Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia Daf 24a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמרא מצא בה אבידה וכו'. הפ"י כ' ליישב הא דקתני מע"מ חייב להכריז. וגם ר"י חייב להכריז. תוכן הדברים דמתני' דנקט מילי דפסיקא ר"נ בכל ענין אף דבראה דמישראל נפל א"ח להכריז דהבעלים מתייאשים. ומע"מ דהיינו עם המוצא הוא מחצה ועי"ז לא מייאשים הבעלים דלענין מציאת האבידה הוי מע"מ דגם הבעלים בכלל הספק דשמא ימצאם בעצמו. אבל מ"מ לענין תלי' דממי נפל הוו כמו ר"נ דהא המוצא בעצמו אינו בסלל ספק. ובאמת א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל. ובר"י היינו דמע"מ מלבד המוצא אף בלא ראה חייב להכריז ע"ש. הנה מ"ש דבמע"מ א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל בפשטא דבריו מרפסין איגרא כיון דמע"מ דהיה הדין דהמוצא יתלה בנכרי ויחזיק לעצמו ממילא מייאשי הבעלים. ואף בראה אמאי חייב להכריז. אמנם לפי הנ"ל מוכח באמת דס"ל להפ"י כפי דרך הב' הנ"ל בכוונת תוס' בתירוצם דאף היכא דזוכה לעצמו לא הוי יאוש דהבעלים יסברו דהם יכריזו כך וכך אבדתי ורק מכח צירוף תרווייהו דסוברים דא' מר"נ ימצאם. וגם אם המיעוט ישראל ימצאו כיון דלא יכריזו בקושי יכול להתברר. משא"כ דמע"מ דליכא צירוף תרווייהו לא הוי יאוש. והנה הפ"י כ' דלפי אוקימתא דטמון נשאר הקושיא. דהא בטמון ליכא יאוש. הא דברוב נכרים הוא שלו אינו רק בלא ראה דמישראל נפל ומטעם תלי' דמנכרי נפל. וא"כ הא דקתני מע"מ חייב להכריז היינו ע"כ בלא ראה. ומיירי באמת דאיכא מע"מ בלא המוצא. ע"כ בבא דר"י מיותר. ונדחק דקתני אגב אינך. ולענ"ד י"ל ברווחא דלכאורה קשה לי בסוגיא למאי מוקי בטמון ובנמלך לפנותה כיון דע"כ מדין ישל"מ אתי' עלה כמ"ש תוס'. לוקי בפשטא דמיירי באבידה דלא חשיב. דאפשר דל"י דנפל מניה. וצ"ל דא"כ היה קשה בבא דמע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס. ס' נכרים. וא"ת ישראל דלמא ידע ומייאש משום אינשי דלא מעלו. דל"ל דמיירי בראה דמישראל נפל וכדס"ל לס"ד דהמקשה. דא"כ בר"נ אמאי הוא שלו כיון דידע דמישראל נפל והוא דבר שאינו חשוב דאפשר דל"י דנפל מיניה ואמאי א"ח להכריז. ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי ישל"מ. דא"כ לפ"ז י"ל דמתני' מיירי בדין אבידה דליכא בה יאוש דהוי של"מ דמשכחת בב' גווני. דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. וכן בדברים שאינם חשובים דהוי ספק אם ידע דנפל. ולזה קתני מתני' דר"נ אפילו בודאי של"מ כגון טמון א"ח להכריז דתולין דמנכרי נפל. וברוב ישראל אפילו בסתם דהיינו בנפילת דברים שאינם חשובים חייב להכריז כיון דהוי ר"י הוי רק ספק א' אם ידע דנפל ומתייאשו. ובמע"מ יש חילוק לפעמים חייב להכריז דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. ופעמים דא"ח להכריז כגון בנפילת דברים שא"ח דהוי ס"ס וכנ"ל: ואולם עדיין תקשה לכאורה לאידך אוקימתא דכרבנן מניח. בזה יקשה כיון דמע"מ חייב להכריז היינו אף בלא ראה דמישראל נפל. דאלו בראה גם בר"נ חייב להכריז כיון דס"ל לרבנן דלא הוי יאוש. וכיון דמע"מ מיירי בלא ראה ובאמת דאיכא מע"מ בלא המוצא א"כ בבא דר"י מיותר. ונלע"ד ליישב גם זה. דלכאורה קשה לי בסוגיא. דלפ"מ דמוקי בטמון דהוי מצי לאוקמי גם כרבנן. והיינו דהא באמת ברוב נכרים מדינא תולין ברוב. רק משום דאיכא לברורי ע"י הכרזה. וא"כ לכאורה אי סי' לאו דאורייתא יש חילוק דבסי' בגופו מדין תורה צריך לברר דע"י הכרזה יבורר ע"י עדים שיכירו בטב"ע. אבל בסי' מקום או מנין דליכא סי' בגופא ל"ש דיבורר ע"י עדים וכמ"ש לעיל כמה פעמים. ממילא בצד עצמותו תולין בר"נ. וא"כ י"ל דרבנן ס"ל בסי' שבגופו בזה דחייב להכריז דלא הפסידו חז"ל בתקנתם להמוצא במה דקתני להחזיר בסימנים. דהא בלא"ה אף אם לא יחזיר לא יהיה בו כח לתלות בנכרי. דאפשר שיבורר ע"י עדים. משא"כ במתני' דמכשירים דמיירי בטמון י"ל דליכא סי' בגופו רק סי' מקום. ובזה דמדין תורה זוכה המוצא ויכול לתלות בנכרי כיון דליכא לברורי אז תקנו חכמים שיחזיר בסי' להפסיד להמוצא. דאף דכתבנו לעיל גבי כלי אנפורי' דמדתקנו חז"ל להחזיר בסי' מקום או מנין מוכח דלא חשוב בזה להפסידא דהמוצא. היינו בעלמא בר"י דמה דזוכה המוצא מד"ת הוא מכח יאוש הבעלים בזה שפיר תקחז"ל דמחזירים בסי' דעי"ז לא מתייאשו הבעלים. ממילא האבידה בחזקת בעלים. וחז"ל עשו רק סבה ותחבולה שלא יתייאשו הבעלים. ולא יפקירו הבעלים. משא"כ הכא בר"נ דמד"ת בלאו יאוש ג"כ דזכה המחזיק דתולה בנכרי כיון דליכא לברורי. וע"י תקנת חכמים להחזיר בסי' א"י לתלות בנכרי הוי פסידא גמורה להמוצא. י"ל דבכה"ג לא תקנו להעמידה על ד"ת. וא"כ מתני' דמכשירים י"ל דאתי' גם כרבנן. אמנם היטב דחו זה הבחורים יחיו. דלפ"מ שביארנו לעיל גבי תאינה הנוטה לדרך דבמע"מ ישראל ונכרים מדינא יזכה בו מספק כיון דליכא חזקת מר"ק אלא מדין איכא לברורי אתינן עלה. אלא דבזה גם רשב"א ס"ל דצריך לברר כיון דהוי ספק השקול. וא"כ מוכח דגם בכה"ג תקנו חז"ל להפסיד להמוצא. דאל"כ גם במע"מ הוי להו להעמידו על ד"ת שלא להחזיר בסי' ויזכה המוצא מספק כיון דליכא לברורי. אמנם באמת היה נ"ל לחזק סברא הנ"ל. והיינו דבאמת מכח הראיה דמע"מ דחייב. מוכח דמיירי ביש סי' בגופא דליכא פסידא להמוצא וכנ"ל. מש"ה מוכרחים לאוקמי כרשב"א. אבל לדינא י"ל דבסי' מקום או מנין לחוד גם רבנן ס"ל דבר"נ ואפי' מע"מ דהוא שלו דהעמידו על ד"ת שלא להפסיד להמוצא. ולפ"ז י"ל דלאוקימתא דיניח מיושב ג"כ בבות דמתני' היינו דהכא דקתני דר"נ אפי' בסי' בגוף הכלי א"ח להכריז דלענין זה תולין בנכרי דאין עליו חיוב הכרזה. אלא יניח. ובר"י אפילו בסי' מקום או מנין חייב להכריז. ובמע"מ יש חילוק דבסי' בגופו שלא הפסידו להמוצא חייב להכריז. ובסי' מקום או מנין הוא שלו דהעמידו על ד"ת. וכנ"ל. ונכון היטב:
תד"ה ומודה ר"ש, דלא מצינו דאמור רבנן בפירוש, ע' במהרש"א, ולענ"ד דקושי' תוס' דנהי דמלישנא דמתני' משמע דפליג על ת"ק היא גופה תקשי היכי שייך דברי רשב"א לחלוק על ת"ק מה דלא נזכר רמז בדברי ת"ק דלא ס"ל הכי, דבשלמא בעיגולי דבילה י"ל דמדאמר ר"י כל שיש בו שינוי מכלל דת"ק פליג, והיינו דאנן מוכיחי' מדקתני רי"א כל, מוכח דמה דקאמר ת"ק עיגול של דבילה היינו אפי' יש בתוכו מעות, וע"ז פליג ר"י, ושייך בזה לשון פלוגת', אבל הכא לענין טב"ע היכא נזכר זה בדברי ת"ק רמז דבר. ובזה מיושב ג"כ דלכאורה מה הקשה תוס' הא מתני' דגיטין בזמן שמכירו כשר, דלחד תירוצם בגיטין הפי' בזמן שמכירו היינו אי מכיר הגט א"כ מוכח דחכמים ס"ל דאף בגט בלא שבעתן עין מהני בטב"ע ומצינו מאן דפליג ארשב"א, אבל לפי הנ"ל ניחא דאף ממתני' דגיטין מוכח דיש חולקין ארשב"א, מ"מ במתני' דהכא ל"ש למתני רשב"א ולומר בלשון פלוגת' על הת"ק כיון דבדברי ת"ק דהכא לא נכלל רמז בזה שלא ס"ל כן:
תד"ה אבל ב' חייב להכריז וכו' והא דקאמר מחרוזות דעלמא ק"ק האיך אמרי' לעיל ורבה אמר מקום לא הוי סי', ופי' תוס' שם דבעי למימר דהא דהכריח לרבה להמציא דמיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', היינו משום דס"ל מקום לא הוי סי', הרי מבואר דאי הי' ס"ל דמקום הוי סי' הי' יותר ניחא לאוקמא כרבא דכריכות בהנוח, ואינך בדרך נפילה, וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרבא דמחרוזות וכריכות מיירי הכל מכריכות דעלמא דלמ' מתני' דוקא קאמר דמצא הרבה כריכות ואינך כולהו מיירי בדרך נפילה לא הוי מנין סי', וכריכות מיירי בדרך הנוח הוי מנין סי', ובר"ה דמנשתפי לא הוי מנין סי' ומתני' כפשטא כמו לרבא בסי' מקום ה"נ איכא לפרש בסימן מנין, ונלענ"ד דהכי אמרי' דאלו היה סבר רבה דמקום הוי סי' א"כ ממילא הי' מוכרח לפרש כולה מתני' בדרך נפילה, דאי בדרך הנוח הא הוי מקום סי', א"כ יקשה מנ"ל להמציא דמתני' מיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', הא מתני' כפשטא דמשום מקום הוא, בזה ודאי אין דוחק לאוקמ' כריכות בהניח כיון דממילא אין שייכי' בנפילה, ואינך הא לקושטא דמלתא ע"כ מיירי רק בנפילה, ולזה אמר דרבה ס"ל דמקום לא הוי סי', וא"כ י"ל דדחיק' לי' לרבה לומר דכולה מתני' מיירי רק בנפילה, אלא דמיירי גם בהנוח, וממילא מוכח דמחרוזות ואינך, היינו מחרוזות דעלמא ודומי' דהכא דכריכות מיירי בכריכות דעלמא. ושפיר מוכח דסי' העשוי לידרס לא הוי סי', ואולם כ"ז לשיטת תוס' בר"פ, לפ"מ דס"ל למהרש"א בכוונתם דלרבה מתני' מיירי אף בדרך הנוח, אבל לשיטת הרא"ש דר"פ הוי משתמר קצת מיירי רק דרך נפילה הדרא קושי' לדוכת' אמאי מוקי רבה מתני' בסי' דמנין, ועיין:
תד"ה כי קאמר ר"ש בר"נ. וא"ת א"כ מה צריך טעם: תמוהים לי דבריהם הקדושים דהא חזינן לקושטא דמלתא דלרבנן דפליגו עליה אפי' בר"נ דלא תלינן דמרובה נפל. דהא בודאי ל"ל דקושייתם באמת גם על רבנן דאמרי לא תלינן. ולפי תירוצם באמת פליגי רבנן עלה רק היכא דידוע ודאי דמישראל נפל א"כ למאי דמוקים לקמן מתני' דמכשירים בטמון וכרשב"א. הא גם כרבנן מיתוקמי, דהא גם חכמים מודים דתלי' בנכרים, וכן אידך אוקימתא דלרבנן יניח. היינו ע"כ בלא ידוע דמישראל נפל. דאל"כ איך שייך יניח. דכיון דאנו דנין דלא הוי יאוש אמאי א"ח להכריז היכא דידוע דמישראל נפל. אע"כ דמיירי בלא ידוע ואעפ"כ אסור להחזיקו לעצמו ולתלות דמנכרי נפל. וכן מוכח מדאמרי' לקמן מצא כאן ארנקי מאי. א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בו סי' מהו דהוי יאוש. א"ל חייב להחזיר תרתי. הרי זה תלוי בזה דהיכא דהוא שלו גם בבא ישראל ונתן בו סי' הוא שלו דהוי יאוש. ואם נימא דרבנן פליגי עלה רק היכא דידוע דמישראל נפל. א"כ היכי פרכי' תרתי הא זהו ממש כרבנן דבבא ונתן סי' הוי ידוע דמישראל נפל. אע"כ ברור דלרבנן בכל ענין תולין דמנכרי נפל. והיינו ע"כ הטעם כמ"ש תוס' לעיל (דף כג ע"א) ד"ה והא איכא נכרים. דכיון דאיכא לברורי ולתקן להשיב ממון להבעלים מתקנינן. וכיון שכן מהיכן פסיקא להו להקשות על רשב"א דלמ"ל טעמא דיאוש. דלמא גם רשב"א ס"ל ביסוד זה כרבנן והיכא דאיכא לברורי אינו ראוי לתלות' בעכו"ם. ורק מדין יאוש אתינן דהבעלים מתייאשים דשמא נכרי ימצאנו. ונ"ל דקושי' התוס' דלפי אוקימתא דטמון הא מוכח דלרשב"א תליא בנכרים. וז"א דהא הך אוקימתא בטמון משום דבא לאסוקי דרשב"א ס"ל אף בר"י. ואז ממילא לא קשיא מידי קושי' תוס'. דהא צריך לטעמא דיאוש משום ר"י. וא"כ דלמא הא בהא תליא. דאם מיירי רשב"א רק בר"נ ומוכח באמת ג"כ דאין ראוי לתלות בנכרים. ובאמת מתני' דמכשירים לא מיירי בטמון. ולאידך צד דרשב"א מיירי אפי' בר"י ומוכרחי' לבא לאוקימתא דבטמון באמת מוכח ממתני' דמכשירים דלרשב"א תליא בנכרים. והא דנקט מתייאשים משום רוב ישראל. וזהו לכאורה תמי' גדולה ועצומה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל: לגודל הקושי' מוכרחים אנו לומר דס"ל דאף לס"ד דלא מיירי מתני' בטמון. מ"מ פשיטא מתני' דמכשירים לא משמע דמדין יאוש לחוד הוא. אלא דכולהו משניות דמכשירים מיירי בענין דתליא בנכרים. או מישראל כמו אינך דקחשיב התם מצא בה תינוק מושלך. מצא בה מציאה. מצא בה בשר ע"ש. וא"כ קושייתם לפ"מ דבא הש"ס להוכיח ממתני' דמכשירים דרשב"א מיירי רק בר"נ. ומתני' דהתם כרשב"א. בזה יקשה כיון דממתני' דהתם משמע דתליא בנכרים. א"כ למאי הלכתא נקט רשב"א טעמא דיאוש. וביותר לפמ"ש הפ"י דבס"ד ניחא דלא הקשו דיוקא דמתני' דהתם דקתני במע"מ חייב להכריז. א"כ בבא דרוב ישראל חייב להכריז מיותרת ומתרץ דמע"מ מיירי דוקא בראה מישראל נפל. אבל בלא ראה דאף דלענין יאוש לא מייאשי כיון דהוי מע"מ אפשר שישראל ימצאנו. מ"מ היה מהראוי להמוצא לתלות בנכרי כיון דהוא בעצמו אינו בכלל ספק הנפילה דידע בעצמו שממנו לא נפל ומבלעדי' הוי ר"נ וא"ח להכריז רק בידוע דמישראל נפל. א"כ מוכח להדי' דתולי' דמנכרי נפל. דאל"כ דאין תולין ממילא במע"מ גם בלא ראה חייב להכריז. וא"כ בבא דר"י מיותר. אלא ודאי דחולין ושפיר הקשו ל"ל יאוש. אמנם אין זה מספיק דהא הפ"י בעצמו כ' דלאוקימתא דטמון לא מיישב בבא דר"י. וע"כ דנקט משום אינך מילי דקחשי'. ואף לפ"מ שנכתב לקמן ליישב. מ"מ עכ"פ לאידך אוקימתא כרבנן ויניח לא מיושב. כמו שמבואר לפנינו בעזה"י. ומוכרחים לומר דנקט אגב אינך. א"כ דלמא גם לס"ד הכי הוא. והעיקר כמ"ש תחילה דפשטא דמתני' משמע דמדין תלי' הוא דומי' דאינך בבי. ושפיר הקשו תוס'. ועדיין צ"ע:
בא"ד ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז. ולכאורה אין זה מספיק כ"כ דהא חזינן באידך אוקימתא דלרבנן בר"נ יניח. הרי אף דכל המוצא לא יכריז אעפ"כ לא מייאשו הבעלים. וע"כ משום אף שהמוצא לא יכריז כיון דיש בו סי' אינו מייאש דסומך עצמו שהוא בעצמו יכריז כלי שכך וכך סימנים אבדתי וישמע המוצא ויחזירנו לו. ונ"ל דיש לחלק דוקא היכא דהדין דיניח א"כ סומכים הבעלים דבכל עת מכריז גלימא בכך וכך סימנים אבדתי וילך המוצא ויראה שיש בו סימן כאלו ויחזיר לו. אבל לרשב"א דהדין דזוכה לעצמו דתולין בנכרי ומותר לו למכור ולכלות הדבר כאדם עושה בשלו ואין משגיח כלל בסימנים. הכא כיון דאין עליו חיוב השבה ומתייאשו הבעלים דלא יבורר ע"י סי': עוד י"ל בד"א שבאמת אין חילוק בין אם יניח או דזוכה בו בכל ענין שייך סברא הנ"ל דהבעלים סומכים שיכריזו כך וכך אבדתי ויחזיר להם המוצא. ובאמת סברת תוס' רק