Chiddushei Hilkhot Niddah on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 186
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שלא יהא לבו נוקפו הב"י הביא בסי' קפ"ד בשם הגהת מיימנו' בשם רבינו שמחה דלאח' תשמיש לא תבדוק אבל קודם תשמיש מצוה דתנן כל היד המרבה לבדוק הרי זו משובחת עכ"ל וכתב הב"י דסותר לדברי תוס' שפיר' בשאלו אשה מה שתבדוק פי' לפני תשמיש וכו' עכ"ל. ולענ"ד מעולם לא עלה ברוח ר"ש לפרש פי' אחר בגמ' כמו תו' וכמעט שאין לשון הגמ' אשה מה שתבדוק עצמה לבעלה סובל פי' אחר כ"א לפני תשמיש דלישנ' לבעלה כן משמע וגם לאחר תשמיש מבעי' לי' לאח"כ בגמ' ולכן נראה דס"ל דכיון דכל הטעם דאין לבדוק קודם תשמיש הוא מטעם דברואה אשתו בודק' חושבת ודאי הרגישה דאל"כ למה בודקת ולבו נוקפו ופירש וזה" אם אשתו מעצמה מחמרת אבל אם הוא מחמיר על עצמו ומצוה לאשתו שתהי' בודקת פשיטא דליכא כאן חשש דמרגשת דהרי הוא שצוה לה לבדוק וכך הן מבוארי' דברי ר"ש שאין אשה רשאי להחמי' על עצמה לבדוק אחר תשמיש אבל לבדוק קודם תשמיש רשאי אדם להחמיר על עצמו כדתנן כל היד המרבה וכו' הרי דפתח באשה וסיי' בלשון אדם והדברים ברורי' כמ"ש. ובהכי ניחא (ה) דקאמר ר"ז פ"ב בעל נפש לא יבעול וישנה והוא גופי' פשוט לי' (ו) ר"י דלבו נוקפ' ופורש ודוחק לומר דמיירי באין לה וסת ואיהו קבעי ביש לה וסת דהא סתמ' קאמר ולפמ"ש ניח' דבעל נפש יחמור על עצמו ולא שייך לבו נוקפו:
אחר תשמיש ולכאורה זה נגד הגמ' דאמרינן דאין לבדוק אחר תשמיש דלבו נוקפו ופורש והמ"מ וכן הר"ן תי' בשם הרמב"ן דהתם מיירי בתוך זמן הנזכר דמחייב קרבן והרמב"ם מיירי לאחר זמן דליכא בהוא חיוב קרבן ואף חשש דלבו נוקפו ופורש ליכא וצ"ל הא דתנן במשנה דרך בנות ישראל משמשת בשני עדים נמצא על שלה אותיום אינו מוסב למעלה דדרך נשים הבודקת כך לבדוק אותיום רק המשנה אומרת אם הי' בודקת אותיום אבל וודאי דרך נשים לבדוק בני עדים היינו לאחר אותיום אבל עדיין לא הבנתי תינח שלה כשבודקת עצמה לאחר זמן אינו חייב קרבן דתלינן אח"כ ראתה ואף הוא אין לבו נוקפו אבל בנמצ' על שלו הלא תמיד חייב חטאות ואיך צוו חז"ל לבדוק ובמה יהי' יותר לבו נוקפו מבנמצא על עד שלו ול"ל דכי מחייבין חטאות היינו בהרגישה אבל בלא הרגשה אינו טמאה ד"ת ומכ"ש דאינו חייב חטאות ולכך מסתם בודקת דאף דתמצא כיון דלא הרגישה ליכא חיוב חטאת ואין לבבו נוקפ' אך אם בשעת תשמיש הרגישה אז אסורה לה לבדוק עצמה תיכף דאולי תמצ' ואז יהי' חייב חטאות דהא הרגישה ויהי' לבבו נוקפו דהא הרמב"ם ס"ל בסתם בדיקה ותשמיש חייב ולא בעינן הרגשה דאנן אמרינן באמת הרגישה רק היא חושבה הרגשת שמש או עד הוא וכמש"ל בסי' קפ"ג באריכות. ועלה ברוחי לומר דלפי מה דאמרינן בפ' ידיעת בשבועת וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות דאם משמש עמה בתוך ימי וסתה אף דנמצא על שלו פטור מקרבן דאונס הוא וכי מחייבין קרבן בשמש סמוך לוסתה א"כ הא דמבעי אשה מה שתבדוק עצמה וכו' לחייבו חטאת היינו בשמש סמוך לוסתה דאז חייב חטאת ואף הוא לבו נוקפו ופורש דבא לכלל איסור כזו אבל בתוך וסת דאף דתמצא התורה פטרה לאונס אין לבבו נוקפו דהא התורה נקהו מעון ולכך מותרת לבדוק והא דמבעי בעי על סמוך לוסתה אף דחייב לפרוש ומה קשאיל וצ"ל ביוצא לדרך קשאיל דהתירה לבעול סמוך לוסתה וע"ז קשאיל ואם התירה לבדוק וע"ז שפיר אמרינן דלבו נוקפו הואיל וחייב חטאות ולכך השמיט הרמב"ם הך דינא לפי מה שפירש בו הרמב"ן דעל כל פנים במקום חיוב חטאות אסור לה לבדוק דהא לא משכחת לי' רק ביוצא לדרך דהתירו סמוך לוסתה והרמב"ם השמיט דין זה והטעם כמ"ש אחרונים דהרמב"ם ס"ל דיש בו סכנה הבועל ביום שיוצא לדרך ובעניין רפואת העתי' והזמני' מתחלפי' ואף כי בזמן הגמ' לא הי' מזיק עכשיו בזמנינו חולש' הטבע גורם שמזיק ומסכן בנפשו ולכך השמיטו וס"ל לא העמידו דבריהם במקום סכנה וא"כ נפל פותי' בבירי' להך דינא דבדיקה במשמש סמוך לוסתה דאטו ברשיעי עסקינן אך אין לבבי נוחה בזה כ"כ דכי אמרינן סמוך לוסתה לאו אונס היינו במשמש נגד דברי חז"ל דיש לפרוש סמוך לוסתה ואיהו יצר אלבשהו כמ"ש התוס' לומר אבעול ולא יקרני חטא ובאמת ראתה הרי זה שוגג ולא אונס אבל במי שבעל ברשות חכמים כי התירו וצוו ליוצא לדרך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה מה הוה לי' למעבד מה דפקדו חכז"ל עשה ואם כי היא פרסה נדה מה ה"ל לעשות אף זה אונס הוא ודוחק לומר דמ"מ קרוי שוגג דה"ל לדייק טובא ולבעול תיכף בתחילת עונה הסמוך לוסתה ולא להמתין רגע שיהי' קרוב וסמוך לוסתה ביותר וגם לבעול בחפזון כמאמר חכז"ל כמי שכפאו שד וכמצוה ועושה דברי חכז"ל ולא יותר והוא דלא עשה כן שוגג יקרא וא"ש כל הנ"ל אך זה צ"ע כי לא מצאתי סבראזו לא' מהמחברים. וגם אין דעתי נוחה לומר דבשלמ' בנמצ' על שלו כיון דודאי ראתה בתשמיש ונכשל באיסור נדה לא חששו חז"ל שיהי' לבו נוקפו אדרבה יתן אל לבו לשוב ולדקדק ביותר ויותר כי נכשל בחטאו. אבל בנמצ' לאחר אותיום דליכ' ודאי דמגופו אתי' והוא באשם תלוי א"כ יוכל להיות דבאמת לא נכשל באיסור והוא מנוק' מעון והוא יהי' בכל זה לבו נוקפו ופורש וע"ז חששו חז"ל וצוו מלבי לבדוק. וצ"ל דהנך לשונות ח"א לבדוק לחייב לבעלה חטאת וח"א לחייב לבעלה אשם תלוי בהא פליגי בהך סברא או גם בחטאת חששו חז"ל ללבו נוקפו או לא וקיי"ל כלישנא בתר' דגבי אשם חששו ולא בחטאות דכל זה דוחק דא"כ לישנא קמא דגם בחטאות לבו נוקפו הך מתני' נמצא על שלו איך מתוקמי ודוחק דיחלוקו בפי' המשנה ולכן היותר נכון מה שיש לומר בלא"ה בדברי השגת הראב"ד דכ' הא ר' יהוד' שהי' צדיק שאין כמוהו מנע את ר"ז שלא יהי' בודק אחר תשמיש שלא יהי' לבו נוקפו וכו' וצ"ל דהא דהשיג מר"י ולא מהך דר"א לרב הונא דס"ל ג"כ דיש לדחותו כמ"ש הרמב"ן ולכך שאל הראב"ד מהך דר"ז לר"י ופי' ג"כ על אחר תשמיש וע"כ ס"ל דמיירי במקום דלא חייב חטאת או אשם חדא דאל"כ היינו בעי' דר"ה ועוד אלו כוונתו על חטאות דווקא ה"ל להזכירו בלשון האי בעי דהא זהו העיקר שבו תלוי הספק. וליישב זה נראה דהא דהרמב"ם פוסק דבאין לה וסת בעי בדיקה לפני תשמיש וצ"ל דמפרש כפי' ר"ח דאמוראי נינהו אליבי' דר"י ושמואל ולפ"ז ס"ל דכל סוגי' דהנך בעי אזל' להנך אמור' אליבי' דר"י וס"ל דר"י ס"ל דבאין לה וסת לא בעי בדיקה וס"ל להרמב"ם כי אמרינן אונס הוא היינו ביש לה וסת או אין לה וסת ובדקה עצמה קודם תשמיש אבל באין לה וסת ולא בדקה קודם תשמיש ומצאה לאחר תשמיש אין זה אנוס דאמרינן קודם תשמיש כבר היה הדם הזה (ועיין פ"ה הלכות שגגות דדעת הכ"מ לומר דאפי' ביש לה וסת הואיל דרך צנועות לבדוק לא קרוי אנוס וזה לא יתכן דכי אתה עושה כל עולם צנוע הא יש לה וסת ומה דו קו דגמ' בשבועה לומר דמיירי בכה"ג דעברה וסמוך לוסת' שמשה ולא אמרינן בכה"ג דלא בדקה עצמה מקודם כדין חז"ל א"ו דליתא אבל מ"מ ילפינן מיני' דבאין להוסת דאם לא בדקה דלא קרוי אונס) וא"כ שפיר קמספקא לי' באין לה וסת כיון בעי לבעלה בדיקה לפני תשמיש א"כ אם בדקה ומצא אחר תשמיש סמוך אותיום הרי כאן חיוב חטאות ולאח"כ אשם תלוי דאינו אנוס כלל דה"ל למבדק ויהי' לבו נוקפו ופורש דנכשל באיסור כרת או ודאי או ספק ור' יהודא הוסף אפילו לאחר שיעור חיוב אשם תלוי סוף כל סוף לבו נוקפו אולי הי' הדם בעת תשמיש ועבר איסור של תורה וחייב חטאת ולבו נוקפו ופורש אבל כשיש לה וסת או אין לה ובדקה עצמה מקודם אף שהיא פרסה נדה בעת תשמיש מ"מ הרי הוא מניקה מעון ואף מפשע דאונס רחמנא פטרה ואין לבו נוקפו בשביל זה כלל ולכך משנתינו דמיירי ביש לה וסת כמ"ש הרמב"ן שפיר אמרינן דבודקת בשני עדים וכו' דלא שייך לבו נוקפו אך זהו הכל אליבא דהך מ"ד דלבעלה אפילו אין לה וסת לא בעי בדיקה אבל לפי דקיי"ל כרחב"א דתמיד בעי בדיקה ואם ליתא להך איבעי דתבדוק לחייב בעלה חטאת דאטו ברשיעי עסקינן דלא יצטרך בדיקה לאין לה וסת ואם כי בדקה א"כ אף בזו הרי הוא אונס ולא שייך לבו נוקפו כלל ולכך השמיט הרמב"ם לגמרי הך דינא דיהי' נזהרת לבדוק שיעור אותיום כסברת הרמב"ן דתזקק לבעלה לידי חיוב חטאות כי לדידן ליתא הך דינא וגם הגמ' בשבועת מוקי לה בשמוש סמוך ניסתה ולא באין לה וסת ולא בדקה חדא היא היא דהוא עובר על תקנת חז"ל בזה כמו בזה דלמסקנ' בעי בדיקה ועוד דכיון דדרך בנות ישראל משמשה בשני עדים וכו' ע"כ איירי ביש לה וסת דבאין לה וסת מה אריי צנועת כל אדם נמי ס"ל דהך דקתני נמצא על שלו וכו' איירי ג"כ בכה"ג ביש לה וסת ולכך מוקי לה בשמש סמוך לוסתה ומזו שפיר איירי ג"כ רישא דמ"מ אין צריכה בדיקה לפני תשמיש וכמש"ל בסי' קפ"ד לשיטת הרמב"ם דכל החשש בפרישת סמוך לוסתה דלמא מחמת תשמיש תראה ולא מקודם וא"צ בדיקה כלל וא"ש:
וסת קבוע ג"פ הראשונים צריכה לבדוק וכו' זהו דעת הרי"ף ז"ל כפי מ"ש כל המפורשים ונושאי כליו והש"ך בס"ק א' חולק על כל המפורשים כי לא עמדו על דעת הרי"ף ז"ל ודעתו ג"כ מסכים לרש"י דלבעלה לא בעי בדיקה כלל והאריך בזה ולהיות כי תיפס לפורשו בשני סברות וכללין כאחד ובאמת הן תאומים במובן ודינו של זה לא כשל זה לכן אחלקם ונדבר בכל סברא כפי צורת השמועה סברא חדא דיבר הש"ך מלבו לא מצא לו חבר במחברים והוא דאם אין הבעל רוצה להחמיר לעצמו כל לבעלה לא בעי בדיקה אבל אם יאמר הבעל מה לי באחריות הלזה או בדוק עצמך בעדים או לא כי מה לי בספק נדה מחויבי' לבדוק ג' פעמים אם תמצא דם הרי יוצאת בלי כתובה ואם לאו הרי היא ככל הנשים שיש להן וסת ולכך העתיק הרי"ף הך דינא בכתובות דכל הנ"מ לענין כתובה דאם יטענו הבעל אין אני מכניס עצמי בספק כנ"ל ודברים אלו אין להם שרש ועיקר כי מלבד שאינו מובן כלל במה שאמר שאם בדקה עצמה ג' פעמים ולא מצא דם הרי היא ככל הנשים ומה בכך ובכל הנשים אם הבעל אומר לא אשמש עמך עד שתבדוק כי לבי נוקפו הואיל שאין לך וסת ומי ימחה על ידו ואע"פ שאמרו לבו נוקפו ופורש לא דיברו באין לה וסת כי בזו בוודאי כל המרבה לבדוק הרי זה משובח ובפרט לפמש"ל דאם הבעל מצוה לבדוק פשיטה דלא שייך לבו נוקפו כיון דיודע דמחמת דיבורו ומצותו עשתה כן וזה פשוט אף גם דשיטת הגמ' לא יתכן לדבריו דבממ"נ אם הרי"ף מפרש סברא זו ג"כ כדברי רחב"א דאמר משמש בשני עדים היינו כשהבעל מקפיד ואומר מה לי להכניס לבית הספק א"כ מה פריך הגמ' ואי בשאינו עסוקה בטהרות הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה ויצטרך לשנוי' מאן דמתני הא לא מתני הא הא לק"מ דאמת לא בעי בדיקה אבל הרשות ביד הבעל להחמיר לעצמו ולהצריך אותה ג"פ בדיקה לברר ספיקה ועכצ"ל דזה דוחק לומר בדברי רחב"א דמיירי בכה"ג ברצון הבעל דהא עלי' דר"מ קאי ועל האשה זו אנו דנין או מותרת או אסורה ולכך הוצרך הגמ' לשנוי' ומאן דמתני הא וכו' ולדעת הש"ך פי' הרי"ף כפי' רש"י דרחב"א מיירי לטהרות וכו' וא"כ ע"כ הא דאמר רחב"א משמשת בשני עדים וכו' אין פרושו ג"פ דהא לטהרות צריכה בדיקה לעולם כמבואר במשנה ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה וכו' וע"כ פי' לעולם וא"כ מנ"ל להרי"ף לומר דמשמשת רק ג' פעמים והן הן עותה והן הן תקנוה כיון דכוונת רחב"א מוסב על עולם ואם ס"ל להרי"ף מסברא לא ה"ל להעמיד דבריו ארחב"א דהוא מצריך לעולם בדיקה והוא מצריך רק ג"פ ומה טיב של זה לזה ולכן דבריו הללו אין לו שחר כלל:
אמנם סברא שני' לא עינה מלבו רק אמורה עם הספר בעל נפש לראב"ד ז"ל ועיין בשער הספירה ובדיקה כי באמת רחב"א מיירי לטהרות ותמיד צריכה בדיקה א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש וזה אין ענין לדידן דאין לנו בעו"ה טהרות רק הרי"ף מיירי ברואה דם מחמת תשמיש ובזו ס"ל דמשמשת בשני עדים לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה ג"פ ואם תמצא דם הרי היא אסורה לבעלה ואם לאו הרי מותרת ככל הנשים והרב הרי"ף לא תפס מדברי רחב"א אלא צורך הנהוג ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה עי"ש שהאריך בזה וכפל בזה הדברים והש"ך האריך בזה ובכל זה דברים סתומים כי מה ענין זה ברואה דם מחמת תשמיש לרחב"א כיון דדיבר לסתם נשים שאין להם וסת ועוסקת לטהרות ומה הוא שתפס הרי"ף מדברי רחב"א לענין צורך הנהוג. ומדברי הש"ך נראה דמפרש דה"א הואיל ור"מ ס"ל אשה שאין לה וסת אסורה תיכף לבעלה וה"א אפילו דלא קי"ל כר"מ ה"מ בסתם אשה אבל באשה דחזינן דראתה פ"א מחמת תשמיש דבכל זה בעי ג"פ אבל בפעם אחד אינו אסורה אף דאין לה וסת ג"כ אבל זה שאמר הרי"ף דאם אינה ראתה ג"פ דהרי היא ככל הנשים זה לא יליף הרי"ף מהך דרחב"א רק מסברא דקיי"ל בכל הש"ס בהלכתא זימנא הוי חזקה רק עיקר ילפותא מהך דרחב"א דבראי' אחת באין לה וסת לא מסתברא ואי נימא מנ"ל לרי"ף למילף זה מדברי רחב"א נראה דיליף לי' מדאמר הן עותה משמע לשון רבי' קשה הלא בבדיקה אחת ומצא דם הרי היא מעות דאסורה לעולם כר"מ א"ו דגם בזה צריך ג"פ כשאר נשים זהו מה שנ"ל לכאורה בדברי ראב"ד וכן הבין הש"ך דכתב ומיהו נ"מ באשה שראתה דם מחמת תשמיש דצריכה בדיקה ג"פ אבל זהו דוחק דהא דעת הראב"ד הא דתנן בברייתא גבי רואה דם מחמת תשמיש וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו וסת לראיה ומזה מוכח כמ"ש הראב"ד עצמו דברייתא איירי באשה שאין לה וסת דסיפא דקתני ואם יש לה וסת. ולפ"ז למה לו להרי"ף להביא מהך דרחב"א דאף דאין לה וסת וראתה פעם א' מ"מ אינו אסורה עד ג"פ הלא מהך ברייתא מוכח דקתני להדיא דאינה אסורה עד ג"פ ומיירי באין לה וסת ולכן נראה לי דה"א הא דקתני ברואה דם מחמת תשמיש ג"פ אסורה לבעלה היינו אי איקרי דבדקה עצמה אחר בעילה ומצא דם אבל שיהי' מחויבת לבדוק עצמה אפילו מצא פ"א דם מחמת תשמיש מ"מ הרי ככל הנשים וא"צ בדיקה ולזה הביא הרי"ף דברי רחב"א דס"ל דבכל הנשים צריכה בדיקה לעולם רק איהו ס"ל כן בטהרות אבל לא לבעלה וה"מ בדלא אתרע שלא ראתה אחר תשמיש אבל בדאתרע שהיא ראתה פעם א' אחר התשמיש חזר הדבר לבעלה כמו לטהרות וצריכה בדיקה עד דאתחזיק ג"פ שלא ראתה ושבה לכלל כל הנשים דעלמא שא"צ בדיקה כלל ובתורת הכרע אמר הרי"ף למילתא דבהא אמרינן אפי' לבעלה. וזהו ברור בדעת הראב"ד ודלא כדמשמע מש"ך דקמ"ל דלא הפסידה כתובתה עד שתשמש ג"פ לאפוקי מדר"מ דזהו לשיטת הראב"ד ממקומו מוכרע וא"צ לדברי רחב"א. ולפ"ז כל איש נבוב ילבב כמה רב מהדוחק יש בפי' זה ויפה עשה כל מפורשי' הרי"ף דלא פי' כן בדברי הרי"ף וכבר כתב הרז"ה בהשגתו על דברי הראב"ד שדבריו הן רק אסמכת' בעלמ' להטיל פשרה בין הרי"ף ובין המקשין עליו ומי כחכם ומי יודע פשר דבר ולכן דברי הש"ך להקל אין לו שורש במקום שרוב פוסקים מחמירין למעשה ומ"ש דכן עמא דבר לא ידעתי איך שייך מנהג בדבר דלא שכיח כי רוב נשים אע"פ שאין להן וסת קבוע ליום ועונה מיוחדת מ"מ אינם רואין כי אם בזמן מוגבל ד"מ עד כ"ט יום או ל' אינם רגילין לראות ומימים ואילך אין קביעתן קביעות גמורה פעמים מקדים פעם מאחר וכבר כתבו הפוסקים דעד יום ההוא בכלל יש לה וסת וא"צ בדיקה ובימים אלו אשר היא נבוכה לבד היא בגדר אין לה וסת ובזו כ"ע נוהגי' לבדוק וכל המרבה לבדוק משובח' ואינו להקל כלל נגד דברי הש"ע והרב ז"ל ואין להקשות איך ס"ד דבאין לה וסת לבעלה א"צ בדיקה כלל הא בגמ' פריך למה א"צ בדיקה בימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לי' וסת ואסקינן דבימי נידתה לא קבעה לי' וסת וא"כ באין לה וסת תבדוק שחרית וערבית אולי קבעה לי' וסת דהך דלמא קבעה לי' וסת אינו אלא לבעלה דלטהרות לא איכפת לן אי קבעה וסת אדרבה יותר חומר' אם אין קבעה דמטמאה מע"ל משקבעה ותהי' ד"ש. וא"כ דכל הבדיקה בשביל בעלה אף באין להוסת עכ"פ תבדוק שחרית וערבית משום קביעות וסת דאפשר לומר דודאי לא חשינן בהיא טהורה דאם תראה מסתמא תרגיש ואם תרגיש ודאי תבדוק עצמה משא"כ בתוך ימי נידתה וימי טוהר דאין נ"מ לטהרתה בראי' שלה אם אתה מצריכה ומחייב' בדיקה אף היא תרגישה ולאו אדעתי' כי מה איכפת לה בזה סוף כל סוף טמאה היא:
והנה המחבר שהביא דברי הרי"ף כתב דבג' פעמים ראשונים מצריך אף בדיקה לפני תשמיש ולשיטתו הולך דפי' כן בב"י ליישב קו' הרא"ש על הרי"ף דמה פריך אילימא בעסוק' בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא וכו' דהא התם מיירי מלפני תשמיש ורחב"א מיירי מלאחר תשמיש ותי' הוא דמילתא דפשיטא הוא כל שצריכה בדיקה לבסוף צריכה בדיקה קודם תשמיש. וע"ז בנה יסודו לבסוף ג"כ דלהרי"ף בעי בדיקה לכתחלה (א) והד"מ השיג עליו דלא משמע כן בכל הפוסקים ביחוד בדברי הראב"ד ז"ל והנכון אתו לכן נראה לי ליישב הרי"ף מכל הקוש' והוא דהא דאמר שמואל הלכה כרחב"א יש לפרשו בכל גוונ' או רק הלכה כמותו לאפוקי מדר"מ דאמר אשה זו אין לה תקנה לבעלה ועיין בחידושי הר"ן דכתב ג"כ כזה דלאו אכולי מילת' אמר הלכה כרחב"א וא"כ קושית הגמ' כך שמואל דאמר הלכה כרחב"א במה אי בעסוקה בטהרות וא"כ ע"כ לאו אכולי מילת' קאמר הלכה כוותי' דהא שמואל קאמר בעסוקה בטהרות דבעי בדיקה לבעלה ורחב"א לא הזכיר כלל דבעי בדיקה קודם תשמיש ועוד שמואל דקאמר דבעי בדיקה לבעלה היינו משום דפוסק כמשנה כמבואר בגמ' דעלה סתמה דמשנה קאי ובמשנה מבואר דתמיד צריכה בדיקה לאחר תשמיש בשני עדים דתנן משמשת בעדים וליכא למימר דפי' רק ג"פ חדא דהא סתמ' קתני ועוד דהא איירי אף ביש לה וסת כדאמרינן בגמ' להדי' וביש לה וסת אין חילוק בין ג"פ ובין לעולם וע"כ דקאמר רק הלכה כרחב"א לאפוקי' מדר"מ דס"ל דאשה שאין לה וסת אין לה תקנה וע"ז פרכינן שפיר דהא זה בלא"ה ידעינן כיון דאמר דאשה שאין לה וסת ועסוקה בטהרות בעי בדיקה לבעלה ש"מ עכ"פ דמותרת לבעלה ודלא כר"מ דאמר אסורה לבעלה וקו' הגמ' שפיר ולק"מ וקאמר הגמ' אלא בשאין עסוקה בטהרות ומעתה ל"ק מה בכך הא מ"מ מדקאמר שמואל בטהרות לבעלה בעי בדיקה ש"מ דיש לאשה תקנה ואין הלכה כר"מ (וקו' זו לשיטת הרא"ש קשה) דקמ"ל כרחב"א דבעי ג"פ בדיקה אחר תשמיש רק גם זה מיותר כמ"ש כיון דכבר שמעינן ממילתא דשמואל הנ"ל דאין הלכה כר"מ פשיטא דהלכה כרחב"א דלא מצינו מחלוקת אחריתי רק ר"מ ורחב"א ואי אין הלכה כר"מ ודאי הלכה כרחב"א רק די"ל דמשנה דקתני משמשת בעדים מיירי בכל גוונ' אפי' אינו עוסקים בטהרות וא"כ הרי כאן תנא ג' דס"ל דיש לה תקנה דלא כר"מ ומ"מ צריך בדיקה תמיד ולכך קאמר שמואל דהלכה כרחב"א ועל זה פריך הגמ' הא אמר שמואל לבעלה לא בעי בדיקה וכו' והיכי אתמר מילתא דשמואל לעיל אתמר לא שנו אלא בעסוקה בטהרות כמ"ש התוס' להדי' בד"ה חדא מכלל חברתה אתמר ע"ש וא"כ מוקי שמואל למשנה בעסוקה בטהרות וא"כ אין כאן תנא ג' רק המשנה י"ל כרחב"א ס"ל דאין עסוקה בטהרות וא"כ עדיין מילתא דשמואל מיותר דכיון דקמ"ל דאין הלכה כר"מ ממילא ידעינן דהלכה כבר פלוגתא דהוא רחב"א ומשני הגמ' דלעולם באין עסוקה וקמ"ל דלא תימא המשנה איירי בכל גווני וחולק אר"מ ורחב"א וה"א הלכה כוותי' דמשנה וא"ק הא כבר אמר שמואל להדיא לא שנו אלא בעסוקה וכו.' מאן דמתני הא לא מתני הא. ודברי הרי"ף ברורי' וא"כ מחלוקת כלל וצדקו כל דבריהם כן נ"ל בישוב דברי רי"ף וכפמ"ש הפוסקים דלהרי"ף א"צ בדיקה לפני תשמיש רק לאח"כ:
מקנחים עצמן כל הלילה בעד וכו' הלשון מקוצר דריש דבריו משמע שא"צ כלל לבדוק אחר כל תשמיש ובאמת צריך רק א"צ עד חדש לכל ביאה רק די בעד א' וכמו שסיי' הרמ"א מקנחי' עצמן בע"א וכן הוא ברמב"ם הלכה י"ז והכ"מ כתב דפוסק כר"ז דאמר בעל נפשלא יבעול וישנה וס"ל בעל נפש לאו דוקא רק שורת הדין כן ולא ידעתי לאיזה צורך הכניס עצמו בזה דוחק דהא הרמב"ם מפרש כמ"ש התוס' בשם רשב"ם דמודה ב"ה דצריכה בדיקה אחר כל תשמיש ותשמיש אך אין צריך עד חדש אחר כל תשמיש מיוחד ופסק הלכה כב"ה ופשוט. והנה מדברי הרמב"ם לא נראה רק בבדיקה שאחר תשמיש וביש לה וסת אבל באין לה וסת דצריכה בדיקה לפני תשמיש אפשר דאינו מועיל דתבדוק ותניח לאור היום ובין כך תשמיש כיון דאין לה וסת וכל רגע בחזקת רואה היא איך תשמש בלי דעת אם בדיקה שלה טהור מ"מ מדברי התוס' ורש"י שם משמע אפי' בדיקה שקודם תשמיש ובדף י"ב בגמ' זו עדן שלצנועת משמע אפי' באין לה וסת הדין כן לולי צנועות א"צ לבדוק לאור הנר. מיהו יש לדקדק למה לא הביא הרמב"ם עדן של צנועות דאין בודקת בעד שכבר בודקת בו פ"א ואפשר דס"ל דזהו הכל על משנה דעלי' קאי זהו עדן של צנועות ושם מיירי בעוסק בטהרות ולכך הצנועות החמירו לבדוק בכל תשמיש בעד מיוחד אבל באין עסוקה בטהרות אף צנועות אינן נזהרת בו ולכך השמיטו הרמב"ם ונכון הוא: