Chiddushei HaRa'ah on Berakhot Daf 43b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**וסמלק וחילפי ימא מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים.**פי' סמלק וחילפי ימא הם עשבים בעלי ריח בגופן³⁶¹, ואינן רכים כעשבים אלא גדלים הם על גבי קרקע³⁶², ואילו אית פרי ודאי בורא פרי האדמה מברכינן ביה ולא בורא פרי העץ, דלישנא דעץ בברכה דבורא פרי העץ בעי למימר אילן והני לאו אילן נינהו³⁶³, אבל כל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ, וההוא לא בעי למימר אילן אלא דבר קשה, והילכך הני דאית להו ריח טוב בגופן, לענין גופן עץ מיקרו ומברכינן בהו בורא עצי בשמים³⁶⁴, ובגמרא מייתינן עלה ראיה דמידי דלאו אילן משום דקשי מיקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתים לאו אילן הוא ואיקרי עץ³⁶⁵.
footnotes: ³⁶¹ פי' שמריחין בגופן ולא ע"י מוגמר. ³⁶² פי' שאין גדילתם דומה לעשבים הרכים אלא הם קשים וגדלים ע"ג קרקע. ³⁶³ פי' אילו היה פרי לעשבים אלו אין ברכתו בפה"ע שעץ בברכה זו פירושו אילן שכך נקרא אילן בתורה ואלו אינם אילנות שגדר אילן הוא שאין גזעו מחליף כמ"ש לעיל מ, ב וגם אם הוא רך נחשב אילן (כמ"ש הרשב"א כאן לדרכו), ועמ"ש בהע' שם מ, ב. ³⁶⁴ ובריטב"א פ"ד ה"ה נראה עוד דגם אילן שעצו רך מברך עשבי דלא תליא אלא בקשה ורך וכ"מ בריא"ז, וטעם הדברים, דלענין הפרי אין נ"מ אם העץ קשה או רך אלא אם הם פירות המתיחסים לאדמה או פירות המתיחסים לאילן החוזר ומוציא פירות כל שנה, אבל לענין ריח גופן אין נ"מ אם גזעו מחליף או לאו אלא אם הוא ריח של גוף קשה או ריח של גוף רך. וכ"כ המאורות בשם הראב"ד. אכן הערוך ערך חלף והרשב"א בשם רה"ג ועו"ר כתבו שגם כאן תלוי בגזעו מחליף או לאו, והני סימלק וחילפי ימא אין גזעם מחליף אלא שהם רכים וקמ"ל דמ"מ שייך לברוכי עלייהו בורא עצי, וכ"מ לשון הר"מ פ"ט ה"א לא מעץ ולא מאדמה וכו' ובה"ה ספק אם מן העץ אם מן האדמה וכו', וכן מובא בבהגר"א רטז ס"ג בשם אבודרהם בשם הירושלמי (וליתא לפנינו), ועיין בביאה"ל סי' רטז ס"ג ד"ה עצי בארוכה. ויעו' בשבת כז, ב כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו חוץ מפשתן ופרש"י שבא למעט קנבוס, ותוס' פליגי דגזעו מחליף ואינו עץ אלא זרע ואף דפשתן נמי גזעו מחליף הוצרך למעטו כיון שהכתוב קראו עץ, ועד"ז מבואר באוצה"ג שם חלק התשו' סי' צב בשם רה"ג, ובשיטה לר"ן שם הביא בשם רבינו כפרש"י, וא"ש לטעמיה דאף דגזעו מחליף ואינו אילן מ"מ עץ מיקרי כיון שהוא קשה והיינו טעמא דהוצרך למעט פשתן, משא"כ תוס' סברי כהגאונים כאן, (מיהו הריטב"א שם כתב כתוס'). וברש"י ד"ה סימלק כתב שהוא מין עשב ומשמע כרבינו, וא"ש דבריו בשבת לטעמיה, אך בביאה"ל שם העיר דהערוך ערך כספן פי' ג"כ כרש"י דסימלק הוא יסמין וע"כ כונת רש"י שהוא רך כעשב אלא שאין גזעו מחליף, מיהו בב"י ושו"ע מוכח דל"ג ברש"י שהוא יסמין ול"ק לפ"ז קו' רעק"א בגהש"ס, ולפ"ז שפיר י"ל בדעת רש"י כרבינו. ובמאירי בשם י"מ משמע שיטה נוספת דאילן אפילו רך ועשב קשה תרוייהו מיקרו עץ לענין זה, ולפ"ז י"ל סתירת המג"א סי' רטז שהביא בסק"ט לד' הש"ג דכל שהקלח קשה מברך עצי והביא בסקי"ד לד' הרשב"א דאילן אף ברך מברך עצי דסובר כהנך י"מ, (ועיין במחה"ש ובביאה"ל). ולכאורה י"ל כן בדעת רש"י, דסימלק הוא אילן רך (לדרך הביאה"ל הנ"ל ברש"י) וחילפי דימא הם עשב קשה כפשתן ואתרוייהו מברך עצי, אך במאירי שם נראה דרש"י אין מפרש חילפי דימא כהי"מ אלא בעץ ומייתי ראיה דגבעול מיקרי עץ. והנה בטור הביא בשם מהר"ם דעל קנה וקנמון מברך בורא עצי וכ"ה בברכות מהר"ם סי' כא, וקשה דבסי' ט שם כתב דמברך עליו בפה"א וכ"ה בטור סי' רב והטעם כתבו תוס' לו, ב דגדל על הארץ כמו קנים, וראיתי להעיר שלדרך רבינו ניחא דאף שהוא פה"א עצו קשה, ועיין בב"ח סי' רטז מש"כ בזה. ³⁶⁵ אך הערוך שם והרשב"א בשם רה"ג ובה"ג מפרשים לדרכם דאע"פ שסימלק וחילפי דימא רכים מיקרו עץ והראיה מפשתן דאע"ג דרכיך נקרא עץ, ובביאה"ל הנ"ל נתקשה בזה דרבינו כתב דפשתן קשה והערוך כתב דפשתן רך ותי' דהוא ממוצע בין אילן לעשב, אך באו"א נראה דלרבינו בפשתי העץ היינו הגבעולים וכפרש"י כאן וביהושע אהך קרא, ולהערוך היינו פשתן גופיה שהוא רך, ואינו מובן לשי' הערוך למה נקרא עץ כיון שאינו לא אילן ולא קשה. וע' היטב בירושלמי, (ונראה דצ"ל שם כך חילפי דימא יצחק בר אבא וכו', ורב חננאל דהתם היינו רב חננאל דתלמודין). וע' בהע' הקודמת בכונת רש"י.
**ונרקום דגינונייתא.**עשבים הם בעלי ריח בגופן והן קשין³⁶⁶, **מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא בורא עשבי בשמים.**שהן רכין. **וסגלי בורא עשבי בשמים.**פי' עשבים הם בעלי ריח בגופן והן רכין.
footnotes: ³⁶⁶ רבינו לטעמיה לעיל דתליא בקשה ורך, וכ"כ במאורות בשם הראב"ד ע"ש, אבל להגאונים מיירי באילן והחילוק בין של גנה לשל שדה פי' הרשב"א בח"א סי' שצט הובא בב"י סי' רטז דהגדל בגנה משקין אותו ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו.
Et le narkom deginonita : ce sont des herbes odorantes de par leur propre corps, et elles sont dures. Rabbeinou (notre maître) suit sa propre position plus haut, selon laquelle la bénédiction dépend du fait que la plante soit dure ou tendre. Ainsi ont aussi écrit les Meorot au nom du Raavad. Mais selon les Guéonim, il s’agit d’un arbre, et la différence entre ce qui pousse dans un jardin (gana) et ce qui pousse dans un champ (sadeh) a été expliquée par le Rashba dans son livre 1, §399 (rapporté dans le Beit Yossef, chap. 216) : ce qui pousse dans un jardin est arrosé et se maintient, mais ce qui pousse dans un champ (d’davra) se dessèche comme une herbe et disparaît. Ainsi, on récite sur le narkom deginonita : boré atsé besamim, car il est dur. Sur le d’davra : boré isbé besamim, car il est tendre. Sur les sigli : boré isbé besamim, ce sont des herbes odorantes de par leur propre corps, et elles sont tendres.
פי' אבל בפרחים³⁶⁷ ודאי בין של אילן בין של עשבים³⁶⁸ בכלהו מברכינן ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכדכתיבנא לעיל בגמרא³⁶⁹.
footnotes: ³⁶⁷ של פירות, אף שהפרחים בעצמם אין ראויים לאכילה. ³⁶⁸ מבואר דגם על פרי של עשב מברך שנתן ר"ט בפירות וכ"ה ברא"ש סי' ו ובשא"ר, אמנם מהר"ם מרוטנבורג הובא בטור סי' רטז כתב דאגוז מושקאט כיון שהוא פרי עץ מברך שנתן ר"ט בפירות ועל קנה וקנמון מברך בורא עצי, ומשמע דוקא בפרי עץ ולכן קנה וקנמון שאינם פה"ע כמבואר בתוס' לו, ב וטור ס"ס רב אין מברך שנתן ר"ט בפירות, ובב"י מפרש באו"א. ³⁶⁹ כנראה הכונה לחידושיו שעל הגמרא. ורבינו בזה לטעמיה לעיל לו, א שכתב דקפריסין של צלף אף שאינם פרי לענין ערלה מ"מ מברך בפה"ע, וכ"כ הריטב"א בפ"ד ה"ד ובפ"א ה"י והל"ג, והטעם כתב שם דשומר פרי כפרי לברכה בין לאכילתו בין לריחו, משא"כ ערלה אינה נוהגת אלא בעיקר הפרי, וע' ברשב"א שהביא בשם הראב"ד דורדים מברך שנתן ר"ט בפירות, אף דלדעת הראב"ד אין נוהג בהם ערלה שאינם אלא פרח הפרי וכמ"ש רבינו לעיל לו, א בשמו, אכן יש לדחות דכיון שראויים לאכילה אף דלא חשיבי פרי העץ לערלה מ"מ לא גרעי מפרי האדמה ושפיר מברך שנתן ר"ט בפירות, אמנם לקושטא דמילתא דעת הראב"ד לגבי קפריסין כרבינו כמ"ש הרשב"א לעיל לו, ב ועיין במאורות כאן בשם הראב"ד, ועמ"ש בזה לעיל הע' 49.
Mais pour les fleurs des fruits – même si les fleurs elles-mêmes ne sont pas propres à la consommation – assurément, qu’elles proviennent d’un arbre ou d’herbes, on récite dans tous les cas la bénédiction : Baroukh shenatan reach tov baferot (« Béni soit Celui qui a donné une bonne odeur aux fruits »), comme nous l’avons écrit plus haut dans la Guemara. Et il est clair que même sur un fruit qui pousse sur une herbe on récite cette bénédiction, comme le rapportent le Rosh (chap. 6) et le Shéaré Teshuva. Cependant, le Maharam de Rothenburg, cité dans le Tour (chap. 216), a écrit que sur une noix de muscade (egoz muskat), comme c’est un fruit d’arbre, on récite Baroukh shenatan reach tov baferot ; mais sur le roseau odorant (kané) ou la cannelle, on récite boré atsé besamim. Il en ressort que cette bénédiction sur les fruits ne s’applique que aux vrais fruits d’arbre. Et donc, le roseau et la cannelle – qui ne sont pas des fruits, comme expliqué dans les Tosafot (Berakhot 36b) et dans le Tour (fin du chap. 202) – ne nécessitent pas cette bénédiction, et le Beit Yossef explique cela autrement. Et notre maître suit ici encore sa propre opinion (Berakhot 36a), où il a écrit que les câpres (kafrisin) du câprier, bien qu’ils ne soient pas considérés comme des fruits pour les lois d’orla, on récite néanmoins boré peri ha-ets sur eux. Le Ritva écrit de même (Perek 4 Halakha 4, Perek 1 Halakha 10, Halakha 33), en expliquant que ce qui protège le fruit est considéré comme fruit lui-même pour les bénédictions – aussi bien pour la consommation que pour l’odeur – tandis que les lois d’orla ne s’appliquent qu’au fruit principal. Et vois encore ce qu’a écrit le Rashba au nom du Raavad : que pour les roses, on récite Baroukh shenatan reach tov baferot, bien que, selon le Raavad, la loi d’orla ne s’applique pas à elles car ce ne sont que des fleurs du fruit – comme notre maître l’a déjà rapporté (Berakhot 36a) en son nom. Cependant, on pourrait repousser cette preuve : puisque les roses sont propres à la consommation, même si elles ne sont pas considérées comme des fruits d’arbre pour orla, elles ne sont pas inférieures aux fruits de la terre, et l’on peut donc réciter Baroukh shenatan reach tov baferot. Mais pour trancher correctement la chose, la position du Raavad concernant les câpres rejoint celle de notre maître, comme l’a écrit le Rashba (Berakhot 36b). Vois aussi ce qu’ont écrit les Meorot ici au nom du Raavad, ainsi que la note précédente (note 49) pour plus de détails.
**אמר רב זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות.**פי' ואע"פ שעיקרן לאכילה ולא עבידי לריחא, כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אע"פ שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים [נג, א]³⁷⁰.
footnotes: ³⁷⁰ בגמ' שם מבואר דכל דלא עביד לריחא כגון בשמים העשויים להעביר ריח רע לא מברכינן עליה, וכיון דחזינן הכא דמברך על פרי המריח בעל כרחך דלא מיירי התם אלא בשלא נתכוין להריח אבל בנתכוין להריח מברך שהרי הוא משתמש בו כעת להריח, וכ"ה בריטב"א פ"ד ה"ג וכן מובא בשיטמ"ק נג, א בשם י"א, ומה שהקשו בגמ' שם מנכנס לחנותו של בשם וכו', ולרבינו לוקמה במכוין להריח, נראה דלשון הברייתא נכנס לחנות והריח ריח משמע דכל שהריח ונהנה מברך, ומשני דעביד לריחא וכיון שכן אף בלא נתכוין להריח מברך וכמבואר בדברי רבינו (והובא בשעה"צ ריז סק"ד וכדעת רוב אחרונים לאפוקי מט"ז שם שסובר דלעולם אין מברך אלא בנתכוין להריח), ואף דמפורש שם במשנה דבמוצ"ש אין מברכים עליהם אף דכונתו להריח, נראה דדוקא בבא ליהנות מברך אף שאין עשוי להנאה דהוא עכשיו מתכוין ליהנות בו משא"כ בבא לקיים המצוה וכן מבואר סברא זו בט"ז רצז סק"ז, ובספר הפרדס שער ז מובא בשם רבינו דאתרוג והדס של מצוה אין מברך עליהם אלא בנתכוין להריח אבל נהנה בלא כונה אינו מברך, ורבינו לטעמיה דבלא עביד לריחא נמי מברך בנתכוין ולכן גם בעביד למצוה מברך בנתכוין להריח. והנה הרא"ש פ"ח סי' ג על הך דינא דלא עביד לריחא כתב דמיירי בנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל נטלו לאכלו והריח בלא כונה אינו מברך וכ"כ בתוס' כאן ובמרדכי סי' קמז ובברכות מהר"מ וטור סי' רטז, ולכאורה סברי כרבינו דבנתכוין להריח מברך גם בלא עביד לריחא, אכן יעו"ש במרדכי וטור שהביאו לדברי הר"ר שמחה דהריח באתרוג של מצוה אין מברך דלא עביד לריחא והרי דאף באופן שמברך על פרי המריח דהיינו בנטלו להריח אינו מברך באתרוג של מצוה כיון דלא עביד לריח ודלא כרבינו, וכן פשטות יתר הראשונים דבלא עביד לריחא אין מברך כלל, וקשה לפ"ז דבריהם בפרי המריח מאי מהני נטילתו להריח בו הא לא עביד לריחא אלא לאכילה, ובט"ז סי' רטז סקי"ד רצז סק"ז תרנג סק"א וא"ר שם מבואר דפרי עביד גם לריחא, ע"ש בט"ז סי' רצז שכתב דרגילים להריח בו, ומש"כ הרא"ש ודעימיה דלא נתכוין להריח אינו מברך צ"ל עפמ"ש הט"ז ריז סק"א דלא נתכוין להריח אינו מברך אף במידי דעביד לריחא דמה לי לא עביד לריחא מה לי לא נתכוין להריח, ונמצא דעת הרא"ש ודעימיה להיפך מדעת רבינו דלרבינו בעביד לריחא מברך אף שלא נתכוין להריח ובנתכוין להריח מברך אף דלא עביד לריחא ולהרא"ש רק בעביד לריחא ונתכוין להריח מברך, אכן שאר האחרונים נחלקו על הט"ז וכתבו דל"צ נתכוין להריח בעביד לריח, וי"ל באופן אחר דאף דרגילים להריח בו ועביד לריחא מ"מ אם נטלו לאכילה חשיב השתא לא עביד לריחא כיון דיתכלה באכילתו ולא יריח בו עוד, וכ"מ ברש"י נג, א שמפרש בשמן העשוי להעביר הזוהמא דעומד להריח אלא שהביאוהו כעת לסוך בו, אכן משמעות הרא"ש וברכות מהר"מ שמדמים פרי לבשמים של בהכ"ס דאף פרי לא עביד לריחא וכ"כ מג"א רטז סק"ה, ונראה דפרי יש בו גם ריחו ואף זה מכלל תשמישו, אלא שסתמו ועיקרו לאכילה ולכן כל זמן שלא נתכוין להריח בו דמי לבשמים שאין עשויים להריח, אבל אם נתכוין להריח בו חשיב שפיר עומד גם לזה כיון דהשתא משתמש בו לריחו, ואף בתבלין שאדם מחזיק בביתו לאכילה כיון שנברא עם ריח הרי הריח מכלל תשמישו ואף שאין מחזיקו לזה אם בא להריח בו בכונה שפיר מברך, ועיין ראבי"ה סי' קמא שכתב דבושם העשוי לסלק ריח רע אין מברך עליו אבל דבר הבא לאכול וגם להריח מברך וכההיא דמורח באתרוגא, והיינו דכל זמן שלא בא בהדיא להריח חשיב אין עומד לריח כיון שעיקרו לאכילה אבל אם הריח בו בכונה הרי משתמש בו עתה גם בריחו, ולא דמי לבושם העשוי לסלק ריח רע שאף אם מריח בו בכונה אין מברך שאין תשמישו אלא לסלק ריח רע בלבד משא"כ פרי המריח שנברא עם ריח להשתמש גם בריחו, ונחלקו באתרוג של מצוה דדעת ראבי"ה דכיון שמותר להריח בו אין המצוה סתירה לשימוש בריחו משא"כ הר"ר שמחה סובר דכיון שמיוחד למצוה אף דמותר להריח בו מ"מ אין עומד לזה כלל רק למצוה, ויש להמתיק בזה דרבינו לטעמיה שסובר בגדר ברכת הריח דחלה על הדבר המריח וכמש"נ בהע' 352, 354, אם כן הרי עיקרו דבר מאכל ולא דבר המריח וש"מ דלא נתמעט לא עביד לריחא אלא לענין נהנה בריחו שלא בכונה, אבל הרא"ש ודעימיה לטעמייהו דסברי בגדר ברכת הריח דחלה על הריח בעצמו וכמש"נ בע"א, ואם כן אף דהפרי עיקרו דבר מאכל מ"מ ריח שבו אינו אלא לריח, אלא דמ"מ בסתמא אין הריח עומד להשתמש בו אבל אם נתכוין להשתמש בו ולהריח שפיר מברך, משא"כ בשאר לא עביד לריחא אין מברך אף בנתכוין להריח, ונמצא עכ"פ שאין מחלוקת לדינא בין רבינו והרא"ש בפרי המריח דלכ"ע לא נתכוין להריח אין מברך ונתכוין להריח מברך ומחלוקתם בבשמים של בהכ"ס ודדמיא להו שנתכוין להריח בהם דלרבינו מברך ולהרא"ש ודעימיה אין מברך. (ובביאה"ל רטז ס"ב וסי"ד ומ"ב ריז סק"א מבואר דכונה להריח לא מהני בפרי המריח רק נטילה להריח דמשוי ליה עביד לריח ואף בבשמים בחדר שבחנות מהני נטילה להריח ונסתפק בביאה"ל ריז ס"ב אי בבשמים של בהכ"ס מהני נטילה להריח ע"ש, והוא ע"פ המג"א רטז סקכ"א וסי' תרנג דגם באתרוג של מצוה מהני נטילה להריח מידי דהוה אפרי המריח ורק בנטל למצוה ולהריח אין מברך ע"ש בביאה"ל רטז סי"ד שביאר הדברים, והוא דחוק טובא בדברי הר"ר שמחה והמרדכי והטור כאן ובסי' תרנג דנראה מדבריהם דגם נטל להריח אין מברך באתרוג של מצוה, וע"כ דאף שנטלו להריח לא משוי ליה עביד לריחא כיון דעביד למצוה וכן בשמים שלמכירה בחדר שבחנותו עבידי למכירה ולא לריח משא"כ סתם פרי המריח אף שעיקר תשמישו לאכילה מ"מ יש בו גם תשמיש של ריח וכשנוטלו להריח בו משוי ליה עביד לריחא וכדחילק עד"ז הביאה"ל עצמו בסי' ריז ס"ב בין פרי המריח לבשמים של בהכ"ס, ולפ"ז אין צורך לומר דצריך נטילה להריח אלא בכונה להריח סגי וכדרך שנתבאר, והכי דייקא לישנא דתוס' והמרדכי שכתבו דמיירי במריח בו ולא כתבו דמיירי בנטלו להריח בו. ועיין ביאה"ל רטז ס"א דמברך על פרי המחובר וצ"ע לשיטתו דהא ליכא נטילה להריח וי"ל דכל זמן שמחובר עומד לריח טפי מלאכילה עכ"פ כשאין עומד ליתלש. וע"ע בבית מאיר סי' ריז ובביאור הגר"א רטז ס"ב וסי"ד וסי' תרנג ובחזו"א סי' לה).
Rav Zoutra a dit : celui qui sent un étrog ou un coing récite la bénédiction « Béni soit Celui qui a donné une bonne odeur aux fruits ». C’est-à-dire : bien qu’ils soient principalement destinés à la consommation et non à l’odeur, puisque l’on a l’intention d’en sentir l’odeur, on récite la bénédiction ; en revanche, si l’on ne vise pas à sentir, même si on sent et qu’on en tire du plaisir, on ne bénit que dans un cas où la chose a été faite pour le parfum, comme cela est expliqué plus loin dans le chapitre « Elou Devarim » (53a) – là-bas, il est précisé que pour tout ce qui n’est pas destiné à l’odeur, comme des parfums faits pour éliminer une mauvaise odeur, on ne récite pas de bénédiction, et puisque l’on voit ici qu’on bénit sur un fruit odorant, on est contraint de dire que le cas là-bas parle de quelqu’un qui ne s’est pas intentionnellement mis à sentir, mais que s’il en avait eu l’intention, il aurait récité la bénédiction, puisqu’il s’en sert maintenant pour son odeur ; c’est également ce qu’écrit le Ritva (Berakhot 43b) et ainsi il est rapporté dans les Shitah Mekoubetset (53a) au nom de certains ; et en ce qui concerne la question posée dans la Guemara là-bas à propos de celui qui entre dans une boutique de parfumeur, etc., selon notre maître, cela parle d’un cas où il avait bien l’intention de sentir ; il semble en effet que l’expression de la baraita « il est entré dans une boutique et a senti l’odeur » implique que dès qu’il sent et en tire plaisir, il doit bénir, et la réponse est que cela concerne un parfum fait pour être senti, et dès lors, même sans intention de sentir, il bénit, comme cela est expliqué dans les propos de notre maître (et cela est rapporté dans le Sha’ar HaTziyun 216:4, selon la majorité des A’haronim, à l’opposé du Taz qui pense qu’on ne bénit jamais sans intention explicite de sentir) ; et bien qu’il soit dit explicitement dans la Mishnah que le samedi soir on ne récite pas de bénédiction sur certains d’entre eux même si on a l’intention de sentir, cela signifie que l’on ne bénit que lorsqu’on cherche à profiter, même si la chose n’est pas destinée à cet usage, car à ce moment-là on veut en profiter, tandis que dans le cas où l’on veut simplement accomplir une mitsva, ce n’est pas le cas – ainsi cette idée est également développée dans le Taz (297:7) ; et dans le Sefer HaPardes, chapitre 7, il est rapporté au nom de notre maître que pour un étrog ou un hadass utilisé dans une mitsva, on ne récite une bénédiction que si l’on a eu l’intention de sentir, mais si l’on en a profité sans cette intention, on ne bénit pas, et cela suit l’opinion de notre maître selon laquelle même si ce n’est pas fait pour être senti, on bénit si on a eu l’intention de sentir, et donc même pour une mitsva on bénit si on a eu cette intention ; et le Rosh (chapitre 8, §3), à propos de cette règle sur ce qui n’est pas fait pour l’odeur, écrit que cela concerne le cas où l’on prend la chose pour sentir ou pour manger tout en la sentant, mais si on la prend pour manger et qu’on la sent sans en avoir l’intention, on ne récite pas de bénédiction, comme cela est aussi écrit dans Tosafot ici, dans le Mordekhi (§147), dans les Responsa de Maharam, et dans le Tour (§216), ce qui semble aller dans le sens de notre maître selon lequel si on a l’intention de sentir, on bénit même si la chose n’est pas destinée à l’odeur ; cependant, on verra dans le Mordekhi et le Tour qu’ils rapportent l’opinion de Rabbi Simha selon laquelle on ne bénit pas si l’on sent un étrog de mitsva car il n’est pas destiné à l’odeur, ce qui contredit notre maître ; ainsi, selon la majorité des Rishonim, on ne bénit jamais si ce n’est pas fait pour l’odeur, et selon cette position, leurs propos concernant un fruit odorant sont difficiles : que gagne-t-on à dire qu’on l’a pris pour sentir s’il n’est pas fait pour l’odeur, puisque son usage principal est de le manger ? Mais le Taz (216:14, 297:7, 638:1) et l’Eliah Rabba expliquent qu’un fruit est également destiné à être senti, et c’est cela qu’a écrit le Taz (297) : qu’il est habituel de le sentir ; et ce que le Rosh et consorts écrivent selon quoi si on ne vise pas à sentir, on ne bénit pas, cela va selon ce qu’a écrit le Taz (216:1), qu’on ne bénit pas sans intention, même pour quelque chose fait pour l’odeur – car quelle différence cela fait-il si ce n’est pas destiné à l’odeur ou si on n’a pas l’intention de sentir ? Il en résulte que l’opinion du Rosh et consorts est à l’opposé de celle de notre maître, car selon notre maître, si c’est fait pour l’odeur, on bénit même sans intention de sentir, et si on a l’intention de sentir, on bénit même si ce n’est pas fait pour cela, tandis que pour le Rosh, on ne bénit que si c’est à la fois fait pour l’odeur et qu’on a l’intention de sentir ; cependant, d’autres A’haronim ne sont pas d’accord avec le Taz et écrivent que pour ce qui est fait pour être senti, on n’a pas besoin d’avoir eu l’intention de sentir ; et on peut expliquer cela autrement : bien que l’on ait l’habitude de le sentir et qu’il soit destiné à cela, néanmoins si on le prend pour manger, cela est considéré comme s’il n’était pas fait pour l’odeur, puisque sa consommation va l’annuler, et on n’en sentira plus l’odeur – comme on le voit dans Rashi (53a) qui commente à propos de l’huile faite pour retirer les impuretés, qu’elle est normalement destinée à l’odeur, mais que dans ce cas, on l’a apportée pour se frictionner avec ; cependant, il ressort du Rosh et des Responsa de Maharam qu’ils comparent un fruit à des parfums pour toilettes, et que même un fruit n’est pas considéré comme destiné à l’odeur – comme l’écrit aussi le Magen Avraham (216:5), et il semble qu’un fruit possède aussi une odeur, et cela fait partie de son usage, mais comme son usage principal est la consommation, tant que l’on n’a pas eu l’intention de sentir, cela est équivalent à un parfum non destiné à cela ; mais si on a eu cette intention, cela est considéré comme un usage de l’odeur, puisqu’on s’en sert de cette manière ; de même pour les épices que l’on garde chez soi pour manger – puisque la plante est odorante, son parfum fait aussi partie de son usage, et même si on ne les garde pas pour cela, si on veut les sentir intentionnellement, on bénit ; voir le Raavya (§101) qui écrit que pour un parfum destiné à neutraliser une mauvaise odeur, on ne récite pas de bénédiction, mais que pour quelque chose fait à la fois pour manger et sentir, on récite la bénédiction – comme dans le cas de celui qui sent un étrog ; cela signifie que tant qu’on ne veut pas explicitement en sentir l’odeur, cela n’est pas considéré comme destiné à l’odeur, puisque son but principal est alimentaire, mais si l’on en sent l’odeur avec intention, alors on s’en sert aussi à cette fin ; ce n’est pas comparable à un parfum fait pour éliminer les mauvaises odeurs – car même si on le sent volontairement, on ne bénit pas, puisque son usage n’est que de neutraliser une odeur et non d’apporter du plaisir, tandis qu’un fruit odorant a été créé avec cette odeur pour en profiter aussi ; quant au cas de l’étrog utilisé pour une mitsva, les avis divergent : selon le Raavya, puisqu’il est permis de le sentir, la mitsva ne contredit pas l’usage d’en profiter, tandis que Rabbi Simha pense que puisqu’il est réservé à une mitsva, même si c’est permis, cela ne fait pas partie de son usage du tout, il n’est fait que pour la mitsva ; cela s’explique selon notre maître qui pense que la bénédiction de l’odeur s’applique à l’objet odorant lui-même (cf. notes 352 et 354) : ainsi, comme l’objet est un aliment et non une source d’odeur, on comprend que l’exclusion de ce qui n’est pas fait pour l’odeur ne s’applique que lorsque l’on sent sans intention, mais le Rosh et consorts pensent que la bénédiction s’applique à l’odeur elle-même (cf. ailleurs), et même si le fruit est un aliment, l’odeur en soi est un élément à part – cependant, par défaut, on ne considère pas que l’odeur est utilisée, sauf si on a explicitement cette intention ; c’est pourquoi ils pensent qu’on ne bénit que si l’on a l’intention de sentir pour quelque chose fait pour l’odeur, tandis que dans les autres cas non destinés à cela, on ne bénit pas même avec cette intention ; il en ressort que dans le cas d’un fruit odorant, il n’y a pas de véritable désaccord entre notre maître et le Rosh : tous s’accordent que sans intention de sentir, on ne bénit pas, et qu’avec cette intention, on bénit ; leur désaccord porte sur les parfums dans les toilettes ou cas semblables où, selon notre maître, on bénit même si c’est destiné à autre chose, tandis que selon le Rosh, on ne bénit pas ; (dans le Biour Halakha 216:2 et 14, et dans le Michna Beroura 216:1, il est expliqué que l’intention de sentir ne suffit pas pour un fruit odorant – il faut le prendre en main spécifiquement pour le sentir, ce qui le rend « destiné à l’odeur » ; même pour des parfums dans une boutique, cela suffit de les prendre pour les sentir ; il y a doute dans le Biour Halakha 217:2 sur le fait de savoir si cela fonctionne aussi pour des parfums de toilettes ; cela suit le Magen Avraham 216:21 et 638, qui disent que même pour un étrog de mitsva, le fait de le prendre pour le sentir suffit comme pour un fruit odorant, mais que si on le prend à la fois pour la mitsva et pour sentir, on ne bénit pas ; voir Biour Halakha 216:14 pour une explication détaillée – mais cela reste très difficile selon Rabbi Simha, le Mordekhi et le Tour ici et en 638, qui semblent dire que même si on le prend pour sentir, on ne bénit pas pour un étrog de mitsva, et donc même si on le prend intentionnellement pour cela, cela ne le rend pas « destiné à l’odeur » car il est fait pour la mitsva ; de même pour les parfums en vente dans une boutique : ils sont faits pour être vendus, pas pour l’odeur ; en revanche, un fruit odorant, même si sa fonction principale est alimentaire, a aussi un usage olfactif, et quand on le prend pour sentir, cela suffit à le considérer comme destiné à cela – comme l’a aussi distingué le Biour Halakha 217:2 entre fruit odorant et parfum de toilettes ; selon cela, il ne serait pas nécessaire de le prendre en main, l’intention de sentir suffit, comme nous l’avons expliqué ; c’est aussi ce qu’indiquent les termes de Tosafot et du Mordekhi qui parlent de « sentir » sans mentionner qu’on le prend en main pour cela ; voir aussi Biour Halakha 216:1 qui dit que l’on récite une bénédiction sur un fruit encore attaché à l’arbre – ce qui soulève une difficulté, puisqu’on ne l’a pas pris en main ; il faut dire que tant qu’il est attaché, il est plus destiné à l’odeur qu’à être mangé, du moins tant qu’on n’a pas l’intention de le cueillir ; voir aussi Beit Meir 217, Biour HaGra 216:2 et 14, 638,
**אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דקא מלבלבין אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות (בו) [בהם] בני אדם.**וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא [מזמן] לזמן, והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקדוש ברוך הוא, ומסתברא דהיא בשם ומלכות³⁷¹. אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל קה אי [זהו] דבר שהנשמה נהנית ממנו³⁷² הוי אומר זה הריח.
footnotes: ³⁷¹ יעו' בדברי רבינו להלן נד, א על הברכות שבר"פ הרואה דכולם בשם ומלכות דאל"כ אינו ברכה ע"ש בהע'. ³⁷² לפנינו בגמ' ורי"ף נוסף ואין הגוף נהנה ממנו. (פי' נשמה בכאן היינו הנפש הבטלה במיתת הגוף ולא הנשמה הנצחית וזהו דקאמר דאין הריח מזין הגוף רק מיישב דעת ונפש האדם, ועיין להלן פ"ח הע' 30).
תנו רבנן הביאו לפניהם שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר [את ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר את] השמן. פי' להאי נסחא מדקאמר דכי מברך אחד מינייהו פטר אידך, ודאי במשחא (מיירי) דברכתו בורא עצי בשמים [מיירי], ולאו היינו משחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב כדאיתא לעיל [מג, א] אלא כושרתא ומשחא כבישא או משחא טחינא, והשתא הוו להו ברכותיהן שוות, ומיירי דליכא חד מינייהו דחביב ליה טפי וכיון דכן ודאי חשוב בגופו עדיף³⁷³, ובהא פליגי דבית שמאי סברי דמשחא עדיף דהוא חשוב בגופו טפי מהדס, ובית הלל סברי הדס כברייתו וקיים בגופו עדיף³⁷⁴. ואיכא נסחי דכתיב בהו וחוזר ומברך על השמן³⁷⁵, ולפום האי נסחא ודאי מיירי בשאין ברכותיהן שוות, ומיירי במשחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב, ובדליכא חד מינייהו דחביב עליה טפי מאידך³⁷⁶, ובהא פליגי בית שמאי סברי ודאי משחא עדיף דהוא ודאי חשוב בגופו טפי מהדס, וחשוב ודאי בברכתו שמזכיר ומיחד שמן, ובית הלל סברי הדס עדיף שהוא כברייתו וקיים בגופו³⁷⁷. **אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו.**פי' אע"ג דבסיכה ליכא ברכה מכל מקום חשיבותא היא גבי[ה] דאשתמשי ביה בתרתי. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רבא אמר הלכה כבית הלל והלכתא כרבא דבתרא הוא.
footnotes: ³⁷³ רבינו לטעמיה לעיל מא, א שפוסק כרבנן דבברכותיהן שוות חביב עדיף מחשוב. ³⁷⁴ אע"פ דכושרתא ומישחא כבישא וטחינא מיירי לרבינו בבשמים בתוכו, ובפרט כושרתא שהעץ קיים בשלמותו, מ"מ ריח הבשמים מגיע לנו ע"י השמן, משא"כ הדס שמריח אותו בעצמו. ובה"ג כתב דהדס עדיף דאיתיה בעיניה לאפוקי מישחא דליתיה בעיניה, ודבריו יש לפרש כפשטן למאי דמשמע התם דמפרש מישחא כבישא וטחינא שאין שם בשמים בעין אלא ריחם וכרה"ג ור"ח, אבל בבשמים בתוכו אין עדיפות להדס. ³⁷⁵ כ"ה לפנינו בגמ'. ³⁷⁶ דגם באין ברכותיהם שוות איכא קדימת חביב כמו בברכותיהם שוות, והא דקאמר עולא מא, א דאין ברכותיהם שוות לכו"ע מברך על זה ואח"כ מברך על זה מפרש רבינו שם דחשוב בברכה עדיף, אבל בדליכא חשוב בברכה חביב עדיף כמו בברכותיהם שוות, ולהרי"ף שם כונת עולא דבאין ברכותיהם שוות לכו"ע חביב עדיף ולפ"ז גם כן צ"ל דמיירי הכא בדליכא חביב דכיון דליכא חביב מקדים לחשוב גם באין ברכותיהם שוות (עיין מ"ב ריא סק"ט), אמנם להרא"ש שם קאמר עולא דאין ברכותיהם שוות אין דיני קדימה כלל דלא שייכי זה לזה ולפ"ז אין צורך לומר דליכא חביב, אלא דאדרבה יקשה למה כאן מקדים שמן להדס או להיפך הרי באין ברכותיהם שוות אין דיני קדימה, וכן הק' המג"א בסי' רטז סקי"ט, וי"ל לדעת הרא"ש דכאן אי"ז קדימה בעלמא של חשיבות כדמפרש רבינו, אלא דבעצם המחייב של הברכה חד עדיף מחבריה, הדס משום שהוא כברייתו בעין, ושמן משום שיש בו הנאה נוספת של סיכה כדאמר ר"ג (וכמ"ש הרא"ש דר"ג נתן טעם לדברי ב"ש), ולדרך זו גם להרי"ף דאין ברכותיהם שוות חביב עדיף או להסוברים כן אף בברכותיהם שוות, אין צורך לומר מש"כ רבינו דמיירי הכא דליכא חביב, דלאו משום קדימת חשוב אתינן עלה אלא משום קדימה בעצם המחייב לברך. (וע' במאירי). ³⁷⁷ משא"כ מישחא דאפרסמא שאין כאן עץ בעין, ואף להסוברים דשייך לברך עליו עצי (עיין בהע' 354) מ"מ גרע דאין כאן עץ בעין אלא דאפשר לברך לשיטתם עצי על הריח. וצ"ע בדברי רבינו אמאי לא אזלינן באמת בתר שמן דחשוב בברכה לשיטת רבינו לעיל מא, א דאף בפה"ע קודם לבפה"א ופסק כעולא דאין ברכותיהם שוות מקדים הברכה החשובה אף שיש לדבר מעלת חביב או חשוב, וי"ל דהתם בבפה"ע ובפה"א פרי העץ היה בכלל פרי האדמה ויצא מכללו לברכה בפ"ע, משא"כ משחא דאפרסמא לרבינו לעיל מג, א אין לברך עליו בורא עצי ולא נתייחד מכלל עצי בשמים לברכה בפ"ע, ואף דמ"מ חשוב טפי בברכתו שהרי היא מפורטת יותר, סברי ב"ה דחשיבותא דהדס עדיפא, (ועיין מג"א סי' רטז סקט"ז ודוק), אמנם להני דסברי דמישחא דאפרסמא היה בכלל עצי בשמים ונתייחד לברכה בפ"ע (כמובא בהע' לעיל) לכאורה אין לפרשה בשמן אפרסמון אלא להני דסברי דאין בפה"ע קודמת לבפה"א כיון שגם בפה"א ברכה מבוררת (כמובא בהע' מא, א) אמנם למש"כ לפרש לדעת הרא"ש דקדימה דהכא היינו מצד עצם המחייב לברך, אף אם שמן חשוב בברכה מ"מ מקדים להדס, וע' מג"א סי' רטז סקי"ט וביאה"ל סי"א סד"ה מברך.
תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין. פי' הני ודאי אין ברכותיהן שוות, והם ענינים חלוקים שזה לריח וזה לאכילה, ואיכא למימר דאתיא בשאין אחד מהם חביב עליו יותר, אי נמי אליבא דהילכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן³⁷⁸, ובהא פליגי הי חשיב אי ריחא דמקרבא הנאתה לאלתר אי שתייה דהנאתה מרובה, ובית שמאי סברי דשמן חשוב טפי ולהכי נקיט ליה בימינו ובריך עליה ברישא, והיינו דאמרינן **בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו.**פי' כדי שיברך עליו מתחלה³⁷⁹, **ואת היין בשמאלו מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש.**פי' כדי שיריח הריח. ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק.
footnotes: ³⁷⁸ אין הכונה לחשיבות בגוף הדבר דלענין זה חביב עדיף, אלא חשוב בברכתו כמ"ש רבינו לט, א מא, א ע"ש, וכל שהנאתו יותר חשובה אף הברכה שמברך עליה יותר חשובה, ועד"ז צ"ל להרא"ש שסובר דבאין ברכותיהם שוות ליכא דיני קדימה דחביב וחשוב כלל ומ"מ פליגי הכא ביין ושמן, דלאו משום קדימה בעלמא מיירי הכא אלא איזה הנאה מחייבת טפי בברכה, ולהרי"ף דבאין ברכותיהם שוות אזלינן בתר חביב ג"כ י"ל כן, והרשב"א מא, א כתב דב"ש וב"ה פליגי איזה מהם נחשב חביב יותר ע"ש. ³⁷⁹ ועד"ז בפרש"י, ובמרדכי וטור סי' ריב וסי' רו פי' דכל דבר שמברך עליו צריך לאחזו בימינו ע"ש.
פי' והוי יודע דבשמן לא מברכינן עליה לעולם ברוך שנתן ריח טוב בפירות, ואפילו הוא שמן זית שנתן בו בשמים, ואע"ג דשמן זית פרי מיקרי³⁸⁰, משום דהשתא האי ריחא לאו מיניה הוא³⁸¹, אלא מברך עליו בורא עצי בשמים על שם (ש)הבשמים שעדיין בו, ואע"פ שעל ידי השמן ריחן נודף יותר ועל ידו ריחן מגיע לנו, אפילו הכי חשיבותא דבשמים (בדינה) [בעינה] קיימא וראוי לברך עליהן, ואם הבשמים שבו היו פירות, עכשיו מברכין עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, מיהו כאן וכאן בשסיננו השמן אין מברכין עליו על ריחו אלא בורא שמן ערב³⁸², ואפשר שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות [זו] ממנו אלא שקלט אותו מאחר השתא הוה ליה כריח שאין לו עיקר וכמוגמר שאין לו עיקר האי נמי חשיב שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנתלה בו אין בכך כלום וכן עיקר³⁸³.
footnotes: ³⁸⁰ שנתרבה לבכורים וערלה דכתיב בהו פרי, עיין בדברי רבינו לעיל לח, א. ³⁸¹ משמע שאם ריחו נודף מעצמו מברך שנתן ריח טוב בפירות, דהא מיקרי פרי, אכן הר"מ בפ"ט ה"ג כתב דמברך בורא עצי, (ומפרש כן מישחא כבישא וטחינא שבגמ', ונחלקו בגמ' אם מברך עצי או מיני דאולי ל"ש לברך בורא עצי כיון שאין הריח גדל עמם מברייתם אלא בא ע"י מעשה אדם של כבישה וטחינה, ואף לנהרדעי ל"ש לברך אלא בורא עצי אבל בורא שמן ערב אינו מברך כיון שאינו ערב מברייתו). ונראה דהר"מ לטעמיה דמברך על מי ורד ולבונה ומצטכי בורא עצי ואף שמן זית חשיב כמותו למיקרי עצי כיון דדרך לסוחטו, אבל לרבינו בע"א דשמן אפרסמון ולבונה ומצטכי אין לברך עצי כיון שאינם העץ עצמו ה"ה שמן זית, ואף דמיקרי פרי שזהו פריו של עץ הזית, עץ מיהא לא מיקרי, בפרט לרבינו לעיל לח, א שאף יין ושמן אינם בעצם יותר פרי משאר מ"פ אלא דקרינן להו בלישנא פרי כיון שהשותה תורה הלכותיהם להלכות הפרי ע"ש. ואף להרשב"א ודעימיה דמי ורד כורד, מ"מ דומה שמן זית לפירות שכתבו תוס' בע"א ד"ה ועל שאין לברך עליהם בורא עצי בשמים שאין ברייתם לריח אלא לאכילה, ואין לברך אלא שנתן ריח טוב בפירות כמ"ש רבינו, והר"מ חולק על תוס' וסובר דשייך לברך על פירות בורא עצי אלא שחכמים תיקנו להם ברכה מיוחדת, ובשו"ע ס"ה פסק כהר"מ וע"ש במ"ב סקכ"ה ושעה"צ סקכ"ה, וע' עוד בר"מ וטור שכתבו דבירך על פירות המריחים בורא מיני בשמים יצא, אכן לתוס' יל"ע בזה דאולי אף בדיעבד ל"ש בהו ברכה זו שאינם מין בושם אלא מין מאכל, וזהו שכתב הרא"ש בסי' ו דעל קנה וקנמון אין לברך בורא עצי כיון שעיקרם לאכילה אלא מברך שנתן ר"ט בפירות, ובשו"ע רטז ס"ב מבואר דגם על תבלין שאין ראוי לאכילה בעין מברך שנתן ר"ט בפירות ובמ"ב כתב דבא"ר וש"א פקפקו בזה וס"ל דיש לברך בורא מיני, אכן לתוס' הרי אין לברך כן על דבר שעיקרו לאכילה וצ"ע. ³⁸² וכמש"כ רבינו בע"א גבי מישחא כבישא וטחינא. ³⁸³ עמ"ש שם בהע' 360.
תנו רבנן ששה דברים גנאי הוא לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יספר עם אשה בשוק ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ולא יהלך בקומה זקופה. אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכור ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנאפי' ללמוד לפני רבו מידע ידעי דלעידניה קא אזיל ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתאפי' עור של מעלה ובימות החמה אבל בגלדאפי' עור של מטה **או בימות הגשמים לית לן בה ואל יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ואל (יצא) [יסב] בחבורה של עמי הארץ דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו ואל יכנס באחרונה לבית המדרש דילמא חשדי ליה בפושעים ואל יפסיע פסיעה גסה דאמר [מר] פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה ליהדריה בקדושא דבי שמשי ואל יהלך בקומה זקופה משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו.**פי' שחייב לראות את עצמו כאילו שכינה על ראשו.