות, אם באצילות בבחינות נשמה דאצילות וממנו לכל הבחינות, אם בבריאה בנשמה, אם ביצירה ברוח, ואם בעשייה בנפש דעשייה, אם בגשמי בגופו לעולם הוא כסא ובסיס לאותן הברכות שגרם להשפיע וממנו יושפע אל כל שארי המקבלים, ואין הברכות קודמין אליו בשום מקום אלא בסוד האצילות שהברכות נמשכות ממקום שאינו משיג, ואחר כך משם דרך סוד נשמתו כנזכר, ובבחינת מה שנשפע לנשמה ורוח ונפש הוא קישוטין ומלבושים לעולם הבא, ומה שנשפע בגוף הוא אוכל פירות בעולם הזה. וזמש"ל:

נהר מב - לבאר פגם הנהנה בלי ברכה ופגם עובד עבודה זרה:

כבר נודע כי כל נמצא בעולם נמצא ונתהוה כל פרטיו עליו ועציו ואבריו ופרקיו בכח אותיות כנזכר בספר יצירה, והכל נמצא ונתהוה בל"ב נתיבות החכמה בעשר אמירן בסוד הכתר וא"ס באחדות גמור פועל על ידי החכמה וע"י הבינה וע"י הת"ת וע"י המלכות, וכן משתלשלים ההויות למטה ואפילו עשב קטן בחינת עליו ושרשו וקלחו וזרעו פרחיו וציציו גווני פרחיו גודלו אורכו ורחבו ריבועו ועגולו, הכל תלוי ברמז העליון כפי כח אחיזתו במלאכו ומלאכו בשרשו ושרשו בהספירות והספירות באין סוף:

והנהה מן הנבראים בברכוותיו בהיתר גורם ממש סוד הקרבן שמתהפך העשב ההוא ממטה למעלה כי בריאתו היה מלמעלה למטה, אך בהנאת האדם ממנו הוא עולה ממטה למעלה בסוד ההתהפכות האור, כשהאדם מתיך כחו וליחה בעבודת קונו באכילה עולה זה עד אין סוף הנקשר בספירותיו בנחת רוח עבודת הצדיק הזה. והרשע הנהנה בלא ברכה מעל שהיה העשב או הירק או הפרי וכיוצא בו קדוש נאחז באלה"ות מלמעלה למטה וזה כרת אותו והוציאו מהקדושה לטומאה שאינו עולה למעלה, אלא בלא ברכה יורד למטה אל מקום החיצונים, וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו אם ממש נוטל עץ או אילן או פרי ומקריבו לע"ז, שהרי מה שקדש בקדושת ההשפעה העליונה והוא דבוק בבורא, מפני שע"י קשר השתלשלות מעילה לעלול אין לך דבר נפרד ממנו ואורו נוקב ויורד דרך המשתלשלים עד שפל מצב הבריאה ההיא אם חי אם צומח אם דומם, ולזה ראה גם ראה העושה ע"ז מאילן או מפרי או מעץ או מבעלי חיים כמה יחטא שהרי קיומו דבק במקיים הכל והוא עושה עבודה זרה, והיה ראוי שיסתלק ממנו המקיים ויתבטל הוייתו ברגע, והא"ס אינו מפריד יחודו מן הנבראים שאלמלא רוחו ונשמתו אליו יאסף יגווע הכל כאחד ולא ישאר שום מציאות, אם כן החוטא חטא זה הוא גדול מה שאין הפה יוכל לדבר וזש"ה לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', כי אחדותו ורמז ספירותיו אחוזות במציאות הנבראים והכסף רמז לחסד וזהב רמז לגבורה והעושה ע"ז מהם כביכו"ל ממש עושה ברמז עליון ופוגם באותם המדות, וז"ש אתי אלהי כסף מפני שאם אתה עושה אלהי כסף אני בחברתך עושה אותו כי כחי דבק בו כביכו"ל ואותי הוא מחטיא, והיינו אתי אותי ממש כנזכר:

ודע שבזוהר פרשת פקודי אמרו כי הנהנה בלא ברכה גרע ברכאן, והענין הוא כי כשהאדם מברך הוא גורם להמשיך הברכות ממקור העליון אל הת"ת והמלכות, וזה נהנה מן הברכה העליונה וגורע בריה מן הבריות ממה שהוא אוכל אותה וגורע כח העליון השורה ונתון בכל הבריות וכאשר יאכל אוכל ויכלה אותם וישרפם מונע הכח ההוא מן העולם, והמלאך או כח הממונה עליו הוא בטל וריקן, לזה צריך להמשיך הברכות קודם אכילתו והוא מרבה שפע העליון כנגד מה שהוא ממעט אותה בריה באכילתו, והשר הממונה על מה שאכל מתמלא משפע זה כדי לגדל הבריה פעם שנית, ומי שנהנה בלא ברכה גוזל אביו ת"ת ואמו מלכות, מב' פנים האחד שאוכל הבריות שרוחניותם שורה בה והמלאך מופקד עליהם, הב' שהיה ראוי לו להמשיך ברכה וגרע חק ברכה מלמעלה ולזה חבר הוא לאיש משחית וגומר, כנזכר בזוהר פקודי:

ולזה כל מעשה גויים מן הצומח להם מן השדה ועד כל בריה אינה אחוזה בהקדושה, מפני שהם עצמן נפרדים ורחוקים ממנו יתברך כאומרו אשר חלק ה' אלה"יך לכל העמים וגו', ולזה כלי גויים צריכים טבילה וכן כמה עניינים, ודגן שלהם פטור מן המעשר כתבן שלנו שהוא חלק החיצוני, וכן עיסתם פטורה מן החלה כעיסת הכלבים שלנו שאין הקדושה מתפשטת אליהם כלל ולא אור עליון מאיר בהם, ולכך דוקא ישראל הם הפוגמין למעלה והם בכלל לא תעשון אתי וגו', ולא אומות העולם שאין להם חלק בהקדושה כלל לא הם ולא קניינם, וענין זה יתוקן בסוד כי אז אהפוך אל העמים וגו'. והיינו יתגדל ויתקדש שמו שאז יתגדל ויתפשט בכל הנמצאים כולם. וזמש"ל:

נהר מג - בסוד קבלת תפלת הצדיקים:

הענין כי כל מצוה ומצוה שיעשה האדם יגרום לייחד למעלה אבר ידוע והיכל ידוע מאותו אבר עליון, ויהיה סגולת שכרה ענין אחד מה שלא יגרום ע"י עשיית מצוה אחרת, ולזה כשיעשה אדם בעולם הגשמי מצוה אחת על ידי אבר ידוע כמו התפילין שבראש, על ידי מחשבתו פועל באצילות באבר הראש בסוד הנשמה, וע"י הדיבור פועל בעולם הבריאה סוד כסא הכבוד בשם ידוע דוקא כמו שהתפילין סודם שם אהי"ה, ועל ידי המעשה הגשמי עושה ופועל בעולם היצירה דהיינו סוד המלאכים התלוים בשם אהי"ה שהם רומזים בסוד הראש ושכר המצוה למטה יהיה כיוצא בה, והענין שאם יהיה אדם אחד נזהר במצוה ידועה יתלוו אליו המלאכים הידועים לאותה מצוה לשומרו, ואם יהיה כוחם בסוד המטר וירד האיש ההוא לפני התיבה בשנת בצורת ב"מ, יזדקקו אליו המלאכים ההם לקבל תפלתו למעלה ויענה במהירות מה שלא יעשה זולתו, ואף אם יהיה חסיד יותר ממנו, ואף אם יהיה לו סגולה לענין זה לא יהיה לו סגולה לענין תפלות צרות אחרות מפני שאין לו זהירות וזריזות במצוה התלוי' באותו האבר שבו תלוי ענין תשובת קבלת בקשתו, והיינו סוד אתמחי גברא אתמחי קמיע. וזמש"ל:

נהר מד - לבאר מיני תפלות ועיון הכונה:

הענין כי התפלה שהיא עבודה שבלב היא אל האדם על שני פנים, האחד הוא סוד המשכת השפע למלכות ולהשפיעה, והעובד על דרך זה אין כונתו בתפלתו וברכותיו אל הדברים הגשמיים רק אל מזון השכינה וקישוטיה, ועל זה נאמר (אבות א ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ותפלה כזו אינה מתקבלת ע"י מטטרו"ן שהוא עבד, מפני שמטטרו"ן הוא שר להנהגה הגשמית התחתונה וקבלת השפע הבא אל עולם התחתון הגשמי, ותפלה זו שאין בה חלק גשמי אינו כעבד אלא כבן המשמש לאביו שלא על מנת לקבל פרס, ולזה אינה מתקבלת על ידי מטטרו"ן אלא על ידי היסוד. אמנם מה שפירשו רז"ל שיהיה האדם בג' ראשונות כעבד המסדר שבח לפני רבו וכו' היינו בבחינת אדם שהוא כעבד בתפלותיו כנזכר, על מנת לקבל פרס דהיינו הכונה הגשמיית, ולכך שכר שכיר נקרא התפלה ההיא, והשכיר הוא מטטרו"ן שהוא שכיר להנהגת התחתונים, ושכרו הוא התפלה להשפיע ההנהגה התחתונה, ולפיכך הוא המקבל אותה התפלה כנזכר:

אמנם ענין הכונה בתפלה, דע להיות אדם חלק אלו"ה ממעל אחוז בשרשרות הקדושה ע"י שלשלת השתלשלות נשמתו ממדרגה למדריגה, הנה שלשלת הנז' תהיה סולם שבו תעלה התעוררות מעשיו עד שתתייחדנה הספירות העליונות על ידו, ובו ימשוך שפע הברכה אל הספירות, מהראשונה אל האחרונה, ומהם אל המדריגות התחתונות עד שיגיע ויחול עליו דרך הסולם הנזכר, וכפי שיעור התעוררות והכשר המעשה כך יהיה התרחבות הצינור והארת השפע העליון, וכן כפי מקום אחיזת הנשמה כן תהיה מדריגות הצינור וההארת ההשפעה, ועם כל זה לא תהי' מדריגת האור הנשפע על ידי אחד כמדריגת האור אשר יהיה נשפע ע"י זולתו, וכן לא יהיה פגם הנעשה על ידי אחד כפגם הנעשה על ידי זולתו, וכן לא יוכל לתקן זה פגמו של זה, ואין תקנה לפגם אלא ע"י עצמו שיחזור בתשובה או יתגלגל. ועם זה יתבאר טעם מאמר רז"ל שהא"ל יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה מאד, והענין כשימנע הצדיק מעשות אחד מן המצות ימעיט גדולת שפע האור הראוי להיות נשפע על ידו אם היה עושה אותה, מה שלא היה חסרון כל כך אם היה מונע ממנו אחד מן הרקים שאפילו היה עושה אותה לא היה נשפע על ידו כל כך אור ושפע, וכן לא יהיה דומה הפגם שעושה הצדיק לפי מדריגת מעלת מקום אחיזת נשמתו לפגם שיעשה אחד משאר העם שמדרגתו מטה מטה:

וזולת סיבת מדרגות אחיזת הנשמות יש הבדל רב בין מעשה בעלי החכמה לעם הארץ, כי החכם בטוב כוונתו כאשר יכוין במעלות הסולם תתעלה נשמתו בהתעוררתו ממדרגה למדרגה ומסיבה לסיבה ומעילה לעילה עד שתגיע ותראה ותרצה לפני קונה ותדבק במקורה במקור החיים, ואז ישפיע עליה משם שפע רב ויהיה הוא מקום ומושב ומכון להשפעה וממנו יתחלק לכל העולם כנזכר בזוהר פרשת תרומה, עד שתדבק בו השכינה, כי אחר שהשפע בא על ידו נמצא שהוא מקום הצינור הגדול במקום צדיק יסוד עולם ולכן תדבק בו השכינה. ולא ידמה המכוון בפשט הדברים למכוון בתפלתו ע"ד הסוד, כי כפי מקום עליות המחשבה כן תהיה ההשפעה כנז' בזוהר פרשת חקת שמי שאינו מכוון בתפלתו ע"ד הסוד לא יכנס לראות פני השכינה, ואפילו שיענו אותה תהיה הענייה כמו שמשיב למי שעומד אחורי כתיפיו כי הוא בהסתר פנים ועל ידי שליח מבחוץ. ולהבין תכלית עיקר הכונה כי צריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכלו לעלות האותיות ההם עד המדרגה העליונה לעורר לעשות שאלתו, והכונה, כי כפי האדם אינו דבר ריק הוא אבל הוא רוחניות מתהווה ממנו, ואל הרוחניות ההוא צריך להמשיך כח מלמעלה להפריח שאלתו ולעלות אותיותיו עד המדרגה הנרצית לו, וזה עיקר הכוונה להמשיך כח עליון כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו:

אמנם בכלל התפלה צריך שנכוון שהקול בת"ת והדיבור במלכות שהם ידו"ד אדנ"י ויכון שיהיו מתייחדים יחד קול בדיבור אז רומז אל שם יאהדונה"י שהוא רומז אל יחוד שניהם, ועוד יכוין כי הקול ודיבור כלולים מאש ומים ואויר שעל ידי שלשתם שהם סוד חג"ת יהי' הייחוד נגמר כנודע שהקול יוצא מורכב מאש ומים ואויר. עוד ראוי לכוין בכל תפלה ותפלה למדה השולטת בזמנה לפי חילוף העיתים אם שחרית או מנחה או ערבית, ובבחינת אותה המדה תהיה כל כוונתינו לפי עניינו ושעתו. עוד ראוי לכוין בדבריו ומלותיו בשמות ובכינויים אל הספירות ר"ל שיכוון בשמות ההוי"ה הרומזים לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימיות הנעשה לבוש אל העצמות המתפשט מא"ס המיוחד בתכלית הייחוד שאין לנו דבר שנוכל להגבילו ולא לרמוז אליו רק בהוי"ה ההיא המיוחדת בנקודות ההם ואז ילך לבטח דרכו. ואין לנו לגלות יותר בזה הספר, וכבר כללנו פרטיות הכונה בתפלות בספר בפני עצמו וקראנוהו ספר כנף רננים בס"ד. וזמש"ל:

נהר מה - לבאר סוד נפילת אפים:

דע כי מספר ימי השנה שהם ימי עציבו ר"ל ימי נפילת אפים שאותן הימים משמש מרכבה בינונית שהיא מרכבת מטטרו"ן הם רכ"ב ימים, כי מטטרו"ן הוא רכב ומרכבה לשכינה שבעולם היצירה, וזהו סוד על נהר כבר וגו'. רכ"ב ימים על הסדר הזה, ה' ימים בתשרי וכ"ד בחשון הרי כ"ט, וכ' בכסלו הרי מ"ט, כ"ג בטבת הרי ע"ב, וכ"ג בשבט הרי צ"ה, כ"ב לאדר הרי קי"ז, ניסן אין שולטנותו במטטרו"ן, אייר כ"ג הרי ק"מ, סיון י"א הרי קנ"א, תמוז כ"ד הרי קע"ה, אב כ"ג הרי קצ"ח, אלול כ"ד הרי רכ"ב. נמצא באלו הימים רכ"ב משמש מטטרו"ן עם חיות הקודש ועם ד' מחנות ועם ט' גלגלים, ונשארו קל"ב ימים שהם אסורים בנפילת אפים, ואלו הימים משמש כסא בריאה, ואותיות קל"ב הם אותיות קב"ל שהם אותיות קבלה שאין מוסרין סודות המרכבה אלא למארי קבלה. מספר כת"י:

נהר מו - לבאר בסוד סמני קטרת הסמים:

דע כי קריאת פיטום הקטורת יש בו כח סגולי להבריח כל סנקליטין של מלך וכן אמרו רז"ל על פסוק זאת תורת העולה וגו', אמנם טעם היות סמני הקטורת י"א סמנים לא פחות ולא יותר, ללמדינו שבכל ציבור שיש ביניהם רשע אחד אל יוציאוהו מביניהם ולא יעכבוהו מלהתפלל עמהם, ואל יעלה בדעתם שיפסידו בהשתתף תפלת רשע עמהם, ואדרבה יגיע להם תועלת ולא הפסד כי כשיעיינו למעלה ערך תפלתו לפי ערך תפלת רשע יראו יותר חשובים ממה שהם בלתי רשע עמהם, וגם הרשע ירויח כי בהתחבר תפלתו עמהם חוזרת להיות חשובה, וזה כשיהיו י' צדיקים וא' רשע נחשבים כולם לצדיקים כל הי"א נחשבים לצדיקים, אך אין כח בט' צדיקים לבטל פסול תפלת רשע אחד, ואם היו שני רשעים בתוך הציבור צריך שיהיו עשרים צדיקים כדי לבטל ב' רשעים, ולזה היה בקטורת עשרה סמנים טובים לבטל ריח החלבנה שריחה רע:

והנה האחד מהם צרי והב' לבונה ר"ת צ"ל, והג' ציפורן שראש תיבה צ והד' חלבנה ר"ת צ"ח, ופירוש צ"ח לבן שרומז למדת החסד וע"ש שישראל מתכסים תחת צל החסד ע"י סוד סגולת הקטורת בשעת הכעס להחליש כח הסנקליטין של מלך ולהבריחו, והה' מור והו' קציעה והז' נרד והח' כרכום שראשי תיבות מקנ"ך וישראל הם מקנה של הקב"ה שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי, והט' קושט והי' קליפה והי"א קנמון ר"ת ק'ק'ק' לרמוז לקדוש קדוש קדוש ה' צבאו"ת, ולרמוז שישראל הם מקנה ה' הנקרא קדוש מתכסים בצל מדת החסד הנקרא צ"ח ע"י סוד הקטורת להנצל מסנקליטין של מלך. והד' סימנים הראשונים היו מביאין מכל אחד מהם ע' ע' מנה, וד' פעמים ע' עולה ר"פ, לרמוז שהסנקליטין של מלך שצורתו עגל ונקרא פ"ר רפו ידיו, והד' סמנים אחרים בכל אחד ואחד מביאים י"ו מנה וד' פעמים י"ו עולה ס"ד שהם ר"ת ס'יעתא ד'שמיא, וכשתחבר מנין ס"ד עם ר"ף יעלה שמ"ד לרמז שהסנקליטין של מלך שמו השמ"ד וכונתו לעשות שמד כדכתיב ויאמר להשמידם לולא משה וגו', והקושט י"ב לרמוז שהי"ב שבטים שהם זרעו של יעקב הנקרא אמת שתרגומו קשוט, וכשתחבר מנין י"ב לשמ"ד יעלו שנ"ו לשון שינוי לרמוז שנהפך כעס המלך לרצון, והקליפה ג' לרמוז שבכח ג' אבות נתפשטו ג' קליפות המסבבים לישראל ונכרתו, כדכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני וגו', וכשתחשוב מנין ג' עם שנ"ו יעלה שט"ן לרמוז לשטן שנהפך ונקרא שנ"ט ר"ל שנט"ה למות בסוד כח הקטורת, קנמון ט' לרמוז שהשלמות ענין ריח הקטורת גורם טובה לישראל, וכשתחבר מנין ט' עם שנ"ט יעלה שס"ח, ס"ח הוא בגימטריא חיי"ם והש' רומז לשלשה אבות בסוד שין של שבת, ר"ל שבזכות ג' אבות ישראל ניצולין בשעת הכעס ע"י סוד ריח הקטורת. מספר כתיבת יד:

נהר מז - בסוד הקרבן והגלגול:

הענין נודע כי הבהמה הנקרבת על גבי המזבח ע"י החלב והדם קושר ומייחד המדות העליונות ולזה כדי שתחול עליו הקדושה צריך שלא יהא פגום בעל מום, כי בלי ספק המום הוא פגם דבק בעצמות הדבר מורה שליטת הקליפה עליו ומבריח הקדושה ממנו שאי אפשר לשתי צרות להיות יחד שלא תברח זו מפני זו, כי בלי ספק הקדושה בורחת משם ולכך צריך כלי שלם להשרות בו הקדושה כדי לייחד בו המדות העליונות, ובזולת טעם זה יש עוד טעם נוסף בסוד הגלגול כי ימצא סודו גם בבהמה, והיינו רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק, וברצות ה' דרכיו תתלבש בבהמה כשרה להתקרב על גבי המזבח, ואז בסוד עשן המערכה היתה מסתלקת אחר שקבל עונשה בשחיטה בסכין כשירה על ידי הכהן מיכאל השר הגדול העומד ומקריב נשמתן של ישראל, וזה סוד גדול בקרבנות לתקן רשעי ישראל שהרהרו בתשובה, ומיום שנחרב בית המקדש נתקנים ע"י מיתת הקטנים, ואם היתה נפש רשע בלתי טהור והגון להקרב על גבי המזבח היה מתלבש בה ומחתים שם העון במום קבוע כדי שלא תתקרב על גבי המזבח ולא תכנוס בקודש, אלא היה שוחט אותה בחול בסכין בדוק והיתה מתטהרת ומתלבנת בסוד תיקון המצות עד שתתקן ואחר כך תעלה בשחיטה כשרה אבל לא למזבח, ולזה עם הארץ אסור לאכול בשר כי אינו מטהר והוא עצמו עתיד להתגלגל, ויש מתגלגל בבהמה חיה ועוף טהורים ונעשים נבילה בסכין פגומה או נמצאים טרפה, וזה קשה גלגולו מן הקודם, ויש שמתגלגל בשאר מיני בהמה טמאה או בכלב וזה קשה גלגולו למאד מאד עד שכמעט אין לו תקנה, ויש מתגלגל בגוי וזה קשה כמעט כקודם, ויש מתגלגל בעבד ישראל וזה יותר טוב מהקודם, ויש מתגלגל באשה וזה יותר טוב מהקודמין ועם כל זה היא ירידה ממעלה הראשונה, ועל ג' אלו אנו מברכים שלא עשאני גו"י עב"ד אש"ה, ובהמה כולי האי לא מברכין:

אמנם סוד הגלגלולים האלה אינם לנשמה ח"ו אלא לנפש לבד, והמלאך הממונה על זה הוא סנדלפו"ן שר הנפשות והוא מלמד זכות על נפשות בני ישראל לטהרם כדפירש בתיקונים במצות שילוח הקן, והוא נפש כוללת כל הנפשות של ישראל אפילו הכשרות והוא מתאוה לבלתי ידח ממנו נדח, ועל סוד זה נאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר להשלים אות הנפש הזאת המתאוה שלימות הנפשות כולם, וכבר הרחבנו הביאור בזה בעין משפט בס"ד. וזמש"ל:

דע שמקנה הצאן ששלח יעקב לעשו היו ד' מאות וארבעים לא פחות ולא יותר בכוונה גמורה בחשבון ת"ם בבחינת הטהרה, ובחינת הטומאה שהיו בעלי מומין וזהו מ"ת, ולכן חברן הכתוב עם הטמאים והיינו שכתב הגמלים בין מקנה הבקר והצאן, וכתב מקנה הבקר בין הגמלים והאתונות להודיענו כמו שהגמלים והאתונות פסולים לקרבן כן מקנה הצאן והבקר פסולין לקרבן כי היו בעלי מומין, ולכן כתב בפסוק ראשון של הדורון ח' תיבות שמסיימין במ"ם, והם עיזי"ם מאתי"ם ותישי"ם עשרי"ם רחלי"ם מאתי"ם ואלי"ם עשרי"ם בלי שום מלה אחרת מפסקת ביניהם, להודיענו שכל הבהמות ששלח לדורון הם ד' מאות היו כולם בעלי מומין:

ודע שחשבון כל הבהמות הטהורות ששלח לדורון הם ד' מאות ותשעים כמנין סל"ת בבחינת מינים טהורים, ושק"ץ בבחינת בעלי מומין, והנה מספר עזי"ם גימטריא קכ"ז כשנותיה של שרה, וברחלים רמז לו ג"כ שתעמוד לו זכות של רחל אשתו, וג"כ מן הבק"ר שתעמוד לו זכות רבקה אמו, וחשבון הגמלים והאתונות היו ס' בגימטריא הטמא"ה ובגימטריא יטמ"א, וכשנתחברים הטמאות עם הטהורות יעלה נת"ק לראשו של עשו, ולפי ששלח הדורון תחלה לעזאזל קודם שיפרוש המעשר לקרבן אף על פי שהיו בעלי מומין נתחייבו בניו להקריב בכל שנה תק"ן בהמות למוספין, מאה לנ' שבתות, קל"ב לי"ב ראשי חדשים י"א לכל ראש חודש, ע"ז לז' ימי פסח, י"א בעצרת למוסף וי"א על מנחת הביכורים, בין כלם של"א, עשר לראש השנה ועשר לכפורים יעלו שנ"א, ע' פרים לז' ימי סוכה, י"ד אילים לימי סוכה יעלו פ"ד, צ"ח כבשים לז' ימי סוכה יעלו קפ"ב, ז' שעירים לז' ימי סוכה יעלו קפ"ט, ועשר לשמיני עצרת יעלו קצ"ט עם שנ"א יעלה תק"ן. וזמש"ל מספר כתיבת יד:

נהר מט - סוד השבת והנפש היתירה וסעודות שבת:

דע שיש אדם שאינו זוכה אלא לנפש בלבד, ויש אדם שזוכה לנפש ולרוח, ויש מי שזוכה גם לנשמה, מי שזוכה לשלשתן בחול זוכה ביתרון שלשתן בשבת, ומי שלא זכה בחול אלא לנפש אינו זוכה בשבת אלא לנפש יתירה, ומפני כי לא רבים יתחכמו לפחות [זכו] כולי עלמא זכו לנפש יתירה:

וידוע שהנפש יתירה היא ברתא דמלכא ומקורה ממלכות דבריאה, ובבואה בע"ש באין עמה שלשה מלאכים מעולם היצירה, אחד ממחנה מיכא"ל שהוא כנגד מדת חסד אברהם, ואחד ממחנה גבריא"ל שהוא כנגד מדת גבורה פחד יצחק, ואחד ממחנה אוריא"ל כנגד ת"ת ישראל, ומטעם זה נקרא יום השביעי שבת כלומר שי"ן רומז לג' אבות, והכונה על ג' מלאכים הנזכרים הבאים ללות את הנפש יתירה הנקרא ב"ת, ולכן צריך לבקש ערב שבת אחר ג' בדי הדס כשר הרומזים לג' אבות, והכונה היא להיותם כסא לג' מלאכים הנזכרים הבאים ללוות את הנפש יתירה, ובראות הנפש יתירה שהג' מלאכים הנזכרים מצאו מקום לחול עליו אז ממתינים לה עד מוצאי שבת ללוותה אזי היא צהלה ושמחה, ובליל מוצאי שבת בשעת הבדלה כשמברכין על אותם ג' בדי הדס הכשרים אזי הנפש יתירה יוצאה באותה ריח ומיד אותן הג' מלאכים השורים על ההדס הולכין עמה ומלוין אותה עד מקומה, והנפש יתירה בשעת הליכתה מברכת לבעל הבית בשביל נחת רוח שקבלה, ומי שלא זימן הג' בדי הדס מערב שבת כשבאין הג' מלאכים ללוות את הנפש ואינם מוצאים מקום לחנייתם אזי הולכים להם והנפש נשארת לבדה עצובה, ובליל מוצאי שבת כשמברך על ההדס שוטה אותו המלאך מסיטרא דשמאלא השורה עליו מתלוה עם הנפש ומתנערת ממנו והולכת לה לבדה בעצבון ומקללת לבעל הבית על שלא טרח בשבילה לזמן לה ג' בדי הדס עבות לחול עליהם הג' מלאכים הנזכרים ללוותה:

אמנם שרש הנשמה יתירה הענין הוא כאשר עלה משה להר סיני לקבל התורה ניתנו לו אלף חלקים אורה שהוא סוד אל"ף רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל נאבדו ממנו בעון ישראל, ואז נשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף חלקים, ולכך אלף דויקרא זעירא, ולפי שמשה לא חטא לשיאבדו ממנו רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקדוש ב"ה משלים אותם אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים שהם עדיים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב ונטלם משה אח"כ להשלים מה שחסר לו בעבורם, אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם האלף חלקים של אורה שאבד ולוקחם בסוד תוספות שבת ואז הוא מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות השבת בכל ערב שבת, וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו פירוש כי ביום שבת ניתנים למשה במתנה אותו החלק שניטל ממנו והוא שמח במה שהוחזר לו, והכונה לומר כיון שניתן לו את חלקו הוא שמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקם של ישראל, ואז חוזר הוא ליתן לישראל את חלקם ולא יאמר מאחר שחטאו ישראל וכבר אני זכיתי בחלקם אני אקח הכל, אלא הוא שמח בחלקו לבד ומחזיר להם חלקם, והטעם כי עבד נאמן קראת לו, ולכן אותם הכתרים של ישראל שהופקדו בידו הוא מחזירן לבעליהן וזה שאמר כי עבד נאמן קראת לו, וביאר מה היא מתנת חלקו שזכר ואמר כי הוא אותו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ונאבד ממנו ברדתו מן ההר ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, אמנם הכליל תפארת ניטל ממנו וזו היא מתנת חלקו שלוקח עתה ביום השבת:

ודע כי נפש יתירה שעת ביאתה היא בעת הכנסת שבת, וצריכה למצוא הבית מתוקנת לשבת שלחן ערוך ונר דלוק ובעל הבית מקושט ומלובש בבגדי שבת, ואם יש יכולת בידו לטבול הרי זה משובח, ואם לאו ירחוץ ידיו ורגליו במים חמים, ואז נכנסת בשמחה בגוף האדם, ובשחרית בעת שיאמר שליח צבור נשמת כל חי אזי זמן ביאת הנשמה, ובתפלת המנחה בעת ששליח ציבור אומר ואני תפלתי אזי זמן ביאת הרוח, ובמוצאי שבת כשמבדילין באתה חונן אזי חוזרת הרוח למקומה, ובשעת סדר קדושה זמן הליכת הנשמה, ואחר שהלכה הנשמה ניתן רשות להדליק את הנר, ובשעה שמבדיל על הכוס אז זמן הליכת הנפש למקומה. אמנם לדעת האלה"י האר"י זלל"ה כתב האלה"י הרח"ו זלה"ה וז"ל, הנה באומרך בואי כלה בקבלת שבת אז תכוון שתקבל תוספת הנפש, ובברכו תכוון לקבל הרוח, ובאו' ופרוס סוכת שלום תכוון לקבל הנשמה, וכל אלו הם בסוד הלילה שהוא המלכות, ואחר כך בבקר תכוון בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה לקבל רוח, ובמוסף באיה מקום כבודו לקבל הנשמה, ושלשתם מן הת"ת מדת יום, עכ"ל:

וצריך לערוך השלחן בשנים עשר ככרות בלילה ובשחרית ובסעודה שלישית, ויסדר הלחם שתים מערכות פשוטות לאורך ששה מדרום וששה מצפון שש המערכת, ושיהיה השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב. ואמנם המקובל האלה"י האר"י זלה"ה כתב וז"ל, צריך שתסדרם שיהיו י"ב לחמים ששה מצד ימין בשלחן וששה מצד שמאל, השש של ימין יהיו שלשה על גבי שלשה, וכן בצד שמאל, והשלשה עצמם יהיו כעין סגו"ל וזה סדרן כזה:

ממש כי בצד ימינך הם ד' לחמין ב' על גבי ב', וכן בצד שמאלך הם ד' ב' על גבי ב', ובאמצעיתם יש ד' לחמים אחרים שהם מפוסקין בנתיים שהם ב' לחמין אצל אותם הד' מצד ימין וב' אחרים מצד שמאל אצל אותם הד' אשר שם, וכשתרצה לעשות המוציא תקח מאלו האמצעים השניים העליונים ותצרפם ותחברם בשתי ידיך, ויהיו שני שולי הלחמין זו דבוק לזו ושני הפנים שלהן יהיו פונים פן זה מצד אחד ופן זה מצד אחד, ואז יהיה ניכר כאלו הוא לחם אחד ובו שתי פנים וזהו בסוד לחם הפנים, ותבצע בציעה כזית ותקחנה לך ותבצע בציעה שנית שיעור כביצה ותתן לאשתך, ואח"כ תבצע בציעות אחרות אם תרצה לתת לאחרים, עכ"ל:

וצריך שיהיה עורך השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב, וצריך שיהיה אורך השלחן י"ב טפחים ורוחבו ששה וגובהו לא פחות מתשע ולא יותר על עשר, ושישב בעל הבית אחוריו לצפון ופניו כנגד פני הנרות, ובשעת המוציא יקח ב' ככרות מצד ימינו אחד מכל מערכה ולא יניחם זו על גבי זו אלא שתיהם מעומד תחתית כנגד תחתית כדי שיהיה פנים של ככר אחד לפניו, ופנים של הככר השני אל מול פני המנורה שלפניו זכר ללחם הפנים פנים לכאן ופנים לכאן, ואם אין לו יכולת להניח י"ב ככרות אין לו רשות להניח יותר מארבעה, ויערכם שתים זו על גבי זו מצד ימינו ושתים זו על גב זו מצד שמאלו, ובשעת המוציא יטול שתים הימניים ויבצע כנזכר, וכשאין לו ד' לא יניח ג' אלא שתים ולא פחות שאין ראוי לברך המוציא בשבת וי"ט אלא על שתי ככרות, ולא יניחם זו על גב זו אלא אחד מימינו ואחד משמאלו, ויזהר שיניח הככר שבצד ימינו אל מול פני הנרות כדי שיברך עליו המוציא ולא על השמאלי:

ודע שצריך לתקן סעודה למוצאי שבת אחר ההבדלה, וצריך לערוך שלחנו יפה שצריך לכבד נפש יתירה בהליכתה כמו בביאתה, ומי שלא סעד במוצאי שבת כאלו לא קיים מצות סעודה שלישית, ועוד שממנה נהנה העצם שנקרא לוז כנודע. מסכ"י. ויתר כוונת הסעודות של שבת הארכתי בהם בספר מעשה חושב בס"ד:

נהר נ' - בסוד איסור המלאכות בשבת והתירם בחול:

הענין כי בשאר הימים אין שליטת מדת המלכות בעולם התחתון, שאין אור האצילות מתפשט למטה אלא סוד מלאך מטטרו"ן והיינו ימי החול, וא"כ עולם הזה וכל אשר בו כולם מאירים בימי החול ומתלבשים באורות מטטרו"ן, וכאשר האדם יפעל מעשהו ומלאכתו המשל בזה יחרוש הפרה וכליה והקרקע הנחרש הכל בסוד מטטרו"ן ומותר לפעול בו, אמנם ביום השבת מפני שלמעלה במלכות העליונה נתפשט בה סוד אור נשמה יתירה התפשטו ענפיה למטה עד שכל הנמצא התחתון מאיר באור המלכות, והנוגע בכלי המחרישה ובפרה ובקרקע משתמש באור עליון מלכות ופוגם בכל מעשה שיעשה, שהרי היא שבת מלכתא שביתה ודאי ואין לזרעה במעשה ולפוגמה בחרישה כי הקרקע זה היא ממש מלכות כיון ששולטת מתפשטת בתחתונים. וזמש"ל:

נהר נא - דרוש למילה:

יש לשאול אחר שישראל הם קדושים חלק ה' עמו מי נתן בהם טומאת בערלה שהיא מסיטרא דשמאלא והיא מדריגת הטומאה היותר גדולה, והראיה שרז"ל המשילוה לטומאת מת אבי אבות הטומאה כדאיתא במדרש ילקוט ריש פר' וירא, ופרשת נשא רבה פרשה י"ב וז"ל, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו' מאי זה הדבר על המילה אמר להם וגו', משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו וכו'. וכן איתא בפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, עוד שם כל הנוגע בערל כנוגע במת וכו', ואם כן מהיכן קא אתיא טומאה זו לישראל. וי"ל דע כי התחלת התעוררות התשמיש אינה אלא מצד יצר הרע לתענוג העולם ואפילו החסידים, שאי אפשר שאין בו איזה צד לכונת תענוגי העולם כדאיתא בויקרא רבה פ' כי תזריע עמוד ג' ז"ל, הן בעון חוללתי רבי אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד מן החסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון, אמר דוד לפני הקב"ה כלום נתכוין אבא ישי אלא להנאת עצמו וכו' עד כי אבי ואמי עזבוני וגו' ואם ישי שהוא מד' שמתו בעטיו של נחש כדאיתא בפ"ק דבתרא דף י"ז ושבת דף נ"ה נאמר עליו ברוח הקדש הן בעון חוללתי וגו' ק"ו לשאר בני אדם, הרי מוכח שאין שום תשמיש שאין בו צד אחד מעון ומאותו הצד נצרה הערלה, מסכ"י:

אמנם סוד מילה ופריעה, הענין שהדין נותן כי האור העליון תתפשט בכל העולמות ואור הצפון תתגלה ותאיר, אמנם הקב"ה העלים אור שכינתו והצפין טובו מפני חטא אדה"ר והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת הדין נכנע ונעשה שם מסך מבדיל מעלים, והיינו החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים כדכתיב וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור, והנה אלו הם שתי ערלות האחד להט החרב שהיא ערלה הנכרתת ע"י החרב כדכתיב עשה לך חרבות צורים, הב' הכרובים היא כנפי ערלה שנית הנקלפת מכאן ומכאן שהיא שני כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואנו אין כורתים זאת אלא היה פורשת כנפיה ופותחת דלתותיה מכאן ומכאן לגלות את אות י' הטוב הצפון ודרך עץ החיים, ועל זה נאמר ו[נ]מלתם את בשר ערלתכם ממש בשר ערלה על שם שהוא יתרון שהרי תוך הבשר מבפנים צורת האבר מתעלם, ואין בכל האברים כדמות זה שאם תחתוך באחד מאברים איזה חתיכה תחסר הצורה, וזה תימול תתגלה צורת האבר הורה כי ענין זה נוסף על הצורה האמיתית בסיבת עון גרמו הנבראים, והיינו לשון ערלתכם כי הבשר והמום הנוסף הוא בסבתכם שהרי דרך עץ החיים היה נגלה, ואדם בחטאו הוסיף בשר ערלה והעלים דרך עץ החיים וסתמו ולזה בשר ערלתכם [היא] דייקא, והנה חטא אדם הראשון היה בשליחות ידים [והפה] כי בידים לקח ובפה אכל גם זאת המצוה בידים נימולים ובפה מוצצים לתקן חטא זה, כי אדם מושך בערלתו היה, והיינו בשר ערלתכם ונמלתם כדרך שגרמתם בשר ערלתכם ממש כאותה הדרך תמולו אותו וזמש"ל:

נהר נב - במעלת מצות המילה:

דע שהאדם לא יקרא בשם אדם רק על ידי מצות מילה ופריעה ובלעדה יקרא שד ולא אדם, והענין לפי שמתנאי האדם כדי שיקרא בשם אדם צריך שיהיה בצלם אלה"ים כאו' כי בצלם אלק"ים עשה את האדם, והנה ראוי לדעת מהות הצלם מה עניינו, ואומר דע שיש לאדם נפש רוח נשמה שעל ידם משתמרות נפשו רוחו ונשמתו מהחיצונים, כי אין לך מקום ריק בכל אויר העולם שאין בו כמה שדים ומזיקין, אמנם ע"י הלבוש שברא לנפש ורוח ונשמה כנזכר הם משתמרות מן החיצונים כנזכר, וזש"ה אך בצלם יתהלך איש, כי לא יוכל לילך בזה העולם ולבקוע באויר בתוך המזיקין וחיצונים הממלאים אותו אלא על ידי הצלם שהוא המלבוש האלה"י כמו שיתבאר בעזרת הא"ל. והנה המלבוש הזה הוא משותף בין לישראל ובין לגוי בין לשדים כי כולם מעשה ידיו יתברך, ולכן האדם בכלל אית ליה מזלא שהוא סוד המלבוש הנזכר, אך הבהמה לית לה הך מזלא:

והנה כאשר הנשמה תטמא ע"י מעשיה אז מסתלק זה המלבוש ויתאחזו בו החיצונים שיעור החטא ההוא בין רב למעט, וכאשר ירבה לפשוע יסתלק מכל וכל, וזהו אומרו וידעו כי ערומים הם, וזהו סוד כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי אותו החטא יגרום שיסתלקו הלבושים הנזכרים מכל וכל, ובזה יוכלו החיצונים להתאחז בנפש ורוח ונשמה וזהו סוד המיתה, וזהו סוד מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים, כי ע"י חטאם כבר הולכים הצללים והמלבושים מסתלקים ונשארים ערומים עד גמר סילוקם ואז ניתן רשות למי שיטול הנשמה, וזהו אומרו עד שיפוח היום ונסו הצללים, והנה הצלם ההוא מלבוש לנשמה. והענין הוא כי הנשמה היא מבינ"ה כאומרו ונשמת שד"י תבינם לשון בינה, ולזה אהי"ה במילוי יודי"ן בגמטריא צלם, אמנם הרוח והנפש הם מת"ת ומלכות לזה המלבוש שלהם הם אהי"ה דאלפי"ן, מלבוש לרוח שהוא בגמטריא בצ"ל אהי"ה ומלבוש הנפש מאהי"ה דההי"ן שהוא בגמטריא בצ"ל א"ל כי א"ל הוא אהי"ה עם היו"ד אותיות:

והנה גם השדים הם מעשיו יתברך ולפי שהם רוחות בלי גופות כנודע לזה אין להם כי אם אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן שהם דכורין, כי הגוף הוא מן המלכות כנודע ולזה אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן בגמטריא שד. אמנם הגוים אומות העולם אין להם נשמה שהנשמה נקנית ע"י החוקים, והתורה וזה שאמר הכתוב ושמרתם ועשיתם אותם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואפשר שירצה לומר הענין הוא כי ע"י חוקי התורה יקנה האדם שלימות הנשמה והענין שעל ידי מעשה וכונה ודבור יקנה האדם ג' מלבושים לג' חלקי הנפשות כנזכר, וזה שעל ידי המעשה תושלם הנפש, וע"י הדבור בתורה יושלם הרוח, ועל ידי הכונה בתורה ובמצותיה תושלם הנשמה. ודע שכל אחד מנפש רוח ונשמה נחלקת לנפש ורוח ונשמה, וכן המעשה יחלק למשפטים מצות וחוקים, וכן הדיבור יחלק לדבור בפשט ובמדרש ובקבלה, וכן הכונה גם כן או יכוין לפי הפשט, או יכוין לפי המדרש, או יכוין כפי הסוד, ובזה יושלמו כל חלקיו כל אחת מנפש ורוח ונשמה. וקל להבין:

ודע שכדי להשיג נשמה דאצילות שלא תושג רק ליחידי סגולה כמו להרשב"י ע"ה וכיוצא בו, אמנם לנשמה סתם הנה כל ישראל כולם יחד זוכים לכך בעשותם החוקים, וז"ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ר"ל שיזכו לנשמה שהיא נמשכת מחכמה ובינה, לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ר"ל כי כל הגוי הגדול כולם יחד יזכו למדריגת הנשמה כנזכר, וזהו ע"י החקים, וזאת המעלה לא נמצא רק בישראל, וזה אומרו רק דאכין ורקין מיעוטין, והענין כי שבע מצות בני נח אין בהם חקים רק המשפטים והמצות ולזה א"א שיקנו שום נשמה, וזשז"ל אדם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם והענין ההוא כנז', כי הצלם האלהי יושלם בהיות כל חלקיו יחד שהם נפש ורוח ונשמה וזה לא ימצא אלא בישראל, ולזה אתם קרויים אדם דוקא אתם:

והנה בנפש ורוח יש אחיזה לחצונים קצת, והטעם כי שורש הדינין יניקתן מן התפארת והמלכות שהם סוד הרוח והנפש, אמנם מן הבינה ולמעלה אין להם אחיזה כלל, ובזה יובן הטעם למה הלבושים של נפש רוח נשמה הם בסוד אהי"ה כנזכר, והוא לפי ששם אהי"ה הוא סוד הבינה שממנה בורחים החיצונים, ולזה כל עוד שיש לו אחיזה לערלה והטומאה באדם אי אפשר שיחול עליו הנשמה ולזה אי אפשר שיקרא בשם ישראל, ולזה נהגו שלא יקראו לו שם רק אחר המילה שמאחר שכבר נסתלקה הערלה והטומאה אז ודאי תחול עליו סוד הנשמה, ר"ל נשמה של הנפש, ובזה יקרא בשם אדם ישראלי שמעון וראובן וכיוצא, א"כ נתבאר כי הסיבה שנקרא אדם הוא על ידי מצות המילה. וזמש"ל:

נהר נג - בסוד הצדקה, ובסוד מחצית השקל בכל שנה, ופדיון הבן:

הענין מה שהוצרך הכתוב לכתוב בכמה מכרו את יוסף בעשרים כסף, להודיענו כמה נהנו ממנו כדי שנוכל לתקן מה שעיוותו, והעשרים כסף היו עשרים דינרי כסף, וכל דינר ו' מעין, וכל מעה ד' איסרין שהם בין כולם כ"ד איסרין, וכל ד' דינרין של כסף הוא שקל הקודש, נמצא שכל העשרים דינרי כסף הם חמשה שקלים, ולפיכך נצטוינו בתורה לפדיון הבן ליתן ה' שקלים כנגד אותם השקלים של מכירת יוסף, ומאלו החמשה שקלים הגיע לכל אחד מחצית השקל וחלקו החמשה שקלים לעשרה חלקים ולפיכך נצטוינו בתורה ליתן כל אחד ואחד כופר פדיון נפשו מחצית השקל בכל שנה ושנה לקרבנות צבור, ואפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים חייב כל בר ישראל ליתן אותם לעניים שתורתם אומנתם. ודע כי הצדקה שנותן אדם מדעתו ומרצונו בלבב שלם יש בה סגולה להצילו מדינה של גיהנם, אמנם הצדקה שאדם נותן דרך גאוה להתכבד בה או דרך בושה שאם לא יתן יתבייש מאחרים שיתנו יש בו כח להצילו ממיתה משונה, אבל אין בה כח להצילו מדינה של גיהנם, כי מיתה משונה הוא צער זמן מועט אבל צער גיהנם הוא צער הוא לזמן מרובה, ועוד שזה צער גשמי וזה צער רוחני, ולא די שמצלת ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה בידי שמים, מסכ"י וזמש"ל:

נהר נד - בסוד הנסים:

דע שהדביקות באור העליון לא יושג אלא מצד החשק והאהבה שהיא מעלה נפשיית, ובזה תגבר נפש על החומר וידבק האדם בקונו וכל העולם תחת רגליו והוא מרומם על כל, ופועל בעולם כרצונו, מפני שהוא מקור השפע העליון מסיבתו אל סיבת העולם, דהיינו היותו גובר על המלאכים הממונים על ענייני העולם וכולם כבושים תחת ידו לעשות רצונו, כענין מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, והיינו שהחליף המלאכים ונתן כח השמן בחומץ, וזה דבר קרוב מאד וטעם נכון אל הנסים כיוצא בצדיקים האלו, שאין ערוד ממית אלא החטא ממית שהוא השר שעליו והקליפה השופע בו ובהסתלק אור העליון ממנו נשאר כקש ותבן לפני בני אדם, וזהו טעם וגר זאב עם כבש וגו', ועל מאורת צפעוני וגו'. וזמש"ל:

נהר נה - בסוד המן, והבאר, וענני הכבוד:

הענין כי לא היו ענייני הבאר והמן סתם מזון וענני כבוד לצל, אלא היה בסוד הדקות הבאר ממש מים מן המלכות ושפע קדושתה המקדש הגוף ומכין הנפש לעסק מצות התורה, וכן המן לחם מן השמים תפארת שהוא מדקדק הגוף ומכינו ומטהר הרוח לשכון בחדרי התורה ועסקה יומם ולילה, וכן העננים מצד החסד ומצד הבינה שכן חסידה בראשי האבות ביתה לקנות הגוף ולהלבישו רוח קדושה לטהר הנשמה ולהכינה לסודות התורה הנעלמים, בענין שהם ג' בחינות, הא' נפש כנגדה הבאר וכנגדה מצות המעשיות, הב' רוח וכנגדו המן וכנגדם התורה והתפלה, הג' הנשמה וכנגדה העננים וכנגדה סודות התורה, וזמש"ל:

נהר נו - בסוד יציאת מצרים:

דע שמסורת קבלה בידינו מ(שא)רז"ל שנבראו נ' היכלות של טהרה בעולם היצירה בהיכל אהבה העומדים שם מחנה מיכאל הנקראים אופנים, וכנגדם נבראו נ' היכלות הטומאה בעולם היכלי התמורות הנקראים עולמו של סמא"ל שהוא מולך עליהם, ואל יקשה בעיני המעיין אומרי עולמו של סמא"ל, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת לכל יודעי דעת, כמו שכתב הרשב"י ע"ה כי סמא"ל עבדא דמטטר"ן, וכן מטטרון עצמו הוא עבדא דקב"ה:

וידוע שאין האדם נידון בב"ד של מעלה אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, ומי שנכנס ביום אחד של שנת עשרים ואחד אם יבחר בטוב וימאס ברע וישתדל לעסוק בתורה ובמצות, אזי בלילה ראשונה כשהוא ישן על מטתו אזי מיכא"ל השר הגדול שולח מלאך אחד מגדולי מחנותיו כפי הראוי לו, להוליך נפשו ולהכניסה בפתח שער היכל הראשון מהחמישים היכלות של טהרה ומכניסה לפנים עד כדי שיעור זכות נפשו, ועל דרך זה בכל לילה ולילה מכניסין נפשו יותר בפנים כפי שיעור השתדלותו בתורה ובמצות, ואם יזכה להיכל הנ' הרי נעשה בן חורין מסמא"ל ושוב אין לו פחד ממנו, אבל כל זמן שלא זכה להכנס להיכל הנ' אע"פ שנכנס בהיכל מ"ט עדיין יש כח באדם בבחירתו להתגבר עליו יצר הרע להיות תוהה מן הראשונות להוציאו מן המ"ט היכלות הטהרה ולהכניסו בהיכלות הטומאה:

וכן מי שביום ראשון של שנת כ"א התחיל למאוס בטוב ולבחור ברע ועזב אורחות יושר ללכת בדרכי חושך, אזי כשהוא ישן על מטתו שולח סמא"ל אחד מגדולי מחנותיו כפי שיעור מדרגות נפש החוטא להוליכה בהיכלות הטומאה ומכניס אותה בפנים מפתח שער ההיכל הראשון כפי שיעור חטאיו ופשעיו, ואם הרבה לפשוע אזי מכניסין אותו יותר עד שנכנס להיכל נ' ושוב אין לו תקנה עולמית, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון, ועל זה התנאי נבראו היכלות הטהרה והטומאה, אבל כל זמן שלא נכנס להיכל הנ' של טומאה אע"פ שנכנס בהיכל המ"ט עדיין יש לו כח בבחירתו להיות תוהה על הראשונוח לשבר דלתות נחשת ולגדע בריחי ברזל ולצאת ממ"ט היכלות הטומאה ולהכנס בהיכלות הטהרה, וזה סוד מרז"ל יש קונה עולמו בשעה אחת. וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אע"פ שירבה להרשיע א"א לכנוס בהיכל הנ' של הטומאה עד שיפשיע וירשיע ד' מאות יום רצופים זה אחר זה:

ודע שיש מסורת קבלה ביד רז"ל שישראל נתלכלכו כל כך בשיקוצי מצרים עד שבערב פסח נכנסו בהיכל מ"ט שאם ח"ו היו מתעכבים יותר היו נכנסין בהיכל נ' ושוב לא היה להם תקנה עולמית, וזהו סוד ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולכן נכתב נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, מספר כתיבת יד:

אמנם טעם שנשתעבדו ישראל במצרים הוא שגלוי לפניו ית' שעתידין ישראל להשתעבד בד' מלכיות, וכדי שלא יתייאשו מישועת ה' גם הם גם האומות המשעבדים בהם ויאמרו השר שלהם אמיץ וחזק וא"א להוציאם משם, לכן גזרה חכמתו יתברך שישתעבדו במצרים שהיא שניה לא"י ואין מושלים בה אלא רה"ב וסמא"ל, שכל הע' שרים של ע' אומות הם תחת ממשלתם, ואם הם לא יוכלו לעמוד כנגד ישראל כ"ש שאר האומות והשרים, וסוד זה רמז בפסוק הך הכפתור וירעשו הסיפים, ולפי שמצרים ממשלת סמא"ל ורה"ב מצד ריבוי טומאתם מכל הארצות, כל בן ברית המשתעבד בה:

אמנם סיבת גלות מצרים כתב האר"י זלה"ה שהענין הוא שאותו הדור היו סוד אותם הניצוצית של קרי שהוציא אדם הראשון שהוציא באותן הק"ל שנים, והם היו סוד דור המבול שהיו גם הם משחיתים את זרעם על הארץ להיותם באים משורש ההוא עד שנימוחו, וזהו סוד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ פי' רעת האדם ממש, כי סוד הקרי נקרא רעה והמוציאו נקרא רע כנזכר בזוהר על לא יגורך רע, נמצא כי דור המבול הם רעת אדם הראשון ממש, וזהו סוד אמחה את האדם, ואח"כ נתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ממש בנוי דאדם קדמאה עצמו שהיו בניו ממש רק שהיו מצד הקרי מדכורא לחודיה, וגם הם חטאו, אח"כ הוצרכו להתקן כי כולם נשמות קדושות ועצומות רק שאחזו החיצונים בהם והם המקלקלים אותם, אמנם אחר שיתצרפו ויזדככו יהיו נשמות קדושות אחר תום מהם חלאת טומאתם, והענין הוא שכבר ידעת שאין החיצונים אוחזים רק בנשמות קדושות שהם חיותם:

והנה גלות מצרים כל עניינו לא היה רק לצרף הנשמות ההם ולכן באו באותו השעבוד הגדול ההוא וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד הלבנים והחומר שהיו עושין דור הפלגה כאשר יתבאר בעין יעקב נהר כ"ג בס"ד, ודע ג"כ שסבת גלות מצרים הוא לפי שביום שחלק הקב"ה האומות לשרים בדור הפלגה פרצו בני האדם פירצה גדולה בעצמם ונכנסו כולם בסוד הבה נבנה לנו עיר וגו' ונכנסו תחת ממשלת החיצונית מפני שראו החיצונית לה מעמד ומצב להיותם מותרים בע"ז ובג"ע ובכל אשר יפנו ירשיעו כרצונם ואין קפידא, והשליטו עליהם סמא"ל ולילית, ועם היות שהיה להם נשמה מן הקודש הסכים הקב"ה על ידן והשליט עליהם ע' שרים, והכוונה שהם היו רוצים להיות תחת ממשלת החיצונית ובאחדות, וכבר ידעת שהאחדות הוא לקדושה ודאי לזה הפיצם ה' תחת החיצונים כי הפירוד הוא מיוחס לחיצונים, והפיצם תחת ע' חלקים במספר ענפי הקליפה ועכ"ז ממשלת אלוה עליהם אמנם הם מתנהגים ע"י השרים:

אמנם נשאר לאל יתברך חלק קטן והוא אברהם מתרח לבד, ונשארו לו נשמות קדושות שהמשיך לעולם מיום שנברא העולם ועד העונה ההיא פגומות ומטונפות, גם נתערבו בהם סיגים קודם בחטא אדם הראשון, ולזה הבדיל י"ב נשיאים מישמעאל סיגי הימין, ועוד הוליד אברהם מקטורה כמה משפחות כולם סיגי הכסף בדיל ועופרת, ובין זה לזה חטאו כמה משפחות בע"ז והרשיעו יותר מדאי והציף ים אוקיינס עליהם והציב תחת יד השרים מקום סיגי הכסף הזה, ונצטרפו עוד ביצחק והיה מוציא סיגי הזהב והעמיד עשו ואלופיו ושליט עליהם שר שני לאדום, וכן מלוט עמון ומואב, ואברהם נקרא אב המון גוים ודאי שכל המון הגוים שנולדו בט' דורות שיצטרפו ויתלבנו בזרעו בסוד הגלות במצרים ושם יתבררו ויתלבנו כל הנשמות, וזה מה שנראה לי:

נהר נז - סוד נפלא מענין השבתת חמץ ואכילת מצה:

אחר שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת חמץ ובאכילת מצה, וסוד הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו. ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח אינם נכנסים כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין, וגזרה חכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש סמא"ל כל כך צער ולא יקטרג, מסכ"י:

נהר נח - בסוד הדלקת נרות חנוכה:

דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנוהו, הא' כלי זהב, ב' כלי כסף, ג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום, ה' של ברזל, ו' בדיל, ז' עופרת, ח' כלי אבנים, ט' כלי זכוכית, י' כלי עצים, י"א כלי חרס מצופה באבר, י"ב כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש, י"ג קליפות רימון, י"ד קליפות אגוז הנדיי, ט"ו קליפות האלון, ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד בהם פלפלין וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה:

ודע ששיעור השמן שנמצא טהור חתום בחותמו של כהן ומונח כל השמן, היה בו שע"ח דרה"ם, והיו נותנים בכל לילה בכל נר ונר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע שזה שיעור מספיק לשעה וחצי שהוא שמינית הלילה, ונעשה בו נס שהיו מדליק והולך כל הלילה. ושיעור זמן הדלקת נר חנוכה אמרו רבותינו ז"ל שהוא חצי שעה, ולזה יספיק לכל נר משקל ב' דרה"מש ורביע, והענין שחצי לוג שהוא ג' ביצים, וכל ביצה י"ח דרה"ם ויעלו נ"ד דרה"ם לכל נר ונר, וזה השיעור היה דולק כל נר כל הלילה, וכשתצרף ז' פעמים נ"ד לז' נרות יעלו שיעור שע"ח, וחלקו אותו השמן לח' לילות והיו נותנים בכל לילה לכל נר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע כנזכר, וזמש"ל מסכ"י:

נהר נט - בסוד המקוה:

דע כי מסורת קבלה היא בידינו מחכמי האמת שד' מאות כתות הטומאה שורות על הטמא, וכדי להעביר אותן הכתות של רוח הטומאה צריך מ' סאה מים, וכל סאה מחזקת קמ"ד ביצים, וכל המ' סאה עולים חמשת אלפים ותש"ס ביצים, ושיעור משקל ביצה ירושלמית היא י"ב דינרין, וביצה בבלית י"ב דינרין חסר שליש הדינר, ועם היות שהאדם מורכב מד' יסודות אין טהרתו אלא במים, והטעם מפני שהטומאה היא רוח, כאמור ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, והרוח אינו בטבעו לכנוס תוך המים, וכשהטמא נכנס תוך המים נשלף ממנו אותו רוח הטמא, ולכן הצריכו רבותינו ז"ל לטמא ליכנס בתוך המים כל גופו שאם נשאר אפילו ראש שער אחד מגופו חוץ למים לא נטהר, שמשם נאחזת כל הטומאה וחוזרת ושורה על הגוף:

ועל דרך הסוד מים רומזים למדת החסד, ושם הוא סוד הטהרה מהפגם, כאמרו בחסד ואמת יכופר עון, ומימי החסד ממדת החכמה נשפעים, ואות יו"ד רמז לחכמה, וצורת אות יו"ד היא גולם אטום כדמות ביצה, ואות י' עולה קמ"ד כזה, יו"ד יד"ו וי"ד וד"י די"ו דו"י, הם ו' צרופי אות יו"ד, וכל צירוף עולה עשרים וכל הו' צרופים יעלו מאה ועשרים ובששה צרופי אות יו"ד יש י"ח אותיות וששה תיבות עולים כ"ד עם ק"ך יעלו קמ"ד ביצים, והיינו סוד הסאה קמ"ד ביצים, נמצא שהסאה נדמת לאות יו"ד, לומר שכל סאה וסאה יש בשיעורה להעביר עשר כתות מהטומאה, ובהתחברות הארבעים סאים הכל יסירו מעליו כל הת' כתות הטומאה, והיינו סוד וארבע מאות איש עמו כנזכר בזוהר:

ודע כי בעשרה מקומות יש שער בגוף כנגד י' כתות הטומאה, שער הראש רומז לראשונה, שער שעל לחי ימין רומז לב', ושער לחי השמאל רומז לג', וזה רומז לג' עליונות ששלשתן חשובות אחת, ושל בית השחי הימין רומז לרביעית שהוא זרוע ימין, ועל השחי השמאלי רומז לה', ושער שעל הגרון והלב רומז לו' שהוא גוף האילן, ושער שבירך ימין רומז לז', ושבשמאל רומז לח', ושסביב הצדיק רומז לט', ושל אחוריו רומז לעשירית. ועשר מקומות אלו הם כסא לעשר כחות הטומאה לחול עליהם אם יטמא:

ודע כי שיעור המקוה הם ה' אלפים ושבע מאות וששים ביצים, וסוד הענין הוא כי לסוף ה' אלפים ותש"ס שנים יתקיים הפסוק ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ויתקיים מקרא דכתיב והשבתי חיה רעה מן הארץ, דהיינו כחות הטומאה כנזכר בזוהר. וסוד הענין הוא כי תחיית המתים עתיד להיות ג' פעמים בג' זמנים, הראשונה היא תחיית מתי ארץ ישראל, והב' היא תחיית מתי חו"ל, והג' היא תחיית הע' אומות וכל העולם, והוא זמן יום הדין הגדול, וזאת התחיה הג' זמנה לסוף ה' אלפים ז' מאות וששים ליצירה, וזמש"ל מסכ"י:

נהר ס - בשיעור המדות והמשקלים:

דע שכל ככר הוא ס' מנה חוץ מככר הקודש שהוא כפול מאה ועשרים מנה, והמנה משקלה כ"ה שקלים משקלי הקודש, והשקל משקלו ד' דינרין, נמצא פי' מלת מנה ר"ל מאה דינרין, וכן כשאמרו רבותינו ז"ל מאתים ר"ל מאתים דינרין, והדינר משקל ו' מעין, והמעה ד' איסרין, והאיסר משקלו ד' שעורות, וכסף שוה פרוטה הוא משקל חצי שעורה, נמצא שהפרוטה אחת משמונה באיסר, והאיסר אחד מששה עשר ממשקל הדרה"ם, והמעה היא רביעית הדרה"ם ומשקלה י"ו שעורים, והדינר משקלו דרה"ם וחצי:

ודע כי שם הדינר בין דינר זהב בין דינר כסף בין כל מיני זוזים שבעולם משקלם שוה, אם הוא דינר זהב משקלו דרהם וחצי, וכמו כן הזוזים כל זוז דרה"ם וחצי, אלא שאם הוא זוז צורי הוא כולו כסף, ואם הוא זוז מדינה אין בו אלא שמינית כסף וז' חלקים נחושת, וכשאומרים זוזי דאורייתא הם זוזי צורי, וזוזי דרבנן הם זוזי מדינה, וח' זוזי דרבנן שווים זוז אחד דאורייתא, וכל זוז וכל דינר משקלו דרהם וחצי שהוא המיטיקא"ל המורגל בפי כל העולם, והשקל משקלו ו' דרהם שהוא ד' מטיקא"ל:

נמצא מחצית השקל שהוא בקע לגלגולת משקלו ג' דרהם שהם ב' מטיקאליש, והמנה משקלו ק"נ דרהם שהם ק' מטיקאליש, ומשקלם ג' אוקיות מאוקיות דמשק, והמאתים ר"ל מאתים זוז שהם מאתים מטיקאליש שהם חצי משקל רוט"ל דמשק:

ודע כי מוהר הבתולות שהם חמשים כסף שהם נ' שקלים משקלי הקודש, וכל שקל משקלו ד' זוזים, נמצא שנ' שקלים הם מאתים זוז שמשקלם חצי משקל דמשק, וזהו קנס פרעון הבתולים של האונס או המפתה, אבל המנה שתקנו רבותינו ז"ל לאלמנה הם מאה זוזי דרבנן, ואע"פ שמשקלם כמשקל מאה זוזי דאורייתא עכ"ז שוויים אינו שוה, כי כל המאה זוזי דרבנן אינם שווים אלא י"ב זוזים וחצי דאורייתא, וכן המאתיים שתקנו לבתולה הם מאתיים זוז דרבנן ששוים כ"ה זוזים דאורייתא. והככר ס' מנה וכל מנה ג' אוקיות מאוקיות דמשק. נמצא הככר ט"ו משקלות דמשק, נמצא ככר הקודש שהוא כפול משקלו שלשים משקלי דמשק שהם עולים י"ח אלף דרה"ם:

אמנם שיעור המדות דע כי חומר הכתוב במקרא, וכור האמור במשנה וגריוא הנזכר בתלמוד, שלשתן מדה אחת שהיא מדת עשר איפות. ומדת האיפה הכתובה בתורה, ומדת הבת הכתובה במקרא, שתיהן מדה אחת והיא מדה מחזקת ג' סאין. וסאה מדתה ו' קבין, ומדת הקב ד' לוגין, ומדת הלוג ו' ביצים, ומדת הביצה ג' גרוגרות, ומדת הגרוגרת שתי משורות, ומשורה שני קורטבין, והקורטב הוא כלי קטן מחזיק מים משקל הדינר, ושיעור כמות חלל הקורטב הוא אצבע על אצבע ברום ג' חומשי אצבע. ושיעור המשורה האמורה בתורה הוא כלי המחזיק מים מחצית השקל. ושיעור כמות חלל המשורה הוא אצבע על אצבע ברום אצבע וחומש אצבע. ומשקל הלוג ק"ח דרה"ם שהוא משקל ע"ב דינרין שהם משקל י"ח שקלים, ושיעור כמות חלל הלוג הוא ג' גודלים על ג' גודלים ברום ד' גודלים וארבע חומשי גודל:

נמצא רביעית הלוג הוא שיעור ביצה וחצי, והוא כלי מחזיק מים או יין משקלו כ"ז דרה"ם שהם ח"י דינרין, ושיעור כמות חלל כלי המחזיק רביעית הלוג אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, ושיעור זה הוא שיעור לנטילת ידים, ושיעור יין לקידוש, ולברכת המזון, ולד' כוסות של פסח, ולקידושין, ולשבע ברכות, ולהבדלה, וזהו שיעור דם הנפש. ושיעור הקב הוא כלי מחזיק תל"ב דרה"ם שהוא משקל רפ"ח דינרין שמשקלו ע"ב שקלי הקודש, ושיעור כמות חלל הקב טפח על טפח ברום טפחיים וחצי ושלשה רביעיות גודל, וכלי שחללו ג' טפחים על ג' טפחים ברום ג' טפחים מחזיק ד' אלפים וש"ך דרה"ם וזהו שיעור עשרה קבין, כי הקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים, וכל ביצה י"ח דרה"ם, וששה פעמים י"ח יעלה ח"ק וד' פעמים ח"ק יעלה תל"ב שהוא שיעור הקב, ועשרה פעמים תל"ב הם ד' אלפים וש"ך:

שיעור הסאה הוא כלי המחזיק מים שני אלפים ותקצ"ב דרה"ם שהם משקל אלף ושבע מאות ושמונה ועשרים דינרין, שהם משקל תל"ב שקלי הקודש, וכל שקל הוא משקל שלישית הביצה מביצה ירושלמית, וכל משקל ביצה הנזכר בחבור זה סתם היא ביצה ירושלמית, וסתם ביצה ירושלמית י"ח דרה"ם, וביצה בבלית י"ז דרה"ם וחצי. נמצא ששיעור תל"ב שקלים הוא קמ"ד ביצים, (וד') [וארבעים] פעמים קמ"ד הם ה' אלפים ותש"ס, וזהו שיעור טהרת המקוה הנזכר לעיל. ושיעור כמות חלל הסאה טפחיים על טפחיים ברום ד' טפחים ושמינית גודל וחצי שמינית. ושעור האיפה הוא כלי מחזיק תל"ב ביצים, והעומר עשירית האיפה חלק תל"ב ביצים לעשרה חלקים, ויעלה כל חלק מ"ג ביצים וחומש ביצה, וזהו שיעור החלה. ושיעור משקל מדת החלה כלי מחזיק תשע"ז דרה"ם וחצי שהוא משקל תקי"ח דינרין וחצי. שיעור כמות חלל מדת העומר שהוא שיעור חלה, ששה גודלין על ששה גודלין ברום טפחיים וחצי שישית גודל. ושיעור מדת הכור ג' אמות על ג' אמות ברום ד' אמות חסר תשיעית גודל:

ודע כי משקל רביעית הלוג הם כ"ז דרה"ם שהיא חצי אוקיא הנוהגת היום בצפ"ת, נמצא משקל הלוג שלם שתי אוקיות צפ"ת. והקב משקלו שמונה אוקיות צפת שהם ב' שלישי משקל רוט"ל צפ"ת. והתרקב שהיא מדת ב' קבין והיא היא מדת ההין, ומשקלה ב' משקולת צפ"ת. והאיפה משקלה י"ב משקולת צפ"ת. והעומר שהיא עשירית האיפה הנקרא עשרון בתורה משקלו שבע מאות וע"ז דרה"ם וחצי:

וכל השיעורים והמשקולת שאמרנו הם בלח ר"ל במיני משקים, אבל ביבש כגון קמח וסולת וכיוצא בו כל מדה ומדה חסר משיעורה שליש, וראיה לזה מים שעשה שלמה, דכתיב אלפים בת יכיל, וכתיב שלשת אלפים בת יכיל, ואמרו רבותינו ז"ל אלפים ביבש וג' אלפים בלח. נמצא שכל שיעור מדת הלח מחזיק מקמח או מסולת נקיה תקי"ח דרה"ם וחצי. והלתך משקלו ששים משקלי צפ"ת. והכור משקלו מאה ועשרים משקלי צפת. ושיעור משקל מימי המקוה ק"ס משקלי צפ"ת שהם קע"ב משקלי דמשק, ותשעה אוקיות וחצי וחמשה דרה"ם כשיעור ביצה ירושלמית. אמנם בשיעור ביצה בבלית הם קס"ח רוטולו"ש דמשק לא פחות ולא יותר, וזהו מדת הלח, וזה השיעור מנין קס"ח הוא מנין השעות שיש בז' ימים נקיים, אמנם ביבש הם שיעור משקל קי"ב וסימנך נחל יב"ק, ורוב ענין המדות תמצאם בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה דף פ"ט. וענין כמות רביעית הלוג והמקוה בפסחים דף ק"ט:

ודע כי כלי ששיעור חללו אצבע על אצבע ברום אצבע מחזיק שני דרה"ם וחצי בלח, וזה הוא שיעור כלי נרות חנוכה כאשר נתבאר לעיל. וכלי ששיעור חללו אצבעים על אצבעיים מחזיק משקל עשרים דרה"ם בלח זהו שיעור בית תפלין של ראש. וכל שיש שיעור חללו אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק כ"ז דרה"ם כמנין אותיות אלפ"א בית"א והוא משקל י"ח דינרין בלח כמנין ח"י, וזהו שיעור רביעית הנזכר בתלמוד והוא רביעית הלוג, וסימנך זי"ת ז"ך שהוא י"ח דינרין כמנין ח"י:

וסוד הענין הוא כי נפש הבהמית אף על פי שהיא רוחניות בעבור היותה מהשמרים ועכירות נפש המשכלת, אחר הכנסה בגוף האדם מתהפכת לדם, והדם הוא גשמי ומשקלו כ"ז דרה"ם בצמצום לא פחות ולא יותר, בין זכר ובין נקבה בין קטן ובין גדול, ובעבור שפדיון הנפש אין מוצאה ממדת הדין אלא ממדת החסד כדכתיב בחסד ואמת יכופר עון, כי קו הדין אומר שהנפש החוטאת היא תמות, והכסף רומז למדת החסד, ולכן אין פדיון הנפש אלא בכסף, ר"ל שיתן משקל כ"ז דרה"ם כסף כמשקל דם הנפש, וכל דרה"ם ודרה"ם משקלו י"ו איסרין, וכ"ז פעמים י"ו יעלה תל"ב בגי' תב"ל, וכל איסר משקלו גרגר זרע חרובין בינוני, ובזה השיעור מתמעט מדם הנפש ביום התענית כאשר יתבאר בס"ד בעין יעקב נהר מ"ד, מסכ"י, וזמש"ל:

נהר סא - בסוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל, ובסוד סימנים שמסר יעקב לרחל:

דע כי יש ג' שרים גדולים מסטרא דשמאלא והם המתעוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופניות, אחד משכנו על תנוך אוזן הימנית והוא הגדול, והבינוני על בוהן יד הימנית, והקטן על בוהן רגל הימנית, ועל ידי נתינת הכהן מדם האשם על ג' מקומות האלו מסתלקים מעליו השרים הנזכרים, כמו שעל ידי הזאת מי חטאת על טמא מת מסתלק מעליו טומאת המת שהוא רוח טומאה מסטרא דשמאלא, וכך צריך ליתן מדם התרנגול הנשחט לכפרה בערבי יום הכפורים על תנוך האוזן המכפר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, ובזה מסתלקים מעליו השרים המעוררים אותו לרדוף אחר תאות גופניות, והם הם המעוררים הם ההמקטרגים, ובהסתלקם מעליו ניצול מתובע וממקטרג, ואין שום ב"ד יכול לידון מבלי תובע. וכן הענין בסוד התשמיש כשהתעוררות בא מהזכר אותו התשמיש אינו לשם שמים כי אם לשם תענוג, ואע"פ שאי אפשר להיות התחלת התשמיש שלא יהיה לשם תענוג מצד זה נולדה הערלה כנזכר לעיל, אבל הזוכה לאשה כשרה שכל תשמיש ותשמיש בא על ידי התעורותה, ועל ידי שאוחזת בידה בתנוך אזן בעלה הימני ובוהן ידו הימני ובוהן רגלו הימני בזמן שכוונתה לעורר אותו, צריכה שתתכוון לבה בשעה שמחזקת באלו הג' סימנים שיסתלקו מעליו הג' שרים המעוררים התאוה שלא לשם שמים, וכאשר יתכוון הוא לקיים מצות עונה לבד ולא לשום תענוג כלל, אז אפשר לאותו עובר לצאת מהול ממעי אמו, ואלו הסימנים שמסר יעקב לרחל, ואמנם האשה צריכה להתחיל מהבהן הרגל שהוא הסימן התחתון, ואח"כ מבהן היד שהוא האמצעי, ואח"כ בתנוך אזן בעלה שהוא העליון, ובדרך זה מסרן יעקב לרחל, מסכ"י, וזמש"ל:

נהר סב - בסוד ביקור חולים והכנסת אורחים:

ענין ביקור חולים הוא כי האדם בהיותו כבד בחליו, מורה באותו החולי היות כח החיצוני שולט עליו כענין אמרו באיוב הנו בידך, וכל שום חולי בעולם הוא רוח הטומאה שהיא מתלבשת בדין על האדם, והיינו שפירשו רבותינו ז"ל וחלאים רעים ונאמנים ופי' רז"ל ונאמנים לשולחהים והיינו אותו הכח הניתן עליו להחליאו, ואותו הדין נתקע בו עד יקבל מארי דחובה דידיה, והיינו ממש שאותה הנשמה במקומה העליון נשפע עליה דין ומחיין ליה פולסא דנורא. ובהיות האדם בא לבקר אותו ומיצר עליו ומבקש רחמים עליו, הנה מושך על אותו הנשמה שפע מצד הכתר, והיינו ממש רופא חולים ומרפא הנשמה ומייחד הת"ת והמלכות עם הבינה, ששם מציאות נשמה רוח נפש המלובשים בדין ובחולי, ובהיותו מבקר אותו גורם גילוי הספירות העליונות על החולה שהשכינה מראשותיו של חולה והוא מבקש עליו רחמים ומיקל חליו:

וענין הכנסת אורחים וחלקיו הם רבים, ראשונה הכנסתם לביתו אין ספק שהאורחים הם ת"ת ויסוד והם הולכי דרכים שהדרך הוא ו' כנודע, ושכינה רודפת אחרי הולכי דרכים כשיש ביניהם דברי תורה שהיא ת"ת כדפי' בזוהר בפסוק צדק לפניו יהלך בכמה מקומות, והטעם כיון שיש ביניהם תורה שהיא מתיחדת שם ששם מקומה להתיחד עמו שהיא ודאי בפרשת אורחים כענין רחל, ובהיות האדם מכניסן אל תוך ביתו הנה הוא עושה מלון ואכסניא אל הת"ת ואל היסוד בבית שהיא השכינה, וביתו משכן אל השכינה ונמצא מכניס אורחים לבית, שע"י הבית הם מתיחדים שאין זווג בדרך ומה גם אם הם עוסקים בתורה, ואם נותן להם אח"כ אכילה ושתיה שהוא שפע בסוד אכלו רעים שתו ושכרו דודים כדפי' בזוהר פר' ויקרא, גורם יחוד יותר למעלה שגורם אכילה ושתיה אל האורחים. ואחר כך מלוה אותם גורם להם יותר מהכל כי גדולה לויה מכל דבר שבעולם, והטעם כי בעל הבית שהשכינה עמו בהיותו מלוה את האורחים גורם לשכינה שהיא שמירת הדרך ודאי שכל שפע הת"ת היא שומרת אותו, ועוד שהיא בפתח כניסת הדרך שהוא ו' והיא שומרת שם, ובהיותו מלוה את האורחים גורם ששכינה תהלך עמהם, וכמו שהשכינה רודפת אחר הייחוד והיא אות ה' שבשם, והיא רודפת אחר יה"ו שהם אותיות שבזכר, והם עם בעל הבית זה שהוא במקום הת"ת, וזהו לויה אותיות יה"ו שהם אותיות שמו ית' י' מימין ה' משמאל ו' מאמצע, ובהיות זה עושה עמו לויה גורם שהשכינה תלך עמו שהיא שמירת הדרך כדפירש', ולכך גדול מצות לויה מכל מה שעושים עם האורחים, וזמש"ל:

נהר סג - בסוד ברכת כהנים:

דע כי ז' מיני אושר נבראו בעולם ואלו הן:

חכמה, ובנים, חיים, חן, עושר, ממשלה, שלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים, וכן שנינו בספר יצירה פרק ד שלא נבראו בעולם יותר מז' מיני אושר הנז', ולכן צריך הכהן המברך שיכוון בכל אלו ז' מיני אושר על הסדר, במלת יברכך צריך לכוון שהאל יתברך ישפיע חכמה לכל ישראל, כמו שכתב הקנה ז"ל שאין ברכה אלא חכמה שנאמר ויברך אלהים את שלמה וכתיב וי"י נתן חכמה לשלמה, וגם כן בספר הבהיר אין חכמה אלא ברכה, ובמלת וישמרך צריך לכוון לברכה שיתן האל יתברך בנים לישראל, שאין לך שמירה לאדם שלא ימחה שמו מישראל אלא בבנים, ובבנים נשמר מכל רע, ובמלת יאר צריך לכוון שהש"י יוסיף לישראל חיים טובים של בריאות כי מי שהוא חי ובריא יש לו מאור פנים, ובמלת ויחנך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בנשאות חן, ובמלת ישא ה' פניו אליך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בעושר ובממשלה, דהא בהא תליא שאין ממשלה אלא בעושר, ואין עבדות אלא מצד העניות כאו' וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. והענין שהעולם השפל וגן עדן תחתון נבראו עולם השפל נברא לאומות וגן עדן ישראל, וכמו שאין עכו"ם עתידין ליהנות מגן עדן כן לא היה ראוי לישראל ליהנות מזה העולם השפל רק שיהיו משועבדים ועניים ומאוסים ונבזים לפני האומות, נמצא שכל העושר וממשלה שנהנין ישראל בעולם הזה הוא שלא כדין ואין לך משוא פנים גדול מזה, ובמלת וישם לך שלום צריך לכוון שהאל יתברך יברך לישראל בברכת השלום כמשמעו, וזמש"ל, מסכ"י:

נהר סד - לבאר ענין הזיווג:

להיות המצוה העקרית בכל המצות מצות פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה, שהיא ראשונה במצות עד שהיא בפרשת בראשית דכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ, עד שענין המעשה הזה היה רצון הבורא גם לעופות ולדגים כדכתיב בהם ויברך אותם אלהים ויאמר להם לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, וכן בפרשת נח כתיב כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, עד שבא האזהרה שלא לסרס אפילו כלב כדכתיב ובארצכם לא תעשו, עד שאפילו הגוים מצווים בזה כדפי' בגמרא ביבמות פרק הערל כי בנים שהוליד בגיותו מספיקין לו אם נתגיירו עמו כדפי' הרמב"ם ז"ל, ועוד במי שחציו עבד וחציו בן חורין אמרו במסכת קידושין תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' לישא בת חורין אי אפשר וכו' להיות יושב ובטל א"א הא כתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, הרי שענין זה כולל לישראל לגרים לעבדים לגוים לחיה ולבהמה לדגים ולעופות בין טמאים בין טהורים, עד שמפני היות ענין זה עיקר באדם נמצא הקישוי אפילו לתינוק בן יומו:

והטעם לענין זה פי' בזוהר בפיקודין כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה, ומטעם זה צריך אדם לפרות ולרבות כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים, ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים ושכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות שכינה למטה מתקנת עצמה במעשה התחתונים יתנוצץ אור הספירות בה, ובהיות אור הספירות מתנוצץ במלכות אור א"ס מתנוצץ בספירות ובמלכות ובמרכבות תחתונות כנודע, שאין האור א"ס מתפשט באורו אלא בדבר שלם, ואין הת"ת שלם אלא בהיותו נקשר עם המלכות, ואין המלכות מקושטת להתיחד אלא בהיותה דרה ושוכנת בתחתונים שהיא מתקשטת על ידי מעשיהם, ונודע שהמצוה שיורה על מציאות היחוד העליון אין כמצוה זו, ששאר המצות מורות על הכנת היחוד והקישוט והם רמ"ח כנגד הרמ"ח אברים העליונים, ונודע כי ביסוד כלולים כל הבחינות העליונות כולם, נמצא לפי זה במצות פריה ורביה כלולה מכל בחינות שאר המצות, וזולת זה גורם ענין נוסף שלא יגרמו שאר מעשה המצות כדפי' כי שכינה בתחתונים תלויה במצוה זו:

והנה לא נצטוה אדם הראשון במצות עשה אלא זו, להיות במצוה זו תלוי קשר כל העולמות בסיבת הכל כדפי', ואף שאר הבריות בטבע המוטבע בהם על ידי השר הממונה עליהם אין להם דרך מעשה הטוב רק קיום מינם בטבע, ועל זה באה המצוה שלא לסרס אפילו הכלב כי מורה ח"ו על יבשות המקור העליון משפע הראוי לשר הממונה על אותו המין. והנה הנמנע מענין זה עונשו גדול, והוא פחות מבהמה טמאה והנחשים ואפילו החיצונים, והוא ממש כעין הקליפה הקשה שאינה עושה פירות והכניס עצמו שם, ולכך המבטלה נוח לו שלא נברא ולפיכך אין לגוף ההוא פדיון כלל ועיקר, וגם שאר המצות כולם לא יועילוהו אם לא יזכה ליבנות מפני שכל המצות אינם מאירות, אלא מתוך מצוה זו מפני שחיותם תלויה בבחינה הכוללת הזה שפירשנו, וזמש"ל:

נהר סה - לבאר ענין הזיווג:

בענין הזיווג נפל טעות גדול בדעת המון העם בחשבם היות הזיווג כפי כחו ואונו, ובזה יש מהם שנטו אחר הבצע והממון, ויש שנתנו עיניהם ביופי, ויש שנתנו עיניהם במשפחה היותם בעלי זרוע, ואין ספק שכל הדברים האלה בלתי הגונים, וקרוב אצלי לומר היות הדבר הזה מתנהג על ב' דרכים, אם שנאמר שרוב בני דורינו זה בלתי הגונים ואין מי שיטול בת זוגו, והכל לפי המקרה כענין וארבתם בכרמים, וכענין שמא יקדימנו אחר ברחמים. או שנאמר שימצא גם עתה נשמות הגונות והקדוש ברוך הוא מוריש זה כדי שישא זאת ומעשיר זאת כדי שתנשא לזה, וגורם הדברים בענין שיהיה מחשבת בני אדם הרעה והבלתי הגונה מסכמת עם גזירת חכמתו יתברך:

ואולם מן הדברים הקשים אשר יקשה בזה הוא מה שהחמירו רבותינו ז"ל בענין בת תלמיד חכם, אם הגזירה אמת שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו או בת זוגו החריצות לישא בת ת"ח שקר. ועוד קשה לי מאד וכי כל בני אדם יכולין לישא בת תלמיד חכם אם כן מה יעשו שאר בנות ישראל. ומצאתי בזוהר לך לך פירשו הענין זה קצת ואמרו, אמר רבי חייא מאן דאכשרן עובדוי באן אתר יתבע ההוא זיווגא דיליה, א"ל תנינן לעולם ימכור אדם מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים דתלמיד חכם פקדונא דמאריה אתפקדון בידיה. והנה השכלת המאמר הזה תלוי בב' דברים, הא' מה שאמרו במסכת סוטה כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, וכן פי' בזוהר גם כן בפרשת לך לך דמסיק הדרוש הזה אמר הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגין ואי תימא הא תנינן לית זיווגא אלא לפום אורחא דבר נש הרי איהו וודאי זכי ועובדוי מתכשרין זכי לההוא דיליה לאתחברא ביה כמה דנפיק:

ויובן ענין זה בהקדמה א' והיא כי האדם ישיג בת זוגו על אחד משני פנים ויאבד בת זוגו על אחד משתי פנים, הפן הא' הוא כי האדם שיהיה בו נשמה חדשה שלא נתגלגלה כלל, וזכה איש זה במעשיו והשיג בת זוגו טהורה ונקיה שלא נגע בה אדם, והיא ג"כ חדשה שלא נתגלגלה מעולם, וזיווג זה יהיה כענין זיווג האבות אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכיוצא, הפן הב' הוא האדם שנתגלגל וזכה שקודם גם כן היה ראוי והגון וכמו שנתגלגל הוא נתגלגלה בח זווגו עמו להשלים חוקם עמו כראוי, או כפי גזירת חכמתו אל הגלגול כאשר נתבאר במקום אחר, והנה זו מגולגלת והוא מגולגל והם מזדווגים ג"כ וזיווגם עולה יפה, ועל כזה פירש התיקונים כי יש צדיק שהשעה עומדת לו דהיינו צדיק שבת זוגו עומדת לו ומתגלגלת עמו, וממין זה משה רבינו ע"ה עם צפורה, ודוד עם בת שבע, ור' חנינא בן דוסא ובת זוגו, ורבים כמוהם:

ויש ב' פנים שיאבד בת זוגו, הא' הוא מי שנתגלגל להשלים עניינו ובת זוגו זכתה ונשלמה כבר, והוא לא נמצא בו זכות להכריחה להתגלגל לתועלתו, וזהו צדיק שאין השעה עומדת לו וכן פי' בתיקונים, האמנם אחר שישלים חוקו בעולם הזה תחזיר עמו והיא מצפה וממתנת לו. ואפשר לפעמים שבזקנותו תתגלגל הכל כפי כשרון מעשיו וגזירת חכמתו, והיינו שאנו רואים כמה שנושאים בתולות נערות בזקנותם וזוכים אז אל השלום וקיום הבית ונחת רוח מורה שהיא בת זוגם. הב' הוא מי שאבד אותה מכל וכל ואין לו בת זוג כלל והם אותם שמתו בלא בנים ונתיבמו נשותיהן והם נטעו בהן, ונתגלגלו על ידי אחיהן שהרי אלו נקראים אחרים ואין להם בת זוג כלל אלא דרך חטיפה כדפי' בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת משפטים בסבא:

ויש ב' פנים אחרים שיאבד האדם בת זוגו לזמן מה, הא' הוא מי שהרשיע הרבה וקלקל מעשיו שזה לא יזכה אל בת זוגו עד שתשוב בתשובה שלימה כראוי, ויחלק לב' פנים אם שתנתן בת זוגו לאחר ויקח אותה מיד אחר אלמנה וזה לכובד עוונו שלא נשארה בת זוגו אליו, וכפי הנראה מן התיקונים שיהיה העון פרטי לזה עון הניאוף בזמן הילדות, כמו שלא שמר הטיפה הראשונה לבת זוגו כן היא לא נשמרה לו ונתנה לאחר ממש, וממין זה דוד עם בת שבע אלא שנשמרה לו שמעולם לא נגע בה אוריה, וזה מרוב צדקת דוד בשמירתו את טיפתו בהתר, או שלא תנתן לזולתו אלא היא מצה שמורה לבעלה עד עת זכותו ויקחה. ויש בין שנים אלו הבדל גדול שזו שנתנה לאחר קשה מאד לזווגן מפני שצורך לדחות נפש מפני נפש וקשה לפניו, אף על פי שהכל דין ומשפט כדפי' בזוהר, והיינו אוריה שנדחה מפני דוד, אבל אם לא נתנה לאחר לא יחויב שידחה נפש מפני נפש שיכול לישא אותה על נשיו לו לאשה, כענין שנשאת בת שבע לדוד על כמה נשים שהאדם נושא נשים רבות. השנית הוא שקלקלה היא מעשיה ואינה ראויה לו והיא אסורה ביד אדונים קשים עד שובה ממעשיה המכוערים, ואז תזכה אל בן זוגה אחר דחיית נפש מפני נפש שאי אפשר בענין אחר. וב' פנים אלו אפשר שלעולם לא (יזכה אדם) [יזכו] אם לא ישוב בתשובה:

ויש פן אחר קשה מהכל והוא שיאבד אדם בת זוגו לעולם ולעולמי עולמים והוא על שני דרכים גם כן מפני קלקולה, והוא אדם שיגרש אשתו כי זה ידחה אותו מעמו, ואם יהיה מצד ערות דבר שהיא אסורה לו וגרשה כדין אז היא מתגרשת ועליה נאמר והלכה והיתה לאיש אחר, אחר ודאי בלי ספק, ואז לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, ועל כזו פי' בזוהר בסבא שהיה ר' לוינוס איש כפר אונו מלעיג, אבל אותה שהיא ע"ד ב' שנתגרשה מפני רשע מעשיו והיא צדקת אדרבה אינה יורדת אלא נתנת לאחר, והאחר עולה, עמה וזו אינה מתגרשת מהאחר אלא האחר נדבק בה לתועלתיו עם צדקו מעשיו, ולזה אמר הכתוב ושנאה האיש האחרון יש אחרון שונא ויש אחרון שאינו שונא. ומטעם זה תקנה תורה מי סוטה שאם קלקלה לא תתגרש אלא תשתה ותמות ותתגלגל ותחזור אל בעלה הראשון, וגירושין אינו כן אלא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שממש מפריד דו פרצופין עד עולם:

ואחר שהקדמנו זו נשכיל המאמרים הנזכרים, וז"ל במסכת סוטה אמר ר' שמואל בר יצחק כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן קשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, אל תקרי מוציא אלא כמוציא, איני והאמר ר' יהודה אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, לא קשיא הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, עכ"ל. והנה להיות ענין הסוטה מעשיה מקולקל ערות דבר שמפריד בת זוגו מתחת בעלה, אילו היה הדבר מתתקן על ידי גט היה הזיווג מתבטל מעיקרו ונפש זו מובדלת מבעלה, ולכן טוב לתקנה על ידי מי סוטה שאם טהורה היא הרי טהור עם טהורה, ואם טמאה היא והוא טמא אין המים בודקין כדפירשו רבותינו ז"ל ונקה האיש מעון וגו' ולכך טמא עם טמאה, אבל אם טהור הוא והיא טמאה המים הורסים בניינה וחוזרת ונבנית פעם ב' והיא באה לידו בסוף או מתה בעוונה ושם ממתנת לו הכל כפי גזירת חכמתו יתברך, ולכך כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי לתת טעם הענין כדפי' אין מזווגין אשה לו לאדם אלא לפי מעשיו דהיינו טהור עם טהורה או טמא עם טמאה שנאמר כי לא ינוח וגו' והיינו טעמא דסוטה כדפי':

וקשה לזווגן כקריעת ים סוף הטעם משום דר"ל ור' יוחנן לא אמרו אלא בזיווג שני כדמסיק לקמן, והשתא קס"ד דהכי פירושו כי היות שהנשמות זכרים ונקבות טהורות עם טהורות וחצונות עם חצונות עם כל זה אחר שהם נפרדות בעולם ברדתם למטה קשה לזווגן כקריעת ים סוף כדמסיק, והקשה שהרי גם בערך עולם השפל הם מזדווגת כמו שאמרו מ' יום קודם יצירת הולד דהיינו בעת הזרעת הטפה, הטפה ההיא שמעלה אותה למעלה המלאך ששמו לילה ונותן בה הקדוש ברוך הוא נשמה הראויה אליו אם טהורה אם בינונית כפי כוונת האב והאם וקידושם בשעת תשמיש, מיד אמר הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני, פי' אי אפשר להכריז פלונית לפלוני שהרי עדיין אין לה גוף ומדרך הזכר להקדים, אמנם היא מוכנת ביד הקדוש ברוך הוא אם טהורה לתת אותה ביד פלוני תלמיד חכם ששם פקדונות שלו כאשר נבאר, ואם בלתי טהורה היא ביד שאר עמי הארץ, ועל סיבה זו מכריז הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני כלומר אותה הנשמה העתידה לבא בפלונית נקבה מזומנת לפלוני זה דהיינו טיפה זו שכבר נגזרה עליה וגלוי לפניו גוף זה ונשמה זו, אם כן הרי שהם מזדווגין ועומדים, ואין לפרש שעל זיווגם אחר כך קאמר:

וקודם זה קשה מפני רצון הבורא עשויה על כל וטבע המציאות מורה שמזדווגין בקל ולמה יכבד עניינם, ותירץ שאין פירוש הענין כד סלקא דעתך המקשה אלא הכי פירושו שהם שני מיני זיווגים, הזיווג האחד הוא הראשון דהיינו זה שהוא בת פלוני לפלוני בעת שלא נשתנה דינו שלא שינו את מעשיהם ולא נתנו את בת זוגו לאחר שזיווג זה קל ואינו כבד ולא קשה אלא עשוי מאליו, וז"ש ר"ל ור' יוחנן שקשה לזווגן כקריעת ים סוף, היינו מקום שצריך לדחות נפש מפני נפש, וכן פי' בזוהר לך לך והיינו זיווג שני שנדחה זה האחר שאינו בת זוגו מפני זה שהוא בת זוגו, ועם כל זה בדין ובמשפט, אף על פי כן קשה לפניו כקריעת ים סוף, דין במצרים ורחמים לישראל, ונדחין המצריים מפני ישראל, אף הכי דין בזה ורחמים בזה בענין אחד, והיה אפשר שיאריך ימים יותר אלו לא היה נדחה מפני זה, כך המצריים עדיין לא נתמלא סאתם, וכן דרשו במדרש בכושרות בכי ושירות דהיינו בכי לנדחה ושירות לנושא, והיינו נמי לפי מעשיו כי כשהטיב מעשיו נתנו לו בת זוגו אף אם היתה ביד אחר, ובזה נשלם ביאור המאמר ונשלם הדיבור האחד שייעדנו:

הדבר הב' הוא שהנשמות הזכרים והנקבות כאשר יזדווגו ישתוו בהכרח מוכרח, והענין הוא כי בהיות הזכר זוכה אל הנפש ולא אל הרוח ולא אל הנשמה, אז לא ינתן לו בת זוגו אם לא שתהיה כמוהו שיש בה נפש לבד, שאי אפשר להזדווג בנפש רוח נשמה וכיוצא אם לא יחסר לזה ויחסר לזה הרי אינם במאזנים לעלות והיינו ממש לפי מעשיו. וכאשר יהיה באדם נפש רוח נשמה אז יזכה בת זוגו בשלימות שאז מתיחדים זכר בנקבה, נפש בנפש רוח ברוח ונשמה בנשמה, והנה הנקבה אין בה בקטנותה כשהיא בת י"ב שנה כח להוציא עצמה מרשות קונה, וברוב הנשים כשרות ואינם כאדם שמוציא עצמו מרשות קונה מבן י"ג שנה עד בן י"ח לחופה, ולכך רווק שלא טעם טעם חטא משובח ביותר כדפירשו רבותינו ז"ל, ולכך הנפש הנקבה היא בפקדון בהיותה בפקדון משובחת ביד מי שמושך אותה מלמעלה בטהרה כי כפי כשרון המעשים כן האדם מלמעלה מושך נשמה לולד, ואותה נשמה טהורה ונקיה שבנקבה אין מי שימשוך אותה בטהרה ויפקד בידו נקייה וטהורה אלא ת"ח והעוסקים בתורה ובמצות בטהרה ומזדווג עם אשתו בקדושה ועל ידי כך מושך אותם הנשמות וזוכה להיות לו חתן תלמיד חכם והגון:

ועתה בזה יובן המאמר שהעתקנו למעלה באמרו מאן דמתכשרן עובדוי וגו' ונודע שמי שמוכשר במעשים טובים וכשרים הוא זוכה אל הנפש ורוח ונשמה, אם כן באן אתר יתבע כי אין הכוונה שיקח שם ממש שעדיין אפשר שתהיה בת זוגו פקדון ביד אחר או ביד בעל מעשים הגונים רבים כגון גבאי צדקה ומלמדי תינוקות וגו' כדפי' רבותינו ז"ל, לכך אמר יתבע אם יעלה בידו זה או זה, ותירץ הענין תנינן לעולם ימכור אדם וגו' כי פעמים לסיבת הממון כמו שהקדמנו לעיל יחפצו מוהר ומתן הרבה, ולכך אמר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, והטעם פקדונא דמאריה דהיינו אותה הנשמה הנקיה נתונה שם בפקדון כדפי' שאינם נמסרות אלא ביד תלמיד חכם:

ודע גם כן כי כאשר יזדווג האדם עם אשתו לשם מצוה בקדושה ובטהרה וכוונה שלימה ליחד ו' בה' להמשיך נשמה קדושה, הנה אז בודאי ימשוך משך נשמה קדושה ועליונה מתוך נשמות קדושות, ומה גם אם קדם אל הזיווג תפלה נחמדה ויתהווה ממעשיהם הגופניים גוף מובחר לנשמה, ועל ידי יחוד כוונת נשמתם הפנימיות ימשיכו משך רוחניות עליון שבו יהיו מתלבשים הנר"נ, והכוונה הזו הנבחרת היא סוד הטיפה אשר מעלה אותו המלאך הממונה על ההריון לפני האל יתברך, שאינה הטיפה הגשמיות כענין שפירשו בזוהר בענין הקרי ונגעי בני אדם ר"ל הרוחות רעות המתעברים מהקרי, ופי' שהעבור הוא מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בו ומזריע. והנה כאשר תתעלה הכוונה הנזכר לפני האל יתברך אז כפי הכנתה תקבל הנשמה הראויה להתלבש בה, ולזה הזהירו רבותינו ז"ל לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה, ותכוון דעתה לשם שמים וזהו סוד המקדש עצמו בשעת תשמיש, ולכך בעילת המעוברת והמניקה אינו נקרא זרע לבטלה כי בטוב כוונתו יתייחדו ו' עם ה' העליונים כשאר מעשה המצות, ואברהם יוכיח שהיה מוליד נשמות לגרים, ועיין מה שכתבנו בעין יעקב נהר י"א וזמש"ל:

נהר סו - בסוד עונת מעוברת ומניקה:

הענין כי המוציא זרע לבטלה משפיע בחיצונים הנקרא בטלה, והמזריע באשתו אפילו מניקה ומעוברת אינו זרע לבטלה מפני שהעונה כאשר צוו חז"ל, ומה גם אל תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת היא מצוה, והטעם שעל ידי הפעולה ההיא בהיותה בקדושה מתיחדים איש ואשתו בסוד נשמתם ואז בהכרח יפעלו מה בשרשם העליון, ואם כן גם איש ואשתו זה בלתי ראויים להוליד בגשם יולידו בנשמה, וזהו סוד ואת הנפש אשר עשו בחרן לסיבה זו אינו זרע לבטלה משפיע לחיצונים ח"ו אלא להוליד ברוחני, וזמש"ל:

נהר סז - בסוד צניעות הזיווג:

הענין שכל פעולות העולם הגשמי אם יתגבר בהם התאוה הגשמית אף אם יהיה לשם שמים או לשם מצוה, רוב חלק הפועל ההוא ניתן אל החיצוני בעל התאוה ההיא, ולהיות עיקר אחיזת אלו החיצונים במעשה הענין הזה, וראיה מן הנחש עם חוה, ולכך צריך שלא יהיה עיקר הכוונה אל החומר אלא אל השכל והנפש המשכלת, וזה כמעט בלתי אפשר שרוב התעוררות הפועל ההוא אל היצר הפגום, הא כיצד יעשה אלא שיגביר על עצמו רתת וזיע כאמרו רגזו ואל תחטאו, וכראות יצר הרע זה מטהר עצמו ואינו גובר שם אלא הצד הטהור שבו כדי לפעול לשם שמים ואז אין שליטה אל החיצון, והרי שני תנאים אל הפועל ההוא להבדיל החיצון א' התאוה, הב' רתת וזיע, עוד ג' והוא הכסוי הנזכר בזוהר בראשית:

והענין שכל המשמש במותר לו כדרך המנאפים בענין מגונה וגילוי והפקר וכיוצא יגיעהו חלק האשה המנאפת ויתלבש בו ויטמאהו וטמא טמא יקרא, וכל זה יבא להיותו למטה משתמש במותר לו בדרך גשמי כדרך אותם שאין להם מבוא פנימה, לכך יפקירו עצמם וביאתם וטיפת זרעם, אמנם אלו שהם פנימה בקודש לא יפקירו ביאתם במותר להם אלא מקדשים עצמם בענין שיתרחק מהם האשה המנאפת, ולזה אמר כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און. הענין כי כאשר יתלבש האדם ביצר הרע ואשתו אפילו במותר לו כיוון שהוא בענין מכוער, מיד האשה המנאפת מזדמנת שם ונהנת מאותו זיווג ואוכלת בו ומחתה את פיה וגו' ואומרת מותר הוא, ואינו רואה שיש בו חלק לחיצונים ונהנת המנאפת ממנו, וזה גם כן דרך לכל העניינים המותרים ויש בהם חלק לחצונים והיינו קדש עצמך במותר לך וגו':

וכן מי שעסקו בין האומות בערכאות שלהם מקום קיבוץ נימוסיהם או יכנס בבית תפלתם יתדבק לו חלק רע ויחשוב האדם שאין לו בזה טומאה, ואינו אלא מטמאים אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הוא, והטעם כי מקום מושבם שרייא לילית הרשעה מפני שהיא אימא דערב רב רובצת על בנים, והנכנס לתוכם נכנס לתוך אוירה הטמא, לכך העולה במרום המעלה הרמה הזאת יתרחק מליהנות מהם ולא יכנס למסיבתם ולא לעלות בערכאותיהם רק לצורך גדול, כי בלי ספק יושב בכנפי לילית הטמאה ומטמאה כנדה במושבה לבד, וגם ישיבת עמי הארץ טמא קצת כנזכר כל זה בתיקונים, וזמש"ל:

נהר סח - בביאור שאר וכסות הנשמה:

והענין כמו שלשלימות כל צרכי הגוף צריך ב' דברים, הא' המלבושים, והב' המאכל, כן לשלימות הנשמות צריך ב' דברים הא' המצוה, והב' עסק התורה, וזה כי הנשמה יש בה רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, והיא בתוך הגוף אבר רוחני באבר הגשמי ברמ"ח אברים שכנגדם רמ"ח ניצוצי הנשמה, ואם האדם יעבור עבירה ח"ו בעין להסתכל בדבר האסור, אז נסתמה עין הנשמה ונתכסה בקליפה ואינו רואה הרוחניות, ואינו רואה סודות התורה והספר לפניו, וכן האוזן ושאר האברים שיתחרש האוזן הרוחני ולא ישמע הדברים הרוחניים ומה שמכריז המלאך, וכן הפה נאלם ואינו יכול לדבר הדברים הרוחניים, וזה מעשה של אותו חסיד שהיה שומר אבריו מלחטוא בהם וקטרג עליו השטן ובא לו בדמות אשה יפה עד מאד וגו' וסימא את עיניו במסמר של אש שלא יכשל בה וגו', מפני שהיו עיניו הגופניים סיבה לסתום עיני הנשמה הרוחניים, ולזה סימא אותם להציל את עיני נשמתו, וזהו אמרו אל תפנו אל האלילים ובזה אלהי מסכה לא תעשו לכם לעצמכם, שלא תחזרו כמו הצלם שעינים להם ולא יראו וגו':

ודע שבפה הוא יותר ממהר לחטא משאר אברים וקשה מאד לשמרו, ועל זה הזהיר באמרם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך וגו', שהשיחה היא חלק מן הנפש שיוצאת לחוץ, ובכל דיבור ודיבור אם הוא שיחת מצוה יעשה מלאך א', ואם היא של טומאה נברא מלאך רע, ואם הוא של בטלה נברא מלאך בטלה, וזהו כי התפלה והקדושה והתורה שהאדם מדבר בוקע את הרקיע ועולה למעלה כנזכר בזוהר, ואם הוא דבור רע מטמא נשמתו והחלק הדיבור שלה הקדוש עולה למקום טומאה הדומה אליו, ונשאר אותו החלק הקדוש חבוש בבית האסורים וכמה טורח עושה לקונו כביכול עד שיוציאו משם, ומחלל ברית הפה שהוא יותר קדוש ומעולה מברית התחתון, ולזה נקרא נבלות פה כמו שהנבלה אין לו תיקון כך העון הזה אין לו תיקון כמעט כי אם בתשובה גדולה, ולזה אומר שמור פתחי פיך שאין צריך כי אם פתיחת הפה לבד. וכן אמר להזהיר על השאר בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו', ירצה יהיה הגוף שהוא מלבוש ובגד לנשמה מלובן במצות להלביש הנשמה, ושמן על ראשך שהיא הנשמה שהיא נר ה' אל יחסר, שאם ח"ו יהיה להיפך יפגום בנשמה כנזכר ברמ"ח אבריה והם מלוכלים, וצריך ללבנם באור גיהנם לשרוף המלבוש השחור וללבן הנשמה ולטהרה ולהחזירה למקומה שממנה חוצבה:

גם מזון נפש היא התורה שאם בעולם הזה לא יעסוק אדם בתורה לשמה יום ולילה, לא יש לה מזון בעולם הנשמות אפילו שיש בידו מלבוש שהוא המצות אז בעולם הנשמות יהיה רעב מהמזון העליון בעולם הנשמות, והיינו סוד ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו, לוקטים שכרם ומזונם דבר יום ביומו, והכפל להודיעך שיש יום בעולם הזה ויש יום בעולם הבא, ומה שעוסק האדם בעולם הזה ביום אחד כנגדו למעלה יש יום גדול רוחני שאין להם סוף, וכל התורה והמצות שעוסק האדם בעולם הזה יום קטן מוגבל ובעולם הנשמות עולה לאין סוף, וזהו דבר יום ביומו ר"ל הדבר שהוא התורה שידבר בה האדם בעולם הזה מוליך אותם ליומו שהוא היום של מעלה, והכוונה שצריך האדם להוליך עמו שיהיה לו מזון לנפשו בגן עדן, וזמש"ל:

נהר סט - בביאור סוד מצות עשה ולא תעשה, וסוד נגעי בתים ונגעי בגדים, ונגעי בני אדם:

הענין דע שהאל יתברך בחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לבדו לעם, וציוונו שנהיה נבדלים ונפרשים מכל כחות הטומאה, והענין שכל אחד ואחד מכל רמ"ח מצות עשה סגולתה לידבק בשכינה, וכל אחד ואחד משס"ה מצות לא תעשה אין סגולתה רק להבדילנו ולהפרישנו מכחות הטומאה שלא ישלטו עלינו ולא יגעו בנו:

ודע כי שס"ה מיני כחות הטומאה הם ראויים לחול על האדם על ידי מעשים רעים וכנגדם נצטוינו בתורה בשס"ה מצות לא תעשה לא פחות ולא יותר, והעובר על איזה אחת מהן מכין כסא לחול עליו א' משס"ה כחות הטומאה שכנגד אותה עבירה, ואפילו אחר הכנת הכסא אין רשות לאותו כח הטומאה לחול עליו עד שיתנו רשות וכאשר יתבאר, ואין נותנים רשות לשום א' משס"ה כחות אלא לכח שכנגד אותו עבירה בלבד. וכל נגע הנראה בכותל הבית אינה יוצאת מאליה אלא העבירה בעצמה שעבר בעל הבית היא נעשית נגע ונראה לבעל הבית, ואותה הנגע היה ראוי שיצמח בעור גופו, אלא האל יתברך ברחמיו אינו מלקה אלא אם כן מתרה בו שתי התראות, תחילה בכותל הבית, אם חזר מוטב ואם לא חזר מתרה בו התראה שנית ונראה בבגדו, ואם לא חזר אז מלקהו ונראה הנגע בגופו, ולא ינתן רשות לכח הטומאה לחול בענין הנגעים רק על פי הכהן בלבד, וזה נזכר בדברי רבותינו ז"ל, מספר כתב יד: