מתני' המלוה את חבירו כו' ולא ישכור הימנו בפחות. הרמב"ם פ"י מהל' מלוה ה"א כ' או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר וכו' ה"ז רבית קצוצה ע"ש. וע' במהריב"ל שהקשה מדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל שכ' דבמשכנתא בנכייתא אף בבית הוא רק אבק רבית ואמאי לא הוי רבית קצוצה כמו בשוכר בפחות דהרי ע"כ גם במשכנתא הוי כקנין מדהוי בלא נכייתא ר"ק ע"ש. נלע"ד דר"ק לא הוי דאין כאן אגר נטר די"ל שעושה כן בעד פרוטה ששוכרו ממנו ומקדים לו השכירות דזהו מותר מטעם מרבין על השכר ושאני שכירות דעלמא אף היכא שמקדים לו השכירות מ"מ כיון שאומר שמלוה לו והוא ישכור בפחות כיון שאומר כן בשעת ההלואה הוי כאומר בשעת הלואה משכיר בפחות דאלולי בהלואה לא היה עושה כן אף בהקדמת שכירות. אבל היכא דנכייתא מגוף ההלואה שאמר כן בשעת ההלואה כיון דמקצת המעות שוכרו בפחות ולעולם אף בלתי הלואה הוא עושה כן מחמת פרוטה זו שמקדים לו. כנלענ"ד נכון. ובאמת צריכים לע' אמאי דהוי א"ר בנכייתא הלא לשכירות כזה שהוא מקדים לו המעות אין שייך שער קבוע דסתם השכירות הוא לבסוף. וא"כ כיון שזה שמוזיל אצלו לא הוי יצא שער ואין ראיה שעושה כן בשביל מותר הלואה ולישתרי. ודומה למ"ש תוס' (דף סג) ד"ה דא"ל יהיבנא לך כו'. ונלענ"ד דהפרש גדול יש ביניהם. דשאני בנידון דתוס' דהוא דרך מקח ומד"ת ל"ש בהו רבית ולא הוי כאן הלואה וחכמים אסרו רק כיון שלא נגמר מיד המקח הוי המעות עד עתה כמו הלואה. ולזה אסרו. רק היכא דמוכח דעושה כן בשביל הקדמת מעות. אבל היכא דאינו מוכח לא. אף בידע בנפשו שעושה כן בשביל הקדמת מעות מ"מ ליכא איסור כיון דלעולם אין כאן הלואה והאיסור רק דמחזי כרבית. מש"ה אם אינו ניכר כלל שום מלתא יתירתא אינו איסור. אבל בשאר א"ר כגון רבית שלא בשעת הלואה דתקנת חכמים שאסרו שלא יתן רבית אף בלא קציצה בזה אף שאינו ניכר מ"מ אם ידע בנפשו שעושה כן בשביל הלואה אסור דהאיסור לא מטעם מיחזי רק האיסור בעצמו שלא יתן רבית בשביל הלואה. כנלענ"ד נכון בסברא. ומזה יש לע' על התפל"מ שכ' (בסי' קעג) ליישב דברי הגה (סעיף כ) דא"צ שיהיה בידו אלא מעט. דכוונתו שיהיה בידו מה שמוזיל גביה וכו' שזה שבידו מוכר לו בעד פרוטה א' וזה מותר כיון שיש לו והשער בשיווי ע"ש. ובזה יש לע' דהא מ"מ עושה כן בשביל מותר הלואה אף דאינו ניכר די"ל שעושה כן בעד פרוטה א' שצריך לו מ"מ כיון שיודע שהוא בשביל הלואה ליתסר ודומה למשכנתא בנכייתא וצ"ל דשאני התם דהשער הוא דרך פסיקא ולא הלואה וע"ש דמשמע דבעי ג"כ יצא השער דלא מקרי פסיקא כלל אלא הלואה ע"ש:

תד"ה ולא ישכור הימנו בפחות, ור"ת אמר דבית נמי וכו'. נראה מדבריהם דר"ת דחה להך תירוץ דא"כ גם בבית לישתרי דשמא יפול ואמאי אסור במתני' לשכור בפחות. אע"כ דחילוק אחר יש בין שמלוה מעותיו על חצר זה או לא כמ"ש בדבריהם, ותמוה לי מאד דהרי אם נימא דבנכייתא גם בבית הוי קרוב להפסד דשמא יפול. ע"כ צ"ל דאם נפל הבית אעפ"כ מנכה לו ולא דמי לההוא דאמרי' לקמן (דף עט) השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אין לו אלא שכרו של חצי הדרך. והכי פסקי' בש"ע וכן פסקינן בשוכר בית דאם נפל א"צ ליתן לו שכר וע"כ דבנכייתא אין הדין כן דע"ז הוא הנכיון בין יפול ובין לא יפול. וכיון שכן אמאי קשה להו ממתני' אימא דבאמת גם בבית מותר מטעם קרוב לשכר ולהפסד ושאני מתני' דלא ישכיר דהוא רק שכירות ופשיטא דהדין דאם נפל א"צ ליתן לו שכירות וליכא הפסד כלל. ואם נימא דתוס' ס"ל גם בנכייתא הוי רק שכירות ואם נפל פסידא דמשכיר. א"כ היכי ס"ד לומר דהוי קרוב לשכר ולהפסד. ופשיטא דלא הקשו מידי על רש"י דשאני שדה שלא יעשה פירי דודאי פסידא דשוכר אבל בבית אם יפול הוא פסידא דמשכיר. א"כ ממנ"פ לא הקשו תוס' מידי. וצלע"ג: