Chiddushei Hilkhot Niddah on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 187
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שראתה דם בטור ובסמ"ג כתב בכדי שתרד מהמטה ותבדוק והק' ב"י קו' א' דהא רב אשי אסתלק בקו' וקיי"ל דשיעור' רק בכדי שתושיט ידה לתחת הכר ועוד הק' דאמרו ותבדוק וזה אינו דכל השיעור הוא לקינוח ולא לבדיקה והנה על קו' א' יפה תי' הב"ח אף דסליק ר"א בקושי' מ"מ לא סליק בתיובת' והלכה כמותו אבל על קושי' שני' פשיטא דצ"ל כמ"ש הב"י דהואיל דחייב אשם תלוי מיקרי מחמת תשמיש ואע"פ דלא מחיוב אשם תלוי דקיי"ל בעינן ב' חתיכות מ"מ חיוב ואיסור המביא לידי א"ת יש כאן וכן צ"ל בגמ' אשה מה שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי אע"פ דליכא א"ת מ"מ חיוב ואיסור אשם תלוי יש כאן והמ"י ערבב הדברים דמשמע בהך תי' דקיי"ל כר"א מתורץ הב' קו' וזה אינו רק בקו' ב' צ"ל כתי' הבי' וכן י"ל מ"ש ברמב"ם דס"ל דחייבי' א"ת הכוונה חיוב א"ת ואיסור ספק של תורה יש כאן כמו אשם תלוי אבל מ"מ א"כ חיוב ודאי א"ת:
ג"פ היינו עוד ב"פ והמ"י בסק"ב הביא דהראב"ד בבעל נפש דפי' ראי' ראשונה אינ' בכלל וכתב המ"י דלשיטתו אזיל (א) דס"ל דאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש דאינה חוששת לרואה דם מחמת תשמיש בלי ריעותה ע"כ ראיה קמיית' לאו ממנייא הוא אבל הרמב"ם דפסק דאפילו בשיש לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש דחיישינן לרואה מחמת תשמיש ע"כ פסק דראי' ראשונה מהמנין וכו' עכ"ל וכל דבריו דתלי בבדיקה שאחר תשמיש אי חיישינן לרואה מחמת תשמיש וליתא כי עם ענין זה לחששא דמחמת תשמיש דאף דלא חיישינן מ"מ הא חזינן דראתה מחמת תשמיש ולמה לא יהי' בג' זומנ' חזקה אבל הנכון דהראב"ד הוכיח מזה בריית' דכל לבעל' לא בעי בדיקה לפני תשמיש והוא מדקתני משמשת פעם א' ב' ג' וראי' ראשונה להיכן אזלה אלא דראי' ראשונה אינו מצטרפות דמי יימר דראתה מחמת תשמיש דלמא קודם ששמשה כבר היה טמאה והדם בחדר בטנה ולכך כששמשה ובדקה היא מוצא דם וא"כ חזקה דראתה מחמת חימו' וחימוד התשמיש שנחזיקה בכך ולאוסרה לבעלה ולכך כשראתה פ"א מכאן ולהלאה היא מחיובת לבדוק עצמה תמיד קודם תשמיש כיון דחזינן דאיתרע ונמצא פ"א דם לאחר שמשה ולכך צריכה לבדוק כ"פ וא"כ כשנמצ' אחר תשמיש הרי ברור שבשעת תשמיש ראתה ואוסרה לבעלה ואין ראי' ראשונה מצטרף דאמרינן מקדם ראתה ומזה הוכיח הראב"ד דכל לבעלה לא בעי בדיקה דאל"כ ע"כ אף בפעם הראשון בדקה עצמה קודם תשמיש ולא סגי בלא"ה א"כ הרי גם תשמיש הראשון היא ודאי רואה מחמת תשמיש ולכך כתב הראב"ד דל"ל דמיירי באשה שיש לה וסת ולכ"ע א"צ בדיקה קודם ולכך אין הראשונה ממנין דהא מדקתני סיפא ואם יש לה וסת ולכך משמע דרישא באין לה וסת עסקינן ודברי הראב"ד פשוטין וברורין ולכך לפי מה דקי"ל דתמיד באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש א"כ ודאי דראי' ראשונה מהמנין וזה פשוט וברור אך לפ"ז למדנו מדבריו דאם לא בדקה קודם תשמיש וראתה אחר תשמיש לא מחזקינן ברואה מחמת תשמיש דאמרינן מקדם ראתה וא"כ לא ה"ל לפוסקים לסתו' דבאשה שיש לה וסת קי"ל דא"צ בדיקה קודם תשמיש וכן לקמן בס"ד בהג"ה בראת' אחר לידה דהרי היא בכלל מניקה ואפי' אין לה וסת א"צ בדיקה א"כ אף דרואה תיכף אחר תשמיש מ"מ מותרת לבעלה דאמרינן מקודם ראתה ול"ל דוקא באין לה וסת תלינן מקודם ראתה דהרי כל שעה היא עלולה לראות אבל ביש לה וסת מהיכי תיתי נימא דראתה מקודם ויותר מסתבר לתלות בתשמיש דטבע חימום להזיל דם מרחמה כמש"ל דראב"ד הוכיח מסיפ' דלא מיירי ביש לה וסת משמע לולי כן היינו אומרין דמיירי ביש לה וסת ומ"מ הואיל ולא בדקה לא תלינן מחמת תשמיש ולכן דין זה צ"ע כי גם מקושית הרא"ש על הרי"ף מוכח דלא כראב"ד דהקשה מה ענין הך דשמואל דאמר דלטהרות בעי בדיקה להך דרחב"א דשמואל איירי בבדיקה שלפני תשמיש ורחב"א בבדיקה שלאחריו ולפי הנ"ל לק"מ כיון דאמר רחב"א הן עותה ופירש הרי"ף בשלשה פעמים להיות בחזקת רואה מחמת תשמיש ע"כ צריכה בדיקה לפני תשמיש דאל"כ עדיין אינו באזקת רואה מחמת תשמיש דלמא מקדם הי' לה הדם כנ"ל וא"כ מ"כ דגם לפני תשמיש בעי בדיקה ונ"ל דלא ס"ל כראב"ד וכמ"ש דתלינן תמיד בדבר המצוי ורגיל ואמרינן מסתמ' מחמת תשמיש ראתה דטבע התשמיש כך ועיין מש"ל סי' קפ"ד סק"י בדברי הרמב"ם משמע כסברת הראב"ד וצ"ע:
ויש אומרין שאסור' לראשון הש"ך סקי"ד כתב דהך דיעה דעת רש"י כי מיושב בו מה שהניח תוס' דס"ו בתימא ודבריו סתומין כי תוספת הניח בתימא בהא דפריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' דלס"ד לא ידע מהך דאין כל כוחות שוי' א"כ ה"ל לפרוך ותבדוק עצמה אחר בעילה ראשונה מבעל ב' דתו ל"ל לאו כל אצבעות שווי' דהרי הוחזק שראתה פ"א ע"י בעילתו. ולכאורה אין זה ענין להך מחלוקת האמורה פה אם יש לבדוק בשפופרת בבעל הראשון או לא ונראה דס"ל לש"ך מה קושיא דלמא אמרינן מ"מ לאו כל אצבעות שווי' והא דראתה פעם א' ע"י בעילתו אין זה ראיה דבעילתו גרמה ואולי מקרה היא שראתה פ"א ונזדמן בעת תשמיש ולא בשביל כך הוחזק אצבעו שגם הוא גורם דם ולכך צריך ג"פ אבל בביאה א' של ג' הרי הוחזקה בג' אצבעות מחולקין והחזק' לכל אצבעות רק צ"ל דקושית התוס' לשיטתם דס"ל דאם בדקה בשפופרת אסורה תיכף לכל עולם וא"כ קשה למה עדיין נימא לאו כל אצבעות שוי' והא דחזי' בשפופרת שהוא קל שבאצבעות כמ"ש המאברים הוא מקרה בשלמ' למסקנ' לא קשיא למה בשפופרת תיכף אסורה ואם ראתה מבעל השני בג' בעילות מ"מ מותרת לבעלה הג' די"ל התם הטעם דלאו כל כחות שוי' וקים להך דזהו בדיקת שפופרת הוא קל שבכוחות בעולם משא"כ לס"ד דלא ידע מכחות ועכצ"ל הטעם אם ראתה בפ"א גבי בעל שני דתלינן במקר' ולא מכח בעיל' ואבר התשמיש א"כ אף בזה נימא בבדיקות שפופרת ולא נאסר האשה זו לכל עולם וקושית התוס' שפיר ולפ"ז לשיטת רש"י י"ל באמת להס"ד לאהוי מצי להקשות דה"א באמת הטעם דתלינן במקר' וגם בבדיקת שפיפרת אמרינן והא דלא בדקה עצמה תחת בעל הראשון דלא מקלינן כ"ז שיש לה תקנה להנשא לאחר וא"ש ולק"מ וזהו נראה מה שיש בכונת הש"ך ודברי הש"ך ודברי ישרים הן למבין אך לא ידעתי מנין באמת דבבדיקות שפופרת אסורה לכל עולם אם בדקה עצמה תחת בעל הראשון דלמא כפי הס"ד דחוששין למקרה כן הוא באמת והש"ך החליט הענין דאסור' לכל אדם כאלו הוא בלי חולק ולא ידעתי לשיטתו מנלן לפרש כך שפי' רש"י וצ"ע קצת. אבל כונתו בזה הוא לדעתי נכון אבל לפמ"ש לק"מ בסי' ה' בשם מרדכי עדיין לא קשה קו' התוס' אף לשיטת' די"ל בביאת הבעל הוי מקרה וא"כ יש כאן ס"ס חדא דלמא מהצדדי' ואת"ל ממקור דלמא במקרה משא"כ במכחול אינו רק ספק או ע"י בעילה או במקרה דממקור בא בוודאי וצ"ע:
סמוך לוסתה וכו' עיין ש"ך דכ' דמשכחת לי' ביוצא לדרך ולר"ת דאוסר משכחת לי' בקטנה שלא הגיע זמנה לראות וא"צ כ"כ כי מצינו בוסת הדילוג דקיי"ל דאינה חוששת עד שתקבענו בג"פ וא"כ אם שמשה סמוך לוסתה ואח"כ נתגלה שראתה בדילוג בפעם הג' נתגלה למפרע דסמוך לוסת' ראתה וכן בזקנה שלא ראתה בג' עונות דהיא בחזקת מסלקת דמי' ומותרת לשמש ואח"כ ראתה עוד ב"פ בעקירות ג' עונות דנתגלה דלא הי' סילק דמי' רק קביעות וסת. אך בכל זה אין לבבי נוחה כי מה קמ"ל דאם שמשה סמוך לוסתה דאין זה רואה מחמת תשמיש פשיטא דהא לכך מוזהרים שלא לשמש סמוך לוסתה משום דעלולה לראות מחמת וסת ואמרינן דאם נמצא דם חייב קרבן ואינו אנוס משום דה"ל לפרוש דעלולה אז לראות דם וא"כ פשיטא אם ראתה בעת ההיא דלא לשויא רואה מחמת תשמיש ולכן יותר נראה כדעת הפרישה דמיירי דוסתה ביום ושמשה סמוך ליום דבכלל פרישת סמוך לוסתה ליכא הואיל והוא עונה אבל מ"מ אף דאינה עלולה לראי' מ"מ לענין שלא יהי' בכלל רואה דם מחמת תשמיש הרי הוא מותרת דתלינן הכל בוסת וכ"כ המ"י ומסכים לפרישה רק דלא נתן טעם למה ולפמ"ש הדבר מוכרח מגמ'. ויש לי ספק באשה שאין לה וסת דקיי"ל חוששת לעונה בינונית אם שמשה סמוך לעונה בינוני' אם גם זה בכלל אם יש לה וסת תולה בוסתה דהא מהך טעמא צריכה לפרוש סמוך לעונה בינוני' דתולין דעלולה לדמים. או לא דאולי דהא דחוששין לעונה בינוני' היינו לחומר' אבל לא לקולה להקל באשה ולא מצאתי למחברים שדברו בזה ואפשר לפמ"ש כשיט' הפרישה דאפי' סמוך לעונה שראתה בלילה וסתה הוא ביום מ"מ תולה בו א"כ י"ל דווקא בוסת גמור דאלים חזקה:
אם יש מכה וכו' המתבר סתם ולא פירש אי המכה מוציא' דם או לא כי ס"ל העיקר כרשב"א דס"ל כפי דעת הב"י והד"מ והב"ח דא"צ לידע כלל ובסתמ' אמרינן דמוציאה דם והדם ממנו יוצא אמנם הרב הש"ך ס"ק כ"ד כתב דאין כאן דעת הרשב"א כלל דרשב"א לא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם בא מהמכה אבל מ"מ צריכה לדעת שמכה מוציאה דם ודאי וגם הגאון מהר"ל בתשובותיו הסכי' בזה לדברי הש"ך והמעיין בדברי רשב"א בתה"א מבואר דא"צ לדעת כלל אם מוציאה דם דהא כתב בסוף בית ז' שער ד' ומסתבר' דאפי' אינו מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה דאין ענין בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקות שפופרת וכו' והתם בפרק תנוקת משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ שפופרת דתני' הרוחה דם וכו' כיצד בודקת עצמה בשפופרת וכו' ואם יש לה מכה תולה במכתה וכו' אלמא אף בלי בדיקה תולה במכתה דאף ביש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מהמכה אלא בבדיקה אלמא מדסתם תולה במכתה עכ"ל ויש להבין דאיך שייך במכה באותו מקום ואין נודע אם מכתה מוציאה דם ע"י בדיקה שפופרת דממ"נ אם לא תמצא דם על המוך הרי אינה מוצי' דם (א) ואם יש דם עדיין מנ"ל דמהמכה היא דלמא מן מקור דמים קאתא ודם נדה הוא וצ"ל דאשה זו יודעת דמכה זו עומדת בצד זה בחדרי בטנה ולוקחת שפופרת ובראש מוך ומטה המכחול ומוך לצד המכה ומוציאה הדם ואח"כ לוקחת מכחול ומוך אחר נקי ומטהו לצדדים אחרים לכל חורי' וסדקי' ואינו מוציא' עליהם דם הרי זה ברור דמכה מוציא' דם הואיל ולא מצא בשום מקום רק בצד המכה ההיא (ב) ועמ"ש הש"ע בשם תשובה מהרא"י בסעיף ז' והדברים ק"ו כשיש לה מכה דעי"כ כשאינה מוציאה רק במקום ההוא דמחזקינן דם במכה וא"ש אך זהו אם הספק אי מכתה מוציאה דם כלל אבל אם אנו יודעי' שמכתה מוציא' דם רק כל הספק אי בעינן שתרגיש כשהיא רואה בשעת תשמיש דממנה הדם שותת או לא בזו לא שייך בדיקת שפופרת בשום אופן דהא מבורר שהמכה מוציאה דם רק אספק אי בשעת תשמיש הדם בא מהמכה או ממקור וא"כ מה יועילו אלף בדיקות עדיין הספק במקומו אולי בשעת ראי' זו בשעת תשמיש הי' מהמקור ולכן ברור דאין זה בכלל ספק כלל ובאמת אלו הי' ספק משום דאולי עתה אינו בא מהמקור ודאי דאין צריך לידע אי מרגשת דאל"כ מה קמ"ל דתולה במכה כיון דמרגשת דבא מהמכה פשיטא דמותרת ומה תולה שייך כאן הלא יודעת ודאי שהיא מהמכה וע"כ דאינו מרגשת שבא מהמכה ולכך קמ"ל דתולה במכה וא"כ מה הי' צריך לרשב"א להרבה בראי' מה דממקומו מוכרח ופשוט אלא ודאי דכל ראי' של רשב"א אפילו אינו יודעת שמכתה מוציאה דם כלל מ"מ אמרינן מסתמ' דרך מכה להוציאה דם וכמ"ש ראי' כהנ"ל ומ"ש הרב מהר"צ הנ"ל ראי' מהא דתנן גבי כתמים אם יכולי' להתגלע ולהוצי' דם וכו' דמוכח דווקא גבי כתמי' משום דלא אמרו חכמים להחמיר אבל בבדיקה לא לק"מ דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק עדיין קרום עלי' כמ"ש רש"י שם שהיא מכה יבישה אבל בפשוט מכה פשיטא דאין כאן מקום ספק וזה פשוט דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק רשומו ניכר ואמרי' אם אפשר שתשוב להיות כבראשונה אף דליתא קמן תלינן בו כתם שאמרו חז"ל להקל וזהו נכון. אלא שאני תמה מאין לו לרמ"א ואחרונים דבעינן לענין רואה דם מחמת תשמיש מכה מוציא דם דלמא דוקא לענין שתהא טהורה לגמרי הוא דמצריכין שמכה מוציא דם אבל לענין שלא תהא נקראת רואה דם מחמת תשמיש בכל מכה תלינן כיון שהוא רק חששא דרבנן ובכל גוונא מקילין והכי דייק לישנא דבריית' דקתני לי' ואם יש לה מכה תולה במכה ואח"כ חוזר ושונה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו הדם שותת ויורד וקשה הא כבר תנא לי' דתולה במכתה ולעיל לא קתני שממנו הדם שותת וכו' והדר קתנא לי' אלא ודאי שני דינים שנו חכמים כאן בענין דתולה בה שלא תהא בגדר רואה מחמת תשמיש סתמא קתני ואם יש לה מכה וכו' אפי' אינו יודעת שמכתה מוצי' דם אבל לענין שתהא טהורה לגמרי בזו חוזר ושונה דבעינן מכה כזו שממנו הדם שותת ויורד דהיינו שמכה מוצי' דם. וכן י"ל במרדכי והגמ' דהצריכו יודעת ודאי שמכה מוצי' דם היינו לטהרה לגמרי אבל כל שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אפשר כ"ע מודה דתלינן וכן בתשובת מהרי"ל סי' ר"ג הכל מיירי לטהרה לגמרי אבל לא לבעלה וע"ש דכל חומרת שלו הוא הכל מחשש איסור נדה אבל לאסור לבעלה דהקילו מאוד למה לא נתלה במכה. וצ"ל דס"ל לרמ"א דאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי וכן מורים דברי הרא"ש והרשב"א במ"ש לדחות דברי רמב"ן דס"ל בזה"ז אין תולין במכה כמו שאין תולין בדם בתולים וכתבו הם דכאן במכה אם אתה אוסר' אוסרתה לעולם ולא תניח לה שעת כושר שאני התם דהקלו ג"פ ובג' אנשים דוקא ולתלות בוסתה ע"ש וקשה תניח דהקלו להתירה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש דהוא דרבנן והן אמרו והן אמרו אף אתה תסמוך אפי' בזה"ז על מכה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אבל מנלן עדיין לטהר אותה בלי נקי' וטבילה שהוא היתר איסור תורה יותר מחשש דם בתולים וגם בזה אין איסור עולם דאם יזדמן שלא ימצא תהי' מותרת דכי כל שעה הדם זב ממכה הלא רק לפעמים מוציא דם א"כ תוכל כ"פ לטבול וטהורה (וכן באמת הרמב"ן בהלכות נדה שלו אף דדעתו מבלי להתיר על המכה אבל לבל תהי' רואה דם מחמת תשמיש מותרת לסמוך אמכה ואם לא תראה דם מהמכה מותרת לבעלה אע"פ שראתה כמה פעמים מחמת תשמיש דלענין זה אף בזה"ז סמכו וזהו שכתב הרמב"ן נאמנת אשה לומר יש לי מכה ותהיה מותרת לבעלה כשתפסוק והיינו כמ"ש (ג) והמשמרת הבית בסוף שער ד' הקשה על רמב"ן ולא הבנתי דבריו אלא ודאי דא"כ אתה עושה תורתינו שני הפכים בנושא א' בממ"נ אם אתה חושב הדם שבא מהמכה אף אתה תטהר אותה ואם לאו אף תאסרה לבעלה כרואה מחמת תשמיש ואין לחלק בין לבעלה לטהרה לגמרי כי מחזי כשני הפכים וכמילתא דסתרי אהדדי ואמת דהי' מקים לומר אף דאמרינן כן היינו בענין מ"ש הרמב"ן דמודה הרמב"ן דמדינא מותרת רק מחמת תקנת דתקנו בלי לתלות בדם בתולים ואף זה בכלל התקנ' א"כ שפיר י"ל דחז"ל לא בקשו לתקן תקנות בנושא אחד הסותרין כנ"ל אבל לנדון שאנו דנין אם יש לתלות במכה שאינו ודאי מוציא דם דינא קאמרינן ולא תקנה א"כ מה בכך דתרי סתרי הכי דיינין לי' בכל דוכתא דספיק' היא ולכך לענין לטהרה לבעלה לגמרי ספיק' דאוריית' לחומר' אבל לאוסר' על בעלה תמיד הוי רק איסור דרבנן ולקול'. אך מ"מ מדברי רשב"א בתה"א הנ"ל מוכח דלא ס"ל דהוא הוכיח דא"צ שתדע שמכת' מוציאה דם דאל"כ א"כ אתה מצריכ' בדיקה בגמ' משמע כי בעי בדיקת שפופרת היינו בלי מכה אבל במכה א"צ בדיקה וקשה מה ראי' מענין דא"צ בדיקה שלא תהא נחשבת רואה מחמת תשמיש דהוא רק מילתא דרבנן להך דתטהר לגמרי שהוא מילתא דאוריית' ובזו ספיקא להחמיר ועדיין מנלן לרשב"א להתירה לגמרי ועכצ"ל דס"ל דליתא או שהיא טהורה לגמרי או שאף לבעלה אסורה כרואה מחמת תשמיש וזה ברור: ומעתה נשוב לדברי הש"ך דכתב בסק"כ דכל מה שכתב הרמ"א להתיר ביש לה וסת אפי' אין ידוע שמכתה מוציאה דם היינו לבל תהי' רואה דם מחמת תשמיש אבל מ"מ טמאה וצריכה ז' נקיים לפי הנ"ל הא בהא תליא וכן מורין דברי הרמ"א בסופו דכתב ומ"מ בשעת וסתה אינו תולה במכתה דאל"כ לא תטמאה לעולם מזה מבואר דמיירי מקדם דהיא טהורה לגמרי וכבר עמד בזה הש"ך ס"ק כ"ה ודחק עצמו אבל האמת יורה דרכו דדעת הרמ"א להתיר ויפה כתב הב"ח דהא המחבר פסק כרשב"א דבמכה לחוד אפי' אין יודעת שמוציא' דם סגי ולמה לא נקל בצירף יש לה וסת איברא דהש"ך לשיטתו אזיל דס"ל דגם רשב"א לא אמר' כמש"ל אבל לפי מה שבררנו דצדקו דברי הב"י ומד"מ והב"ח בכונת רשב"א פשיטא דיש להקל בצירף שיש לה וסת ולא ידעתי למה החמיר דהרי מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ר"ג דבתשובת מהר"ם היקל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתא תלינן בדם מכה למ"ד וסת דרבנן עכ"ל וצ"ל דהא דכתב למ"ד וסת דרבנן היינו אפי' למ"ד וסת דרבנן דלמ"ד דאוריית' פשיטא דיש לטהרה בתוך ימי וסת' דהא חזק' דאוריית' היא דאורח בזמנה בא רק קאמר אפי' למ"ד דרבנן מ"מ בתוך ימי וסת' מותרת וא"כ למה מרחיק הש"ך העלין כ"כ. ואמת כי הש"ך לשיטתו אזיל דפי' בדברי מרדכי ואם יש לה וסת תולה בוסת' לחוד בלי מכה וא"כ דחיקי לי' לפרש במרדכי דבשביל שרואה בתוך ימי וסת' תהי' מותרת (אף כי הלשון הש"ך משמע דדעת המרדכי דהוי טהור לגמרי רק דאין לסמוך עליו) כי כבר הקשה המ"י דא"כ בתוך ימי וסתה מותרת מה אמרינן בגמ' דשבועת אי בתוך ימי וסת' אנוס הוא ולמה לו אנוס הא בלא"ה מותר לגמרי ומ"ש המ"י לתרץ דיש הבדל כשאשה אומרת כן לא הבנתי דבריו דאם היא אומרת שמרגשת שבא מן הצדדים פשיטא דמותרת דהיא נאמנות בכל דבריה כדאמרינן נאמנות אשה לומר מכה יש לי וכו' והתורה האמינה כדכתיב וספרה וכו' ואם אינה טוענת שמרגשת מה נ"מ בדבורה וכי נביאה היא מה שקר' בחדרי בטנה והגאון חכם צבי בשו"ת סי' מ"ו כתב על המ"י שגגה גדולה שגג כי דברי מרדכי ברואה סתם מחמת תשמיש דאפשר מהצדדים או מהמקור כי האשה אינה מרגשת בשעת תשמיש שום שינוי שיורה שנפתח מקור' משא"כ גמ' דשבועת מיירי במשמש עם טהורה וא"ל נטמאתי שמרגשת שנפתח מקור' ופירסת נדה וע"כ הכי הוא שהרי השמש עדיין מבפנים דהרי אמרינן דאסור לפרוש באבר חי וכו' עכ"ל והוא חשב שהמ"י הביא ראי' מקושית הגמ' על הא דהי' משמש עם הטהורה וכו' ולא כן הוא רק הקוש' במה דהוכיח הגמ' מנמצא על שלו דדייק הגמ' ג"כ מאי לאו סמוך לוסתה ואכניסה וזהו א"א לומר כמ"ש מהר"צ דהרגישה דא"כ נמצא לאחר זמן אמאי פטורין וכמ"ש בגמ' דנדה פרק האשה ועמש"ל בסי' קפ"ד ע"ש ודוחק לומר דבאמת הא דקאמר מאי לאו סמוך לוסת' ואכניס' דאם הוא בתוך ימי וסתה טהורה לגמרי דהא משמע דמוסב אלעיל דקאמרינן אי סמוך לוסתה אנוס הוא ואלו הטעם משום דטהורה לגמרי הל"ל לגמרא לפרושי. וכ"כ הרמב"ם בהלכות שגגה דלכך פטור בנמצ' על שלו תוך זמנו משום דאנוס הוא ולא קאמר דטהורה לגמרי ואי תעקוש דתאמר המרדכי לא ס"ל כהרמב"ם וגבר' אגבר' קא רמית אף אתה צא ולמד דהמרדכי גופי' כתב בראש הלכות נדה על אשה ששמשה שלא בשעת וסתה ולמחר מצאה סדינה דם דא"צ כפרה דאנוס הוא כדאמרינן בפרק ידיעות הטומאה ע"ש והיא ממהר"ם ב"ב וכן הך דלעיל הוא ממהר"ם כמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב (ד) דפוס פראג סי' תרכ"ה ע"ש וא"כ קשיא מיני' ובי' ומה יאמר בזה הגאון מהר"צ אך האמת כי אין כאן קושיא כלל דזהו א"א לגמרא לומר אלימ' שלא בשעת וסתה הא טהור הוא דמי יאמר דמיירי באשה שיש לה וסת אולי באין לה וסת וג"כ אנוס הוא וכמש"ל בסי' קפ"ו ולכך פריך הא אנוס הוא דזהו קושי' שייך אף באשה שאין לה וסתה אם אינו סמוך לוסת' או עונה בינונית דצריך לפרוש סמוך כמש"ל. וכן הא דתנן דרך בנות ישראל משמשת בשני עדים לאחר תשמיש דודאי מיירי שלא בשעת וסתה כי בעת וסתה מה דרך שייך מנהגא לרשועי אי ליוצא לדרך מה דלא שכיח' כלל וקשה בדיקה זו מה טיבו לכאורה הא אפי' מצאה טהורה היא י"ל ג"כ דמיירי באין לה וסת דביש לה וסת לא צריכה בדיקה יכי מ"ש מהר"ם הנ"ל באשה ששמשה שלא בשעת וסתה וכו' מיירי ג"כ שלא בעת עונה בינונית וממקומו מוכרע דכתב הא דקיי"ל בפ"ק דנדה דלבעלה לא צריך בדיק' אלא בזמן דאיכא טהרות ואלו ביש לה וסת אפי' לטהרות לא בעי בדיקה רק צנועות וא"צ לפ"ק רק משנה שלימה בפ"ב כל הנשים בחזקת טהרה כמבואר שם בגמ' אלא דמיירי באין לה וסת קבוע רק חוששת לעונה בינונית וכן אין להקשות דהא המרדכי כ' שם דאם מכתה ודאי מוצי' דם טהורה ומ"מ בשעת וסתה טמאה דכי לעולם לא תטמאה וקשה א"כ דתולה במכה רק שלא בשעת וסתה למה לי הך תלי' הא בלא"ה טהורה די"ל ל"ד שעת וסת' רק ה"ה עונה בינונית ע"כ אינו תול' אפי' מכתה מוציא דם ומ"מ הכל דחוק. אך אי קשי' הא קשיא דבמשנה פ"ק דנדה קתני להדי' אע"פ שאמרו דיה שעתה ופרש"י אשה שיש לה וסת משמשת בשני עדים ופירש"י א' לה וא' לו שימש זו מה טיבה הא אלו מצאה ג"כ טהור ולכן הי' נראה לומר דכיון דקי"ל אשה קובע' וסת בתוך וסת א"כ אף בנמצאה בתוך ימי וסתה יש כאן ספק טומאה דאולי תקבע ג"פ וא"כ הרי זה וסת ולא שייך בי' אורח בזמנו בא דהוא הזמן שקבע אך אי יגיע הזמן ולא תקבע ותעקרהו הרי איגלאי מילתא למפרע דהי' בתוך ימי וסתה וטהורה היא דתלינן בחזק' ומהצדדים בא. ולכך תמיד צריכה בדיקה דאולי תראה ובאמת תקבע לה וסת כי שכיחי דקובעת וסת בתוך וסת כדלקמן בסי' קפ"ט וכן הא דפריך שם אנוס הוא ולא אמרינן הא מותרת די"ל דמיירי אח"כ נתגלה שהיא קובעת וסת וא"כ טמאה היא אבל מכל מקום אנוס הוא דכי ה"ל לידע זה ופשוט דאנוס הוא ולק"מ מכל הקושי' שישנו בזה ומרדכי דמטהר בתוך ימי וסתה היינו שנתברר דלא קבעה וסת שם בגמרא דמיירי ברואה מחמת תשמיש ולא בוסת קבוע לזמני' ועתים מיוחדים. וא"ש מכל מה שהקשו אך בכל זה לבבי אין נח בזה לומר דמרדכי יטהר דם נדה בתוך ימי וסת על חזקה דאורח בזמנו בא לפי דקיי"ל וסת דרבנן וא"כ חזקה זו לאו דאורייתא ואיך בחזקה דרבנן נתטהר דם נדה דאורייתא ואפילו נימא דמרדכי ס"ל כהגה"מ שכתבתי לעיל בסי' תפ"ג שהוא דברי מהר"ם גופי' דרואה דם מחמת תשמיש בלי הרגשה גמור' הוי דרבנן וא"כ אתי' חזקה דרבנן ודחי' הך דרבנן מ"מ קשה עלי לומר כן והמעיין בכמה דוכתי במרדכי מבואר דלא מטהר דם אשה בתוך וסתה אפילו בתשמיש די"ל דבא מחמ' מיעוך תשמיש כמ"ש הש"ך ולכך אין לנו אלא או שנימא בי' כמ"ש מהר"אי כי מ"ש הש"ך במהר"אי המעיין בי' יראה כי אין דבריו מכווני' בי' וברור כמ"ש הב"ח והרמ"א המתיק דבריו דהמרדכי מיירי ביש לה מכה ולא דס"ל דהך אם יש לה וסת תולה בוסתה נמשך אמאי דאמרינן אח"כ אם יש לה מכה רק פשוט דאם יש לה מכה איירי דמוציאה דם אבל הך דאם יש לה וסת וכו' איירי במכה דאל"כ במה תתלה רק במה שאין מוציא דם איירי וזה פשוט ושכיח בדברי מרדכי או דנימא דמיירי רק לבעלה ולא לטהרה לגמרי שלא צריכה ז' נקיים אך לפ"ז יהי' על אם יש לה וסת תולה בוסת' ועל יש לה מכה תולה במכתה שני פי' דכאן במכה ע"כ במכה מוציא דם וא"כ התלי' היא לטהרה לגמרי ואלו ביש לה וסת דתולה בוסתה הפי' דאינה בכלל רואה מחמת תשמיש גרידא ועוד דא"כ לא משכחת למרדכי רואה דם מחמת תשמיש רק באין לה וסת אבל ביש לה וסת לעולם מותרת לבעלה והרי המרדכי רצוף למה שכתב זה הביא מקדם בשם ראבי"ה בפשוט דרואה מחמת תשמיש לא הפסידה כתובתה וכו' ואפילו אשה שאין לה וסת כההיא דספ"ק דנד' וכו' נראה לי דלא תפסיד כו' עכ"ל משמע דמיירי מתחילה באשה שיש לה וסת מדקאמר אח"כ ואפילו באשה שאין לה וסת וכו' ואי כדברי המרדכי הא אשה שיש לה וסת רואה מחמת תשמיש היכי משכחת לי' ולכן ברור ונכון דעת המרדכי כמו שהבין מהרא"י והב"ח דמיירי דתולה בוסתה בצירף מכה כי אינו מוציא דם ונכון ואין להחמיר כלל: ואמת דיש לכאורה ראי' לדברי המרדכי באשה שיש לה וסת לא שייך רואה מחמת תשמיש דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנת' דאי' סוף נדרים משנה אחרונה אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנות משום שמא עיניה נתנה באחר הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמי' ולומר דמצא' על העד לאחר קינוח ובכדי אותיום והלא נאמנו' לומר כי נדה היא דהתורה האמינה וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה ומה הועילו חז"ל אמנם לדברי המרדכי ניח' דבאשה שיש לה וסת לא שייך זה כלל דטהורה היא ובאשה שאין לה וסת לא חששו חכז"ל הלואי תצא דהא לר"מ בלא"ה תצא אפילו בע"כ ואפילו רחב"א מודה אם רצתה לצאת תצא ומה בכך אבל להחולקים על המרדכי קשה וצ"ל כיון דביד הבעל להשגיח לבדוק אחר תשמיש לעינו והוא יכול לומר אני אהי' רואה העד קודם בדיקה ולאחר בדיקה (א) לא חששו חז"ל לתקנו ואם לא עושה כן איהו דאפסיד אנפשי' וצ"ע (עבק"א): ומ"ש הגאון שב יעקב להמרדכי וכפי' הש"ך א"כ אם נמצא על שלו איך מחייבין חטאות אולי ע"י מיעוך התשמיש בא מהצדדי' והרי זה ספק וכ' ודוחק לומר דמיירי באשה שאין לה וסת דהא רישא מיירי ביש לה וסת ע"ש שהאריך ונאמרה ונשנה בכמה תשובות ונעלם ממנו גמ' ערוכה בשבועת הנ"ל דזה נמצא על שלו מיירי בשמש סמוך לוסתה דאל"כ בלא"ה פטור מקרבן דאנוס הוא וא"כ דמיירי בסמוך לוסתה פשיטא דאמרינן ממקור בא והרי זה גרוע ועומד למאוד מאשה שאין לה וסת כנודע דזה מותרת לשמש וזה אסורה ודבריו ליתא (עבק"א):
אין לה וסת קבוע וכו' הש"ך בסק"כב פקפק על זה דמה דכתב הש"ד אם מרגשת שבא הדם מהמקור אין הפי' ודאי מהמקור רק כל שהוא בבדיקה תלינן מהמקור ולא אתיא אלא לאפוקי כתם ע"ש ובאמת דברי הג"ה מיימנו' בשם ס"ה משמע כדברי הש"ך אבל בש"ד קשה לכוון דבריו. אך הש"ך הקשה דנתחיל תיכף דלמא לאו נדה היא אין כוונתו להקשות דהא לא הוה מתהפך כמ"ש הרב שב יעקב ולזאת בא עליו לומר דסותר דעת עצמו דהא א"א להתחיל באידך גיסא ואין מקום לקושייתו דלא כן כוונת הש"ך כאן רק כוונתו דהכל ספק א' דמ"ש אם בא מצדדי' או אם בא מהמכה כל דם שאינו מהמקור טהור א"כ הכל ספק א' כאותו שאמרו שם אונס חד הוא והכל בספק א' נכלל ועיין בדיני ס"ס אות י"א אמנם נראה לומר דכבר מבואר בדיני ס"ס היכי דיש הבדל בין ספק לספק אפי' דבר כל דהו' לא מיקרי חד ספק וכ"כ המר"יק דאונס ושוגג לא מיקרי חד דזה חייב קרבן וזה פטור. וא"כ לפי דקיי"ל מקור אשה טמא וא"כ דם שבא מהמכה העומדת במקור הדם מטמא טומאת ערב וכ"כ הרמב"ם להדי' משא"כ אי אמרינן בא מהצדדי' א"כ לא הי' הדם במקור ואינו מטמא כלל וא"כ ספק זה דשמא מהמכה אינו כספק של זה שמא מהצדדי' דספק השני מוסיף להתיר אפילו לטהרות ולכ"ע לא הוי ספק א' כמבואר בדיני ס"ס בפסקי מהרא"י ונכון הוא (עב"קא): אלא שאני אומר (ב) בלא"ה הא אשה זו בחזקת היתר לטהרה עומדת וא"כ בספק לחוד אי מהמקור או מהצדדי' איך אתה תוכל לאוסרה במקום חזקה וצ"ל הואיל ורוב דמי' מהאשה באים מהמקור ולא מהצדדי' תלינן במקור ולא בצד אף דהוי נגד חזקה וזו באשה שאין לה מכה במקור אבל ביש לה אזדא רובא דאף דבא מהמקור עדיין הספק במקומו ואוקמינן אשה זו אחזקה חזקת היתר וחזקה דאורייתא היא ואם לא נכתב ראוי שיכתוב דין זה ואין כאן פקפק על הרמ"א: אך אם יודעת ודאי שבא מהמקור בזו יש לי ספק אם מתירין אותה לבעל השני לפי המרדכי דמחלק בין הא דמתירין אותה לבעל השני ובבדיקות שפופרת ונמצא דם אנו אוסרי' אותה לכל אדם משום דשם יש ס"ס אי מהצדדי' או מהמקור ואת"ל מהמקור דלמא לאו כל אצבעות שווי' משא"כ כאן בשפופרת אין כאן אלא ספק א' דמהצדדי' א"א דהא נמצא רק על המוך א"כ כאן דיודעת דודאי בא מהמקור אף לגבי בעל הוי רק חד ספק וא"כ אסורה לכל עולם ומסתימות רמ"א לא משמעכן וצ"ל דס"ל כמש"ל סק"ד בש"ך דלפמ"ש התו' דלכך מתירין אותה כשראתה פ"א בבעל ב' משום דלאו כל הכוחת שווי' וקי' לי' דהך בדיקה במכחול קל מכל הכוחת בעול' ומ"מ צ"ע להקל במקום דלפי' המרדכי יש להחמיר וצ"ע:
אומרת ברי לי וכו' המ"י תמה למה מחליט הרמ"א שנאמנת אשר מקורו משו"ת מהר"יו סי' כ"ה שהוא גופ' לא אמרו בהחלט כ"א לצרף עם שאר סברות ונרא' דהא המ"י גופי' כ' דלכך נסתפק מהרי"ו אף דהאמינ' התורה משום דאפשר למיקם עלי' בבדיקה וזהו בנדון מהרי"ו דהי' משתנת מים ויוצא עם השתנ' והרי בדיק' לברר העניין ע"י הבדיקה בהכנסת מוך נקי באותו מקום כמש"ל בסי' קצ"א ע"ש משא"כ כאן ברואה מחמת תשמיש והיא אומרת שמרגשת ע"י מיעוך תשמיש בא מהצדדי' איך אפשר למיק' דאף דתכניס מכחול ומוך בזו תברר דאין מוחזקת ברוא' מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אבל מ"מ לא בשביל זה מבורר דדם בא מהצדדי' לטהר' אותה משום דם ולא תהא צריכה ז' נקים וטהורה בלי טבילה וא"צ לפנים דאלף שופפרת אינו מועילים לטהר' מנדה דאמרינן באותו פעם לא חזי' ובפעם אחרת חזיין וא"כ לית לי' תקנתה בבדיקה וסמכינן על אמירה דילה כי התורה האמינה:
שממכה שבאותו צד הת"ה בפסקיו לא סמ' על זה לחוד כי אם בצורף סברת מרדכי דאם יש לה וסת אמנם הש"ך בנ"כ דעתו דעל זה לבד יש לסמוך אפילו באין לה וסת וראייתו מסתימות הש"ע וכ"כ המ"י ואין זה ראי' דהש"ע דעת' כהרשב"א דא"צ לדעת כלל שמכה מוציא דם ורמ"א כבר כתב דעתו בהג"ה וכי כל פעם יגיה בדברי מחבר ולכן דעת הצ"צ דבאמת דבעינן אשה שיש לה וסת אמנם לפמש"ל בביאו' דברי רשב"א דכתב דיש בדיקה בשופפר' לדעת אי מכה מוציאה דם ש"מ דכה"ג הוי ודאי מוציא דם וכמש"ל באריכות ונכון דברי הש"ך ומ"י:
ואם תראה אשה שפסק וכו' יש לי מקום ספק באשה שרואה דם מחמת תשמיש ואסורה לבעלה אם הזקינה עד שחדל לה אורח כנשים אם מותרת דהא ראינו דאין להם דם וסתה ואינה מוחזקת בדמי' עוד דלמא מ"מ מחמת חיבת תשמיש וחימוד תראה אפילו בזקנתה והא דמותרת כאן היינו דעכו"ם אומר שעשה לה רפואה רק אין לסמוך עליו וברגלי' לדבר כזה סמכינן אבל על פסיקת וסתה מחמת זקנה אפשר דלא סמכינן ויש פנים להקל ולומר הא דאצטרך הש"ע ופוסקים לומר כאן דסמכינן על עכו"ם ומשמע לולי אמירתו דנתרפאות אף דפסק דם וסתה הי' אסורה דמיירי דרכה בשנים וא"כ עלולה לדם והפסיקה הוא רק מקרה וע"כ בפעם א' יתגברו הדמים ויצא כי רתיחת הדמי' אנה הלכו וחוששין אולי בחימום התשמיש יפרש המקור ויזלו הדמים ולכך צריך עדות הרופא אבל בזקנה שהמעיין דם שלה חרב ויבש מהיכי תיתי ניחש לכך וסת זה לרואה מחמת תשמיש לא יהא חמור מוסת לזמן ומעונה לעונה וצריכה לפרוש ובימי זקנתה א"צ לפרוש ולמה בזה תהא אסורה ועוד נרא' בהא דסמכינן ארופא לא זו בעודנ' הדמים סתומים מבלי באי מועד וסתה פשיטא אם אח"כ חזרה לאיתנה ורואת דמים בוסתה מ"מ סמכינן ארופא דאמר דנתרפאות בראי' מחמת תשמיש דחזינן דאז הי' רפואתו כ"כ חזק לסתימת הדם עד שאפי' וסתה נפסק לזמן מה וא"כ אין מכאן סתיר' או ראי' לנדון הנ"ל ומגמ' דאמר סתם א' תשמש אין ראי' דבפ"ק דנדה באשה שאין לה וסת קאמר ר"מ נמי אסורה לשמש וברור הכונה כל זמן דאינה זקנה דאז חזרה אין לה וסת ליש לה ואף בזו י"ל דאסורה לשמש כ"ז שמוחזקת בדמי' אבל בזקנה לא וצ"ע כי לא מצאתי לקדמונים דבר ברור בזה:
כאלו ראת' ג"פ וכו' פי' הש"ך סק"ל כלומר כאלו עברה וראתה ג"פ רצופי' בכל טבילה דוודאי בלא"ה א"א למצוא שלשה פעמים רצופים. והרב בעל אמונת שמואל כתב דיש למצוא ג' פעמים רצופים בלי איסור דהיינו דבדקה עצמה ג"פ בלילה א' וא"צ הנר לדעת אי בדיקתה טמאה או טהורה דכיון דמוכיחה קיים כמש"ל בסי' קפ"ו ע"ש ולמחרת מצאה על כל שלש' בדיקות דם ע"ש וכן י"ל להיות כי בעודנו לא הי' ירוק וטהור ושמשה וא"צ לחוש כשיתייבש יהי' אדום כמ"ש האחרונים לקמן קפ"ח ס"א דלא כב"ח ואח"כ נתייבש ונמצא אדום והרי היא טמאה למפרע וכן הי' לה מכה בלי ודאי מוציאה דם ועברה שלש עונות קרוב לימי זקנה ולא ראתה דם וא"כ הרי היא בחזקת אינו רואה כמו יש לה וסת דמ"ש זקנה או יש לה וסת בכולן איכא חזקת אינו רואה ודי שעתה אדרבה לענין כתמים מקילין בזקנה יותר מאשה שיש לה וסת כמבואר לקמן בסי' ק"ץ ע"ש ותלתה במכה וטהור' ואח"כ חזרה וראתה בג' עונות וכן ג' עונות אח"כ ולא כיונה רק פחתה והותירה א"כ הרי היא בחזקת רואה ואין לה וסת ואין לתלות במכה כלל והט"ז הקשה בס"ק י"ד פשיטא מה קמ"ל דעכ"פ ראתה ג"פ רצופים כל פעם אחר טבילה ותי' הט"ז אעפ"י שבנתי' הי' ביאת של היתר היינו בעברה או באופן הנ"ל מ"מ אסורה כי איך תטבול לבעלה הא חזינן דטבילה גורם שכל פעם בבעילה שאחר הטבילה רואה דם ואחרי דעה זו נטו הרב א"ש והמ"י ולא עוד אלא הש"ך גופי' בש"ך דפוס קראקא שהגי"ה הוא בעצמו כתב לבסוף שצ"ל בש"ך ואם עברה ושמשה ולא ראתה דינו כאלו ראתה ג"פ רצופים בטבילה וכו' עכ"ל ומכח סברה זו הקשה הט"ז א"כ איך אמרינן בראתה ג"פ אחר טבילה דא"צ לפרוש וכו' דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זמנא דמשמע דאם קבעה ג"פ צריכה רק לפרוש ליל טבילתה הא אסורה לעולם ותי' דתלינן דליל ההוא שהוא סמוך לטבילתה גורם ומתירין אותה בליל שני המופלג מטבילתה משא"כ אם ביאה ראשונה אחר טבילתה אינו בליל הטבילה א"כ מוכח דלא לילה ההוא דוקא גורם. והרב בעל אמונת שמואל השיג על זה דמהיכי תיתי לתלות בריחוק וקירוב זמן מטבילתה. והמ"י אמר דהוי כוסת המורכב. (א) ואין דבריו נראי' דברואה דם מחמת תשמיש לא תלינן בוסת המורכב רק אמרינן דתשמיש לחוד גורם הדם הואיל וחימוד התשמיש עלול להזיל דם מקורה. והגע עצמך אם ראתה דם מחמת תשמיש בט"ו לחודש ולבשה נקיים ואחר' ליל טבילתה או ביאה שני' עד ט"ו לחודש השני וכן אחר' ביאה ג' עד ט"ו לחודש הג' לא תהי' בכלל רוא' דם מחמת תשמיש כי נימא כי הוא וסת מורכב חודש וביאה וא"כ אם תמהר לטבול או תאחר באופן שלא יהי' ביאתו בט"ו לחודש תהי' מותרת. וכ"ת ה"נ (ב) א"כ ה"ל לפוסקים להביא ועוד דא"כ מה הלקץ זו הדחק שדחקו בפי' הגמ' אם יש לה וסת תולה בוסתה פי' שוני' ולא פירשו כמ"ש דאם הראי' ג"פ מחמת תשמיש הוא מכוון לוסת שרואה בימי' מכווני' כמש"ל אז תולה בוסתה לומר שהוא מורכב ומותרת להבעל לו בימי' לפניו או לאחריו ועוד לדבריו אם ראת' אשה ג"פ מחמת תשמיש דהיינו שטבלה וראתה וחזרה וטבלה וראתה וחזרה וטבלה וראתה תהי' מותרת לבעלה אפס לא תשמש בליל טבילתה רק בליל של אחריו ודבר זה מהתימה כי לא מצינו היתר כזה בשום פוסק ראשון ואחרון אדרבה כולם ענו ואמרו דלית לה תקנה אדרבה בכל הספרים ובתשובת רשב"א סי' תתל"ח תתל"ט מבואר סתם דאסורה בלי הזכרת תקנה לשמש אח"כ ליל שלאח"כ ולכן ברור כמ"ש הא"ש דתלינין הכל ברואה מחמת תשמיש ולא במקר' טבילה או שארי מקרי זמן וכמ"ש כי יותר שכיח (ג) שחימוד וחימום תשמיש גורם דם וזה נכון רק מ"ש הש"ע דכתב דלא חיישינן הואיל ולא קבעה וסת דמשמע דאלו קבעה דחוששת רק לוסתה ואינו אסורה לבעלה כבר כתב הא"ש דבהגה' מיימינות וכן בש"ע דפוס וויניציאה מבואר דצ"ל דראתה בליל שני לטבילתה אבל בביאה ראשונה לא ראתה וא"כ אין כאן רואה דם מחמת תשמיש דהא התשמיש הראשון תיכף בליל טבילה הוא של היתר. אך אף אם נניח הגי' כמו שהיא לפניו לק"מ כי במח"כ הרבני' הנ"ל אין דעתי מסכמת עמם מה שחדשו מדעתם דין להחמיר על אחותינו בית ישראל העלובה אפי' אם ביאת היתר מפסקת באופן הנ"ל רק אם כל ביאה ראשונה שאחר טבילה רואה הרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ותצא מבעלה אלקי' אפי' שאני איני כדאי להרים ראש נגדם וקטנם עב' ממתני מ"מ לא צייתינ' לכו בדברי' כאלה להחמיר כיון שהוחזקה בביאת היתר הך ראי' דבליל טבילה הוא רק מקרה ואין כאן חזקה וכי נתלה שהטביל' גורם וא"כ תרחיק ותשמש ליל שני עד שתהי' סר ממנה ענין המים הלא מקרים נבטלים בזמן ומה ענין זה לומר שביאה ראשונה דוקא אחר ביאת מים יהי' קרוב או רחוק מביאת מים גורם הזלת דמים ממקורין דבר זו לא שמענו בטבעיו' ולא במחקריות וחז"ל לא אמרו מעולם ואם עילה מצאו בדברי' כאלה לקולא לאו כל אצבעות ולאו כל כוחת שווי' ותולה בוסתה להתירה לבעלה וחשו על תקנת עיגון איך נבדה מלבנו חומרת לאוסרה על בעלה במקום שביאת של היתר בנתיי' ולומר סברת דקות אשר אין להם שורש וענף בדברי הגמ' וראשוני' לעגן בת ישראל בפרט במילתא דרבנן כי זהו בכלל וסת אשר הן דרבנן והרשב"א והב"י ויתר פוסקים סתמו דבריהן דצריכין להיות ראי' ג"פ רצופים בלי הפסק ביאה של היתר בנתיי' ולא חילקו דאם ראתה בביאה ראשונה אחר טבילה דאינו מועיל ביאת היתר בנתיי' ובכל הדחוקי' האלה האחרון הכביד דצ"ל לשיטה זו הא דקיי"ל דמהני בדיקות שפופרת היינו שאם ראתה מחמת תשמיש בפעם הג' בביאה ראשונה אינו מועיל תיכף בדיקות שפופרת דהא אפי' ביאה של היתר אינו מועיל בנתיי' אלא צריכה לטבול ואח"כ להכניס שפופרת ולא מקודם לטביל' כל השומע יצחק לזה דלא מצינו זה בשום מחבר דיהי' מצריך קודם בדיקת שפופרת טבילה וכמה בטולי' יש לזה בכל המחברי' הקדמוני': ורחוק מהסבר' ומהחוש והשכל ומאין למדו זה כי מ"ש הא"ש מהך עובדא דיולדת נדבר בזה בסמוך אי"ה כי אין משם אפי' נדנוד ראי' וקו' הט"ז דא"כ דלא הי' ביאת היתר בנתיי' מה קמ"ל הרמ"א לק"מ (ד) דהיא גופ' קמ"ל דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונ' שאחר טביל' ה"א נתלה דטביל' גורם ואין כאן חזק' כמ"ש המ"י דהוי וסת מורכב וא"כ כאשר תמתינו זמן מה כאשר יעבור פעולת המי' תהי' מותרת לבעל' והא דתקני בגמ' רוא' ג"פ היינו רצופי' בלי טביל' בנתיי' ובאופני' שכתבתי לעיל קמ"ל דלא ואם ראתה ג"פ אחר טביל' בביא' ראשונ' תנינן בביא' ולא בטביל' ואש' זו אסור'. ולפ"ז אף דלא נגיה לעיל ליל שני י"ל דלעיל מיירי שהי' ביאת של היתר בנתיי' כמש"ל בכמה אופנים ולכך רואה מחמת תשמיש לא מיקרי אבל וסת יכול לקבוע ולכך ב"פ חוששת ולא ג"פ וזה ברור ונכון: והנה המ"י התיר כאן בליל טביל' לשמש סמוך לוסת' אשר לא קבעוהו ג"פ רק מיחש חייש לי' וח"ו לומר כן כי לא מצינו שום קולא בליל טביל' רק ילפינן בגמ' דברכו' דהוי בכלל עונת אשתו כמו עונת ת"ח מליל שבת כן ליל טביל' היא עונ' וא"כ וכי בשביל זו נקל לשמש סמוך לוסת' דבר זה לא עלה ברוח שום איש וא"כ אף בליל שבת יהי' כן דהוא ג"כ עונה כמו ליל טביל' לכן דברי' אלו אין להם עיקר ושחר כלל וח"ו לבדות מלבנו קולת או חומרת מה שלא מצאנו שורשן בדברי קדמוני' ז"ל:
שאחר לידת' הש"ך בנה"כ וכן המ"י פירשו דהיינו אחר כל לידה ראת' רקפ"א ובנתיי' הוחזק' בביאת היתר ומ"מ לולי תלית בחולשת הליד' הית' אסורה בליד' רביעות דהוחזק' לראות בלידות ולדרכן הלכו דס"ל בטביל' ג"כ כנ"ל והא ליתא כי מנין לנו זה וביחוד הרמ"א שהעתיק הגה ש"ד מנין לו להוסיף דין חדש מה שלא יזכר ויפקד שם וכבר הארכתי לעיל בזה ולכן מלבד שי"ל כמ"ש הש"ך ס"ק ל"א העיקר כמ"ש הא"ש דקבל' בידו דיש כאן טעות סופר וכצ"ל וראת' במקום או והכל דין א' והוא כמ"ש בהג"ה ש"ד הנ"ל בלי תוס' וגרעון והוא הנכון בלי ספק אך הא"ש והמ"י למדו מהא דהצריך הטעם דחולשת הלידה ולא סגי בהך טעמא דהא הוי ביאת של היתר בניהם ש"מ דאין זה מספיק דמ"מ הוחזק' ללידות וא"כ בלידה רביעי תאסר ומזה השרישו שורש הנ"ל והוא מקור אכזב דהא עובד' דהגה ש"ד הי' דבלידה ג' ראתה ג"פ זא"ז וקודם שעבר' ושמשה בפעם הרביעית כמו שהי' עושה בלידות הראשונת שאלה לחכם בטיב משפטה וא"כ מה בכך שהי' מקדם ביאת של היתר דל כל הראיות הראשונה מהכא וימים ראשונים יפלו עכשיו הזמן לאוסרה כי ראתה ג"פ אחר לידה שלישת ובג' פעמים אתחזקת והרי היא אסורה לבעלה. ולכך הוצרך הגה הנ"ל לצרף דעת ר"ח דמתיר כשאינו רואה מתחילת נשואי' וגם הואיל וחזינן בלידת הקודמת הי' ראי' היתר בנתיי' מסתמ' מחמת חולשת הלידה והוי כמכה ותולה וזה פשוט וברור והרבני' הנ"ל לא עיינו כל צורך בהגה הנ"ל ובנו יסוד נופל על הנ"ל וזה פשוט ונכון:
ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה נרא' דלשון מושאל הוא רק לענין רואה דם מחמת תשמיש אבל לא לטהרה לגמרי לבעלה דהא הבעל הגה לא סמך עצמו אהך שריותא דהוכה מחמת חולשת הלידה לחוד רק בצירוף סברת ר"ח דדוקא ברואה תיכף לאחר נשואין אבל לא לאח"כ וא"כ זה מצרף לבל תהי' אסור' לבעל' אבל לטהר הדם אין סברת ר"ח מועיל ואהך סבר' לחוד לא סמך עצמו בעל הגה ופשוט: והנה הרב הש"ך בס"ק ל"ב כ' דבשמש תוך ימי טוהר אף דאסרינן עכשיו דם טהור היינו לענין שלא יהי' טהור אבל שתהא בחזקת רואה דם מחמת תשמיש לא ודבריו צריכין ביאור דכיון דכל הטעם משום דאתחזקת לראות מחמת תשמיש וא"כ מה בכך דדם טהור הוא הא קיי"ל מעין א' רק התורה התירה אותו בימי' אלו וא"כ סוף כל סוף הוחזקה שרואה ממעין הוא דם בעת תשמיש וא"כ אף לאחר שיעברו ימי טוהר כשתשמש תראה ואם כוונתו לומר דהא זה רואה מחמת תשמיש הוא רק מתורת וסת דקבעת וסת לראות בזמן ביאה ואמרינן בגמ' דף י"א ע"ב דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לי' וסת אפי' למ"ד מעין א' הוא אך מלבד דאין זה רואה דם מחמת תשמיש שוה לכל דיני וסת אחריני והחמירו בו חכז"ל דאל"כ ביוצא לדרך דמותר לשמש עמה סמוך לוסת תהי' מותר' ביוצא לדרך לשמש לו בפעם הרביעי ואשה שראתה בביאה ג"פ ובביאה ג' נתעברה כשהי' הוכר העוברה תהי' מותרת לבעלה דהא היא בחזקת דמי' מסולקת ומותרת לו אפי' בימי וסתה (ועיין מש"ל בספק בזקנה) א"ו דהחמירו חכז"ל בזה וא"כ אף דהקילו לענין וסת מנלן דהקילו לענין זה אף גם דין זה יש בו פקפוקים רבים חדא דהא הרשב"א בת"ה העל' דהך שקלי וטרי' בגמ' למסקנא לא קאי דקיי"ל כמ"ד מעיין א' הוא וקתני מבקשת לישב ולא יושבת דלא קבעה לי' וסת וא"כ הך דינא דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לא קאי דבלא"ה קיי"ל דאין אשה קבעה וסת בימי מניקתה ע"ש ועוד דהא כתב הב"י בסי' קפ"ט גבי אשה קובעת וסת בימי מניקתה דעכשיו דנוהגים איסור בדם טוהר אף וסת בהן קובעי' ע"ש וא"כ מכ"ש כאן ובאמת לענ"ד נרא' דכן דעת התו' דהקשו שם בד"ה אפילו וכו' דלר"א דס"ל אשה שעברה עלי' ג' עונו' די' שעתה תבדוק בימי טוהר דלמא תפסוק ג' עונו' דה"נ מימי טהרה לימי טומאה לא מיקרי הפסק עכ"ל והקשה מהרש"א דהא לר"א מניקה א"צ הפסק ג' עונות רק ר"י ס"ל כן ועוד הקשה דלקמן בפ' בנות כותי' אמרינן לר"י בהפסיקה שנים בימי עוברה וא' בימי מניקתה ללוי אפילו ראהו בימי טוהר הוי הפסקה ולרב כשאינה רואה בהן והניח בצ"ע ובאמת לק"מ דתו' לא מקשה מר"י דמשנה לא מיירי מהך דר"י רק הקושי' לר"א דאיירי בהוא המשנה ובקושי' המהרש"א י"ל דתו' ס"ל כהפוסקים דאין אשה קובעת בימי מניקה והא דפריך אדם טוהר דהיינו במת בנה או הפילה דליכא דין מניקה לר"מ דמשנה כוותי' ועיין בתו' בפ' בנות כותי' וא"כ דקושי' הגמ' היא בכה"ג דלא שייך בי' מניקה אף קו' התו' לר"א א"ש ולק"מ ולפ"ז גם קושי' ב' לק"מ דס"ל לתו' הא דבימי טהרה לא קבעו וסת או דלא קרוי הפסקה היינו הואיל ולא איכפת לי' בדמי' לדקדק בהן דהן דמי' טהורי' אין כאן קביעות וסת דאמרינן אפשר דמקדמי וחזי' יום ויומי' דבתר תחילת ראי' אזלינן רק היא לא שמוה על לב לדקדק בהא ולהשגיח בהרגש' הדמי' ולכן אין ראי' לוסת וכן אין הפסקתה ראיה להפסקה דאמרינן באמת חזי' רק לא דקדקה בכך כראוי אך זהו לר"א דע"כ הקביע' וסת או הפסק תתחיל מעכשיו דבימי עבורה א"כ קביעות וסת ולא פסיקת דמי' דבימי עבורה בלא"ה די' שעתה כקו' המהרש"א רק עכשיו דמת בנה ואינה בגדר מניקה נימא דתבדו' בשביל וסת או הפסק' שפיר אמרי' כנ"ל דאין ראי' דלאו משגיח' כ"כ אבל לר"י דאמר שני הפסקות בימי עבורה וא' בימי מניקתה בזו ודאי י"ל כיון דבלא"ה אתחזיק בתרי זימנא ולרבי הוי חזקה רק בוסת אנו מורין כרשב"ג מ"מ אם היא בודקת ולא מצאה בימי טוהר ודאי מיקרי הפסקה דלמה נימא דלא דקדקה בכך כראוי דמה דחזינן דבימי עבורה ג"כ הפסיקה ב"פ ולא ראתה ולדין תורה כבר היא מוחזקת ועומדת ולמה נתלה דלא דקדקה כראוי אדרבה יותר מסתבר לומר דאין היא בחזקת דמי' דהא הפסקת שני' מימי עבורה מסייעין לה וזה פשוט ולכך שפיר אמרינן לקמן לרב דאם לא ראתה שנים בימי עבורה וא' בימי מניקתה דקרוי הפסקה: ומכ"ש ללוי דאפי' רואה הוי הפסקה דרחמנא שווי' להפסקה ולדעת אם נפסק מעין הטמא ודאי דמשגיחה דלולי כן היא טמא' נדה וא"כ לא שייך לא משגח' דאם התחיל מעין טהור אפילו רואה להדי' הוי הפסקה וא"כ אין כאן חשש ופשיטא דקרוי הפסק ולק"מ:
ולפ"ז דכל הטעם דלכך מן ימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת משום דאינו מדקדקת לדעת אם תראה דם או לא לדידן כל הדם שרואה בו טמא ואין האשה מבחנת להבדיל בין דם לדם מה שאסר מהתורה ומה שאסור מדברי התקנה פשיטא דבודקת עצמ' כמו לכל הימי' מבלי שנות וא"כ פשיטא דקבעה וסת ומכ"ש בענין וסת דרואה מחמת תשמיש והגע עצמך כמו שאמרו מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה כך חמרה בימי מניקה לא קבעו וא"כ אשה זו שראתה עכ"פ בימי מניקה מחמת תשמיש לא תאסרה אח"כ דהא לא קבעה א"ו דזה אין ענין כלל להך דרואה מחמת תשמיש כלל ודברי הש"ך ליתא:
אמנם זהו נראה לענ"ד דאם ראתה ג"פ מחמת תשמיש ובביאה הג' נתעברה דעכ"פ אסורה לבעל נראה דאם ילדה אז בימי טוהר מותרת לבעלה ואם לא תרא' בו הוי זה כמו בדיקת שפופרת דהא הך דאולי תראה בביאה רביעי' הוא רק חששא דרבנן ובדם טהור דהוא רק מנהג הגאוני' לאסור וכבר העיד הטור שבכמה מדינו' עוד בזמנו הי' בועלי' על דם טהור וא"כ לא נחוש בי' חששא דאולי תרא' דכולי האי ואולי האי אין כאן איסור' וזה יותר טוב משנסמוך אשפופרת דיש בו קולות גדולת כמבואר בפוסקים עד שרבי' אמרו שאין לסמוך בזמן הזה אבדיק' שפופרת משא"כ זה פשוט ונכון וזה ג"כ ראי' דלא כמ"ש הא"ש והמ"י דכל חשש איסור של בעל הגה ש"ד הנ"ל הי' על לידה רביעית דלענ"ד בלידה הרביעית הי' מקלינן לבעול תוך ימי טוהר וא"ש ודו"ק:
לאחרון פ"א וכתב הש"ך ס"ק ל"ה דהתם צריכה למיחש לוסת הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש וכו' שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל וסת הגוף שבא ע"י אונס כגון קפיצה קיי"ל בסי' קפ"ט דאינה חוששת אלא בקביעת ביום ידוע ולא בכל פעם שתקפוץ ותשמש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובני' דא"כ לשיטת רש"י והטור דקפיצות מקבע וסת לחוד וגם לשיטת התוס' דוסת אכילת שום ודברי המחממי' קובעת וסת לחוד דאינה אונס כ"כ כמו קפיצות ומכ"ש תשמיש דהכל יודעי' כלה למה נכנסה לחופה א"כ קושיתו במ"ע וכן לשיטת הרשב"א דס"ל דקפיצה לחוד לא מקבע אפי' בג' פעמים וא"כ רואה מחמת תשמיש למה מקבע בג"פ בלי קביעות זמן ועכצ"ל דגם רשב"א מודה דמחמת תשמיש קובעה וסת לחוד הואיל וחימום תשמיש גורם ראי' דם וא"כ הקושי' במ"ע ולכן נראה דהך לחוש בפעם א' הוא מדרבנן וברואה מחמת תשמיש א"א לתקן כן דא"כ כל אשה שרואה בפ"א מחמת תשמיש תהא אסורה לשמש לעולם וא"כ לא הנחת בת לא"א דאם בפעם א' תמצא על שלו או בשלה אותיום תצא וזה פשוט ונכון:
דם בתולים דין זה יליף הב"י מתוס' דנדה דקתני וכולן שהי' שופעת דם בודקין אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים שדם בתולים טהור וכו' עכ"ל ומזה דייק הב"י דע"כ מיירי לאחר זמן שטהורה משום דם בתולי' דאי בתוך זמן פשיטא דא"צ בדיקה דם טהור הוא וצ"ל דדעת הב"י אף לענין נידה אסרינן לי' בעבר זמן שגבלו חכמים כגון לילה א' לראתה בבי' אביה וד' לילות ללא ראתה כלל מ"מ לענין שלא תהי' בגדר רואה מחמת תשמיש אף בזה מקילין והיינו קצת כמ"ש לעיל הש"ך בסק"ה אמנם הרב בעל משאת בנימין בתשובותיו סי' מ"ז האריך בזה דלית' לחלק בזה וכיון דאסור' לבעלה משום נדה אף ברואה ג"פ היא כרואה דם מחמת תשמיש ואין חילוק בזה ועל התוספת' פירש לא לענין רואה מחמת תשמיש מיירי מבדיקת שפופרת רק לענין דם אי לטהרה לבעלה הרי הדם אסור בחזקת דם נדה אע"פ ששופעת מתוך הזמן לאחר זמן מ"מ אסורה בחזקת נדה עד שתבדוק בשפופרת זולת וחוץ בתולה בתוך זמן להגבל' חכמים דא"צ בדיקה שפופרת ונסתייע באמת מדברי תוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה וכולן וכו' שכתבו בחד תי' בהא דתנן בבריית' וכולן שהי' שופעת דם ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות וכו' כולן צריכות לבדוק עצמה דהפי' של בדיקה היינו בשפופרת או מהמקור או מהצדדים וכן משמע מתוספתא וכו' עכ"ל:
ובאמת לא הבנתי דברי תוס' דבדיקה זו לאחר ד' לילות בשופעת מתוך ד' מה יהי בשפופרת אי לא נשתנו הדמים והרי הן כבתחלה כביאה ראשונה הרי ר' מאיר אומר מראי' דמי' משונים וכו' ומשמע דבלא נשתנו בשופעת מתוך ד' לאחר ד' ג"כ טהורין ואי נשתנו הא אפי' בתוך ד' טמאין ומכ"ש לאחר ד' וא"כ בדיקת שפופרת להתיר ולטהר באה דאם לא תמצא בראש המוך דמותרת דע"כ דם בתולים הן וא"כ קושית התוס' עדיין במקומו בתוך ד' לילות נמי אם נשתנו טמאה ואם תרצה לבדוק בשפופרת כדי לטהר עצמה מאן מוחה בידה וצ"ל לתירץ זו דס"ל לתוס' דאפי' לא נשתנו טמאה לאחר ד' לילות ואפי' בשופעת ומה שאמר ר"מ דמי' משונים היינו להחמיר בתוך ד' אם נשתנה הדם אבל לא להקל ולכתיר כשלא נשתנה ועברו ד' לילות שגבלו חז"ל ולכך צריכ' שפופרת להתיר אבל בתוך זמן טהורה וזה דוחק ועוד עדיין כל ראי' הב"י דאי בתוך זמן שנתנו חכמים לבתולה פשיטא דא"צ שפופרת דהא דם טהור הוא אף לזה הפי' קשה דאי איירי בלא נשתנה פשיטא דא"צ שפופרת הבתולה תוך זמן שקבעו חז"ל דאל"כ זמן לבתולה לדמים טהורין מה עבודתי' ולכן דברי התוס' דחוקין בזה התי'. ולעומת זה בתי' הראשון שכתבו תוס' בשופעת מתוך ד' לאחר ד' צריכה בדיקה לראות אם נשתנו דמים. א"א לפרש התוספת' הן דבדיקות שפופרת הוא לענין דם כמ"ש בממ"נ אם לא נשתנו א"צ שפופרת ואי נשתנו והשפופרת להתיר איך אמר חוץ בתולה הלא גם בתולה שדמיה משונים טמאה אם לא בבדיקה זו שמבררת שהדמים טהורין ומהצדדין הן. ואין להן לפרש בתוספתא רק כפי' הב"י דקאי ארוא' מחמת תשמיש ולכן עד שאנו נתפוס בתי' השני של תוס' דהוא דחוק כמש"ל נתפוס תירץ ראשון של תוס' וכן דעת רש"י להדיא דבדיקה זו לראות אם אינו נשתנו וכן הר"ן בחדושיו לנדה פירש ג"כ דבדיקה היא לדעת אי נשתנו ושופעת קמ"ל דה"א דא"צ אפי' בדיקה הרי דעת רש"י והר"ן ותוס' לחד תי' העלו דלאחר ד' בעי רק בדיקה לדעת אי נשתנה וא"כ ל"ל כפי' מ"ב בתוספתא רק כפי' הב"י ואיך לא נקל באיסור דרבנן להתיר אשה לבעלה במקום שיש ספק בתוש' ובפרט כי רש"י והר"ן מסכימין לתירץ הראשון של תוספת. אך מ"מ דין של ב"י צ"ע כי אף דנפרש התוספת' על רואה דם מחמת תשמיש מ"מ במ"ש חוץ מן בתולה דדמים טהורים מנ"ל לפרש דמיירי שכבר עבר זמן שגבלו חז"ל דאז היא בחזקת נדה כמ"ש הש"ך רק מיירי תוך זמן ומיירי שנשתנו דמי' וקיי"ל דטמאה היא מ"מ לאו רואה מחמת תשמיש היא דהא הוא בתוך זמן שגבלו חכמים רק הואיל ואשתני הדם חששו חז"ל להחמיר מבלי לטהרה לגמרי מבלי ז' נקי' אבל להחזיקה בחזקת רואה מחמת תשמיש לא החמירו כ"כ וזהו הכל בתוך זמן אבל לאח"כ לא והראי' דהא בהגהת ש"ד מביא בשם ר"ח להיפך דוקא ברואה מתחילת נשואין ולא הי' לה שעת הכושר כלל ולא הוחזקה בביאת של היתר כלל הוא דהוי רוא' מחמת תשמיש והפוסקי' שחלקו עליו לא ביקשו לסמוך אקולא גדולה כזו אבל לומר מהיפוך דאם לא הי' לה שעת הכושר ביאת של היתר בנתיי' מותרת לבעלה זה לא יתכן והגע עצמך ר"ח הך תוספת' היאך מתפרש לי' ולולי דמסתפינא לומר פירש אחר מה שלא מצאתי לתוס' ומפורשי' הייתי אומר דהך שפפור' הנזכר בתוס' הוא לא לענין תשמיש רק בשופע' מתוך ד' לאחר ד' שצריכן בדיקה והיינו כמ"ש רש"י והר"ן לדעת אי נשתנו דמים שלה וחדא מסמני' דם נידה אדום ודם בתולי' דיהה כמבואר בתוספת' אין לסמוך על ראי' דמים בפרוזדר ובבית החיצון דחולי ע"י זהומת צדדי פרוזדר מתשמיש וכדומה הדם בצאתו מרחם קולט הזוהמא ונעשה דיהה והפסיד מראהו ואדום הי' אלא שלקה והרי הוא דומה למראה דם בתולים ולכן צריכה להכניס שפופרת לתוך הרחם ולהוציא דם בשפופרת כדאמרינן בדף כ"א ע"ב הרואה דם בשפופר' ופירש"י הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם וא"כ אינו נוגע בכותלי צדדי רחם וצדדי פרוזדר כלל ובו יובחן על האמת הוא ירוק ודיהה או אדום וצלול כדם. וזה הוא לאחר זמן אבל תוך זמן אע"פ שצריכה ג"כ לבדוק אם נשתנה כמבואר לעיל בגמ' א"צ לטורח הזה להכניס שפופרת רק בודקת בבדיקה פשוטה כראוי. ואם לא נשתנה טהורה דהואיל והוא בתוך הזמן וכן הוא בתוספת' חוץ מן בתולה דא"צ לטורח הזה וצ"ל דגם דם בתולים ממקור רק הוא מצדדי מקור ולא מדם שבמקור עצמו דאל"כ כיון שמכניס שפופרת בלא"ה יתברר בלי שנוי אי מהדם נידה או מבתולים כמ"ש התוס' דזה מצדדי' וא"כ לא ה"ל להיות הדם בראש המוך ומכחול ועדין הדבר סותר לפי' רש"י ור"ן דפירשו דהבדיקה הוא לדעת אם נשתנה ולכך צ"ל דאף דנמצ' בראש מכחול יכול להיות מדם בתולים דאין זה מצדדי פרוזדר רק מצדדי רחם וצ"ע. ויהי' איך שיהי' לדינא אין לזוז מדברי רמ"א דצריך להרגיש כאב וצער ומפי' רש"י דפירש הרואה דם מחמת תשמיש וכו' לאו בבתולה קמיירי אלא בדם נידות משמע קצת כב"י דאל"כ מה קמ"ל פשיטה כיון דדם בתולים מותר כמבואר במשנה וס"ד דיהי' רואה מחמת תשמיש אלא דקמ"ל דאם היא בתולה אף שכבר עבר גבול שגבלו חז"ל כהנ"ל מ"מ אינה בכלל רואה ויש לדחות: