רש"י ד"ה חיישי' לשני שוירי, אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממנו נפל ופלוני הי' משלחו לאשתו וכו' ואין להקשות מנא ידעי' שזה הוא שליח לבעל זה דהא אין הגט בידו דהא משמע מפי רש"י דלא איירי כאן שהשליח עצמו מצאו, דאפשר לאוקמי שיש לו כתב שליחות משולש והגט אינו משולש, אלא אי קשיא הא קשיא אמאי לא פשט הכא ממתני' דמצא גיטי נשים דזה עדיף טפי לפשוט מגט אגט דאיהו מתרץ ליה למתני' דמצא גיטי נשים באין שיירות מצויות אע"ג דהוחזקו וה"ה איפכא בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו דומי' דסיפא דכל מעב"ד. ונראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה נפק, מקשו על פירש"י דפירש נפל מן השליח ומקוים מה מעליותא דהנפק כיון שלא בא ליד האשה ע"ש, וי"ל דאי כתב הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו וכו' וקפשיט דיחזיר ולא חיישי' שמשקרת ואי איירי שהשליח שואלו איירי דלא כתב ביה הנפק כו' ומוכיח שפיר עיי"ש. והנה לפי דרך א' של תוס' ודאי ל"ק קושיא זו דליכא למפשט ממצא גיטי נשים דשם ליכא אלא חדא ספיקא דהא הבעל אומר תנו, וליכא לאספוקי אלא אם זהו גיטה. אבל בההיא גיטא דאשתכח איכא תרי ספיקי חדא אם אשה זו נתגרשה, ואף אם נתגרשה אכתי לא ידעינן אם זהו גיטה, ואין להקשות מה איכפת לן אם זהו גיטה בין כך ובין כך יתנו לה לראי' דהא נ"מ לענין ממון כקושי' הגליון. ע"כ מוכרח רבה לפשוט ממתני' דכל מעב"ד דגם שם איכא תרי ספיקי, אבל לפי דרך שני של תוס' שהשליח שואלו, וכבר הוכחנו לעיל דמיירי שיש לו כתב שליחות, ולפ"ז גם בההיא גיטא ליכא אלא חדא ספיקא אם זהו גיטה, קשה דיפשוט ממתני'. אולם גם לפי דרך זה יש לתרץ, דלקמן (דף כ ע"ב) ד"ה היכי פשיט מר איסורי, מקשים בתוס' וא"ת הא ממונא חמור, עיי"ש ב' תירוצים. ותי' ב' הוא דמדאורייתא ל"ח לשני יב"ש. אלא מדרבנן משום לעז ובממון ל"ח ללעז: ולפ"ז אתי שפיר דממתני' היינו יכולים לומר, כיון דאומר תנו שוב לא יצא לעז עוד ומדאורייתא ל"ח לשני יב"ש, אבל בההיא גיטא דאשתכח חיישי' שפיר שמא יבא הבעל ויוציא לעז, לכך פשיט ממעב"ד דגם שם שייך לעז כשתקח בעל אחר ע"י חליצה, יבא היבם ויוציא לעז. אלא ודאי כיון דלא הוחזר ל"ח ופשיט שפיר, ואין להקשות מה מקשה הגמרא ממתני' דמצא, על מתני' דהמביא גט, הא כאן מיירי באמר תנו ל"ש לעז. אבל גבי המביא גט שייך לעז. דז"א דגם גבי גט ל"ש לעז דלא יוודע להבעל שנאבד דהשליח עצמו מצאו והוא לא אמר לבעל שנפל כיון שהוא יודע שהוא גיטה. ודוק:

תד"ה נפק דק ואשכח וכו'. וי"ל דמוקי לה דאשכח חוץ לב"ד. ולא זכיתי להבין כל צרכו, דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה, ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג. ואולי גם להך תירוצם ס"ל בזה כעין מש"כ בתירוצם הב' כיון שזה האיש שואל וידעינן שאבד הגט, דקשה ג"כ תינח בגט דכיון דשואל הגט מוכח דאבד ממנו גט דאינו חשוד לשקר, אבל בחליצה דל"ש כן מנא ידעי' שאבד ממנה שטר חליצה, וצ"ל כיון שהאשה שואלת ואין אנו מכירים אחר, מחזיקים דכדין שואלה וממנה נפל, ממילא אף אם שטר זה דאחר הוא מחזירים לה לראי', ואף אם נדחוק דרבה לא ס"ל לסברא זו, ותוס' כתבו רק דאביי מצי סבר כרבה דאשתכח בב"ד, אלא דס"ל לאביי לחלק בכך, מ"מ תקשי דמנ"ל להש"ס דר"ז ס"ל דאשתכח לבראי, דלמא אף דר"ז פליג ארבה וס"ל דחיישי' בלא הוחזקו, מ"מ ס"ל באשתכח בב"ד ג"כ מחזירים כיון דשאלה ממילא מחזירים לה לראיה וצ"ל בכוונת תוס' דדוקא היכא דלפי דבריה באמת זהו שטר שנמצא היא שואלה, בזה נאמינו לה ע"י ששואלת בצירוף הרגלים לדבריה דהשטר בפנינו, אבל אלו היה הדין דבעלמא חיישי' לב' יב"ש דנפל גם מאחר, א"כ אף לפי דבריה שנפל ממנה שטר חליצה, מ"מ אין ברור שהשטר זה שלה דשמא גם מאחר נפל, וא"כ ממילא א"א לדון מכח זה השטר, והוי כמו אמרה שנחלצה ואין השטר לפנינו דלא מהימנה, וכיון שכן י"ל דגם בתירוצם א' ס"ל הך סברא דכיון ששואלה מהמנינן לה שנחלצה וממילא שטר זה שלה כיון דאין שיירות מצויות ולא הוחזקו, ודוק:

תוד"ה ואפילו לזמן מרובה וכו', ע' מהרש"ל. ולכאורה תמוה. דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל דזיל חש לה הא דקתני בברייתא הכא דיחזיר היינו בתורת גירושין. א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו באו לחדש דלא נידוק מלשון יחזיר דמהמנינן ליה, אלא דיחזיר אפשר לפרש בתורת גירושין. והא זה צ"ל גם בקושייתם, גם יקשה בפשוטו על תוס' דאם הי' ס"ל בתחילה דיחזיר משמע חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמהמנינן ליה שכבר גירש, ולמאי הוצרכו להקשות מסוגי' דב"ב הא מיניה וביה קשה כיון דקתני יחזיר מוכח דמהמנינן ליה שגרשה, א"כ מה בכך דנפל מאחר נחזיר לה לראיה:

ונלענ"ד די"ל הא דקיי"ל זיל חש לה היינו כיון דאיכא קצת ריעותא דליכא קלא דגירשה חיישי' דחס הוא על פשיטא דספרא, אבל היכא דליכא חשש זה דחס אפשטא דספרא בודאי מהימן דהוי בידו לגמרי, וא"כ י"ל אף דיחזיר היינו לראיה מ"מ פריך שפיר הש"ס והיינו דהא דאמרי' דיחזיר לראיה ומהימן אף דקיי"ל זיל חש לה הכא עדיף כיון דבידו לומר תנו עתה לשם גירושין ויכול לגרשה בגט זה מבלי הוצאות פשיטא דספרא הוי בידו לגמרי. מש"ה מהימן דכבר גירשה ומחזירים לראיה בעלמא. והש"ס פריך דהיא גופה קשה דאם היה אומר תנו יהיה הדין דאין מחזירים מחשש דיב"ש אחר הוא וממילא אין בידו לגרשה בגט זה, ושוב לא נאמין ליה שכבר גירשה, ומש"ה הקשו רק מסוגיא דב"ב למ"ד דנאמן לומר גרשתי', אבל לפ"מ דתירצו דמכח דלא פלגי' א"א להאמין, הוצרכו לומר דיחזיר היינו לראי'. ובכוונת תירוצם נלע"ד דאין כוונתם דאתי' כמ"ד בב"ב דלא פלגי' דיבור', דהו"ל לפרש כן בהדי', ומה גם לפמ"ש המהרש"ל בקושייתם רק למ"ד דגרשתי נאמן, [והיינו דבעי לאסוקי דר"ז ס"ל ככ"ע אי משום דהי' קשה דהו"ל להש"ס לומר דרבה לס"ל כמ"ד דגרשתי נאמן] א"כ סוף סוף עדיין לא הרויחו כ"כ בתירוצם כיון דעדיין ר"ז לית' לכ"ע, ולזה צ"ל דכוונתם דאף למ"ד פלגי' דיבורי' היינו באמר גרשתי, דאמרי' דמה שאומר זה שלו שקר, ומה שאומר גרשתי אמת שגירשה עתה, משא"כ הכא שהגט שנמצא נתעכב ביד המוצאו הרבה, ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גירשה עתה דהא הגט לא היה ביד הבעל משעת המציאה עד עתה, וכיון דאין מאמיני' אותו מזמן הכתוב בגט א"א לו להתיר מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין, כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת גם למפרע. ובלשון תוס' בגיטין מפורש יותר כן: