פיסקא. **קרא וטעה יחזור למקום שטעה. תני תנא קמיה דרבי יוחנן טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה.**כלומר בין וכתבתם ראשון לשני.חוזר לכתיבה ראשונה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם רישיה נקט ואתא.

[רי"ף ט, א] **מתני'. האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה.**פי' דבצלותא בעינן כונה יתירתא ולא מצו מכווני שחוששין לשבירת האילן ולנפילת הנדבך.

**תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה.**פי' שהם אילנות חזקים ואין לחוש לשבירתם.**ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו.**פי' לפי שאינו רגיל בכך⁸⁷. פי' ומינה דאם היה בעל הבית אומן ועושה לעצמו דינו כשאר אומנין דעלמא. ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהו אמרי מפני שטרחותן מרובה. פי' כובד שלהם מרובה, כלומר הם מרובים בענפים ואף הם חזקים ומתוך כך דעתו של אומן מתישבת.

footnotes: ⁸⁷ פי' דכונת הברייתא לחלק בין אומנין לבעה"ב שאינו אומן דאומנין דעתן מתיישבת עליהם אבל בעה"ב שאינו אומן אין דעתו מתיישבת עליו, וכן נראה דעת הר"מ פ"ה תפלה ה"ח שכתב דין אומנין ולא כתב דבעה"ב שאני אלא דכיון שאמר אומנין ממילא נשמע דמי שאינו אומן לא (וכ"כ המו"ל), אבל רש"י פי' לפי שהוא ברשות עצמו ואינו משועבד למלאכת אחר ולפ"ז גם בעה"ב אומן יורד. (ותר"י מפרשים שטרחן מרובה שהוא טורח ולפ"ז גם בזית ותאנה אין ישוב הדעת, משא"כ לפי' רבינו שפיר איכא ישוב הדעת).

רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כונה. פי' דקא סלקא דעתיה שהן קורין בעוד שהן עושין במלאכתן. ורמינהי רבי שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע [ישראל] ה' אלהינו ה' אחד ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. כלומר כונת שינון⁸⁸ לא כונה לצאת, ומכל מקום כונת שינון מיהא בעינן ובעוד שהן עסוקין במלאכתן לא אפשר. אמר ליה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני.

footnotes: ⁸⁸ שינון מלשון לימוד שצריך לקרוא פסוק ראשון בהבנת מה שאומר, ולצייר הדברים במחשבתו שזהו פי' הסכת (כ"כ ספורנו), וכ"כ רבינו בריש פירקין דכונה דבעינן בפס' ראשון היינו שיעיין ויבין מה שאומר, ועיין מש"נ שם.

[רי"ף ט, ב] כתב רבינו ז"ל האי פירוקא לדברי רבי יוחנן דסבירא ליה דבעינן כונה בכולי פרק ראשון כדכתבינן לעיל אבל לרבא פי' דאמר לעיל [יג, ב] פסוק ראשון לאו משום דבעינן כונה בכולי פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוו לה עראי כדגרסינן ביומא בפרק קמא[יט, ב] אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו ותניא רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ורומז וקורץ בשפתותיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משום דמשוי לה עראי הכא נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתםפי' בריש פירקיןאמר רבא הלכה כרבי מאיר פי' דאמר פסוק ראשון והכא קאמר רבא דבעינן כונה בפרק ראשון אלא ודאי שמע מינה כדאמרן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא. פי' ואיכא מרבוותא ז"ל⁸⁹ דאמרי כיון דאיפסיקא הילכתא דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון הני דיני נמי כולהו ליתנייהו אלא בפסוק ראשון, ודרבא אדרבא לא קשיא כלל דהא דרבא לרבי יוחנן איתמרא⁹⁰ דאית ליה פרק ראשון, וההיא דיומא לא קשיא דנקיט ליה לרוחא דמילתא ומשום דאיכא דסבירא ליה פרק ראשון⁹¹, והכי אורחא דתלמודא בלאו דוכתא⁹² למינקט לישנא דרויחא ליה.

footnotes: ⁸⁹ הרז"ה ועו"ר. ⁹⁰ היינו להרי"ף דגרס רבי יוחנן אבל לפנינו רב ששת (והרי"ף לא רצה לומר כן דמשמע דמסקנא והילכתא הוא הך שינוייא דהא בפרק ראשון הא בפרק שני). ויל"ע הא רב מרי מייתי דין כונה מדרשב"י דדריש שמע שמע דלא משמע לכאורה אלא אפס' ראשון, ונראה דמהתם מייתינן דק"ש בעי כונה ומסברא אמרינן דכל הפרשה בעי כונה. ⁹¹ ג"ז מדברי הרז"ה דסובר דאין כלל דין איסור קריאת עראי בק"ש ומה שאמר עשה אותם קבע קאי אעוסק בד"ת ואיסור רמיזה משום כונה הוא וכן פירש"י ביומא. ומיהו גם אי איכא איסור קריאת עראי וכדפי' רבינו לקמן אהך דעשה אותם קבע דקאי אק"ש, מ"מ בסוגיין י"ל כרז"ה דאינו אלא משום כונה וכפשטא דסוגיא, ומשום עראי ליכא דאי"צ להתבטל ממלאכתו משו"ז ואין מטריחין הפועלים אלא לציד"ח כמ"ש במלחמות. ⁹² במקום שאינו עיקר מקומו של אותו ענין, ולכן לא דנו בדין כונה עד היכן נצרכת בק"ש דמקומו בפירקין.

גרסינן ביומא[יט, ב] תנו רבנן ודברת בם בם ולא בתפלה. פי'⁹³ בם יש לך רשות לדבר בין הפרקים או באמצע הפרק כדאיתא לעיל [יג, א] אבל בתפלה אין לו רשות אלא מפני הסכנה. ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. פי' בעוד שמדבר בם אין לו רשות לדבר בדברים אחרים של רשות⁹⁴. ודברת בם עשה אותם קבע. פי' שלא יקרא קרית שמע דרך עראי.

footnotes: ⁹³ ורש"י ור"ח פירשו דק"ש יכול לומר בקול אבל תפלה בלחש. ⁹⁴ וזה לאו דוקא בק"ש אלא בכל עוסק בד"ת וכמש"ש השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם בם ולא בדברים אחרים ופי' ר"ח בעוסק בד"ת ומפסיק לשיחת חולין (אבל שיחת חולין מצ"ע אינו איסור לפר"ח יעו"ש בר"ח, אך רש"י כתב דשיחת חולין היינו קלות ראש ועיין מג"א סי' קנו).

תנו רבנן פועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קרית שמע כלומר בברכותיה⁹⁵ ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין המוציא לפניה ולאחריה שתי ברכות כיצד ברכה ראשונה ושניה כתקנה וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ⁹⁶. פי' וכיון דכי כאיל בונה ירושלים בברכת הארץ יצא הוא הדין (דאמ') [ד]אפילו אמר מעין שלש יצא אלא שהחמירו בלכתחלה בברכת הזן מפני שמשה רבינו עליו השלום תיקנה⁹⁷. במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל בעושין בסעודן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקנן ארבע. פי' בעושין בשכרן בדמים קצובין ואוכלים משלהם [ו]כיון דכן יש להם למהר, ולא חייבום אלא בשתי ברכות אלו ופטרום לגמרי מהטוב והמטיב שהיא מדרבנן. אבל בעושין בסעודן שקצץ להם מזונות עם שכרן⁹⁸ דכיון שהתנו עמו מזונות במשמע שיעשו סעודתן וברכתן בשלימות, וכן כשהיה בעל הבית מיסב עמהם אפילו אוכלים כל אחד ואחד משלו.

footnotes: ⁹⁵ והכי תניא בברייתא קמייתא בגמ', מיהו ליכא ראיה מהתם דהא ברייתא קמייתא מוקי לה בעושין בסעודתן דלכן מברכין בהמ"ז כתיקונה ומתפללין שמו"ע ולא מעין שמו"ע וא"כ י"ל דגם לענין ברכות ק"ש חלוק דעושין בסעודתן מקיימין אותה כתיקונה בברכותיה משא"כ בעושין בשכרן אבל רבינו סובר דאין חילוק. ובמאירי הובא בשם י"א דעושין בשכרן קורין בלא ברכות ופליג עלייהו אך להאמור מבואר טעמם. וצ"ע מה שלא ביאר הרי"ף הא דעושים בשכרן מתפללים מעין י"ח אכן יעו' בדק"ס דבב"נ הגירסא תניא אידך וכ"ה בכי"פ ואו"ז ופסקי רי"ד ולפ"ז א"ש (ועיין שיטת ריב"ב), אבל הר"מ פ"ה תפלה ה"ח פסק דמתפללים כעין י"ח. ⁹⁶ לפנינו ברי"ף ברכה ראשונה כתיקנה, ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. ובגוף הדין עולה כן גם לגי' רבינו דשניה כתיקנה דהיינו שפותח וחותם בה כרגיל אלא שכולל בה בונה ירושלים. ⁹⁷ כדלקמן מח, ב. וכ"כ רבינו להלן מד, א דבירך על פת מעין שלש יצא אע"פ דמנין ג' ברכות בבהמ"ז מה"ת לאו לעיכובא נאמר יעו"ש ושם יתבאר בס"ד דעות הראשונים בזה. ⁹⁸ פי' רבינו מחודש דשאר הראשונים פי' עושין בסעודתן בשביל האכילה לבדה.

מתני'. חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון. פי' משום דטריד טירדא דמצוה ורחמנא פטריה כדדרשינן לה בהדיא בגמרא. ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פי' שמן הסתם נפטור אותו ארבע לילות⁹⁹ הללו שעומד לעשות מעשה, אבל אחר ארבע לילות הללו לא יפטר אלא הלילה שיהא ודאי לו שיעשה מעשה¹⁰⁰. וכשנשא רבן גמליאל אשה קרא קרית שמע בלילה הראשון (שנשא אשה) אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מקרית שמע אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים ואפילו שעה אחת.

footnotes: ⁹⁹ היינו דבתולה ניסת ליום הרביעי נמצא ארבע לילות עד מוצ"ש וה"ה בנשא בליל שני אחר ארבע לילות חייב וכ"נ בשא"ר אבל בר"מ ק"ש פ"ד ה"א משמע דלעולם תליא בעברה עליו שבת. ¹⁰⁰ וכ"כ בש"מ כתובות ו, ב בשם הראב"ד והרשב"א, אך בר"מ פ"ד ה"א משמע דחייב בכל גוונא, והר"מ שם מפרש דטרוד שמא לא ימצאנה בתולה וממילא אחר שבת נתקררה דעתו ואינו טרוד אבל רבינו ושא"ר סברי דטרוד בבעילה עצמה וכדמשמע בכתובות ו, ב וממילא כיון דיודע שיבעול טרוד בזה. והנה משמעות לשון רבינו דאינו פטור בארבע לילות אלא מק"ש דלילה אבל דיום חייב, ורבינו מנוח הל' ק"ש שם כתב דבד' הר"מ נראה דפטור גם ביום אבל מסתבר דאין פטור אלא בלילה דישראל קדושים הם ואסח דעתיה ואין כאן טירדא כלל, וג"ז לשיטתם דלהר"מ טרוד שמא לא ימצאנה בתולה אבל לשא"ר טרוד איך לעשות המעשה וזה רק בלילה אבל ביום אין עומד לעשותו.

מנא הני מילי דתנו רבנן ודברת בם בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. פי' דלשון בשבתך משמע בשבת דידך הוא דמחייבת דהיינו שבת דרשות הא עוסק במצוה פטור. ובלכתך בדרך פרט לחתן. פי' דלשון בלכתך נמי משמע בלכת דידך הוא דמחייבת דהיינו לכת דרשות הא לאו הכי פטור, ולמאי אי לעוסק במצוה הא כבר מעטיה מבשבתך בביתך אלא ודאי הא אתא לרבויי דאפילו בשאינו עוסק במצוה פטור משום דטריד טירדא דמצוה כגון חתן¹⁰¹. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור את האלמנה חייב.

footnotes: ¹⁰¹ משמעות דברי רבינו דהוא פטור בפ"ע של טרוד במצוה ולא משום עוסק במצוה וכ"נ בחי' רבינו סוכה כו, א וכ"כ המאירי כאן אבל דעת שאר ראשונים דהוא ריבוי בפטורא דעוסק במצוה, יעו' בפ"ג הערה 4 בזה.