**גמרא שאם שחטו לאחר שנגמר דינו א"ב.**נלע"ד דמ"מ טהרת מידי נבילה כמו טריפה. שוב ראיתי להדי' מבואר כן בברייתא במנחות (דף קא ע"ב) כמו שפירש"י שם דאף שאין השחיטה מתירתה באכילה מ"מ מטהרת מידי נבילה ואף דאפשר לומר כיון דאסור בהנאה הוי הסימנים כמו נשרפו וכעין כתותי מכתת שיעורי'. מ"מ נ"ל ראי' מסוגי' דסנהדרין (דף קי"ב) בהמה עיר הנדחת ששחט האם מטהרת מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ול"ש מקטל קטלה. משמע דאיבעי' רק כיון דעומדת למיתה בחרב השחיטה הוי מיתת חרב. אבל בלא"ה אעפ"י שאסורה בהנא' מטהרת מידי נבילה. ונ"מ לדינא בחי' ועוף שנגמר דינם למיתה דבעי כיסוי למה דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה. וכן לענין או"ב. ויש עוד ראי' לזה מההיא דתקרובת ע"ז דמקרי שחיטה שא"ר וחייב לענין או"ב אף דאסורה בהנא' מכי שחט בה פורתא. אמנם לדעת תוס' (דף פ"ז) דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא אין זה ראי': ובאמתיש לע' בבהמה של עיר הנדחת דלשרפה עומד מה"ת לומר דתהני השחיטה הא כתותי מכתת שיעורא. וכן בתקרובת ע"ז נימא כיון דשחט בה פורתא נאסרה ולשרפה עומד והסימני' כשרופי' דמי'. וצ"ל דבסימנים ל"ש כתותי מכתת שיעור' דלא בעי' שיעור לסימני' לארכן ולרחבן: אמנםלר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אף במידי דלא בעי שיעורא כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין. והאריך בזה הפר"ח בהל' גיטין (סי' קכ"ד) דלר"ש הוי עפרא בעלמא. באמת נ"ל דבהמה עיר הנדחת בודאי לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. וכן בשוחט לע"ז הוי נבילה זולת באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ודבר זה צ"ע: