גמרא ת"ש יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה (אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו). קשה לי הא זה הדין דב"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים, וא"כ חלב טמאה מהראוי דלא יהיו מצווין להפרישו דליכא למילף מהנך, דמה להנך שיש בהם מלקות משא"כ בחלב טמאה דהוא רק איסור ואין בו מלקות דכתיב מבשרם לא תאכלו, וכדאיתא בהרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו לקמן במסכת חולין דף קכ):

גמרא היכי דמי (הא דשרי לינק מבהמה ביו"ט אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי כו' ל"צ דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן) יו"ט דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן. וא"ת למה ליה לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו, בפשוטו הו"ל לשנות שבת דאיסור (מפרק ממש) דאורייתא גזרו, יו"ט דאיסור דרבנן, דהא לצורך אוכל נפש הוא לא גזרו ביה רבנן, כיון דאיכא צער דרעבון, וי"ל דמה דשרי ביו"ט לצורך אוכל נפש מדאורייתא שרי רק מלישה ואילך וככתוב בתוס' ריש ביצה, ומכאן קשה על שיטת הר"ן (פ"ג דביצה) וסייעתו וכן הוא בתוס' פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה הרודה) דגם דישה וטחינה מדאורייתא שרי ביו"ט, וצריך התבוננות.