במל"מ סד"ה תנן בשם הרמב"ם בפה"מ והרע"ב דאע"ג דזר מקריב בבמה קטנה אין טמא מקריב (נעה"ג) וכ"כ תוס' זבחים כ"ח: ד"ה מסתברא והביאו ראיה ברורה מסוגי' מפורשת ברפ"ב דזבחים מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה.

ברמב"ם ואם שחטו אחר חצות קודם תמיד של בה"ע כשר ויהי' א' ממרס בדם הפסח עד שיזרק דם התמיד (נעה"ג) מסקינן בזבחים די"א דזהו דוקא בקדם ושחט התמיד מיד אחר שחיטת פסח אבל לכתחילה אם שחט הפסח זורק דמו ואח"כ שוחט התמיד וזורקו. והכי כ' רבינו (פ"ט ח"ג מתמידין).

ברמב"ם השוחט את הפסח בזמנו והי' לו כזית חמץ ברשותו לוקה (נעה"ג) ע' בר"ש פ"א מ"ח דכלים במ"ש ועוד מקודש לכמה דברים לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על החמץ לר"י דאמר חוץ לבית פאגי כו' ותמי' נשגבה דלענין חמץ לא תלי' בחומת ירושלים דאף אם החמץ בביתו חייב לר"י ורק לענין לא קדש הלחם אם הוא חוץ לחומת בית פאגי דשם אין מקום מקודש וצלע"ג.

אם הי' ברשות וכו' כזית חמץ (נעה"ג) כך מפורש בירושלמי דהשיעור הוא כזית.

בלח"מ וא"ת הא פסק רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין דהת"ס לש"ה (נעה"ג) בגנת וורדים (סוף כלל כ"ג) השיג דהא אדרבא שם (פ"א) מבואר דס"ל לרבינו ז"ל דהת"ס שמה התראה, וכן הקשה בס' קול בן לוי.

במל"מ (בסה"ד) הניח בצ"ע דבירושלמי משמע דשוחט פסח על החמץ צריכין קרא להכשירו ובלא תאפה חמץ צריכין קרא לפסלו (נעה"ג) לענ"ד י"ל דדוקא בשחיטת הפסח עה"ה מסברא ראוי לפסלו או משום דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני וכדמשמע להדי' (בתוס' תמורה ד: ד"ה אמר רבא) משא"כ בההיא דלא תאפה כיון דבאמת ילפינן מקרא דמחמץ פסולה פטור גם ילפינן שחייב על כל עשי' ועשי' שבה על הלישה בפ"ע ועל האפי' בפ"ע א"כ כי היכי דלא נצטרך לחלק בין פסול דמחמת דבר אחר לפסול מחמת חימוץ נוכיח באמת דבדיעבד כשרים המנחות והוא מחמץ כשרה ודו"ק.