בצירוף תרווייהו דהבעלים סוברים דאחד מר"נ ימצאו. ואף אם המיעוט ישראל ימצאם. כיון דעכ"פ לא יכריזו יהא בקושי להתברר. מש"ה בצירוף ב' אלו מתייאשים הבעלים. אלא דבאידך אוקימתא דמתני' כרבנן. ס"ל לרבנן דאף משום צירוף תרווייהו לא מתייאשו. אבל רשב"א ס"ל דמייאש משום צירוף תרוויהו. ואין להקשות דלמאי צריכים תוס' לעיל ליכנס בפירצה דחוקה דע"י צירוף תרווייהו הוי ייאוש. ולא סגי להו בפשיטא סברא א' דמשום ימצאם א' מר"נ מייאשו. דכמו לאידך צד דרשב"א מיירי בר"י ס"ל דמייאשו משום שימצא אינש דלא מעלי. ה"נ עכ"פ לאידך צד דמיירי רק בר"נ. ודאי י"ל ברווחא ומשום זה לחוד מייאשו. די"ל לפמ"ש לעיל בכוונת קושי' התוס' דס"ל דמתני' דמכשירים משום דמדין תולין אתינן עליו. א"כ יקשה בהיפוך כיון דרשב"א ס"ל אפי' בידוע דמישראל נפל דהוי יאוש. למאי הלכתא קתני במתני' תולין בנכרי. תיפוק ליה בלא"ה מטעם יאוש. ולזה הוכרחו לומר דאין יאוש רק מכח צירוף. דגם המיעוט ישראל אם ימצאם. יתלה בר"נ. וא"כ קתני מתני' דעיקר הדין דתולין בנכרי. ומכח זה צומח סברת יאוש אף ברואה שמישראל נפל שהוא שלו מכח יאוש: אמנם לפ"ז יש להקשות טובא דהיא גופא קשה מנ"ל להש"ס דאי פליגי רבנן עליה דרשב"א אפי' בר"נ. מתני' דטמון לא אתיא כרבנן או דבאמת יניח. דלמא לא פליגי רק לענין סברת יאוש ונ"מ בנתברר שמישראל נפל. אבל בסתם גם רבנן ס"ל דתולין בנכרים. בשלמא לפי דרך הא' הנ"ל. י"ל דהוא מלתא דפסיקא מסברא דא"א דהדין דהמוצא יחזיק בו לעצמו. בודאי הוי יאוש. ושפיר מוכח דחכמים ס"ל דאין תולי' בנכרי לזכות בו לעצמו. אבל לפי דרך הב' הנ"ל יקשה דהא לפי האמת חזינן דלרבנן אף דיניח. אעפ"כ לא מייאשו הבעלים מטעם צירוף ב' ריעתות דרוב נכרים ואף המיעוט לא יכריזו. א"כ ממילא אף אם היה ס"ל לחכמים דזוכה בו. לא הוי יאוש משום צירוף ב' הסברות. א"כ דלמא באמת ס"ל לחכמים דתולין גם בנכרי ופליגי רק בסברת יאוש לענין בידע דמישראל נפל. ולזה נראה יותר כפי דרך הב' בכוונת תוס' בקושייתם דהוכיחו אף דמתני' לא מיירי בטמון. מ"מ מוכח דרשב"א ס"ל דתולין בנכרי מכח קושי' הפ"י דבבא ר"י חייב להכריז מיותר דנשמע במכ"ש מסיפא דמע"מ חייב להכריז. אע"כ דיש חילוק דבמע"מ מיירי דוקא בראה דמישראל נפל. דאל"כ תולי' בנכרי. וא"כ נימא דל"מ לאוקמא כרבנן. וכיון דמע"מ חייב להכריז דמיירי ע"כ בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח בר"נ היינו אפילו בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח מטעם יאוש. ומה שדחינו לעיל דע"כ ליתא לדקדוק פ"י מכח מסקנא יבואר לפנינו בישוב רווח בעזה"י. ודוק וע' היטב כי נכון וגמור הוא: