Chiddushei Hilkhot Niddah on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 184
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בא עלי' וכו' דעת הש"ך בס"ק א' דאם אין לה וסת מסתמא וסתה כל ל' יום ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסת' ומותר לבוא עליה בלי בדיקה ודבר זה אין לו שחר דהא דכתב הש"ע אשה שיש לה וסת קבוע משום דבאין לה וסת לקמן בסי' קפ"ו פוסק כדברי ר"ח ורמב"ם דאף לבעלה בעי בדיקה וא"כ מה אהני דיש לה עונה בינונית וא"כ הא דתנן בכל הש"ס ופוסקים דאין לה וסת בעי בדיקה היכי מצינו דהא יש כאן עונה בינונית ודוחק לומר דמיירי דעקרוה לעונה בינונית שעברו שלשה זמנים ולא ראתה בעונה בינונית חדא דזה דוחק דכל הך משא ומתן באין לה וסת יהי' בכה"ג דוקא באופן רחוק ועוד להש"ך דמשוה עונה בינונית לוסת א"כ בממ"נ אם עקרוה לעונה בינונית לג' ראי' אחרים שווים הרי קבעה וסת לראי' ההוא ואין לה וסת איך קרית לה ואם עקרוה לג' ראי' בלתי שוין עדיין עונה בינונית במקומו כמו וסת הקבוע כמבואר לקמן בסי' קפ"ט אלא שאני מוסף דלא מצינו בשום דוכת' עקירה לעונה בינונית כל זמן שלא קבעה וסת דאמרינן אשה זו הואיל ואין לה קביעות לראי' אנו אמרינן דרך נשים לה כרוב נשים מעונה לעונה ולכן ברור דכי אמרינן עונה בינונית היינו להחמיר דינו כדין וסת קבוע אבל לא להקל דאין עונה קובע זמן כמו הוסת וכמ"ש הר"ן דבוסת דיו שעתה ובעונה בינונית לא אמרינן כן ולכך כאן להקל ולהתיר באין לה וסת תוך ל' יום בלי בדיקה ליתא ולכן דקדק המחבר ולא כתב כאן דעונה בינונית דינה כוסת קבוע כמ"ש בכמה דוכתי ונכון (עבק"א):
להחמיר עי' לקמן בסי' קפ"ו מ"ש בזה בישוב דברי הרמב"ם ורבינו שמחה ע"ש:
עונה א' וכו' עי' ש"ך סק"ה דכתב מדרבנן דהא קי"ל וסת דרבנן וכ"כ הרא"ש במס' נדה בדוכת' טובא אבל ביבמות הסכים הרא"ש לדברי ר"ח דיוצא לדרך לא יפקוד אשתו אם היא סמוך לוסתה רק בחיבוק ונישוק ולא בתשמיש דהא וסת דאורייתא והדברים נראין כסותרין כמ"ש הב"י ע"ש ואפשר לומר דדברי הרא"ש שם בממ"נ אי אתה סובר וסת לאו דאורייתא א"כ מנ"ל להתיר איסור דרבנן וקרא דפקדת נוך איירי שלא בזמן וסת ומנ"ל להתיר איסור דרבנן בשביל הוצאת הדרך ואם אתה אומר דהכי דרשינן ופקדת נוך ולא תחטא משמע דיש כאן חשש חטא אבל בזה שאתה יוצא לדרך לא תחטא וע"כ דמיירי בסמוך לוסתה דיש בו זולת היוצא לדרך חטא א"כ מ"כ וסת דאורייתא כיון דעל זה יהי' סובב והולך כונת הקרא וא"כ פשיטא קשה למה באמת התירה לעבור על איסור של תורה בשביל השתוקקת האשה לבעלה ודבר זה רחוק מסברא דיהי' ניתר בשביל זה איסור של תורה ודברי הרא"ש הם על דרך בממ"נ ודוחק וצ"ע (עבק"א).
אותו היום וכו' עי' ש"ך סק"ז דהביא דעת אביאסף והרחב"ן דסברי שיעור הרחקת עונה היינו י"ב שעות והב"ח וכן הל"ח סייעו לו מהך דעונה בדם בתולים דפי' י"ב שעות ובאמת סוגי' גמ' דנדה דף ס"ג מבואר דלא כראב"ן ואביאסף דהא אמרינן היה רגילה לראות ביום מותרת בלילה שלפניו דכל הלילה שלה ובגמ' הוה ס"ד דפרישת העונה הוי עונה אחריתי ומשני לא אותו עונה והש"ך סק"ז תי' דהגמ' איירי שיש לה וסת לראות לעולם בתחלתו או לעולם במציעתו וכו' א"צ לפרוש אלא אותו יום יום ולא לפניו והא"ז איירי אם אין קבע ביום ההוא לפעמים בתחילה וכו' ע"ש ודברים אלו אין לו שחר דהגע עצמך אשה שוסת' לראות תיכף בהנץ החמה יהי' מותרת בלילה שלפניו ואם לפעמים מאחרת מלראות מהנץ החמה ואילך יהי' כל הלילה אסור כלפי לייאי וגם עדיין לא ישוב כלום לשיטת אביאסף דס"ל עונה י"ב שעות והרי הש"ך מודה דאם קבע לה לראות בתחילת היום דמותרת בלילה שלפניו ואיה איפוא י"ב שעות. והט"ז בס"ק ב' נתחבט לחלק בין הך עונה דדם בתולים לעונה דפרישה וא"צ לדוחק כי החילוק מבואר דבשלמא שם הוא השיעור שיזוב הדם מהמכה של מיעוך הבתולים וכי מה אכפת ליה לדם לזוב בשינוי עתים יום ולילה הלא י"ב שעה מהמכה זב הדם וכי נימא כשהיום הגדול בסתיו ט"ו שעה יזוב מהמכה כל ט"ו שעה ובימי חורף שהיום קטן ט' שעות יזוב ט' שעות זהו מהנמנע ולכך אמרינן תמיד י"ב שעות. אבל וסת נדה כבר ידוע שתלוי במהלך החמה ולבנה עד שקבעו וסת חודש למהלך לבנה באמרו יום זה מחודש גורם הראי' וכן וסת השבוע שיום זה מהשבוע גורם הראי' וכן לפעמים באשה גורם כשהחמה למעלה מהאופן על הארץ הראי' ולפעמים ההיפוך כשהחמה למטה מהארץ לפי מזג האשה ואיכותי' משתנה המקרי' לפעמים העדר השמש ולפעמים הוית השמש קובע וגורם הוסת וזה פשוט וא"כ מה הבדל יש אם היום והלילה גדולים או קטנים סוף כל סוף השמש זורחת אי שקוע ובזה תלוי הראי' מהאשה ולא בהתמדת הענין זמן ארוך או קצר ודבר זה פשוט ונכון. ועשיתי סמוכין לחלוק הנ"ל במה דאמרינן בגמ' דשבת פרק ר"מ לר"ע דאמר פולטת ש"ז ה' עונת שבד' עביד פרישה בהשכמה והא טבולי יום נינהו ומשני ניתנה תורה לט"י ושאל ניתנה קאמרה או ראוי' קאמינה ויש להבין מה דהוה הוה מה נ"מ אי ניתנה או ראוי נינהו וגם מה דהשיב ראוי אין זה אלא מדברי נביאות דמנא ידע למימר ס' רבוא נשים מישראל לא הי' אחת שפולטת ש"ז וטבלה ודבר זה צריך קבלה הל"מ שהי' אז במעמד ולאיזה צורך נמסור דבר זו מה שאין נ"מ בו אמנם הדבר מבואר דיש כאן ספק אי אמרינן עונה הוא י"ב שעות כשיטת אביאסף ולא תליא אם היום ארוך או היום קצר או תלי' הכל ביום ואין הבדל ביום ארוך או קצר ולפ"ז אי בשעות תלוי א"כ כשישראל פרשו ביום ד' הרי כאן יום ד' ולילה כ"ד שעות. יום ה' ולילה ג"כ כ"ד שעות הרי ד' עונת וביום ו' י"ב שעות א"כ ביום סיון שהוא יום ארוך טרם ששקעה החמה כלו הה' עונת ואף שהי' פולטין עוד היום הגדול לטבול טרם שישקע השמש והרי הן מעורבי שמש אבל אי אמרינן דתלוי בימים א"כ יהי' יום ו' גדול כ"כ כיום שעמדה חמה ליהושע מ"מ אם תפלוט עם שקיעת השמש טמאה וא"כ אין להן טבילה רק בלילה והוי טבולי יום והא לא קשיא דא"כ מה פריך הגמ' והא טבולי יום נינהו ומשני ניתנה תורה לט"י דמנלן לשיטה זו דס"ל י"ב שעות הוי עונה ז"א דאל"כ קשה מנ"ל פולטת ש"ז בה' עונת רק סגי בד' עונות והא דהפרשתן בד' בהשכמה משום דאם הי' משמשין ביום ד' עד לע"ע א"כ הוי ליל ה' ויום ה' ב' עונת ליל ו' ויום ו' ב' עונת הרי ד' עונת ואם יפלטו ביום ו' לעת שקיעת השמש הרי יהי' טבולי יום ואיך יקבלו התורה וע"כ הוצרך משה להקדים להם עונה א' וכיון שהקדים נתן להן בהשכמה דבהשכמה עלה וכו' וע"ז משני שפיר ניתנה תורה לטבולי יום וא"כ לא הי' הצורך לבטל מישראל פ"ו כל יום ד' וע"כ דבעינן ה' עונות אבל עכשיו דקי"ל דבעי ה' עונת ובד' עביד פרישה שפיר קא מספקא להו וע"ז השיב ראוי ליתנו זה אמת כן דבי"ב שעות תליא ולא בימים וא"כ אז הי' יום גדול וטבלו קודם ערב והי' מעורבי שמש וא"ש דאין צריך לדברי נביאות דלא הי' אשה אחת נזהרת מפליטה רק ס"ל כהנ"ל כהנ"ל וזה ברור לענ"ד:
והנה מ"מ חוב' עלינו לישב דברי אביאסף וראב"ן ז"ל שלא יקשה מדברי הגמ' עליהם ונראה דס"ל ודאי לר' יוסי דס"ל שעת וסתה דאם ראתה בחצי יום מותרת לשמש עד חצי יום עד הגיע השעה שהוא רואה בו וא"כ יתמה לר"י וכי לא ידרוש הך אזהרה שיפרשו מנשיהם סמוך לוסתה וא"כ הא דר"י אזהרה לבני ישראל שיפרשו וכו' כתנאי נינהו דלר"י לא דרשינן וזהו דוחק למאוד ול"ל דמוקי הך אזהרה על שעת וסת גופו מלבד דלישנא דגמ' לא משמע כן אף גם דל"ל קרא והזהרתם פשיטא דבשעת וסת יש לפרוש בלי אזהרה כלל דאולי בשעת תשמיש תראה דאיך ס"ד א) בעונה ועת ההיא תשמש וצריך לומר דיש כאן שני עניני אזהרות וסת הוא בזמן שקבוע לראות וזהו נקרא וסת וזהו ודאי דאסורה לשמש למ"ד וסת דאוריית' מהתורה ולמ"ד דרבנן מדרבנן אבל זה אין ענין כלל להך בוהזהרת' כי זהו חובה ואיסור גמיר אפי' ביוצא לדרך וכדומה אך אח"כ סמוך לכך וזהו נקרא סמוך לוסת ב) וזהו בכלל והזהרת' ואמרי' שיהי' נפרשים סמוך לוסת דייקא דהדי הזמן הרואה בו נקרא וסתה אמנם הזמן המוקדם נקראת סמוך לוסת' וזהו בכלל זהירות בעלמ' וזו שהתירה ביוצא לדרך וכיוצא בו וא"כ במשנה לא נזכר כלל מאזהרה זו סמוך לוסתה כי הוא רק חומר' וגדר וסייג בעלמ' לא דברו בו חכמי משנה ז"ל רק חכמי תלמוד לאחר המשנה החמירו באזהרה זו לומר אפי' סמוך לוסתה אסור לשמש ולכך לא מצינו פרישת סמוך לוסתה במשנה ור"י ור"י חלקו במשנה דין פרישת וסת עצמה כי זהו בכלל איסור או של תורה או של דרבנן ולכך ר' יהודא מתיר ברואה ביום בלילה שלפניו כי אין זה בכלל וסת ור"י מתיר אפי' ביום עד גבול הקבוע בשעות ביום לראיתה אבל מסמוך לוסת' לא איירי במשנה ובזהו ניח' דהתירהו לשמש סמוך לוסת' ביוצא לדרך דלמ"ד וסת' דאורית' איך התירה תורה כקו' התוס' והרא"ש אבל לפמ"ש ניחא דאין זה בכלל וסת דאורייתא ולא התירה ביוצא לדרך רק בעונה הסמוכה אבל חכמי תלמוד ז"ל הם דהחמירו לפרוש מעונה סמוך לוסתה והוא בכלל אזהר' חכמים וזהו שדייקא לפרוש סמוך לוסת' כי ביום עצמו הוא נקרא וסת אבל לפניו נקרא סמוך לוסתה ולפ"ז יצדק לנכון מה דפריך הגמ' על הא דאמר רבא הלכה כר' יהודה והתנן וכו' וכמה אמר רבה עונה מאי לאו עונה אחריתי דקשה חדא היכי ס"ד לומר עונה אחרית' ומה ראה על ככה להבין זה במילתא דרבא ולהקשות ממנו קו' עוד לפ"ז דס"ל עונה אחריתי א"כ רבא דלא כמאן לא ר' יהוד' דהא ס"ל רק אותו עונה כקו' הגמ' ומכ"ש דהוא דלא כר' יוסי וא"כ עדיפא ה"ל להקשות רבא דלא כמאן ג) ומה אריא דאמר הלכה כר' יהוד' אבל לפי' אביאסף ניחא דאמרינן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוס' וכמה עונה הבין הגמ' דהך סמוך הוא שיעור עונה והגמ' ידע דמעשה בכל יום יוכח וכן הלכה ומורי' כך דאין פורשי' מאשה רק י"ב שעות שיעור עונה מעת הראי' ד"מ אם ראתה חצי יום פורש ממנה חצי הלילה שלפניו שהוא מכוון י"ב שעות וא"כ בשלמא הלכה כר' יוסי דוסת נקרא בשעה שרואה חצי יום שפיר קאמר דסמוך י"ב שעות הימנו יש לפרוש והוא המסכים עם מעשה בכל יום אבל אי הלכה כר' יהודא ולדבריו אף ברואה בחצי היום כל היום לוסת יחשב וא"כ אם אתה מזקיקו לפרוש עונה מקדם אף הוא אסור בכל הלילה וזה נגד הנכה ומעשים בכל יום וקו' הגמ' שפיר ומשני הגמ' לא אותו עונה פירש הא דאמר' עונה אין הכוונה על סמוך לוסתה לבד שזה יהי' עונה אבל הכוונה שצריך לפרוש שיהי' בין הכל מזמן הפרישה לזמן ראי' י"ב שעות שהוא שיעור עונה וכך פי' וכמה יהי' זמן הרחקה בין הכל סמוך וצירוף וסתה וע"ז אמר רבא עונה וא"כ הדבר מסכי' לר' יהוד' ולמעשים בכל יום וא"ש וע"ז פריך הגמ' תרתי ל"ל דוודאי הך ניח' וא"צ פי' דאמר רבא שיעור עונה ונדע דהלכה כר"י וע"ז משני הגמ' דה"א כר"י ולבר מאותו זמן וסת אבל הא דהקשה ועביד צריכת' להיפוך דנימא הלכה כר"י ולא יאמר עונה זה לכאורה קשה לשיטת אביאסף דהא מזה לא ידענו דירחיק עוד חוץ לוסתה זמן מה ועד"מ אם רואה בחצי יום דנפרש בחצי לילה דממילתא דר' יהודא לא שמענו רק כל היום בכלל איסור. אמנם לפי הנ"ל ג"כ י"ל דצריך טעם למה באמת עשהו חז"ל לפרוש י"ב שעות מקודם ומה נ"מ בי"ב שעות ולמה לא פחות ולא יותר דבשלמא לדידן הכל תלוי בזמן שקיעה וזריחה כנ"ל אבל לשיטתו קשה וצ"ל דכל עצמו של חומר הפרישה מקודם לוסתה הוא דאם אתה אומר רק כפי החומר הנזכר במשנה לר' יהודא ואם תראה בשחרית דמותרת לשמש בליל שלפניו האשה לא תבחין ההבדל בין שקיעת חמה לזריחות ותחשוב דקודם זמן ראיה מותרת לשמש כר' יוסי ואף אם תראה בסמוך לשקיעת חמה בפנות היום תשמש מקודם וזה אסור דכל היום בכלל איסור ולכך עשהו חכז"ל הרחקה י"ב שעות וא"כ לעולם אי אפשר לבוא לכלל איסור לשמש בעת וסתה וא"ש ולפ"ז אף דלא אמר רבא וכמה עונה רק קמ"ל הלכה כר' יהודא והך מימרא דר"י לחוד הוה סגי' לפרוש מאשתו סמוך לוסת' הוה ידעינן שיעו' י"ב שעות דכל עצמתו של הרחקה הוא בשביל טעות הנ"ל וע"כ השיעור י"ב שעות דאל"כ מה הועילו חכז"ל בתקנתן וגם יותר מי"ב שעות ל"ל דלאיזה צורך י"ל כן בשלמא אי הלכה כר' יוסי שפיר ה"א דהרחקה סמוך הוא כל אותו יום או לילה ומה דלר' יהודא מדינא אסור לדידן לר' יוסי מטעם הרחקה סמוך לוסת' והוצרך רבא להודיענו דלא כן הוא רק שיעור עונה שהוא י"ב שעות אבל השתא דאמר הלכה כר"י וע"כ הטעם הרחקה משום טעות הנ"ל וא"כ פשיטא דהוא י"ב שעות וא"כ מלתא דרבא עונה ל"ל וא"ש ולכך קאמר דה"א לבעלה הלכה כר' יוסי וא"ש ודו"ק היטב הי פי' זה לשיט' אביאסף לענ"ד כפתור ופרח ויש לו ראי' מקושי' הנ"ל בגמ' ותמהנו על הש"ך לדבריו מה מקשה הגמ' תרתי ל"ל הא ממילתא דר' יהודא לא שמענו דאם אין לה וסת קבוע לשעות ביום ההוא רק מקדמי ומאחרי דצריכה לפרוש גם בלילה שלפניו וא"כ אצטריך רבא לאשמעינן דפורשת עונה י"ב שעות מקודם וקו' הגמ' לא קאי יצ"ע ולפמ"ש ניח' הכל בס"ד ודע כי בעל מ"י טעה שכתב כי הראב"ן הי' לו גי' אחר' בגמ' והיינו שראב"ן העתיק וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה אמר רבי יוחנן יום או לילה והך וכמה עונה א"ר יוחנן לא יש בגמ' שלנו ומזה שפט שהי' לראב"ן גי' אחרת וזהו ליתא כי לא נכון דרבי יוחנן יפרש מילתא דרבא אבל הך דר' יוחנן אתמר בגמ' גבי דם בתולים וי"נ כמבואר בגמ' דנדה דס"ה ולהיות כי דעת הראב"ן שעונה הנזכר כאן חד שעור' עם העונה הנזכר שם העתיק כדרך הפוסק המעתיק להלכה מילתא דרבי יוחנן הנאמר שם לכאן לפסק הלכה ולא שיש בגמ' כאן מילתא דר' יוחנן וזה שגור בפוסקים ופשוט וח"ו שיהי' גי' חדשה ולא נזכרה בשום פוסק רש"י ותוס' ופשוט ומ"מ אף שטרחנו לישב דברי האביאסף מ"מ העיקר כדברי הרא"ש והרי"ף וסתמ' הש"ע דכן דעת רוב פוסקים ובפרט כי קי"ל וסת דרבנן ובמילתא דרבנן להקל שומעין וכן עיקר:
להקדים ב' וכו' ועי' ש"ך לקמן בסי' קפ"ט ס"ק ל"ט דפי' בכאן דא"צ לפרוש כל ג' ימים ד"מ שדרכה לראות לל' יום ורגילה להקדים לכ"ז יום א"צ לפרוש כל ג' ימים רק יום כ"ז לבד ע"ש ומלבד דלישנא דש"ע והוא בהגהת מימינות צריך לפרוש הימנו ב' או ג' ימים קודם משמע דכל ג' ימים צריך לפרוש אף גם קשה אי הפשט כדברי הש"ך דפורש רק יום כ"ז פשיטא מה קמ"ל הלא דבר זה נראה ונשנית בסי' קפ"ט פעמים לאין מספר דוסת שאין קבוע חוששת פעם א' וא"כ היא שהקדימה לראות בכ"ז פשיט' דבהגיע כ"ז שנים דצריך לפרוש וחוששת עברה כ"ז ולא ראתה אינו חוששת עוד לכ"ז ולפי' הש"ך גם כאן יהי' דינו כן דלמה תפרוש מכ"ז כיון שעקרתו בפעם א' וסת שאינו קבוע עקרתו בפ"א וא"כ דברי רמ"א כאן הן משנה שאינו צריכה וא"צ לדברי הגהת מיימנו' כלל וגמר' ערוכה היא זה ודברי המ"י אינו מובן כלל דעדיין לא הועיל למה תפרוש כל ג' ימים הלא וסתה לא נמשכה רק יום א' א"כ אותו יום תפרוש ולמה כל הג' ימים ולכן מ"ש דמיירי שאין לה וסת רק עונה בינונ' אין כלל מענין הקו' שיש בזה וא"צ להאריך בי' ולכן יפה עלה ברוח לח"מ דמיירי דנמשך וסת' מן כ"ז לל' יום שהוא קביעות וסתה ולכן כל הג' ימים בכלל וסת יחשב וצריכה לפרוש כל הג' ימים רק דהקשה דהא דעת רמ"א לקמן בסי' קפ"ט דבתר תחילת וסת אזלינן ויפה הוק' ואף לשיטתו י"ל כי אזלינן בתר תחילת וסת היינו באשה דרואה ג' ימים אמרינן תחילת ראיה עיקר אבל באשה שוסתה קבוע תמיד ביום למ"ד ומקדמת ג' ימים קודם לפרקים ובכל ג' ימים רואה א"כ ל"ל תחילת ראי' עיקר דהא אלו אין קבוע ויום למ"ד הוא קבוע וחזקה דאורח בזמנו בא ולאין ספק דסוף ראי' שהוא ביום למ"ד עיקר והנך דמי' דמקדמי היא לרוב רבוי דמי' שיש לה מקדמי ואזלה ולכך אף ימי' אלו בכלל וסת יחשב ומן יום כ"ז ואילך צריכה לפרוש והכל בכלל וסת יחשב וכן הוא בגמ' נדה דף ל"ט ע"ב דס"ל לר"י אם ראתה ב"פ בר"ח וג' ראתה בכ"ה ובר"ח דקובעת וסת לר"ח ולא הוי בימי נידתה דאמרינן דמי' יתירי' אתוספ' בי' פי' הך ראי' בכ"ה רק קדומה מתוס' דמי' הרי אע"ג דבעלמא אזלינן בתר תחילת ראי' כאן שראתה ב"פ מקדם ר"ח אמרינן דהוי תוספת דמים מכ"ש בשיש לה וסת בר"ח דאם אח"כ מקדמה שהוא רק תוס' דמי' וחוששת כל ימים אלו הואיל ורגילה בכך אולי כל ימים אלו תראה והן בכלל וסת ובזו כ"ע מודים. ויותר נראה לומר דלא מיירי שרואה כל ג' ימים בהמשכה רק לפעמים מקדים וראה בכ"ז או בכ"ח או בכ"ט רק ס"ל דכיון דר"מ ס"ל בכל אשה שאין לה וסת אסורה לבעלה ורחב"א פליג והיינו משום דא"כ אשה זו מה תהא עלי' וכי בשביל שאין לה וסת תהי' גלמודה מבעלה לא החמירו חכמי' כ"כ וכמ"ש מהר"ם הן אמרו והן אמרו כי וסת דרבנן ולא החמירו על אשה לגורשה מבעלה אבל אשה זו שעד כ"ז יום יש לה וסת ואינו רואה רק בג' ימים כאלו אין לה וסת לפעמים מקדמת ולפעמים מאחרת וזה רגילה תמיד כפעם בפעם א"כ על אותן איזה ימים ודאי דמודה רחב"א לר"מ דאסורה לשמש דלמא תראה בהן דמה בכך הלא מותרת לבעלה כל כ"ז ימים ובאיזה ימים כאלה לא אמרו שיהי' מותרת ואף רחב"א מודה לר"מ ולכך אסורה וזהו נלמוד ממקומו שלהגהת מיימינו' דהעמיד דבריו במ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב הלכה ג' כבר בארנו שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שדבוק וע"ז העמיד הגהה זו דאשה שמשנית וסתה להקדים וכו' ואלו הטעם דהוי כזמן וסת אין כאן מקום הג"ה זו רק לאח"כ באשה שיש לה וסת דאסורה לשמש כל עונות הוסת אלא ודאי משום לתא דאין לה וסת אוסר כל ימים אלו ודו"ק.
אינו אסורה אלא ביום עיין ט"ז הטעם דתלינן קלקלה במקולקל ולענ"ד בלא"ה א"ש דבלילה א"צ לפרוש כיון דמילתא דרבנן היא וספק דרבנן לקול' משא"כ ביום כיון דחזינן דעברה הלילה ולא ראתה וחזקה יש כאן אורח בזמנו בא א"כ ע"כ (א) דאין וסתה בלילה דמסתמא הי' רואה בו אלא דוסתה ביום ולכך לא ראתה בלילה דאינו זמנו וא"כ עכשיו בלא ראתה בלילה נתברר לנו הספק הזה ולכך ספיקא דיום לחומרא ולכך צריכה ביום לפרוש וא"ש מיהו לדינא כבר כתבו האחרונים דיש להחמיר ואפשר זה הספק הוי ספק חסרון ידיעה דתוכל להבחין אי קודם הנץ החמה או אח"כ וכן הבעל מ"י הביא דבספר בעל נפש לראב"ד אשר לפנינו מחמיר ג"כ ולכן יש להחמיר:
ולא ראתה מותר' עיין ש"ך ס"ק י"ד מ"ש לחלק בין ראי' מרובה לכמה ימים ובין ראי' אחת מקודם הנץ עד לאחר הנץ החמה אולם הרב הט"ז בסק"ט הקשה מנ"ל לחלק וברור דאין כוונתו לש"ע כי ש"ע לא חידש דבר מלבו כי אם כפי מ"ש הרא"ש ז"ל וקושיתו ארא"ש גופו מנ"ל לחלק בסברא כזו בלי ראי' ברורה ואולי דייק לי' הראב"ד והרא"ש מדקתני הי' למודה לראות עם הנץ החמה דס"ל לר"י דאינו אסור' אלא עם הנץ החמה ור' יהודא אומר כל היום שלה וקשה הא העיקר פלוגתא דר' יוסי ור"י הוא בלילה דלר"י מותר ולר' יהודא אסור ולמה קאמר ר"י כל היום שלה ולדיוקא קאתא הא בלילה אסור הל"ל להדי' ר"י אומר כל הלילה אסור ולמה נקט בלישנא מה דמותר דבכל יום אף ר"י מודה אלא ודאי דגם זה בכלל הפלוגתא דר"י מתיר רק התחלת הוסת ולכך הוא אומר הי' רואה עם הנץ החמה דהיינו דמתחיל עם הנץ החמה אבל נמשך לתוך הנץ החמה וכמ"ש הרא"ש והראב"ד דלא ימלט דמשכה ראי' כ"כ אינו אסור' אלא עם הנץ החמה דהיינו ג"כ סמוך לנץ החמה אסור דעם היינו סמוך אבל בנץ החמה עצמו מותר וע"ז חולק ר' יהודא ואמר דג"כ בהנץ החמה אסור' רק כל היום שלה דהיינו לאחר הנץ החמה אבל בהנץ החמה אסור' וזהו כל היום הרצון לאחר הנץ החמה וכל הנץ החמה אסור הואיל וראתה בו ג"כ ושפיר קתני פלוגתא בעם נץ חמה ורי"א כל היום לאפוקי אתא הנץ החמה גופו וכן פרש"י כל היום שלה משעבר הנץ החמה ודו"ק: וזה א"א לומר דלמא ברואה לימים ג"כ דא"כ עדיין יקשה קושי' הרא"ש למה בימי נידתה א"צ בדיקה דלמא ממשך ראי' ותדע לפרוש כל משך הראי' וא"ש. וחילוק אחרונים מוכרח בגמ' שוב ראי' בראב"ד לספר בעל הנפש וגורס באמת כל הלילה שלה ומפרש שלה לאסור וכב' השיגו הרז"ה בהשגת ואמר דשלה פירושו להיתר אך לראב"ד בלא"ה לק"מ דדעת הראב"ד ג"כ בהמשך העונת לימים דאסור' כל זמן העונה לימים וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד להדיא משא"כ להרא"ש צ"ל דדייק דגריס כל היום שלה כהנ"ל ונראה דראב"ד גריס לי' להיפוך ופי' ג"כ בו שלה לאסור מכח דיוקא הנ"ל:
שהם כ"ד חדשי' עיין ש"ו ס"ק י"ח דכתב דבא"ע סי' י"ג סעי' ג' דאין חודש עיבר עולה למנין ובאמת שם דעת המחבר דחודש עיבור עולה למנין רק הרמ"א ז"ל החמיר רק בש"ך הישיני' דפוס קראקא כתב שי"א וכיון לדעת הרמ"א ז"ל ובאמת נראה אף דעת האומרים שם דעבור בכלל מודים כאן דאינה בכלל דכל חיילי' דשם הוא מדתנן בכתוב' ומנקתו שני שנים וא"כ עיבור בכלל אכל כאן דקיי"ל כרבנן דלא תלי' בהנקה כלל רק אברים מתפרקי' ואינו חוזרי' לאיתנ' עד כד"ח ולא נזכר כלל שנה רק כד"ח מהיכי תיתי לומר שנה ור"מ דס"ל דתלי' בהנקה הא ס"ל אי הניקה אפי' ה' שנים אינה בחזקת רואה וא"כ כד"ח לאפוקי ממילתא דרבנן דס"ל דאפילו מת בכד"ח מ"מ קרוי מניקה וע"ז אמר לא משום מת תוכ"ד חדש דאינה בגדר מניקה אבל הוא לא הגביל כלל זמן כד"ח ורבנן דמגבילי' והן אינו תולי' כלל בענין הנקה רק בענין אברים מתפרקי' וגבלו זמן כד"ח וא"כ מהיכי תיתי להוסף וביחוד כי הוא רחוק במציאות דאם יעברו ב"ד השנה דבשביל זה יהי' איברי' חלושי' מבלי חוזרים לאיתנ' עד יעבור חודש העיבור מה שלא הי' זולת העיבור וצריך לזה הקדמה מה דדרשו בירושלמי אקרא וכו' דהקב"ה מסכים מציאת הטבע עם קביעות חכמי ישראל בעיבור ואין לנו לומר זאת רק היכי דמצינו להדיא כן בדברי חז"ל ואם קבלה בדם נקבל אבל זולתו לא ולכן ברור דאין כאן רק כד"ח הן בשנת פשוטה והן בשנת עיבור ואין כאן מחלוקת:
לכתחילה צריכה בדיקה הב"י תמה על הטור דבגמ' ילפינן מעובר' מדין מחבא ולמה במעוברת א"צ בדיקה תחילה ובמחבא מצריך בדיקה וחילוק הב"י דוחק כי מנ"ל לטור זה והט"ז סקי"א כתב דגבי פחד יש לחוש באותו זמן שתזקק יצא הפחד מלבה ותראה ולכך צריכה בדיקה ואין דבריו מובני' בדברי רמ"א דמשמע דלולי תשמיש א"צ בדיקה כלל כמו מעוברת ולא נזכר כן בדברי רמ"א כלל וגם פשיטא דלישנא דטור לא משמע דמיירי דאסורה לשמש ולכן נראה סברתו פשוט דלכתחילה צריכה כל זמן וסת בדיקה אולי ע"י איזה הרהר או הסחת דעת בדברים אחרים יסור פחדה ממנה כמעט רגע וא"כ תראה בו ולכך לכתחילה צריכה בדיקה כל משך זמן וסת אבל בעבר ולא בדקה כיון דרבנן היא אין חוששין לכך ומותרת אך עדיין צ"ל מנלן לטור סברא זו ונראה דס"ל בגמ' דמבעי בימי וסתה בימי עבורה כיון דוסת' דאורייתא בעי בדיקה מדקאמר לשון בעי בדיקה ע"כ דגם זה נסתפק לי' אי בעי לכתחילה בדיקה וכ"כ הר"ן בחדושי' וקשה א"כ למה בעי למ"ד וסת דאורייתא דלא קי"ל כן הו"ל למיבעי אפילו למ"ד וסת דרבנן א' בעי בדיקה תחילה ועכצ"ל דזה ידע למ"ד וסת דרבנן בימי עבור' א"צ בדיקה כלל רק קבעי למ"ד וסת דאורייתא וס"ל הא בהא תלי' אי עברה שעת וסתה וטהורה ש"מ דימי עיבור דוחין להך חזק' אורח ב"ב אף דהך חזק' גמורה היא ודבר תורה וא"כ אף לכתחילה א"צ בדיקה משא"כ אי עברה ולא בדקה טמאה פשיטה דצריכה בדיקה וקשה א"כ הא דפשוט מהי' במחבא מלא בדקה דטהורה למה נקט עברה ולא בדקה הא אמרינן דזה בזה תלי' אף לכתחילה א"צ בדיקה ועוד למה הוצרך הגמ' להביא ראיה דוסת דאורייתא מדיוקא טעמא דאיכא חרדה וכו' ולא הוכיח בפשוט מדבעי לכתחילה בדיקה ש"מ דוסת דאורייתא דאי דרבנן דהא בדרבנן לא ס"ד כלל דבעי בדיקה ועכצ"ל דיש חילוק דלענין תחילה בדיקה במחבא טעם אחר יש בהו מה דלא שייך במעוברת וכמש"ל דאולי תסיחה דעת מהפחד ובהלה ודברי הטור מוכרח מגמ' (עבק"א):
ולא הרגישה טהורה עיין בב"י שהביא דעת הרמב"ם והרי"ף דעברה וסתה א"צ בדיקה כלל ובעלה בא עליה אפי' ישינה וא"צ לשאול אם טמאה היא דאין חוששין כלל לעולה וסת והר"ן כ' ע"ז דהא קולא גדולה ולכך לא הביא בש"ע כלל ויש להבין לדעתם קו' התוס' בנדה דף ט"ו דהא סמוך לוסתה אסורה לשמש דלמא תראה בזמן וסת דחזקה אורח בזמנו בא וא"כ כשהי' לה וסת איך ישמש עמה בלי שאלה דלמא באמת ראתה ואם ישאל פיה תאמרה לו אם הרגישה וראתה או לא וצ"ל דבלא"ה כתבו המפורשי' ברואה ג"פ מחמת תשמיש דתלינן דאשה זו רואה תמיד מחמת תשמיש ולא תלינן בשאר מקרים משום דטבע חימוד וחימו' התשמיש להזיל דם כדאמרינן תבעוה להנש' וכו' שמא מחמת חימוד וכו' וא"כ ס"ל באשה בעלמא אינו עלולה לדם וסת דרבנן ואפי' עברה וסת לא מחזיקינן לי' לרואה משא"כ אם תשמש סמוך לוסתה מחמת (ב) חימוד תשמיש והוא ג"כ בלא"ה זמן מוגבל לראי' תראה בלי ס' ולכך יש אזהרה לפרוש ובהכי א"ש דהא דקי"ל אפי' לטהרות דחמירי ביש לה וסת די' שעתה ואינו חוששין כלל אפי' על רגע אחת שהקדימה דאמרינן מסתמ' ראתה בזמן מוגבל והא צריכה לפרוש עונה מקודם מחשש דלמא תראה מקודם הרי דחוששין להקדמה ולפמ"ש ניחא דוקא ע"י תשמיש חוששין לזה ולא בלי תשמיש אין חוששין להקדמה כלל וכן דעת הרמב"ם דאפי' יש לה וסת צריכה לעולם לאחר תשמיש בדיקה והיינו דתשמיש גורם הדם וכן כ' רש"י להדי' ובזה מיושב קו' הכ"מ דהקשה האיך ביום וסתה תהי' אסורה וביום שלאחריו מותרת דלמא ראתה בו ביום וכו' ולפמ"ש ניחא דחוששין אם תשמש בזמן וסת הוא הגורם הראי' משא"כ בשכב' עבר וסת וא"ש אך הא קשי' כיון דפוסק הרמב"ם דאשה שאין לה וסת לעולם בעי בדיקה לפני תשמיש א"כ מ"ש אין לה וסת כלל או יש לה הוסת ועבר זמן וסתה הרי חוזרת בדין מיש לה לאין לה וסת דתקנת' דאורח בזמנו בא קלקלתה דאמרינן פשיט' דראתה בזמנו ואיך יתיר הרמב"ם לשמש אח"כ והיא ישינה בלי דעת אם בדקה עצמה ולא ראתה או לא וצ"ל דס"ל דלכך באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש ולא דחוששין אולי טמאה היא רק הואיל ואין לה וסת הרי היא בספק דלמא תראה מחמת תשמיש להיות כי אין לה וסת והדמים אצלה כמקרה ולא תלוי' בזמן כלל א"כ כשיצורף אלי' חימוד וחמום התשמיש תהי' רואה ולכך ר"מ אוסרה לבעלה אבל רחב"א מתירה בכך דתבדוק עצמה ואם תמצא דם ג"פ אחר תשמיש תצא מבעלה ולכך בעי בדיקה לפני תשמיש דאל"כ עדיין א"א לאוסרה דאולי כבר ראחה מקדם ואין זה מחמת תשמיש ולכך הצריכה חז"ל בדיקה לפני תשמיש כדי שתדע ודאי שמחמת תשמיש היא אם תראה בו בעד שלאחר תשמיש וכן אמרו שתשמיש בלילה בעד אף דאין רואה בלילה בו מ"מ למחר מוכיח קיים ופירש"י ז"ל ותדעה להביא כפרה וזה הטעם צריכה בדיקה לפני תשמיש כדי שאם תראה בשעת תשמיש שתהא מוחזקת לרואה בתשמיש ותהא אסורה לבעלה ובזו דייק לשון רחב"א הן עותה והן תקנוהו ולא אמר בקיצור משמשת בשני עדים דהא לשיטת הרמב"ם צריכה לעולם שני עדים אלא להורות לנו דלכך משמשת מקדם בשביל לעותה ולתקנה לדעת אם היא רואה מחמת תשמיש וא"ש דברי הר"ן והמ"מ בפי' הרמב"ם (עבק"א). ובזו יתיישב מה שהקשה הדרישה על הטור דהעתיק דברי רשב"א דאם אין לה וסת קבוע והוא פחות מעונה בינונית שהוא מכ"ה לכ"ה ועברה ולא בדקה טהורה בלי בדיקה הא הטור פוסק לדינא דאין לה וסת צריכה תמיד לפני כל תשמיש בדיקה ?. והט"ז בס"ק י"ג תי' דמיירי דיש לה וסת אחר רק התחילה לשנות מכ"ה לכ"ה ולא קבעתו בג"פ ולכך א"צ בדיקה ואין דבריו נראין דא"כ למה דייק הרשב"א והטור דהיא פחותה מעונה בינונית מה טיבו של עונה בינונית כאן כיון שיש לה וסת קבוע ולא עקרתו עדיין אין חוששת כלל לעונה בינונית כנודע והדרישה תי' דמיירי דעברה כ"ה הנ"ל ולא בדקה ואח"כ רחצה פניה של מטה וא"כ אף שתבדוק עצמה אח"כ קודם תשמיש כדין אשה שאין לה וסת ה"א דתהי' טמאה משום חשש ראי' כ"ה שהי' וסת בלתי קבוע ולא בדקה בו ובין כך רחצה עצמה קמ"ל דלא. ובאמת א"צ להך רק י"ל דאז היה קודם שהוכר עובר ואח"כ הוכר עובר וא"כ משמשת בלי בדיקה ואין שייך אשה שאין לה וסת כיון דמסולקת בדמים רק ה"א תהי' צריכה בדיקה מחמת חשש דלמא ראתה באותו פעם שעבר זמן כ"ה קמ"ל דלא. אך הא גופא קשיא למה לא ניחוש דמ"ש דחוששין עכשיו קודם תשמיש דלמא ראתה וצריכה בדיקה ולמה לא ניחוש דלמא ראתה בזמן מוקדם הא בכל פעם היא בחשש רואה ואלו הי' הבעל רצה לשמש עמה תיכף הי' צריכה בדיקה ככל הנשים שאין לה וסת ובשביל שהמתין זמן מה תו לא נחוש דלמא באותו זמן ראתה וא"כ מה בכך שעכשיו שהיא מסולקת בדמים לפמ"ש או שרחצה פניה לפמ"ש הדרישה חששא דמחד' להיכן אזל ולדברי דרישה אפשר לומר הואיל וכבר רחצה פניה וא"א לתקן אינו אסורה בדיעבד כי לשון הרשב"א והטור לא משמע כן דמוסב על דעבד ולפמ"ש ניחא דאין כאן חשש רואה קודם תשמיש רק כל בדיקה לפני תשמיש הוא לברר ראי' בשעת תשמיש למען דעת בשל מי הרואה והרעה הזאת כהנ"ל הן עותה וכו' וא"כ א"ש תי' הדרישה או כפי מ"ש בלי קושיא ודו"ק:
ובדברי רמב"ם מוכח כמש"ל דהוא סובר דבכל הנשים אפי' ביש להן וסת צריכה בדיקה לאחר תשמיש וא"כ על מה אמר רחב"א הן עותה והן תקנתה ע"כ ע"ע שלפני תשמיש ויש להבין מה עות יש בו בשלמא תקון הוא דאם אינו רואה מותר לשמש דלא כר"מ דאוסר משא"כ עות מה הוא ואם נמצא עליו דם לא שייך עותהו ולפמ"ש ניחא דהעות הוא דע"כ אם תמצא ג"פ דם אסורה לבעלה וזהו ע"י בדיקה שלפני תשמיש דודאי בא בשעת תשמיש וא"ש:
שתבדוק הש"ך בס"ק כ"ג הביא דעת הב"ח המחמיר כמאן דצריך בדיקה תיכף כשיעור וסת. ודעת ההיא ס"ל דהא דא"ר זירא דכ"ע וסת דאורייתא אין הכונה לגמרי דאורייתא רק החמירו בו כשל תורה ואליבא יתורץ הא דבעי ר' יוחנן בפ"ק דנדה הי' מעוברת והגיע שעת וסתה ולא בדקה תבעי למ"ד וסת תורה לאו שלא אליבא דהלכתא קמבעי רק ס"ל בהא לענין בדיקה קבעוה כשל תורה וצ"ל דוקא בהא לחוד ס"ל דקבעהו כשל תורה דהא בזה דבעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה דנזכר בסעיף י"א תלינן בגמ' ג"כ אי וסת תורה או דרבנן ובהא כלל פוסקים דמותר וצ"ל רק לענין זה קבעוה כשל תורה וטעמו של דבר הואיל ותקנת חכמים היא לבדוק בהגיע וסתה ולחוש לו אם אתה אומר דא"צ בדיקה סמוך לו ממש אתה מבטל תקנת חכמים ומה הועילו חכמים בתקנתן ואחר ישוב כל זה מעיין ישפוט כמה רב מדוחק יש בזה ולא ידעתי מה ראה הב"ח להחמיר כזה דסוף כל סוף כ"ע מודים שהוא דרבנן ואיך נחמור במילתא דרבנן במקום דהרי"ף והרמב"ם אינן מצריכין בדיקה כלל והתוס' ורש"י והרא"ש ורשב"א הכל לא סוברין כדעת הרא"ם מרדכי הלא בטל דעתן נגד הנך רבוותא ולכן אין להחמיר:
ותטבול דעת זו הוא דעת נ"י דפי' כן בגמ' (א) על לא צרכה אלא סמוך לוסתה דאין פירושו סמוך לוסת נידתה רק סמוך לוסת טבילתה ולפ"ז נראה דאם מזדמן דנמשך זמן טבילתה כ"כ עד סמוך לוסת נידתה אע"פ שבעלה רוצה לצאת לדרך א"צ להמתין על טבילתה דבממ"נ אם אתה תפרש כפי' הנ"י אין כאן היתר ליוצא לדרך לשמש עמה סמוך לוסת נידתה ואם יתפרש כפי רוב פוסקים אין כאן חיוב וענין כלל להמתין על טבילתה ואם יוצא לדרך והיא נדה לשיטה זו ל"ש האשה משתוקקת וכו' ולא התירה חכמז"ל כלל להמתין ולבעול סמוך לוסת' ופשוט:
שעת וסתה דין זה דיום ל' כיש לה וסת נחשב למדוה מהך דאמרינן על משנה (ב) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתהן ופירש כפירש"י על עונה בינונית שהוא ל' יום אך תינח למ"ד דאין לה וסת לבעלה לא בעי בדיקה אבל למ"ד בעי בדיקה לבעלה וא"כ ע"כ המשנה (ג) מתפרש ביש לה וסת דהא באין לה אינה בחזקת טהרה ובעי בדיקה וא"כ א"א לומר בתוך ימי עונתה היינו עונה בינונית דהא ביש לה וסת אין נ"מ בעונה בינונית כמ"ש בכמה דוכתי ועכצ"ל דהפי' כמ"ש הר"ן והוא שבא בתוך ימי עונתה היינו קודם וסת' הקבוע ולכך מותרת בלי בדיקה כדין אשה שיש לה וסת אבל אם כבר עברה זמן וסתה הרי היא בחזקת טמאה עד שתבדוק וצריך שאלתה פיה וא"כ הך דינא דעונה בינונית לית לי' מקום בש"ס ויתד לתלות בו וא"כ לפי מה דהעלה המחבר לקמן סי' קפ"ו דלהרמב"ם והרא"ש צריכה בדיקה תמיד באין לה וסת א"כ הך דינא דעונה בינונית ליתא ולמה סתם כאן דינא דעונה בילונית וצ"ל דגם דעת המחבר כאומרין דאין לה וסת א"צ בדיק' מדינא רק כמ"ש הרא"ש שלא מלאו לבו להקל נגד שיטת ר"ח א"כ לחומרא חוששין לי' אבל לא להקל כי לדינא קי"ל דהגמ' איירי באין לה וסת וע"ז אמרינן בתוך ימי עונתה לחוש לעונה בינונית כפירש"י ולא סמכינן אר"ח להקל כי אם להחמיר שומעין לחוש להנ"ל ומיני' דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל לדינא כר"ח אין כאן סמך לעונה בינונית כלל:
מוסתות הגוף מה שהאריך הש"ך בס"ק ל"ב כבר כתב המ"י דעת הש"ע ג"כ בזו דוקא וסת התלוי במעשה כגון אכלה שום וכהנה אבל וסת הגוף הבאין מעצמן במקרה פשיטא דיש לחוש אולי הגיע היום והי' לה מקרי' כאלו ופשוט: