Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia Daf 35a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמרא לישתבע נמי אגלגול כמה הי' שוה. קשה לי הא על הגלגול יש לו מגו להמלוה לטעון להד"ם דאף דלגבי עיקר שבועה דא"ב א"א להאמינו במגו דהוי מגו דהעזה לפטור משבועה, מ"מ על הטענה דסלע הי' שוה כיון דהוא כופר הכל יש לו מגו דלהד"ם, וסבור הייתי לומר דמגו לא מהני רק כשמפטר עצמו מממון, או מהעיקר שבועה דבמקום מגו לא מטילין עליו שבועה, אבל היכא דנשבע בלא"ה ובאנו להשביע גם על טענה זו בגלגול לא מהני מגו לפוטרו, אבל באמת אינו כן דהרי התוס' לקמן (דף צז) הקשו דבכל גלגול יהא נאמן במגו דהי' טוען על גלגול אינו יודע, הרי דס"ל להתוס' דמגו מהני ג"כ לפוטרו מהגלגול, ואולי י"ל דקושית תוס' הוא רק כיון דלעולם יש לו מגו על הגלגול לא הי' ראוי להיות כלל דין גלגול בעולם כיון דבכל מקום יש לו מגו, אבל לפמ"ש שתירצו דאינו טוען ברצון אינו יודע כי אז נרא' שהתובע אומר אמת י"ל כיון דעתה יש לו יסוד לגלגול שבועה אפי' אם לפעמים משכחת גלגול היכא דיש לו מגו לא מהני המגו ולעולם מגלגלין ומיושב בזה ג"כ מה דקשה לי על תירוצם שם דעדיין קשה בתובע שגלגל בשמא יהא נאמן במגו דאינו יודע, דהא גם התובע אינו אומר ברי, ולפי הנ"ל ניחא כיון דמשכחת דין גלגול בלי מגו כגון בטענת ברי ממילא מגלגלין לעולם אף במקום מגו, ונ"ל להביא ראי' דלא מהני מגו לגלגול שבועה ממה דפסקי' בש"ע (סי' רצו ס"ח) הודה שומר שפשע כו' בכ"מ ובב"ח כתבו בישוב קו' של הה"מ דהא דאינו נאמן בהיסת במגו דהחזרתי משום דעכ"פ אף כפי דבריו שתנאי הי' מפורש שא"צ לשומרו כדרך השומרי', מ"מ צריך לישבע שא"ב ונשבע ג"כ ע"י גלגול דתנאי הי' עמו הרי אף דעל הגלגול יש לו מגו מ"מ צריך לישבע, ואף דמהמחבר אין ראיה כיון דפסק כהרמב"ם דמגו לאפטורי משבועה ל"א מ"מ מדשתיק הרמ"א אף דהביא בתחילת הסי' הנ"ל דעת הי"א דאמרי' מגו לאפטורי משבוע' היכא דלא הוי מגו דהעזה ע"כ מוכח דגלגול שבוע' שאני, וכפי מה שהעלה הש"כ דלא ככ"מ אלא דהרמב"ם מיירי שעדי' העידו שלא החזיר ליכא ראי': אמנם נראה ראי' מדינא דש"ע ס"ו טען זה שהי' שם תנאי כו' ומגלגל בה שלא הי' שום תנאי, ולכאורה קשה דלהימן שלא הי' שום תנאי במגו דלא נעשה שומר מעולם, אע"כ בכל גלגול לא מהני מגו, מ"מ יש לדחות דהמחבר ורמב"ם לטעמייהו דס"ל דל"א מגו לאפטורי משבוע' והרמ"א דשתיק י"ל דסמך עצמו אדלעיל דנדע ממילא דא"צ לישבע אלא היכא דליכא מגו, וראיתי במ"ל פ"י ה"ב מהל' שאלה במה שהשיב על הכ"מ דכוונתו דלהימן בהיסת במגו דא"ל הנח לפניך מבואר דס"ל דאמרי' מגו על גלגול שבוע', ואולם דברי המ"ל תמוהים דהא הכ"מ כ' שפיר אליבא דהרמב"ם דס"ל דל"א מגו לאפטורי משבוע', וצ"ע לדינא: ובהכרח לומר דהכי נמי הוי מגו דהעזה, דבמה דכופר עתה ואומר סלע הי' שוה לא הוי העזה כ"כ דהלוה יחשוב דלא קים לי' בגווה וכעין מה שכ' תוס' גבי שוכר, ומ"מ במודה במקצת ואומר ה' דנרין הי' שוה ליכא מגו דכופר הכל דסלע הי' שוה דמ"מ הוי העזה אבל לא העזה כ"כ כמו להד"ם:
גמרא ופרקין המפקיד הוה ואמרי לי' שילם ולא רצה לישבע. לכאורה תמוה דבמתני' שילם עפ"י הודאתו משא"כ בזה שאמר לא ידענא לא הי' דרך הודאה אדרבא דעתו הי' לפטור עצמו מזה רק מדנתחייב מהך טענתו ונתחייב עפ"י פסק ב"ד ולא מצינו בכה"ג דאקני לי' כפילא, ולא מיבעי' לשיטת הרמב"ן דבעדי' שפשע לא מקני לי' כפילא ה"נ לא מקני לי' אלא אפי' לשיטת הרשב"א דבעדים שפשע זכה בכפל מ"מ היינו רק במתחייב בהודאתו ואינו מטריח בהבאת עדי', משא"כ הכא דאינו מודה כלל, ואח"כ ראיתי בשיטה מקובצת דהרשב"א דיבר מזה ותירוצו אינו מובן כראוי: ואולי אפשר לומר דהדין באומר לא ידענא ואח"כ אומר שמצא החפץ ונאנס מידו דנאמן בשבוע' כמו שומר דעלמא, ואינו דומה לא"י אם פרעתיך ואומר אח"כ נזכרתי דס"ל להרבה פוסקי' דאינו נאמן דהכא טענ' שנזכר אינו מעין טענה ראשונ', וא"כ י"ל דהכא כשבא ר"נ לגבות האפדנא כיון דכבר ידע דנתחייב בטענת דלא ידע והא מצי למפטר נפשי' בטענה דמציאה ואח"כ נאנסה ואינו פוטר עצמו בזה אלא עומד בטענתו דלא ידענא הוי עתה כמו מתחייב בטענה, ואילו שילם עתה בלא טרחא דבי דינא הי' הדין דקונה הכפל, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאם כשאומר לא ידענא ואמרו הב"ד זיל שלים והבעלי' העמידו עדי' אצל השומר שהעידו שאח"כ לא מצאו, אף אם שילם בלא טרחה דהב"ד אינו קונה הכפל כיון דלאחר שידע דנתחייב בב"ד א"י לפטור עצמו בשום טענה, וקודם שטען הי' סבור שיפטור עצמו בלא ידענא, וצ"ע לדינא:
רש"י ד"ה לוקח הוי וכו', ואינסיב' ומתה וירשה בעלה. מבואר דס"ל לרש"י דגם ברישא דמיירי במת' ומשמע לכאורה דס"ל לרש"י ז"ל דמחיים באמת מיהדר דעדיין לא מקרי לוקח על גוף וכמו דס"ל להרמ"א (סי' ק"ג) ואולם הש"כ העלה דעיקר דגם מחיים לא מיהדר כיון דהוי לוקח למפרע מכח תקנת אושא ורק בסיפא הוא דנקט מת' דמחיים מהדרינן לה דלא גרע כחה משום לוקח דהבעל עיי"ש, ויש לומר דס"ל לרש"י דמחיים מיהדר משום דבמקום פסיד' דאחרינא הוי רק יורש וממילא ל"ל זכות למפרע בגוף רק בפירות וה"ה דמיהדר, מש"ה פירש"י דמת' והוי יורש בכולו אלא דאף דס"ל כן לשיטת תוס', ומה דציין רש"י לוקח הוי דין לוקח הלכך לא מיהדר מבואר דס"ל לרש"י דטעם לוקח הוי קאי גם על ולא מיהדר וכמו דס"ל לתוס' ב"ב ע"ש, וא"כ גם מחיים יהי' הדין דלא מיהדר כיון דהוי לוקח על הגוף למפרע, ולענ"ד הי' נרא' דאפשר דגם רש"י ס"ל כן, ומה דפירש"י גם ברישא ומת', לא משום דבלא מתה מיהדר אלא בהיפוך דבלא מתה אף בלא תק"א מ"מ מחמת זכייתו בפירות הוי כמו לוקח דמחיים ל"ש דזוכה מדין יורש רק מדין לוקח כיון דזוכה בקרקע לפירות מדין לוקח הדין דלא מיהדר, דאפשר דגם בזבין קרקע לפירות לא מיהדר דמ"מ נחית אדעתא דקרקע לפירות, ולזה פירש"י דמיירי במתה דפקע זכיית פירות משום פרקונה אלא דזוכה הכל מדין ירושה והי' מדין דמיהדר (א"ה זה לשיטת הי"א שהביא הרמ"א שם) מש"ה צריך לתק"א, הן אמת מבואר ברשב"ם ותוס' ב"ב דאיבעי' דלות' ואכלה ועמדה וניסת אי יורש הוי או לוקח הוא ג"כ מחיים, ומבואר שם בדבריהם דאי אמרי' דהוי כיורש אלמנה נזונית מחיים אפי' מהפירות דגם על פירות הוי רק כיורש: אבל לענ"ד צ"ע טובא דאם יש מקום לומר דמע"פ גובה מחיים גם מהפירות דבעל הוי רק כיורש הרי אף דפשיטא דהיא א"י למכור הקרקע להפקיע הפירות מבעלה כדקתני במתני' דר"פ האשה שנפלו, מ"מ מע"פ גובה ממנו ומטעם דהיא א"י להפקיע כחו דבעל דכבר נעשה כיורש על הפירות משעה שנשאה, אבל מע"פ גובה ממנו כמו מיורש דעלמא, א"כ היכי מוכח מתק"א דבעל הוי כלוקח הא תק"א הוי רק בגוף למפרע ומכרה ונתנה בטל, א"כ עשאוהו כיורש למפרע משעת נשואין דכמו דהוי מקודם יורש על הפירות משעת נשואין תקנתם הי' שיזכה מדין יורש משעת נשואין הגוף באם תמות בחייו ומכרה ונתנה בטל כיון דכבר ירש, ומ"מ מע"פ גובה ממנו, אע"כ דמה שזוכה מחיים ל"ש עליו לומר מדין יורש ובודאי מדין לוקח הוא, וא"כ ע"כ האיבעי' רק אם מע"פ גובה מהקרן אבל מהפירו' בחיי' בודאי אינו גוב', וצ"ע מאד על רשב"ם ותוס':
תד"ה לוקח הוי, הא אמרי' התם בר היכא דא"פ לאחרינא, הש"כ (בסי' קג) הקשה דזהו רק דבמקום פסידא דאחרינא אין לו זכות לוקח, אבל זכות יורש בודאי לא פקע אף במקום דאיכא פסידא דאחרינא למ"ד ירושת הבעל דאוריית' כמו ביובל, ובקצו' החושן כו' דהא מלישנ' דש"ס ב"ב גבי יובל משו' פסיד' דהבעל משמע דאלולי זה הי' מקו' דיאבד זכות יורש ויהי' לו רק דין לוקח, וא"כ י"ל דהכא לא מקרי פסיד' דבעל במה דלא מהדר' לי' כיון דהוא רק משו' ועשית הישר והטוב, ובאמ' לא הועיל בזה דאף דהבי' ראי' מדברי תוס' ב"ב דכתבו הכי, מ"מ הא הכא בסוגי' לא ס"ל לתוס' הכי מדכתבו תכ"ד ולא מיהדר הוא מטעם ממ"נ, אבל בלא"ה הי' הדין דמיהדר משום פסידא דאחרינא, הרי דס"ל דגם זה מקרי פסידא, ועיקר קושית הש"כ היה אפשר לומר דס"ל כשיטת הפוסקים דירושת הבעל דרבנן ואתי' סתמא דסוגיין כפי הלכתא וכיון דהוי רק דרבנן שפיר הפקיעו זכותו במקום פסידא דאחרינא אף דאיכא גם לדידי' פסידא, אבל ביובל דממילא הדין רק למ"ד ירושת הבעל דאורייתא לא הפקיע זכות התורה במקום פסידא דיד', גם יש לחלק כפי מה שכ' המרדכי להחזיק יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמי', אבל לא להוציא, א"כ י"ל דכפי תקנת חכמי' דהוי לוקח מהראוי דלפקע זכותא דיורש במקום פסידא דאחרינא אבל ביובל מוחזק יכול לומר א"א בתק"ח משא"כ הכא שהבעל (אינו) מוחזק לא מהדרינן ליה להבעל דלהוציא א"י לומר א"א בתקחז"ל: