הזאה דפסח דר"א קאמר לחומרא וכו' דתנן השיב ר"ע הזאה תוכיח וכו'. פירש"י ז"ל דרישא דמתני' נקט ואייתי הכא ומיהו אתקפתיה דר' פפא מאי חלוף קאתיא דקתני א"ל ר"ע או חליף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה שהוא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה וזה הפי' ק"ל חדא דא"כ הו"ל לאקשויי הכא או חלוף ועוד דאי ק"ו דר"ע דאמר שחיטה לא תדחה שבת כלום [קולא הוא] חומרא הוא כדי שלא ידחה שבת שהוא חמור יותר מן הפסח ואתה דוחה אותו בידים. לפיכך נראה שהדברים כפשטן הביאו אותם בגמ' דר"א ור"ע בהבאתו מחוץ לתחום ובחתיכת יבלתו נחלקו שר"א אומר דוחין ק"ו משחיטה וזו חומרא הוא שאין השבת נדחה בכך שהרי משום שבות הן ור"ע קאמר לקולא ואמר הזאה תוכיח ואי אמרת לחומרא פרכינן אע"פ שהזאה שוברת ק"ו של ר"א יש לנו להקישן לשחיטה לחומרא ולא להזאה לקולא ומפרקינן ר"א איעקר ליה גמריה שלמדו שאין הזאה דוחה שבת מפני שאפשר לעשותה מע"ש והיה ר"ע סובר שאלו יזכור שהזייה אינה דוחה שיחזור מכל דבריו ויתן בדעת הזייה אינה דוחה מה טעם שחיטה דוחה לפיכך א"ל סתם הזייה תוכיח כדי שיתן אל לבו שהדבר ברור בהזייה וממנו למד ומאליו יבקש טעם לדבר מפני שאפשר לעשותה מע"ש וה"ה להבאתו ולחתיכת יבלתו מעתה ור"א לא נזכר עד שהזכירו בפי'.